לא הולך לכתוב על זלמן נוטיק! נקודה

לא הולך לכתוב על זלמן נוטיק! נקודה.

אוהד בר-סלע "עושה" זלמן נוטיק

מבול של הודעות, הקלטות, העברות וסמסים מציף אותי ביממה האחרונה. אמנם בשנתיים-שלוש האחרונות נהייתי אחד מכותבי ההספדים המוצלחים לשלוחים ועוסקים בצרכי-ציבור משיחיסטים שנחטפו במיתה משונה (רח"ל), אבל יש גבול גם למאותגר צומי כמוני.

אני לא כמו אלה שכותבים על שעותיהם היפות ביותר עם זלמן, על השיעור המרתק, על השלום-בית שסידר, על השנה החינוכית המלטפת, על ההתוועדות העוטפת, על החסד, על הידע, על המעוף, העוצמה, הנחישות או האמונה הבלתי נתפסת. באמת בלתי נתפסת.

כל כולו והתנהלותו היו בלתי נתפסים. בלתי הגיוניים. לא רק שלא שבלוניים במילים יפות אלא פשוט לא נורמליים עד משוגעים. ממש. הוא עוד יכול להתקשר אלי ב2 בלילה ולשאול בקולו הנמוך "מה נשמע אוהד?" ומיד לפתוח בשיחה, כאילו מדובר בשעת צהריים קיצית ואנו יושבים במדרחוב בירושלים מול כוסות אייס-קפה קרירות.

לטחון איתי במשך שעה ארוכה את מה שאשכנזים קפוצי-אף מכנים "פוליטיקה מלוכלכת" וכשממש הוא כבר מוכרח ללכת (בפעם העשרים), להיישיר אלי מבט ולהגיד: תן לי פה ארבעה דברים "למעיישה" שצריך להזיז. או סתם לספר לי שכעת סיים שיחת טלפון עם יועצו של טראמפ, כדי לשדל אותי לסייע להפיץ כרטיסים של שבע מצוות בני נח בעוד שפה. או קלינטון.

ממש מדגדג לי באצבעות לכתוב פה איזה סיפור מטורף בפרסום ראשון שהיה איתו באחד מהפעולות שיזם ביש"ע. מי זוכר היום בכלל את הרפתקאות השטחים של הרב נוטיק??? (היו ימים בחב"ד היפה...) אבל כבר אמרתי שאני לא הולך לכתוב עליו.

יתן אל ליבו

האמת שלא נסעתי ללוויה. טוב, יש את תירוץ הקורונה ושות' כמובן. גם בכלל ירושלים לא באה לי טוב בקטע של הלוויות. הייתי די רחוק אפשר לתרץ, אבל יותר מכל הרגשתי שיהיו שם מספיק אבלים, מספידים וחבר'ה שיקחו את החי אל ליבם.

ואני קצת איך להגיד... חשבתי שכדאי שאקח את ר' זלמן לליבי. אז התקשרתי ל'ממש' וביררתי מה יש בקנה והתברר שבדיוק תקוע שם איזה ספר שזלמן היה מאוד קשור אליו ואפילו ממעצביו אפשר לומר. אז בין כל 'הטיכוסי עצה' והזעקות גיוואלד עלה הרעיון הזה, כולם חשבו שזה רעיון מצוין להוציא את הספר במהירות בעקבות המאורע.

בינתיים אחד הביצועיסטים נשמט, וזה שאמור להשיג הקדשות עוד לא חזר (אז אפשר עוד לתרום בשמחה), אבל אני לפחות עבדתי כל הלילה במלוא צניעותי וכבר נשלחה סקיצה לגרפיקה. ככה שהספר ייכנס עוד יום-יומיים לדפוס – במידה וימצאו את אוסף ההקדשות כמובן – וייצא לאור לסיום השבעה או בימים הסמוכים בע"ה.

כי אני כבר אמרתי, לא הולך לכתוב עליו אני הולך להיות כמוהו. מזהה מטרה שקשורה לרבי מלך המשיח שליט"א, קשורה להפצה, קשורה לגאולה – ומתמסר! נקודה.

אחריות אישית

לא שאני באמת יכול להיות כמוהו. דבר ראשון מפריד בינינו איזה מאה קילו פלוס לטובתי. איך אמר לי אחד מידידיו שגילו אצל ר' זלמן את המחלה: מה יהיה איתו, הבן אדם לא אוכל כלום וחי רק על כמה סיגריות ביום... מה המחלה תוכל לאכול אצלו.

דבר שני, הוולגריות שלי לעולם לא תצליח להתגמד לעדינות ולחיוך הנאיבי שלו. אך מאידך איני חושב שאי פעם הוא נמנע מלהעביר את המסר שרצה באופן מלא על כל פרטיו (הקיצוניים משהו). איני חושב שאתמסר וארדוף אחרי כל מטרה, אבל לפחות להשתדל לא לפספס מטרות של הרבי שעוברות לי מול העיניים, גם אם אני לא רודף אחריהם כמוהו.

והוא אכן רדף. לקח אחריות. עשה מעשה. הזיע ולחם. שכנע והקשיב. ספג ושילם. ועוד ועוד. להיכנס לבית של בחור חסידי או נערה חרדית שהתקרבה (או התפלחה) לחב"ד, לעמוד מול ההורים בנועם ובתוקף. לדבר, להסביר, להוכיח ולשמוע. כמה משפחות כבר בנו ב"ה בית חסידי נאמן בישראל בזכות זה...

מי עוד רוצה 'להתלכלך'? להתמסר? להתערב? אפשר להפטיר משפט מנחם לאחד הצדדים, לגלגל עיניים השמיימה בצדיקות, להסביר באריכות טענות צודקות. אבל ללכת להורי הנער/ה המבולבל/ת, לעמוד מולם, לספוג, לקחת אחריות ולטפל. מישהו פנוי אולי באיזור מאה שערים?

להיות אוזן קשבת לכולם, מהמכובדים בעיני עצמם בשיכון ועד לאחרון המוזרים של ירושלים. לא להסתפק בגוט שבת נוטף דבש או מקסימום בלחיצת יד. אלא לעמוד ולהקשיב, לפעמים בליל שבת ולעיתים בסיום צום, במשך שעה ארוכה שהולכת ומתארכת. פעם היה בליל שבת בבית הכנסת איזה אחד ש... עלה על כולם במלוא מובן המילה. וד"ל. וכולם התרחקו ממנו. וד"ל. ושמעתי במו אוזניי את אחד המתפללים סח לחברו: אה, אם נוטיק היה פה הוא היה לוקח אותו לסעודת שבת. וד"ל.

והאמת, בטח תחשבו שזה תרגיל עיתונאי, אבל היום בצהריים התקשר איזה בן אדם ורצה לערב אותי באיזו הלוואה מכובדת. כמובן שבהמשך כל הערבים והמעורבים נעלמו, אבל אני שרציתי להיות כמו ר' זלמן נשארתי מעורב. אולי יעברו עלי חודש-חדשיים עם קצת חששות אבל ר' זלמן העביר כך חיים שלמים. אמנם קצרים אבל בלי התחמקויות.

מרץ ללא הפסקה

רבות נכתב וייכתב על היכולת המופלאה שלו להלך כנגד רוחו של כל אדם. משכיל כנבער, נכבד כהמוני, זקן כצעיר, חסיד-ותיק כצפונבון. הוא באמת אחד האנשים שהתוועד עם כל חלקי האוכלוסיה ואף הכיר אותה לעומק. משיעור באידיש בשעת בוקר מוקדמת לירושלמים ועד סיומו של יום בשעות הקטנות בשיעור או התוועדות עם תלמידי הישיבה או מקורבי בית חב"ד.

יום אחד לפנות בוקר נשמעו על דלת ביתו דפיקות עזות, התברר שאחד השכנים נלב"ע לא-עלינו, וכמובן הזעיקו את ר' זלמן ראשון, שבמשך שעות ארוכות סייע ועסק בסידור העניינים מול הגורמים הרשמיים ובהודעה לבני המשפחה וכו'.

במקביל הוא עסק בדברים נוספים ללא מנוחה בסדר יומו העמוס, וכשפגש אותי אחר הצהריים ושמע שפניי למרכז הארץ ביקש שאקפיץ אותו לישיבה בראשון לציון בה שימש כמשפיע ומנהל רוחני, למרות שלא נח מלפנות בוקר ואיך שאני מכיר אותו גם לא טעם יותר מידי, אך אמר לי שחייב לשוחח איתי על כמה דברים חשובים שדורשים טיפול.

לאחר שהתיישב במכונית, נטל לעצמו סיגריה והדליק אותה בתשומת לב מיוחדת כדרכו. פתח בדברים בעלמא כדי לקרב את הלבבות, החל מאדריכלי הכבישים החדשים לירושלים ועד לאירועי הבוקר. טרם שהספקנו להתחיל לדבר על הנושא שלשמו התכנסנו צלצל הטלפון הסלולרי שלו והוא כמובן ענה.

היה מדובר באישה קשת יום (עם קול גבוה) שקשייה מילאו את רוב זמן הנסיעה בפקקי אחר-הצהריים וגם קולה מילא את חלל האוטו למרות שלא היתה על רמקול. ר' זלמן בסבלנות אין קץ הקשיב והסביר והפציר וטיפל, וגם הבטיח לה חגיגית כי יביא לה דולר של הרבי מלך המשיח שליט"א כדי שיסתדרו אצלה כל העניינים.

לאחר מכן הוא עיכב אותי כצפוי על-יד הישיבה במשך זמן ארוך, עד שכל העניינים שדרשו טיפול סוכמו לשביעות רצונו. אז המשיך במרץ עלומים לעוד לילה ישיבתי במהלכו עוד אמור לחזור לירושלים.

האמת שלמרות שאני עיתונאי חרוץ (לדעתי), לא הצלחתי לברר האם זה היה מנהג שבועי של מוצאי-שבת או יותר מזה, אך לפחות פעם-פעמיים בחודש היו ר' זלמן ורעייתו תבלחט"א, מזמינים מונית ונוסעים לבית אחד ממשפחות המקורבים. קצת לפטפט, לתת תשומת לב, לטפח את השלום-בית, לשייף פינות ופשוט להרעיף אהבה היכן שזקוקים להם כמו הורים תומכים. למרות שייתכן שלעיתים הם היו צעירים מהמארחים...

בואו נחשוב רגע מה זה אומר? שבת קיץ ארוכה, אחרי עומס של שבת בבית מלא ילדים בלעה"ר, להשכיב את כולם, להתארגן ולארגן את הבית, לדאוג לבייביסיטר, להזמין מונית ולפנות כמה שעות לטובת משפחה אחרת שלאו דוקא היו החברותא שלהם בישיבה או בסמינר, בלי לדבר על העלות של כל הסיפור. זאת מלבד עשרות נערים זרוקים ונערות אבודות שהיו מתארחים לשבתות שלמות (בנפרד) בבית משפחת נוטיק.

זכורני שמשפיע אחד התוועד עם ר' זלמן בתשרי וסיכמו שימשיכו את השיחה טלפונית מפאת המרחק בין מקומות מגוריהם, הלה התקשר פעמים רבות כדי להמשיך את השיחה, אך כל פעם ר' זלמן התנצל עמוקות שבדיוק נכנס לשיעור, או כעת נכנסו זוג לבית, או באמצע הליכה עם בחור בשיחה אישית וכו' וכו' ולקח שבועות ארוכים עד שהצליחו להשלים את השיחה.

פשוט פעילות ועשייה ללא מנוחה וללא הפסקה. פתאום אני נזכר שהיום התקשרו לבקש ממני לסייע בארגון איזה התוועדות והתחמקתי. כנראה שאצטרך לחזור אליהם ולהיכנס לעובי הקורה אם ברצוני להיות כמוהו.

מעורבות אישית

זלמן נוטיק לא חיכה שיערבו אותו, הוא פשוט התערב בכל דבר. לא משנה מידת הצורך או הכבוד ש"יצא" לו מזה. הוא הראה נכונות, הראה נוכחות, אמר הנני, אמר ועשה. באמצע חתונתי הוא ניגש אלי ואמר שהוא רוצה שנבוא אליו לעשות את אחד ה'שבע ברכות'. כשהיה פוגש אותי לפני פסח היה נותן לי מעטפה עם כמה שטרות שהייתי מקפיד להחזיר לו בעקיפין.

איני הולך לפרט פה את מספר השלוחים ומנהלי המוסדות שהיה מעורב בפעילותם עד צוואר, מושפעים, תלמידים ותלמידות, אנשים שסידר להם עבודה וכאלה שגייס להם כספים. היה מגיע למקום ומערב בפעילותו אנשים אחרים תוך כדי הכניסה למוסד בפעם הראשונה(!). כולל אנשים שאני הייתי עובר לצד השני של הכביש למראם והוא עבר לצד השני לפגשם. ידו בכל למעליותא!

כל אחד ואחת שהשתתף בהתוועדויותיו זוכר את תביעתו להשפיע ולדבר עם עשרה יהודים על בשורת הגאולה. מידי יום! גם אם מדובר על ערב ליל הסדר או ערב יום כיפור. להשפיע ולהפיץ. לחלק חוברות של שיחות, עלונים, פלאיירים, מדבקות, שלטים והעיקר לזוז להפיץ ולהשפיע.

שח לי אברך אחד שהיה עם אביו – השי"ת ישלח לו רפו"ש – במחלקה האונקולוגית. לפתע הוא רואה את ר' זלמן יוצא מחדר הטיפולים ה"י. הוא ניגש אליו וזלמן אומר לו שלא לשכוח שיש השבוע כינוס, הלה לא הבין על מה הוא מדבר... ולאחר ששמע שנית חשב שמדובר בהתוועדות בישיבה לרגל יומא דפגרא. אך ר' זלמן הבהיר לו שיש כינוס של האגודה למען הגאולה וצריך לדאוג להביא לשם כמה שיותר יהודים. זה מה שחושב חסיד שיוצא מטיפול כזה...

באמצע תקופת הטיפולים בירושלים, התקשר למשרד 'ממש' וביקש להזמין עשרה ספרים של תניא בערבית כדי לחלק לצוות המחלקה. הוא התעקש לשלם למרות שהיה אפשר 'להסתדר' וביקש משלוח שיגיע עד לבית הרפואה כדי שיוכל לחלק את זה בהקדם האפשרי.

בכל מקום שהזמינו וביקשו הוא התאמץ להגיע וגם במקומות שלא. פעם התקשר אלי שאכניס אותו לתכניה של איזה אירוע שכבר היה סגור. אמרתי לו בחצי בדיחה שבע"ה אסדר לו מקום בין הדוברים בכינוס אבל לא חושב שיצליחו להכניס את שמו למודעות כי הם כבר הודפסו. אך הוא הגיב בשיא הרצינות ואמר שמה שחשוב לו זה לעורר את עניין ההפצה ולא מה רשום על המודעה.

להמשיך ללא הפסקה

מה שצריך – סח לי פעם – זאת מעורבות בלתי פוסקת בעניינים ובשליחות של הרבי מלך המשיח שליט"א. ההתעניינות, הערבות, הדאגה, האכפתיות ופשוט לדחוף את האף ולא לחכות להזמנות פוליטקלי-קורקט שלא יגיעו... והכל מתוך דחיפות עליונה, במעשה בפועל ובהפצה הפצה הפצה. לא להתכנס אלא להתפוצץ לכל הכיוונים.

מי שקרא עד לכאן, בודאי הבין את מהות הכותב ושלא נראה שאחד כמוני יצליח להיות כמו ר' זלמן נוטיק. אך בלי נדר אני מקבל על עצמי עשרה דברים להתערב בהם ולא להרפות או לסובב את הראש. על שלושה כבר קראתם ומקווה לעמוד בשבעה הנותרים בלי נדר, ואולי אצליח למשוך עוד קצת וללכת בדרכו עם עוד כמה דברים.

מה שאבקש מכם הקוראים או לכל הפחות ממי שהכיר, נהנה או נעזר. בואו נתערב ונתערבב טיפה. נחשוב כמה מתמחרים היום שעה אצל יועץ – אפילו אם עשה דיפלומה בזום – ונשים את הסכום הזה בקרן שהוקמה עבור משפחת נוטיק. ומי שיכול שיכפיל את הסכום במספר הילדים שנשאר לר' זלמן לחתן בע"ה וכל המוסיף מוסיפין לו מן השמים.

אבל מכל הקוראים אבקש בקשה אישית בשביל ר' זלמן עצמו. קחו על עצמכם דבר אחד ותתערבו ותיכנסו לו בתוך הקישקע במסירות והתמסרות כמו של ר' זלמן. ואם אתם יכולים תחזרו על זה מידי יום.

אחתום את דבריי במסרון ששלח המשפיע הגה"ח הרב זלמן נוטיק לתלמידיו בישיבת תות"ל ראשון-לציון בערב שמחת תורה האחרון: "אני בשליחות בבית הרפואה. איני יכול לרדת מהמיטה. כל אחד שרוקד חצי שעה ממלא דלי שמחה. וביחד נשטוף ונמוסס את הגלות הזו. יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
אני אוהב אתכם מכל הלב".