עקידת יצחק - בעידן הפרוגרסיבי | הרב מנחם ישראלי

משל משלו המושלים: 

איש פתי היה, ולו שדה תבואה. נוהג הוא למכור חבילות חיטה בודדות, כל חבילה ב-100 אגורות. 

יום אחד הגיע איש עשיר עם שתי עגלות, הוא רצה לקנות 50 חבילות. וכך סיכמו ביניהם: נספור קודם את החבילות. בעד כל חבילה שנעמיס על עגלה, נשים אגורה בקופה. כשנסיים להעמיס את כל החבילות, נספור את כל האגורות, אותם נכפיל ב-100. כך ידע הלקוח העשיר כמה ישלם למוכר. 

חבילה אחר חבילה, הועמסה על העגלה. ובמקביל: אגורה אחר אגורה, החלו להתמלא בקופה. 

המוכר הפתי ראה שהקופה כבר חצי מלאה, האגורות קרצו לו לקחתן. והנה רגע קט, והעשיר הסיט מבטו אל הצד. מיד לקח האיש הפתי חופן אגורות והשחיל לכיסו. 

העשיר הבחין בכך, ויצחק בליבו. טוב הוא לי לקנות מזה הפתי. זה הגנב גונב אגורות, אך בעד כל אגורה, מפסיד הוא פי מאה. 

***

לפני 12 שנים היתה עיסקת שליט. 

העיסקה היתה בסמיכות לשמחת תורה (קצת אחרי). 

זוכר אני כאשר ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, הכריז על החלטת הממשלה לעשות את העיסקה עם החמאס-דאעש. הוא אף ציטט את ההפטרה של פרשת השבוע (פרשת בראשית) "לפקוח עיניים עוורות, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חושך".

מופע פוליטי מרהיב ביצע הקוסם (קרי: ראש הממשלה), ולגודל האסון הוא כבש את לב הציבור המסורתי, ומתוך כך הוא ניגש לביצוע העיסקה. 1,027 מחבלים שוחררו תמורת חיל אחד. 

והתוצאה: הרווחנו חייל אחד, אבל הפסדנו פי אלף (ויותר). 

***

אי אי אי. 

זכורני כשבאה ונולדה העיסקה הנוראה, אספסופי האולפנים חגגו את המאורע. 

יהודים מסורתיים טובים ותמימים שאלו: וכי אתה לא שמח שמשחררים יהודי משבי החמאס? 

ואני מורט שערות: מה הקשר? מה כ"כ קשה להבין - למען ה' - משחררים כאן 1,027 מחבלים שרצחו ועוד מכריזים שירצחו עוד יהודים ה"י. (חשוב לציין: עוד לפני הטבח של שמחת תורה רצחו המחבלים הללו, משוחררי עיסקת שליט, יותר ממאה יהודים בהזדמנויות שונות). 

ומכאן אני בא לתובנה החשובה: 

האם שווה להרוויח אגורה, בשעה שאתה מפסיד מאה/אלף אגורות? 

אכן. זו התזה של הפרוגרס המודרני. עדיף להרויח אחד, כאן, ועכשיו. למרות ההפסד הציבורי בטווח קרוב הנראה לעין. 

להבין זאת קצת יותר: 

***

כמה קדושות הן, זו לפנים מזו, וזו למעלה מזו: 

יש קדושת הפרט ויש קדושת הכלל. 

כל יהודי הוא קדוש, כל יהודי הוא בן של "המלך הקדוש". זוהי קדושת היחיד, הפרט. (השבת קדושה היא, ולמרות קדושתה הנעלית, נדחית היא בשביל הצלת נפשו של יהודי קדוש אחד).

מעל קדושת היחיד עומדת קדושת הציבור. "כל בי עשרה שכינתא שריא" (במעמד עשרה, השכינה שורה). היחיד אינו אומר קדיש וקדושה, רק במנין.  

קדושת המנין גדולה היא, אך מעליה נמצאת קדושת האומה, דרגה מעל דרגה. 

קדושת המנין גוברת על קדושת היחיד, ושתיהן נדחות מפני קדושת וטובת האומה. 

דוגמא לדבר מהתורה: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב (שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד. רש"י) כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (במדבר כא.א.)

רש"י בהמשך (במדבר כו.יג.) "ומצאתי בגמרא ירושלמית, כשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד ובאו הכנענים להלחם בישראל, ונתנו לב לחזור למצרים. וחזרו לאחוריהם שמונה מסעות . . ורדפו בני לוי אחריהם להחזירם, והרגו מהם שבע משפחות, ומבני לוי נפלו ארבע משפחות" (רבותיי. מלחמת אחים).

הנה לנו יהודים פחדנים, מוגי לב שרוצים לחזור לגלות. וכנגדם יוצאים בני חיל משבט לוי, והורגים בהם לטובת האומה. שלא יחזרו לגולה אלא יתקדמו לגאולה. 

בהמשך, בתקופת השופטים ישנו המעשה "פלגש בגבעה".

אם תרצו, מעין זה היה בגטו ורשה לפני פרוץ המרד. מתכנני המרד הקפידו קודם להרוג את היהודים המשתפי"ם של הגרמנים (היודֶן-רַאט).

***

כשאנו מתבוננים בגודל מעלת האומה, מבינים אנו את גודל מעלתן של החיילים המנהלים קרבות של ממש ברצועת עזה, הם מוסרים את נפשם עבור טובת האומה. 

ראוי ונכון לציין: החיילים לא רק מגינים על היהודים הגרים בארץ ישראל. מי שקצת מסתכל רואה שמאז הטבח בשמחת תורה גברו מעשי אנטישמיות בכל העולם. 

תמצית הענין:  

החמאס העזתי הכה בנו ופתח את הפתח לכל שונאי ישראל העמלקיים שיוצאים כעת מן המאורות שלהם. 

ככל שחיילי צה"ל ייטיבו להכות ולכסח את העזתיים-חמאס, כך ילכו ויפחתו מקרי האנטישמיות. 

עיני היהודים בכל העולם מייחלים ומתפללים להצלחתם של חיילי צה"ל. 

זאת צריך לזכור: האומה היא האומה הנבחרת, העם היהודי. האומה בתוכה בחר ה' להשכין את עצמו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, דהיינו) "בתוך כל אחד ואחד".

ומכאן נבין שכל חיל יהודי המחרף נפשו למען הצלת האומה היהודית, הוא בעצם מוסר את נפשו למען שמו יתברך. ואין לשער גודל הזכות. 

ההבנה הזו נמצאת בבסיס העם היהודי, מדורי דורות ומשחר ההיסטוריה ראינו כבר את אבינו אברהם העוקד את בנו יצחק למען שמו יתברך. 

ישנה שאלה מפורסמת: למה העקידה - עקידת יצחק - נחשבת היא ניסיון עבור אברהם? אמת אמנם שקשה לו לאבא לעקוד את בנו, אבל יצחק מה? הוא עצמו היה מוכן להיעקד. וכי זו קלה היא בעיניכם? 

בעידן הפרוגרסיבי, נבין הדק היטב: 

הפרוגרס לא מכיר קדושה מהי, בטח לא קדושת יהודי, בוודאי לא קדושת הציבור. 

העידן הפרוגרסיבי מקדם אג'נדה זו: אין אלוקים ואין מצוות. כל בני האדם בעולם שוים, ללא הבדל דת גזע ומין. בתרבות הפרוגרסיבית, הגבר יהפוך לאשה והאשה לגבר. 

תכלית האדם בעולם הפרוגרסיבי היא, ליהנות כמה שיותר ולעשות מה שבא לו. אה, ולהציל את כדור הארץ ממשבר האקלים. 

תרבות זו מקדשת את חיי הפרט, אין אומות ועמים, כי כל בני האדם שווים. 

וכאשר חיי והנאת הפרט חשובים, טובת והצלת האומה לפינה נדחקים. 

כאשר מכל עבר שואלים אותי: ואם לך היה חטוף, וכי לא היית עושה הכל למענו? וכי לא היית משחרר אסירים (בדיחה. זה לא אסירים, זה מחבלים) בשביל להציל את הילד שלך? 

אליהו ליבמן, ראש העיר קרית ארבע, זה התשובה. 

זוהי עקידת יצחק המודרנית. 

אליהו ליבמן, יהודי יקר שבנו החייל נחטף לעזה, והוא הבין היטב שכדי לנצח את המלחמה לא עושים עסקאות עם השטן אלא משמידים אותו. ואם לצערינו הרב השטן לקח יהודי, בן שלי לעזה. בשביל זה הכין לנו "שמשון הגיבור" פתגם מחץ: "תמות נפשי עם פלישתים".

לאנשים בדורינו קשה לעכל זאת. מה? לנצח על חשבון החטופים שלנו? אוי אוי אוי. מופקר שכמוך. 

ואני הקטן תוהה: וכי להפסיד במלחמה, בשביל הצלת החטופים שלנו. זה יותר טוב? 

חלילה וחס, בסוף עלולים אנו לשלם בריבית דריבית. היה לא תהיה. ה' ישמור.

זוהי עקידת יצחק. שאפו לאיש הענק אליהו ליבמן שהצליח להעמיד זרקור של מסירות נפש, לטובת האומה. 

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שכל החטופים ישובו במהרה בריאים ושלמים, ביחד עם ניצחון מוחלט על הישות העזתית. ומשם נעלה לבית המקדש במהרה בימינו אמן.