• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ז אייר התשפ"ד (25.05.2024) פרשת בהר

מרתק / הצדיק שמסר את נפשו להבאת הגאולה

מעשיות מסתוריות אפופות סוד מסופרות על רבי יעקב יצחק הלוי הורוביץ, ה'חוזה מלובלין', אודות ציפייתו העזה ומעשיו הקדושים להבאת הגאולה • מה היה מזהיר את משמשו מידי לילה? מה היו מעשיו של 'החוזה' להבאת הגאולה? וכיצד הכשילו השטן פעם אחר פעם? • סיפור חייו המרתק של מסירות נפש להבאת הגאולה
הצדיק שמסר את נפשו להבאת הגאולה הצדיק שמסר את נפשו להבאת הגאולה
כל הידיעות מאתר הגאולה אצלכם בואצאפ

מזרח פולין, ה'תק"ד. שמו של רבי יעקב קופל מלוקוב, יצא לתהילה בכל רחבי האזור, בעל צדקה גדול היה וביתו פתוח לכל יהודי. בדרכו, נוהג היה לאסוף לעגלתו כל יהודי שפגש. לעיתים כשהייתה העגלה מלאה עד אפס מקום, היה רבי יעקב עצמו יורד ממושבו ומהלך לצידי העגלה כשהמושכות בידיו.

היה זה ביום חמישי, ורבי יעקב יצא לקנות את צרכי השבת. לפתע צדו עיניו הלך כחוש לבוש קרעים: "ר' יהודי, עלה נא לעגלה" הוא קרא, אך למרבה ההפתעה, הניד ההלך את כתפיו בסירוב. ניסה רבי יעקב לשדלו, אך ההלך עומד בשלו: "טוב לי ללכת רגלי", אמר. משלא הרפה ממנו רבי יעקב, פנה אליו ההלך בגסות:

– "אכן עייף אני אך לא אעלה על עגלתך! מכיר אני אתכם בעלי הצדקה, רודפים אתם אחרי המצוות, רק כדי שתזכו בחלק לעולם הבא. איני מוכן לעזור לך בכך".

משהבין את הבעיה, אורו פניו של רבי קופל, הפתרון היה פשוט: "אעשה עמך עסק", אמר להלך, "אתה עלה ושב בעגלתי, ואני אתן לך במתנה שכר מצוה זו בעולם הבא". לא נחה דעתו של העני, עד שחתמו את הדבר בתקיעת כף. עלה ההלך המוזר לעגלה, ולפתע נעץ מבטו ברבי יעקב ואמר:

"דע לך, כי נגזר דינך בבית דין של מעלה להסתלק מן העולם. אולם, אך ניתן פסק הדין, והנה הופיעו כתות כתות של מלאכים שנוצרו ממעשי החסד שלך, וטענו לפני הקב"ה: הלא כתבת בתורתך "וצדקה תציל ממות", מי עוד כרבי קופל מלוקוב עושה צדקה, ומדוע ימות בטרם השיא את בתו הצעירה מייטל?

מיד קפץ השטן ואמר: לא לעושי צדקה כאלה נתכוון החכם; אנשים אלו, עושים חסד אך בשביל עצמם, כדי לזכות בכבוד ויקר בעיני הבריות ולחלק לעולם הבא.

לבסוף נתן לי בית הדין של מעלה רשות לרדת ולנסות אותך. עמדת בניסיון וזכית בעשרים וחמש שנים נוספות, אתה תראה לא רק בחופת בתך הצעירה, אלא גם בחופת בנה אשר ייוולד לה ויאיר את העולם כולו בתורתו וקדושתו".

משסיים מלאך המוות את דבריו, נעלם ורבי יעקב נותר לבדו. דבר המפגש הנורא, נותר כמוס בליבו עד יומו האחרון. שעות אחדות קודם פטירתו בפורים תקכ"ט, חשף אותו בפני מקורביו.

הדרך לרובנה

עוד באותה השנה, נמצא החתן הראוי לבתו החסודה מייטל – רבי אברהם אליעזר הלוי הורוביץ. רבי יעקב, שזכר את דברי ההלך הפלאי, הבטיח לחתנו חמש עשרה שנים בהם יאכל מזונות על שולחנו, אך התנה עמו בזו הלשון: "אם הילד הראשון יהיה בן זכר – תהיה לסבא הדעה המכרעת בחינוכו".

ואכן, כעבור שנה, נולד לזוג הצעיר בן זכר, ונקרא שמו בישראל: 'יעקב יצחק'. רבי יעקב, הסבא המאושר, השקיע בחינוכו של הפעוט את כל כוחותיו. כבר בילדותו התגלה יעקב-יצחק'ל הרך, כמי שנועד לגדולות. בגיל שלוש היו כמעט כל התפילות שגורות על פיו בעל פה. כשגדל והחל בלימודי הגמרא, התבלט בין חבריו כבעל כישרונות מצויינים ותפיסה מהירה. בהזדמנות אף סיפר, שבהיותו ילד עלה בדעתו לחבר פירוש על כל 'סדר קדשים' (!).

העלם הצעיר המשיך לטפס במעלות התורה, תחילה למד בישיבתו של רבה של זולקווא, ובהמשך בישיבה החסידית של הצדיק רבי שמעלקא מניקלשבורג זצוק"ל.

על פי חלק מהרשומות, היה זה רבי שמעלקא שקרב את תלמידו המובחר להרב המגיד ממעזריטש. רבי שמעלקא נוהג היה לקחת עמו לרבו את המיוחדים שבתלמידיו. כך הגיעו לחצר המגיד ממעזריטש, גם רבי משה ליב מסאסוב, המגיד מקוזניץ ועוד. לפי מסורת אחרת, היה זה רבי זושא מאניפולי שקרב אותו אל המגיד, כפי שנהג במהלך נדודיו, כאשר היה פוגש בנשמות גבוהות ונשגבות.

אך מקרה אחד, השפיע ללא ספק על דעתו של רבי יעקב יצחק, ושכנע אותו שעדיין לא מצא את דרכו בעבודת השם ועליו לחפשה. וכך סיפר האדמו"ר יחיאל חיים הלוי מאפטא:

היה זה בימי עלומיו של הצדיק מלובלין, באותו יום סיים רבי יעקב יצחק את לימוד כל הש"ס עם פוסקים, דעתו הייתה מרוממת והוא יצא לפוש בשדות שהקיפו את העיר. לפתע פגש במשכיל מבושם בלבוש מודרני מהודר שאמר לו בגיחוך: גם אני סיימתי ש"ס ופוסקים כמוך, אך כעת 'התקדמתי' נעשיתי סטודנט והריני לומד את חוכמות העולם, גם אתה ראוי שתעשה כך.

הדברים זעזעו את האברך הצעיר, והוא פסע בסערת רגשות אל בית הכנסת. כיצד מי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים יכול לרדת כל כך לשפל המדרגה? שפך רבי יעקב יצחק את שיחו לפני ארון הקודש ולפתע נגלה לעיניו חזיון נפלא, היה זה אביו שאמר לו: "אל פחד! לך לרובנה, שם תמצא את דרך האמת!".

היה זה בתקופה, בה שימש רבי דב בער ממעזריטש כמגיד בעיר רובנה.

כשהגיע רבי יעקב יצחק לעיר, נחרד לשמוע שהמגיד חולה אנוש. מיד הלך למקווה, טבל בכוונה, ונעמד בתפילה נרגשת לרפואתו של המגיד.

באותם רגעים, השתנתה האוירה בביתו של המגיד, הצדיק החל להראות סימני התאוששות. רבי יעקב יצחק, שמסר את נפשו בתחינה ובתפילה עוד בטרם נח מעמל הדרך, נפל מתעלף על מדרגות המקווה. המגיד הרגיש בכך ואמר לחסידיו: מהרו למקוה והצילו נפש מישראל. כך ניצלו חייו של רבי יעקב יצחק ברגע האחרון.

לימוד התניא מזרז את הגאולה

בערב השבת הראשונה לבואו אל המגיד, נכנס רבי יעקב יצחק אל המטבח, נטל חתיכת דג ומלח אותה היטב. משנשאל על מעשיו, השיב: "נוהג הנני, שאת הדגים אשר אוכל בשבת קדש מולח אני בעצמי". מעשיו של האברך הצעיר, עוררו תהיה בקרב החבריא קדישא: וכי מניין לו לאברך בלתי מוכר זה, שדווקא חתיכה זו המתבשלת בסיר עם עוד רבות כמוה תיפול בחלקו? אך תלמידו החביב של המגיד, רבי שניאור זלמן, חש כי יש דברים בגו…

הוא נטל פיסת חוט וקשר אותה לפיסת הדג המיוחדת, מצפה לראות כיצד יפול הדבר. הגיעה שעת הסעודה, השמש הגיש בפני התלמידים את חתיכות הדגים בזו אחר זו, והנה החתיכה המסומנת מוגשת לתלמיד היושב לצידו של האברך החדש. אך לפתע, תקפו את התלמיד מכאובים משונים והוא לא יכול היה לאכול. סילק איפה את צלחתו לעבר שכנו, הלא הוא... האברך הצעיר רבי יעקב יצחק. חתיכת הדג אכן הגיעה לבעליה!

עדות מעניינת על היחס החם ששרר, בין 'החוזה' - לרבינו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, עולה ממכתב תלמידו של 'החוזה' – רבי אהרן משה מברוד. זה האחרון, רגיל היה לעורר את מקורביו לקבוע עיתים בלימוד תורת אדמו"ר הזקן, כשהוא מסביר זאת בדברים שאמר לו רבו 'החוזה'.

ומעשה שהיה כך היה: רבי אהרן זה, נוהג היה מפעם לפעם, לעיין בספר התניא קדישא, אך השתדל לעשות זאת בהצנע, כי חשש שאין דעת רבו נוחה מכך. באחת הפעמים, בהיותו שקוע בעיונו, נפתחה הדלת ו'החוזה' נכנס. התלמיד המופתע, הופתע עוד יותר לשמוע מפי רבו, שטוב הדבר לעסוק בלימוד התניא. באותה הזדמנות הוסיף 'החוזה' ואמר: "אין בן דוד בא עד שתתפרסם תורתו של רבי זלמן".

באגרת שכתב לרבי לוי יצחק מבארדיטשוב, התבטא 'החוזה' על רבינו הזקן: "הוא מסר את עצמו ונפשו תמיד, עבור צרות ישראל".

מסוף העולם ועד סופו

בי"ט בכסלו ה'תקל"ג הסתלק הרב המגיד, ורבי יעקב יצחק חזר לרבו רבי שמעלקא, שהיה באותה תקופה רבה של שינאווא. לאחר פטירת רבו האהוב, התקשר רבי יעקב יצחק אל רבי אלימלך מליז'נסק שחיבבו חיבה יתרה. עוד בחייו של רבי אלימלך, שלח הוא את פרחי החסידים אל 'החוזה' ללמוד ממנו דרך בעבודת הבורא. תחילה ישב 'החוזה' בלנצוט, אך בעקבות חלום פלאי, ממנו הבין שאין דעת רבו – רבי אלימלך – נוחה מכך שהוא מתגורר בעיר הסמוכה אליו, עקר לעיר רוזבדוב.

את רוח קודשו שהתפרסם בה, וראייתו המופלאה מקצה העולם ועד קצהו, ייחס רבו – רבי אלימלך מליז'נסק, להקפדתו המופלאה על קדושת העיניים. בצעירותו, עוד קודם ששתה ממעיינות החסידות, נהג ה'חוזה' לקשור את עיניו במטפחת בעת הולכו ברחוב. הנהגה זו פגעה בראייתו הגשמית, אך הייתה הסיבה לכושר ראייתו הרוחני שעל שמו נקרא 'החוזה'.

לעיתים כונה אף 'הנביא'. רבי צבי אלימלך מדינוב שהיה מתלמידיו, אמר על רבו הגדול: ההבדל בין רבי לבין הנביאים, הוא אך בזה שלא היה יכול לומר "כה אמר ה'"... בהזדמנות, אף העיד על עצמו: "הייתי יכול להסתכל מסוף העולם ועד סופו, אך כשראיתי עוצם הקלקול שבעולם, התפללתי שתבטל ממני סגולה זו".

בשנת תק"ס העתיק החוזה את מושבו לעיר לובלין, שם הקים את חצרו במרכז הרובע היהודי. עד מהרה הפכה העיר למרכז החסידות בפולין, מרכז של תורה ועבודה שהאיר באור החסידות את כל המדינה. גאונים ולמדנים לצד המוני בית ישראל, נהרו לחצר כדי להסתופף בצילו, ולקבל מעצתו והדרכתו.

"החוזה" פעל במרץ להפצת שיטת החסידות במדינת פולין, והרביץ תורה והדרכה בתלמידים רבים.

פעם משנשאל תלמידו 'היהודי הקדוש' מפשיסחא, מדוע נוהרים אלפים ורבבות דווקא אל החוזה, ענה: "לחוזה יש ניצוץ משיח, ולכן נוסעים אליו כל ישראל".

על יחסם של החסידים לרבם, יכולים אנו ללמוד מדבריו של רבי אורי מסטרליסק: "לובלין היא ארץ ישראל, חצר בית המדרש – ירושלים, בית המדרש – הר הבית, דירת 'החוזה' – האולם, העזרה וההיכל, חדר 'החוזה' – קודש הקודשים, והשכינה מדברת מתוך גרונו".

מבין תלמידיו הגדולים, יצאו רבים ממייסדי שושלת חסידיות בפולין ובגליציה, ורבים אחרים היו לרבנים ברחבי המדינה. על תלמידיו נמנו: "היהודי הקדוש" – רבי יעקב יצחק מפשיסחא, האדמו''ר רבי שר שלום רוקח – מייסד שושלת בעלז, רבי נפתלי מרופשיץ (שתלמידו ייסד את שושלת צאנז), רבי מנחם מענדל מקוצק – מייסד שושלת קוצק, ועוד רבים.

חותמו של הקב"ה

בהיותו ראש וראשון להפצת החסידות בפולין, סבל החוזה רבות מתעלולי מתנגדיו. באחת הפעמים, עלה במוחם הקודח של מספר פוחזים, מזימה לתעתע בצדיק וכך לפגוע באמונת חסידיו. לקחו איפה פיסת עור צבי ורשמו עליה בקפידה: "יעקב יצחק בן מאטיל משיח, נאום השם".

באיוולתם, בטוחים היו בני הבליעל, שכאשר יקרא הצדיק את הפתק יחשוב שהפתקא נפלה משמים ויפרסם כי נבחר למשיח ה' – או אז, יגלו הם את קלונו ברבים.

אחד מן החבורה, ארב לצדיק, עד שהצליח לחדור לביתו בערב השבת ולתחוב את הקלף לבגד השבת שלו. חיכה הפוחז בקוצר רוח, בידעו שמנהגו של 'החוזה' למשמש בבגדיו בערב השבת, ככתוב בשולחן ערוך מחשש טלטול.

הכניס החוזה את ידו לבגדו, והמתנגד במחבואו עצר את נשימתו, עיניו הקדושות סקרו את הקלף ולפתע קרא בקול לסובביו:

– "ידוע כי חותמו של הקדוש ברוך הוא – "אמת", ומשלא חתם כאן "אמת" משמע שקר כתוב בקלף..." ואז קרא בקול גדול – "שקר! שקר! שקר!"

כששמע האיש המסתתר את זעקת 'החוזה', נפל ארצה מתעלף. מיום זה ואילך, הפך ממתנגד מובהק לחסיד נלהב.

כל ימיו היה 'החוזה' מלובלין מאמין ומצפה לביאת משיח צדקנו. סיפר הרב ישראל הכהן מטאמשוב, שהצדיק נוהג היה להזהיר את משמשו מידי לילה, שבאם ישמע פעמי משיח, יעירנו תיכף ומיד. אך מאידך, סלד מהעצבות ואפילו על עניינים גבוהים כ׳שכינתא בגלותא׳.

דרכו בעבודת השם, הייתה בשמחה נפלאה, צהלתו בפניו ואבלו בלבו על גלות השכינה. ומרגלא בפיו: "ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" – משום שאתה עייף ויגע מצומות וסיגופים...

המערכה להבאת הגאולה

הציפיה לגאולה שבערה בליבו של החוזה, הניאתו לפעול בדרכים נסתרות כדי לזרז ולהחיש את הגאולה. תחילה פעל החוזה לבדו, לאחר מכן שיתף בסודו צדיקים נוספים שיחד התמידו בנסיונות חוזרים ונשנים לדחיקת הקץ, עד שהדברים הגיעו לכדי מסירות נפש ממש...

הנסיון הראשון נעשה על ידי 'החוזה' לבדו. הצדיק החל לעסוק בתפילות ובייחודים עילאיים, כשהוא מבקש להביא את קץ הימים. לזמן מה, בטוח היה כי שעת הגאולה קרבה ובאה, אך לא עלה הדבר בידו. לאחר מכן גילה את אזני תלמידו הגדול "היהודי הקדוש" מפשיסחא, שהאנשים הפשוטים שבעם מוכנים היו לגאולה, אלא שדווקא 'אנשי המעלה' עיכבו אותה – שכן בשל מעלתם כל אחד מהם אמר 'אני אמלוך'...

שוב ערך 'החוזה' ניסיון שני להחיש את הגאולה, אלא שהפעם צירף אליו את ידידו הנאמן – רבי מנחם מענדל מרימנוב. יחד החליטו ליחד ייחודים במשך חמש שבתות רצופות וכך ימשיכו את חמשת חלקי הנשמה השייכים למשיח צדקנו.

אך התכנית לא התקיימה כמתוכנן.

בליל שבת הראשון, כאשר ישב הרבי מרימנוב אל שולחנו הטהור של החוזה, תמה למראה החסידים שהיו משוחחים בסעודה בחופשיות. בשולחנו של רבי מענדלי מרימנוב היו החסידים נוהגים לישב באימה ובזיע בפני רבם, ורבי מענדלי לא יכול היה לסבול דיבורים של סתם, בשולחן השבת. משגער רבי מענדלי בחסידי ה'חוזה', נדמו הקולות ואיש לא פצה את פיו, השתררה בשולחן אווירת יראה.

דרכו של 'החוזה', לעומת זאת, היתה להאיר פנים למסובים ולשוחח עמם בדברי קודש. פנה החוזה אל ידידו רבי מענדלי ושאל: "איך אפשר להטיל כך אימה ופחד על יהודים?"

למחרת, כאשר הגיע הרבי מרימנוב אל שולחן הסעודה, ראה שהחלות מכוסות במפה, והסיר את המפה מעל החלות, אך החוזה סבר שיש לכסות את החלות. התרחשויות אלו, הדגישו את דרכיהם השונות של הצדיקים ופגעו במאמציהם המשותפים.

בשבת השנייה לשהותו של רבי מענדלי בלובלין, חלה בחום גבוה, ובהגיע עת הסעודה השלישית, לא יכול היה להגיע אל השולחן. התוכנית לחמש שבתות רצופות של יחודים, נפגעה, וכבר למחרת נפרד רבי מענדלי מ'החוזה' וחזר לביתו.

מיד עם צאתו מלובלין, הוטב מצבו של רבי מענדלי, ועוד בדרך הבריא לחלוטין. ויהי הדבר לאות, שהיה זה השטן שעמד על המשמר והפר את התכניות. אולם, 'החוזה' לא נואש והמשיך לטכס עצה כיצד להחיש את בוא הגאולה.

מלחמת נפוליאון ומעשה שטן

את הנסיון השלישי יזם 'החוזה' בעת המלחמה הגדולה בין נפוליאון הצרפתי לבין הצאר אלכסנדר הרוסי.

ראו כמה מגדולי הדור, הלא הם: המגיד מקוז'ניץ, החוזה מלובלין ורבי מנחם מענדל מרימנוב, שמלחמה זו היא שעת הכושר לגאולה שלימה, שהרי מדרש מפורש הוא: "אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו צפה לרגליו של משיח".

טיכסו הצדיקים עצה, ביקשו והתפללו לה' שיצליח נפוליאון במלחמתו נגד רוסיה, ושתהיה זו מלחמת גוג ומגוג, שתביא בעקבותיה את ביאת המשיח.

ואכן הצבא הצרפתי בפיקודו של נפוליאון, ניצח וכבש חזית אחר חזית. אך כנגד צדיקים אלו, עמד רבינו הזקן בעל התניא, שטען שטובתם של ישראל היא, שהצאר הרוסי ינצח במלחמה. את דבריו נימק בדברים שראה ברוח קודשו בשמי רום:

"ביום הראשון של ראש השנה, קודם מוסף, הראו לי: אם ינצח באנאפארטה [נפוליאון] ירבה העושר בישראל, ויורם קרן ישראל; אבל יתפרדו ויתרחקו ליבן של ישראל מאביהם שבשמים. אבל אם ינצח אדוננו אלכסנדר [שליט רוסיה] – אם כי יורבה העוני, ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתעקדו ליבן של ישראל לאביהם שבשמים".

ידעו הצדיקים, שההכרעה בין תומכי נפוליאון למתנגדיו, תיפול בשעת תקיעת השופר בראש השנה הקרוב. צדיקי פולין, חרגו ממנהגם להתפלל באריכות, וחפזו לקראת תקיעת שופר כדי לסתום סופית את פי השטן המקטרג.

אף רבינו התכונן לתקיעת שופר, אולם הוא הקדים את שאר הצדיקים. כיצד? השכם בבוקר קודם תפילתו, בעוד צדיקי פולין שקועים בתפילתם, נטל את השופר בידו ותקע מאה תקיעות. כך הכריע בעל התניא את הכף נגד נפוליאון הצרפתי...

לאחר תפילת שחרית, כשהגיע עת התקיעות בבית מדרשו של המגיד מקוזניץ, הרגיש שהמערכה הוכרעה ואמר: "הליטאי [כינויו של בעל התניא אצל החבריא קדישא תלמידי המגיד] הקדימנו וניצחנו"...

לפי מסורת נוספת בקרב חסידי פולין, גם הצדיק רבי נפתלי צבי מרופשיץ נלחם נגד נפוליאון, ואף הצליח לשכנע בכך את המגיד מקוז'ניץ.

אך מפלתו של נפוליאון לא ריפתה את ידי הצדיק, ועד מהרה יצא החוזה ביוזמה חדשה להחשת הגאולה. והפעם הוא צרף בסוד הפעולה צדיקים נוספים: רבי מרדכי מטשרנוביל, רבי אייזיק מקאליב ואת גדול תלמידיו – 'היהודי הקדוש', בתקווה שבכוחות משותפים, יצליחו הפעם להחיש את הגאולה.

היום שנקבע להתאמצות בתפילה ובתחנונים, היה ליל הסדר של שנת תקע"ג, שהרי כבר אמרו חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל".

בעת תפילת ערבית בליל התקדש החג, התפלל 'החוזה' בדבקות מופלאה, מתעצם בתפילה ומייחד ייחודים. אך כבר בעת עריכת הסדר, הרגיש 'החוזה' שחבריו אינם עמו בייחודיו.

לאחר החג התגלו הסיבות:

בבית "היהודי הקדוש" התערב השטן וחרחר ריב בין זוגתו הרבנית שיינדלה, לבין אמו של 'החוזה'. כך, במקום להתעסק בייחודים עליונים, נאלץ להתעסק במריבה שבביתו... בבית הצדיק רבי מרדכי מטשרנוביל אבד ה"אפיקומן"; ועריכת הסדר שובשה שעה ארוכה עד שנמצא, ואילו בבית רבי אייזיקל מקאליב [שהתגורר בהונגריה] אמרו את ההגדה בהונגרית...

כך נכשל הניסיון הרביעי של 'החוזה' להביא את הגאולה.

צלצול הגאולה

לאחר ההסתלקות חלקו שלושת בניו של החוזה את החפצים הקדושים שהותיר אחריו. בחלקו של בנו רבי יוסף מטורטשין נפלו בגדי השבת של אביו, שהיו עשויים ממשי, ושעון הקיר שהיה תלוי דרך קבע בחדרו.

משנסתיימו ימי 'השבעה', נטל רבי יוסף את הצרור היקר תחת בית שחיו ויצא אל עירו טורטשין. לפתע התקדרו השמים, ועננים אפורים החל להמטיר טיפות גדולות שהפכו במהרה לגשם שוטף. מיהר רבי יוסף לחפש מחסה אצל אכסנאי יהודי, בתקווה שהגשם יפסק במהרה ויגיע עוד באותו יום לביתו שכן יצא לדרך בחוסר כל.

אך הגשם לא חדל, ורבי יוסף נאלץ ללון באכסניא עד למחרת בצהריים בעל כורחו.

כשהתבהרו השמים, לא ידע רבי יוסף מה יעשה, הן עליו לשלם תמורת האירוח והמזון אך בכיסו לא היית פרוטה לפרוטה.

בצער רב, נאלץ רבי יוסף להציע לכפרי את החפצים הקדושים שירש זה עתה מאביו. התייעץ הכפרי עם אשתו, התרשם מבגדי המשי, אך החליט שאין לו חפץ בהם. הוא החליט לקחת את השעון שהיה מצרך נדיר באותם ימים, באומרו: באמצעות השעון, נוכל לקבוע שעה קבועה לחליבה, בוקר וערב, הדבר יהיה לטובתנו ולטובת הפרה...

רבי יוסף הלך לדרכו בלב כבד והשעון נותר באכסניה.

חלפו השנים, ולמקום נקלע הצדיק רבי יששכר בער מרדושיץ. משהגיע הערב, פנה אף הוא ללון באותה אכסניה.

הגיע הלילה, שקט אופף את הכפר, אך מחדרו של הרבי מרדושיץ בוקעים קולות ריקוד ושירה, מתהפך לו הכפרי במיטתו מצד לצד, תמה: מדוע כה שמח הצדיק?

עם שחר לא התאפק הכפרי ושאל: מדוע לא ישן כבודו כל הלילה, ומהי השמחה הגדולה?

ענה לו הרבי: אמור נא לי, מהיכן קיבלת את השעון התלוי בחדרי? סיפר לו הכפרי את השתלשלות המאורעות, בשלה קיבלו מיהודי הדור צורה וחסר כל.

נענה הרבי ואמר: כששמעתי את קול דפיקות השעון, מיד הכרתי בו שזהו שעונו של 'החוזה מלובלין'. כי שעון רגיל, מצלצל ומודיע לבעליו שהתקרב בשעה נוספת ליום מותו. הן אמת שידיעה זו מזרזת לתשובה ולמעשים טובים אך יש בה גם מן התוגה.

אך שעונו של החוזה, שונה הוא. בכל צלצול שלו הוא מבשר שקרובים אנו שעה נוספת לקראת הגאולה האמיתית והשלמה... לכן רקדתי ושמחתי כל הלילה.

המערכה האחרונה

ארבע פעמים יצא החוזה למערכה להחשת הגאולה, וארבעה פעמים נכשל. אך מסירות נפשו למען כנסת ישראל לא ידעה גבולות, הניסיון הבא נקבע ליום ראש השנה תקע"ה.

מספר חודשים קודם התקדש החג, החל 'החוזה' בהכנות הדרושות. הוא ידע שתהיה זו מלחמה בפמליה של מטה ובפמליה של מעלה ויש לגייס לשם כך את מיטב הכוחות.

לצידו של החוזה, עמדו שני תלמידיו הקדושים: רבי קלונימוס קלמן, בעל "מאור ושמש", ורבי נפתלי הירץ מברז'ן. יחד עמם עמדו הצדיקים הנוספים שנטלו חלק במערכה, שפעלו איש איש במקומו: רבי ישראל בקוז'ניץ ורבי מנחם מענדל מרימנוב.

'החוזה' ראה ברוח קודשו שאין די בכך ושיגר איגרת דחופה אל רבי מנחם מענדל מקוסוב, בעל ה'אהבת שלום' – שיבוא אף הוא ללובלין ויעזור בכוונות ובייחודים. אך השטן בחש בקדרה פעם נוספת, רבי מענדל נשאר בקוסוב בלחץ חסידיו ושלח במקומו את בנו – רבי חיים מקוסוב. 'החוזה' הקפיד על כך, שכן לא לרבי חיים כיוון, שיהיה לו לעזר במלחמת הגאולה.

הגיעה עת תקיעת השופר של ראש השנה. בבית מדרשו של 'החוזה' עומדים הכל באימה וברתת. יודעים הם שזוהי שעת ההכרעה. תלמידו הצדיק – רבי דוד'ל מלעלוב הוא בעל התוקע, ואילו 'החוזה' עצמו הוא המקריא של התקיעות.

עומד הצדיק בבית המדרש, ונשמתו משוטטת במרומים. בשופר הקטן שאוחז רבי דוד'ל צריך לעורר את השופר הגדול - שופרו של משיח; אך השטן וודאי לא יישב בחיבוק ידיים וינסה להכשיל את המשימה. דממה שוררת בבית המקדש, רועדים התלמידים מאימת המעמד, הן זוהי מלחמה בשטן עצמו, אותו מבקש רבם להעביר מן העולם.

"תקיעה!" מצוה 'החוזה'. מקרב רבי דוד'ל את השופר לפיו ומנסה לתקוע, אך השופר דומם... שוב נשמע קולו של הרבי, הגוער בקול: "תקעו! רחמנא אמר: תקעו!" – התורה מצווה עלינו לתקוע, ואם ה'בעל דבר' מעכב - שיתקע הוא...

רק סיים הצדיק את דבריו, ותיכף נשמעו התקיעות, צלולות וברורות. ניצחון קטן בדרך לניצחון הגדול.

כי בשמחה תצאו מהגלות

בסעודת ראש השנה, אמר 'החוזה' לתלמידים שישבו אל שולחנו: "הקטרוגים גדולים, אבל אנו חושבים, שמה שלא נעשה בכוח השופר נעשה בכוח השמחה של תורה בשמחת תורה, כי כח השמחה גדול מכח היראה".

גם בקוז'ניץ התנהלה המערכה בעוז. בליל יום הכיפורים זעק המגיד בקול נורא: "ריבונו של עולם, אמור נא 'סלחתי כדברך', והחש את הגאולה. שמא תאמר, חסרים צדיקים בעולם? הלוא יש לך את רבי מענדלי מרימנוב – שהינו צדיק אמיתי. שמא חסרים "אורים ותומים" בדורנו? הרי ישנו 'החוזה' המאיר כאורים ותומים. שמא אין לך בעלי תשובה? הריני, ישראל מקוז'ניץ, בגופי החלש והרפה, מוכן ומזומן לעשות תשובה עבור כל קהל ישראל!"

ימי הדין חלפו, והצדיקים ידעו שכעת עליהם להשלים את עבודת היראה, בעבודת ימי השמחה: חג הסוכות ושמחת תורה.

אך לנגד מאמצי הצדיקים, אימץ אף השטן את כוחותיו: בערב חג הסוכות, חלה לפתע המגיד מקוז'ניץ ומשעה לשעה הלך מצבו והדרדר.

על ערש דווי קרא המגיד את בנו הצדיק רבי משה-אליקים ואמר לו: לפני רגעים אחדים, נגלה אלי הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב ושאלתיו למה אינו שומר הבטחתו שכשיעלה לשמים לא ינוח ולא ישקוט עדי יחיש את קץ הגלות.

והשיב לי רבי לוי יצחק: 'בקרוב, כאשר תהיה עמנו בעולם האמת, או אז תבין את אמיתת הדברים. עולם הפוך יתגלה לעיניך, כי מה שנדמה בעולם הזה לצרה ורעה עבור כלל ישראל – נראה שם, בעולם האמת, כטובה גדולה. ולכן אסור בשום אופן לדחוק את הקץ.

שעה קלה לאחר מכן, השיב המגיד מקוז'ניץ את נשמתו לבוראה.

מחמת הסתר פנים, לא חש החוזה בהסתלקות חברו, גם חסידיו העלימו מאוזניו את הידיעה הנוראה, שלא לצערו בערב החג.

'הנפילה הידועה'

הגיע היום הגדול שמחת תורה. בית המדרש היה עמוס בחסידים שהגיעו כדי להיות במחיצתו של הרבי. רוקדים החסידים ושרים בלי גבול, והצדיק עומד ומעודד את הקהל: "אם יהיה לנו שמחת תורה שמח, יהיה לנו גם תשעה באב שמח", הוא אומר. כוונתו של 'החוזה' ברורה: השמחה תביא את המשיח ותבטל את הצום, אך הימים שיבואו יגלו רמז נוסף בדברים, אם שמחת התורה לא תהיה שמחה, הרי שבתשעה באב יגדל האבל שבעתיים.

השמחה וההתלהבות בבית מדרשו של 'החוזה' מרקיעה שחקים, החסידים מקיפים את הבימה במעגל של דביקות ו'החוזה' רוקד ומזמר עמהם.

שיר רודף שיר וניגון רודף ניגון. איש מהחסידים לא חש, ש'החוזה' עזב את הרוקדים, הוא עלה לחדרו להתבודד וליחד ייחודים כפי שסיכמו בניהם הצדיקים.

באותם רגעים, עסק גם רבי קלונימוס קלמן, בדרכו שלו בייחודים עליונים להבאת הגאולה. אך לפתע, ניפצה אבן גדולה את החלון בבית המדרש בקראקא, זורעת בלב החוגגים הרס ובלבול. גם בבית מדרשו של רבי נפתלי הירץ שבברז'ן לא טמן השטן ידו בצלחת ושריפה מסתורית פרצה במקום, כשהיא מפיצה את החוגגים לכל עבר.

את שאירע באותו זמן בלובלין, מספרים החסידים מפה לאוזן בשם "הנפילה הידועה", אך איש אינו יודע כיצד בדיוק אירעו הדברים.

אל תשליכני

היה זה סמוך לחצות הליל, כאשר אחד החסידים שהילך ברחוב, שמע לפתע קול גניחה, משקרב גילה לחרדתו את רבו מוטל על הארץ. מיד פרץ בזעקות, שהזעיקו למקום את קהל החסידים.

נאנח הרבי ואמר: "מדוע העלמתם ממני שנסתלק המגיד מקוז'ניץ בערב חג הסוכות? אילו ידעתי זאת, לא הייתי צועד לבדי בדרכים כה מסוכנות. כי בא 'הבעל-דבר' [=השטן] לפגוע בי, והפילני דרך החלון".

תמהו החסידים לשמע הדבר, ביודעם שהחלון היחיד בחדרו של הרבי, הוא צר וקטן וממוקם בגובה התקרה, או אז נזכר רבי יהודה ליב מזקליקוב, מזקני החבורה, במילים הסתומות שאמר רבו של 'החוזה', רבי אלימלך מליז'נסק, לפני שנים רבות לתלמידו: 'דע, שיש להתפלל בחזקה: אל תשליכנו לעת זקנה'.

תשעה חודשים ומחצה היה הרבי רתוק למיטתו, תלמידו הפרופסור חיים דוד ברנהרד, ניסה ככל יכולתו, אך לא הצליח לאושש את רבו. "כל כוחות הסטרא אחרא קמו נגדי", גילה הצדיק לתלמידו הרופא, אך גם על ערש דווי לא זז מאמונתו וציפייתו: "אחכה לו בכל יום שיבוא" היה ממלמל שוב ושוב.

ביום תשעה באב, נעצמו עיניו המאירות של הרה"ק מלובלין, שמסר את נפשו להבאת הגאולה. וחורבן נוסף על חורבן, בלבם של רבבות חסידיו ושומעי לקחו.

באותה השנה ביום י"ט באייר תקע"ה, נסתלק רבי מנחם מענדל מרמינוב - הצלע השלישית בחבורה. רבים ראו את הסיבה לכך, בניסיונם של שלושת הצדיקים לדחוק את הקץ.

מקורות: 'דברי אמת', 'זכרון זאת', 'אהל הרבי', 'אור הנפלאות', 'דור דעה', 'נפלאות הרבי', 'ספר החסידות', 'סיפורי חסידים' מועדים, 'חסידות בכל דור', 'החוזה מלובלין', 'ומביא גואל'.

הסערה הגדולה אור לכ"ח ניסן | הרב זמרוני ציק

ההתלבטות שהביאה לליווי הצמוד

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...