האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

לקראת העצרת • אמפי-תירוצים // הרב אסף פרומר

דעות

מערכת האתר 223 צפיות 0

לקראת העצרת • אמפי-תירוצים // הרב אסף פרומר

מעולם דרכי גוש-דן לא היו פקוקות כל כך. נהירה המונית - מי ברכב, מי באוטובוס, מי באופניים ומי ברגל -של עשרות עשרות אלפים. המשטרה הרימה ידיים מניסיון לכוון את התנועה. ברדיו שידרו חזור ושדר אשר כל מי שאין לו סיבה חשובה לצאת, שיישב בבית. מי שבכל זאת הגיע איכשהו לאיזור, קלט מיד כי תור של מאות מטרים משתרע לפני כל קופה ● כך עשה את דרכו למקום, קהל אדיר, ענק, עצום - של תירוצים... » לקראת "עצרת הענק - לקבלת פני משיח" מאמר אקטואלי מרתק מאת המשפיע הרב אסף פרומר • לקיראה

בבימת הכבוד הצטופפו תירוצי הכבוד. אלה שלמטה מכבודם להגיע למקום, ואלה שדואגים כביכול ל”כבוד ליובאוויטש”. ואלה שכבר היו פעם ב”כינוסים כאלה”, אבל מאוחר יותר חשו כי כבודם נפגע “ומאז אני לא בא”.


גם בשורות הראשונות - בערך עד השורה המאתיים נחשב עדיין “ראשונות” - ישבו מכובדים שונים. “וי-איי-פי” בלע”ז. ביניהם ישבו ההיסטוריונים, שהעלו מן האוב אירועים שהיו בעבר הקרוב והרחוק, עם קשר ובלי קשר, באופן סלקטיבי לחלוטין, עם פרשנות ששמעו מהחבר ששמע מהחבר שקרא באחד ה”אתרים” הידועים לשמצה “ואחר כך אתה עוד רוצה שאני יבוא”?... היסטוריונים לא באים, היסטוריונים שולחים תירוצים.


תירוצים נוספים באותו יציע, דיברו קשות נגד עניינים של “צרמוניה”. כל אחד מהם היה מוכן לבטל את התירוץ - תאמין לי, אם רק פרט אחד, אבל רק אחד, היה משתנה בתוכנית האירוע:

אחד אמר שאם רק יורידו את הבימה עם הכסא - לא היה אכפת לו להגיע. השני אמר כי אם רק יפסיקו לרקוד עם דגלים - שירקדו “יחי אדוננו”, אבל בלי הדגלים - הוא היה מגיע. התירוץ השלישי שהצטרף לזימון אמר, כי אם רק לא היו מתעקשים כל כך על ה”שליט”א” - הוא היה מגיע. התירוץ הרביעי שאינו יודע לשאול, גרס כי אילו לפחות לא היו מדברים “נגד עניינים של הלכה” (??) - הוא היה מגיע. התירוץ החמישי, זה שגם בליל הסדר יש לו תירוץ - לא רוצה ש”יערבבו” את זה עם שלימות הארץ (ותפסיקו כבר עם ההשמצה שזה בגלל הקשרים שלו עם אתם יודעים מי). עם יד על הלב, אבל רק מהסיבה הזו, שבשבילי זה ממש עקרוני - נשאר הבעל-בית על מרבצו ושלח במקומו את התירוץ.


ליציע הזה השתחלו גם התירוצים האיסטניסים, הצנועים המושכים את ידיהם, הידועים גם כתירוצים מהאו”ם - בעל הנפש הזה מחמיר על עצמו “לא לבוא לא לכינוס של אלה ולא לכינוס של אלה”...


בשורות היותר אחרונות, במקום בו סוף-סוף ברק העניבות הפסיק לסנוור את העיניים, ישבו “סתם חסידים” - תירוצים חסידיים, תירוצים חסידותיים וחסיד’ישער תירוצים. לזה - יש שיעור קבוע שהוא לא מוותר עליו ויהי מה בפרט אם יש כינוס באותו יום; ההוא - אירגן התוועדות גדולה במקומו; מישהו אחר - בכלל עשה אתכפיא ואפילו שהוא לא מרגיש טוב הלך לשבע-ברכות של מקורב שאסור לפגוע בו. מתירוץ אחד, לא נעים לספר, נדף ריח שרימז כי מיודענו, רחמנא ליצלן, החליט “לצאת מההגבלות” בהתוועדות של ערב יום הגדול והקדוש, ובגלל שהוא “שפוך לגמרי”, הוא פשוט לא מסוגל לשנע ת’עצמו גם לאירוע. אם לעשות עבירה קלה, אז לפחות לבחור בתיזמון המתאים.


ביציע ההוא נדחקו גם כמות לא מבוטלת של “עשה לך תירוץ”: אני רציתי לבוא, אבל שאלתי את המשפיע שלי והוא...”. ממש כך. אוי, ועוד לא שמעתם את התירוץ של ר’ חיים, את ה”חילוק” הישיבתי הנפלא: לכינוסים של אירגון פלוני לא אכפת לי ללכת, עובדה שהרשיתי לבן שלי שמירר לי את החיים שבועיים ללכת לכינוס בי”א ניסן, אבל לכינוס הזה... הפלא ולעפאלע, הוא מנפנף באצבעו ומסביר שלא מפריע לו ה”חפצא” של הכינוסים, אלא ה”גברא”, ולידו עומד בעל הקובץ-תירוצים, וטוען שבדיוק ההיפך: זה לא הגברא, זה החפצא, והלב מתמלא חדוה כי לא פסו למדנים מקרב תנועתנו.


הדוחס ביציע זה מוסבר לא מעט בזכות תופעת ה”חברותות”: תירוצים שלא באים לבד, אלא נדבקים לתירוץ אחר שהוא ידבר במקומם; כשהוא נואם ונוהם הם מתחבאים לו מאחרי הכתף, ועל פרצופם נמרח חיוך אשר לעג וטמטום משמשים בו בערבוביא - ועוד נשאר מקום לעוד הרבה תכונות שלא פירטנו.


ליד הגדר, מהצד החיצוני, עמדו התירוצים שחלילה לא יקנו כרטיס ויכנסו פנימה - אבל “עוברים לראות מה קורה”. בערך על אותה רמה, נמצאים התירוצים החפצים בכל לבם ומאודם בהצלחת האירוע - אך מבלי להיות נוכחים בו: הם יושבים בביתם רגל על רגל, ומרימים פלאפון לתירוץ הפראייר שנסע, בתקוה שהוא זמין, כדי לשאול “נו, כמה הגיעו בינתיים”... לא יודע, משום מה הם מזכירים לי את אלה שבמבצעים “מתפללים בלב”...


וכך הגיעו התירוצים, ושמעו נאומים חוצבי להבות, ועם דמעות בעיניים הזמינו את הרבי לבוא כאן ועכשיו ולהתגלות, ורקדו בשמחה בטהרתה לקבלת פני משיח, וקיבלו החלטות טובות...

ומול כל התירוצים הטובים והנפלאים הללו, שכולם סולת נקיה ושמן משחת קודש, מול כל ההסברים המלומדים והמלוטשים אשר לית נגר ובר נגר דיפרקיני’, מול כל הנימוקים המשכנעים אשר רי”ש ולמ”ד מתגלגלים על לשונם וחרב פיפיות מתנופפת בידם, במפגן חסידישקייט עוצמתי אשר מולו הרים נמוגו וגם השפיץ של האוורסט מקבל רגשי נחיתות - יש סיבה אחת, קטנה ופשוטה, בנאלית ולא מבריקה, למה כן צריך לבוא. ומוכרחים לבוא, כן, ל’עצרת גאולה ומשיח’ לכבוד יום ג’ תמוז שתיערך ביום ראשון הקרוב באמפיתיאטרון של בת-ים (עיר הגאולה אם תרצו).


והיא: מה הכותרת של ג’ תמוז.


אם הכותרת הראשית של ג’ תמוז היא להתייחס אליו על פי נגלה ברמה הכי בסיסית של המושג, שזה די דומה לכ”ד טבת ולב’ ניסן וליו”ד שבט, וזה מה שמגדיר למה לא ללכת לעצרת, ולמה כן להשתתף בכל אירוע אחר שנותן את אותה כותרת, אזי בכלל לא משנה מה ידברו באירוע ההוא, ומה יהיה התוכן ועד כמה הדובר יהי’ “קאך” וקיצוני בכל עניני משיח ורבי והתקשרות וכו’. אם הכותרת היא כנ”ל, אזי מבחינת העולם יש רק פירוש אחד: שכל העניין של “מבצע משיח”, כל הדיבורים ששמענו החל מהמאמר הראשון של הרבי, וכל הביטויים המפורשים בתנש”א-ב’, הנבואה, בית רבינו שבבבל, משפטים נ”ב, הכל - הוא עניין אישי בלבד של חב”דניקים.


נכון, מי ימלל גדולתו וגבורתו, ותורתו הרחבה והעמוקה, ומפעלותיו למען עם ישראל, ובאמת גם “משאת נפשו הפנימית” היא משיח - אבל אין בזה שום דבר מחייב, ממשי ומוגדר החייב להתממש במסגרת של דורנו ונשיא דורנו. עובדה, קרה ג’ תמוז, ואנחנו מבינים אתכם, חסידים שמאוד מתגעגעים, ורוצים “זעהן זיך מיט’ן רבי’ן”, אבל זה לא משהו שיכול לחייב מישהו אחר.


אבל אם, יותר נכון: מכיוון אשר הכותרת של ג’ תמוז היא, שזהו ניסיון בלבד, ואין שום שינוי, וככל פסוקי המזמורים שאחר התפילה - הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, והוא גואלנו, משיח צדקנו, חי וקיים וכו’ וכו’ - אזי, אפילו אם נאמר שאת הכותרת הזו ניתן להשמיע בצורה ברורה גם בהשמטת אי אלו פרטים המאפיינים את העצרת, וגם אם יש למאן-דהו דרך יותר מוצלחת לדעתו להעביר את המסר הזה, בכל זאת, הכותרת היא: ש”מבצע משיח” ובשורת הגאולה על כל פרטיהם הריהם שייכים ומחייבים כל אשר בשם ישראל יכונה.


ומכיוון שזו הכותרת, הרי גם אם נניח שטון הדיבור וצבע הלוגו מרתיע לעת עתה כמה וכמה - בכל זאת, הצלחנו לומר באופן ברור שלא יכול להשתמע לשני פנים, ואי אפשר לטעות בו: כל מה שהרבי אומר אמת ויציב ונכון וקיים, בדיוק באותה אופן בו הובנו ופורסמו הדברים בעת אמירתם, ולכן: - הוא יגאלנו תיכף ומיד ממש, ויוליכנו קוממיות לארצנו, ויבנה מקדש במקומו שבזמן הגלות, ומשם נעתקים לירושלים, וכל זאת מתוקף היותו נשיא הדור משיח שבדור, וההתקשרות אליו וההשפעות ממנו הם לא בגלל ש”אשתכח יתיר” וכהאי גוונא, אלא בגלל שהוא נשיא הדור. חד וחלק. ולכתוב אליו, זה לא כמו לשים פתק בכותל או בעמוקה, אלא זה לכתוב לרבי, ולקבל תשובה מהרבי. בדיוק כמו לפני ג’ תמוז.


כשיש עוגן כל כך יציב וברור, אזי אי אפשר להתחלק. לא נוצרת עמימות. לא מותירים משהו כל כך מרכזי לפרשנות ויכולת הקליטה האישית של כל אחד. העניין המרכזי ברור ובהיר - וכעת נותר רק להסביר, ולבאר ולשכנע. אז צריך להשתדל להשלים את המלאכה בצורה הכי טובה, אבל נקודת המוצא והיעד ברורים. אתה יכול לנסוע עם ה”ג’י-פי-עס” הכי משוכלל, אבל אם הזנת את הנתונים הללו בצורה שגויה - אזי תגיע למקום “וואו די רוח זאגט ר גוט נרכט”, כמו שאומרים אחינו בני ישראל שבגליציה.

חבר’ה, תתקשרו לבייבי-סיטר שתבוא לשמור על התירוצים בבית ביום שלישי בערב - ותבואו לעצרת.


וה’ יעזור שיתקלקלו לנו התוכניות, לא בגלל שאנחנו לא מתכננים להיות שם, אלא דווקא בגלל שכן - ועוד לפני ג’ תמוז יתגלה הרבי בכל הדרו, ובעצרת שהוא יארגן, או-הו, שם כבר יהי’ באמת צפוף.

 

מודעה

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...