היו היה מענטש, וליקוטי שיחות בידו

עם היוודע הבשורה המרה, נעתקו המילים מפי, ראש הישיבה. אייכּה?

מאות שיעורים שמעתי מהרב, הוא אהב שמפריעים לו באמצע השיעור, ואני כמובן תרמתי את חלקי, והפרעתי. אהבתי לשאול שאלות, ויותר משאהבתי לשאול, אהבתי את התשובות, ועוד יותר משאהבתי את התשובות, אהבתי את המאור פנים והיחס האבהי החם האוהב והמלטף.

כדרכו של נער מתבגר, גם לי היו קשיים, ערבוב של מצבי רוח מתחלפים בשילוב קשיים חברתיים. פעם נכנסתי אל הרב והצעתי בפניו את קשיי, הרב הקשיב לי במתינות עד הסוף זה היה לי חידוש, וחידוש גדול!! הרב בפקוחותו היה קולט תיכף מה הענין והבעיה. אצלו, להקשיב עד הסוף זה היה רק משום "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם", בשביל לכבד את האדם העומד מולו. והוא הקשיב.

כשסיימתי, הואיל הרב בטובו (א) לתת לי עצת זהב, (ב) עליה הוא הוסיף את המילים שכ"כ רציתי לשמוע.

עצת הזהב היתה, להשקיע את מרצי בלקוטי שיחות (איך לא? הרב והליקוטי שיחות זה היה צמד-חמד, כדלהלן).

כאשר תהיה שקוע בליקוטי שיחות – אמר הרב – אתה תהנה מהרייכקייט (עשירות) של השיחות הקדושות, אתה תתרומם מעל הרבה מכשולים בלבולים ואתגרים.

דבר נוסף אמר הרב באצילותו ואנושיותו הרבה: דלתי פתוחה לפניך, כל פעם שתרצה לשאול או לשתף אותי אתה מוזמן.

במבט לאחור אני חושב שהיתה פה גאונות כפולה מכופלת ומשולשת.

א. גאונות באנושיות ומדות טובות, הרב זיהה את הקושי של הנער העומד מולו, האזין לו, והזמין אותו…

ב. גאונות בעצתו המופלאה, עצה, שהיום אני יודע לומר בפה מלא, היא היא שהעמידה אותי על הרגליים.

אבל לא, לא זה עצת הזהב, ללמוד ליקוטי שיחות… זה פשוט שללמוד ליקוטי שיחות זה הדבר הכי נהדר שיכול להיות בעולם.

העצה כשלעצמה היתה בבחינת "דבר בעתו", אבל זה שהרב הזמין אותי לעוד שיחות נפש איתו, זה דירבן אותי לצלולל לעומק הליקוטי שיחות ביודעי שעוד אכנס אל הרב בהמשך, ועלי להראות לו שאני לוקח את דבריו ברצינות.

למעשה, נכנסתי אליו רק עוד פעם אחת או פעמיים, עצם זה שהרב פתח את דלתו לפני, השאירה לי טעם טוב, יש מישהו שאכפת לו ממני, שאוהב אותי ושמוכן לשמוע אותי. ויש לי ממנו עצה טובה לחרוש ליקוטי שיחות. זהו. השאר היסטוריה. צללתי לעומק הליקוטי שיחות, נמשכתי בתאווה בלתי הגיונית לעומק הרעיונות, ה"נפלאות" של הרבי שליט"א מלך המשיח, וזהו. היה מספיק לי להחליף עיניים עם ראש הישיבה, ולדעת שיש לו פינה חמה בלב אלי, פינה מיוחדת השמורה לי, ורק לי בלבד.

זכורני מספר התוועדויות שלו, בהם הוא דיבר על הווארט "לעולם יהא אדם" "זיי אַ מענטש" "מענטשלעכקייט" (אנושיות), והרב, "נאה דורש נאה מקיים", בבחי' "הוא פסק על עצמו" (ע"ד המבואר במאמר דפרשתנו "ואתה תצוה" נ"ב).

פעם בהתוועדות פורים ישבתי לידו, החזקתי כוס ושפכתי מעט על השולחן לפני הלגימה, כמנהג כמה וכמה. משום מה נחרט לי בראש העדינות שבה הרב העיר לי שזה לא מתאים, הוא לא "העיר לי", הוא "האיר לי".

בהמשך אותה התוועדות פורימית התבסמתי לשכרה,  והתחלתי לחזור בקולי קולות ווארט של רבינו הזקן על הירח ואהבתה לבני ישראל. כמובן מיד התנדבו כמה בחורים להעמיד אותי על מקומי, ולהעיף אותי משם. אבל הרב לא ויתר עלי, ולא התרשם משכרותי, הוא נתן לשתוי פורימי לסיים את כל הווארט.

מה מתאים שהיום (מוצ"ש – ראשון) מתחילים ברמב"ם הלכות דעות, "זיי א מענטש".

והלקוטי שיחות בידו, זה היה לשם דבר. אהבתי אהבה עזה את השיעורים שלו לפני חנוכה פורים וכיו"ב, זה היה שיעורים מסכמים של חמש-שש-שבע שיחות בבת אחת (ויותר). ההתוועדויות בשבת, זה היה מעין סיכום של ה"ליקוטי שיחות פרשיות", נוסף על כל הסיפורים הנפלאים.

לטשנו עליו עיניים, בקריאת התורה של שבת בבוקר, ה"פרשיות" היו בידו והוא היה מדפדף הלוך ושוב, חורש את כל השיחות השבועויות. אַי.

מי יתנני ירחי קדם?

היו היה מענטש, וליקוטי שיחות בידו.

מנחם ישראלי