נכרים שצרו על עיירות ישראל יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת

זו כבר הפכה לתופעה מדאיגה במיוחד. במהלך השבת, מנצלים ערבים את שמירת השבת בישובים ובגבעות ומגיעים על מנת לפגוע בשלומם וברכושם של היהודים. לשיא הגיעו הדברים בשבת האחרונה, כאשר מחבל נפשע פצע יהודי, ולאחר שהלה הגיב וירה בו, התפרסמו בכלי התקשורת, קריאות כנגד פעולת פיקוח הנפש, תוך שימוש מטעה בגדרים ההלכתיים.

כידוע בסימן שכ"ט בהלכות שבת מופיעה ההלכה המורה לצאת ולהלחם כנגד האויבים הבאים לפגוע בישובי ישראל "אפילו על עסקי קש ותבן". לאורך השנים מביא הרבי שליט"א מלך המשיח הלכה זו, מאות רבות של פעמים, כבסיס ההלכתי כנגד כל ויתור על ארץ ישראל.

להלן לקט מתוך השיחות:

הנכרים לא צרים רק על עיירות ישראל - אלא על כל ארץ ישראל לגבולותיה!!!

ולאחרי כל-זה עדיין ישנם יהודים הטוענים דבר מבהיל, שאנו לא נמצאים במצב של "נכרים שצרו".

אך על כך נפסק בשולחן-ערוך, שאפילו במצב בו הם מעונינים בלא יותר מקש ותבן, ואף אומרים שלאחר שיקבלו את הקש והתבן הם חוזרים למקומם - הדין הוא ש"יוצאין עליהם בכלי-זיין" אפילו בשבת, ודין זה חל לא רק בארץ ישראל, אלא גם בחוץ לארץ (כפי שהגמרא אומרת בפירוש שב'נהרדעא', שהיא בבבל קיים אותו דין).

טוענים הם, שכעת אין את המצב של "נכרים שצרו על עיירות ישראל", היות ובמקרה של "נכרים שצרו" ישנו חשש שמא תהיה מלחמה. מה-שאין-כן עתה: כעת נפגשים שני ידידים אחד מצרי והשני ישראלי (יחד עם ידיד שלישי אמריקאי), ואף אחד אינו חושב על מלחמה! - אף אחד אינו מנסה להפחיד באמצעות מלחמה או נשק - בסך-הכל משוחחים ביניהם שני מלוכות כיצד להגדיל את הידידות בין המדינות!

. . המצב העכשווי גלוי וברור: כל גבולות ארץ ישראל, הן מצרים בדרום, הן סוריא בצפון, והן ירדן במזרח - כל ארבעת הרוחות של ארץ ישראל מיושבים עם צבא עוין - "צרו כותים על ישראל" - כולל הגבול עם מצרים!

פעם עוד רצו להעלים זאת. אך בשנתיים האחרונות כל-כך חדלו מלהתבייש, עד שחדלו מלהסתיר זאת! - כולם יודעים וזהו דבר גלוי, שעל גבול ישראל ומצרים הרי נוסף לפקידי המכס (שיושבים שם באפס מעשה היות ומצרים אינה מאפשרת, לבינתיים, מעבר חופשי של סחורות בן ישראל למצרים - ולכן לאנשי המכס אין מה לעשות. קורה שישנו אחד 'יוצא מן הכלל' ואז ישנה עבודה לחצי שעה) - נמצאים שם גם שומרי הגבול! - אך אין המדובר ב'שומרי-גבול' המוצבים בין שני מדינות שאינן חוששות ממלחמה! - בגבול ישראל מצרים מוצבים מחנות צבא שלמים!

לא ניתן לעשות מכך כל סוד - די בנסיעה על הגבול בכדי לראות זאת במוחש!

אך קיים חילוק בין סוריה וירדן (הגובלות עם ישראל ממזרח ומדרום) למצרים: סוריה וירדן אומרות במפורש שרק במקרה וישיבו להם את השטחים, וישיבו להם את ירושלים העתיקה ויתנו שלטון לאש"ף, ויעניקו שוויון זכויות לערביי ירושלים החדשה - הרי שרק אם ימולאו כל התנאים האלה - לא תהיה מלחמה!!!

אך אם לא תבצעו תנאים אלו - מצהירות סוריה וירדן - עליכם לדעת, שנפתח במלחמה (רחמנא-ליצלן היה-לא-תהיה) - כנגד היהודים!

הכרזת המלחמה כבר אינה בגדר עתיד! - כבר עכשיו מבצעים מלחמה, אלא שהיא מתבצעת על-ידי המחבלים! - המחבלים אינם מקבלים כסף מאנשים בודדים, אלא הם ממומנים ישירות על-ידי 'מממשלות הכותים' - המלוכות הערביות השוכנות באפריקה ובתימן!

מצב זה - הוא ענין של "נכרים שצרו" במפורש! - ולא "צרו" בלבד, אלא הם כבר מנהלים מלחמה!

(מעובד ע"פ שיחת הרבי שליט״א מלך המשיח ליל ערב ראש השנה, כ"ט אלול, תש"מ)

״נכרים שצרו״ - נכתב בהל׳ שבת ולא בהל׳ פקו''נ, היות וזה חלק עיקרי מהשבת!!!

ההוראה מאחרון-של-פסח והשבת שלאחריו היא - שיש צורך מיידי להתעסק בכיבוש הארץ ("אשר ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"), בכיבוש יריחו, מנעולה של ארץ ישראל, וזה נוגע גם לענין של "נכרים שצרו על עירות ישראל . . יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת"207. אשר דין זה חל אפילו בחוץ לארץ. ואף הגמרא פוסקת דין זה בנוגע לנהרדעא, שהיתה בבבל - ארץ אשר בה קיימים ענינים שליליים - ולמרות זאת נפסק דין זה!

ודין זה נכתב בהלכות שבת, לא בהלכות פיקוח-נפש - אשר לכאורה, ישנו צורך על-כל-פנים לחזור על-כך בהלכות פקוח-נפש, ואדרבה: שם צריך להיות עיקר מקומו, ולא בהלכות שבת, כיון שדין זה הינו רק פרט ב(הלכות) שבת - ולפועל כתוב זה זה בהלכות שבת דווקא?! שהסיבה לזה היא שהלכה זו היא חלק עיקרי מענין השבת, שמצוה להלחם "עד רדתה" ואפילו בשבת!

(מעובד ע"פ שיחת הרבי שליט״א מלך המשיח ש"פ קדושים, מברכים החודש אייר, תשמ"א)

״נכרים שצרו״ - יוצאים עליהם בכלי-זיין אפילו בשבת - גם בחוץ לארץ!

הנהגת בני-ישראל צריכה להיות באופן של "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר", וכפי שאמר דוד "ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות".

זאת אומרת: מאחר שבני-ישראל נמצאים בגלות, וכידוע פתגם כבוד-קדושת מורי-וחמי אדמו"ר נשיא דורנו "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל ולא בכוחותינו אנו נשוב לארץ ישראל" - לכן ישנו ציווי "שלא יעלו ישראל בחומה . . שלא ימרדו באומות-העולם":

אבל יחד עם זה - כאשר מדובר אודות מצב של "נכרים שצרו על עיירות ישראל", "בעיר הסמוכה לספר", הנה אפילו אם העיר היא בחוץ לארץ "נהרדעא" שבבבל - ישנו פסק-דין ברור בגמרא ובשולחן-ערוך ש"יוצאין עליהן בכלי-זיין ומחללין עליהן את השבת", וטעם הדבר - "שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ ליכבש לפניהם".

זאת אומרת: למרות שביום השבת אסור לעשות "עובדין דחול", ובפרט לצאת עם "כלי-זיין", שזהו איסור מן התורה. בכל-זאת, ישנו פסק-דין ברור בשולחן-ערוך הלכות שבת ש"יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת". וכאמור - הלכה זו מפורשת בהלכות שבת. היינו, שפעולת היציאה בכלי-זיין ביום השבת קשורה עם כבוד וקדושת השבת, כמובן ממאמרי רז"ל "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

ועל-פי-זה מובן שגם כאשר נמצאים בזמן הגלות, ואפילו בחוץ-לארץ (ב"נהרדעא" שבבבל) - מצווה התורה לעשות פעולות בדרך הטבע, ולצאת בכלי-זיין.

אף דוד המלך נקט בפעולה טבעית, וכמו שכתוב "ויבחר לו חמשה חלוקי אבנים . . וישם אותם בכלי . . ויקח משם אבן ויקלע ויך את הפלשתי אל מצחו ותבטע האבן במצחו 

ויפול על פניו ארצה" - שעצם לקיחת "חמשה חלוקי אבנים" והשימוש בהם, נחשבת לפעולה טבעית.

ובאמצעות פעולה זו לא רק שנתבטלה גבורתו של גלית הפלשתי, אלא יותר מכך: "ויראו הפלשתים כי מת גבורם. היינו, שנתבטלה מציאותו לגמרי. ועל זה אמרו הנשים בשירתן "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו.

(מעובד ע"פ שיחת הרבי שליט״א מלך המשיח שבת-פרשת בשלח תשמ"ב)

כשכמה מבני-ישראל גמעאים ביחד - בכוחם להחליט שארץ ישראל שייכת לעם ישראל!

כאשר מתאספים כמה-וכמה מישראל יחד, ומתאחדים כולם - גדל כוחם ביתר שאת וביתר עוז.

ולכן, הרי זה הזמן המתאים להחליט (כולם יחד כאיש אחד) שכל ארץ ישראל

לגבולותיה שייכת לרשותם ובעלותם של בני-ישראל באופן של "נחלת עולם", כמבואר בפירוש רש"י ריש-פרשת בראשית: "מה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים . . ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

וכולם ביחד מחליטים שבני-ישראל מחזיקים - בתוקף של הקב"ה - בכל שטחי ארץ ישראל שכבר ניתנו לבני-ישראל על-ידי הקב"ה ולא מוותרים על אף "שעל" השייך לארץ ישראל. וכל אלו החושבים באופן אחר - "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל", ובודאי ש"דבר אלקינו יקום לעד"!

ומאחר שבני-ישראל הולכים בשליחותו של הקב"ה - הרי הם מקיימים את כל הוראותיו של הקב"ה בתורה, כולל - השמירה על בטחון כל מקום שנמצאים בו יהודים, כפסק-דין השולחן-ערוך בהלכות שבת: "נכרים שצרו על עיירות ישראל . . יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת . . שמא ילכדו העיר, ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם", וכל זה - אפילו כשיש ספק וספק ספיקא (בכל הדינים הקשורים עם פיקוח-נפש), "ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא".

וזהו פסק-דין להלכה למעשה בפועל, ובשולחן-ערוך גופא מופיע פסק-דין זה ב"הלכות שבת". היינו, שקדושת השבת מתבטאת בפעולת ההגנה על בני-ישראל ביום השבת. וכמדובר כמה-פעמים שכאשר התורה מצווה לעשות מלאכה מסויימת (שאסור לעשותה ביום השבת) מפני פיקוח-נפש, הנה פעולה זו עצמה היא חלק מקדושת השבת: "כדי שישמור שבתות הרבה".

וכאשר בני-ישראל מתנהגים בהתאם להוראותיו של הקב"ה - הרי זו הדרך היחידה לפעול שלום אמיתי ובר-קיימא, היות והקב"ה הוא "מלך שהשלום שלו".

וענין זה נפעל כבר גם כאשר בני-ישראל נמצאים בזמן הגלות - על-ידי-זה שמתנהגים על-פי הוראת הקב"ה לשמור על בטחונה של ארץ ישראל. ופעולה זו היא הכנה קרובה לקיום היעוד "כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך". היינו, שבני-ישראל מקבלים את כל ארץ ישראל בשלימותה, כולל - ארץ קיני קניזי וקדמוני, ארץ עשר אומות - "שלימות הארץ".

(מעובד ע"פ שיחת הרבי שליט״א מלך המשיח ליל ערב ראש השנה תשמ"ג - כ"ט אלול תשמ"ב)

כיום כל עיר היא "עיר הסמוכה לספר"

על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בנוגע לעיר הסמוכה לספר (סמוך לגבול), שודאי שאסור למוסרה לגוי, וכהפסק-דין בשולחן-ערוך ש"נכרים שצרו על עיירות ישראל, אפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת.

ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהם בכלי זיין, שמא יכבשו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".

וכעת המצב הוא, שכל שטח מארץ ישראל לגבולותיה, אינו רחוק מהגבול. ובמילא כל עיר היא בגדר של "עיר הסמוכה לספר", שזה שהעיר תהיה ברשותם יגרום לכך ש"תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם" (ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לעיר הסמוכה לספר כפשוטו).

ומזה מובן, שאסור למסור שום שטח מארץ ישראל לגויים, מכיון שישנו פסק-דין ברור בשולחן-ערוך. ומכיון שזוהי "עיר הסמוכה לספר", מוטל על כל יהודי לעשות כל התלוי בו שיהיה נשק כדבעי (לא מכיון שרוצים להראות ה"כוחי ועוצם ידי", אלא), כיון שזהו ציווי הקב"ה, כיון שזה מדובר על הגנה כפשוטה של כמה-וכמה מבני-ישראל הנמצאים על הגבול, והנהגה זו היא על-פי שולחן-ערוך ובכוחו.

מובן בפשטות, שלכל הענין הנ"ל אין שום שייכות ל"אתחלתא דגאולה", וחס-ושלום לומר שכעת זוהי "אתחלתא דגאולה".

וכמדובר כמה-פעמים אודות פסק-דין הרמב"ם שסיום הגלות ייעשה על-ידי משיח צדקנו, והסימן בזה הוא, ש"יעמוד מלך מבית דוד . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה", שראשית כל, היהודים צריכים ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואז יהיה "קץ שם לחושך" שמשיח צדקנו (שיהיה נשמה בגוף גלוי) "ילחום מלחמות ה' וינצח", ולאחר-מכן "יבנה מקדש במקומו", ורק אז "ויקבץ נדחי ישראל".

זה לא שייך אבל למדובר לעיל, מכיון שאפי' שנמצאים בגלות, ואפילו שנמצאים בעיירה קטנה של יהודים בחוץ-לארץ - ישנו פסק-דין ברור בשולחן-ערוך ש"נכרים שצרו על עיירות ישראל - יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת", ובמילא מובן שאסור למסור אף שטח מארץ ישראל.

יחד עם האמונה בהקב"ה צריך שיהיה "כלי זיין" כפשוטו! וצריכים לעמוד עם כל התוקף שהקב"ה הביא ליהודים - שבשעה ש"בשם אלקינו נדגול", ו"אנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" אזי יתבטל ה"ידי עשו".

ויחד עם זה (שסומכים על הקב"ה) צריך שיהיה "כלי זיין" כפשוטו (וכפי שהובא קודם מפסק-דין השולחן-ערוך - "יוצאין עליהם בכלי זיין"), כפי שהייתה הנהגתו של יעקב אבינו, שכשהיה אמור להיפגש עם עשיו הוא התכונן לתפלה, לדורון ולמלחמה.

בתחלה, אמור להיות ענין התפלה, לאחר-מכן ענין הדורון ולאחר-מכן הענין השלישי - להתכונן למלחמה.

ומעשה אבות סימן לבנים, שההנהגה צריכה להיות כהנהגתו של יעקב אבינו. זאת אומרת, ש(יחד עם ענין התפלה) הצד שכנגד צריך לדעת (על-כל-פנים באופן ד"מזלייהו חזי") שמוכנים לענין של מלחמה.

וכשיש את התוקף הנ"ל, וכשמראים שמוכנים למלחמה - זה יגרום לכך שלא יהיה ענין של מלחמה בפועל. ובדוגמת מה שהתרחש אצל יעקב שעשו כלל לא נלחם עמו (כשנפגשו) אלא רק "וישקהו" [שהמפרשים מפרשים זאת כפשוטו], ולאחר-מכן עשו הלך "אל ארץ מפני יעקב אחיו", ואילו יעקב ובניו הלכו להתגורר בארץ הקודש.

רואים מה שקורה בארץ הקודש בשנים האחרונות, שברגע שנכנעו ללחץ מסויים - זה רק הזמין עוד לחץ, עד למצב של היפך החיים של כמה-וכמה מישראל, וכפי שאירע במלחמת יום-הכיפורים.

ויהי-רצון שמלכתחילה לא יזדקקו לבוא לידי נס, כפי שהיה בעבר, שהיו יהודים שרצו לוותר רחמנא-ליצלן על חלקים מארץ ישראל, אך הקב"ה עשה נס והגויים לא הסכימו לקחת (כיון שרצו הכל) - אלא, שמלכתחילה לא תעלה מחשבה למסור חלקים מארץ ישראל לגבולותיה.

ודוקא על-ידי שיטה זו - לא על-ידי כניעה ללחץ שרק גורמת לקרבנות וללחצים נוספים - אלא עמידה בתוקף ("יוצאים עליהם בכלי זיין"), שלא למסור ולא לוותר על אף שעל מארץ ישראל - וממילא רק זה ימנע מלחמות עד שיגיעו למצב ש"לא נפקד ממנו איש" ואפילו "נפש אחת מישראל" שהיא "עולם מלא".

ולא רק שהעמידה בתוקף מונעת מלחמה, אלא גם מבטלת את כל הלחצים, עד שהלוחצים עצמם הופכים למסייעים - כפי שראו בפועל כמה-וכמה פעמים.

וכאמור, ההנהגה צריכה להיות כהנהגת יעקב אבינו, בתחילה תפילה - "הקול קול יעקב" [שעל-ידי ה"קול קול יעקב" מתבטל ה"ידי עשו"], ויחד עם זה יש להתכונן למלחמה, "יוצאים עליהם בכלי זיין", כפסק השולחן-ערוך בהלכות שבת.

ועל-ידי שעומדים בתוקף, נפעל שיהיה "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" שכאשר אומות העולם רואים שיהודים מתמידים בתורה ומכריזים בגלוי אודות שם הוי', ובאופן ש"שם הוי' נקרא עליך" (שהוא קורא [=ממשיך] אליו אלקות "כאדם הקורא
לחבירו") זה פועל (כהמשך הכתוב) ש"ויראו ממך".

ואז מתקיים ה"תפול עליהם אימתה ופחד (כיון שיהודים מחזיקים) בגדול זרועך" - וזוהי הדרך אשר על-ידה לא יגיעו למלחמה, כיון שיהיה ה"ויראו ממך", ו"תפול עליהם אימתה ופחד". וזוהי גם הדרך היחידה להביא את השלום האמיתי בסוף ימי הגלות - ועד
שתקוים ההבטחה אשר "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(מעובד ע"פ שיחת הרבי שליט״א מלך המשיח עשרה בטבת תשל"ח)

נכרים שצרו - יוצאים עליהם בכלי-זיין! בפסק-זה לא שייכת בחירה!

וכמדובר כמה פעמים הפסק-דין בשולחן-ערוך שכאשר מדובר אודות "עיר הסמוכה לספר" (ואין כל הבדל אם זה בארץ ישראל או בחוץ לארץ - אלא אם זו עיר שיהודים חיים בה, והיא "סמוכה לספר") ומתקבלת שמועה שנכרים "ממשמשים לבוא" - הרי גם אם טרם הגיעו, אלא רק "ממשמשים לבוא", וגם אם אומרים שהם באים "על עסקי תבן וקש" בלבד - אזי הפסק-דין בשולחן-ערוך הוא ש"יוצאין עליהם בכלי זיין, ומחללין עליהם את השבת".

וכאשר מתנהגים באופן כזה - אזי נהיה "תפול עליהם אימתה ופחד", וכלל לא נזקקים למלחמה. ואם חס ושלום כן מגיעים למלחמה - אזי מנצחים בה, היות והולכים בכוחו שלמהקב"ה (מכיון שנוהגים לפי פסק השולחן-ערוך). וכפי שראו בפועל שבמלחמה שהתרחשה כעת בצפון - שהצליחו, היות והתנהגו כפי שנדרש להיות במצב של פקוח נפש.

ומכיון שזהו פסק-דין בשולחן-ערוך - לכן, לא שייך בזה שום בחירה, גם לא בחירה של צדיקים גמורים - היות וזהו דין ברור בתורה ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת" ועל-אחת-כמה-וכמה גם אם היה מדובר אודות צדיקים שאינם גמורים, בודאי שהיו סוברים שיש לעשות כפי שכתוב בשולחן-ערוך; ולא בגלל שזה ה"מצפון" שלהם, אלא מחמת היותו פסק דין בשולחן-ערוך.

(הנני מדגיש במיוחד שלא היו אומרים שיש לעשות כך היות ומצפונם מכתיב להם זאת - מאחר והמצב המבהיל מוכיח ש'מצפונם' מוכיח הפוך: מדובר אודות יהודי שבחייו הפרטיים הינו אדם דתי, וכאשר שאלוהו: היתכן? הכיצד הנך עושה דבר כזה - כאשר ישנו דין בשולחן ערוך להיפך?! - על כך ענה: היות ובחרו בו, 'הוא פועל לפי המצפון שלו', וכך אומר לו מצפונו!

וכאשר שאלוהו שוב: הרי הנך יהודי שומר תורה ומצוות. ואם-כן כיצד אתה מסתדר עם מצפון שהוא היפך התורה?! - אזי נשארו בקושיא! - ועד היום הוא ממשיך בצורת התנהגות של "ירך את לבב אחיו כלבבו" - ומוודא שלא יעשו את מה שצריכים לעשות בכדי לשמור על הפיקוח-נפש, ועושה זאת בתור יהודי שומר תורה ומצוות בחייו
הפרטיים! - עד כדי כך שורר החושך הכפול ומכופל בארץ הקודש [שמזה מובן עד כמה גדול החושך בחוץ לארץ!]).

אף שכבר דיברתי כמה פעמים אודות פסק-הדין משולחן-ערוך סימן שכ"ט - אבל ישנם כאלה המעוניינים לשנות את מה שאמרתי, אף שהצבעתי על המקור לזה (והצער הכי גדול הוא, שאלה המוסרים את דבריי היו צריכים לכאורה לענות שלא כך אמרתי - אך הם מתבלבלים ושולחים לי מכתב שאמרו זאת לפלוני-בן-פלוני וההוא שאל שאלה חסרת תוכן ובסיס) ולכן צריך אני לחזור שוב על הדברים בקיצור על-כל-פנים.

ובפרט לאור ההדגשה שראו במאורעות של הימים הכי אחרונים, שבעת שיהודים מתחשבים רק בפסק השולחן-ערוך ולא מרכיבים שום וועדות, לא שואלים דעות ולא מושכים זאת הרבה זמן, אלא עושים זאת בזריזות ובבת-אחת - אזי זוהי הדרך שלא יהיו קרבנות נוספים.

(מעובד ע"פ שיחת הרבי שליט״א מלך המשיח פורים תשל"ח)

כשהנכרים רוצים את ארץ ישראל - אין מספיקה התפילה, צריכים לצאת בנשק גשמי!

בסיום שיעור החומש היומי מובא הפסוק: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" - פסוק זה נאמר כלפי שכם, ושייך אף ל(חברון -) מערת המכפלה:

המילים "בחרבי ובקשתי" מפורשות בתורה שבעל-פה - "בצלותי ובבעותי". אולם, כשהתורה שבכתב כותבת "בחרבי ובקשתי" כוונתה בפשטות לחרב וקשת כפשוטם.

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה הוא: תורה שבכתב שייכת גם, להבדיל, לאומות-העולם, מה-שאין-כן תורה שבעל-פה שייכת רק ליהודים.

אחד מהרמזים שניתן ללמוד מחילוק זה - שייך למצבינו הנוכחי:

כשישנו מצב ש"רגשו גויים ולאומים יהגו" - ומתעקשים על שכם ועל חברון [וכך בנוגע לכל ארץ ישראל] - הרי שישנו פסק-דין בתורה אשר "אין סומכין על הנס". ובמילא, אסור להסתפק ב"צלותי ובעותי", אלא מוכרחים להגיע לחרב וקשת כפשוטם - אשר דווקא את זה (חרב וקשת כפשוטם) רואים הלא-יהודים, ורק זה פועל עליהם אשר מלכתחילה יפחדו וימנעו מלעשות מלחמה.

[וכהפסק-דין הברור אשר "נכרים שצרו על עיירות ישראל . . ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת", ו"בעיר הסמוכה לספר" [כבמצב העכשווי, אשר רובם ככולם של הערים אשר בארץ ישראל הם במצב של "עיר הסמוכה לספר"] - הנה "אפילו אינן רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת".

וכשמקיימים את ציווי השולחן-ערוך "יוצאים עליהם בכלי זיין" - הרי שאז כלל לא צריכים להשתמש בכל זיין, היות ועצם אחיזת הכלי זיין פועלת ש"תפול עליהם אימתה וחד בגדול זרועך ידמו כאבן"];

אך בכדי שהחרב והקשת (כפשוטם) אכן יפעלו את פעולתם להטיל אימה פחד על אומות-העולם - צריך היהודי לדעת אשר אין זה "כוחי ועוצם ידי" חס-ושלום, אלא "אנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" ו"בשם אלקינו נדגול", אשר זאת מגלה התורה שבעל-פה ליהודי, שפנימיות הביאור של "בחרבי ובקשתי"

שנכתב בתורה שבכתב, הוא - "בצלותי ובבעותי"; הכח שנמצא בחרב וקשת כפשוטם (שפועל על הלא-יהודים שיפחדו) הוא ה"בצלותי ובבעותי"; החיבור (תפלה מלשון חיבור) עם הקב"ה, "בשם ה' אלקינו".

(משיחת יום ג', עשרה בטבת, תשל"ט - לקו"ש ח"כ ע' 524 - מוגה)