מסירות נפש ולהישאר בחיים

פרשת "אחרי מות" נפתחת בפסוק (טז, א): "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". ויש להבין את העניין של מיתת בני אהרן.

בלמידת הכתובים בפשטות, משמע, שמיתת בני אהרן הייתה עונש על חטא. וצריך להבין: הרי נדב ואביהוא היו בדרגה גבוהה ביותר, כפי שאמר משה רבינו לאהרן: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י, ג), וכפי שרש"י מפרש: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" - אם כן כיצד יתכן שהם יחטאו, ובפרט - חטא שבא על ידי הקרבתם, שגילתה את גדולתם - "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ", "שהם גדולים ממני וממך"?!...

מסירות בלי מעצורים

האור-החיים מבאר שמיתת בני אהרן באה בגלל דביקותם הגדולה בקדוש ברוך הוא - "שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה שבה מתו הצדיקים כו', הגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשם מהם".

ולכן כתוב (לאחרי "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן") "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ", שכן, "מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" אירע בגלל גודל התקרבותם לפני ה'. ומוסיף הפסוק "וַיָּמֻתוּ" - לרמז שהתקרבותם וחיבתם הייתה עד כדי כך, "שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב כו"'; החטא (מלשון חסרון) בזה היה (לא בעצם תנועת הקירוב לפני ה', אלא), שה"בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'" הביא לכך ש"וימותו" בפועל, שגרמו ביודעין לכך שדביקותם להקדוש ברוך הוא תביא לידי כלות הנפש בפועל.

ללכת ולשוב

שהרי, ביחד עם זה שיהודי צריך להתמיד בתשוקה וצימאון להתקרב יותר לקדוש ברוך הוא, נדרש ממנו שכאשר הוא במעמד ומצב של "רצוא" – תשוקה וכיסופין להיכלל ולהידבק בה', יפעל על עצמו "שוב", לשוב חזרה לעשות את העבודה בתור נשמה בגוף, ובעולם הזה, (וכפי שאומרים רז"ל "על כרחך אתה חי") ולהשלים הכוונה העליונה של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים.

לפי זה מובנת גדלותם של שני בני אהרן, "שהם גדולים ממני וממך" - אשר דוקא על ידם נעשה "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ": על ידי ההקרבה שלהם לפני ה' עד כדי כלות הנפש ממש - מסירת נפש ממש - קידשו שם שמים  ("אקדש", "ואקדש בכבודי, במכובדי"), בדוגמת קרבן לה'.

כח לכל בני ישראל

ויש לומר, שהעבודה של ההתקרבות לפני ה' על ידי שני בני אהרן - שזו פעם הראשונה (לאחר מתן תורה, ותיכף לאחר הקמת המשכן) בה מוזכר (בפירוש) בתורה אודות מסירת נפש על קידוש ה' ("בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ") – הייתה עבודה חדשה שקודם לכן לא היתה, וזהו פירוש הכתוב "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" - "אש זרה" למעליותא: בני אהרן הקריבו אש (זרה) חדשה - עבודת המסירות נפש, שהיא זרה לעבודה שנהגה עד אז, של סדר והדרגה, ואילו האש (עבודה) "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (למעליותא), התחדש על-ידי עבודת המטה (בני אהרן), ועד שזה (מסירות הנפש) נעלה יותר מציווי.

ויש לומר שהקרבת בני אהרן ("בקרובי אקדש") גם נתן כח לכל בני ישראל שלאחרי זה, עד סוף כל הדורות, לעבודה של קידוש השם, אבל דווקא בתור נשמות בגופים (ולא כפי שהיה אצל בני אהרן) עדי הגאולה האמיתית והשלימה.

(על פי שיחת שבת פרשת אחרי קדושים ה'תש"נ)