מודה אני והכרזת 'יחי אדוננו' בקומו משנתו

נדפס בחוברת "הערות התמימים ואנ"ש" שי"ל ע"י תלמידי התמימים בישיבת חב"ד צפת, גליון כסלו תשס"ה עמ' 10-22.

לחיצה על כל קישור בכתבה, פותחת לעיון את המקור באינטרנט. להשלמת הענין, ראה שיחת דבר מלכות שבת פ' תולדות תשנ"ב.

מודה אני והכרזת 'יחי אדוננו' בקומו משנתו

ר' טוביה דורון – בת ים

א.

התפתחות המודה אני"

"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" (ברכות פ"א משנה ה) - כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א מבאר מאחז"ל זה (ש"פ חיי שרה ה'תשנ"ב) שעבודתו של יהודי כל היום כולו צריכה להיות חדורה בענין זה של להביא לימות המשיח. דומה שבעבודת ה' אין רגע יותר חשוב ביום כמו רגע היקיצה מהשינה, בבוקר מיד בקומו משנתו. המחשבה הראשונה מתוך ערנות, והדיבור הראשון - אלו משפיעים על המשך היום כולו. ומה עוד שהגלות נמשלה לשינה, והיקיצה - לגאולה, "קומי אורי כי בא אורך" "למה תישן ה"' וכד', ואם כן היקיצה מהשינה של יהודי היא יציאה מהגלות בזעיר אנפין, ואצל חסידים אכן מייחסים חשיבות רבה לרגע זה.

למרות זאת, מרן רבי יוסף קארו בעל ה"בית יוסף" והשו"ע לא הביא להלכה שום נוסח שיש לאומרו מיד בקומו משנתו - ואינו מזכיר את ה"מודה אני" כלל ועיקר. ספר ההלכה הראשון הידוע שמביא את הנוסח "מודה אני לפניך כו"' מיוחס לר' משה בן מכיר בעל "סדר היום". ר' משה בן מכיר חי דור אחד אחרי ה"בית יוסף", התגורר בגליל בישוב מעין זיתים ליד צפת (ויש אומרים ליד טבריה). חיבורו נדפס בשנת ה'שנ"ט, כלומר לפני כארבע מאות שנה, שלושים וארבע שנים לאחר השו"ע.

השו"ע שהתפרסם באירופה עם הגהות הרמ"א עדיין לא מזכיר דבר וחצי דבר מעניין המילים הראשונות שיש לאמרן בבוקר. הראשון שמזכיר זאת בשמו הוא ה"עטרת זקנים" על השו"ע. הנ"ל נפטר בכ' תמוז ה'תמ"ט - וזמן חיבורו העוט"ז כפי הנראה כמאה שנה אחרי השו"ע (שנכתב בשנת ה'ש"ל). למרות זאת, הגאון בעל ה"טורי זהב", בשנת ה'תנ"ב, והגאון בעל ה"מגן אברהם" בשנת ה'תצ"ב, נושאי הכלים המאוחרים כמאה ושמונים שנה להשו"ע לא הזכירו זאת כלל, וזאת למרות שהמגן-אברהם ראה את "סדר היום" לר' משה בן מכיר, שהרי הוא מביא בשמו מספר הלכות, אבל לגבי ה"מודה אני" - אינו מזכיר דבר. הגאון בעל ה"באר היטב" (ה'תק"ב) גם הוא מנושאי הכלים המאוחרים שנדפסו על השו"ע מביא זאת גם הוא, - בשם "סדר היום", וכך מתפרסם ה"מודה אני" כנראה לראשונה כהלכה לרבים.

בסידורים שלנו הדבר מופיע כפשוט שכך יש לומר בקימה מהשינה, למרות שאדה"ז מביא זאת בשו"ע שלו בלשון "טוב להרגיל עצמו לומר בקומו משנתו" כלומר שאין בזה חיוב כמו ברכות השחר, ואפילו לא מנהג מחייב כמו פסוקי דזמרה בתפילת שחרית וכו', אלא רק "טוב להרגיל עצמו לומר מיד כשניעור משנתו", "טוב לומר" וכו'.    

וי"ל שבזה דווקא נעוצה חשיבותו הגדולה של ה"מודה אני" כפי המוסבר בחסידות לגבי "תפילת ערבית רשות" (לקו"ת דרושים לחה"ס פ, ג.) - שמכיוון שתפילת ערבית היא עניין כ"כ גבוה שאינו שווה לכל נפש לכן ירד בצורה של "רשות". וכפי שמוסבר אשר ככל שהדורות יורדים יותר, מתגלה אור עליון יותר, ולכן גבי תפילת ערבית "קיבלו על עצמם כחובה", זה נהיה שווה לכל נפש. או דוגמה נוספת: תורת הסוד שהיתה מותרת ללימוד רק ליחידים ורק בהסתר - ובדורות האחרונים "מצווה לגלות זאת החכמה" - כדברי האריז"ל, ועוד יותר מאוחר: התגלות תורת החסידות שחובה לכ"א ללמוד אותה, וללא לימוד זה יש חסרון ביראת שמים. דומה לכך ענינו של ה"מודה אני" - שהתגלה מאוחר, ונכתב בשו"ע בלשון מחייבת פחות - דווקא מכיוון שענינו גבוה מאד.

ב.

היחס המיוחד של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א ל"מודה אני"

כ"ק אד"ש מה"מ מעניק יחס מיוחד ל"מודה אני", ובהזדמנויות רבות מספור התייחס לנושא זה של התחלת היום ב'מודה אני'.

בשנת תשל"ב יצא לאור "קונטרס ענינה של תורת החסידות" בו מוסבר "ביאור מהותה של תורת החסידות יובהר ע"י ביאור תוכנו הפנימי של משיח. כי "משכרה (של מצווה) נדע מהותה", ומכיוון אשר ע"י [הפצת מעינות] החסידות "אתי מר דא מלכא משיחא", הרי מענינו של משיח - שכרה, נדע את מהותה".

ו"מנתח" לדוגמה עניין אחד בתורה - "מודה אני", ומסביר איך הוא נלמד בארבעת החלקים של התורה: פשט רמז דרוש סוד, שהם כנגד ארבעת העולמות: עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, ומראה איך ה"מודה אני" של תורת החסידות מאיר את כל ארבעת החלקים הנ"ל באור חדש. ומקשר שם את שלושת ענינים אלה יחד - משיח, תורת החסידות, "מודה אני", שזהו גילוי בחי' היחידה הכללית שבישראל (משיח), יחידה שבתורה (תורת החסידות), ויחידה שבכל אחד ("מודה אני").

ועד"ז בשיחת ש"פ תולדות ה'תשנ"ב שבה נתמקד לקמן, מבאר ענינו של "מודה אני": "התחלת היום דכאו"א מישראל, מקטן ועד גדול, היא באמירת "מודה אני לפניך כו"' תיכף ומיד כשניעור משנתו, היינו, שהיסוד לעבודה דכל היום כולו הוא הביטול וההודאה להקב"ה, עד כדי כך, שעוד לפני שנרגשת מציאות האדם, "אני", ישנו כבר הביטול וההודאה , "מודה", שזהו הביטול וההודאה שמצד העצם שבנפש".

נמצא ש"מודה אני" קשור עם בחי' היחידה, ביטול והודאה באופן של שלילת מציאותו (עיי"ש בשיחה בשלימותה).

ג.

ענין נעלה יותר - עצמות ומהות, עצם הנשמה, מציאותם של ישראל

והנה, בקטעים הבאים בשיחה זו, מבאר "שישנו ענין שקודם גם ל"אני לפניך, מצד עצם הנשמה הקשורה עם עצמותו ית' ממש" שלמעלה גם מבחי' היחידה. ועל ענין זה נסוב המשך השיחה, ובו ענינים נפלאים וחידוש תקדימי בתורת החסידות.   (בכל הבא לקמן, מומלץ ללמוד את השיחה בשלימותה, ובכך תתוסף בהבנת הדברים, דבר דבור על אופנו)   כהקדמה לעניין, מסביר כ"ק אד"ש מלך המשיח ש"עצמות ומהות" מופשט מכל גדר ותואר וכו' (סעיף ה):

"תכלית הידיעה שלא נדעך", שמגיע למסקנא שלא שייך שום ידיעה והשגה במהותו ית' .. כוונתו היא להקב"ה בעצמו שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה - עצמות ומהות, ועד שאינו קורא להקב"ה בשם "עצמות" ומהות" (שהרי אינו מבין את הפירוש ד"עצמות" והפירוש ד"מהות"), אלא "השם" (סתם), שאינו בגדר ותואר ומעלה."   ומקשר ענין זה עם עצם מציאותם של ישראל עוד לפני כל תנועה כלשהי (ס"ח), "התגלות מציאותו כמו שהיא לעצמה, (לפני שמתחילה איזה תנועה של יציאה ממציאותו) ברגע שניעור משנתו, שאין כאן שום דבר זולת התגלות (חידוש ולידת) מציאותו (לאחרי ההעלם בעת השינה), אשר, להיותו מציאות אחת עם עצמות ומהות, "ישראל וקוב"ה כולא חד", ניעור (מתגלה) עצמות ומהות שבו".

ונמצא שמדובר על עניין נעלה ביותר של עצם מציאותם של ישראל (ולא באופן של שלילת מציאותם כנ"ל) שקשור עם עצם הנשמה (שלמעלה מבחי' היחידה) והתגלות עצמות ומהות (שלמעלה מעלה מהודאה וביטול) שלכן הוא נמצא כבר ברגע שניעור משנתו, שאז אין ליהודי שום מעלה מלבד היותו יהודי, עצם מציאותו.

וכמבואר בחסידות שעצם הנשמה הוא 'ניצוץ בורא' שמתלבש בנבראים. התלבשות עצמות ומהות בנשמות ישראל.

ד.

גילוי עצמות ומהות - התגלות מציאותו של מלך המשיח

וממשיך להבהיר בשיחה באופן הכי ברור שענין זה של עצמות ומהות א"ס ועצם הנשמה של ישראל, זהו עניינו של מלך המשיח בדרגא הכי נעלית שבו "אמיתת ענינו של מלך המשיח".

וכפי שמתאר דרגא זו (ס"י) "מרומז בלשון הכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" - "מצאתי" מלשון "מצוי", שמורה על עצם המציאות שהוא למעלה מתואר וגדר כו', למעלה גם מגדר של מציאות, ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסויים משתמשים בלשון מצוי (כנ"ל ס"ה (ננוגע לעצמות ומהות א"ס - ט.ד.))" (וי"ל שדיוק הלשון "אמיתת ענינו" הוא ע"ד "אמתת המצאו" ביחס להקב"ה בריש הל' יסוה"ת, וראה הע' 60 בשיחה).

וגם זה ע"פ המבואר בכו"כ מקומות בחסידות בענין התלבשות עצמות ומהות במלך המשיח, החל מדרך מצוותיך להצ"צ מצות מינוי מלך (בסופה) "במשיח נתת אתה האין סוף בעצמו" וכן שיחת י"ר שבט ה'שי"ת (נדפס בקונטרס 'יחי המלך' גליון ש) בנוגע להתלבשות עצמות ומהות ברבותינו נשיאינו כהכנה לביאת המשיח, ועוד מקומות.

ונציין כאן כמה נקודות שמבאר בקשר לזה.

א. עצמות ומהות הבורא - עצם הנשמה, הוא החיות דמשיח שנמצא אצל כאו"א מישראל (סי"ב):

צריך כאו"א מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהדגשת העניין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח", עי"ז שכל מציאותו, תיכף כשניעור משנתו, חדורה בהחיות דמשיח (שזוהי עצם מציאותו של כאו"א מישראל, משיח שבו) שמביאה לימות המשיח".

ב. התגלות עצמות ומהות הבורא - עצם הנשמה, הוא אמיתית העניין דביאת המשיח (בסעיף י'):

"ישנה עצם מציאותו, עצם הנשמה, ו"ידיעה" זו (רק - שניעור משנתו) פועלת ומביאה לכל עניני העבודה בפועל ממש כפי שחדורים בההתגלות דעצם הנשמה, וזהו אמיתת העניין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש".    

וכ"ק אד"ש מה"מ מדגיש כאן שענינו של משיח הוא לא בחי' היחידה (כמובא לעיל ס"ב) אלא עצם הנשמה הקשור עם עצמות ומהות:

"יש להוסיף ולתקן שעיקר הכוונה היא (לא לבחי' היחידה שהיא א' מחמשה שמות שנקראו לעצם הנשמה, אלא) להתגלות עצם הנשמה ממש, שזהו אמיתת ענינו של משיח (הן ניצוץ משיח שבכאו"א מישראל, והן ועאכו"כ משיח הכללי), העצם דישראל שלמעלה מבחי' היחידה".

ג. ענין זה - של עצמות ומהות, אמיתת ענינו של משיח. מתבטא בהתגלות מציאותו של מלך המשיח (סי"א):    

"העניין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" מתבטא בכך שתיכף שניעור עצם הנשמה (שמתגלה עצם מציאותו ורק העצם) מרגיש בנשימת האויר ענינו של משיח - אויר של משיח, ובלשון חז"ל "רוחו של מלך המשיח".    

"ויש לומר ש"אויר (רוח) של משיח" הוא למעלה גם מ"אורו של משיח", כי, אור של משיח מורה על ההתגלות דמשיח ע"י פעולותיו (כמו ילחם מלחמת ה' " עד שיינצח", וכיו"ב), משא"כ אויר של משיח מורה על העצם (חיות) דמשיח, כלומר, התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפנ"ז למלכות) בתור מלך המשיח, ולאחרי התגלות מציאותו (אויר שבאין ערוך מאורו של משיח), מתחילה ההתגלות לעיני כל ע"י פעולותיו (אור של משיח)".

ונמצא שהתגלות מציאותו של מלך המשיח קשורה עם התגלות עצם הנשמה ועצם מציאותו של כאו"א מישראל עד להתגלות עצמות ומהות ית', וע"כ ישנו אצל כל יהודי ברגע שניעור משנתו.

ה.

עצמות ומהות לפני אמירת "מודה אני"

 בהמשך, מסביר כ"ק אד"ש מה"מ שענין זה קודם - גם בזמן - לאמירת "מודה אני". שכל יהודי שמתעורר משנתו בבוקר, לפני שאומר "מודה אני" - נמצאת אצלו באופן של "מצוי" נקודת היהדות, עצמות ומהות ממש (ס"ח):

". . אמירת "מודה אני לפניך" היא תנועה של ביטול והודאה (במחשבה בדיבור וגם במעשה, כיון ש"עקימת שפתיו הוי מעשה"), שהיא יציאה ממציאותו".

"וקודם לזה ולמעלה מזה - התגלות מציאותו כמו שהיא לעצמה לפני שמתחילה איזה תנועה של יציאה ממציאותו ברגע שניעור משנתו, שאין כאן שום דבר זולת התגלות (חידוש ולידת) מציאותו (לאחרי ההעלם בשעת השינה), אשר, להיותו מציאות אחת עם עצמות ומהות "ישראל וקוב"ה כולא חד", ניעור (מתגלה) עצמות ומהות שבו".

ועד"ז בהמשך השיחה (ס"י) "לפני שפועל בעצמו התגלות בחי' היחידה, ביטול והודאה [ועד שנמצא במעמד ומצב שאין לו להרהר בדברי תורה . . ]" - המעמד ומצב שלפני 'מודה אני', "ישנה עצם מציאותו עצם הנשמה . . " וכו'

 וכבר נתבאר שהתגלות עצמות ומהות - עצם הנשמה, זהו ביאת מלך המשיח.

ו.

הכרזת "יחי אדוננו" וגו' זהו התגלות מציאותו דמלך המשיח

הדרך להביא לגילוי כה נעלה, אומר כ"ק אד"ש מה"מ (סי"ב) "לאו דוקא בענינים נעלים הקשורים עם בחי' היחידה, כמו לימוד והפצת תורת החסידות, יחידה שבתורה, אלא גם (ובעיקר) בענינים פשוטים, כמו נתינת צרכיו הגשמיים של יהודי, הקשורים עם עצם מציאותו (נשמה בגוף)" - וי"ל שזהו ע"ד המבואר בחסידות לגבי השאלה מדוע זכו בזכות מצות פסח ומילה לכל הגילויים הנעלים של קרי"ס ומ"ת - גילוי עצומ"ה, ומוסבר מכיוון שאת הפעולות הפשוטות האלו עשו בקבלת עול רק בגלל שהן ציווי העצמות, ולכן זכו עי"ז לשכר - גילוי העצמות, וכמו כן מוסבר בפרק לו-לז בתניא שהעבודה בתומ"צ ואתכפיא של זמן הגלות, הם הפועלים את הגילויים של ימות המשיח.

כל זה בנוגע להתגלות עצם מציאותו של כאו"א מישראל. וכדי לפעול את התגלות מציאותו של מלך המשיח, הנה מובן שכ"ק אד"ש מה"מ אינו אומר על עצמו 'אני משיח' 'אנא אמלוך' וכיו"ב, כי זהו התפקיד של בני ישראל, "מצות מינוי מלך", מפני הביטול העצום של ספירת המלכות 'דלית לה מגרמה כלום'. אבל מבחינתנו, כ"ק אד"ש מה"מ מרמז בלשון ברורה מאד (סי"ב):

"וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע: ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם" - נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה ע"י המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה" - שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח".

כלומר השלמות לא נמצאת במצב של "יחי אדוני המלך דוד לעולם", כי זו לא השלימות דמלכות דוד. השלימות נמצאת דוקא בהתגלות מציאותו של מלך המשיח "ששלימותה ע"י מלך המשיח", ובלשון חסידים קמי מלכא ובעידודו "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" - נצחיות מלכות דוד ושלמה, מלכות השם - ע"י מלך המשיח, "שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח".

ונמצא שהתגלות מציאותו של מלך המשיח בא לידי ביטוי בצורה פשוטה מאד, ע"י אמירת "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" - שעל ידי הכרזה זו אנו מפרסמים אודות זהותו של מלך המשיח ומגלים את מציאותו, וזמנה של הכרזה זו הוא בכל רגע ורגע שהאדם נושם, וגם (ובמיוחד, לפי שיחה זו) לפני "מודה אני", "שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף "מלך מבית דוד כו"'.

ז.

ביאור עפ"י "ענינה של תורת החסידות"

ואדרבה, לפי ביאור כ"ק אד"ש מה"מ על "מודה אני" בקונטרס "ענינה של תורת החסידות": "ענינו של מודה אני ע"פ חלק הסוד שבתורה: "מלך חי וקיים" הוא בחי' המלכות כמו שהיא מיוחדת עם בחי' היסוד כי "מלך" מורה לספירת המלכות, ו"חי וקיים" - לספירת היסוד. וזהו "מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי", שהחזרת הנשמה באה מבחי' המלכות כמו שהיא מיוחדת עם היסוד" (וכידוע אצל חסידים שענינו של כ"ק אד"ש מה"מ, ספירת המלכות. וכ"ק אדמו"ר הריי"צ - ספירת היסוד. (הערה 73 בקישור זה) וראה שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב "וכפי שהיה בדור שלפניו, שכ"ק מו"ח אדמו"ר נתאחד עם אביו")

ובשיחה דידן, מבהיר כ"ק אד"ש מה"מ עניין חדש: משיח זה (לא רק מלך המשיח שענינו מלכות שהיא דרגה, אלא בעיקר) עצמות ומהות - שמעל ומעבר לכל גדר ודרגה, וא"כ, אין ערך כלל בין עניין התאחדות ספירת היסוד עם המלכות (מלך חי וקיים), שזהו דרגות בלבד, להעצמות שמתגלה בהכרזת 'יחי אדוננו'. ושוב יוצא: לפני "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" - נמצא ובלשונו הק' "מצוי": "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד".

ח.

אפשר (וממילא צריך) לפסוק כך להלכה

דיוק לשון הזהב של רבנו הזקן בשו"ע שלו בנוגע ל'מודה אני': "טוב להרגיל עצמו לומר מיד כשניעור משנתו", "טוב לומר" וכו', יתור המילים הפחות-מחייבות-לכאורה: "טוב להרגיל עצמו לומר", ו"טוב לומר" המיוחדת להלכה זו מעידות כאמור (סעיף א), דווקא על מקורו הגבוה שאינו שווה לכל נפש, לכן אפילו בשו"ע ירד בצורה קרובה ל"רשות" - וכנ"ל לגבי "תפילת ערבית רשות" - דוקא מכיוון שעניינה כ"כ גבוה, לכן אינה שווה לכל נפש, והיא "רשות". וכן הוא בענין "מודה אני" שהתגלה לרבים דווקא בדורות האחרונים כי ענינו כ"כ גבוה, אבל אחרי שנכתב בשו"ע והכניסו אדה"ז בסידורו שהוא שווה לכל נפש, נעשה שייך לכאו"א מישראל. ויחד עם זה אין בשו"ע שלילה שאסור לומר משהו לפני ה"מודה אני".  

וכעת אחר שנתגלה ע"י כ"ק אד"ש מה"מ בעצמו וברצונו, ונתפרסם גלוי וידוע לכל העמים (ובמיוחד ביו"ד שבט תשנ"ג) גילוי עוד יותר גבוה של עצמות ומהות בהכרזת "יחי אדוננו", ומסר נפשו על הדבר לעודד הכרזה זו באופן ד"שימה בפיהם", גילוי זה כבר נהיה שווה לכל נפש ונמצא אצל כאו"א בכל מצב שהוא (כנ"ל מהשיחה). ולפי הפלאת כ"ק אד"ש מה"מ שעניין זה שנמצא - "מצוי" - וגלוי - אצל כל יהודי שמתעורר משנתו, וגם "שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף "מלך מבית דוד כו""' יש עפי"ז מקור להכריז את ההכרזה "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" - לפני אמירת "מודה אני" - "שתוכנה של הכרזה זו היא התגלות מציאותו דמלך המשיח".     

כרגיל בכגון דא, יבואו מערערים (שממילא קשה להם עם ה"יחי אדוננו") ויטענו טענה מצד ה"קדושה" - איך אפשר לומר "יחי" בידיים טמאות כו', וכבר הקדים אותם כ"ק אד"ש מה"מ בהסבירו ("לוח היום יום" י"א שבט) "כל הטומאות שבעולם זיינען ניט מטמא דעם מודה אני פון א אידען. ער קען זיין א חסר בזה או בזה, אבער דער מודה אני בלייבט גאנץ" (כל הטומאות שבעולם לא יטמאו את המודה אני של יהודי. הוא יכול להיות חסר בזה או בזה, אבל המודה אני נשאר שלם) מפני שמגיע ממקום שאין לס"א שם שליטה, ק"ו ל"יחי אדוננו" שמגיע מעצם הנשמה וכמבואר בשיחה זו (והקודמת אליה) שזהו ללא קשר למעמדו ומצבו מצד הגילויים. 

אני באופן אישי שמעתי לראשונה את העניין לומר "יחי אדוננו" לפני "מודה אני", מהרה"ח זמרוני שי' ציק בבת ים בהתוועדות. וזאת מכיוון שחייבים לחיות עם משיח, וא"א שהדבר הראשון שבבוקר לא יהיה קשור למשיח, והוא שמע זאת מהרה"ח אפרים שי' קמינקר (מעפולה), ולפני שהחל לומר זאת שאל את הרב אשכנזי - שאפשר זאת. ואכן קיבלתי זאת על עצמי בשמחה, אעפ"י שנשארתי בצ"ע. כמה שבועות לאחר מכן שלמדתי שוב את דבר מלכות הנ"ל - התיישב אצלי ששם כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א מדבר על זה באופן גלוי. ועדיין זה נשאר אצלי בגדר דבר פנימי שא"א לפרסמו ברבים, שהרי זה לכאורה חידוש גדול ולא כפי המוזכר בשו"ע.     

עברו עוד כמה שנים עד שבהשגח"פ למדנו על ה"מודה אני" בהלכה, והעירו שזה כלל לא נמצא בשו"ע של מרן רבי יוסף קארו. אלא רק בנו"כ מאוחרים כ - 200 שנה לשו"ע. ואז גם שמתי לב ללשון המיוחדת שאדמו"ר הזקן מביא את ה"מודה אני". ואז ראיתי לנכון להעלות זאת על הכתב ולפרסמו בדפוס 'לדורי דורות'. 

ט.

הרחבת הביאור שעצמות ומהות מתגלה בהכרזת "יחי אדוננו" 

וליתר ביאור עניין התגלות מציאותו של מלך המישח, כידוע כל מה שכ"ק אד"ש מלך המשיח אומר לגבי קודמיו, "עי'ז פסק בעל המאמר את הדין על עצמו שהוא הרעיא מהימנא בגילוי של כל אנשי הדור", בזה הוא גילה זאת על עצמו (קונטרס פורים קטן תשנ"ב, הסכמות בני הגאון המחבר לתניא, ועוד). ממילא גם מה שכ"ק אד"ש מה"מ אומר בקונטרס "שלח נא ביד תשלח" על הרבי הריי"צ "השליח היחיד שבדורנו והמשיח היחיד שבדורנו", בזה הוא גילה על עצמו שהוא - זה.

ובצורה יותר ברורה בש"פ תצוה ה'תשנ"ב "כבר באתי לגני אחותי כלה" ושם בהע' 81 "ובשהש"ר שם: "אמר ר' מנחם חתני' דר' אלעזר בר אבונה בשם ר' שמעון בן יוסנה" - דיש לומר, שרומז על שלימות הענין דהשראת השכינה למטה ע"י "גואל (ראשון הוא גואל) אחרון" ש"מנחם שמו" (סנהדרין צח, ב.)" ובקונטרס בית רבינו שבבבל (ס"ה) ". . רבינו, נשיא הדור, שהוא המשיח (גואלן של ישראל) שבדור (כנ"ל ס"ה), ועוד וג"ז עיקר, שהוא הנשיא דתורת החסידות" ובעוד כו"כ מקומות, נלקטו בספר 'תורתו של משיח'.   

מובן אם כן, כאשר כ"ק אד"ש מה"מ מדבר על "התגלות מציאותו בתור מלך המשיח", הקשור עם גילוי ניצוץ של משיח אצל כאו"א וכו' וכבר בכמה שיחות לפנ"ז (ש"פ וירא וחיי"ש תשנ"ב), שמבאר וחוזר ע"ז אשר בכל דור ישנה מציאותו של משיח "א' הראוי מצדקתו להיות גואל" וכשהגיע זמן הגאולה ונגלה אליו השי"ת זהו התגלותו של משיח, שהגלוי הוא: להצביע על בשר ודם ולומר 'זהו מלך המשיח', "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד". וגילויו וחשיפתו לעין כל - זה גילוי עצמות ומהות, ובזה כאו"א מגלה גם את ניצוץ משיח שבו. 

לכן דוקא צריך לומר, לגלות, לחשוף ולהוציא לאור את האמת על כ"ק אד"ש מה"מ: זה האיש, וכפי שכ"ק אד"ש מה"מ מדייק פעמים רבות ב"דבר מלכות", "מראה באצבעו ואומר זה, הנה זה (המלך המשיח) בא, והנה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו" (ש"פ וירא תשנ"ב ועוד עד"ז) ועד שזהו לשון הנבואה לדור זה: (ש"פ שופטים תשנ"א) "הנה זה (מלך המשיח) בא" - מראה באצבעו ואומר "זה" – הרבי שליט"א מליובאוויטש. וכלשונו הק' בסיום השיחה הנ"ל "שהלידה דמלך המשיח (התגלות מציאותו) היא באופן גלוי לעין כל, עד ש"כל השומע יצחק לי" ולא עוד אלא שפועל גם על אוה"ע". 

קצת קשה להתרגל לרעיון הפשטני הזה שע"י התגלות מציאותו - זהותו של משיח מתגלה עצמות ומהות - בגלל הסיבוך שלנו מצד זה שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות והננו אנשי גלות ונמצאים ב"מצב גלותי" שמזה באים כל השאלות בפרטי הגאולה ומשיח צדקנו, - אבל עצמות ומהות הוא פשוט בתכלית הפשיטות - וזה (ענינו של) משיח (כנ"ל בארוכה) וע"י גילוי אצל עצמו והדגשת הנשמה - התגלות מציאותו, שנמצאת למעלה מהגלות, יתבטל ויתהפך כל זה, (וע"ד המבואר בשיחת ש"פ במדבר וחה"ש ה'תנש"א בסופה). וגילוי הנשמה הוא כנ"ל דוקא ע"י הכרזת 'יחי אדוננו'

וי"ל שלכן כ"ק אד"ש  מה"ם גילה זאת על אדמו"ר הריי"צ שהוא "המשיח היחיד שבדורנו", לעומת אדמו"ר הריי"צ שלא גילה זאת על אביו אעפ"י ששניהם - בדורם - היו ראויים - כי זהו דור השביעי שכבר "הגיע זמן גאולתכם", ולכן התגלה אליו השי"ת ושלחו, מכיוון שכבר פסקו שהוא בחזקת משיח, [וגם פסקו עליו פס"ד "מסיני" שהוא "נביא ומלך המשיח", ופסקו פס"ד "מסיני" שהוא "משיח בוודאי", ופסקו פס"ד "מסיני" שהו "חי וקיים בגוף גשמי"] והתחיל את ג' הפעולות של משיח ודאי וכו' (עשה והצליח - ש"פ חיי"ש ה'תשנ"ב סי"ג "ובכו"כ ענינים כבר נצח", ובנה מקדש במקומו - ש"פ תרומה ה'תשנ"ב (סי"ב)"ובנוגע אלינו הכוונה - לבנות את בית המקדש השלישי, בפשטות ממש" וקבץ נדחי ישראל - ש"פ ויקהל תשנ"ב "כשרואים בשנים האחרונות איך שנעשה ה"ויקהל" בפשטות - קיבוץ גלויות דבנ"י מכל העולם שעולים לאה"ק"). מה שלא היה בדורות קודמים ובזה פסק על עצמו. 

ויש לקשר זה עם המבואר בשיחת ב' ניסן ה'תשמ"ח ע"ד ההכרזה 'יחי המלך' (ס"ו) "שבנוגע למלך המשיח מודגש ביותר הקשר והשייכות לכל ישראל - שעצם נשמתם בחי' היחידה, היא ניצוץ מנשמתו של משיח", וע"פ מה שהובא לעיל מהשיחה דתולדות יש להוסיף ולתקן שהכוונה לעצם הנשמה, וממשיך ומבאר "ולכן גם הענין ד"אין מלך בלא עם" (תוכן הכרזת העם "יחי המלך") הוא בהדגשה יתירה אצל מלך המשיח - "דרך כוכב מיעקב", כוכב דכללות ישראל, הקשור עם גילוי "דרך כוכב מיעקב" אצל כאו"א מישראל, התגלות בחי' היחידה שלו." ונמצא שבהתגלות עצמות ומהות שנמצא במלך המשיח עהכרזת "חי המלך' ישנו גם התגלות עצמות ומהות שבכ"א מישראל. שמגלה ניצוץ משיח שבקרבו - ניצוץ בורא כנ"ל.     

סוף דבר:

המקושרים הזריזים שביננו תפסו את העניין בשנת תשנ"ב כשנדפסו הדברים ב"דבר מלכות", והחלו לומר בבוקר "יחי אדוננו" לפני "מודה אני". ומי ששאל רב מורה הוראה מפורסם - (באופן פרטי)

- האם אפשר לנהוג כך - קיבלו תשובה שאפשר. 

אחרי שעברו עוד כמה שנים מאז שהעניין התפרסם ונלמד, הנה כיום זה דבר פשוט בין כו"כ מהתמימים המקושרים לאילנא דחיי - כ"ק אד"ש מה"מ, שכך נוהגים, והולך ומתפשט ואור. 

ונבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

דבר מלכות תולדות PDF