ההקהל השלישי משיח בכיכר

״וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוקים אשר ילך לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו״.

כשמשה רבינו ירד מן ההר אל מחזה הזועה אמר לו הקב"ה: "לך רד כי שחת עמך״ ומסבירים שם שמי ששיחת הוא עמך - העם שלך. אלו הערב רב שאתה הוצאת ממצרים, אני ־ לא אמרתי לך להוציא אותם.

ידוע (מכתבי האריז״ל) שאנחנו גלגול של הדור ההוא, ורק אנחנו יכולים לתקן את מה שקלקלנו אז ־ את העגל, ומסביר הרמב"ן שהעגל לא הי'ה תחליף לקב"ה אלא למשה!

גם היום הוציא רבינו ערב-רב ממצרים.

מדיסקוטקים, מאוניברסיטאות, מקיבוצים, מכתות, ובכוח על טבעי ״הדביק" אותו למחנה הקדושה. זה לא כתוב בשום מקום. עובדה שאף אחד לא עשה זאת לפניו.

הרבי פשוט המציא אותנו - ולקח את האחריות עליו. ומי כמונו יודע שכמו שהכל אצלנו הפוך (״והשיב לב אבות על בנים...״), גם ה״ויאמינו בהשם ובמשה עבדו״ - אצלנו - קודם האמנו ברבי, וזה מה שהביא אותנו לצוותא עם הקב"ה - עוד לפני שלמדנו שהצמח־צדק הקדוש אמר שככה זה באמת צריך לעבוד..

וככה זה עד היום.

מה אנחנו אם לא התיקון של הערב רב ההוא, שכה מיהרו להאמין למראה הטלויזיה השטני ולמצוא תחליף הגיוני. מי כמונו יודע שהנשיא הוא הכל. ושבלעדיו אין כלום, גם אנחנו ״לא ידענו מה היה לו״ לרבי, מז"ך אדר ועד היום אבל אנחנו סומכים עליו. וזה התיקון.

* * *

מבואר בקבלה שעגל הזהב הוא כח־המדמה. שנדמה לו שהוא מבין מה הוא רואה כשהשטן מראה לו את משה במיטה. ולמה הוא מרשה לעצמו להבין כ״כ טוב? כי נדמה לו שהוא מבין מה זה רבי בכלל. יש לו "מבינות״ ברביים. יודע מה זה רבי חי, ויודע שמה זה רבי בארון.

שם המשחק - גאווה. וזה משחק מכור.

חייבים לתקן את כח המדמה שגורר להשלמה עם אי מציאותו של משה, וממליץ בחום על נסיגה. לא נסיגה מלאה, חס וחלילה - רק נסיגה הגיונית, חלקית, נסיגה מסודרת! לחזר קצת אחורה ־ לא ללפני מתן תורה! רק - עד אתמול.

למשל: עכשיו מה שחשוב זה להמשיך לקרב יהודים, ומבצע תפילין. נקפיד יותר על תפילה בצימר. צריך להפסיק עם לשון הרע ולחזק את הצניעות. כאילו שזה סותר משיח. כאילו שמשיח סותר את זה, איזו איוולת. 

והרי מוסבר בחסידות שכל אתמול הוא מצרים. וכל נסיגה היא אלילית. 

מצות הקהל שייכת דווקא למלך. ״ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם״. כי המלך הוא היחיד שיכול לומר לכולם מה ה' רוצה שנעשה עכשיו. והוא אמר:

איספו עשרה עקשנים, פרסמו בעיתונים, עשו ככל שביכולתכם כדי להביא משיח מיד.

ותדעו לכם ש״מיד׳ ראשי תיבות: מנחם, יוסף, דובער. שלשת נשיאי חב"ד האחרונים.

ולמה בסדר הפוך דוקא? כי מתחילים במה ששייך או עכשיו, וזה ־ מנחם.

עכשיו אנחנו בדור השביעי שהוא הדור האחרון לגלות. ומנחם, כמובן, הוא נשיא הדור השביעי, לא - לא יהיה דור שמיני. אז גם לא היה נשיא שמיני. 

ונשיא הדור הוא משיח שבדור.

אז נשיא הדור (השביעי) האחרון לגלות והראשון לגאולה, הוא משיח האחרון לגלות והראשון לגאולה. 

לא, לא תהי'ה עוד גאולה - אז לא, גם לא יהיה עוד משיח. הבניין הזה בנוי פשוט וחזק ־ זו לוגיקה שאי אפשר לסתור.

ומבעד למערכת ההיקשים השקופה, שהוגשה בצורה כל כך ברורה, מזדעקת התחינה: ״אני את שלי עשיתי!״ אנא עשו אתם את הדבר היחיד שאני מנוע מעשותו: קיראו לילד בשמו!

על התהליכים המופלאים שעבדה חב"ד מז״ך אדר ההוא עוד יכתבו בודאי בספרים עבי כרס (וישימו כמה בספריית משיח). מה שבטוח - אף אחד לא היה מעלה בדעתו כמה מחושלים ואיתנים נצא ממה שלעיני בשר נראה כמו התנגשות חזיתית עם קיר בטון, במהירות האור. זה עבד נגד כל חוקי הפסיכולוגיה. (כמו שליובאוויטש עבדה תמיד:) מבלי להתחשב בצפוי, בטבעי, בקטסטרופלי.

כל הצופים האובייקטיביים דעכו מיידית ומוחלטת - תיכף למחרת ג׳ תמוז - מכל ענין המשיח.

ונהפוך הוא.  

משיח לא בער אף פעם חי ופועם אצלנו בעצמות. בוער! ולא מהשפה ולחוץ, כמו פעם, כי הרבי אמר שצריך משיח אלא בפנימיות, לעומק, מתוך צורך אמיתי אצל כל אחד ואחת, אצל כל ילד. אם תשאלו אותי - זה נס.

מציאות שנראתה דימיונית לגמרי אז, כשהרבי התווה אותה באחד ממאמריו הולכת וקורמת עור וגידים במימדי הכאן ועכשיו: הכתית האמיתי שאיננו בגלל פוגרומים ורעב כשטוב בגשמיות וגם ברוחניות לא חסר, והסיבה היחידה ללב השבור היא ־ שמשיח עוד לא בא!

כשלא רק אדמו"ר הזקן ־ אלא אנחנו: קלים שבקלים ־ לא רוצים גן עדן שלך, לא רוצים שקט בינתיים, לא רוצים תקציבים לא רוצים למצוא חן בעיני אף אחד. ־ רוצים רק אותך. אין סוף ברוך הוא משוך וגלוי אלינו בדרך בה בחרת תמיד להתקשר עם עמך: דווקא בבשר ודם מוכרים, אהובים, ברבי שלנו.

״וזהו ואתה תצוה את בני ישראל, שמשה הוא מקשר ומחבר את בנ״י עם אוא״ס־ (מאמר דא׳׳ח לפורים קטן תשנ״ב ד"ה ״ואתה תצוה־ י' אדר א׳ ה״תשמ״א סעי^, ב). כשם שקילקלנו אז, ב"ויקהל" המביש ההוא - כך מתקנים היום ב"הקהלים" שלנו הקטנים והגדולים, להודיע קבל עם ועולם - לאהרן, למשה ולקב"ה: לא יודעים איפה אתה עכשיו רבי - אבל אנחנו איתך!

לא יודעים מה היה לו, למה, היה וכמה זמן זה עוד ימשך.

למרגלות ההר ־ שבורים, דווים וסחופים, בלי שום משככי־כאבים הפעם, אנחנו מחכים לך, רבי.

שלך לתמיד. ■