דעה / חוצפה בשירות הגאולה

לפני כעשרים שנה שמעתי את הרב ישראל מאיר לאו (הרב הראשי לשעבר, ואביו של הרב הראשי כיום) מדבר ברדיו, וכה הוא סיפר:

בשנת 1957 (תשי"ז) היה מצעד צבאי, היו אלה ימים של אופוריה ורודה, לאחרי הניצחון המרשים ב"מבצע קדש" וכיבוש חצי האי סיני.

במהלך המצעד פרשֹוּ יריעת בד לבנה ענקית עליה היה רקום "ישראל בטח בצה"ל - עזרם ומגינם הוא". הלב נצבט.

ה' העניק לצה"ל ניצחונות מופלאים (מלחמת השחרור, מבצע קדש, ששת הימים) והפוליטיקאים בזבזו את הניצחונות לתפארת ולתהילה עצמית, במקום להודות ולהלל לשבח ולפאר את ה' הגדול הגיבור והנורא.

את התוצאה של היהירות הישראלית, רואים היום.

הניתוק של ההוויה הישראלית מן התנ"ך, הריחוק של החינוך המנוכר למורשת ישראל ואלוקי ישראל הולידה את אסון הסכמי קעמפ דייויד מדריד ואוסלו שכתוצאה מהם התחילו היהודים להסיג את צה"ל משטחי ארץ ישראל.

עד שהגענו למצב הזוי:

הצבא "הכי חזק" במזרח התיכון, לא מסוגל לנצח קבוצת טירוריסטים מטורללת שממשיכה לטווח ערים ועיירות בלי הבחנה.

ואני הקטן שואל: למה? מה חסר לצבא היום? למה הוא לא מסוגל לנצח?

וזו התשובה לפי עניות דעתי:

לצבא חסר אמונה!

לא לא, נדייק את העניין.

אם רק נביט על החיילים היקרים, שם שמים שגור בפיהם, "שמע ישראל" ציציות תפילין, כל זה יש בשפע.

מה שחסר הוא מנהיגות צבאית יהודית אמונית שלא חושבת "אוסלו".

כמו שמערכת המשפט שיבטה את עצמה, כך הגענו למצב שכל ראשי מערכת המשפט הם פרוגרסיבים להפליא.

כך מערכת הצבא משבטת את עצמה לדעת, כל ראשי הדרג הצבאי חושבים אוסלו. תוכלו להיווכח בכך רק לדוגמא: באמצע מלחמה, חייל מילואים יקר חזר מהקרבות כדי לגלות שהאלוף פוקס החריב את ביתו בגוש עציון. זו המציאות העגומה.

באמצע המלחמה הזו התברר לנו גם, שהמציאות הפוליטית "הימנית" אף היא חסרת אמונה בתכלית. הנה דוגמית: גוש הימין המסורתי-אמוני, העמיד ראש ממשלה באמצעות 64 מנדטים, וראש הממשלה של "ממשלת הימין" לוקח את עם ישראל להאג, ועוד ממנה לסניגור את האדמו"ר הפרוגרסיבי מר אהרן בגץ.

הוי אומר: המציאות הפוליטית היום היא, שכל ראשי המערכות המשפטית, הפוליטית, התקשורתית והצבאית, כולם עמוק עמוק בתוך "מדינת כל אזרחיה" הפרוגרסיבית, והחיילים היהודיים בשטח עם כל האמונה שלהם לא יכולים להשתחרר מ"טבעת החנק" הפקודות וההוראות של זרועות הפרוגרס. החיילים נלחמים רק כפי שהבג"ץ והפוליטיקאים מרשים להם, וזה האסון. 

אם לומר זאת במילים פשוטות, דמיינו לעצמכם חיילים יהודים בצבא שוויץ, החיילים היהודיים נלחמים בטירור ע"פ פקודות של ממשלת שווייץ. וזה כל הסיפור פה: החיילים היהודיים במערכה הזו מדמיינים את המדינה שלהם כ"מדינה יהודית", ונלחמים בחירוף נפש כמו אריות "הן עם כלביא יקום".

אבל אבל

באותו זמן שהם נלחמים כמו יהודים, ראשי המערכת הרואים במדינה הזו "מדינת כל אזרחיה", מנהלים את המלחמה ע"פ תפיסה פרוגרסיבית, מבחינתם אזרחי עזה חפים מפשע, וחייהם חשובים יותר מחיי הלוחמים. בהתאם לכך מכניסים לעזה מים סולר ומשאיות של ציוד הומניטרי…

האינטרס של הלוחמים לנצח, האינטרס של ראשי המערכות הפרוגרסיביות להכיל, ע"פ פקודת בית הדין בהאג או ביידן-בלינקן. זה כל הסיפור.

כך לא ננצח לעולם, רק נלך מדחי אל דחי.

אך לא אלמן ישראל.

כדי לנצח צריך ראשי מערכות יהודיים אמוניים, כאלה שלא דופקים חשבון לביידן-בלינקן-האג. ראשי מערכות יהודיים שחזון והוראות התורה לנגד עיניהם אז האינטרס של ראשי המערכות יפגוש את האינטרס של החיילים היקרים המחרפים נפשם בשביל "מדינה יהודית", וזו הדרך הישרה לניצחון.

עומדים ב"עקבתא דמשיחא" סמוך ונראה לגאולה השלימה ולבית המקדש, על תקופה זו אמרו חכמינו ז"ל בגמרא (סוף סוטה) "חוצפא יסגא" (החוצפה תתרבה).

ואכן, כיום גדל כאן דור צעיר וחצוף למעליותא, דור צעיר שמחפש לשוב אל שורשי הנצח של עמנו, נערים חוצפנים שבועטים (בעיטה מטאפורית) במורים הפרוגרסיביים, והולכים להניח תפילין מתוך גאוה יהודית.

על חוצפה זו תקוותנו,

ובקרוב נזכה לגאולתנו.