הצפון עולה בלהבות - "זמן השיא"

מרגיש נבוך מאוד לכתוב בניחותא, כאשר מלא יהודים מיוזעים עומדים מול להבות אש.

אך אם קשה לכתוב, עוד יותר קשה שלא לכתוב. 

חייבים לכתוב ולהפיץ אמונה, כי אנו בדור הגאולה.

כבר במשנה סוף סוטה נאמר על תקופתינו זו ד"עקבתא דמשיחא", "הגליל יחרב".

וכדי להבין במדוייק יותר למה אנו ברגעי הגאולה, נחזור להתבונן במלחמת ששת הימים.

מה היה לנו אז, שניצחנו בששה ימים?

ומה חסר לנו היום, שאנחנו מדשדשים כבר שמונה חודשים?

והתשובה במילה אחת: "ענוה".

במלחמת ששת הימים, מדינת ישראל ראתה שחורות, עוד לא התפתחה תרבות ה"סמוך" הישראלית.

עוד לא התפתחה תחושת השיכרון של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אחי, יהיה בסדר. יש לנו צבא חזק, אנחנו בטוח ננצח.

מדינת ישראל רעדה מפחד, הכינו עשרות אלפי קברים, היתה תחושת לחץ בכל פינה וסמטה. 

[בשונה ממה שאנחנו רואים היום, הפגנות הזויות כאילו אין מלחמה, בחסות התשקורת המנוולת. 

השב"כ ממשיך ללחום בנוער הגבעות כאילו הם האוייב, והמנהל האזרחי ביו"ש ממשיך להרוס בתים של יהודים כבשגרה.

פוליטיקאים חסרי אחריות קוראים לשחרור מחבלים מהכלא כאילו לא למדנו כלום משחרור המחבלים (כולל יחיא סינאוור) לפני 12 שנים.. כאילו זה לא ברור שהשחרור מחבלים של היום מכין את הטבח של מחר.

תחושת אין מלחמה, אין סכנה, כי מי יכול עלינו].

לפני מלחמת ששת הימים, נעמד הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח והכריז: בני ישראל בארץ הקודש, אתם במצב שהקב"ה מגין עליכם.

הרבי שליט"א מלך המשיח ניתב את דבריו לחיזוק האמונה בהקב"ה, הנחת תפילין קיום מצוות ולימוד התורה. 

ואכן, התרחש הנס. 

ניסי נסים.

בששה ימים.

מרמת הגולן ועד סיני,

כולל כל המקומות הקדושים.

ומה אז?

ויהי אחרי המלחמה… 

הלך משה דיין ומסר את מפתחות הר הבית לווקף.

הלך מנחם בגין והחזיר את סיני.

הלך יצחק שמיר לועידת מדריד.

הלך רבין ומסר את עזה ויריחו תחלה.

הלך נתניהו והחזיר את חברון.

הלך אהוד ברק, וברח מדרום לבנון.

הלך אולמרט והציע לחלק את ירושלים.

ומאז ועד היום בונים כיפות ברזל, במקום כיפת שמים.

אכן, מדינת ישראל שכחה את הקב"ה.

לא עם ישראל שכח את הקב"ה, מדינת ישראל שכחה את הקב"ה.

הפלא ופלא, ככל שהמדינה [מוסדותיה ושליטיה העריצים (בג"ץ, תקשורת, הדרג הפיקודי בצה"ל והכנסת)] יותר שוכחים את הקב"ה.

כך עם ישראל הזך והטהור, יותר זוכר את הקב"ה. זו המציאות הניבטת מכל עבר.

אחרי מלחמת ששת הימים, הסביר הרבי שליט"א מלך המשיח כמה פעמים, שאילו מדינת ישראל היתה מנתבת את הניצחונות הגדולים להכיר בניסי ה', לחזק ולהתחזק באמונה בתורה ובמצוות, אז היה בא משיח.

אבל לא. מדינת ישראל העדיפה להעצים ולהאדיר את כוחו של צה"ל המהולל, וזו תחילת המפלה.

ההיגיון הוא די פשוט: אם ארץ ישראל נכבשה ע"י נסים, הרי שהקב"ה העניק לנו במתנה את הארץ הקדושה. ומי הוא זה ואי זה הוא שיעיז לזרוק מתנה יקרה זו כלאחר ידו, ועוד לערבים הרצחניים???

אבל כיוון שצה"ל החזק הוא הכובש, והרי מי יעיז להתחיל עם צבא כזה חזק, ובפרט שאנחנו לא רוצים להיות קולוניאלסטים (קוֹלוֹנִיאַ - "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים"), ובמיוחד שאנחנו רוצים לקבל לגיטימציה מאומות העולם, שיכירו בנו כאנשים טובים ("הומאניים").

ומתוך תודעה קלוקלת זו (מחלת ה"מה יפית" - מחלה של יפי נפש), הלכה מדינת ישראל ונסוגה, בתחילה בדיפלומטיה, וכעת "בדם ואש ותמרות עשן".

אבל אבל אבל "נצח ישראל לא ישקר" "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא".

דווקא הלחץ אשר לוחצים אותנו, הוא זה שגורם לנו, להרים עיניים לאבינו.

והנה הגיע רגע השיא, שגם הפוליטיקאים היותר משופשפים, ירימו עיניים למרום. 

כיום, לאחר שמונה חודשים של דשדוש, גם להם ברור שאין להם מענה אמיתי.

אחרי שהפוליטיקאים האומללים הלכו לבית הדין האגגי בהאג - וקיבלו צווי מעצר. 

אחר שתרבות שלימה של פוליטיקה ישראלית השליכה יהבה על אמריקה - וקיבלה בפרצוף יריקה. 

כעת כשברור לכולם ש"אין לנו ביידן להשען, אלא על אבינו שבשמים".

דווקא עכשיו: הגיע זמן הענוה! הגיע זמן התפילה! הגיע זמן הגאולה!

"כִּי רוֹצֶה ה' בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה"! "ובקשו את ה' אלוקיהם, ואת דוד מלכם" "ומיד הם נגאלים".