85 שנה להחלטה ההיסטורית כנגד חלוקת הארץ

תמוהה מאוד העובדה שלא מפרסמים את פסק-הדין שנפסק ב״כנסיה הגדולה"!!!

נוסף לכל הנ"ל:

ידוע פסק-הדין של רבנים וגדולי ישראל, עד לפסק-דין הברור שנפסק ב״כנסיה הגדולה", שנאמר בפרסום במעמד של כמה וכמה עשיריות מישראל - שאסור למסור אפילו שעל אחד מכל ארץ ישראל לגבולותיה.

ופלא גדול מדוע לא מפרסמים ומכריזים בפרסום הכי גדול פסק-דין זה. שהרי כולם מודים שאלו שהיו שם היו גדולי ישראל. ועד כדי כך שאלו האומרים שהם כעת מנהיגי ישראל, מחזיקים עצמם 'גדולים' בכך שהם הולכים לפי הוראות גדולי ישראל שהיו ב״כנסיה הגדולה".

וזה שישנם כאלו הרוצים להסתיר עובדה זו, ומפרשים ומסלפים פסק זה - הרי זה לא יעזור להם משום שזה ככל "דבר ה' זו הלכה" שודאי יקויים.

ובפרט שמדובר בפסק-דין שנפסק על ידי מנהיגיהם, רבותיהם, מלמדיהם והראשי-ישיבות שלהם - הרי דבר ברור שזה פסק-דין ברור גם אצלם, ובמילא זה נוגע למעשה בפועל שלהם.

והנה, היות שפסק זה של ה"כנסיה הגדולה", מיוסד על פסק-דין של תורתנו האמיתית והנצחית, ומכיון ש״מאן מלכי - רבנן״ - הרי ודאי שפסק זה תקף גם כלפי אלו שנציגיהם לא היו ב״כנסיה הגדולה".

ותקף אפילו לכאלה יהודים שהיו אז במעמד ומצב הנקרא כעת "חילוניים" - היות ואצל יהודים אין ״חילוניות״, חול; כיון שבמתן תורה נהיו כל היהודים חלק מה״גוי קדוש״ - אמנם יש להם בחירה כיצד להתנהג במעשה דיבור ומחשבה - אבל את מה שהם בעצם, אינם יכולים לשנות. שמהותם היא שהם "גוי קדוש", וקדושה היא ההיפך מ"חילוניות".

לא להתחשב ביהודים המפחדים מ״קול עלה נידף":

ויהי רצון שיפסיקו לפחד מ"צל ההרים", על אחת כמה וכמה שהם אינם "הרים"; הם רק "קול עלה נדף" - עלה תלוש שאינו נמצא על האילן הנותן לו חיות. כלומר: כשגוי רוצה לקחת מיהודי דבר השייך ליהודי, הנה - אם כשלוקח הוא מגוי דבר השייך לו, הרי שאז עבר על אחת משבע מצוות בני נח - הרי כל-שכן וקל-וחומר כשלוקח דבר מיהודי. וכשעושה זאת, הוא מתנתק ממקור חיותו, וממילא הוא כ"עלה נדף" בלבד.

ועל זה מבהיר הפסוק, שיתכן מצב בו יהיה יהודי המפחד מ"קול עלה נדף", רחמנא-ליצלן. והפחד יהיה כל כך גדול עד שהוא ישכנע יהודים נוספים שגם הם יפחדו מ"קול עלה נדף" - ולכן מבהירים: אסור ליהודי לפחד מ"קול עלה נדף"!

אלא יש לנהוג בהתאם לפסק-הדין הברור של השולחן-ערוך המדובר לעיל, שפסק-דין זה הוא היסוד להחלטתם של גדולי ישראל ב"כנסיה הגדולה" - שכל תלמידיהם וההולכים בעקבותיהם [ואפילו אלו שאינם תלמידים שלהם, אלא הם תלמידים של גדולי ישראל אחרים - אבל הרי הפסק-דין שלהם מיוסד על פסק-דין תורתנו הקדושה] צריכים להתנהג לפי פסק דין זה.

ליישב לפחות את המקומות הפנויים מערבים!

וכאמור לעיל: יש ליישב מיד את כל גבולות ארץ ישראל מכל ארבעת הצדדים, ולא להתחשב באף אחד. והרמאים הטוענים שאם יישבו, הרי שאז יצטרכו לפנות ערבים ממקומם - הנה די בכך שלפי-שעה יישבו ביהודים את כל המקומות הפנויים שבהם אין ערבים!

יש ליישב את השטחים, וכלל לא להתחשב במה שאמר בשר-ודם, היות ומאחר והתורה היא זו שמצווה ליישב את כל ארץ ישראל לגבולותיה - ועל כל פנים את המקומות הפנויים - אזי ודאי שזה לא היפך הענין של "אל תתגרה בגוי קטן".

וכמדובר כמה פעמים: בכל רגע שמשהים את ההתיישבות היהודית - מזמינים על עצמם לחץ נוסף. ולכן, הדרך היחידה להפסיק את הלחץ היא על-ידי יישוב הגבולות - מעשה בפועל!

זוהי הדרך היחידה לפעול את השלום - רק על-ידי יישוב הגבולות וציות מוחלט לפסק-הדין של גדולי ישראל שנפסק ב"כנסיה הגדולה", ואשר מבוסס על פסק-הדין של תורתנו הקדושה, הקובע שהיות ואין שום ברירה אחרת, שכשישנו מצב של "ממשמשים לבוא" ואפילו רק "על עסקי תבן וקש" - אזי הפסק דין הברור הוא: "יוצאים עליהם בכלי זיין". ובמילא צריכים להכין יהודים שיחזיקו את הכלי זיין, ולהסביר להם שעושים זאת רק בגלל שכך נפסק בתורתנו הקדושה.

והתקוה היא שתלמידיהם ויוצאי חלציהם של אותם גדולי ישראל שהיו ב"כנסיה הגדולה" יכריזו בגלוי שיש להם פסק-דין ברור כיצד הם צריכים לנהוג, ומכיון שיש לו תלמידים ומושפעים - הרי שיפעל גם עליהם שידעו פסק זה, עד שכל היהודים ידעו זאת.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת משפטים ה'תשל"ח)

בעניני פיקוח נפש לא זקוקים למידע ברור!

דובר כמה פעמים על כך שכל גדולי ישראל בדורות הקודמים (שמהם יצאו גדולי ישראל שבדורנו או אלו שחושבים שהם "גדולים") פסקו פסק-דין ברור בנוגע ל'שלימות הארץ' היות ובנדון-דידן ישנו פסק-דין ברור בשולחן ערוך שכאשר יודעים שעכו"ם "ממשמשים לבוא" ו"אפילו על עסקי תבן וקש" - צריכים לקחת כלי-נשק ולהגן על הגבולות, כיון ש"שמא יכבשו העיר".

ומעשה זה לא קשור לדין של "אל תתגרה בגוי קטן" (ועל-אחת-כמה-וכמה בגוי גדול), שהרי גם התורה ידעה מדין זה, ושצריך להיות "ודרשו את שלום העיר" וש"דינא דמלכותא דינא" - ולמרות זאת היא פסקה, שכשיש מידע שעכו"ם "ממשמשים לבוא" אזי "יוצאים עליהם בכלי-זיין".

כי כשמדובר בנוגע לפיקוח-נפש לא זקוקים דוקא למידע ברור, אלא מספקת גם ידיעה שהיא בגדר ספק, כיון שספק פיקוח-נפש לחומרא. ולא רק ספק אחד, אלא אפילו אם יש ספק-ספיקא ואפילו מאות ספק-ספיקות - הרי זה פיקוח נפש.

ועל-אחת-כמה-וכמה שכעת לא מדובר בגדר ספק בלבד, אלא בידיעה ברורה שעכו"ם "ממשמשים לבוא". ובפרט שראו בפועל יותר משלש פעמים 'עם מי יש לנו עסק' ויתירה מזו: כשהתנהגו היפך פסק הדין הברור של התורה, ראו את התוצאות המרות שבאו מכך, וכמה קרבנות - רחמנא-ליצלן - זה גבה, והרי אפילו "נפש אחת מישראל" היא "עולם מלא" - על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר על כמה וכמה נפשות מישראל.

וכל אותם רבנים ש'משחקים' עם דין זה, ומפני טעמים שונים ומשונים פוסקים בצורה אחרת - שידעו על-כל-פנים מכאן ולהבא, שזוהי לא סתם שאלה באורח-חיים, יורה-דעה, אבן-העזר או חושן משפט, אלא זו שאלה הקשורה בפיקוח-נפש ממשי למטה מעשרה טפחים - היה-לא-תהיה!

על-כל-פנים, גם דעתי, וגם בודאי דעתם של כל הנמצאים כאן היא, שישנו פסק-דין ברור בשולחן ערוך: שבכל מקום שנמצאים יהודים, הן בארץ הקודש והן בחוץ-לארץ - כאשר שומעים שעכו"ם "ממשמשים לבוא", אפילו כשהם באים רק "על עסקי תבן וקש", ואפילו כשזה רק ספק וספק-ספיקא - הדין הוא ש"יוצאים עליהם בכלי-זיין . . שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם", עם כל האחריות הכרוכה בזה.

וכמדובר כמה פעמים, שהתורה "תורת חיים" - הוראה בחיים, מציבה כהקדמה לשולחן ערוך את ההוראה "אל יבוש מפני . . המלעיגים". שזהו הקדמה לכל השו"ע: להלכות תלמוד-תורה, הלכות תפילה, הלכות שבת, ההלכות הקשורות ב"דינא דמלכותא דינא", וגם לדין האמור - שבכל מקום שיהודים נמצאים בו, הן בארץ והן מחוצה לה והיא "עיר הסמוכה לספר" [שכעת כל ישוב של בני ישראל הוא עיר הסמוכה לספר] - כשמתקבל מידע (אפילו ספק) שעכו"ם "ממשמשים לבוא", ואפילו כשהם באים רק "על עסקי תבן וקש" - "יוצאים עליהם בכלי-זיין". וממילא, צריכים לבצע פסק-דין זה ללא שום בושה מהמלעיגים!

ובודאי, שכשכל יהודי וכל בני ישראל יתנהגו על-פי השולחן-ערוך, באופן של "קדושים תהיו", ולא רק מצד קדושתם של הנבראים, אלא מצד זה ש"כי קדוש אני" - שקשורים לקדושתו של הקב"ה - אזי ימשכו כל הברכות הקשורות לכך.

ובכדי שכל-זה יהיה בשמחה ובטוב לבב, ינגנו עתה את הניגון "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל"; שהרי כבר מזמן יודעים ואף דובר על כך בארוכה שהעצה והדברים של אומות-העולם - "רגשו גויים ולאומים יהגו", הוא לא יותר מאשר "ריק". אך אף-על-פי-כן צריכים להבטיח שיהיה "עוצו עצה" ו"דברו דבר" כלפי אלו ההולכים נגד פסק דין ברור בתורה, והקב״ה יראה בודאי איך ש״לא יקום (היות ו-) כי עמנו א-ל", ובחסד וברחמים ובשמחה ובטוב לבב, ובטוב הנראה והנגלה.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת אחרי תשל"ח)