לחיות עם ה"דבר-מלכות" כדבר הנוגע לחיי נפשו

הפסיד את הזכות

מספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס:

אחיו של החסיד המפורסם ר' פרץ חן, בשם ר' מאיר שמחה, לא הי' בתחילה חסיד חב"ד, אבל הי' מאורע כלשהו, כנראה בקשר לעסקנות הכלל, בו הוא גרם נחת-רוח לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, ותמורת זה הבטיח לו הרבי שילמד עמו את ספר התניא.

לבו של ר' מאיר שמחה התמלא שמחה והוא הסכים בהתלהבות. וכי קלה היא זו בעיניכם, ללמוד את ספר התניא בחברותא עם הרבי?

קבע לו הרבי הצמח-צדק זמן מיוחד בכל בוקר והוא הי' מגיע אל הרבי ויושב ללמוד עמו בספר התניא.

אבל התלהבותו לא ארכה זמן רב. שכן הצמח-צדק הי' יושב עמו וקורא את ספר התניא מן הכתב, מבלי להסביר מאומה. כך הגיעו תוך פרק זמן קצר יחסית, לפרק י"ב בתניא.

כיוון שכן, החליט אותו יהודי שאין טעם להמשיך את הלימוד עם הרבי: חבל גם על הזמן שלי, אבל בעיקר חבל על זמנו היקר של הרבי, טען. חשבתי שאזכה לשמוע ביאורים והסברים מפי הרבי, אבל אם הרבי רק קורא את האותיות מתוך הספר – הרי לקרוא בלי נקודות יכול גם אני בעצמי ואין צורך לשם-כך להטריח את הרבי.

כשהתברר לרבי הצמח-צדק כי ר' מאיר שמחה החליט להפסיק לבוא ללימוד בחברותא, בטענה שחבל על זמנו ועל הזמן של הרבי, נאנח והפטיר: חבל, חבל מאד. רציתי לתת לאותו יהודי את הזכות הנפלאה, ללמוד עמו את ספר התניא כפי שהסבא, רבינו הזקן, למד עמי – פעם ראשונה האותיות בלבד. פעם שני' עם פירושים והסברים, ופעם שלישית עם הסודות שבזה. אבל אותו "פעטאח" [שוטה] שלא הייתה לו סבלנות, הפסיד את כל הענין.

כששמע אותו יהודי את הדברים התחרט על משוגתו וביקש להמשיך וללמוד עם הרבי, אך הרבי אמר שעתה כבר מאוחר מדי.

באותיות הרב "לוקחים" את ה"עצם"

כאשר חסידים סיפרו סיפור זה, הי' ר' מענדל מספר, היו שואלים: מדוע אמנם הי' צריך ללמוד דווקא בסדר כזה, שבפעם הראשונה, לפני כל הביאורים וההסברים, יש לקרוא את האותיות מבלי להבין מאומה?

והיו החסידים מבארים: כל הביאורים וההסברים הם רק "גילויים" מכל מה שטמון בתוך "אותיות-הרב" שהן "אותיות-עצמיים" – אותיות המכילות בתוכם את כל העצם, כי הוא הכניס בהן את כל עצמותו. לפיכך, כל מה שיסבירו ויבארו בהן, אינו ממצה כלל וכלל את מה שיש בהן – אמת אלוקית, שלמעלה מכל ביאור והסבר ומכל מדידה והגבלה.

ולכן, לפני שמתחילים עם ה"גילויים", צריך להתחיל עם ה"עצם", עם היסוד והעיקר: לקרוא תחילה את האותיות עצמן כמות-שהן, ללא שום ביאור והסבר וללא שום פירוש – לא בפשט, לא ברמז, לא בדרוש ולא בסוד. העצם כמות שהוא.

כך "לוקחים" את ה"עצם" – את עצמותו של הקב"ה ואת עצמותו של הרבי שהכניס את-עצמו בתוך אותיות התורה. כמאמר חז"ל שהמילה "אנכי" היא ראשי-תיבות של אנא נפשי כתבית יהבית. כלומר, שהקב"ה כתב ונתן את עצמו, כביכול, בתוך התורה שלו.

ומכיוון שאמרו חז"ל ש"צדיקים דומים לבוראם", הרי גם רבותינו נשיאינו  כתבו ונתנו את עצמם, כביכול, בתוך התורה שלהם.

ובפרט כאשר מדובר על ספר התניא – התורה-שבכתב של חסידות חב"ד – שידוע ומפורסם גודל הדיוק שדייק רבינו הזקן בכל אות, עד כדי התבודדות ויגיעה ומאמץ במשך ששה שבועות רצופים האם לכתוב מילה מסויימת בתוספת האות ו' או בלעדי'!

רק לאחר שמקבלים את השייכות אל ה"עצם", על-ידי לימוד האותיות כמות-שהן, רק אז אפשר, וגם צריך וחייבים, ללמוד ולהסביר בהבנה והשגה, ולתעמק יותר ויותר, להגיע עד הסודות הטמונים באותיות וכו'.

הקדושה נמצאת בכל בשווה

הדברים נאמרו אמנם לגבי האותיות של ספר התניא, שיש בהן בפרט עניין מיוחד, בהיותן התורה-שבכתב של חסידות כנ"ל.

אך בכללות נכונים הדברים גם בקשר לתורתם של רבותינו נשיאינו בכלל, ובפרט בדברים שנכתבו או הוגהו על-ידם.

וגם כאשר חלק גדול מהמאמר או מהשיחה נשאר כפי שרשמו אותו ה"מניחים" והרבי לא שינה ולא תיקן בו מאומה – יש בכולו אותה קדושה בדיוק כמו בחלק שהרבי הוסיף, שינה או תיקן בכתב-יד-קדשו.

וכנראה זו גם הסיבה שעד לאחרונה לא פורסמו הגהותיו של הרבי על המאמרים והשיחות שלו – כדי שנתייחס במידה שווה של ביטול ודרך-ארץ וכו' לכל מילה שבשיחה או במאמר, ללא שום חילוק והבדל בין המילים שהרבי כתב בעצמו ובין המילים שנכתבו על-ידי ה"מניחים".

שכן, אם הרבי הגי' את הדברים ונחתום בטבעת המלך ואישר זאת להדפסה בשמו, הרי זה כאילו כתב זאת הוא בעצמו, ובמילא, הקדושה שישנה בכל מילה ומילה של המאמר או השיחה – היא שווה.

לא פעם התעכב הרבי שליט"א על שאלות ודיוקים שנשאלו אפילו בסדר הופעת הפסוקים שהובאו בהערות ובמראי-מקומות, כגון שפסוק מאוחר בתנ"ך הובא לפני פסוק שקדם לו. והרבי הסביר שזה בדיוק דווקא באופן כזה. זאת כאשר הדברים לא  נכתבו על ידי הרבי עצמו, אלא על ידי ה"מניחים" ששמעו את השיחה ו"הניחו" את הדברים על הכתב, אלא שהוגהו על ידי הרבי שליט"א ונחתמו בטבעת המלך כחלק מהשיחה, וברוב המקרים אלו שכתבו את הדברים לא היו מודעים כלל לאותם דיוקים.

ועל דרך ביאורו של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו "אורים ותומים" שהובא כמה פעמים בשיחות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א אודות ספריהם של גדולי ישראל שמדייקים בהם ולומדים מהם דברים נפלאים, שלפעמים אין זה במציאות שהכותב את הדברים חשב על כל פרטים ודיוקים אלו – אך מכיוון שחיבורו התקבל בתפוצות ישראל, הרי מלמעלה סייעו בידו שדבריו יהיו מדוייקים ביותר, גם בדברים אליהם לא התכוין. על דרך זה בענייננו, שאף כי ה"מניחים" לא ידעו ולא התכוונו, אך כשהדברים נכתבו ונחתמו בטבעת המלך בשם הרבי שליט"א ישנה קדושה בכל מילה והדברים מדוייקים ביותר. 

אולי גם הכומר אינו יודע

חסידים מספרים משל על איכר פשוט ששכב לישון בבית-מלון על אם הדרך. המיטות באותו חדר היו סמוכות מאד זו לזו, וסמוך לאותו איכר פשוט, נם את שנתו כומר ("גלח") שהגיע מן העיר הסמוכה.

טרם שכבו לישון, הניח הכומר את בגדי הכמורה שלו על יד מיטת האיכר. בקומו בבוקר, לא הבחין האיכר היכן מונחים בגדיו בדיוק, ובטעות לבש את בגדי הכומר שהיו מונחים למראשותיו.

הביט האיכר במראה, ולפתע רואה הוא דמות של כומר. צבט את עצמו להווכח שאינו חולם, אבל אכן, כך הם הדברים ממש – מן המראה ניבטת אליו דמותו הרמה של הכומר.

הכיצד, חשב האיכר, והרי יודע אני שאינני אלא איכר פשוט, ואילו כאן רואה אני במראה דמות של כומר?

ואולי, חוזר הוא וחושב לעצמו, אולי אינני באמת אלא כומר, ורק דמיון הוא מה שהנני זוכר את עצמי כאיכר פשוט?

חשב וחשב וחכך בדעתו, ולבסוף החליט שישנו אמצעי לבחון את הדברים, האם אכן הוא כומר או שאינו אלא איכר פשוט: בידיהם של הכמרים מצויים ספרים בשפה הלטינית, בהם הם קוראים ומבינים. אפתח גם אני את הספר ואראה – אם אצליח להבין את הכתוב שם, סימן שהנני כומר, ואם לאו – אינני אלא איכר פשוט.

אמר ועשה: פתח את הספר שבשפה הלטינית וניסה לקרוא את הכתוב שם. התברר לו, כמובן, שאין הוא מבין שם אף מילה וחצי מילה – סימן שאינו אלא איכר פשוט.

אבל האכזבה הייתה גדולה מדי עבורו, אחרי שכבר ראה את עצמו כומר מכובד, ובשום אופן לא הצליח לבלוע את הגלולה המרה ולחזור להיות איכר פשוט. הוא ניסה בכל האמצעים למצוא דרך שתחזיר לו את עובדת היותו כומר.

לפתע הבריק רעיון במוחו: וכי מניין לך שהכמרים כולם יודעים לקרוא לטינית? אולי גם הם אינם יודעים זאת, ורק כדי להרשים את האנשים הפשוטים הם מחזיקים בספר הכתוב בלטינית ועושים עצמם כאילו הם קוראים בו – ואם כן הדבר אולי אכן אינני אלא כומר…

חייבים ללמוד ולהפנים את הדברים

כומר אולי אפשר להיות גם אם לא "מאמינים" וגם אם לא יודעים לקרוא לטינית.

[ר' מענדל הי' מספר שבאחד ממקומות נדודיו פגש בכומר שהי' אפיקורוס ולעג לכל נושא הדת.

שאל אותו ר' מענדל: מדוע הינך מרמה את האנשים, אתה מקבל מהם שכר בתור כומר, כאשר אתה מצהיר כי אינך מאמין כלל?

ויען הכומר: אינני מרמה אף אחד. כולם יודעים שאינני מאמין כלל, אלא שאני יודע היטב את השפה, ומראה להם איך והיכן צריך "להתפלל" לפי "אמונתם", ועל כך הם משלמים לי. מה שאני עצמי סבור אינו מעניין אותם כלל].

– אבל יהודי וחסיד כראוי אי-אפשר להיות כראוי אם לא יודעים לקרוא וללמוד ולהבין.

אמנם נכון שהאמונה קיימת בוודאי אצל כל יהודי, גם אם הוא צועק שאינו מאמין כלל וגם אם אינו לומד ואינו מתפלל. כפסק הרמב"ם הידוע שגם מי שצועק שאינו רוצה לקיים את ההלכה, הרי מכיוון שהוא מישראל, רוצה הוא לקיים את המצוות ולהתרחק מן העבירות.

אבל כדי לעורר את האמונה וללבות אותה, שתבער ותתלהט עד שתחדור את כל כוחות הנפש ותמלא גם את לבושי המחשבה דיבור ומעשה – לשם כך תובעים מאתנו ללא הרף ללמוד ולהבין ולהפנים את הדברים.

וגם אחרי שקוראים ולומדים ומבינים אסור להשאיר זאת כ"השכלה" בלבד, אלא נחוץ וחיוני להאמין שהדברים אכן שייכים אליי ונוגעים לחיי-נפשי ממש, ולעשות הכל כדי שהם אכן יחדרו לפנימיותי ויפעלו בי את פעולתם.

התוצאה מ"השכלה" בלי "עבודה"

כך הי' מספר המשפיע ר' מענדל, כהוכחה אלו תוצאות עלולות להיות מ"השכלה" בלי "עבודה":

בישיבת תומכי-תמימים למדו שני בחורים מן העיירה ראקשיק, ולשניהם קראו בשם פינחס. מכיוון שבתומכי-תמימים קראו לכל אחד על שם מקומו, נקראו שניהם "פיניע ראקשיקער", אלא שהשתמשו בסימנים שונים להבחין בין פיניע ראקשיקער א' לפיניע ראקשיקער ב'.

לימים, כאשר פרצה המהפכה הבולשביקית והישיבה ירדה למחתרת, נפרדו דרכיהם של השנים, וכל אחד פנה לכיוון אחר.

פעם פרצה חבורת צעירים מן הקומסומול (מועדון הצעירים הקומוניסטים) לאחד ממקומות המסתור בו למדו תלמידי ישיבת תומכי-תמימים ובתוכם אחד מאותם פיניע'ס. תלמידי הישיבה ידעו כי מאחוריהם עומדת ה"יעווסעקציא" (המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית) וכל המשטרה והק.ג.ב. ואין טעם להילחם עמם. ברחו אפוא תלמידי הישיבה מפני הפורצים ונפוצו לכל עבר כשכל אחד בורח לכיוון אחר והצעירים הקומוניסטים רודפים אחריהם.

אחד הצעירים רדף אחרי פיניע ראקשיקער, והלה ברח וברח עד שלא הי' יכול עוד להמשיך, והרודף השיגו. הוא הסתובב אליו פנים אל פנים והופתע לראות מולו את פיניע ראקשיקער השני, כאשר הוא מהצד השני של המתרס.

שניהם נדהמו. הרודף נכלם וביקש את סליחת חברו לשעבר, בהתנצלו שלא הי' יכול להיות שונה מכל החבורה בה הוא נמצא.

כיצד נפלת עד כדי כך – שאל פיניע את פיניע השני – איך הגעת עד כדי להיות חבר בקומסומול? הרי אתה יודע היטב את האמת, הרי למדת חסידות בישיבת תומכי-תמימים!

ויען הלה מבוייש ונכלם: אכן, יודע אני את האמת, אך לא יכולתי לעמוד בניסיון הקשה.

ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: חושב אני שהסיבה לכך שלא עמדתי בניסיון היא משום שבהיותי בישיבה למדתי את החסידות רק כ"השכלה", ולא הורדתי זאת ל"עבודה", לדעת שהדברים אכן נוגעים אליי במעשה בפועל. זו הייתה ראשית הירידה ומכאן הגעתי לאן שהגעתי.

מי שנוגע לו – לעולם לא ישכח

אמרו חז"ל "כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

וכל כך למה, שאל ר' מענדל: מה כל כך נורא אם שכח משהו ממה שלמד, עד שבגלל זה הוא כאילו מתחייב בנפשו?

ומיד השיב מיני' ובי': אילו הי' לומד את הדברים כדברים הנוגעים לחיי-נפשו, לו עצמו ממש, ולא כתיאורי' בלבד, לא הי' מסוגל לעולם לשכוח זאת.

מי שלמד נהיגה לעולם לא ישכח שאסור לעבור באור אדום, כי יודע הוא שכל חייו תלויים בכך!

ומי שלומד באופן שהוא עלול לשכוח – זה מוכיח כי לא למד זאת כדבר הנוגע לחיי-נפשו, ולפיכך "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו".

לפיכך, כאמור, חשוב ונחוץ מאד ללמוד ולהבין ולהפנים, אך ביחד עם זה חיוני לא ללמוד רק בשביל "השכלה", אלא כדבר הנוגע לחיי נפשו, כך שהדבר יעורר את הרגש הפנימי ויחדור וימלא את כל מציאותו, עד ההנהגה בפועל.

"לידע ולהכיר שעומדים כבר בהכניסה לימות המשיח"

ובנדון-דידן, העניין שהזמן גרמא, הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו: למרות שהיסוד והעיקר של הכל היא האמונה – אבל לא די באמונה בלבד, ולא די בכל הדברים ה"מקיפים" המעוררים ומגלים את האמונה, עם כל החשיבות העצומה שיש לכך – צריך ללמוד את הדברים ולחיות אותם!

בזמן מיוחד זה בו אנו נמצאים, כאשר הרבי מלך המשיח שליט"א מדגיש ללא הרף כי "הדרך ישרה – הקלה והמהירה מבין כל דרכי התורה – להביא התגלות וביאת משיח צדקנו בפועל ממש" היא – "לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה … ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו".

וזאת "לא (רק) בתור "סגולה" למהר ולקרב ביאת המשיח והגאולה, אלא (גם ו)בעיקר כדי להתחיל "לחיות" בענייני משיח וגאולה, "לחיות עם הזמן" דימות המשיח, עי"ז שהשכל נעשה ממולא וחדור בהבנה והשגה בענייני משיח וגאולה שבתורה, ומהשכל מתפשט וחודר גם ברגש הלב, ועד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה, שעומדים על סף הגאולה, ומראים באצבע ש"הנה זה (המלך המשיח) בא"!

ולכן, מדגיש הרבי שם, עוד לפני "היסח הדעת", העבודה שלמעלה מן הדעת המביאה את משיח, צריכה להיות לכל לראש מחשבה והתבוננות באופן של "דעת" בענייני משיח וגאולה. "ולכל לראש המחשבה וההתבוננות לידע ולהכיר שעומדים כבר בהכניסה לימות המשיח, "הנה זה בא", כיוון שכבר כלו כל הקיצין, וכבר עשו תשובה, וסיימו כל ענייני העבודה בשלימות."

כלומר, הרבי שליט"א מדגיש כאן, שלא די ללמוד רק ענייני משיח וגאולה המבארים כיצד תהי' ההנהגה בימות המשיח וכיוצא-בזה – אלא ההדגשה היא שהלימוד הוא כדי לידע ולהכיר את המצב בו אנו נמצאים עתה!

ודבר זה, הכרת המצב כפי שהוא עתה, אינו מבואר בשיחות מן השנים הקודמות. אלא אך ורק בשיחות מהשנים האחרונות, ובמיוחד בשנים תנש"א-תשנ"ב!

"התשובות לכל השאלות"

כל זה, נוסף על ההדגשה המיוחדת שהרבי שליט"א מורה לחסידים לדקדק במאמרים והשיחות מהשנה האחרונה בה נאמרו ונכתבו. כפי שחזר הרבי שליט"א שוב ושוב ללא הרף בשנת תש"י, אחרי הסתלקותו של הרבי הריי"צ, על המילים "דער רבי האט אלץ באווארנט" (הרבי הבהיר את הכל מראש).

וכן הדגיש הרבי אז ללא הרף כי את "התשובות לכל השאלות ששואלים הנני מחפש וגם מוצא במאמרים ושיחות אלו" של הרבי הריי"צ שנאמרו בשנה האחרונה בו קיבלנו ממנו מאמרים ושיחות. ואם כך ב"כל השאלות ששואלים", הרי על אחת כמה וכמה שאלות כלליות, ובפרט השאלה העיקרית מה הרבי דורש מאתנו לעת כזאת.

והרבי מוסיף ואומר: "והלוואי היו מדקדקים אנ"ש, ובפרט התמימים, בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ אפילו בשיחותיו, ובפרט אלו משנת ה'שי"ת והשנה שקדמה לה".

ואם הדברים אמורים אצל הרבי הריי"צ, כאשר הייתה הסתלקות, והי' דור חדש ותפקידים חדשים, והי' ממי לקבל הוראות ועצות, מהרבי שליט"א מלך המשיח נשיא הדור השביעי –

על אחת כמה וכמה עד אין קץ אצלנו, שהרבי חי וקיים כפשוטו ממש ורק עינינו לא ראו, ובדור זה עוברים בלי הפסק כלל לגאולה האמיתית והשלימה,

וגם במחשבות הפרועות ביותר לא עולה על דעתו של אף אחד שכאילו יש מקום אחר ממנו אפשר היום לקבל הוראות והדרכות,

הרי בוודאי ובוודאי ש"דער רבי האט אלץ באווארנט" ועלינו לחפש את "התשובות לכל השאלות" בשיחות אלו, ולדקדק בהן היטב היטב, כלשון הרבי "והלוואי היו מדקדקים"…

לחיות עם ה"דבר-מלכות"

לפיכך, כאשר התפקיד עכשיו הוא שמשיח ימלא את כל החיים ואת כל המציאות, הרי נוסף לכל הפעילות הנחוצות והמוכרחות באופן "מקיף", נחוץ ומוכרח וחיוני עד אין קץ לכל אחד ואחת מאתנו במיוחד –

ובפועל ובפשטות: לקבל על-עצמו, באופן של "קביעות בנפש" ששום דבר בעולם לא יזיז אותה ממקומה, ללמוד בקביעות את כל השיחה של אותו שבוע ב"דבר מלכות" תנש"א-תשנ"ב מתחילתה ועד סופה, בלי לדלג ובלי להשמיט אף קטע, כולל ההערות. ובאותן שבועות שזכינו שהרבי שליט"א הגי' שתי שיחות מאותה פרשה – כל הנ"ל אמור לגבי שתיהן.

ללמוד בעצמו, ללמוד בחברותא וללמוד בשיעורים ברבים. ולא להסתפק בלימוד פעם אחת או פעמיים אלא לחזור וללמוד שוב ושוב, עוד פעם ועוד פעם. ולדקדק בהן, כלשון הרבי הנ"ל "והלוואי היו מדקדקים…".

ולעשות זאת תוך רצון עז – לא להכניס לשיחה את מה שאני רוצה, אלא – להבין היטב היטב מה הרבי שליט"א אומר לנו ורוצה מאתנו היום. שכן בשיחות אלו הרבי שליט"א הבהיר את הכל "דער רבי האט אלץ באווארענט", עדי נשמע "תורה חדשה מאתי תצא" תיכף ומיד ממש.

וללמוד זאת לא כתיאורי' בלבד, אלא כדבר הנוגע לחיי נפשו. להפנים את המסר, לחשוב אודותיו, להתבונן בו, "להתפלל" עמו, לחיות עמו, ולא להתעייף לחזור עליו שוב ושוב לעצמו ולאחרים.

ומה טוב – ברבים ובציבור, שהרי הרבי מדגיש בקשר ללימוד ענייני גאולה ומשיח, שכאשר לומדים זאת בציבור, הרי נוסף למעלת לימוד בציבור בכלל, רואים במוחש שזה מוסיף חיות והתלהבות והשתוקקות וציפי' למשיח.

העיקר הוא מה שלא כתוב

ידוע ביאורו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א מדוע מתחילה התורה באות ב', בראשית, ולא באות א'.

הרבי מביא בקשר לזה שכאשר תרגמו חכמי ישראל את התורה ליוונית על-פי דרישת תלמי המלך, תירגמו זאת כאילו הי' כתוב "אלוקים ברא בראשית" (כדי שלא יטעה אותו רשע, ש"בראשית" הוא מישהו שברא את אלוקים, חס-ושלום). נמצא שהתורה כפי שהתקבלה אצל הגוי מתחילה באות א'!

כלומר, אומר הרבי, כשיהודי מסתכל על התורה, היא מתחילה אצלו באות ב' ולא באות א'. ואילו כשגוי מסתכל על התורה, היא מתחילה אצלו באות א'!

זאת משום, מבאר הרבי, שאצל יהודי הא' של התורה, ההתחלה והעיקר של התורה, הוא – מה שלא כתוב. ה"עצם" שנמצא באותיות התורה כמות שהן, למעלה מכל גדר וגבול ולמעלה מכל מדידה והגבלה. אי-אפשר להבין בו ולהרגיש אותו כלל. רק אחר כך בא אצל היהודי הב', ההבנה וההשגה של מה שכתוב בפנים.

משום כך, אצל הגוי, שאינו שייך כלל ללמעלה מטעם ודעת והוא רואה רק את מה שכתוב בגלוי – מתחילה התורה באות א'. כי אצלו אין את "מה שלא כתוב", הוא רואה בתורה מההתחלה רק את מה שכתוב.

ועל-דרך המבואר בחסידות אודות ד' השיטין (ארבעת השורות) שיש להניח בין ספר לספר בתוך הספר-תורה, שבהן נמצא ה"לובן הפשוט", "והוא אור של העלם עצמי שאינו יכול להתגלות באותיות" – ודווקא זה משמש הקדמה לכל ספר בתורה!

ולכן גם בנוגע למאמרים ושיחות הקודש, העיקר הוא לא רק ללמוד ולהבין, אלא להיצמד ולהידבק אל האותיות, "אותיות-הרב", בהם נמצא לא רק מה שכתוב ומובן, אלא גם ובעיקר מה שלא כתוב.

אין תחליף ללימוד במקור

בשנים האחרונות, הותרו במידה מסויימת סוגים שונים של עיבודים וצורות-הגשה קלות להבנה של דברי רבותינו נשיאינו, כדי שהדברים יגיעו יותר ויותר "חוצה", עד שגם אנשים שאינם בקיאים ב"אותיות-הקטנות", יבינו ויקבלו מתורת רבותינו נשיאינו.

אולם צריך לדעת ולזכור, שכל עיבודים אלו אינם יכולים לשמש בשום אופן  תחליף לעיקר – לימוד השיחות, המאמרים והמכתבים בלשון-הרב דווקא, בלשון ובסגנון בו יצאו-לאור מוגהים על-ידי הרבי מלך המשיח שליט"א.

כל אחד ואחת מקהל אנ"ש שיחיו – וגם יהודים שאינם נמנים באופן-רשמי על קהל אנ"ש, שהרי, כידוע, כל אחינו בני ישראל בגדר אנ"ש הם – חייב וזכאי ללמוד בעצמו את השיחות והמאמרים, כמות-שהם בלשון-הרב, כל אחד לפי ערכו.

להכיר את האותיות-הקטנות. לדעת את הראשי-תיבות. להתרגל לסגנון המיוחד של השיחות, המאמרים והמכתבים. ולא להסתפק בשום תחליפים למיניהם, גם אם הם טובים ומועילים, חשובים ונחוצים ואפילו מוכרחים – כי שום תחליף אינו יכול להשתוות למקור, והקדושה והאלוקות נמצאת במיוחד ובדווקא בדברי-הרב כמות-שהם.

ולכן אין להסתפק בלימוד עניינים אלו מתוך ספרים המעובדים על-פי שיחות-הקודש, או אפילו ספרים המביאים קטעים מיוחדים מן השיחות כלשונם – למרות חשיבותם העצומה של כל אלה –

אלא דווקא ללמוד את השיחות עצמן כמות-שהן מתחילתן עד סופן, ובמיוחד את השיחות שנאמרו בשנים תנש"א-תשנ"ב, בהן מבהיר הרבי את המצב עתה ומורה כיצד עלינו לנהוג בזמן זה.

גם הפרטים ה"שוליים" מדוייקים

בשולי הדברים: להמחשת העובדה שיש קדושה בדברי-הרבי המוגהים בדיוק כפי שנדפסו אפילו בפרטים שנדמה כי הם קטנים ושוליים –

סיפר לי יהודי שהי' בתוך הדברים, שכאשר תירגמו ללשון-הקודש את ה"מכתבים-כלליים" של הרבי שליט"א והכניסו זאת לרבי להגהה, אירע פעם שאחד המתרגמים פיענח את כל הראשי-תיבות בהערות ומראי-המקומות שבמכתב, כדי להקל את הקריאה לקהל הרחב שאין לו ידע תורני.

כאשר הוכנס המכתב המתורגם והמפוענח אל הרבי שליט"א להגהה – החזיר הרבי את כל הראשי-תיבות למקומם!

לאחר מכן, סיפר לי אותו יהודי, הוא פגש בהשגחה פרטית ביהודי נכבד, המכונה שמאלני-קיצוני. הלה מלא טענות ותואנות על כל הנהגתו של הרבי שליט"א, אבל למרות הכל הוא יוצא-מן-הכלים מגדלותו של הרבי דווקא מהעובדה שאינו מצליח לפענח את ראשי-התיבות בהערות שבמכתביו-הכלליים…

גם לנשים ובנות

הדברים אמורים בהחלט גם, ואולי אפילו במיוחד, לנשים ובנות: משום-מה, דומה, שישנם מקומות בהם שיעור-לנשים פירושו בדרך-כלל הרצאה בעל-פה, ואפילו כשמחזיקים ספר ביד – הרי רוב הדברים נאמרים על-פה, בהסבר ובביאור כיד ה' הטובה על המרצה.

אך הדבר פשוט אינו נכון. נכון אמנם שצריכים גם הרצאות והסברים בעל-פה בלשון העם, כדי שהדברים יובנו ויחודדו היטב. אבל צריך בהחלט להתרגל לקרוא בתוך הספרים את האותיות-הקטנות. וגם אם בתחילה לא מבינים כל-כך, הרי יש בזה את הקדושה האלוקית הנמצאת באותיות-הרב.

ורואים במוחש, שכאשר מתמידים בשמיעה קריאה ולימוד של שיחותיו ומאמריו של הרבי בלשון בהם נאמרו ונכתבו – הרי סוף-סוף מתחילים להבין, וככל שלומדים יותר, כך מבינים יותר.

צריך להיות דבר טבעי ומובן מאליו, שכשם שתלמיד בתומכי-תמימים מנצל כל רגע פנוי ללימוד תורתו של הרבי, כך ממש גם בנשים ובנות.

כי פעמים רבות מדגיש הרבי, שלמרות שעקרונית פטורות נשים מלימוד התורה, אך בנוגע לחיוב לימוד תורת החסידות אין שום הבדל בין גברים לנשים. שהרי נשים חייבות ללמוד את ההלכות הצריכות להן, ותורת החסידות היא ההלכות-הצריכות במצוות כמו אמונה בה', ידיעת ה', אהבת ה' ויראתו, שנשים חייבות בהן בדיוק כמו גברים. אדרבה, מכיוון שנשים אינן חייבות בלימוד הגמרא וכדומה, הרי ביכולתן להקדיש זמן רב יותר ללימוד תורת החסידות.

ובענייננו, בענין שהזמן גרמא: הדברים באותה שיחה בה הרבי שליט"א אומר כי ה"דרך ישרה – הקלה והמהירה מבין כל דרכי התורה – לפעול התגלות וביאת המשיח בפועל ממש" היא "לימוד התורה בענייני מלך המשיח ובענייני הגאולה … ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו" – דברים אלו מפנה הרבי שם במפורש לאנשים נשים וטף, כל חד לפום שיעורא דילי'. ועל נקודה זו חוזר הרבי  עשרות פעמים ללא גוזמא, כמעט בכל ההתוועדויות שבין כ"ח ניסן ה'תנש"א לכ"ז אדר ה'תשנ"ב!

כל אחד יכול

כל אחד מאתנו בוודאי שואל את עצמו כל הזמן: לאחר שהרבי מלך המשיח שליט"א אומר שוב ושוב שסיימו כבר הכל, גם את הצחצוח של הכפתורים האחרונים, סיימו את עבודת השליחות ולא נותר אלא לקבל פני משיח צדקנו, וגם את זה כבר עשו, הכל כבר מוכן ואין שום סיבה לעיכוב המבהיל של הגאולה – מה אם כן יכול אני לעשות, כפי התביעה "עשו כל אשר ביכולתכם", כדי להביא זאת בפועל לעיני בשר? 

והתשובה ברורה: לכל לראש ישנו דבר פשוט ביותר, דברים מפורשים בדברי הרבי שליט"א, שהם בידו של כל אחד ואחת ממש. כל אחד יכול.

עלינו לפני הכל להיצמד לדברים שהרבי אומר בקשר לאותה "דרך-ישרה – הקלה ומהירה מכל דרכי התורה", להביא את משיח צדקנו בפועל ממש – לימוד ענייני משיח וגאולה "ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי-שיחות) של נשיא דורנו". וכאמור, בפרט בשיחות תנש"א-תשנ"ב.

ומובן ופשוט, שאין כל זה בסתירה חס-ושלום לכל הפעילות הנדרשת הנחוצה והחיונית גם באופן "מקיף". אדרבה. כתוצאה מלימוד השיחות הללו מקבלים חיות והתלהבות עצומים לפעול ללא הרף וללא לאות ו'להפוך את העולם' לקראת הגאולה. וכפי ההדגשה החוזרת ונשנית שוב ושוב בשיחות אלו: "להכריז ולפרסם".

יש לפרסם בכל צורות הפרסום, עם כל ה"גימיקים" למיניהם, ויש להסביר בכל צורות ההסברה – עלונים, חוברות, ספרים הסברה בעל-פה וכיוצא-בזה.

אך תמיד יש לזכור, שכל זה הוא בסך-הכל "מים מן המעיין", ואנו הרי נצטווינו להביא את המעיינות עצמם, כמות-שהם דווקא, אל ה"חוצה" – השיחות באותיות-הרב אלו הן המעיינות עצמם!

לא די בציטוטים – צריך ללמוד את הכל

רק מעטים מאנ"ש לא שמעו (אף שלצערנו ישנם עדיין גם כאלו) את הציטוטים המפורסמים מהשיחה אודות הנבואה של מלך המשיח קודם הגאולה, וההדגשה שהדברים נאמרים "לא רק בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא – שזהו בוודאות". כמו גם את הציטוטים אודות העובדה שנסתיימה כל עבודת השליחות ולא נותר אלא לקבל פני משיח צדקנו כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהביא את הגאולה. את החשיבות של הכרזת "יחי המלך" בקשר למלך המשיח שמביאה את התגלותו השלימה בגאולה, וכהנה רבות.

אבל אין לכל הציטוטים שום דמיון ללימוד השיחה כולה מתחילתה ועד סופה. וגם מי שנדמה לו בפעמים הראשונות כי אין הוא מבין לאשורם את כל פרטי הפרטים, הוא מקבל בכך תמונה הרבה יותר שלימה. אי אפשר להשוות זאת כלל ללימוד קטעים מצוטטים מתוך השיחה, עם כל החשיבות בציטוטים ובהדגשתם.

כשלומדים את כל השיחה מתחילתה ועד סופה בעיון, ואותם ציטוטים אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא כמסקנה מלימוד השיחה כולה, אזי משתנה לגמרי כל היחס של האדם הלומד לענייני משיח וגאולה והוא מפנים את המסר של הרבי באופן של "לחיות עם משיח", כדרישתו ותביעתו של הרבי שליט"א.

כך מקבלים תמונה אחרת לגמרי על החובה הזכות והאחריות הנפלאה של כל אחד ואחת מאתנו לקשר יהודים לרבי מלך המשיח שליט"א ולדאוג שימלאו את הוראותיו ועצותיו בכל ענייניהם. כך מרגישים באופן אחר לגמרי את העובדה שכל העבודה עתה היא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש. כך מבינים אחרת לגמרי את חשיבות הכרזת "יחי המלך" ועוד ועוד.

ושוב: אמנם חשוב מאד ללמוד ולהבין, אבל חשוב בהחלט גם לקרוא את המילים כמות-שהן, גם למי שנדמה בתחילה שהוא לא מבין לגמרי את כל פרטי הפרטים. וכאשר ממשיכים ועושים זאת מידי שבוע בקביעות, מתרגלים לבסוף לסגנון ומתחילים להבין יותר ויותר גם לעומק. שכן העיקר הוא ש"אותיות-הרב", שהן "אותיות-עצמיים", שבהם נמצא הבלי-גבול האמיתי, יחדרו בנו, ימלאו אותנו ויביאו אותנו לחיות עם משיח.

הרבי מלך המשיח שליט"א נותן לנו בחסדו הגדול את האפשרות והיכולת להתקשר עמו על ידי לימוד תורתו.

כדברי הרבי "ההתקשרות האמיתית היא על ידי לימוד התורה. כשהוא לומד המאמרי חסידות שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידיי אנ"ש ותלמידי התמימים יחיו בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהילים ובשמירת זמני הלימודים – הנה בזה היא ההתקשרות".

ולא רק התקשרות, אלא כפי שהרבי מורה ותובע "לחיות עם משיח" – על ידי לימוד תורתו, בה הכניס את עצמו.

ועוד והוא העיקר – שזו הדרך הקלה והמהירה לפעול התגלות וביאת המשיח בפועל ממש תיכף ומיד ממש!

ואם כן, הרי עצם ההחלטה ללמוד את דברי הרב באותיות-הרב, תביא לכך שתיכף ומיד ממש נוכל לראות ולשמוע את מלכנו משיחנו בעיני-בשר, באופן של "מלך ביופיו תחזינה עיניך" – בגאולה האמיתית והשלימה.

"יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד"!