אלול, שנת ׳הקהל׳ והמלך בשדה

מתוך הלב הגואה מרגשות עולה ומצטלצלת לה בתוככי הדימיון הפורה מנגינה עליזה, שזורה בנימים דקים של געגועים: "המלך בשדה".

חודש אלול הוא סימן להתחלות חדשות, התחלת שנת לימודים בחיידר, בישיבה, בקבוצה, בחיים.

כל אדם הניגש לקראת שלב חדש בחיים, באופן ספונטני הוא מגיע עם מלוא המרץ והחיות. בתוככי נפשו הוא מחליט, הפעם זה יהיה הכי טוב, מעתה אהיה טוב יותר. כך זה ילד בכיתה, כך זה בחור ישיבה, כך זה בעל ואשה בהתחלה, וכך זה בעבודה.

ובכן, מגיעה לה התחלה חדשה, במה עלינו להתחדש? את מה נעשה מעכשיו יותר טוב, יותר מאיר, יותר חי, יותר חי?

זה יצביע על "הקהל". מצויין.

זה יצביע על אות בספר תורה. נהדר.

זה בתורתו וזה בתפילתו, זה בתשובתו וזה בחסידותו, הכל טוב ויפה ונכון וישר וראוי ורצוי ומקסים.

אך הנה, הבה נביט במלך היוצא לשדה, נתבונן במבע פניו, איך זה נראה?

"ומקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות"

המלך נראה מחוייך, אוהב, רחום ומלטף.

למה?

בדמיוני, מלך זה אחד קשוח, פחד מות לעמוד לידו.

מה לו למלך שהוא מלבב כל כך?

אז מסתבר שיראת ה' היא לא פחד מות, המלך המחוייך לא רוצה שנפחד מאש הגיהנם…

***

בחלוקת דולרים רואים קטע יפה, צייר אחד שעבר אצל הרבי מלך המשיח שליט״א, ובידיו ציור פני קודשו של רבינו. הרבי מחייך ואומר לו: "לי יש את האריג'ינל (ארגינל - מקורי).

פעם התפרסם סיפור בבית משיח: צייר אחד, צייר את פניו הקדושות של רבינו, ושלח לרבי את הציור. הרבי מלך המשיח שליט״א הגיב בכתב יד קודשו (בערך): "למה מציירים אותי עם פנים כל כך רציניות"?

זהו. המלך המרומם האמיתי, רוצה הוא להתקרב אל העם שבשדות, חפץ הוא לשכון למטה מטה אצל פשוטי העם. וכדי שפשוטי העם ישכינו את המלך בבתיהם המלך יצא לשדה, יחלק דולרים וחיוכים עוגות ומאמרים.

אכן. ישנו השלב שנכנסים להיכל המלך, אז היראה והחרדה נובעים מתוככי היהודי, מרצונו הפנימי. אבל רגע, חכו רגע, אנחנו כעת רק בתחילתו של חודש אלול. בל נמהר להיכנס להיכל המלך, כאשר הוא בכלל לא שם כרגע, כרגע המלך "ב-ש-ד-ה".

כעת העבודה הנדרשת היא: לחייך לכל יהודי הקרוב אלינו, גם האשה והילדים שלנו, גם להם מותר לחייך.

כשיסתכלו עלינו יראו נציג של המלך, מחייך חיוך לבבי.

בסוד בסוד נגלה ונאמר: גם לעצמנו מותר לנו לחייך, המלך אוהב גם אותנו (אותי בעצמי, אותך בעצמך) ורוצה שנתקרב אליו בכיף באהבה ובחיבת הקודש.

אם נאהב באמת, נוכל לעבור גם לשלב הבא להכנס להיכל המלך וליראה את ה'.

אם תרצו זה שתי דרגות וסוגים ב"הקהל": "הקהל" בשדה, ו"הקהל" בהיכל המלך.

אז יראת ה' לא תהיה פחד שנמאס בו ונרצה לברוח ממנו, אז תהיה "יראת ה' לחיים" נירא ונתבושש מגדולתו של "ה-מ-ל-ך".

הצעה מעשית: כל ערב בעת הקריאת שמע שעל המטה לעשות חשבון: לכמה אנשים הארתי היום פנים?

כשאנחנו בבית כנסת ונכנס יהודי לא מוכר, ניגש אליו נאיר לו פנים ונדרוש בשלומו.

בהצלחה לנו. בהצלחה למלך.

יחי המלך!