האריה שקם לתחייה

סיפור אספר לכם בחריזה, אותו סיפרו חכמי התורה: 

יהודי אחד בן לעם הקודש, החליט לעלות לארץ הקודש. הלך היהודי חצה נהרות, טיפס הרים ירד בקעות. התעייף לו היהודי ולנוח התיישב, ואל פלאי הבריאה הסתכל ברוב קשב. 

והנה הוא רואה שתי ציפורים רַבוֹת, בחזקה זו אתו זו מכות ומנקרות. עד שלפתע, אחת הציפורים נפלה מתה. הלכה לה הציפור שנותרה בחיים, וכעבור דקות מספר חזרה ובפיה עלים. 

את העלים בפה הציפור המתה הניחה, והנה הפלא ופלא היא קמה לתחיה. היהודי מן הצד צפה, ומפיו זעקת פליאה נפלטה. הציפורים שתיהן כהוגן נבהלו, ומיד כנפיים פרסו והתעופפו. 

קם היהודי ממקומו נחוש, את העלים היה נחוץ. בליבו כבר דמיין ממש גאולה, עת יבוא לארץ הקדושה. אז יניח העלים על המתים, והם יקומו ממות לחיים. 

נשא היהודי את רגליו, את העלים לקח בידיו, לארץ הקודש מיהר פעמיו, והנה בדרך אריה מת מוטל לפניו. 

חשב היהודי בליבו, לנסות את מזלו. הנה יניח בפי האריה את העלים, ותיכף יתברר אם יקום ממות לחיים. 

אך אויה, אכן כן. העלים את האריה הקימו, ממות לחיים הרימו. תיכף נזכר האריה שהוא רעב, ויאכל את היהודי לארוחת ערב. 

ולמה נזכרתי בסיפור הזה? 

מה נאמר ומה נדבר, קשה לדבר אך לשתוק עוד יותר. 

מידי יום נופלים חיילים, חיילים יהודיים בקרב עם מחבלים. אבל מי מאכיל את אותם מחבלים? מי משקה את אותם ארורים? מי איך כמה ולמה? 

האוכל והמים, זה אמנם לא עלים, אך בפועל ממש הם סם החיים. מדינת ישראל לעזה מעבירה, אפילו דלק אספקה, מידי יום בשנה. 

והעזתיים כדרכם כפויי טובה, ומתוך אדיאולוגיית רצח צרופה, הדלק לסם המות נעשה, ואותו תיכף משגרים בחזרה. 

את החיילים שלנו למלחמה שולחים, ובו בזמן את הלחי השניה מגישים, חיילנו נופלים ונקברים, ואנו דומעים ועצובים. 

והפוליטיקאים בפוליטיקאיותם עסוקים וממשיכים, וכל זה כלל לא מעניין את אספסופי האולפנים, אף הם שמן למדורה מוסיפים, ואנחנו א-נ-ח-נ-ו שותקים ומחרישים...

עד מתי? 

ע-ד מ-ת-י ???