ניחוח קישינב - חמש דקות מנתב"ג

ניחוח קישינב - חמש דקות מנתב"ג

(באביב 1903 היה פוגרום, בעיר קישינב, ביוזמת הצאר ניקולאי הרוסי, בו נהרגו 49 יהודים, ש"זכה" להתפרסם מכל הפוגרומים שהיו באותה תקופה במזרח אירופה, כי ביאליק כתב עליו ספר שחלקים ממנו נלמדים בבתי ספר תיכון בארץ במקצוע "ספרות" לתעודת בגרות. גם שם המשטרה התירה את דמם של היהודים, ולא נתנה להם להתגונן מפני הפורעים).

שלושה תיאורים מתושבי לוד על הפרעות בעיר בימים האחרונים. המשטרה פוחדת, יהודים נעצרים, ערבים משוחררים, וזה ממשיך. הרבי שליט"א מלך המשיח אמר בתחילת הסכם קעמפ דייויד, שזו תהיה סכנה למיליוני יהודים. ואמר לגאולה כהן ע"ה, שאם ימשיכו בכיוון זה, יצטרכו לכבוש את ירושלים מחדש. אז מסתבר, גם את לוד, רמלה, עכו, יפו, הגליל והנגב.

אברהם בנימין, ערוץ 7

קולות ההסתה שבקעו מהמסגד התערבבו בקולות נפץ מחרישי אוזניים של הזיקוקים הנורים בכינון ישיר לעבר השוטרים שזרקו רימוני הלם, ונסוגו אל מעבר לפינת הרחוב. ואז התחיל עשן נורא, ושריקה מצמיתה של גז.

התעוררתי עכשיו אחרי שעתיים וחצי של שינה. אין, פשוט אין דרך לתאר את האירועים אתמול ברמת אשכול. שעות על גבי שעות של התקפות עוינות, ממוקדות וקשות. באבנים ובירי. עוד ועוד ניסיונות לשרוף תושבים יהודיים בחיים.

היינו בלוד מאתמול בצהרים. באמצע קפצנו לרמלה כדי לחזק גם שם את התושבים, ישבנו איתם על מפת הרחובות וחשבנו כיצד לחלק אותם לגזרות פטרול לילי.

כשהמשטרה פרסמה בצהרים כי לאורך הלילה יהיה עוצר, אמרנו בערב לתושבי הגרעין, שאולי כדאי שניסע הביתה. "אולי יהיה אירוע נקודתי פה ושם, אבל המשטרה אמרה שיש כוחות מתוגברים ועדיף פשוט לתת לה לעשות את העבודה".

התשובה שקיבלנו בקול שבור, בעיניים עשנות, לא הניחה לנו. "בבקשה, אל תלכו. לאןר השבועות האחרונים אין לנו שום דרך לדעת מה יהיה. אף אחד מאיתנו לא בטוח בבית שלו".

העיניים האלה, העצובות, היו עיניים של תושבים יהודים המתגוררים בלב המדינה, 5 דקות מנתב"ג.

בהתחלה סייענו למשפחות שרצו לעזוב את הבית למקום מבטחים. עמדנו לידם, שישה גברים שנועדו לתת ביטחון כשירדו במדרגות לקול צחקוקי שכנים. אבל לא ביטחון היה פה אלא שקט מובס וצורב.

אז איך היה העוצר?

לא עוצר ולא נעליים. שעות היום הן תעתוע של שקט יחסי, הרחובות הוותיקים מוצלים בעצים שמשרים אווירה רגועה, אבל כשהערב ירד החלו עשרות קבוצות של ערבים להתגודד בפינות הרחובות. עברנו עם הרכב, וליד כל קבוצה לידה חלפנו במהירות סופגים יריקות וקללות, במקרה הטוב. מטר אבנים במקרה הפחות טוב.

כשחלפנו ליד כח משטרתי שהתמקם בסמוך, דיווחנו על האבנים שספגנו. "כן, תתקדמו, אנחנו נטפל בזה" אמרה מפקדת הכח החייכנית. בחיי שרצינו להאמין לזה, למרות שהיה ברור לשני הצדדים כי זהו מס שפתיים.

"העוצר" החל בשעה 20:00. פתחנו את הלילה בבית של ב', תושב שגר עם משפחתו בקומה האחרונה בבניין עתיק יומין. כל שכניו ללא יוצא מן הכלל הם ערבים. מחלון המטבח נשקף מעבר לרחוב המסגד הגדול, וצלילי ההסתה שבקעו ממנו לאורך שעות הלילה, כמי שנצעקים בלב הסלון.

טיפסנו בדממה אל הקומה השלישית. אשתו וילדיו של ב', לוחם ומפקד בצה"ל, יצאה זה מכבר אל ההורים. הצטופפנו בסלון הקטן, מטעינים את הטלפונים ואת הגוף במעט אנרגיה. קולות ההסתה שבקעו מהמסגד התערבבו בקולות נפץ מחרישי אוזניים של הזיקוקים הנורים בכינון ישיר לעבר השוטרים שזרקו רימוני הלם, ונסוגו אל מעבר לפינת הרחוב. ואז התחיל עשן נורא, ושריקה מצמיתה של גז. הפורעים הציתו בלוני גז שהונחו על הרחוב.

התקשרנו למשטרה, ולשירותי הכיבוי. הם אמרו כן כן, אנחנו מכירים, אבל לא ענו לשאלה מתי יגיעו.

בשלב מסויים שמענו קולות רמים של ערבים מטפסים במעלה המדרגות.

כיבינו את האור, דיברנו בקולות מהוסים. שישה גברים במיטב כוחם ושנותיהם, שמבינים בשכל את המתרחש, אבל הלב ממאן לעכל את הבושה.

רעולי הפנים התגודדו דקות ארוכות בפתח הדירה בקומה האחרונה. ספק מחפשים סימני זיהוי למשפחות יהודיות, ספק מנסים לעלות אל גג הבניין כדי ליידות ממנו אבנים אל השוטרים בפינת הרחוב. אחרי דקות ארוכות הם עזבו, קרטון חרוך שגילינו סמוך אל הדלת הסגיר את כוונותיהם.

תוך זמן קצר הדיווחים החלו לזרום, על רכב שהוצת ברחוב סמוך. הבנו שלא נישאר בדירה הלילה. יצאנו בדממה. רצנו חרש במורד במדרגות ובין החצרות אל הרחוב המקביל.

הלילה נמשך שעות ארוכות של ריצה מפינת רחוב לפינת רחוב, על פי התראות של משפחות התושבים היהודיים. "מציתים רכב בחניית הבניין". "זורקים אלינו אבנים לקומה השלישית".

התביישתי לראות אדם מציץ מחלון ביתו מבעד לחרכי התריס, מגן על חיי משפחתו בטלפון הסלולרי. צלליות של בני זוג בקומה השלישית מדביקים את החלונות השבורים בסרט דביק.

16 פלוגות של לוחמים, הבטיחו נתניהו וגנץ. בפועל היו אלו פטרולים משטרתיים שנעו מנקודה לנקודה. גם אם רצו לא יכלו להשתלט על היקף האירועים, פוגרומיציקים מדלת לדלת, מרחוב לרחוב.

הלילה נמשך כליל קרב לכל אורכו, כשהוא הולך ומחמיר עם פצועי דקירה. באחד המקרים לקח למשטרה מעל רבע שעה להגיע לנקודה ממנה יצאה קבוצת פורעים שאחד מחבריה דקר יהודי שעמד בפתח בניין מגורים.

הרע מכל עוד היה לפנינו. פורעים ערבים החלו לירות מגגות הבתים ופתחי הבניינים. המילים הדוממות האלו לא יכולות להעביר את הפחד של קול שריקת הכדורים שמתאים לשדה הקרב ולא לחניית בניין עירוני בלב הארץ.

כשאחד מסרטוני הירי נשלח בקבוצות על ידי מכרה ותיקה המתגוררת במקום, זיהיתי מזווית הצילום שאני עומד שעות ארוכות לא הרחק מבית מגוריה. שלחתי לה דרישת שלום בווטסאפ. היא הפצירה שנעלה לאכול משהו ולהתרענן, אבל רצף האירועים והחבלות לא איפשר את זה.

יצאנו ונכנסו חליפות את השכונה, כדי להדריך קבוצות נוספות שהגיעו לסייע בנוכחות אזרחית. זה היה ליל קרב, שתובל מפעם לפעם באזעקות אמת ובספק הקודר האם להימלט לפתחי בניינים מהם הושלכו אבנים ויצאו דוקרים ויורים, או שמא בטוח יותר לתפוס מחסה בשטח הפתוח.

בתום הלילה הארוך ישבנו מותשים מחוץ לשכונה. ואז הגיע דיווח על עשרות יהודים הנצורים במכינה הקדם צבאית, זו שהוצתה שלשום, וסופגים ירי. לא עוד ירי ספורדי מאקדח, למעלה משעה נורתה לפרקים אש מנשק ארוך, משלושה כיוונים שונים. לוחמי המשטרה תפסו מחסה בפתח המכינה, אך למרות האש המדויקת והממושכת, ואדם שנפצע ממנה והמתין ממושכות לפינוי תחת אש, לא השיבו לעבר מקורות הירי.

השעה הלכה והתקרבה לעבר תפילת הבוקר, ומחשש גובר והולך של הנצורים כי מאות פורעים יהפכו את המקום לאתר טבח.

התחלנו בהרצת טלפונים והודעות לחברי כנסת ושרים, בדרישה לנער את המערכת הרדומה תרתי משמע. חלקם חזרו וביקשו פרטים בניסיון לסייע, אחרים ענו כי "יעבירו את המסר" חלקם לא ענו עד לזמן כתיבת השורות.

בסןף הלילה הלבן נסענו הביתה, לשומרון. לקחו לי דקות ארוכות כדי להמנע מלחפש יורים ומפגעים בפינות הרחובות וגגות הבניינים בשכונות החדשות של לוד, ובכבישים הריקים.

רגע לפני שקרסנו למיטה, התבשרנו כי הפצוע מהירי במכינה הוא שכן מהיישוב. עוד דקות קצרות התכתבנו עם אשתו וחברים, כדי לדאוג לו לליווי לבית החולים.

אין ברשימה הזו די כדי לתאר את ליל הקרב הזה, את עוצמת החידלון והפקרת האזרחים בלב ליבה של המדינה. את הפער בין הודעות הרהב של הפוליטיקאים ושל פיקוד משטרת ישראל על עוצר ואכיפה, על השבת השליטה.

רק הריח שברחובות, יסלח לי אלוקים, שהיה בין ניחוח קישינב לריחות תרפ"ט. אולי רק רגע אחד לפני. רגע אחד.

= = = =

המשך מהיום:

@elisha_yered 

יומן מלחמה: תיאור השתלשלות הקרב בלוד אתמול בלילה
הגעתי אתמול שוב ללוד. לשכונת רמת אשכול.*אם אתם לא רוצים להתעורר מחר בבוקר לטבח של יהודי השכונה שם, כדאי שתקראו את זה.*

הגענו ללוד באזור השעה 21:30.
נכנסו לשכונה הכי מסוכנת, רמת אשכול.
בכניסה התחלקנו לקבוצות ועברנו תדריך קצר מתושבי המקום.
הבוקר ראיתי שמתארים אותנו בתור אנשים שבאו "לעשות פרובוקציות". אז צר לי לאכזב, *חלק מהעניין של התדריך בכניסה לשכונה היה בשביל להבהיר שאין פה אופציה להיכנס לשכונה כדי 'לפרוק עצבים', המטרה היחידה היא להגן על תושבי השכונה.*
בערך ב22:30 התחלנו ללכת עם קבוצה ברחובות העליה ב'- מחנות קפריסין- אקסודוס.
ברחובות האלה נשרפו כמה רכבים של יהודים בלילות האחרונים ופשוט הלכנו על הכביש בקבוצה גדולה ושקטה הלוך וחזור.

השעה 23:20 ואנחנו פוגשים לראשונה 2 שוטרים בשכונה, על יד תחנת המשטרה שליד מתנס שיקאגו.
כשהם רואים אותנו הם נכנסים לרכב ונוסעים משם.
אחרי 2 דקות של הליכה שקטה ברחוב, כ10 ערבים מתחילים ליידות לעברנו אבנים.
החבר'ה שלנו החזירו להם אבנים והם ברחו בחזרה לתוך הבניינים שלהם. המשכנו לפטרל ופתאום מאחד החלונות של הבניינים לידנו נורות יריות,
אנחנו תופסים מחסה מאחורי משאית זבל שרופה והיריות ממשיכות.
חבר לידי חושש לשלוף את האקדח שלו- 'עד שאני לא רואה מאיפה יורים אני לא שולף' הוא אומר לי.

פתאום נשמעת צעקה- *** נפצע! חטף כדור בירך!
הוא נשכב שם על הרצפה מאחורי תלולית חול קטנה,
ואנחנו במרחק 4 מטרים ממנו מנסים לחלץ אותו. כל פעם שאנחנו יוצאים מאחורי המשאית, המחבל יורה עלינו מהבניין עוד כמה כדורים. אי אפשר לצאת לחלץ את הפצוע, יש ירי בלתי פוסק.

כל הזמן הזה, לוחמי מגב במרחק 400 מטרים בהמשך הרחוב, חוסמים יהודים ששמעו את הדיווחים שלנו על הפצוע>>
ורוצים לבוא לעזור לחלץ אותו. "אין שום ירי" הם מגחכים. "אנחנו לא מרשים לכם לעבור לכיוון שם".

אחרי 2 דקות שהרגישו כמו נצח, הצליחו להגיע אלינו בריצה 2 תושבים מהשכונה עם אקדחים, וביצעו ירי חיפוי שגרם למחבל להשתתק לכמה שניות.
זה הספיק לנו. תוך כמה שניות הפצוע היה אצלינו והתחלנו ללכת לכיוון היציאה מהשכונה עם נשקים שלופים.

תוך כדי הפינוי של הפצוע וצהלות השמחה של כל הילדות הערביות מהבתים, מחבלים הולכים אחרינו ומיידים אבנים.

אין שוטר אחד באזור. חברה מחזירים להם מטר של אבנים והם בורחים.
אנחנו בחניה עם הפצוע, האמבולנס לא מעז להיכנס לשכונה(!!!) ואנחנו רצים עם הפצוע עד לרחוב חשמונאים, שם מגיע נט"ן ומפנה אותו לבית חולים.

כל הזמן הזה מחבלים ממשיכים ליידות אבנים בתוך השכונה. חזרנו פנימה כי הבנו שזה או אנחנו או שהמחבלים צמאי הדם יכנסו לדירות היהודיות ויבצעו שם טבח
המשכנו ללכת עם עוד קבוצה ברחובות אשכול, הפעם עברנו מאחורי בית הכנסת הקווקזים לכיוון המכינה השרופה ברחוב אקסודוס.

לא עוברות כמה דקות ואנחנו נקראים שוב לרחוב העליה ב', שם יש פצוע בפנים ובגב מדקירה של מחבל ערבי, כשגם שם נמשך יידוי האבנים מצד הפורעים, תוך כדי חילוץ הפצוע.
הגענו לשם בריצה, ואנחנו רואים שלושה שוטרים עם אקדחים שלופים שחוטפים מטר של אבנים וזיקוקים, אבל הם עומדים חסרי אונים ולא מעיזים לירות אפילו באויר.

שוב כמה יהודים הרימו אבנים והחזירו למחבלים מהסמטה, מה שגרם להם לסגת קצת אחורה.
אחרי 5 דקות מגיעים קבוצה של 30 שוטרים מצויידים באלפ"ה, ונעמדים בחשש בכניסה לאחת הסימטאות.

לקח לנו כמה שניות להבין מה הסיפור, ואז מישהי אומר "חברה הם מפחדים להיכנס לבד - בואו ניתן להם גיבוי".

וכך 30 שוטרי מג"ב נכנסים לסמטה כשמאחוריהם עומדים כמה עשרות יהודים שמוכנים לתקוף באבנים את המחבלים שיצאו החוצה.
אנחנו מסיימים שם והתושבים מבקשים ממנו לחזור לאזור המכינה.

אנחנו עוברים בחזרה את רחוב העליה ב' ומתמקמים בכניסה למכינה.
מגיעים שוטרים ודורשים ממנו להיכנס לתוך המכינה. לא היה לנו כוח להתווכח איתם. נכנסנו.
כל כמה דקות אנחנו מקבלים דיווח על רכב יהודי נוסף שעולה באש. אין לנו מספיק כוח לשלוח לכל מקום כזה, אנחנו מנסים להישאר בשכונת רמת אשכול ולהראות נוכחות ברחוב.

אחרי רבע שעה שקטה, אחד החברים מדווח על הצתה של רכבים מאחורי בית הכנסת הקווקזים.
אנחנו רצים לשם עם מטפי כיבוי וחוטפים מטר אבנים מהגגות.

אין כבר מה לכבות, הרכבים נשרפו כליל. שום שוטר לא נראה באופק. כבאית אחת הגיעה, הבינה שאין מה לכבות ושבה על עקבותיה.

אנחנו עומדים בסמטה מאחורי הקווקזים, ומקבל נוסף מתחיל לירות עלינו מנשק ארוך>
תוך כדי שמחבל שני יורה עלינו מגג המסגד. אנחנו תופסים מחסה, וכמה חברה עם אקדחים מבצעים ירי חיפוי באויר כדי שנוכל לחזור למכינה.

המחבל יורה צרורות מדוייקים לעבר הכניסה האחורית של המכינה, ואנחנו מצליחים בדרך נס לחמוק פנימה מבלי להיפגע.
אנחנו קולטים שמתחילות להיגמר לנו המחסניות רק מירי באויר. המצב קשה.

אחרי כמה דקות מגיעים כמה מגבניקיות עם אלפ"ה, ואנחנו מזהירים אותם שיש ירי מדוייק לעבר הכניסה האחורית, אבל זה לא מעניין אותן והם יוצאות ונעמדות שם.

לאחר דקה המחבל פותח שוב בירי לעבר המגבנקיות שתופסות מחסה, אך לא מישיבות לכיוונו אפילו כדור אחד. אחרי כמה דקות של הפוגה המגבניקיות אמורות שתפסו את המחבל (מה שמתברר כשקר מוחלט).

יצאנו חזרה לכניסה הראשית של המכינה, שם כמה יהודים טובים הביאו לנו חטיפים ושתיה.

השעה 3:40. הערבים מאיימים שבשעה 4:00 הם יצאו לגל פרעות נוסף.
מאחורינו עומדים שישה שוטרי מג"ב.
תוך כדי שאני שותה קפה, אני שומע צרור ירי ארוך ומישהו נופל לידי על הרצפה מכדור ברגל.

תופסים מחסה זריז מאחורי מכוניות, 2 חובשים רצים ומעניקים סיוע רפואי לפצוע.

המגבניקים מבוהלים. מחזיקים את הנשק ולא מעיזים להתקדם לעבר המחבל.
היהודים צועקים להם שילכו לאבטח את הרחוב, הם לא מוכנים.
יהודי אחד יוצא לבד עם אקדח והמגב בריצה אחריו כדי להעיף אותו.

כל הזמן המחבל עדיין על הבנין ואנחנו תופסים מחסה.

בשלב הזה הגיעו 40 לוחמי מג"ב(הכמות הכי גדולה שראיתי מתחילת הערב) ונעמדים בכניסה למכינה.
הפצוע עדיין על המדרכה, ואז מגיע נט"ן ומפנה אותו.

בכל הזמן הזה אין אפילו מגבניק אחד שמחפה לכיוון הירי!!
חלק מהשוטרים מוציאים סגריה ומעשנים. אף אחד לא מחזיק את הנשק, הם יודעים שהם לא יכולים להשתמש בו.

התושבים מחפשים דירות של יהודים בשכונה שאפשר יהיה להיכנס אליהם
אני עם 3 אחוז בטריה, והבנתי שאין לי איך להועיל בלי נשק בשלב הזה. רצנו חזרה לרחוב אקסודוס ועלינו על הרכב.

התחלנו לנסוע לכיוון רחוב אלשווילי, מגבניק עם סגריה ביד אחת ופלאפון ביד השניה חוסם אותנו באמצע הכביש, בדיוק איפה שירו עלינו לפני כמה דקות.
"אתם 4 אנשים מאחורה" הוא אומר ולא נותן לנו לעבור. אתה נורמלי??? הרגע ירו עלינו פה! אתם אפילו לא מחפים עלינו, תן לנו לזוז!

הוא מתעקש, "לא מעניין אותי, אתם 4 מאחורה אתם לא נוסעים".

חבר אחד החליט לרדת ולהישאר שם כדי שלא נמשיך להיות ברווזים במטווח, ואנחנו יצאנו מהשכונה.
כל הדרך הכביש היה מלא באבנים וצמיגים בוערים. לא יודע איך הצלחנו לצאת בחיים.

אפשר פשוט לסגור את המדינה הזאת ואת המשטרה ולפתוח מחדש.

= = = =

לוד יומן מלחמה | "כמו בשדה קרב. אנחנו יוצאים לחלץ ויורים עלינו"
קבוצת יהודים בעיר לוד נתקלה בירי חי לכיוונם ממנו נפצע אחד מהם באורח בינוני. "לא עוצר ולא נעלים, נשארנו לבד ברחוב", מספר אריאל דנינו לסרוגים ומתאר את השתלשלות האירועים
אור יזרעאלי, חדשות סרוגים
13.05.21 15:22 ב' בסיון תשפא
לוד יומן מלחמה | "כדורים שורקים לנו ליד הראש"

אריאל דנינו, עד ראייה למהומות בלוד, מספר בשיחה עם סרוגים על האירוע אמש (רביעי) בעיר במהלכו נפצע חברו טוביה מירי של מחבל מתוך אחד הבניינים בעיר. הוא מספר על הדקות הארוכות תחת ירי מבלי שהמשטרה מגיעה.

"היינו קבוצה של כשלושים יהודים שהסתובבנו ברחובות", מספר אריאל, "בעיקר כדי לשמור שערבים לא ישרפו מכוניות ובתי כנסת שעוד נשארו שמה – בשכונת רמת אשכול. אוריאל מדגיש ש"לא באנו לחפש להצית את הגיזרה, אנחנו הולכים ברחוב בשקט, בעיקר כדי להראות נוכחות. כשהולכים יהודים ברחוב נשרפים פחות בתי כנסת ומכוניות מאשר כשלא עומד אף אחד", כך גם בקשו התושבים בלוד.

שני שוטרים ברחוב, ראו אותנו ונעלמו
דנינו מספר: "היו רק שני שוטרים, ברחוב הזה, לא עוצר ולא נעליים. לאף אחד לא אכפת", הוא אומר לסרוגים. "השוטרים ראו אותנו עלו על הרכב ונסעו משם, נשארנו לבד ברחוב. בשלב מסוים ערבים התחילו לזרוק עלינו אבנים, הסתובבנו אליהם, זרקנו עליהם בחזרה, הם התחילו לברוח.

תוך כדי שהם בורחים שמענו מטח של ירי. לא כדור אחד ולא שניים, אני מדבר על מטח, לפחות 10 כדורים. ירי שאנחנו שומעים שהוא לא ירי באוויר, אנחנו שומעים את הכדורים שורקים לנו ילד הראש ואנחנו מרגישים פגיעות באדמה לידנו. ממש ירי מדויק לכיווננו, מאחד הבניינים".
כמו בשדה קרב. יוצאים לחלץ ויורים לכיווננו.
דנינו מוסיף ומתאר: "ישר תפסנו מחסה מאחורי משאית זבל שערבים שרפו. ואז אני רואה שיש לידי חבר שנפצע, הוא נמצא בערך מרחק של 5 מטרים ממני. גררו אותו מאחורי תל קטן של אדמה. צועקים לנו שהוא נפצע, אנחנו מתגוננים מאחורי המשאית ובאים לצאת לחלץ אותו, ירי לכיווננו, חוזרים אחורה, עוד חצי דקה, חוזרים לחלץ אותו שוב ירי לכיווננו. שדה קרב", הוא מתאר את התחושה.

"הבנתי אחר כך מאנשים שהיו במכינה, מרחק בערך 400 מטר משם, שהם שומעים את ההקלטה שאני צועק שיש פצוע ויש חור כניסה ויציאה והם התחילו לרוץ לכיווננו וכמה מג"בניקים עצרו אותם. הם אמרו להם אתם לא עוברים ולא כלום" הוא מספר.

"עד שלא השמיעו למפקד מג"ב את ההקלטה שלי ששומעים את הירי ברקע. הוא לא האמין שיורים". הם התקשרו למשטרה, הוא מספר, אבל אף שוטר לא הגיע.

דנינו מוסיף ומספר: "בשלב מסוים הגיעו שני תושבי השכונה יהודים, נעמדו מאחורי המשאית, ירו כמה יריות באוויר וזה הרתיע את המחבל בבניין לכמה שניות, בשניות הללו אספנו את הפצוע, תוך כדי שאנחנו הולכים, צהלות עידוד של כמה ילדות ערביות ואחרים צוהלים מהבניינים, המחבל כבר לא ירה, אבל זרקו עלינו עוד אבנים ואנחנו מנסים להתגונן. הגענו לחנייה, ואמרו לנו שאמבולנס יגיע אלינו לרחוב הראשי מחוץ לשכונה".