"קבלת פני משיח צדקנו" כאן ועכשיו

"קבלת פני משיח צדקנו" כאן ועכשיו בתורת הרבי שליט"א מלך המשיח - 

דגשים עיקריים

ד"ר ארז פלג

מהי האמת לאמיתה בנוגע לתקופת חיינו הנוכחית? מי אנחנו באמת, מעבר לציורי הדמיון האישיים שלנו? 

מה עניינו העקרוני, המהותי, של המשיח??

מדוע וכיצד חיי כל אחד ואחת מעם ישראל קשורים באופן הכרחי אליו, דווקא בזמננו? 

ננסה להשיב להלן בקיצור נמרץ לאור תורת הרבי שליט"א מלך המשיח.

תוכן עניינים

[א] "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" כנשיא הדור, כנביא, כ"קולו של הקב"ה". עיקר נבואתו לדורנו. 1

[ב] מה מלמדנו 'משה' שבדור על עניינם המרכזי של הגלות, הגאולה ועל עניינו שלו בעצמו. 2

[ג] התגלותו של המשיח כתחילת הגאולה/'הלידה' ועניינה 3

[ד] עבודת הגאולה שלנו כ'שלוחי' המשיח והקב"ה, אתגריה ותכליתה הנרצית 4

[ה] סוף דבר 6

[א] "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" כנשיא הדור, כנביא, כ"קולו של הקב"ה". עיקר נבואתו לדורנו.

1. גם בדורנו קיים, כמובן, "מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (דברים לג, א). הוא הרבי. לימדנו שהוא מוגדר (על פי ההלכה) גם כנביא וגם כ'נשיא הדור.' שדבריו אינם משוחדים. אינם מוטי אינטרסים אישיים כלשהם. דבריו אינם אלא דברי נבואה מחייבים. אפשר לומר אולי שהוא כמו "קולו" של הקב"ה בעצם, "דברי הקב"ה ע"י נביא זה!" (שש"פ שופטים תנש"א, סעיף יא).

מקורות :  

שיחת פרשת שופטים תנש"א, סעיף יא

שיחת פרשת צו תנש"א, סעיף יג 

שיחת פרשת וארא (א) תשנ"ב, סעיף יא 

2. חלק מנבואתו היא שאנו חיים בסוף הגלות ובמעבר לגאולה. ואף "בימות המשיח". דווקא משום כך אנו חווים בחיינו את שיא ההסתר, כפי שיבואר בהמשך, הסתר מהותנו האמיתית, הסתר אמיתת החיים שלנו – מאיתנו. דווקא משום כך אנו חיים כ'עיוורים', כשעינינו הרוחניות-נשמתיות-שכליות-רגשיות עצומות. כלומר, אנו 'טובעים' בתוך ציורי הדמיון הגלותי שלנו, של הנפש הטבעית, מבלי משים. אולם דווקא בה, בתוככי סוף הגלות, מתגלה המשיח, כשליח ה,' כדי להביאנו לתכליתנו, המיועדת להתממש בשלמות בגאולה האמתית והשלמה.

מקורות:

שיחת שבת פרשת שמות תשנ"ב, סעיף יג-יד

... יג. הלימוד וההוראה מזה מובן בפשטות, ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה: כבר דובר פעמים רבות דברי כבוד קדושת מורי חמי מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שנוסף על זה שכבר "כלו כל הקיצין", כבר עשו בני ישראל תשובה, וסיימו הכל... וצריך רק שהקב"ה יפתח את עיניהם של בני ישראל שיראו שהגאולה האמיתית והשלימה כבר ישנה.. 

... יד. ובנוגע לפועל הכוונה היא, שהעבודה דבני ישראל עתה צריכה להיות "להביא לימות המשיח", לגלות כבר תיכף בפועל איך שהמצב ד"הבאים מצרימה" בגלות הוא באמת מצב ד"גאולת ישראל", על-ידי זה שמתכוננים בעצמם ומכינים אחרים למצב ד"ימות המשיח"...

[ב] מה מלמדנו 'משה' שבדור על עניינם המרכזי של הגלות, הגאולה ועל עניינו שלו בעצמו.

כלומר, מה עניינם המרכזי של גלות? ושל גאולה? ומהו המשיח, מה עניינו?

גלות - מבחינה מהותית, 'גלות' (ובעיקר 'הגלות הפנימי' כלהלן) הינה חיים במצב 'שינה' רוחני-נשמתי-שכלי-רגשי המעלימה מהותנו הפנימית האמיתית ומהות העולם הפנימית האמיתית. אמנם, זו 'שינה' שבקרבה מתחוללים 'עיבור' ו'הריון' הנסתרים מהאדם 'הישן'.

גאולה - במובן ידוע, היא 'לידה' ו'התעוררות מהשינה' לחיים מתוך ערות מלאה, לחיי אמת מלאים ונצחיים מתוך אחדות גמורה עם "עַצְמוּת א"ס".

מקורות:

מאמר באתי לגני תשי"א, סעיף ה 

מאמר בלילה ההוא תשד"מ, סעיפים ג-ה

... ד[ש]ענין ההתעלמות שבזמן הגלות (שינה) הוא מה שהגילויים מתעלים למקורם, ועד לְהָעָצְמוּת. שבזמן הגלות מסתלק האור למעלה ואינו מאיר למטה (שלכן נעשה גלות), אבל לגבי האור עצמו, הרי אדרבא, דוקא בזמן הגלות הוא סליק לעילא. ובדוגמת הסילוק דשינה באדם התחתון, שהסילוק הוא רק לגבי הגוף (שאור הנפש מסתלק מהגוף), אבל לגבי הנפש, הרי אדרבא, דוקא בעת השינה הנפש עולה למעלה ושואבת לה חיים... דענין ההתעלמות בזמן הגלות (שינה) הוא שהגילויים מתעלים למקורם... 

... ועפ" זה יובן בעומק יותר מה שהגלות נמשל לעיבור (והגאולה ללידה), ד[ש]כמו שלמטה, כשאדם פוקד את אשתו נעשה יצירת הולד, אלא שבתחילה הוא בעיבור בבטן אמו (בהעלם לגמרי... ובמשך כל זמן העיבור הוא הולך וגדל עד שמגיע זמן הלידה שאז הוא יוצא לאויר העולם (בגילוי), על דרך זו הוא למעלה, שמהפקידה שהיתה ברגע שלפני הגלות נעשה מיד המשכת האור (יצירת הולד) גם למטה, אלא שהמשכתו הוא בהעלם, באופן דגלות (עיבור), ובמשך זמן הגלות הוא הולך וגדל מיום ליום עד שבקרוב ממש תהי' הלידה והגילוי בגאולה העתידה...

ביאור בדרך אפשר: בזמן שינה איננו מודעים כלל להיותנו 'ישנים.' ה'נפרדות' מ'עַצְמוּת א"ס' נרגשת לנו באופן 'טבעי'. אנו מזדהים עם הרגש זה באופן 'אוטומטי'. וגם, כוחות הנפש (שכל ומידות וכו') שלנו אינם מתגלים במלואם. בעצם, נסתרת מאיתנו מציאותנו האמיתית. אמנם, בזמן שאנו 'ישנים' את חיינו, מתרחשים 'עיבור' ו'הריון.' הגאולה, מציאות החיים השלמה, 'צומחת,' מתפתחת, בתוככי החיים, גם כתוצאה מעבודת ה' שלנו בתוך הגלות עצמה. בחיינו שלנו.

המשיח – "עצמות ומהות בעצמו, כפי שהעמיד עצמו... בגוף". ובנוסף לכך, בדרך אפשר: ניתן להגדירו כמעין 'רופא מיילד' מומחה. כ'מומחה', רק הוא יודע, בעצם, לקבוע בוודאות שאכן מתקיים 'הריון,' אעפ"י שלדידנו אינו ניכר בגלוי. רק הוא יודע לקבוע מתי 'ההריון' עומד להגיע לקיצו, מתי 'הוולד' אמור לצאת לעולם. רק הוא יודע ויכול באמת 'ליילד' את העובר, לגלות פנימיותנו, מציאות החיים השלמה, בתוכנו.

מקורות:

שיחת אחרון של פסח השי"ת – תורת מנחם השי"ת א, סעיף ד

... כשם ש"ישראל אורייתא [התורה] וקודשא בריך הוא [ה'] כולא חד [אחד]", היינו, לא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, אלא "חד" ממש, כך גם ההתקשרות בין חסידים לרבי, שאינה כשני דברים המתאחדים, אלא נעשים "כולא חד" ממש. והרבי אינו "ממוצע מפסיק" כי אם "ממוצע מחבר". ובמילא, אצל חסיד, הוא והרבי והקב"ה – כולא חד. לא ראיתי שיאמר כך בפירוש בתורת החסידות, אלא זהו "הרגש", ובמילא, מי שרוצה להרגיש כך – ירגיש, ומי שאינו – איני רוצה להתווכח עמו, יהי לו אשר לו מאחר שזהו [הרבי, נשיא הדור] עַצְמוּת וּמַהוּת בעצמו, כפי שהעמיד עצמו ("ווי ער האָט זיך אַריינגעשטעלט") בגוף.

[ג] התגלותו של המשיח כתחילת הגאולה/'הלידה' ועניינה.

והנה, שלב משמעותי ומרכזי ביותר ב'לידה' הינו עצם התגלותו של המשיח, 'הרופא המיילד המומחה;' בבחינת 'הגעתו לחדר הלידה בכדי לבצע הלידה.' ה'לידה' = הרגע הראשון של ההתעוררות מ'השינה', משינת הגלות. בשפת תורת החסידות - התגלות המשיח כ"מלך בעצם, שאינו תלוי בהעם." 

מקורות:

הדרן על הרמב"ם תשמ"ו, שבת פרשת ויקהל, סעיף יב

... יב. ... כלומר, ענינו של משיח הוא (לא בכדי לתקן את העולם, אלא) ענין בפני עצמו – "מלך מבית דוד"37. וענין ביאת המשיח (בעולם) .... הוא, שיומשך ויתגלה בעולם 'מלך המשיח' (שהוא למעלה מענין תיקון העולם), אלא שכתוצאה מזה "יתקן (גם) את העולם כולו", שגם העולם יהי' בשלימות, עד אשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" [ישעיהו יא, ט].

ובהערה 37 שם:"... משיח הוא ענין בפני עצמו (שלמעלה מענין תיקון העולם), בחינת "מלך בעצם שאינו תלוי בהעם". רוצה לומר, "שאינו צריך להסכמה מזולתו כלל וכלל", וזה יכול להיות "גם בלא עם". 

ביאור בדרך אפשר: 'רופא מיילד מומחה' אמיתי, מומחיותו אינה תלויה באישורנו. גם אם לא נאשר, הוא עדיין 'רופא מיילד מומחה.' כך גם המשיח, היותו 'מלך' באופן מהותי אינה תלויה באישורנו. היא מגדירה מי הוא: אדם שאינו נפרד כלל מהבורא. 'אלוקות מהלכת.' כלומר, אדם שחייו, לכל פרטיהם, נובעים מ"עצם הנשמה שלמעלה מבחינת יחידה" בשפת תורת החסידות, משוחררים משעבוד להרגשתנו את עצמנו כנפרדים מהבורא, כישות עצמאית אוטונומית כביכול, כחלק מטבע הבריאה.

כשם ש'רופא מיילד מומחה,' אם לא יגיע לניתוח, הוא לא יתרחש - כך גם המשיח. 

מצד שני, כשם שאותו 'רופא,' אם לא נסכים שינתחנו, לא יוכל לפעול בנו - כך גם המשיח: כל פעולותיו ב'תיקון העולם' תלויות בכך שנכיר שמתקיימת 'לידה,' שאנו עכשיו נמצאים 'בחדר הניתוח,' שהגיע 'המנתח.' שאם לא כן, התיקון לא יקרה. אם נכיר בכך, מתוך דעתנו התחתונה שלנו, נאפשר את ה'ניתוח.' הכרה זו, וחיים שלנו לאורה, היא אחת המשמעויות של 'קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש-' העבודה הכללית היחידה שנותרה עדיין, לדברי הרבי מלך המשיח. מכאן הכרחיותה המוחלטת.

[ד] עבודת הגאולה שלנו כ'שלוחי' המשיח והקב"ה, אתגריה ותכליתה הנרצית.

ומהו ה'ניתוח?' 'הווה אומר, 'לידת,' גילוי מהותנו, שהיא מהותו שלו !! 'המנתח' הופך אותנו ל'דירה מהלכת' לקב"ה, כ'רופא' המחיה בתוכנו על ידי פעולותיו (תורותיו, הוראותיו, הדרכותיו, עצותיו, דוגמא אישית וכו(' והתקשרותנו ההכרחית אליו את מה שהוא בעצמו. את מהותו הפנימית, שאינה אלא מהותנו הפנימית. אצלו בגלוי. אצלנו - נסתרת, מאתנו. המשיח מגלה ופועל בנו שגם אנחנו, מציאותנו האמיתית היא שאנחנו 'אלוקות מהלכת", "עצומ"ה בעצמו, כפי שהעמיד עצמו... בגוף". אך ללא ביטולו של הגוף, 'התחתון שבתחתונים'. המשיח פועל בנו ומגלה בנו, אם מתקשרים אליו בביטול גמור, חיים בהם איננו נפרדים כלל מהבורא, אלא 'עַצְמוּת אלוקית מהלכת', המתגלה כנפש טבעית - באישיות, ב'אני' - בגוף, בעולם הטבעי, החומרי והגשמי. עבודתנו - לפעול את חיינו לפרטי פרטיהם מתוך כך. הגלות, 'השינה,' היא המניעה והמחסום המהותי לפעול מתוך אמיתת חיינו. כאמור, המשיח פועל לגלות בנו ש'אנכי,' שעצמות ומהות בעצמה, היא 'כוחנו וחיותנו,' 'מנוע' ומקור קיומנו; שהאישיות שלנו תגיע לתיקונה, לבריאותה, לנצחיותה, רק כאשר תהא כולה מאוחדת לחלוטין עם פנימיותה העמוקה הנ"ל, ככלי וביטוי מלא לכך. 

ב'להיות כמוהו,' כמו המשיח, מתוך התקשרות מלאה, רוחנית וקיומית איתו, מתבטא רובד משמעות נוסף של "לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש", רוצה לומר, להתאחד עם מה שהוא. להוליד בנו, על-ידו, חיים מתוך 'עצם הנשמה' כנ"ל. לגלות 'ניצוץ משיח,' את 'התוכנה האלוקית,' בנו.

והנה, ככל שנהיה יותר 'כמוהו', נתאחד עם מהותו כ'עַצְמוּת אלוקית מהלכת', שהיא גם מהותנו.

כאן (בתנועה לקראת התאחדות והתכללות כ'עצם הנשמה' עם הרבי שליט"א מלך המשיח והקב"ה, כנ"ל) טמון גם אחד הביאורים לענין ההסתר בזמן סוף הגלות. כי הרבי לימדנו: ככל ש'הלבנה' )שאנו, כעם ישראל, נמשלים אליה, כידוע) מתקרבת ל'חמה,' לשמש, למשפיע, ל'רופא,' יש מיעוט אור. 

נהיה עוד יותר חשוך, 'לא רואים' כלום, 'עיני' שכלנו-נשמתנו-נפשנו הטבעית נעצמות לחלוטין. 

אבל, הסיבה לכך היא שאנו מתקרבים דווקא, לא שאנו מתרחקים. החושך אומר שקרבים, לא שמתרחקים. אם כן, חשוך כי מתקרבים 'לשמש.' לא כי מתרחקים!

ומהו שיא הקירבה? ההתאחדות עם 'החמה,' השמש, היותנו כלולים בה. 'שווים' לה. כלומר, לחיות חיינו, אך מתוך העדר מוחלט של תודעת הנפרדות מהקב"ה.

אמנם הרבי שליט"א מלך המשיח לימד כך: 'מיעוט האור' תקף אך ורק כל עוד אנו חיים מתוך התודעה הגלותית, מתוך תודעת ה'שינה,' תודעת ה'אני הנפרד' שאינו כלול לכאורה בעצמות ומהות. רק אז, ככל שמתקרבים, חשוך יותר. אולם, ככל שזוכים לאפשר 'לניתוח' להתקיים מתבטלים חיינו מתוך תפיסתנו את עצמנו כ"מציאות בפני עצמה." וממילא אנו מתדמים יותר ויותר לשמש. 'עצם הנשמה' נהיה בהתגלות גם בנו. 'המקלט' קולט במלואו את 'התדר,' נהיה כלי וביטוי לתדר. כך אין הסתר. כך נגוזה הגלות. ה'שמש,' המשפיע, הרבי, הקב"ה, גלוי בנו, אנו בו. אנו 'חלק' מ'השמש'.

מקורות:

שיחת פרשת תולדות תשנ"ב – סעיפים ח-ט, יא-יב 

 יא.... ועל-פי זה שעיקר החידוש דביאת המשיח הוא בהתגלות מציאותו ("מצאתי דוד עבדי"). כי, כל פרטי העניינים שלאחרי זה (התגלותו לעין כל ע"י פעולותיו לגאול את ישראל, וכל העניינים דימות המשיח), באים כתוצאה והסתעפות מהתגלות מציאותו, וכלולים בה, כשם שמולד הלבנה כולל התגלות אורה באופן של הוספה מרגע לרגע עד למילוי ושלימות הלבנה... שהחיות ("חייך") כשנתגלתה מציאותו [של המשיח] מביאה (בדרך ממילא) לימות המשיח, כיון שמציאותו (חיותו) כוללת כל פרטי העניינים דימות המשיח, שכולם כלולים בהתגלות עצם מציאותו (מולד הלבנה).

יב. ובנוגע לפועל – ... צריך כל אחד ואחד מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהדגשת הענין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח", על-ידי זה שכל מציאותו, תיכף כשניעור משנתו, חדורה בְּהַחַיּוּת ד[של] משיח (שזוהי עצם מציאותו של כל אחד ואחד מישראל, משיח שבו) שמביאה לימות המשיח.

וענין זה יכול וצריך להיות גם ברגע זה – ע"י התעוררות מחודשת בתוקף מחודש דעצם הנשמה (על דרך 'ניעור משנתו) "להביא לימות המשיח", על-ידי זה שמוסיף עוד "מצוה אחת" כדי להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ולהביא לו ולהם תשועה והצלה.

...

ח. ... וקודם לזה ולמעלה מזה – התגלות מציאותו כמו שהיא לעצמה (לפני שמתחילה איזה תנועה של יציאה ממציאותו) ברגע שניעור משנתו, שאין כאן שום דבר זולת התגלות (חידוש ולידת) מציאותו( לאחרי ההעלם בעת השינה), אשר, להיותו מציאות אחת עם עצמות ומהות, "ישראל וקוב"ה כולא חד" , ניעור (מתגלה) עצמות ומהות שבו.

ועל-פי זה יש לומר, שהמעמד ומצב ד[של] "ניעור משנתו" (התגלות עצם מציאותו) הוא היסוד לכל עניני העבודה שלאחרי זה במשך כל היום כולו, ועל סדר התגלותם מלמעלה למטה: לכל לראש – תנועת הביטול וההודאה דבחינת היחידה שמתבטאת באמירת "מודה אני לפניך"... 

ט. על-פי האמור לעיל יש לבאר גם תוכן החידוש שבגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא [מלך המשיח] – "שהם עתידים להתחדש כמותה", בדוגמת החידוש דמולד הלבנה דוקא, ולא בדוגמת מילוי ושלימות הלבנה: ...

ומזה מובן שהמעלה העיקרית דגאולה האמיתית והשלימה מתבטאת בהחידוש שברגע המולד – כיון שאז מתגלית מציאות הלבנה, ודוגמתו בישראל ("שהם עתידים להתחדש כמותה") התגלות עצם המציאות דישראל (עצם הנשמה), ולא עוד אלא שהעצם נמשך ובא בגילוי ממש, היינו, שגם בדרגת הגילויים (כשניתוסף באור הלבנה מרגע הראשון לרגע השני ועד למילוי ושלימות הלבנה) נרגש העצם שלמעלה מגילויים (החידוש שברגע המולד). שלעתיד לבוא יראו בפועל ובגלוי את מציאותם האמיתית של ישראל, עצם הנשמה שהיא חד עם עצמותו ומהותו יתברך, "ישראל וקוב"ה כולא חד", כפי שנמשך וחודר ומתגלה בכל הדרגות ... בכל כחות הנפש, תענוג ורצון, שכל ומידות, ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, ובגוף הגשמי, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שניכר בהם בפועל ובגילוי ש"ישראל וקודשא בריך הוא [ה'] כולא חד [אחד]".

ועל-פי זה יש לומר, שהשלימות האמיתית דלעתיד לבוא (שגם בדרגת הגילויים יורגש העצם שלמעלה מגילויים) מודגשת בעיקר בראש חודש כסלו", כס לו" ... היינו, שהעצם שלמעלה מגילויים חודר ונמשך גם בדרגת הגילויים.

ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם בהימים טובים דחודש כסלו, חנוכה, י"ט כסלו ויו"ד כסלו, הקשורים עם השמן שבתורה, פנימיות התורה שנתגלתה בתורת החסידות ... – כי, ע"י תורת החסידות נעשה הענין ד"ידעתיו הויתיו) "התגלות העצם בידיעה)...

... נוסף על המדובר כמה פעמים שהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו באה על-ידי זה שכל אחד ואחד מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו, בחינת היחידה... – יש להוסיף ולתקן שעיקר הכוונה היא להתגלות עצם הנשמה ממש, שזהו אמיתת ענינו של משיח (הן ניצוץ משיח שבכל אחד ואחד מישראל, והן ועל אחת כמה וכמה משיח הכללי), העצם דישראל שלמעלה מבחינת היחידה...

וענינו בעבודת כל אחד ואחת מישראל מישראל – שגם לפני שפועל בעצמו התגלות בחינת היחידה, ביטול והודאה והתמסרות להקב"ה ... ישנה עצם מציאותו, עצם הנשמה, ו"ידיעה" זו (רק – שניעור משנתו) פועלת ומביאה לכל עניני העבודה בפועל ממש כפי שחדורים בההתגלות דעצם הנשמה, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש ...

שיחת כח סיון תנש"א, סעיף יב:

... בערב ראש חודש מתעלם אור הלבנה לגמרי כהכנה למולד החדש בראש חודש. ובלשון הכתוב : על ידי ה"יפקד מושבך" (העלם הלבנה) בערב ראש חודש ("מחר חודש"), נפעל ה"ונפקדת" (מולד הלבנה בראש חודש), יחוד שמשא וסיהרא.ובעבודת השם דבני ישראל – שדומין ללבנה ומונין ללבנה: בערב ראש חודש היא שלימות עבודת היהודי, כאשר הוא עומד בתכלית הביטול (בדומה ללבנה שמצויה אז בהעלם), וזה מביא תיכף את העליה של הנשמה – היחוד ... והזיווג דכנסת ישראל (מלכות, סיהרא [ירח]) והקב"ה (זעיר אנפין, שמש), וכך גם היחוד של כל אחד ואחת מישראל בתור יחיד ... עם עצמות ומהות – כך שהם נעשים מציאות אחת ממש, באחדות אמיתית ... 

... עד למעשים טובים כאלו ... שעל-ידם נעשה יהודי (בגופו ונשמתו) "שותף להקב"ה" (באופן של התאחדות) בכל ענייניו של הקב"ה, כולל ועיקר – בהבאת הגאולה האמיתית והשלימה, אשר כדי שהקב"ה יפעל זאת בשלימות הוא זקוק (כביכול) להשתתפותו של כל אחד ואחד מישראל, ודוקא בתור נשמה בגוף, שע"י "מעשינו ועבודתינו" באה הגאולה. וצריך להזדקק כביכול לכך שיהודי יסכים, ויתירה מזו – שהוא ירצה ויכריז, שלא רק ש"הגיע זמן גאולתכם" אלא שישנה כבר הגאולה בפשטות, כמדובר לעיל ... שגאולה היא מלשון גילוי – הגילוי דאלופו של עולם ב"גולה" (שנפעל ע"י עבודת היהודי בגלות)....

מאמר להבין ענין נר חנוכה תשכ"ו, קונטרס חנוכה תשנ"ב, סעיף יג

שיחת פרשת וישלח תשנ"ב, סעיף ה:

...ה. סיבת השינוי בין חציו הראשון של החודש, שמיום ליום מוסיף והולך אור הלבנה, לחציו השני של החודש, שמיום ליום פוחת והולך אור הלבנה, היא, מפני שבחציו הראשון של החודש הולכת ומתרחקת הלבנה מהחמה, וככל שמתרחקת מהחמה מיום ליום הולך וגדל אורה, ובחציו השני הולכת ומתקרבת אל החמה, וככל שמתקרבת יותר אל החמה מיום ליום הולך ומתמעט אורה.

וטעם הדבר – לפי שהיחס שבין המשפיע (חמה) והמקבל (לבנה) הוא באופן שכאשר המקבל הוא בקירוב אל המשפיע אין המקבל יכול להשפיע ולהאיר (מצד הביטול שלו לקבל ההשפעה), וככל שמתרחק מן המשפיע מתחיל גם הוא להשפיע ולהאיר (האור שמקבל מהמשפיע)... 

ולכן, מיעוט האור מיום ליום מורה שמיום ליום הולך וגדל הקירוב להעצם שלמעלה מהאור (העלם שלמעלה מגילוי), שעי"ז נעשית הלבנה כמו החמה, ועד – כתר אחד לשניהם....

הכלל שהעצם הוא בהעלם והאור הוא בגילוי, הוא, ביחס להזולת, שכיון שאינו יכול לקבל העצם אלא הארה ממנו בלבד, לכן קורא לההארה "אור", ולהעצם "העלם" (חושך); אבל ביחס להעצם ה"ז להיפך – שההארה היא חושך לגבי העצם שהוא ה"אור".

ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של מציאות בפני עצמו (זולת) שאינו יכול לקבל את העצם (שנשאר ב"העלם"), אבל, כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע, שאין ביניהם יחס של משפיע ומקבל, אלא שניהם שוים ("והי' אור הלבנה כאור החמה"), אזי העצם הוא בהתגלות....

[ה] סוף דבר

המשיח, 'הרופא,' '"עצומ"ה בעצמו, כפי שהעמיד עצמו... בגוף", גילה לנו ובנו ששום דבר כבר אינו מעכב באמת את ה'לידה.' אדרבא, הלידה התחילה. הוא קבע שכל יהודי ויהודיה בדורנו, כל אחד ואחת מאיתנו ממש, בלי יוצא מן הכלל, יכול וצריך וניתנה לו (שלא כמו בדורות הקודמים) היכולת להגיע עד לדרגת "תהי צדיק" (שיחת שבת פרשת אמור תנש"א, סעיף ט). כמו כן קבע, שכל יהודי ויהודיה הוא כבר בדרגת "ניצב מלך" – זכאי בדין מבחינת היחידה ועצם הנשמה שבו (שיחת ערב ראש השנה תשנ"ב, סעיף ז). אם איננו 'רואים' זאת, אם זה 'מקיף' ולא 'פנימי' בנו, אם ה'חושך' נראה 'מציאות אמת', הרי אנו עדיין ב'אחיזת עיניים,' דמיון. ב'עיוורון' רוחני-נשמתי-שכלי-רגשי וקיומי, אך לא במציאות אמת. לא עשינו 'ככל יכולתנו'. אם ה'חושך' נראה 'מציאות אמת', על כל אחד ואחת מאיתנו להבין ש"... מצד הרגש שלו [הוא] נמצא עדיין ח"ו מחוץ לענין הגאולה (כיון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי)... " (שש"פ בלק תנש"א, סעיף י). 

בוודאי ובוודאי שאין לנו להתפעל מכך, מהיותנו ב"גלות הפנימי". אלא, עבודתנו, עבודתי, לשים מבטחנו בו, במשיח, מתוך התבטלות גמורה, ובכך לאפשר ל'לידה' לקרות גם בחיצוניות שלנו. כלומר, לאפשר למשיח, לרבי, לפעול בנו להיות כמוהו, שתתגלה, כאמור לעיל, אמיתת עצמותנו ומהותנו בחיינו ב'תחתונים'. וזה, ע"י החלטות אמיצות 'לקבל על עצמנו', בהחלטיות וללא מורא, אותו כ'רופא,' כ'משיח,' כאמור, ובביטול גמור ומוחלט. וכחלק מכך, ללמוד 'אליבא דנפשאי' ענייני גאולה ומשיח. "כי, בכח התורה (חכמתו של הקב"ה שלמעלה מהעולם) לשנות טבע האדם... הרי ע"י לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה, ומתחיל לחיות בעניני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש'הנה זה בא'" (שש"פ בלק, שם). 

על כן צריך 'לקבל פני משיח', שהוא הרבי, דווקא עכשיו. כי רק כך ניוולד באמת. רק כך 'נתעורר מהשינה.' רק כך נצא מ"הגלות הפנימי". רק כך נהיה מי שאנו באמת. רק כך החושך ייעלם. רק כך נבריא באמת.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד !

מקורות: שיחת שבת פרשת חיי שרה תשנ"ב, סעיפים א, יא, יג