נקודה בפרשה: "עתידים להיות ימים טובים..."

על שבת שחל בה י"ז בתמוז ניתן להסתכל בכמה אופנים: בצורה פשוטה נראה, שמכיוון ששבת "אין עצב בה" ואסור להתענות בשבת - מאחר וזהו יום של שמחה, לכן נדחתה התענית.

אבל בהסתכלות עמוקה יותר יש לומר שדחיית התענית, היא לא רק דחייה ליום אחר, אלא היא נתינת כח לדחייה לגמרי של התענית וביטולה מכל וכל, ועד להפיכתה ליום חג ומועד בימות המשיח, כפי שפוסק הרמב"ם "כל הצומות האלו עתידים להיבטל לימות המשיח, ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה", שמעין זה נעשה בתענית בשנה זו, שלא רק שהצום נדחה, אלא הוא אף ייהפך לששון ולשמחה.

יום רצון לה'

וההסבר בזה:

יום התענית בחיצונית הוא יום בלתי רצוי, אבל בפנימיותו הוא טוב - "יום רצון לה'". ובנוגע לי"ז בתמוז – אמנם בחיצוניות זהו יום לא טוב, כי אירע בו מאורע שקשור לחורבן בית המקדש, אך בפנימיותו הוא טוב, כי כל המטרה של יום זה הוא בכדי להגיע לשלימות ולמעלה של הגאולה האמיתית והשלימה. וכאשר יום זה חל בשבת, אזי ניתן לראות בזכות השבת, כי זהו יום שקשור עם הגאולה, ולכן ממילא בטלים כל העניינים הקשורים עם החורבן והגלות, ונשארים רק העניינים של "ששון ושמחה".

חודש הגאולה

עניין זה – שבשבת מודגש במיוחד ה'טוב' שביום זה, "יום רצון לה'" – היה קיים תמיד בכל הדורות, וכך גם ככל שהולכים ומתקרבים לגאולה האמיתית והשלימה רגש החורבן והגלות הלך ופחת בתקופת "בין המצרים", וניתן לראות כיצד מוסיף והולך הרגש של ההכנה לגאולה.

אבל בדורנו ישנו חידוש מיוחד: מאז חורבן בית המקדש היה חודש תמוז קשור עם גלות וחורבן. ואילו בדורנו זה התגלה בחודש תמוז מאורע של שמחה וגאולה – חג הגאולה של כ"ק אדמו"ר הריי"צ (חמיו של הרבי שליט"א מלך המשיח) בי"ב-י"ג תמוז, שגאולה זו קשורה גם עם הגאולה השלימה, ובפרט שכתוצאה מכך החלה הפצת המעיינות של תורת החסידות גם בארצות הברית – חצי כדור התחתון – שזוהי ההכנה האחרונה לביאת משיח צדקנו.

באופן אחר לגמרי

ומכיוון שעל-פי כל הסימנים של חז"ל, הרי דורנו הוא הדור הראשון לגאולה, לכן כאשר מגיע הזמן שבו אירע החורבן והגלות מודגש בעיקר הטוב שבדבר.

ובפרט לאחרי כל העבודה של הפצת המעיינות והפצת התורה והיהדות בכל קצוי תבל, ולאחרי עדותו של הרבי הקודם ש"לאלתר לגאולה" ושכבר סיימו "לצחצח את הכפתורים" ונותר רק לעמוד הכן לגאולה, הרי כעת בוודאי ובוודאי ללא כל ספק שכבר הגיע זמן הגאולה, ושכל בני ישראל כבר עשו תשובה ומוכנים לגאולה, ולכן מובן שכעת נרגש ביותר השמחה והטוב שבי"ז בתמוז ושבימי "בין המצרים".

ידוע מנהג ישראל שבימי "בין המצרים" עוסקים בלימוד הלכות בית הבחירה. ועל פי כל הנ"ל מובן שלימוד ההלכות בית הבחירה כעת צריך להיות באופן אחר לגמרי – לא באופן של "הלכתא למשיחא" [הלכות הנוגעות לעתיד – לזמן המשיח], אלא באופן של ידיעה והכרה בוודאות גמורה שזה הלכה למעשה בפועל ברגע הבא – תיכף ומיד ממש.

והעיקר – שלא יצטרכו לדבר ולעורר על העיסוק בענייני הגאולה, כיוון שרואים בעיני בשר ש"הנה זה המלך המשיח בא", הנה הגאולה האמיתית והשלימה, והנה בית המקדש השלישי – תיכף ומיד ממש.

(ע"פ שיחת ש"פ בלק תנש"א)