סיפור לפורים מאת הרבי שליט"א מלך המשיח

שיחת הרבי שליט"א מלך המשיח, פורים תשל"ו

האזן לשיחה

א. נזכיר מאורע שאירע זה עתה, ממנו רואים, שכאשר יהודי הולך עם יהדותו, אזי אין לו מה לחשוש, ואדרבה: הוא מנהיג, ובאופן שלא מזיק לאף אחד (לא רק שאין זה מזיק ליהודי אלא אף לשאינו יהודי).

והכוונה היא, על ידיעה שנמסרה זה עתה מארץ הקודש, שהיות והיתה בקשה שיחלקו משלוחי-מנות וכו', עם מילה "פורימית" ומילת התעוררות - הלקוחה מן המגילה - שאין מה להתפעל מהמאה עשרים ושבע מדינות, למרות שאינן מצייתות ליהודים אלא למלך אחשוורוש, למרות זאת, אם מתנהגים באופן ד"לא יכרע ולא ישתחווה", לא צריכים להתפעל מאף אחד, ויהי' "ליהודים היתה אורה".

משלוחי מנות ליהודים המגינים על ארה"ק בגופם

והבקשה היתה שיחלקו משלוחי-מנות וכו' במיוחד ליהודים שזוכים להגן על ארץ הקודש בגופם, היות והם נמצאים באותם מקומות בארץ הקודש אשר בהם צריך להטיל שם פחד, על-ידי שנמצא שם יהודי, שאפילו בדרך הטבע על-ידי הנשק שהוא אוחז בידו - צריכים לירא ממנו, אשר על כן לא יעשו שם מלכתחילה ענינים בלתי-רצויים; ושגם יסבירו להם (ובאמת אינם צריכים הסבר, היות והם רואים זאת במוחש מידי יום ביומו) ש"הקב"ה מצילנו מידם", וש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל", וכפי שכתוב גם במגילה "בלילה ההוא נדדה שנת המלך", ומפרשת הגמרא שהכוונה היא לנדדה שנת מלכו של עולם, ומכיון ש"לא ינום ולא יישן" נהי' "ונהפוך הוא", עד ש"ליהודים היתה אורה".

וכמנהג בני ישראל, שכששומעים שיכולים לבשר בשורה טובה יחד עם עידוד וחיזוק הרוח בכלל ליהודי שני, על-אחת-כמה-וכמה לאלה שחלקם בארץ הקודש הוא להגן בעצם מציאותם על-ידי שעומדים עם נשק במקומות מסויימים ובפרט על הגבולות, שעצם עמידתם במקומות אלו מפחידה וגורמת שלא יארעו ענינים בלתי-רצויים - מבשרים לו (את הבשורה) ללא כל שהיות. אז היתה ידיעה ששיירה של כמה יהודים, כמה שלוחים, נסעה לחיילים, לאנשי-הצבא הנמצאים בשכם.

והיות והי' שם אי-סדר בימים האחרונים, נסעו אתם נהג ושני אנשי-צבא או אחד.

כשהגיעו למרחק מסוים לפני שכם, ראו מחסום - שנעשה מעצים ואבנים - החוסם את הדרך, אותו הניחו הערבים מכיון שלא רצו שיגיעו יהודים או חיילים חדשים ובכלל יהודים, לשכם וסביבותי'. והם הבחינו שאין זה מחסום של אבנים עצים ועפר - דומם בלבד, אלא נמצאים שם גם בני-אדם - ערבים.

אז עלתה סברא אצל הנהג: מדוע הוא צריך להסתכן וליטול על-עצמו את האחריות על השלוחים שמביאים משלוח-מנות ודברים המשמחים כגון יין וכיוצא-בזה, עם דברי שמחה והתעוררות לחיילים - עדיף שהשליחות תיעשה בזמן אחר על-ידי אחרים וכו', מאשר להסתכן ולבקוע את המחסום, ולהתגרות עם הערבים העומדים לידו.

אך השלוחים אמרו בפשטות, שהיות ויש להם שליחות לעודד ולשמח יהודים בשמחת פורים, ולספר ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", ושזה לא עניין של "למפרע", אלא אשר "כן תהי' לנו", ולא רק במקום אחד אלא במאה עשרים ושבע מדינות, לכן לא צריכים להתחשב במחסום של עצים אבנים ועפר - אפילו אם נמצאים שם ערבים, כיון שהם אינם בעלי בחירה - ובודאי שכאשר עושים דבר טוב לא יאונה להם כל רע, ושכענו את הנהג ואת האיש-צבא שלא יפחדו לנסוע, בגלל דאגתם לשלוחים ושלימותם, אלא ימשיכו לנסוע הלאה.

הנהג בקע את המחסום והערבים החלו להתפרע

אז הוא נסע הלאה, ובקע את המחסום. אמנם הערבים ניסו לזרוק כמה אבנים, עד-כדי-כך שהוצרכו לירות בערבים כדי להפחידם, אך זה לא הזיק לאף אחד - לא ליהודים, וגם לא לערבים. והגיעו לחיילים, והיתה שם התוועדות פורים שמחה, עם כל הפרטים שצריכים להיות בפורים. ולאחר-מכן הם חזרו לירושלים עיר הקודש בריאים ושלמים, ובאופן ד"שמחים וטובי לב" (ששם [בירושלים] מתחילה רק עכשיו חגיגת פורים, היות ובירושלים הרי פורים בחמשה-עשר באדר, ובפרט בירושלים העתיקה).

שזה, כאמור, "דוגמא חיה" שאירעה בפורים זה (תשל"ו): שאף-על-פי שראו מניעות ועיכובים מהדומם - האבנים, ומהצומח - העצים, וגם מבני-אדם - אך כאלה שאינם בעלי בחירה, אז כאשר יהודי הלך בשליחות של הקב"ה לשמח יהודי שני ולשמוח בעצמו בשמחה של מצוה - בשמחת פורים, הרי אז יחד עם "אורה זו תורה, ויקר אלו תפילין" - ששם הניחו תפילין לכל אנשי החיל שמאיזה סיבה שתהי' באותו יום לא הניחו עדיין תפילין - הי' גם "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו, שהערבים ראו שלא רוצים להכות מישהו, אלא שיהודי בארץ הקודש רוצה להתנהג כפי שהתורה הקדושה אומרת לו, אז כשמגיע פורים, והוא יודע ששכם שייכת ליהודים משנים קדמוניות, היות ויעקב אמר ליוסף "ואני נתתי לך את שכם גו' אשר לקחתי גו' בחרבי ובקשתי" ורש"י אומר על כך שזה מדובר על שכם, אז דבר ודאי הוא שבשכם צריכים לחגוג פורים שמח, ודבר פשוט הוא שאף אחד לא יוכל למנוע זאת: ובאופן של דרכי שלום, שזה לא יזיק לאף אחד (ולא רק שלא יזיק) אלא זה יסייע.

אין זה סיפור בעלמא - כך יש לנהוג עם הגוי מארה"ב

ב. ומכיון שמסרו על כך לארצות-הברית, הרי זה לא כדי לספר סיפור יפה בעלמא, אלא כפי תורת הבעש"ט שכשיהודי רואה או שומע דבר מסויים - ודאי שיש בזה הוראה אישית בשבילו, כיצד הוא יתנהג היום ומחר ומחרתיים; וההוראה מזה היא ברורה: כשמגיע מישהו ואומר שיש כאן מאה עשרים ושבע גויים, המדברים בשמם של מאה עשרים ושבע מלכים, שחלקם הגדול הרי הם כפי שהגמרא אומרת (לפי דעה אחת) ש"אחשוורוש מלך טיפש הי'", ואפילו אם ישנם כמה שהם לפי הדעה ההפוכה [ש"מלך חכם הי'"] - אזי מסתמא שם אין להם דעה, שאם לא כן - לא היו עושים את השטויות שהם עושים; רק צריך שהיהודי יהי' חכם, שזה נעשה על-ידי התורה ש"היא חכמתכם ובינתכם", ולא רק בבית-הכנסת ובבית-המדרש, אלא "היא חכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים", ואז בטלים המחסומים - כל האבנים, אפילו שנמצאים שם בני-אדם - היות ו"לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו".

ונהי' "ונפל פחד היהודים עליהם", בחוץ-לארץ ובארץ הקודש, עד באופן של "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", היות ו(כפי שמסיימת התורה) יהי' "ואולך אתכם קוממיות", שיהודי מתכונן לזמן שהקב"ה יוציאו מהגלות באופן של קוממיות, על-ידי-זה שעוד בהיותו בגלות, בחושך כפול ומכופל, ש(רחמנא ליצלן) עדיין אין התחלה אפילו של "אתחלתא דגאולה", היות ועדיין ישנו העניין של "מפני חטאינו" - אך גם כשהוא עומד במעמד ומצב כזה הוא יודע ש"דתיהם שונות מכל עם", אפילו כאשר זה ההיפך מדתי המלך, ומי פוסק לו כיצד הוא צריך להתנהג - זהו הרי השולחן ערוך, אזי הוא עומד בקומה זקופה, ומדבר באותם מילים עם מי שהוא יפגוש; עם יהודי שני, או להבדיל עם אינו-יהודי, או אפילו אם פוגש פעם את כל הנציגים של מאה ועשרים ושבע מדינות.

אזי נהי' אז המעמד ומצב של "נפל פחד היהודים עליהם", ונהי' "אורה ושמחה וששון ויקר", ומסיימים את הימים האחרונים של הגלות בקומה זקופה ובאופן ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", במילא לא באים מלכתחילה לעניין של היפך השלום, ואדרבה נהי' שלום, ושלום מלשון שלימות, יחד עם שלימות העם הקשורה בשלימות התורה ומזה מגיע שלימות הארץ, יחד עם שכם ושומרון, עם חברון ועם ירושלים העתיקה, על-אחת-כמה-וכמה עד "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים" בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו ובקרוב ממש.