מדוע נקרא המשיח מצורע?

פרשתנו נקראת בשם "מצורע". בגמרא נאמר: "מה שמו (של משיח) . . רבנן אמרי (אמרו) חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רבי) שנאמר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹקִים וּמְעֻנֶּה" (ישעיה נג, ד).

וצריך ביאור, למה מתבטא העניין של "חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם" אצל המשיח בענין של צרעת דווקא, ועד שזהו השם שלו – מצורע, ולא בשם סתם של סבל וחולי.

רק בסוף הלבושים

לכאורה יש לבאר זה על פי ביאור רבינו הזקן (רבי שניאור זלמן, מחבר ספר ה'תניא' וה'שולחן ערוך') על הפסוק "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת" (ויקרא יג, ב) שזה שנאמר כאן תואר "אדם" דווקא, שהוא שם המעלה של ישראל, הוא לפי שעניין הנגעים שהם "בעור בשרו" מורה על "בחינה התחתונה . . (שעדיין) לא נתברר הרע והפסולת ממנו", והיינו, "שברוחניות בעבודת ה' תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים, רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר".

ונמצא שעניין הנגעים שייך רק באדם השלם שכבר גמר עבודת "התבררות הרע מן פנימיות הגוף ונפש" וחסר אצלו רק הבירור בחיצוניות שלו.

ועל פי זה יש לומר, שמטעם זה נקרא משיח בשם "מצורע" דווקא, להורות שהוא יהיה אדם השלם בתכלית, ולכן נקרא "נגוע" כי החולי והמכאוב שבא לברר הוא רק הבירור ד"סוף לבושיו".

אבל אין זה ביאור מספיק. שהרי ענין ה"שם" בא לתאר מהותו וענינו העיקרי של הנקרא בשם זה, ובענייננו: אף על פי שמשיח "מחולל מפשעינו", עד שמשיח עצמו "הוא מנוגע", מכל מקום לכאורה אין זה ענינו העיקרי של משיח, כי זהו ענין שלילי, ואילו ענינו העיקרי של משיח הוא גאולתם של ישראל - בנין בית המקדש וקיבוץ נדחי ישראל, ולמה נקרא על שם פעולתו השלילית "מצורע", ולא על שם הגאולה עצמה?

האורות המכוסים

אנו חייבים לומר שיש בתוכן ענין ה"נגע" גם רמז על עיקר ענינו של משיח, הגאולה שתבוא על ידו. זה נרמז גם בדיוק לשון המדרש על הפסוק "וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים . ." (ויקרא יג, מה) – "וְהַצָּרוּעַ - זה בית המקדש, אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע - זו עבודת כוכבים . . בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים - אלו בגדי כהונה". לכאורה יותר מתאים היה לכתוב שבית המקדש שמירה זה "הַצָּרוּעַ", אך מזה שאומר "והצרוע זה בית המקדש", משמע שזהו תוכן ענין המקדש עצמו?

ויש לומר, שבזה מרמז המדרש, שיש תוכן חיובי בענין הנגע, שמצד זה נקרא המקדש בשם "הַצָּרוּעַ", כמו שמשיח נקרא בשם "חיוורא (מצורע) דבי רבי".

ענין זה יובן לאור דברי החסידות אשר הנגעים הינם אורות עליונים ביותר, המצפים לפסיקתו של הכהן, וכאשר הוא מטהר אותם אז הם מתעלים ונעלים, ומתגלה מעלתם האמיתית.

אלא שבגלל שישנם בזה האורות הגבוהים, לכן יכול להשתלשל מזה גם עניינים שנראים כטמאים ובלתי רצויים כידוע הביאור בזה על פי תורת הסוד.

לפי זה יש להוסיף עוד יותר, דלא זו בלבד ששורש ענין ה"נגע" הוא בקדושה, אלא עוד זאת, שבשרשו (הראשון) הוא דרגא נעלית ביותר (בקדושה עצמה).

וכמו שמבואר בחסידות לגבי עניינים שונים שמרוב מעלתם העצומה בשרשם למעלה משתלשלים מהם תוקף ו"גבורות". אך אין זה בסתירה לכך שבעצם בתוך תוכם ובשרשם האמיתי הינם נעלים ביותר.

לצאת מההגבלות

על פי זה יובן גם הטעם שמשיח (ובית המקדש) נקרא בשם "מצורע", כי ענין הגאולה הוא – היציאה מכל מיצרים וגבולים, התגברות הקדושה, שהיא התגלות האלקות שלמעלה ממדידה והגבלה.

וזה גופא בא על ידי זה ש"חלינו הוא נשא", שבזה נעשה הבירור והזיכוך היותר אחרון של בני ישראל בעקבתא דמשיחא, ובמילא נעשים כלים להתגלות של "אורות עליונים",

וזוכים לקיום היעוד "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (פירוש שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש) וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ) בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת שבת פרשת מצורע ה'תשל"ג)