חב"ד מצדיעה לך, זמרוני

כבר בדרך לשם ניחמתי את עצמי. מכסימום, חשבתי - טיול קטן לתל אביב

בעיני רוחי הלא אופטימית ראיתי קומץ חרדים בשחורים מסתובבים ברחבי הכיכר העצומה, מתקבצים סביב בימה כלשהי.

כעסתי עליו שהיה צריך לעשות לנו את הבושה הזאת, הפעם. עם החלומות הגרנדיוזיים שלו. מה - יד אליהו כבר לא מספיק? למה לקלקל עכשיו הכל?!

כתל־אביבית לשעבר. פחדתי מהכיכר הזו. זכרתי היטב שגם כשהיא מלאה אנשים -היא אחד המקומות הכי מבהילים בריקניותם.

בשבילי - היתה תמיד מרכזו של התהום הגדול שהוא תל-אביב

יהודים מסכנים עם כלב ועגיל מסתובבים שם סביב עצמם בודדים כמו לויינים שאבדו בחלל.

היא חתיכת ואקום אמיתי, קפואה ומנוכרת - היא מקומו של הכלום.

כשהגענו, אמא מבוהלת אחוזה בחמשה ילדים שמחים - לא בדיוק הבנתי מה אני רואה_ אלוקים אדירים!

הצלחנו למלא את כיכר מ­לכי ישראל!

נדהמתי - אמדתי את המחזה הלא טבעי, לא, לא טבעי לגמרי! הזה.

הקלילות והטבעיות בה השתלטו עליה אנ"ש היתה לא סבירה לגמרי. הם פשוט זרמו לשם בחום, בחן ובלי שום מאמץ כבשו אותה, ניסו וביטלו ויצרו אתה מחדש: מתאימה לצורכיהם; יפה וסימפאטית, חמה ומתוקה ומסבירת-פנים.

הכל היה פנימי ופשוט.

דוקטור טל ואשתו עמדו ומכרו אותיות בספר־התורה של הילדים. לידם מכרו קסטות וספרים של הרב גינזבורג, עוד הלאה היו תמונות של נחשון, קופות צדקה עם תמונות של הרבי, צעיפים ועטים ודגלים של יחי אדוננו.

כולם שמחו לפגוש את כולם וקנו מתנות קטנות ומוצרי משיח.

 הרגשת בבית.

 הגברים והילדים רקדו, הנשים פצחו רינה,

האנשים האירו פנים. לא היתה טיפה של התנשאות או מתיחות או שקר. אף אחד לא היה נפוח, אלה שעל הבמה זרמו אל אלה שלמטה והשפיעו להם המון אהבה.

נוכחותו המאסיבית של הרבי, המתיקה את הביחד. כולם הרגישו טוב.

היה כל כך שמח.

תאמינו לי - גרתי שם פעם. זה לא היה אפשרי במציאות.

אבל זה כן היה ככה.

הרבי, כרגיל - ביחסו המוכר לגדרי־העולם, הנחית שם את העתיד המתוקן, והיה אפשר לראות את הזמן והמקום נמסים: פושטים צורה ולובשים צורה חדשה: צורה של קדושה.

זו הרי אותה כיכר, רק גאולה. פשוט.

זאת אומרת שיכולת להרגיש שם (מול עיריית תל-אביב - ללא הפסקה בית-ליסין חוף-שרתון מוזיאון לאמנות פלסטית ואונגרד קפה וארוחת מקר עם תצוגת אופנה נפגשים).

ואכן הרגשת טוב - כמו בבית כנסת המרכזי בכפר חב"ד או ב־770.

שלוה גדולה נחה על איזה כחמישים אלף איש. ראית שהם מאד עייפים, אבל היה להם אור בעיניים. הם היו מרוממים. הם היו מאוחדים ושמחים. הרחוב נכבש, דבק בו ריח גן עדן.

ואם זה קרה בכיכר מלכי ישראל - זה יכול לקרות בכל מקום

מש"ל. מה שצריך להוכיח, ואין עוד מה להוכיח. אלוקים, אתה שומע?!

כל הקהל הוא גאולה קטנה, כמו ניצוץ. כשלעצמו הוא אפס אבל הוא אש בכל מהותו.

וביום בו ישאבו כל הניצוצות במאור - נראה שלמעשה לא נפרדו ממנו אף פעם ושזו היתה טעימה אמיתית מהסיר הגדול של הגאולה.

הרבי היה שם, כמובן, וסידר הכל. אבל גם אנחנו היינו שם. (בלעדנו לא היה הקהל).

ואתם יודעים מה?

אנחנו לא היינו שם אם זמרוני לא היה קורא לנו לשם.

פעם שמעתי אותו אומר שאנשים חושבים שזה הוא. וזה בכלל לא רק הוא - זה וילשנסקי מצפת וגולדברג ממגדל העמק וולפא ועוד הרבה אנשים טובים.

וזה כמובן נכון, אבל בכל זאת - ברור לגמרי שזה כן זמרוני.

בלי מנגנון ובלי תקציבים בלי אוטו ובלי פלאפון ובעיקר - בלי לעשות חשבון, מבית חב"ד פיצפון שיורדים אליו מהחצר האחורית של איזה בנין מגורים בבת ים: הרים את שלשת ההקהלים הכי מופלאים באלפיים השנים האחרונות, ואולי בכלל!

כי כשהיה בית-המקדש ומלך בגילוי - זה לא היה קונץ.

כזה הקהל - לא היה!

אני חושבת שהוא אחד החסידים הגדולים שחיים היום. אני חושבת שאף רבי לא היה צריך חסיד אף פעם כמו שהרבי צריך אותו, השנה.

בכבוד אמיתי ובלי מליצות: חב"ד מצדיעה לך זמרוני. ■