טור אישי / 'בין אתחלתא לגאולה': להט משיחי בעצרת הגאולה

רשמים מהכינוס לכבוד הגאולה האמיתית והשלימה, באמפי-תיאטרון בת ים. ועוד נקודה למחשבה, לכבוד היום הגדול ג' תמוז.

יסוד היסודות של הדור השביעי הוא: "שטותא דקדושה".

נמצאים אנו במציאות מטורללת, חדשים לבקרים מתחלפות אופנות.

שלא כמו פעם, החיים בדור שלנו הם במירוץ מטורף. בעבר העולם התנהל בעצלתיים, על סוס ועגלה, מכפר לכפר, מקסימום ממדינה למדינה. כיום טסים במקרה הגרוע על מטוס מיבשת ליבשת, ובמקרה הטוב על חללית מכוכב לכוכב… "כוכב נולד" מידי יום וכבר הכוכבים האנושיים ממלאים פני תבל…

כל יום יש עדכון חדש לבגדים, פלאפונים, רכבים ושאר ירקות. כן כן, גם הירקות מתעדכנים באופן גנטי, וכבר יש (מזמן) תפוז סיני ואבטיח בלי גרעינים בצבע צהוב (כחול אדום).

העולם היום מאפשר לאיש הפשוט לפנטז, הרבה מעבר ליכולת הפנטזיה בעבר. מכאן נולד דור ההיפי'ס, שחיים בעולם מדומיין, ולא סופרים אף אחד ממטר.

"מיניה וביה אבא, לישדי ביה נרגא" מתוך מחלת הדור עצמו צריך להוציא את התרופה. אם המחלה היא שיגעון אז התרופה היא גם שיגעון (בעידן החיסונים מבינים זאת טוב יותר, חיסון מורכב מיסודות המחלה).

כבר במאמר 'באתי לגני' תש"י (של הרבי הריי"ץ), המאמר שחתם את הדור השישי, ופתח בסערה את עידן הדור השביעי, מביא הרבי את ה"שטותא דקדושה" כתוכנית עבודה.

ואכן, הרבי מלך המשיח שליט"א אימץ את הקו. ברבות השנים הרבי התבטא (באנגלית): "אומרים עלי שאני משוגע על משיח, והם צודקים".

האדם, מתחיל את חייו בטיטולים, תינוק ילדותי תמים ופשוט שלא מבין מימינו לשמאלו. אז דוחפים לו בלהט את כל האלוקות, משננים איתו 12 הפסוקים, מחדירים בו את ההכרה ש"הנה הנה משיח בא" והוא זורם עם זה מצויין. "אלוקות בפשיטות".

אממה, הזמן עושה את שלו, ועם הזמן הולך הילד וגדל, הנה הוא כבר מבוגר, שאיפת הקריירה הולכת ומשתלטת על 'רובו ככולו' וכמעט ונעקר השתיל התמים הנטוע בתוך ליבו.

עשה הקב"ה חסד, ונטע כמה משוגעים בדור, (בדרך מליצית י"ל: "ראה הקב"ה במשוגעים שהם מועטים, עמד ושתלן בכל דור") והם לא נחים ולא מרפים וממשיכים לשגע אותנו ולהזכיר לנו מאין באנו ולאן אנו הולכים.

"דע מאין באת, ולאן אתה הולך".

"מאין באת"? מסעווען סעווענטי (770), חדור בכל השיחות נ"א נ"ב, עם כל הלהט הילדותי משיחי, וכמאמר: "אל תגעו משיחי – אלו תינוקות של בית רבן" (וי"ל הפירוש בדרך אפשר כך: בכל אחד ואחד יש הניצוץ משיח הילדותי בקרבו, וכיון שהוא גדל, וככל ששאיפות הקריירה מתפתחות, חושב הוא לגדוע הניצוץ משיח שבקרבו. ועל זה אומר הפסוק: אל תגעו במשיחי" או כמאמר השיר: "לכל אחד יש את הילד, תן לו להביע את עצמו").

"ולאן אתה הולך"? לקראת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד ממ"ש.

דוד המלך, התחיל את הקריירה שלו בצורה הכי עלובה. כך אמר "מוזר הייתי לאחי, ונכרי לבני אמי" "מוזר" = "ממזר". דוד המלך בילדותו היה הכבשה השחורה של הבית, כל המשפוחה שלו היו בטוחים שהוא "ממזר" (כידוע הסיפור). אחר כך שאול המלך רדף אותו, אז התקבצו אליו "כל מצורע וכל זב וכל טמא לנפש", כל הפצועים די בכל אתר ואתר התקבצו ובאו אל דוד הנווד (נע ונד). כך מתאר הנביא את אנשי דוד: "וַיִּֽתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל־אִישׁ מָצוֹק וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לוֹ נֹשֶׁא וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ" (שמואל א כב.ב.)

החידוש אצל מלכנו דוד, שגם כאשר הוא גדל ועלה והגיע למלכות הוא נשאר בפשטותו. כך דוד מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ארון ברית ה', וגם כאשר אשתו – מיכל בת שאול – העירה לו שזה לא מתאים למלך מכובד כמוהו לרקוד כאחד הריקים, ענה לה דוד: "לפני ה'… ונקלותי עוד מזאת".

אז למי ששאל, מה היה אמש בכינוס באמפיתיאטרון?

התקבצו באו והגיעו כל הפצועים מרחבי ארץ הקודש, רקדו בלהט קפיץ קפוץ "יחי אדוננו" קפיץ קפוץ "מורנו ורבינו" "שמחה בטהרתה" לכבוד ההתגלות המיידית של הרבי "מלך המשיח" בגאולה האמיתית והשלימה.

בימים כתיקונם האדם השגרתי חושש "כיצד אני נראה בעיני הציבור"? "מה יגידו"? וכו'. מה יהיה על הקריירה שלי? יחשבו שאני משוגע…

אך אז מגיע הכינוס של המשוגעים-הפצועים, שם האדם חוזר באחת לימי הזוך והטוהר, התמימות המתוקה של פעם. אז משתחרר האדם מכל דמיונות הקריירה שעוטפות אותו והוא עומד ומרקד בבחינת "הריני מרקד לדעת זה התינוק".

ואם יתמה התמה: לשמחה מה זו עושה? ג' תמוז זה יום של חשבון נפש, למה עשה הוי' ככה?

אמת ויציב, אין איתנו יודע עד מה. עד מתי וכו'?

אבל זאת עלינו לדעת, לאורך השנים הרבי הכין אותנו כראוי לקראת ג' תמוז.

הרבי הגדיר את התאריך כ"אתחלתא דגאולה". אמנם ביום ג' תמוז תרפ"ז, בו שיחררו את הרבי הריי"ץ מהמאסר, חשבו שזה תחילת הגלות, אבל כעבור זמן קצר התברר שאז התחילההגאולה דיב' יג' תמוז.

ובנדון דידן: אמנם נמצאים אנו כבר באלף השישי, "ערב שבת נאָך חצות", ונראה חלילה כאילו השמש הולכת לשקוע. אבל לא, רואים אנו בחוש שהשמש, לא שקעה (כמבואר בשיחת ג' תמוז ה'תנש"א). האור של הרבי "אורו של משיח" שהפציע בעולם (כמבואר בתולדות נ"ב), לא כבה אף לא דעך. ואדרבה הולך ומתחזק מיום ליום, ומזה ברור שחובה עלינו – כפי שהרבי הדריך אותנו – להוסיף אומץ וכ"ח, לשמוח בשמחת הגאולה.

כ"ח שנים (בגימטריה "יחי") עברו מאז ג' תמוז תשנ"ד, זה הרבה, יותר מדאי זמן. אבל כחסידים "עומדים אנו מוכנים" לקראת התגלותו המלאה של מלכינו, אז תשיר כל הבריאה שיר חדש: "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".