לפי הרא"ש והרי"ף לומדי הרמב"ם היומי מוגדרים "תלמידי חכמים"

יחי אדוננו מורנו רבינו מלך המשיח לעולם ועד. לחיים לחיים, 

נמצאים בהתוועדות חסידית, אשרינו שזכינו להשתתף בהתוועדות חשובה הזו לרגל סיום למוד הרמב״ם, וזהו עניין חשוב וללא ספק קשור לגאולה,

בשנת תשמ”ח, הוקם מטה ללימוד הרמב״ם היומי, שאחד המנהלים שלו היה השליח לעיר בת ים, הרב זמרוני, שיהיה בריא, כך שיש לנו פה שייכות מיוחדת לתקנת לימוד הרמב״ם היומי. 

הרבי מלך המשיח שליט”א תיקן את לימוד הרמב״ם, דווקא את היד החזקה. אם היינו אומרים שהעניין הוא ללמוד הלכה במשך שנה שלמה, היה אפשר לבחור ראשונים או אחרונים אחרים, לחלק את לימוד השולחן ערוך או משהו אחר, אבל העניין היה דווקא עם הרמב״ם, כי יש לרמב״ם שייכות מיוחדת לתורתו של מלך המשיח, ויש בלימוד הרמב״ם סגולה מיוחדת להכין את העולם כולו לביאת המשיח.

למרות שיד החזקה, זהו חיבור הלכתי, והוא אחד מיסודי ההלכה, רואים בגישת הרמב"ם את הגישה המיוחדת שהתגלתה אצת הבעל שם טוב, מאות שנים אחרי זה. 

איך מתחיל הרמב״ם את חיבורו? "יסוד היסודות ועמוד החוכמות הוא לידע שיש שם מצוי ראשון". יסוד הרמב"ם ללימוד האמיתי ולקיום המצוות הוא היסוד של הפצת המעיינות חוצה, להתחבר למציאות השם ולהתעסק בידיעת הנסתרות דווקא. על אף שזה ספר נגלה, אנחנו מוצאים שיסוד היסודות הוא להתעמק בידיעת השם.

להבדיל מהרבה פוסקים בנגלה, הרמב"ם היה מהבודדים שחיבר גם חיבורים רבים בתורת הנסתר, מורה נבוכים וכדומה, דברים נפלאים בפני עצמם, והכניס את תורת המוסר ואת תורת הנסתר ואת ידיעת הדברים הסתומים להלכה ממש, שאנחנו מחויבים ללמוד את זה לעומק.

אנחנו מוצאים ברמב״ם המון יסודות שאנו פוגשים כחסידים, ללמוד את התורה, לא רק לדעת את ההלכה כיצד נעשה דבר אלא להתעמק בידיעה עמוקה ובחיבור לאלוקות בזמן שמקיימים אותן.

הרמב״ם במורה נבוכים כותב שמי שמקיים את ההלכות ללא כוונה פנימית וללא ניסיון להשגת המובן הפנימי הוא דומה לאחד שלקח גרזן ומסתובב ביער ומנפנף עם הגרזן בלי לדעת שהיעד הוא בעצם לחטוב עצים. מי שמקיים את ההלכות ללא התעמקות בהן, הפנימי הוא אבוד בעולם. 

כמו כן, אנחנו פוגשים במקומות שונים ברמב״ם יסודות שהבעל שם טוב, מלמד אותנו כמו בהלכות תשובה פרק ו’ אנחנו מוצאים, שאין ראוי לקיים את המצוות מפחד, מפחד העונש או מפחד דברים אחרים, אלא צריך לקיים את המצוות, מאהבה דווקא, שזה נשמע לנו קרוב כחסידים. הרמב״ם שתל בספרו "הלכות הלכות" את יסודות החסידות והמוסר שעוד לא היה קיים בזמנו, כעניין הלכתי. 

כמו כן, אנחנו רואים את הגישה המשיחית של הרמב״ם, בלחבר את כל מעגלי עם ישראל. 

הבית יוסף כותב בהקדמה לספרו, שהוא מבסס את פסיקתו בשולחן ערוך על שלושה עמודי הוראה: הרא”ש, הרי”ף, והרמב״ם, ובמקרה של מחלוקת, כותב ה"בית יוסף", הפסיקה שלו תהיה לפי שניים מהשלושה. בפועל אנו רואים, שרוב רובו של השולחן ערוךנפסק כדעת הרמב״ם. 

מה זה אומר לנו? שהרמב״ם זכה לכוון את דעתו בהבנה נפלאה לדרך המיצוע, כמו שהוא עצמו ממליץ לנו בהלכות דעות, להחזיק בדרך המיצוע, שזה גם כן דבר נפלא בפני עצמו, שהוא הכניס לספר הלכה את העניין של עבודה על המידות כ"דבר ה' זו הלכה", ואת ההוראה ללכת בדרך המיצוע, וכפי שהרמב"ם הנהיג את עצמו בדרכים אלו, כך סלל את הדרך שבה גם היום רוב בני ישראל הולכים לפיה - להכלה. 

כמו כן הרמב״ם יסד את העניין של להיות מחוברים לנשיא הדור. הוא פוסק בהלכות תשובה, שזה עניין של מצווה דאורייתא להיות מחוברים ודבקים בתלמידי חכמים ותלמידי תלמידיהם. ושגם זה אחד היסודות הבסיסיים בחסידות להיות מחוברים לצדיק, ומקושרים אליו, ועל ידי החיבור והליכה בדרכיו של הצדיק זוכים לברכתו ודרכו להיות מחוברים להשם יתברך.

סגנון כתיבתו ולשונו של הרמב״ם הוא סגנון נפלא ביחס לכל שאר מחברים בתורה. הוא הוציא את כל הפלפולים ואת כל המחלוקות שבגמרא וכפי שהוא כותב בהקדמה ספרו הוא בדרך קצרה וברורה, לגדול ולקטן. 

סגנון כתיבה כזה הוא לא הסגנון המוכר בפוסקים לפניו ואחריו, ועל זה הוא גם כן קיבל בזמנו יחס חשוד מצד החכמים. כיום שלומדים רמב"ם אחרי שלומדים גם חסידות, ניתן לומר שזו היא הדרך האמיתית להסביר את חוכמתו של השם יתברך בצורה פשוטה, אבל דרך המיצוע; והרמב״ם, עשה את זה בצורה נפלאה.

את היד החזקה הרבמ"ם סיים לכתוב בגיל שלושים, שזה לא יאמן שזה בגדר בשר ודם בגיל כזה צעיר, לעבור את כל הדרך הזו ולהוציא מכל הפילפולים את הפסיקה באופן שהבית יוסף מודה שזה הכי מסתבר.

דבר מדהים, ודבר נפלא. אפילו הרא"ש שחולק על הרמב״ם בכמה מקומות - מעיד על הרמב״ם שכתב את ספרו יד החזקה "מפי הגבורה".

בחסידות ידוע ההבדל בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי. התלמוד הבבלי בנוי על עניין של ליבון ההלכה, פלפול, האם זה ככה או ככה. "במחשכים הושיבני". הוא בנוי, על בירור הדעה ההלכתית "מאפס", ושאלות, וסוגיות. לעומתו, התלמוד הירושלמי דומה יותר למשנה, שזהו עניין ההבדל בין חו"ל לארץ ישראל. התלמוד הירושלמי באופן של "אור ישר" בלי קושיות ותירוצים ושאלות ופילפולים.

הרבי שליט”א מלך המשיח בשיחותיו שזהו עניין ההבדל בין חו"ל ארץ ישראל שבה מאיר אור ישר, שבחו"ל לא מאיר, וצריך לברר כל עניין כי האלוקות לא בגילוי. ולכן, בבבל הדרך ללימוד התורה הוא על ידי על הפלפול. מה שאין כן כן בארץ ישראל. ולכן חכמי התלמוד הירושלמי כתבו את הפסיקה שלהם ב"אור ישר".

וזהו דבר נפלא, שאנחנו רואים ברמב"ם, שהצליח, שאת כל ספר יד החזקה ללא פלפולים. ב"אור ישר". ענין זה מעיד על דמותו הנפלאה, ולא בכדי הוא מכונה "הנשר הגדול", ועליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה", שלמרות טרדות חייו וסבלו וכו', חיבר את חיבורו הגדול המיוחד "משנה תורה".

ועל זה הרבי שליט"א מלך המשיח מעיד עליו "שאין זה בגדר אנוש", שזה לא יאמן, כאשר מסתכלים על הנפח של כל מה שהוא כתב, מעיד הרבי שליט"א מלך המשיח שרוח הקודש התחברה אליו, והייתה לו סיעתא דשמיא נפלאה בעניין הזה;

והרי הלכות על משיח, הלכות מלכים ומלחמתיהם אנחנו לומדים רק אצל הרמב"ם, לא נמצא פוסק כמוהו, שמתעסק בענייני גאולה ומשיח.

אנחנו רואים דבר נפלא נוסף בהלכות הרמב"ם, שהוא גם כן, בין הבודדים, שהדגיש את העניין שהיום אנחנו לומדים אותו, מהרבי מלך המשיח בעצמו, שעניין ההפצה, שייך לא רק לתלמידי חכמים, אלא למגדול ועד קטן, ואפילו לאומות העולם. הרמב"ם הוא בין הפוסקים הבודדים, שמתעסק בהלכות בני נח, שזה לא מוצאים בספרי הלכה אחרים.

הרבי מלך המשיח אומר על הרמב"ם שכמו שהשם יתברך במילה "אנכי" רמז לנו, ש"אנא נפשי כתבית יהבית", שהקב"ה הכניס את עצמו, לתוך התורה שהוא נתן לנו, כך גם הרמב"ם, ו"צדיקים דומים לבוראם", הכניס את עצמו ועצמותו בתוך הספר, בתוך יד החזקה.

ואין ספק, מי שלומד ביד החזקה, ומשתתף אפילו רק בחגיגה של סיום יד החזקה, מתחבר לעניין הצדיק, וזוכה שהרמב"ם בעצמו, יושב ולומד איתו.

הרמב"ם בעצמו ייעד את ספרו כלפי כל באי העולם, זה וגם כן אחד הדברים שאנחנו מוצאים אצל הרמב"ם שהוא נהיה מפורסם לא רק בעם ישראל, אלא גם בכל העולם כולו, והוא מיועד לישראל, כגדול וכקטן.

דבר נפלא, אנחנו מוצאים אצל הרמב"ם, שהוא לא פוסק לא מגדיר מי הוא תלמיד חכם. הוא לא מתעסק בזה, כי מבחינת הרמב"ם, כל ישראל, אמורים להיות חכמים. וזהו היעוד הכללי.

ויותר מזה, יש עניין, שאפילו אינו יהודי יכול להיות מחובר אל השם, וזאת העבודה שלנו, היהודים, אם הוא יקיים את השבע מצות שלו. 

בנוגע לתלמיד חכם, מצינו בהלכות שמיטה ויובל והפרשה ולווים למי ראוי להפריש מעשרות. - למי שהוא תלמיד חכם למי שמקדיש את עצמו לאלוקות. והוא מוסיף שם דבר נפלא, שאין בשום מקום אחר. "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש, כו'." 

זה פלא גדול מדוע הרמב"ם לא מגדיר תלמיד חכם, כי יש יש הלכות איך, במקומות מסוימים, צריכים להתייחס אל תלמיד חכם, אז צריך לדעת מיהו התלמיד חכם, אבל לא מוצאים את זה ביד החזקה, את ההגדרה הזו. ולמה? כי מי שמקיף את ספר הרמב"ם וזוכה ללמוד את כולו, ע"י תקנה הזו של לימוד הרמב"ם, כל אחד ואחד שזוכה ללימוד הרמב"ם, הוא תלמיד חכם.

ההגדרה של תלמיד חכם שלא כתובה ברמב"ם אבל כן כתובה ברא"ש ובהרי"ף. ובמילא צריך להתייחס לזה: הרא"ש פוסק, שתלמידי חכמים, הם אלה שמכתתים רגליהם מעיר לעיר, להביא את דבריו של המקום. נשמע מוכר, נכון? כולנו פה חבד"ניקים. מי שהולך מעיר לעיר ומספר דברי תורה, כך על פי הגדרה של הרא"ש, זהו תלמיד חכם.

על פי הגדרה של הרי"ף המובאת בשולחן ערוך, תלמיד חכם זה אחד שיודע ששואלים אותו על בכל מקום בתורה, יודע לפחות במקצת להגיד משהו על זה.

וזה הדבר הנפלא  וזה הקשר הישיר לימות המשיח, ולמה דווקא עכשיו הופצה התקנה הזאת של לימוד הרמב"ם; על ידי זה שמתחברים ללימוד הזה ומקיימים את הוראת הרבי שליט"א מלך המשיח שהפך אותנו כולנו לתלמידי חכמים מגדול עד קטון, על פי הגדרת הרי"ף והרא"ש, והרמב״ם.

אנחנו זכאים לחשוב, שכל אחד מישראל, שהולך בשיטת הרמב״ם, מספר בשפה פשוטה, יודע להגיד, מכל הלכה מתרי"ג המצוות בזכות הרמב״ם פה משהו מילה, שם משהו מילה, ומכתת רגליו מעיר לעיר בהפצת המעיינות, מקיים את ייעוד ספר היד החזקה שישראל יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים; , ונזכה כבר ל"מלאה הארץ דעה את ה' כמים  לים מכסים", בהתגלות המלאה והמושלמת של הרבי שליט"א מלך המשיח, לעיני כל, 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!! לחיים לחיים.