מנהגי ח"י אלול

התוועדות

מעת אשר נתפרסם אשר יום השמונה עשר בחודש אלול הוא יום ההולדת של הבעש׳׳ט ושל רבינו הזקן — נהגו, בכמה מקומות ובפרט בבתי כנסיות חב״ד, לעשות אותו יום-התוועדות בסיפור מעשי צדיקים, חיזוק בדרכי החסידים בכלל ואהבת ישראל בפרט וקבלת החלטות בקביעות עתים ללימוד התורה — הנגלה והנסתר. בהתעוררות מיוחדה חועים יום הולדת זה בבית הרב, והאדמו״ר אומר דברי התעוררות בתורה ועבודה, ולפעמים — גם מאמר חסידות.

בעבודת ה'

בחודש אלול הוא הגילוי של ״אני לדודי״ באתערותא-דלתתא, ומהות וענין ההכנה לכך היא בענין של תשובה ולב נשבר, בשנים-עשר הימים שבין ח״י אלול עד ראש-השנה.. בשנים-עשר יום אלו ההכנה היא בעריכת חשבוךהנפש של שנים עשר ירחי השנה, יום לחודש יום לחודש. ח״י אלול הוא יום חשבוךהנפש של חודש תשרי שעבר, ובשעת עריכת חשבון זה יש לזכור את כל ההחלטות שקיבל על עצמו בחודש תשרי, הן ב׳סור-מרע׳ והן ב׳ועשה טוב׳, וכמה מההחלטות הללו אכן קויימו. באופן כזה צריך להיות חשבון-הנפש גם בשאר שנים-עשר ימי ההכנה, בכל יום לפי חודשי השנה.

בנוגע לעבודת הימים מן ח״י אלול ואילך, ביאר כ״ק מו״ח אדמו״ר, אשר שנים עשר ימים אלו הם ימי חשבון הנפש של כל שנים עשר חדשי השנה העוברת - יום לחודש יום לחודש. ח״י אלול – הוא יום החשבון של חודש תשרי העבר, ערב ר״ה - הוא יום הקבוע לחשבון הנפש של חודש אלול, אשר זהו הכשרה האחרונה לעבודה של ראש השנה, לקבל את הכתיבה וחתימה טובה על לימוד התורה, קיום המצות ועבודה שבלב - ביחד עם שנה טובה ומתוקה בגשמיות.

ובשנה מעוברת, צריכים לומר שחשבון הנפש דשני חדשי אדר [הוא] ביום אחד, שהרי שמם אחד — וכמה מענייניהם.

עד שנת תשל״א היה הרבי שליט״א מלך המשיח מתוועד בח״י אלול כשהיה חל ביום השבת. ומשנת תשל״א ואילך התוועד ביום זה בכל שנה ושנה. בהתוועדויות אלו היה הרבי שליט״א מלך המשיח אומר שיחות ומאמר דא״ח.

אמירת תחנון

בספר השיחות תש״ג נאמר: ביום השלישי י״ז אלול תרנ״ג, אחר הלימוד, אומר לי אבי [מוהרש״ב]: מחר - ביום רביעי [ח״י אלול] - בהשכמה, טבול במקוה, ואל תאמר תחנון.

בספר ימי-בראשית מסופר, שבתפילת המנחה של ח״י אלול תש״י, קודם חזרת הש״ץ, פנה הרבי שליט״א מלך המשיח (שהתפלל אז לפני התיבה) אל הנוכחים, ושאל ברמיזה אם אומרים תחנון. והשיבוהו שאין אומרים, ולא אמר תחנון. ע״כ.

בשנת תשמ״ט נשאל הרבי שליט״א מלך המשיח בדבר אמירת תחנון בח״י אלול, והשיב בכתב: בעניינים התלויים ברגש — אין לשאול, כיון שזוהי הוכחה שאין רגש.