איש חסיד היה הרב זמרוני שמו

מסופר על כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שעבר ליד ביתו של כפרי אחד שבחצרו היו לוחות רבים של קליעה למטרה. וראה זה פלא – החצים היו נעוצים בדיוק בנקודה שבמרכז הלוח, כשכל העיגולים סביבותיהם. הרבי עצר לראות את הפלא הגדול ולא נח ולא שקט עד שביקש לראות בעיניו את האיכר המפליא כל כך לקלוע בדיוק למטרה, בלי לסטות ממנה ולו במשהו. משהגיע האיכר שאלו הרבי: הכיצד מפליא אתה כל כך לקלוע תמיד בדיוק מוחלט למרכז הלוח. גם אני מומחה בקליעה למטרה, ואולם לפעמים אני מחטיא בכמה מילימטרים. הכיצד אתה מצליח שלא לטעות ולקלוע תמיד בדיוק אל נקודת המרכז?! צחק האיכר וענה בתמימות: ההבדל בינינו הוא פשוט – אתם בוודאי מציירים תחילה את הלוח עם נקודות המרכז והעיגולים סביבו, ואחר כך מנסים לקלוע למטרה. אני להיפך: תחילה אני קולע את המטרה, ורק כשיש לי את הנקודה, כאשר החץ נמצא כבר בנקודת המרכז, רק אז אני מצייר את כל העיגולים מסביב. כך אינני טועה אף פעם. החץ קולע תמיד בנקודה בלי לסטות ימינה ושמאלה אף זיז כלשהו.

אם ה"עיגולים" באים לפני ה"נקודה" אפשר תמיד לסטות ולטעות ולנטות מן האמת. אבל כשישנה הנקודה, והיא תקועה במקום בכל התוקף, וכל ה"עיגולים" אינם אלא מסביב לה, אזי אי אפשר לטעות ואי אפשר לסטות. לאן שלא הולכים והיכן שלא מסתובבים לא זזים אף פעם מהנקודה. תמיד קשורים ודבוקים רק בנקודה וב"עצם", וכל מה שקורה עם האדם, הן לטוב והן למוטב. הוא מנצל זאת להתקדם עוד יותר אל הנקודה

הרבי שליט"א מלך המשיח קבע את הכלל שאמנם אצל חסידים אין מספידים, אבל בהחלט מספרים סיפורים אודותיו, כדי שילמדו ממנו איך להתנהג. וזה עצמו ימהר עוד יותר את "הקיצו ורננו" תיכף ומיד ממש.

הכרתי את הרה"ח ר' זמרוני זעליג ב"ר חיים במשך שנים רבות. לא תמיד הסכמתי עם כל מה שאמר ועשה, אבל תמיד התפעלתי מזה שהוא דבק כל הזמן בנקודה, בעצם, ברבי שליט"א מלך המשיח. וכל מה שהוא עושה הן בגשמיות והן ברוחניות, הכל רק למטרה זו ושום דבר בעולם לא יכול להזיז אותו מזה. הוא מוכן לוותר על הכל הן בגשמיות והן ברוחניות, ואף להפסיד את החברים הקרובים ביותר שלו ואת התומכים הגדולים ביותר בו, ובלבד שלא לסטות בכי הוא זה ממה שלדעתו הרבי רוצה. ממש כפי שהרבי שליט"א מפרש את דברי המשנה "כל ימי חייך להביא לימות המשיח". ש"כל ימי חייך" צריכים להיות מלאים וחדורים אך ורק בנקודה אחת – מה אני עושה ומה אוכל לעשות עוד יותר בשביל "להביא לימות המשיח".

הכרותי עמו מקרוב התחילה כשלמדתי בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד בשנות הלמ"דים (מאלול תשל"ד). לא הכרתי אותו לפני כן, בפעילותו הנפלאה בשנות התקרבותו הראשונות לחב"ד, כשהי' מדריך בישיבת נחלים, וסחף אחריו כמה וכמה נערים שיקומו בכל בוקר מוקדם וירוצו לטבול במקווה קר וקפוא ויספיקו גם ללמוד קצת חסידות לפני התפילה בסדר הישיבה שם. וגם ייצאו בעצמם למבצע תפילין עוד בשלבי התקרבותם הראשוניים. מה שהביא לכך שהם הפכו מיד להיות חסידים מסורים. וכך במשך כל שנות חייו הוא הביא לרבי עוד ועוד יהודים וחסידים. וכבר סיפרתי במסגרת זו שכך הי' נהוג בבית חב"ד של ר' זמרוני בבת ים – בית חב"ד הראשון בארץ הקודש – שכל יהודי שנכנס או שפוגשים אותו, מעודדים אותו לכתוב לרבי, וכך מקשרים אותו ישירות עם הרבי. וכך נמשך כל השנים, גם ובמיוחד בשנים האחרונות, שהמון המון יהודים כותבים לרבי דרך אגרות הקודש, מקבלים החלטות טובות, מתקשרים לרבי ונושעים גם בענייניהם הפרטיים. וכן אודות ההנהגה שם (ובמיוחד ע"י מי שלימד שם כל השנים, הרה"ח ר' אהרן הלפרין) פשוט לאסוף יהודים מהרחוב, לבקשם להיכנס לכמה דקות לבית חב"ד לתפילה, ושם ללמוד איתם לדבר איתם ולקשר אותם אל הרבי. חלק גדול מאותם שנאספו אז מהרחוב, הם כיום שלוחים בערים רבות, מנהלי בתי חב"ד, שיש להם עצמם מאות מקורבים. סיפרתי כאן גם כיצד הרבי שאל אודותיו באמצע ההתוועדות בכ"ה אלול תשל"ד: "זמרוני איז שוין דא? ער שרייבט מיר צעטליך וועגן הונדערטער אידן, און איך קען אים נאך נישט" (זמרוני כבר כאן? הוא כותב לי פתקים אודות מאות יהודים ואני עדיין לא מכיר אותו). ובאותו לילה התוועדנו יחד עם ר' זמרוני, כשהרבה חסידים 'יורדים' עליו בחיבה יחד עם תביעה: הרבי עדיין לא מכיר אותך…

באותם ימים, כשלמדתי בכפר חב"ד, הקים ר' זמרוני בבת ים את בית חב"ד הראשון בארץ. הי' זה מרתף קטן ברחוב רוטשילד, שירדו אליו במדרגות מהרחוב וכמדומני הי' פחות מד' אמות על ד' אמות. אנו, התמימים מכפר חב"ד, היינו מגיעים לשם לקבל תחמושת – דפים שהתחילו להוציא לאור באותם ימים בשחור-לבן, בלי גרפיקה ובלי כל מיני פעלולים, אלא פשוט קריאה ליהודים להצטרף למבצעים של הרבי שליט"א. כך, עם התפילין והתחמושת היינו יוצאים ל"מצבה" למבצע תפילין. גם "טנק" בזעיר אנפין כבר הי' שם (עוד לפני הטנקים הגדולים של ר' דוד נחשון) בדמות מכונית שהייתה מסתובבת עם רמקול בכל ערב שבת להכריז כי "כל אשה ובת מדליקה נרות שבת" ומודיעה על זמני ההדלקה ועל המבצעים הנוספים.

עברו כמה חודשים, ודמי השכירות עבור אותו מרתף קטן בית חב"ד, לא שולמו. הדוחק שרר אז בארץ ובפרט אצל חסידים והאמצעים הכספיים לא אפשרו לשלם. בעל הבית הסיק את המסקנה, ביטל את חוזה השכירות והוציא את בית חב"ד מהמקום. ומה הייתה תגובתו של ר' זמרוני: הרי עשינו לכאורה את הדבר הנכון. פתחנו בית חב"ד כהוראת הרבי שליט"א ואיך ייתכן שהקב"ה מוציא אותנו משם – אין זאת אלא, כפי שהרבי מלמד אותנו כל הזמן, שכל ירידה היא רק לצורך עלי'. וככל שהירידה גדולה יותר, כך צריכה העלי' להיות עוד יותר גדולה. כנראה רוצים לומר לנו מלמעלה שלא מתאים שבית חב"ד יהי' במקום כה קטן ושולי. בית חב"ד צריך להיות הרבה יותר גדול וחשוב. ומיד שכרו דירה שלמה שתשמש כבית חב"ד ראוי יותר לשמו. עברו עוד כמה חודשים, ולא הי' מה לשלם עבור הדירה השכורה. בעל הדירה הלך בעקבות קודמו ופינה את בית חב"ד מהמקום. ואז שכר ר' זמרוני קומה שלמה ב"מגדל נחום" ופתח את ישיבת "הדר התמימים" לבחורים שממש באו מהרחוב והפכו שם לחסידים ושלוחים ורבנים.

כשהתחיל הרבי שליט"א להרעיש אודות בשורת הגאולה, ובפרט החל מ"השיחה הידועה" בכ"ח ניסן, ארגן ר' זמרוני את כינוס החירום במוצאי שבת בכפר חב"ד. שממנו יצא פסק הדין של רבני חב"ד כי הרבי הוא הוא המלך המשיח ועליו להתגלות תיכף ומיד. מה שהביא בהמשך למסירת פסק הדין לרבי שליט"א ולהכרזת ולשירת "יחי אדוננו" בשבת תזריע-מצורע ו' אייר על ידי ר' דוד נחשון בעידוד הרבי שליט"א ומאז הולך ומוסיף ואור בזה. כשהי' נראה כי הגורמים הרשמיים עדיין לא מפרסמים מספיק על הענין שהוא תמצית חיינו, קבלת פני משיח צדקנו, יסד ר' זמרוני את "האגודה לגאולה האמיתית והשלמה" והתחיל להוציא עיתון בשם "הגאולה". רבים מאתנו זוכרים איך הרבי שליט"א נסע אז לאוהל כשהוא מחזיק בידו באופן בולט את עיתון "הגאולה" עם כותרת ענק בצבע אדום "יש נביא בישראל".

בג' תמוז תשנ"ד, כשרבים היו מבולבלים איך להגיב ואיך לקבל זאת, יצא ר' זמרוני בהכרזה ברורה כי הרבי מלך המשיח חי וקיים גם בגופו הגשמי, ואין זאת אלא שהוא העלה את רף האמונה אצל אלפי יהודים להרבה הרבה יותר, כשאין מתחשבים כלל במראה העיניים ומאמינים ללא סייג בדבריו הקדושים של הרבי ללא התחשבות במאומה. כדי להמחיש עד כמה הדבר ברור, נערכו בבת ים החל מג' תמוז מדי יום התוועדויות "שבע ברכות" (אני הייתי שם בד' תמוז), בהם עוררו שוב ושוב עד כמה צריכה האמונה להיות חזקה ולהמשיך להפיצה בגאון ללא התפעלות מאף אחד, שכולם יידעו כי אכן הרבי הוא מלך המשיח, הוא חי גם בגופו הגשמי, ובכל רגע הוא עומד להביא את הגאולה לכולנו. הוא הבין כי לא די בעיתון שיוצא רק מדי פעם, אלא זקוקים לתזכורת ולעוצמה כל הזמן ואז הפך עיתון "הגאולה" ל"שיחת הגאולה" היוצאת לאור כל שבוע. הוא אמר לי כמה פעמים כי הוא יודע שהרמה המקצועית אינה כל כך גבוהה כפי שצריך להיות, למרות שהשתדל מאד לשכללה כל הזמן. אולם אי אפשר לוותר על המסר שחייב להגיע לכל אחד במלוא התוקף בלי שום גמגומים. במשך ימים ולילות שלמים במשך שנים ארוכות לא ראו אותו בבית. הוא ישן במשרד על מזרון בקושי שעות ספורות וטעם פה ושם משהו כדי להחזיק את הנשמה בגוף, אבל לא הי' מצב ששיחת הגאולה לא תצא בזמן. וכן שכל המשימות שלקח על עצמו יבוצעו בשלמות. כך גם רבים אחרים למדו ממנו להשמיע את המסר הברור של האמונה במלוא התוקף ולהתמסר לכך ללא הרף וללא לאות.

אבל הדבר שהרשים אותי ביותר באישיותו הי' דווקא בשעה של שפל ביחסים בינינו. כאשר יצאו נגדו גם מתוכנו בצורה מאד חריפה. ישבתי אצלו במשרד עם עוד ידיד יקר וניסינו לשכנע אותו בנושא מסוים. הבהרנו לו שעם כל ההערכה וההערצה אליו, אנחנו לא נוכל להיות עמו בשום אופן כשלדעתנו אין זה רצונו של הרבי. הידיד הנוסף ניסה לפרוט על רגשותיו: מה נאמר כשכל העולם הדתי והחרדי והחסידותי ואפילו אלו שנלחמים בעד הפצת האמונה בכך שהרבי הוא מלך המשיח והוא חי וקיים יהי' נגדנו. הוא ענה לנו בנועם, אבל בתוקף: הדבר היחיד שיוכל לשכנע אותי הוא אם אגיע למסקנה שאכן אין זה רצונו של הרבי. אבל אם זהו רצונו של הרבי, גם אם כולם ממש יהיו נגדנו ויוקיעו אותנו ונישאר בודדים במערכה – אנו הולכים אך ורק עם הרבי!

הרבי שליט"א לימד אותנו שאף פעם אין מצב של בכיות ואנחות. כל ירידה צריכה להביא לעלי' גדולה. וככל שנדמה שהירידה גדולה יותר, זה צריך להביא לעלי' גדולה עוד הרבה יותר. בתשל"ח, כשהרבי קיבל "התקף לב" והמזכיר ר' בנימין קליין אמר תהילים מתוך בכיות – שלח אותו הרבי לרקוד. והרבי העביר אז מסר לכולם: מי שאכפת לו מהבריאות שלי, שישמח עוד יותר בעצמו ויילך לשמח כמה שיותר יהודים. רק כך, ללכת רק קדימה ורק בשמחה, בלי דמעות ובלי אנחות, זו הדרך שתביא את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלמה.

בטוחני שאם ישאלו את ר' זמרוני מה הוא רוצה שיעשו כדי שנראה בגלוי גם אצלו את "הקיצו ורננו", הוא לא יבקש להדליק נרות וללמוד משניות – עם כל החשיבות של הדברים, כמובן. כשם שהרבי שליט"א לא המעיט בחשיבות של אמירת תהילים כששלח את ר' בנימין לרקוד – אלא לפעול יותר בחיות ויותר בשמחה לקבלת פני הרבי שליט"א משיח צדקנו. ובמיוחד במה שהתחיל להתעסק במרץ ממש לאחרונה, לפרסם ולהכריז ולהביא כמה שיותר יהודים ל"משיח בכיכר" בחג הגאולה י"ב תמוז. ובוודאי עצם ההחלטה תביא את התגלות

הרבי מלך המשיח שליט"א לעיני כל תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלמה.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.