לשמור על האש דלוקה

לפסוק שבפרשתנו "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (פרשתנו ו, ו) נאמר בתלמוד ירושלמי (יומא פרק ד' הלכה ו): "תמיד - אפילו בשבת, תמיד - אפילו בטומאה".

כל ענייני ועבודות המשכן ומקדש הגשמי קיימים כידוע, גם במקדש הרוחני, הנמצא בתוך כל אחד מישראל, מכאן שיש להבין מהי ההוראה לגבינו מאותה "אֵשׁ תָּמִיד", הנדרשת להיות בתמידיות על המזבח.

התלהבות בלתי פוסקת

בתורת החסידות מוסבר כי ה'מזבח' הוא כנגד לבו של האדם. כשם שבמזבח הגשמי היה מזבח בחצר המשכן והמקדש, ו"מזבח הפנימי" בתוך ההיכל כן יש בלב "חיצוניות הלב" ו"פנימיות הלב".

המזבח שלגביו בא הציווי "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ" הוא – המזבח החיצון, ובבחינה הרוחנית: צריכה להיות התלהבות גלויה, בחיצוניות הלב – הלב חייב להיות יוקד אל האלוקות. ובהקשר להתלהבות זו נאמר בגמרא "אפילו בשבת ואפילו בטומאה".

תוכנה של השבת הוא - שביתה, הינזרות והתעלות מן העולם, ולפיכך אסורות ביום זה מלאכות "עובדין דחול" – מעשי חולין, כי זהו יום קדוש. מבחינת ה"עבודה" הנפשית של האדם - פירוש הדבר: עיסוק בהשגות עיוניות, "וקראת לשבת עונג", מחמת התגלות האור, הריהו מתנזר מכל ענייני העולם.

האדם עלול איפוא לחשוב כי מאחר והוא עסוק בהשגות עליונות, ועומד בדרגה שהיא נעלית מכל התרגשות - אין לו צורך ב"אש" בהתלהבות. משום כך נאמר לו: "לא תכבה - אפילו בשבת". אפילו אם אתה נעלה - בדרגת "שבת" עליך לדאוג שהאש תדלוק תמיד.

האש שבנפש האלוקית

מן הקצה השני: אדם העומד מרחוק – חושש שאין לו (חס ושלום) כל קשר לענייני קדושה. ועל זה נאמר לו:

"לא תכבה - אפילו בטומאה", אל תשקע במצבך, דאג תמיד ש"אש התמיד" לא תכבה, השתדל להעלות את האש האלוקית שבקרבך. דבר זה יביא לכך ש"לֹא תִכְבֶּה", כפירוש המגיד ממעזריטש: כל ענייני ה"לֹא", הדברים הלא-טובים, "תִכְבֶּה" – יכובו. (לוח היום יום כ-כא אדר ב).

מכאן אנו למדים שכדי לכבות את ה"לא" יש צורך באש - בהתלהבות מתמדת  לענייני תורה ומצוות – תמיד. לא די בכך שבעבר, או אף לפני דקה אחת, הייתה לאדם התלהבות לתורה ולמצוות. ההתלהבות צריכה להיות תמידית, שכן כשישנה קרירות של רגע אחד - עלול ה"לא" לחדור בינתיים.

גורם להשראת השכינה

עניין נוסף טמון באש תמיד: האש שדלקה תמיד על המזבח הייתה הכנה לאש שירדה מלמעלה, כמאמר רבותינו בגמרא (יומא כא, ב): "אף על פי שאש יורדת מן השמים – מצוה להביא מן ההדיוט", כלומר: האש שלמטה משמשת הכנה ו"אתערותא דלתתא" להביא האש מן השמים, ביטוי להשראת השכינה.

נקודת ההוראה שבאמור: כל יהודי, הוא הרי משכן ומקדש אליו יתברך, כאמור "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח) - בתוך כל אחד ואחד מישראל". יש צורך, איפוא, לדעת שכל עוד חסרה ה"אש" - החמימות והחיות - הרי אף כשאדם לומד תורה, מקיים מצוות, ויש לו כל העניינים שהיו במשכן - חסרה לו השראת השכינה, כיון שהדברים הם ללא רוח חיים.

תורה ומצוות צריכים להיות בהתלהבות ובחיות – בכל שלשת ה"קווים" - תורה, עבודה וגמילות חסדים. על ידי שלימות האש שלמטה - "נמשכת" האש שלמעלה, השכינה שורה בתורתו ועבודתו עד שגם בענייניו הגשמיים נראית ברכת ה' והצלחה שלמעלה מהטבע, שמסייעת לו לבצע את שליחותו בשלימות – להביא את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף מיד ממש.

(על פי לקוטי שיחות חלק א' עמוד 217)