שום ממשלה לא תושיענו רק משיח צדקנו

כיום יותר מתמיד, ניכר גם לאזרח הכי פשוט שאין הבדל בין ביבי לבוז'י. אין הבדל גם בין בוגי לליברמן. כל מליאת הכנסת מצביעה בעד מדינה פלסטינית - היה לא תהיה. אמש, התמנה שר ביטחון חדש - מר אביגדור ליברמן. עם מינויו, למען הסר כל פקפוק, הכריז על מצע של 2 מדינות לשני עמים ר"ל, בטענה שזה דווקא יביא לביטחון. דברים אלו שהתפרסמו בכל כלי התקשורת, הם בבחינת דלק למכונת הטרור. 

הרבי שליט"א מלך המשיח הסביר לא פעם, שבכל הנוגע לענייני ביטחון יש לשאול דווקא את המומחים בצבא הנמצאים בשטח ולא את הפוליטקאים והדיפלומטים. אחד הראיונות המיוחדים שהתפרסמו לאחרונה (מאת הכתב אייל לוי בעיתון מעריב) הוא ראיון של מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר מר גיורא זורע שאומר חד משמעית: אין למסור שטחים לפלסטינים ולא ניתן לעשות איתם שלום. 

זורע פיקד על סיירת מטכ"ל אחרי אהוד ברק והעביר את השרביט ליוני נתניהו הי"ד. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מחייליו. הוא היה בראש היחידה המובחרת במלחמת יום כיפור, בטבח במעלות ובפריצה למלון סבוי, שרק עכשיו ציינו 40 שנה לזכר חלליה. 

זורע מצטט את דבריו של אריק שרון בנוגע להסבת הקריירה הצבאית לפוליטית: "״אריק שרון הגדיר את זה פעם נורא יפה״, אמר עם חיוך קטן על פניו. ״אתה מפקד בצבא, זה הכוח שלך, אתה מחליט. פתאום מגיע לכנסת, ולכל חבר כנסת שאתה לא שם עליו רבע קצוץ, יש את אותו קול. בכל המקומות שהגעתי, העדפתי להיות מספר 1. מפקד הסיירת, ראש מחלקת מבצעים מיוחדים בחיל המודיעין, קצין מודיעין ראשי. כשאתה מפקד בצבא, כל המטה יכול להגיד הפוך ואתה מחליט. לא אכפת לי להיות אחראי על ספל קפה, אבל לא להיות סגן. עזוב פוליטיקה, זה לא מתאים לי".

יש לציין שהרבי שליט"א מלך המשיח הורה לאריאל שרון שלא לעזוב את הצבא ולא להיכנס לפוליטיקה, והתוצאות ידועות. 

זורע מותח ביקורת קשה על התנהלות הדרג המדיני בנוגע למלחמות וביטחון. על מלחמת לבנון השניה אמר: "מלחמת לבנון השנייה הייתה באמת ביזיון אחד גדול. בדרך כלל, במערכה קלאסית, כוח א' נכנס, סובל אבידות אבל עושה הבקעה, ואז כוח ב' עובר דרכו וממשיך. במלחמת לבנון השנייה כוח א' נתקל, ואז כוח ב' בא וחילץ אותו לאחור, והיה צריך לעשות הכל מהתחלה. לא ידעו מה רוצים. אם נלחמים זה בשביל לנצח״.

דברים אלו תואמים את זעקתו של הרבי שליט"א מלך המשיח בעת מלחמת של"ג, שיש לסיים את המערכה ולא להפקיר את החיילים בלי יכולת להתקדם ובלי יכולת לחזור הביתה. במלחמה זו ישראל ספגה אבידות קשות ר"ל. 

כשמוסרים להם שטחים - מקבלים אינתיפאדה

זורע טוען שאין שום אפשרות לערוך הסכם שלום עם הפלסטינאים: "אהוד ברק רצה לפתור את הבעיה הפלסטינית והציע להם 95% משטח הגדה. התשובה הייתה האינתיפאדה השנייה. הם מדברים על גבולות 67'. מה הפריע לפלסטינים להקים מדינה ערבית עד 1967? איך אתה יכול להאמין להם?״.

אכן לא ניתן להגיע לשום פיתרון ומי שאומר אחרת מטעה. "למה התחילו לירות מהרצועה אחרי ההתנתקות? מה היה חסר להם? אתה שואל את הפת״ח, הם אומרים לך 'אנחנו המדיני, זה הפת״ח הצבאי'. שואל את הצבאי, אומר שזה לא הוא אלא חמאס. זה לא אני, זה הג'יהאד".

הפתרון שזורע כן מציע, הוא מה שעשה יגאל אלון: "אחרי מלחמת ששת הימים היה עדיף לנו אם יגאל אלון היה מתמנה לשר ביטחון. במלחמת השחרור הייתה תקופה שלסקוב כבש את נצרת ואלון כבש את לוד־רמלה. בן־גוריון ביקר את לסקוב בנצרת ואמר ׳אני רואה פה יותר מדי ערבים'. אמר לו לסקוב ׳תן פקודה ואני אגרש אותם'. אלון כבש את לוד־רמלה והיה אלוף המגרשים. הביא 30 אוטובוסים ואמר לכולם לעלות ׳מי שלא יעלה, ילך ברגל'. גירוש מאורגן. תראה כמה סאדאת היה חכם. עד הסנטימטר האחרון לקח לנו והשאיר לנו את הפלסטינים ברצועה. תקע לנו את הצרה ואנחנו בטמטומנו אכלנו אותה״.

זורע, על אף היותו קיבוצניק, לא מגדיר את עצמו כאיש מפלגת העבודה. ״אני לא איש מפלגת עבודה. לי היה ברור שאנחנו והערבים זה לא כמו צרפת וגרמניה, אלה נוצרים ואלה נוצרים. פה זו תרבות אחרת. יש ספר שנקרא ׳מאז ומקדם', סופרת אמריקאית שכתבה שרוב הערבים שהיו פה ערב המלחמה, הגיעו במקביל ליהודים. רובם לא נולדו בפלסטין. באו היהודים, התיישבו, היו צריכים פועלים ובאו המון ערבים. זה אחד הבלופים הכי גדולים. בעיני, בנושא הפליטים, הערבים לא אנושיים. בסוף מלחמת העולם השנייה היו מיליוני פליטים באירופה ואף אחד לא נשאר. מצאו את מקומם. מה זה דור שלישי של פליטים? אנחנו לא יישבנו פה מאות אלפים מארצות ערב? ממרוקו באו 350 אלף, 150 אלף מעיראק. משם הגיעה אשתי. לכן סאדאת היה חכם". 

מחדל מבצע החילוץ במעלות

זורע מותח ביקורת קשה על הזילות של חיי אדם הנובעת כתוצאה מהתערבות פוליטקאים בצבא. במאי 1974 תפסו שלושה אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין 85 תלמידים, שתי מורות וחובש מצפת, במסגרת טיול שנתי, בבית הספר ״נתיב מאיר״ במעלות. אותו יום נחשב לפצע פעור, לאחר ש-22 מבני הערובה נהרגו במהלך פעולת החילוץ שעליה הופקדה הסיירת.

״שמנו צלפים בכל הכיוונים וביקשתי אישור פתיחה באש, כשכל שלושת המחבלים יהיו תחת כוונות, בעת ובעונה אחת״, זורע מספר על מה שהיה באותו יום. ״אמרתי ׳נותנים מכת אש ומסתערים׳. אמרו לי ׳לא׳. עד השעה שש היה אולטימטום. המחבלים הודיעו שאם לא נקיים אותו, יפוצצו את עצמם עם הילדים. אמרתי ׳תנו את הפקודה׳, אבל לא נתנו אישור לפתוח באש״.

זה היה ויכוח בין שר הביטחון דיין, שרצה לפרוץ לבית הספר, לבין הרמטכ״ל מוטה גור שרצה למשוך את המשא ומתן, במטרה להגיע לפתרון ללא התערבות צבאית. ״רק ממש לקראת הסוף אמרו לי ׳אם יש לך את אחד המחבלים על הכוונת, אתה רשאי לירות ולהסתער. אם עד חמישה לשש אין אפשרות לפגוע במחבלים, אתה פורץ'. עמדנו לפני מועד הפקיעה ואז הצלף הבחין באחד המחבלים שהופיע במרפסת. נתתי הוראת פתיחה באש. אומרים שהכוחות הופתעו. הם הופתעו שדווקא בשנייה הזאת ירה הצלף. הצלף כל כך התרגש, פחד לירות למחבל בראש, ירה לו בחזה. המחבל נפל ונתנו הוראה להסתער. היה רעש, הכוח בפיקוד עמירם לוין השתהה קצת, טעה בקומה ואחד הקצינים זרק בטעות רימון זרחן. בהשתהות הזאת הספיקו להרוג 20 ילדים כשהאחרים ניצלו״.

כשנשאל אם כעס שלא אישרו קודם פתיחה באש ענה: ״התוצאה הייתה יכולה להיות טובה יותר. ומתי אישרו? כמה דקות לפני סוף האולטימטום כשהמחבלים בשיא הכוננות. אני לא מחפש תהילה. צריך לעשות את העבודה הכי טוב שאפשר".