הכח לשליטה אמיתית

בסיפור בריאת העולם מסופר על מעשי הקדוש ברוך הוא בכל יום מששת ימי מעשה בראשית, היום הראשון, השני וכן הלאה. ביום השישי ברא הקדוש ברוך הוא את בעלי החיים – החיות והבהמות, ואת בני האדם - אדם וחוה. בהמשך לזה אומר הקדוש ברוך הוא לאדם וחוה "וּרְדוּ (ותמשלו) בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (פרשתנ א, כח), ומאז התיר הקדוש ברוך הוא לבני האדם את השליטה והממשלה על בעלי החיים.

בפסוקים הבאים התורה ממשיכה ומספרת על דברי הקדוש ברוך הוא לאדם וחוה בהם הוא יתברך משווה בין מזונו של האדם ומזונם של בעלי החיים, כלדהלן:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע . . לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם . . אֶת כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה". ומפרש רש"י: "השווה להם בהמות וחיות למאכל . . אך כל ירק עשב יאכלו יחד כולם".

מיקומה של השוואה זו בין האדם והבהמה, לאחרי הציווי "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם", אינו מובן: מן הראוי היה שתחילה תופיע ההשוואה בין האדם ובעלי החיים ורק לאחר מכן יופיע הציווי "רדו...", המבטא את מעלת האדם וכח השלטון שניתן לו לשלוט בכל החיות, ולא להיפך – שלאחר הציווי לשלוט על החיות משווה הפסוק בין מין האדם ומין החי?

לשלוט נכון בבריאה

אך, בהתבוננות מחודשת ניתן להבין כי דווקא סדר זה של הפסוקים, מבהיר לאדם את מקור כוח שלטונו האמיתי המאפשר לו לרדות בכל הבריאה.

על האדם לדעת ולחוש, אשר ביחד עם הציווי ונתינת הכוח משמים "רדו", אין הוא יותר מאשר יצור נברא בדיוק כמו שאר הברואים, ולכן השווה הבורא את מזונו לשאר בעלי החיים.

הכרה זו הכרחית לא רק כדי למנוע ממנו גאווה ותוצאות בלתי רצויות מתהליך הבנה בלתי נכון של השלטון ("רדו"), אלא גם ובעיקר כדי לאפשר את המשך קיום שלטונו:

כאשר האדם סבור, שהוא הרודה, בכוחו ובעוצם ידו, אזי אין הוא יכול לשלוט כלל, כי אז הוא שווה, נברא ככל הנבראים. רק כאשר הוא זוכר את האמת, שהוא שווה לכל הנבראים, וכוחו לרדות בבעלי החיים ניתן לו מאת הקב"ה, רק אז יכול הוא להיות שליט אמיתי.

שלטון או ירידה

בדרך זו יותר קל לאדם להכיר כי אין זה שלטון שלו, אלא "ה' אֱלֹקֶיךָ . . הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח), ולכן, השלטון האמיתי הוא של הקדוש ברוך הוא, בורא האדם ומנהיגו.

וכפירוש רש"י על הפסוק "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם...": "יש בלשון הזה לשון רידוי (שילטון), ולשון ירידה. זכה רודה . . לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה מושלת בו".

על פי חלק הסוד שבתורה, ניתן ללמוד את דברי רש"י לפי פנימיות הדברים:

"זכה" זה גם מלשון מלשון זיכוך. כאשר האדם מזדכך, ללא כל תחושה של גאווה וישות עצמית, אלא הוא פועל בכוחו של הקב"ה – אזי הוא "רודה בהם". אך כאשר "לא זכה", כאשר הוא לא הזדכך דיו, והוא חש את ישותו ומציאותו העצמית, שהוא כביכול שולט בכוחו ועוצם ידו - אזי "נעשה ירוד לפניהם".

להיתלות בכח האלוקי

מכך גם נלמדת הוראה לזמננו:

חז"ל אומרים כי עיקר הכינוי והתואר 'אדם', הינו אמור לגבי בני ישראל, "אתם קרויים אדם" (יבמות סא, א) ועל כן, אם האדם יסמוך על כוחו האישי - "כוחי ועוצם ידי", אף אם הוא יתלה זאת בהיותו "אדם" (מלשון "אדמה לעליון" – לקדוש ברוך הוא), ובעל מעלות גדולות – אזי "לא זכה" ו"החיה מושלת בו" - לא זו בלבד שהגויים אינם מתייחסים אליו בכבוד – כיחס אל מושל ושליט – אלא להיפך, הסביבה תזלזל בו עד אשר גם הוא יחוש את עצמו נחות כלפי הגויים וכלפי העניינים שלהם בכלל.

רק כאשר "זכה", כאשר הוא מזדכך, ויודע ש"ה' אֱלֹקֶיךָ . . הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" ולכן אין הוא פועל בגלל החכמה והתבונה שלו, אלא רק בכח החכמה שנתן לו הקב"ה, לפי התורה והשולחן ערוך, וקיום הוראותיו של הקב"ה, אזי הוא רודה, ואז רואים בגלוי את קיום היעוד "וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ" (ישעיהו מט, כג) כבר עכשיו, עד אשר מגיעים ל"וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" (ישעיהו סא, ה), בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

(על פי שיחת שבת פרשת בראשית ה'תשמ"ב)