דעות • היה מצוין! אבל מה עם ההתגלות? \\ ראובן רענן

1.

אתמול הרגשתי 770. אמנם הייתי באמפי בבת ים, אבל הרגשתי ממש 770 ברוקלין ניו יורק. 
"המסחטה" המפורסמת בלב ריקודי השמחה, גרמו לי באחת לקפוץ מרחבת האמפי - היישר אל עמודי העץ סביב הבימה המרובעת בזאל הגדול של 770. קשה לשים את האצבע על רגע מסוים בו זה קרה. אפשר לומר שזה קרה בעקבות כמה דברים יחד.
הדחיפות, החיבוקים, הזיעה, החום האדיר, החיוכים מאוזן לאוזן, הקפיצות לאוויר, שאגות ה'יחי', המוזיקה, ההשוואה בין משפיע מזוקן מכובד ורציני לחייל משיחיסטי שרוף אחרי בקבוק לחיים, כל זה בהרמוניה אחת מטורפת של ריקוד חסידי סוער בדרישה האחת - התגלות הרבי שליט"א משיח צדקינו, פשוט משכו אותי היישר אל בית חיינו בצורה הגשמית ביותר שניתן לתאר.

2.

ועם מדברים על הדרישה האחת, בעצרת הזאת הרגשתי מוטיב נוסף שהציב אותי פיזית בבית חיינו 770. היה זה המבט אל הכיסא.
בשלב מסוים של הריקודים הסתכלתי לשמאלי לראות את הלהקה מנגנת ועיני נמשכו באחת לשולחן המלבני שעמד דרך כבוד בקידמת הבימה, מפה לבנה פרוסה על גביו, עליה מונח גביע כסוף עם צלוחית. בסמוך לשולחן עמד כיסא ארגמן מרופד עם מסגרת זהב יוקרתית. הרי זהו המקום בו יושב ומביט בציבור כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח.
המראה הזה הימם אותי. תפסתי את עצמי ויישרתי מבט אל הכיסא. רציתי לראות. רציתי שתהיה ההתגלות. מעל הכיסא ניבט אליי המסך הענק מאחורה עם וידאו של הרב'ה רוקד ומוחא כפיים בסערה. חיברתי בראש בין שני המראות. הרבי שליט"א מלך המשיח רוקד בתוקף כף ימין על שמאל על גבי כיסאו הקדוש בבימה.
לא ידעתי את נפשי מרב התפעלות.
ביקשתי לראות כל כך. התחלתי לעבור מין מסע נפשי פנימי. "אני ראוי להתגלות? כל ימי ראיתי רק טוב סביבי? מצד שני מה זה קשור? הרבי שליט"א מלך המשיח צריך להתגלות וזהו! עכשיו ברגע זה"
המחשבות הפכו לעיסה רצונית, לתשוקה בוערת "רב'ה תתגלה! רב'ה תתגלה! רב'ה תתגלה!"

3.

הלהקה משמאלי תפסה את חוט מחשבותיי. "אימתי קאתי מר..." קולות של תופים, חצוצרות והד של קול שני בקע בעוצמה מהרמקולים. התחלתי לדמיין ציור חדש. אולי הרב'ה יכנס מהמדרגות משמאלי? ככה באיטיות יפסע לאיטו לכיוון הרמקול עם חיוך רחב, שובב משהו, השרוי עמוק ברצינות שניאורסונית מפורסמת, יד ימינו מעודדת את השירה כשביד שמאל הוא אוחז בכל הפ"נים שכתבו החבר'ה קודם. ככה יפסע מעדנות מבלי שאף אחד כמעט ישים לב, ורק אז בסמוך לשולחן החבר'ה יקלטו מה מתרחש ויעצרו את הכול בצרחה נוראית "הרבי התגלהההההההההה" " הרבי התגלהההההההההה"........ ההמשך כמעט בלתי אפשרי לתיאור.
האפשרויות הנוספות איך וכיצד מתי ובאיזה אופן הרב'ה התגלה יחד עם הנחישות החד משמעית שכך או כך, זה חייב לקרות עכשיו מיד ממש, הזכירה לי את הביאור החסידי לחיבור דברי חז"ל - מצד אחד שלושה באין בהיסח הדעת.. משיח בן דויד, מצד שני אין מסיחין דעת מן המשיח, שהמשמעות הפרקטית של 2 המדרשים היא - שלא משנה כמה נחשוב נדרוש ונתבע את ההתגלות, איך היא תהיה וכיצד - זה רק עצמות ומהות אין סוף יחליט.

4.

מבחינתי המצב הזה בו נעמדתי מול הרב'ה עם בליל הרגשות ומחשבות-גאולה עצמית פשוטה, עם ההתנערות הזאת והחוויה הכה מוחשית שאני עומד ונוכח בבית חיינו 770... זה מה שהכריע את הכול.
נכון אז שר התקשורת איוב קרא הודה בפני עשרות ומאות אלפים שהוא מונה לשר על ידי הרבי שליט"א מלך המשיח ורק בזכותו הוא בכלל בחיים.
נכון רב כולל ליטאי עם זקן מסודר ועניבה משולשת עמד והודיע שהרב'ה הוא הוא מלך המשיח וברכותיו אינם ייחול או תפילה עתידית, אלא קביעת מצב חיובי טוב ונצחי בפועל ממש ובמיידי.
נכון זכינו להתאחד עם מש' ברוד מכפר חב"ד ובאופן החיובי באופן האמיתי מתוך הכרזה כינה לפני כולם - הרבי שליט"א מלך המשיח חי וקיים!
נכון ראש העיר של בת ים הוריד את הכובע לפני האגודה למען הגאולה בכלל ובפני הרב זימרוני ציק בפרט.
נכון תא"ל אמציה הודה שרק מי שהוא למעלה מחשבונות בשר ודם מוגבלים, יכול לנבאות ולקבוע את הניצחון הגורף והבלתי מובן של מלחמת ששת הימים, זאת ועוד עם כל ההיבטים הצבאיים שאמרו אחרת.
נכון ונכון ונכון ונכון ונכון.....
אבל בסוף אותו ערב, אחרי ההכרה החד משמעית שהרבי שליט"א מלך המשיח נוכח ונמצא, אחרי הריקודים הסוערים לא רק על דרך ליובאוויטש שבליובאוויטש, אלא אותם ריקודים ממש,
כשעמדנו שם והבטנו אל הבימה ועדיין עצמות לא התגלה... הרגשתי פיספוס. הרגשתי מותש. הרגשתי שכל זה איננו שווה לי אם כל העצרת הזאת לא מימשה את עצמה בפועל ממש בהתגלות השלימה והמושלמת של הרבי שליט"א מלך המשיח.

5.

התזמורת נדמה, הקהל נרגע, כולם החלו להתפזר... כשפתאום הת' יוסי גרינברג מבקש ממני להכריז יחי. השבתי לו שכבר הכריזו הערב עשרות פעמים אבל הוא הודיע לי קצר שצריך בסיום העצרת לחתום בהכרזת ג' פעמים 'יחי', ואף אחד עדיין לא עשה זאת.
לא חשבתי פעמיים. 
נעמדתי וחגרתי את הגרטל ובקול גדול שאגתי "יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"...
ראיתי כמה פרצופים המומים מסתובבים אליי. כולם חזרו בקול.
הכרזתי שוב. הפעם כבר המצלמה היתה על הפנים שלי וכולם השתתקו לשמע ההכרזה. הקריאה החוזרת היתה גבוהה ועוצמתית.
בפעם השלישית הסתכלתי לכיוון הרב'ה והתחננתי "יחי אדונינו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"...