נחשף: יונתן פולארד סירב לצאת לחופשי תמורת שחרור מחבלים

בפוסט מצמרר בפייסבוק, חושפת אורטל תמם, אחייניתו של החייל משה תמם הי"ד, כיצד סירב יונתן פולארד לצאת לחופשי תמורת שחרור מחבלים ערביים בשנת תשע"ג.

"שנת 2013, הרש"פ בתיווך האמריקאים דורשים שחרור של מאות אסירים בטחוניים, רבים מהם עם דם על הידיים, כ"מחווה של רצון טוב" מנתניהו. כמה זה היה נשמע לי הגיוני? כמו שחרור אנסים כמחווה לקידום הפמיניזם" - כותבת תמם.

הפעימה הראשונה עברה בשקט בשקט. כמעט בשתיקה. כך גם השנייה. כל כך בשקט שכבר חשבתי שאולי יש פה משהו שאני לא מבינה. אבל לא.

"לקראת הפעימה השלישית - ממשיכה תמם - החלטתי שאם אני לא ישנה, אז שגם ביבי לא ישן".

כך התייצבנו אני, חבר וחברה לבדנו בבלפור.

תוך שעות וימים ספורים התייצבו לצידנו ארגונים ואנשים מופלאים שאמרו - עד כאן. העם התחיל להתעורר. מנושא כמעט שולי, שחרור המחבלים פתח את כל המהדורות. 

אנשים מכל הקשת הפוליטית עלו לירושלים רק כדי להביע תמיכה במאבק. המחבלים לא בודקים למה הצבענו בקלפי. אחד אנחנו עבורם, ואחד נהיה גם מולם.

הפעימה השלישית מגיעה, והנה משתחררים המחבלים. המחאה לא הצליחה לטרפד את העסקה, ובכאב רב יוצאים המרצחים מבתי הכלא לחופשי.

האמריקאים מבינים שהפעימה הרביעית, בה מחבלים עם דם על הידיים, לא יכולה לקרות באקלים הנוכחי. 

הם הריחו את הכשלון, אז הם שלפו את האס. האס שאי אפשר לומר לו לא.

"תמורת שחרור הפעימה הרביעית, אנחנו נשחרר את יונתן פולארד"

אורטל תמם משחזרת: "אני זוכרת את הרגע בו הבנתי בקבוצת הווטסאפ שההצעה הועברה לאדם המקורב ביותר לפולארד. זה היה הרגע בו הבנתי שאין יותר תקווה".

איזה אדם, ערכי ככל שיהיה, יגיד לא לשחרור שלו עצמו, אחרי שנים בכלא?! איזה אדם לא ירצה לחיות עם אשתו בארץ עבורה שילם מחיר עצום כל כך?

הלכתי לבית קפה שמול בית ראש הממשלה, הזמנתי שוקו גדול, ושתיתי את התבוסה.

"לפחות פולארד יחזור הביתה" שכנעתי את עצמי. "מגיע לו ומגיע לנו. אבל למה ככה?"

אני לא יודעת כמה זמן באמת עבר, אבל זה הרגיש המון.

יש סיבה שזה היה האס האמריקאי. 

כי באמת, איך אפשר להגיד לו לא?

ואכן, לא אמרו לו לא.

הציעו לפולארד את השחרור, אבל יהונתן פולארד בעצמו סירב. 

בו ביום גזר על עצמו המשך מאסר לכל חייו. כל זאת כדי שלא ישוחררו מחבלים עבור שחרורו.

יהונתן פולארד, שהעביר את רוב שנות בגרותו בכלא הפדרלי המאובטח ביותר בארה"ב, בבדידות ותחת ההשגחה הצמודה ביותר, סירב להשתחרר כדי לא לתת לגיטימציה לעסקה שכוללת שחרור מחבלים.

כי עם ישראל חשוב לו יותר.

מה הוא כן עשה? שלח את האנשים הקרובים אליו ביותר בישראל, להפגין יחד איתנו.

רציתי לצעוק לו תודה בכל מקום, אבל הוא ביקש שזה ייעשה בשקט.

רציתי להודות לו ולאסתר, הכוח המניע שלו, פעמים רבות. לצערי, מסיבות טכניות שהיום אוכלות אותי, זה לא קרה אלא באמצעות שליחים.

כשאסתר פולארד, למרות התפילות והתחינות, נפטרה בשבוע שעבר, החלטתי שאני מגיעה להודות לה דרך יהונתן. וכך היה.

עמדתי בתור ארוך ארוך ארוך.

בסוף עקפתי והשתחלתי בדרך לא דרך למעגל הפנימי.

"היי יהונתן, אני אורטל, האחיינית של החייל משה תמם. באתי להגיד לך ולאסתר תודה גדולה".

"אני יודע טוב מאוד מי את", ענה פולארד. "דעי לך, שזאת אפילו לא הייתה שאלה מבחינתנו. איך שההצעה עלתה, אסתר התקשרה אליי ושאלה "איך אתה מתכוון להגיד להם לא?". האופציה לומר כן בכלל לא הייתה על השולחן. אלא רק השאלה איך לומר את הלא".

המשכנו לדבר מעט, כשמאחוריי מאות של אנשים, כל אחד מודה להם על דבר אחר.

יהיו הדברים לעילוי נשמתה של מרת אסתר פולארד ע"ה.