משיח בכיכר • הקמפיין החב"די המוצלח בכל הזמנים // נעמה טוכפלד

משיח, בכיכר – כמה פשוט, ככה גאוני. בכלל, אני חסידה גדולה של קופי קצר ופשוט. כל התחכמות יתר היא גריעה מהמסר ופגיעה בחוזק שלו. הסלוגן האהוב עלי בכל הזמנים הוא less is more ופה היה פיצוח מושלם לבריף • אשת התקשורת נעמה טוכפלד בפוסט מיוחד ומעניין בעקבות הצלחת עצרת הענק • הכתבה המלאה

הייתי בכיכר, היה נדיר. עזבו, מי שלא היה שם לא יבין את האנרגיה. שני לייבים לא הצליחו להעביר רבע מהאנרגיה שהיתה שם. כיכר רבין הפכה לכיכר רבי.

אבל נניח שאני שמה עכשיו את הענין של המשיח בצד (פחחחחחח NoT) ומדברת פרופר מקצועיות, כי צריך את האורות שיהיו בכלים ויצא שהכלים שאני מתעסקת בהם הם כלים שיווקיים, פרסומיים ומיתוגיים.  הקמפיין הזה שנקרא "משיח בכיכר" הוא אחד הגאוניים אבר, וכבר ראיתי קמפיינים.

תיכף נעסוק בצדדים העל טבעיים שבו אבל בפועל, ואין לי מושג איך אסופת חסידים שישיבות קריאייטיב במשרדי פרסום גדולים לא ממש מופיעות להם בלו'ז כמו דוכני הנחת תפילין, עשו זאת. כבוד, שאפו, כפיים. באמת.

נתחיל בקופי: קצר, קליט, ברור, מובהק, מעביר גם אינפורמציה מהותית וגם הצהרה אידאולוגית, מדבר לכולם, מעביר מסר, מושלם.

משיח, בכיכר – כמה פשוט, ככה גאוני. בכלל, אני חסידה גדולה של קופי קצר ופשוט. כל התחכמות יתר היא גריעה מהמסר ופגיעה בחוזק שלו. הסלוגן האהוב עלי בכל הזמנים הוא less is more ופה היה פיצוח מושלם לבריף.

נעבור לקריאייטיב: גם כאן, פשטות ומוביליות חברתית. אין פה פלפולים מיותרים, עיצובים נסחפים, פונטים מוגזמים ופרזנטורים יקרים. צבעוניות המותג מאוד מובהקת: אדום, צהוב, כחול. דגל משיח. נכון גם אין תחכום יתר (או בכלל) אבל היי, מי אמר שמריצים את המודעה לקאן?

מה שצריך לדעת מופיע ברור: מקום, שעה, מסר. והפרזנטור… טוב. לא צריך פה גלריית ראשים, אלא ראש אחד בלבד. ראש בני ישראל ובקיצור, רבי.

כל זה, בדרך הטבע, ואפילו הגיוני שתקציב ביתי או מקומי נושא זאת. אבל מה שקרה אחר כך הוא חלומו של כל קמפיינר, כל איש יח"צ וכל אשר בקטגוריית הפרסום והשיווק יכונה.

מישהו "גילה" כי האירוע – שומו שמיים – בהפרדה, וביצע את הצעד הכי מטופש מבחינתו לעשות, כלומר לדרוש מעיריית תל אביב לבטל האירוע. מכאן ואילך הקמפיין נשא את עצמו וכמו שמן שמבעיר את המדורה התפוצצה ברשת כמות היח"צ הכי מטורפת שראיתי ביחס לאירוע כזה. פוסטים ובאזזזז היסטרי בכל מקום. אייטמים בטלויזיה, ברדיו, בעיתונות, הכל עף בווצאפ, טירוף. בהערכה זהירה, קמפיין כזה עולה כמה מליונים טובים. כל אייטם, כל אזכור, כל פוסט, כל סרטון, מוכפל במיידית ונשלח במהירות האור לכל קצוות הרשת וזה משהו שהחבר'ה של משיח בכיכר לא היו מעיזים אפילו לדמיין ברמת הסכומים והוויראליות. ומנקודה זו, השמועה עשתה לה כנפיים וגם מי שלא ידע, עכשיו ידע ומי שלא חשב לבוא בא.

איך אומרים? אין פרסום רע, רק תאייתו נכון את השם ולפי המאסה, כולם ידעו לאיית משיח בכיכר ולהגיע לשם.

עד כאן הניתוח הרציונאלי לעניין. העניין הוא, שזו פיקציה.

אנחנו יודעים שהעולם הזה כולו הוא תיאטרון בובות, וגם מה שנראה לנו שכאן נגמר, ממשיך במקום אחר. את הרעיון המופרך הזה, של להביא משיח לכיכר, ועוד איזו כיכר, סמל הלב התלאביבי החילוני הליברלי (כביכול) ועוד, הגה הרב זמרוני ציק ז"ל, איש שעם הוא היה פועל בדרך הטבע, הוא כנראה היה מקליד עכשיו איזה מסמך וורד ושותה כוס תה, אבל הוא לא. הוא לקח את העניין הזה של "לכתחילה אריבער" (להתחיל מלמעלה) לרמה הבאה, וכשהוא נפטר, ממש לא מזמן היה לי ברור שהעניין רק יתעצם.

אחרי הכל, גם שליח, גם בת ימי, לא יהפוך כמה שולחנות למעלה? בטח יהפוך.

וכמובן כל מה שקשור בגאולה ומשיח פורץ כמו לבה מכל מקום אפשרי, והקמפיין הזה, לבד מהאפקטיביות ההיסטרית שלו, בטח עבור חבורת חב"דניקים דלי תקציב, טיפל ב-360 מעלות בכל הסוגיות וחשף הרבה מאוד פרצופים, קרע לא מעט מסיכות, ואיתגר אותנו מחדש, בכל הקשור לאמונות ולדעות שלנו.

בעולם הפרסום, זה מעשה כמעט בלתי אפשרי, לשווק מוצר ולשווק תדמית באותו מהלך ושלא יווצר קיזוז בין הערכים אלא להיפך, הכפלה. אבל כבר למדנו שעם משיח הכל אפשרי.

קמפיין גאוני, כבר אמרתי?

מאת: נעמה טוכפלד