חיזוק האמונה וביטול הגזירה

תינוק קטן בתוך תיבה שמשייטת במימי אגם, נשמע בהחלט כפתיח לסיפור מעניין. זה קורה השבוע בפרשה, אלא שלאחר עיון קל בפסוקים, לא ברור בדיוק האם התיבה - שבתוכה היה משה רבינו - הונחה בתוך המים ממש, או רק על שפת היאור.

אומר על כך הגאון רבי יוסף רוזין (הרגטשובער): המצרים היו עובדים ליאור, ולכן יוכבד לא רצתה להניח שם את התיבה, כפי שההלכה אומרת שאסור להשתמש בעבודה זרה אפילו לצורך הצלה. בהמשך, כאשר בת פרעה באה לרחוץ ביאור, וכדברי הגמרא "שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה" – היא ביטלה בכך את העבודה זרה, ואז אכן נכנסה התיבה למי היאור.

יש אמונה – אין גזרה

במדרש רבה אנו מוצאים הסבר מעניין על גזרת פרעה "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב)  – האסטרולוגים בארמון פרעה ראו בחישוביהם שמושיען של ישראל ילקה על ידי מים, וזו הסיבה שהם ציוו להשליך את כל תינוקות ישראל ליאור. אמו של משה - יוכבד, ידעה זאת, ולכן הניחה את משה בתיבה בתוך מי היאור. האסטרולוגים זיהו שהתינוק ממנו הם חוששים כבר הושלך למים, ולכן בוטלה הגזרה.

העובדה שב"השלכת" משה ליאור נגרמו שני "ביטולים" – א. ביטול העבודה זרה, ב. ביטול הגזרה – מלמדת על הקשר ביניהם אחד לשני ולמשה רבינו בעצמו.

וההסבר: מצרים, כידוע, לא הייתה ארץ גשומה, צמיחת התבואה הייתה תלויה בנילוס שעולה ומשקה את השדות. עובדה שנתנה מקום לטעות שפרנסת מצרים לא באה מאת הקדוש ברוך הוא אלא מהנילוס, ולכן עבדו המצרים את היאור וסגדו לו. משמעות גזירת פרעה הייתה שגם יהודים יושלכו למגבלות וחוקי הטבע – אל היאור, ללא קשר ישיר לבורא.

הכוח ניתן מהרועה הנאמן

גזירה זו יכלה להתבצע רק לאחר שבני ישראל ירדו למצרים. כל עוד חיו בארץ ישראל – "אֶרֶץ אֲשֶׁר . . תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, יב), והשגחת ה' על כל פרט ניכרת בגלוי – אין מקום לטעות. גם לאחר שיעקב ובניו ירדו למצרים לא התאפשרה הגזרה, כי ראיית האלוקות לה הם זכו לא נשכחה מהם. רק לאחר ש"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא" (פרשתנו א, ו) ולא נותר איש שיזכור את השגחת הקדוש ברוך הוא הגלויה, התאפשרה הגזרה.

משה רבינו מוגדר כ"רעיא מהימנא" – הרועה הנאמן של בני ישראל, המגלה את אמונתם של ישראל ודואג שתשפיע על מעשיהם בפועל.

זהו הקשר בין ביטול העבודה זרה שבנילוס, וביטול גזירת פרעה – בגלל שבעצם הם ענין אחד: גזרת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" קשורה לעובדה שהיאור הוא העבודה זרה של מצרים. בכך שמשה רבינו נולד והיה עם בני ישראל בגלות מצרים, ניתן הכוח להילחם בעבודה זרה שבנילוס ומכך התבטלה הגזרה.

אמונה גם בזמן של ירידה

יציאת מצרים היא עניין שקיים בכל יום ויום, מכאן גם שבעבודתו של יהודי בכל יום קיימים כל השלבים הללו: ראיית האלוקות לפני הירידה למצרים, גלות מצרים, ולאחר-מכן הגאולה. הדבר מתבטא בסדר העבודה הרוחני היום-יומי של יהודי – ההליכה לבית הכנסת, משם לבית המדרש, ובסופו של דבר העיסוק בפרנסה.

בתפילה זוכה היהודי לגילוי אלוקות, אך לאחריה ירידה בדרגה – היהודי עובר לבית המדרש, שם הוא לומד תורה לפי שכלו והבנתו. אם למרות זאת עדיין ניכרת השפעת הקדושה. לאחר מכן מגיעה ירידה נוספת, ההליכה לעבודתו ועסקיו. אז עלול היהודי לשכוח את האלוקות בגלל הטבע שמעלים על כך.

מכאן ההוראה - אין להיבהל מהירידה בדרגה, זהו הסדר שקבעה התורה. עם זאת, כדי לזכור שהפרנסה מגיעה מהקדוש ברוך הוא וההתנהגות צריכה להיות כפי רצון ה', יש צורך באמונה החודרת אל הפנימיות. זוהי גאולה 'פרטית'. המובילה לגאולה הכללית בקרוב ממש על ידי הרבי שליט"א משיח צדקנו.

(על פי לקוטי שיחות חלק ט"ז עמוד 13)