קראתי ואין עונה כרך א'

כרך א' מתוך הספר "קראתי ואין עונה" - שיחות המחאה של הרבי שליט"א מלך המשיח בנוגע להחזרת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לערבים, ופיקוח נפש.

 כשיהודי חדור באמת - הגוי מושפע מכך!

ידוע אשר הנפש הבהמית הוא ה"גוי" השוכן בתוך היהודי. וכאן יש לשאול: מילא לגוי
הנמצא בקרבו של היהודי, שזהו הגוף והנפש-הבהמית - עדיין ניתן להסביר ש"לעולם ה'
דברך נצב בשמים"¹, ולכן לא שייך שתהיה מציאות בעולם שתפריע לקיום תורה ומצוות -
אולם כאשר מדובר אודות גויים כפשוטם, כיצד ניתן להסביר להם ענינים מ'שער היחוד
והאמונה'?!

ושני תשובות בדבר:

• א) לפי המצב בזמן האחרון, גם הגוי יקשיב לדיבורים מיהודי; המצב בזמן האחרון הוא
  כזה, שגם גויים יקשיבו לאמת. וכפי שאירע בראש-השנה שעבר, שבשעה שיהודי שאל גוי
  שאלה, הגוי ענה לו: דבר ראשון ברצוני להזכיר לך שאצלך כעת הוא ראש השנה.

והיות שהגוי מקשיב לאמת - לכן בשעה שהיהודי יסביר לו ש"לעולם ה' דברך נצב
בשמים" - שה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו - הרי שאם הגוי יראה שהיהודי מתכוין לזה
באמת, ומאמין במה שהוא מדבר, אז לבטח הוא יקשיב לו. ועוד יותר: הגוי עצמו יבקש
מהיהודי שיסביר לו יותר.

• ב) אפילו אם היהודי אינו יכול לפעול על עצמו שהוא יתיישב להסביר לגוי איך ש"אין
  עוד מלבדו" - עם-כל-זה ברגע שהיהודי עצמו יהיה חדור עם הידיעה הזו, במילא צורת
  דיבורו עם הגוי תהיה באופן אחר לגמרי, עם סוג תוקף שונה לחלוטין.

וזה מכיון שאצלו מונח בפשטות ש"אין עוד מלבדו" - והיות שכך, לכן הוא בטוח שאין
מה לפחד משבעים הזאבים. בטוח הוא שלמרות ש"אלה ברכב ואלה בסוסים" - אולם כיון
ש"אנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר"^{1 2}, אזי לבטח ננצח, היות ולה' הישועה.

ובשעה שהגוי רואה את התוקף האמיתי של היהודי (לא תוקף שמגיע מה"כוחי ועוצם
ידי"³ אלא תוקף הבא מצד הבטחון הגמור בקב"ה), אזי הוא מתבטל ומלכתחילה לא הולך
להילחם עם יהודים - היות ו"יפול פחד היהודים עליהם"⁴! - אולם בכדי שיפול פחד
היהודים על עמי-הארץ, צריכים היהודים להיות "יהודים" - לכפור בעבודה-זרה ולהודות
בקב"ה.

״הבא להורגך - השכם להורגו"!

זהו גם פסק-דין בגמרא⁵ של "הבא להורגך השכם להורגו". שמפסק זה מובנים שני
ענינים:

א) שהגוי אכן "בא להורגך"; ב) בשעה שיודעים שהשני הוא "בא להורגך" - הרי שאין
לחכות עד שהוא יבוא להילחם, אלא השכם להורגו:

ומשני ענינים אלו יש להפיק הוראה ברורה לזמנינו:

ישנם רודפי שלום המשוכנעים שמאז ש"זכינו" להיטלר והפרופסורים שלו ימח-שמם -
כבר לא שייך ה"בא להורגך"! - כבר לא שייכת מציאות שגוי יבצע עוול ליהודים. על-כל-
פנים - הם אומרים - זהו רק ספק וחשש בעלמא, כיון שכיצד ניתן להיות בטוחים מה נעשה
בלבו של הגוי - הרי אין אדם יודע מה בלבו של חבירו?!

על-זה באה הוראת התורה שבהכרת המציאות אפשר לדעת בבירור ובבטחון שהשני בא
להרגך: בשעה שיודעים היכן התחנך גוי זה; יודעים מה הוא עשה אתמול; ויודעים מה
הוא עושה כיום - אזי בטוח ללא שום ספק שהוא "בא להורגך".

וכיון שיודעים שהשני אכן "בא להורגך" - או אז, ישנה את ההוראה השניה "השכם
להורגו"; לא לחכות עד שהשני יבוא להלחם, היות וזה יכול להיות חס-ושלום כבר מאוחר

מדוע אתם מכניסים את המחבלים לבית-סוהר ? - תהרגו אותם!!!

"אתם טועים גם בכך שאתם לוכדים מחבלים ומכניסים אותם לבית -הסוהר. מחבלים אלה באים כדי
להרוג, והבא להרגך השכם להרגו״, ואז הוסיף תחזית: "אתם תשלמו ביוקר על -כך שאתם מכניסים אותם
לבתי סוהר, משום שיבואו אליכם בעתיד בדרישות שונות של עיסקאות שחרור וחליפין". מיותר לציין
שדבריו של הרבי הוכחו כצודקים במילואם...

 

מידי - אלא צריך-להיות "השכם להורגו". ואלה שאכן פועלים זאת, זה לא מפני שהם
שופכי דמים חס-ושלום, אלא כיון שכך פוסקת התורה ש"הבא להורגך השכם להורגו".

ובשעה שיצאו בתוקף ברור, שאנו לא פוחדים מאף אחד - איננו פוחדים לא מה"רכב"
ולא מה"סוסים" כיון ש"אנחנו בשם ה' אלוקינו" (ומכיון שמחניך קדוש אז "ה' אלוקיך
מתהלך בקרב מחניך"⁶) - הנה בשעה שהשונא רואה זאת, אזי - "ונפל פחד היהודים
עליהם".

אך לכאורה אינו מובן:

היות שהתורה עצמה פוסקת שאנו נמצאים כעת בגלות, ומשיח בינתיים עוד לא הגיע
[וכפסק הרמב"ם הידוע⁷ שסימני משיח הם: "ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה",
ובשעה שיראו יהודי שיש בו סימנים אלו, כולל גם "יכוף" (שהכוונה לכפיה כפשוטה. היות
והרמב"ם הכניס זאת בספר היד החזקה - ספר "הלכות הלכות"⁸ - בין כל שאר פסקי הדינים
האחרים, אז מובן בפשטות שכל שאר פסקי הדינים אינם יוצאים מפשוטם) - הנה הוא מלך
המשיח. והיות ובינתיים לא רואים אף יהודי המתנהג באופן של "יכוף כל ישראל לילך בה"
- אזי ברור שמשיח לא הגיע. ועל-אחת-כמה-וכמה - שלא נמצאים עדיין מחוץ לגלות.

וכיון שהתורה פוסקת שהוא עדיין נמצא בגלות - אם-כן, איך יכול להיות לו התוקף
שלא לפחד מהגויים, ועוד כזה תוקף גלוי שגם הגויים יראו זאת?!

התשובה לכך היא: שכשיתקיים "והיה מחניך קדוש" - אז גם יתקיים "הוי' אלוקיך
מתהלך בקרב מחניך". כלומר, שכשתהיה מונחת אצל היהודי הידיעה הברורה שהקב"ה
מחדש תמיד בכל יום מעשה בראשית מאין (ואפס המוחלט) ליש, גם היום בשנת ה' אלפים
תשכ"ט. ובכך בעצם מונח אצלו בשיא התוקף ש"אין עוד מלבדו", הרי זה נותן לו את הכח
ומביא לידי ביטוי את הבטחון הגמור שוודאי ינצחו את הגוי - אף בזמן הגלות!

ובשעה שהשונאים רק יראו תוקף זה - אזי הם לגמרי יאבדו וכלל לא יחשבו ללחום.

ובמילא יתקיים ה"וחרב לא תעבור בארצכם"⁹ אפילו חרב של שלום^{10 11} השומרת
ממלחמה - היות שבשעה שהם יראו את התוקף היהודי הם במילא יתבטלו. עד שגם
יתקיים ה"ואולך אתכם קוממיות"¹¹ הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו
בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת בראשית, מברכים-החודש מר-חשון, תשכ"ט)

דיבורים חד-משמעיים הם אלה שיגרמו לגוי לתת את מערת המכפלה!

בפרשתנו¹² מסופר אודות העברת הבעלות של מערת המכפלה, מבני חת - לאברהם
אבינו. מסיפור ניתן להפיק הוראה ברורה בענין הנוגע לזמנינו, וכדלהלן:

היות וכעת חפצים הגויים להעביר את מערת המכפלה לרשותם - לכן, ישנה הוראה,
לנסות ולפעול - בתחילה - בדרכי שלום שהיא תהיה ברשותינו, ואם לא יועילו הדרכי
שלום - אזי יש להילחם על-כך - וכך נהיה אנו בעלי-הבתים על מערת המכפלה.

הוראה זו אנו למדים מפרשתינו, אשר שם מסופר מעשה כעין זה:

בתחילה - כשהגיע אברהם לקבור את שרה במערת המכפלה, הסכימו בני-חת -
שיקברה שם, אך הבהירו, שהבעלות על המקום - נשארת ברשותם. וממשיכה הפרשה
לספר שורת פעולות שעשה אברהם, שבאמצעותם - נעשה הוא לבעל-הבית על המערה
וסביבותיה. וכלשון הפסוק: "השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה".

הפעולה הראשונה בה נקט אברהם היתה "וישתחו לעם הארץ לבני חת". ומבואר
במדרש, שהיה זה מעשה לא טוב.

אין מטרתו של המדרש לספר לנו זאת (שזה היה מעשה בלתי רצוי) - בכדי שנדע את
חסרונותיו של אברהם אבינו חס-ושלום, אלא מטרת הסיפור היא בכדי שנפיק מכך הוראה,
והיא: שאסור לנהוג כך! - אסור לכרוע ברך וליפול לרגליו של הגוי בכדי לקבל את מערת
המכפלה.

ברם, על הפעולות הבאות שעשה אברהם בכדי לקבל לרשותו של המערה - אין אומר
המדרש שהם לא היו טובות - שמכך מובן, שהתורה מספרת לנו על פעולות אלו, בכדי
שנדע אנו - בניו של אברהם - כיצד להתנהג.

והנה, לאחר ההשתחויה - אמר אברהם: "גר ותושב אנכי עמכם" - ומפרש רש"י: "אם
תרצו - הריני גר. ואם לאו - אהיה תושב ואטלנה מן הדין. שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את
הארץ הזאת". ואכן, לאחר דברים אלו, מכר עפרון את המערה לאברהם.

ומכך יש להפיק הוראה לזמנינו, שכשהגוי שומע סגנון שכזה - מיד הוא מסכים.

ולכאורה - מדוע נדרשים ללכת בצורה שכזו. מוטב היה להסביר לו בצורה יפה, שהיות
ומערת המכפלה שייכת לאדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, ממילא היא
שייכת לבניהם, ולא לבני חת! - ועל-זה מסבירה לנו התורה שהנהגה שכזו - לא מועילה!
ואברהם לא אמר כך, היות וידע שהסברים - ככל שיהיו יפים - לא יפעלו על הגוי.

הדרך היחידה לפעול על הגוי היא לומר לו חד-משמעית: "ואם לא . . אטלנה מן הדין".
ובשעה שגוי שומע שמתכוננים לקחת זאת ממנו בעל-כרחו - ומסתמכים על הקב"ה, שהוא
הביא זאת ליהודים - אזי מזה הוא מתפעל, מוכן הוא ליטול ארבע מאות שקל כסף - ומביא
ליהודים את מערת המכפלה.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת חיי-שרה תשכ"ט)

החידוש של אדמו״ר האמצעי - קניית נחלה גשמית בחברון

היות ואנו עומדים כעת בט' כסלו לאחר חצות - מובן שכבר ישנו שייכות ליו"ד כסלו.
ושייכותו בשניים: הן מצד שכל יום נקרא ערב יום הבא (בפרט בערב שבת לאחר חצות)
והן מצד שהיום מתחילים לקרוא את הקריאה של השבוע הבא. ענין זה כאמור מתבטא
לאחר חצות בכל יום, אך מתבטא יותר בזמן "רעוא דרעווין", מצד הקריאה, כנ"ל.

גאולת כ"ק אדמו"ר האמצעי היא בדוגמת גאולת אביו כ"ק אדמו"ר הזקן. וכידוע מה
שאמרו שעל-דרך העובדה שכל מה שאירע ליעקב - אירע לבנו יוסף. כמו-כן מה שאירע
עם אדמו"ר הזקן - אירע גם עם בנו אדמו"ר האמצעי.

אודות גאולת אדמו"ר הזקן, כותב הוא בעצמו¹, שבשעה שאמר "פדה בשלום"^{13 14} -
הגיעה בשורת הגאולה. וכן היה אצל רבינו האמצעי¹⁵: בעת שאמר "פדה בשלום נפשי" -
יצא מהמאסר.

ובמילא מובן שהיות ויו"ד כסלו הוא בדומה לי"ט כסלו. כלומר, שכשם שאצל אדמו"ר
הזקן (כפי שהוא כותב) 'צדקת ארץ ישראל היא שעמדה לו'. היינו, שעל-ידי הצדקה שהוא
שלח ליהודי ארץ ישראל (שבזה 'הקדים רפואה למכה', שכמה שנים לפני המאסר חילק
צדקה, ועל-ידי-זה) - היתה גאולתו.

על-דרך-זה הוא גם בנוגע לאדמו"ר האמצעי, ש(הקדים רפואה למכה, וכמה שנים קודם
המאסר כבר התעסק בצדקה לארץ ישראל וב)זכות התעסקותו בצדקת ארץ ישראל - היא
שעמדה לו. (כיון שגם הוא התעסק במעמדות אלה, וכפי שרואים בנוגע למלשינות

שהלשינו עליו, שלמרות שזה היה שקר, עם-כל-זה, היה חייב להיות לזה שורש באמת,
היות ו"שיקרא לא קאי"¹⁶ אם אין בו קורטוב של אמת. ההלשנה היתה שהוא שולח הרבה
כסף לתורכים בשביל המלחמה. אמנם הוא שלח כסף, אך לא אותו סכום שצויין, ולא
לאותה תכלית - אלא לצדקת ארץ ישראל. וזכות צדקה זו - היא שעמדה לו להיגאל).

והנה ידוע¹⁷ אשר (עבודתו של אדמו"ר הזקן היתה בבחינת חכמה, ואילו) עבודתו של
אדמו"ר האמצעי היתה בבחינת בינה, שבמידה זו הכל הוא יותר בהרחבה. כלומר: לא רק
שישנה הרחבה במה שיש ל(מידת ה)חכמה, אלא שלבינה יש גם חידוש והוספה מעבר למה
שיש לחכמה.

אשר לכן (כשם שבענינים מסויימים נראתה תוספת אצל אדמו"ר האמצעי מכפי שהיה
בחיי אביו, הנה) גם בענין הצדקה התוסף ענין חדש אצל אדמו"ר האמצעי, מה שלא היה
אצל אדמו"ר הזקן.

דוגמא לדבר: ידוע אשר אדמו"ר האמצעי קנה נחלה בחברון! - ענין זה לא היה אצל
הבעל-שם-טוב, לא אצל הרב המגיד, ולא אצל אדמו"ר הזקן - אלא זה ענין חדש שנפעל
על-ידי אדמו"ר האמצעי. וכפי שכותב באגרתו¹⁸ שהוא קונה נחלה בחברון (שמהענין של
חברון ברוחניות בא אחר-כך גם לידי קניית) - נחלה גשמית.

הסיבה לכל הצרות - ההצהרה שכעת היא "אתחלתא דגאולה"!

. . צריכים אולם לדעת שזה אינו 'אתחלתא דגאולה'¹⁹ חס-ושלום! - נמצאים אנו עדיין
עמוק בגלות, בחושך כפול ומכופל. ואדרבה: מעולם לא היה חושך כה כפול ומכופל
כעכשיו המתבטא בכך, שפעם כלל לא ניתן היה לשכנע שנמצאים במצב של 'אתחלתא
דגאולה' ואילו עתה ישנם המשכנעים שנמצאים במצב שכזה.

פעם - היו כאלה ששמרו תורה-ומצוות והאמינו בביאת המשיח, וכנגדם - אלה שלא
האמינו. ואילו עתה, אפילו מאמינים מעלים את האפשרות שנמצאים כבר בגאולה, או על-
כל-פנים ב'אתחלתא דגאולה'. אף שלפועל זהו מצב של גלות וחושך כפול ומכופל, וכלל
לא גאולה.

ואפילו כשרואים את פסק-הדין הגלוי ברמב"ם²⁰ הפוסק שאין אתחלתא דגאולה כל עוד
לא התקיים ה"יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו . . ויכוף כל
ישראל . . ולחזק בדקה וילחום מלחמת ה'". ועוד יותר: זה בלבד אינו מספיק, אלא דרוש
שיהיה "ויצליח", ואז, דבר ראשון יהיה "ויבנה מקדש", ולאחר-מכן "קיבוץ גלויות", ורק
אז - הרי-זה משיח בודאי.

ולמרות כל זאת - אומרים שזה לא כך וכבר אין גלות. עד שאפשר לומר שהסיבה לכך
שעדיין 'שכינתא בגלותא' וישראל בגלות - היא בגלל סברא זו חס-ושלום. כלומר, שהסיבה
לכך שיש עונשים וצרות צרורות מהגוים (לא רק בחוץ לארץ אלא בפרט בארץ ישראל) -
היא בכדי להראות שזו עדיין אינה הגאולה.

עד כדי כך, שעוד אף פעם לא היה מצב כה שפל, כפי שהוא עכשיו אצל היהודים, אשר
מתחשבים כל-כך הרבה עם מה שהגוי אומר. ולמרות שחוטפים עונש - זה לא עוזר.
ולאחר-מכן כשחוטפים מכה - גם זה אינו עוזר! - אם היו מבינים מדוע חוטפים את המכה,
לא היו חוטפים אותה... באם היו יודעים שעדיין זוהי לא הגאולה - לא היו צרות!!!

ולא זו בלבד: מביאים ראיות על-פי התורה שאנו בגאולה! - באם לא היתה חלישות
אמונה אצל המאמינים, אזי גם לא היו ה'אינם מאמינים'. היות שבקדושה אין דילוג²¹ (הן
בעליה [לבד מענין התשובה] והן בירידה) - לא יתכן שיהיו כאלה שאינם מאמינים, באם
למאמינים אין חלישות באמונתם. ובאם בקרב המאמינים בביאת המשיח מתדברים
שעכשיו זוהי אתחלתא דגאולה - זה גורם שיהיו כאלה שלא יאמינו לחלוטין!!!

וכאמור, שהחושך כעת כה גדול, עד שיהודים מאמינים, מדברים כך - דברים שפעם
כלל לא העיזו לדבר! - והחושך כה גדול, עד שכלל לא רואים אותו. וכפי שהבעל-שם-טוב
מפרש על "הסתר אסתיר"²², שאפילו ההסתר הוא בהסתר! - וכשאומרים שההסתר גופא
אינו הסתר - הרי זו גלות!

הקדושה שהיתה בזמן שבית-המקדש היה קיים כלל אינה דומה למצב העכשווי, ולכן
כעת ישנו איסור גמור להקריב קרבנות למרות שישנו כהן ומקום המקדש! - מותר היה
לעשות זאת רק בזמן שבית-המקדש היה קיים, ובפרט כאשר יושביה (של ארץ ישראל) היו
עליה.

כשאברהם בא לעפרון בתוקף - נתן לו אף השדה שסביב מערת המכפלה!

אך כמובן שיחד-עם-זה, אסור לטעון ש"ליסטים אתם"¹¹, שיהודים גזלו את ארץ
ישראל. היות והקב"ה נתנה לנו! - הענקת ארץ ישראל ליהודים היתה ענין יוצא מגדר
הרגיל, הצלה למספר גדול של יהודים מישראל (שאפילו הצלת אחד מישראל זה קיום
עולם מלא, כל-שכן כאשר זה מספר גדול) ולכל סוגיהם.

אמנם נמצאים אנו בזמן הגלות (רק שבזמן הגלות גופא היתה גאולה פרטית למספר
בני-ישראל) מכל-מקום ארץ ישראל מגיעה ליהודים, ולכן כאשר זה מגיע לקנין נחלה, הרי
יש להגיע למצב בו מכריחים את הגוי שימסור זאת חזרה (על-דרך מה שמצינו בנוגע
לאברהם אבינו שאמר לבני חת "גר ותושב אנוכי עמכם"¹², וכפירוש רש"י "אטלנו מן
הדין" - היינו להכריח את הגוי שימסור זאת).

וכשהגוי מרגיש שהכריחוהו כיון שהקב"ה נתן לנו זאת - הרי שאז הוא מתפעל מזה! -
הוא שמח שמשלמים לו עבור זה, כיון שבאמת יכלו לקחת זאת ממנו בלי כסף, ואז היה
מפסיד הכל. אך בשעה שמשלמים לו, הוא שמח שלפחות כסף יש לו מכך... (ובפרט שזהו
על-מנת להחזיר. היות ותיכף בא משיח, וכיון שכך, יתקיים "כספם וזהבם איתם"¹³,
וממילא, יקבלו היהודים בחזרה את כל הכסף שנתנו לגוי עבור התפנותו, ובכפלי כפליים).

אולם העיקר הוא שנלך בתוקף מצד ש"ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר"¹⁴, שכשמזכירים
את שמו של הקב"ה - הוא מתפעל מכך.

ואם ישאלו: הרי נמצאים בגלות, ש"מפני חטאינו גלינו מארצינו"¹⁵, וכל-זמן שה"מפני
חטאינו" לא נתקן לגמרי, עדיין תקף ה"גלינו מארצינו" ונמצאים בגלות אצל הגוי.

הנה על-זה מבאר רש"י¹⁶ ש"אם תרצו הריני גר". שהרי לכאורה, מדוע זה אכן כך ש"אם
תרצו הריני גר" - אברהם היה צריך לכתחילה לומר שזה שלו, "ואטלנו מן הדין"?! -

• 11) ראה רש"י בראשית א, א.

• 12) חיי-שרה כג, ד.

• 13) לשון הכתוב - ישעי' ס, ט.

• 14) תהלים כ, ח.

• 15) נוסח התפילה - מוסף לג' רגלים.

• 16) חיי-שרה שם.

10

אולם מכיון שהקב"ה העמיד יהודים בגלות, והוא קבע אשר "כי גר יהיה זרעך"²³ - לכן,
בתחילה צריך לומר "אם תרצו הריני גר".

במה-דברים-אמורים, רק אם הגוי מתנהג כפי שצריך להיות ועושה זאת בתור שליחות
מהקב"ה, הרי אז - "הריני גר". אולם כשהמצב הוא ש"לא תרצו", כלומר, שהגוי אינו
מתנהג כפי שצריך להתנהג ובפרט כמו המצב העכשווי. ובפרט בשעה שהוא רוצה להרע
ליהודי אז (אין כאן הענין של "הריני גר" אלא) "הריני תושב שנתן לי הקב"ה", כיון שאז
הגוי אינו בא בתור שליח מהקב"ה, אלא רק מצד יצרו-הרע, ולזה הרי אין שום מציאות.
ולכן לא צריכים להתפעל מכך.

וכשהגוי רואה שאכן לא מתפעלים - אזי הוא מסכים למכור זאת. ולא רק את המערה
לבדה, אלא את כל השדה, עם כל העצים שסביבה. וכשיהודי מקבל זאת, אז "ויקם שדה
עפרון"²⁴, שתקומה היתה לו. היות ולא דומה מצב בו השדה נמצאת אצל גוי, למצב בו היא
בידי יהודי! - ענין "תקומה" זו נכתב בתורה שבכתב, וזאת לומד אפילו גוי, וגם הוא מבין
שבשעה שהשדה נמצאת אצל יהודי, אז תקומה היתה לו. וכמו שראו במוחש שלמרות
שמערת המכפלה נחשבת למקום קדוש (גם אצל הערבים) - מכל-מקום לא שמרו על
המקום בצורה נקיה, ואף זרקו שם פצצות אולם בשעה שהיהודים קיבלו זאת - אזי תקומה
נהיתה לו.

ברם, על-ידי שיראו את התקומה, ועל-ידי שידברו דיבורים טובים גרידא - אי-אפשר
לפעול. היות (וכפי שרש"י אומר בפשטות הכתובים²⁵) ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא
ליעקב", והוא לא ימסור זאת! - אמנם מרגיש הוא ש"נשיא אלקים אתה בתוכנו"²⁶. כלומר,
שהגוי מרגיש שלמרות שהיהודים נתונים בגלות, הם "נשיא אלקים" - הם הנעלים ביותר!
- אולם מטעם זה גופא הוא שונאו! - כל סיבת שנאתו של הגוי ליהודי היא, מצד גבהותו
ורוממותו של היהודי. ובמילא, גם אם היהודי ינהג בדרכים טובות - זה לא יוריד את מפלס
השנאה של הגוי כלפיו.

ולכן, הדרך היחידה היא של "אטלנה מן הדין", היא רק משום שהקב"ה נתן לנו זאת! -
כלומר, שבשעה ש"ואנחנו בשם ה' נזכיר" - אזי הוא נתפעל ולא רק שהוא מוסר את
המערה עצמה, אלא גם את השדה, עץ השדה וכל סביבה - הכל הוא מוסר ליהודי.

ולכן, אף שאברהם ביקש אמנם רק את המערה בלבד - היות והוא לא ידע אם כבר הגיע
הזמן שהוא יקח את הכל. מכל-מקום, כיון שהלך בדרך של "אטלנה מן הדין" - מסרו לו
בני חת גם את כל השדה. ובמילא, כלל לא היה משנה כמה אנשי צבא היו לאברהם וכמה
לבני חת - היות וכאן לא נמדדים יחסי הכוחות. אלא אברהם אבינו קיבל את מערת
המכפלה בחברון היות שהלך עם תוקף של "ואנחנו בשם ה' נזכיר" - ומזה התפעלו
הגויים!

כל הנ"ל קשור לעובדה שרבינו האמצעי קנה נחלה בחברון - שטח אדמה בארץ ישראל
- ולמרות שהיה זה מקום עבור בית-הכנסת ובית-המדרש, יחד-עם-זה - זה היה קשור עם
מקום בגשמיות.

ומבאר - רבינו האמצעי - באיגרתו⁶ מהו ענין חברון בעבודת השם: היות ש"מפני
חטאינו גלינו מארצינו" - הנה בכדי לפעול את ענין הגאולה, הרי שקודם לזה צריך להיות
ביטול הסיבה של "מפני חטאינו", שזה מתחיל בגאולה פרטית של כל-אחד בנפרד, שזה
מתבטא בעיקר בשעת התפילה.

ומבאר שחברון הוא ענין התפילה, היות ו"תפלות אבות תקנום"²¹. בהשקפה ראשונה
ידוע אמנם, שאת תפילת שחרית - תיקן רק אברהם; את תפילת מנחה - רק יצחק; ואת
תפילת ערבית - אך ורק יעקב.

אולם באמת כל תפלה קשורה עם כל האבות, היות שכך זה גם בפשטות: בשעה
שיצחק תיקן תפלת מנחה - הוא בטח התפלל תפלת שחרית שתיקן אברהם, נוסף על תפלת
מנחה שתיקן בעצמו. וכן יעקב כשתיקן תפילת ערבית - התפלל גם שחרית ומנחה, נוסף על
ערבית. מה-גם שכל היהודים מתפללים את כל שלושת התפילות וכך קשורים הם לכל
שלושת האבות.

21) ברכות כו, ב. ועוד.

12

וזוהי גם הסיבה לכך שבכל תפלה ישנם פסוקים מכל האבות, הן בנוגע לאהבה
(אברהם); הן בנוגע ליראה (יצחק); והן בנוגע לרחמים (יעקב).

וענינה הפנימי של חברון - ענין התפילה - מרומז גם בשמה, ש'חברון' משמעותו
'חיבור' שאותו פועלת התפילה. (אמנם קודם יש את הענין של "קרית ארבע" - התחלקות;
אולם לאחרי-זה נהיה ענין של חברון - חיבור).

מכך יוצא - מסביר אדמו"ר האמצעי - שעל-ידי-זה קונים שטח בחברון גם בגשמיות,
וידוע שאז הוא קנה את בית-הכנסת אברהם אבינו, ואף כתב שלכל-אחד-ואחד יהיה חלק
בזה.

ועל-ידי ההכנה הפרטית הרוחנית של כל-אחד - זה ירד בגשמיות, שלכל-אחד-ואחד
מבני-ישראל יהיה חלק בגשמיות בארץ ישראל, בביאת משיח צדקנו שיוליכנו קוממיות
לארצינו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת ויצא תשכ"ט)

13

כשליהודי יש את התקיפות האמיתית - יתבטלו המנגדים

כל הענינים של ימות-המשיח תלויים במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות¹. וכמו-כן
גם בנוגע ליעוד "פרזות תשב ירושלים"² - בכדי שיהיה בשלימות - צריכה להיות העבודה
בזה במשך זמן הגלות בהפצת עניני ירושלים - יראה שלם³ - בכל-מקום בו נמצא יהודי.

כיון שבאמת כל יהודי הינו ירא-שמים וכידוע⁴, שכששאלו את כ"ק מורי-וחמי אדמו"ר
מדוע הוא כותב על כל-אחד "אי"א" (איש ירא אלקים) הוא ענה, שכל יהודי בפנימיות
נפשו הינו ירא אלוקים! - אצל רוב היהודים זהו בגלוי, אולם ברור שבפנימיות יש זאת לכל
אחד - ולכן צריך להיות הענין של "פרזות תשב ירושלים", יראה שלם. וכמו-שכתוב
באגרת-התשובה⁵ שכעת היות ואין כח לפעול את הענינים על-ידי תעניות וסיגופים, אלא
אפשר להמיר זאת בצדקה - לכן צריכים עכשיו עבודה בריבוי צדקה. ולכן יהודים חייבים
הרבה פרנסה בכדי שיהיה להם כח לתת הרבה צדקה, ושזה לא יבלבלם מהקביעות עתים
שצריך להיות מתוך מנוחת הנפש, ממילא צריך להיות להם פרנסה טובה והרחבה בלי
בלבולים, כולל בלבולים מלא יהודים.

ובשעה שליהודי יש את התקיפות האמיתית - בסופו של דבר יתבטל המנגד עד לאופן
ש"גם אויביו ישלים עמו"⁶ והוא מפסיק לבלבלו ומניח לו באופן של "פרזות תשב".
ולמרות שנמצאים עדיין בגלות לגמרי - יכולה להיות רווחה ולכן יכולים לנצל את כל
הענינים לעבודת ה', נשמה ויהדות, כיון שבאמת רק הגוף ניתן בגלות - כפתגמו הידוע של
כ"ק אדמו"ר הריי"ץ⁷.

• 1) תניא רפל"ז.

• 2) ל' הכתוב - זכריה ב, ח.

• 3) תוס' תענית טז, א.

• 4) ספר-השיחות תש"ד ע' 115.

• 5) פ"ג.

• 6) ל' הכתוב - משלי טז, ז.

• 7) ראה ספר-המאמרים תרפ"ז ע' קצו.

14

זה שרוצים שיהודי יעזוב את מקומו - זהו נסיון

וזה שרוצים שיהודי יעזוב את מקום מושבו, זהו רק נסיון, ובאם הוא יתחזק בבטחונו
בה' ולא יתפעל, וידע שהקב"ה נמצא אתו בבית-הכנסת שלו - אז בשעה שהגוי רואה
שהיהודי מתכון באמת, והוא הולך מצד כוחו של הקב"ה - או-אז הוא מפסיק להתעסק
עמו, עד למצב כפי שהיה עם הגרגשי - שפנה והלך מארץ ישראל²⁷.

. . ובפרט בנוגע לארץ הקודש - שם ודאי שצריכה להיות ההנהגה באופן של תקיפות,
וכמבואר על-הפסוק²⁸ "מלכי צבאות ידודון ונות בית תחלק שלל" - שכל האומות
המתעסקות עם היהודים, יהיו "ידודון", ו"נות בית" - שזה הולך על היהודים כיון שכל
היהודים הינם אשה להקב"ה וממילא נפעל אצליהם ש"תחלק שלל". וההתחלה בזה היא
שיפעלו על היהודים שבארץ ישראל, שיעמדו בבחינת "נות בית" (שאז יכולים "לחלק
שלל") עד ל"ונתתי שלום בארץ"^{29 30} שזו תהיה ההכנה הקרובה לאתחלתא דגאולה בקרוב
ממש, ולגאולה האמיתית והשלימה שלאחרי-זה, וילחום מלחמת ה' וינצח, ויקבץ נדחי
ישראל¹¹, כיון שהוא משיח ודאי - בקרוב בימינו ממש!

(מעובד ע"פ שיחת אחרון של-פסח תשכ"ט)

יריחו - "מנעולה של ארץ ישראל"

אותם ענינים שישנם בתורת ישראל ועם ישראל נמצאים גם בארץ ישראל: היו זמנים
בהם לא כל הארץ היתה כבושה. ולדוגמא: בשעה שהיהודים נכנסו לארץ ישראל, בתחילה
כבשו את 'יריחו', לאחר-מכן כבשו את ה'עי', וכך עוד שטח ועוד שטח עד שלאחר שבע
שנים כבשו את כל ארץ ישראל - שבשבע שנים אלו לא כל הארץ היתה כבושה.

שנים לאחר-מכן, בזמן ירבעם בן נבט, נהיה פילוג בעם ישראל. לאחרי-זה היתה גלות
בבל (ועוד קודם לזה היתה גלות סנחריב, שלקח חלק מארץ ישראל) - שאז, כל ארץ ישראל
היתה ביד גוים. ולאחר-מכן גם בזמן שבית-המקדש היה קיים - לא היה כיבוש כל ארץ
ישראל; לא היו "רוב יושביה עליה"¹ (ולכן ישנה סברא שתרומות אפילו בזמן בית שני - זה
רק מדרבנן ולא יותר. כיון שעבור תרומות נדרש שיהיה "כבואכם" - "ביאת כולכם ולא
ביאת מקצתכם"², ובפרט בנוגע לשטח).

השיטה אותה יש לנהוג כלפי ארץ ישראל, היא כאותו סדר אותו נוקטים בנוגע לתורה
(ולעם ישראל): אמנם אחד האוחז בלימוד המקרא - עדיין אי-אפשר ללמוד איתו משנה.
אולם הוא צריך לדעת מיד (בתחילת לימודו) שכל התורה כולה היא תורה אחת. ואם חס-
ושלום יאמרו לילד שאין כלום חוץ מהמקרא - הרי זוהי כפירה; לא רק כפירה במשנה
ותלמוד, אלא כפירה גם במקרא, היות ואז הוא מוציא את המקרא מגדר תורת משה. וכפי
שאומר הרמב"ם³, שאם הוא אומר שאפילו אות אחת בתורה אינה תורת משה (כלומר שזו
לא תורה מן השמים) אזי הוא כופר לא רק באות הזו, אלא גם בשאר האותיות הנוספות בהן
הוא מודה.

וגם עם תינוק, מיד כשמתחיל לדבר, מספרים לו על משה רבינו, שנתן תורה לכל עם
ישראל. והרי כאשר מתחיל לדבר - הוא רחוק עדיין מלימוד המקרא (כשם שבן חמש רחוק

• 1) ראה ערכין לב, ב.

• 2) כתובות כה, א. ועוד.

• 3) הלכות תשובה פ"ג ה"ח.

16

מלימוד המשנה). ועם-כל-זה אומרים לו מיד - "תורה צוה לנו משה"³¹, אף שכלל אינו יודע
את הפירוש.

וכן הוא גם בנוגע לארץ ישראל: בשעה שנכנסו לארץ ישראל (בתחילת השבע שנים) -
המקום הראשון שכבשו היה יריחו. ומפרשים רז"ל³², שלא כבשו זאת בתור עיר אחת -
יריחו; ולא בתור התחלת הכיבוש של שבע השנים - אלא כבשו את יריחו, כיון שהיא
"מנעולה של ארץ ישראל"! - יריחו היא המפתח באמצעותו פותחים את כל ארץ ישראל.
וידוע דין הגמרא בבבא-בתרא שכאשר המנעול ישנו, אזי קונה את כל הבית כולו. זאת
אומרת, שבשעת כיבוש יריחו היתה כבר תכנית וכוונה לכבוש את ארץ ישראל כולה, אלא
מאחר שזה היה צריך לקחת זמן (שבע שנים) - אז בינתיים ב'עי' ישבו גוים. אולם אותם
גוים ידעו, שהיות ואת המפתח כבר כבשו - הרי שבאיזשהו שלב יכבשו גם את עירם! וזוהי
גם הסיבה שכשה'גבעונים' שמעו שנכבשה יריחו - עשו כל מיני תחבולות בכדי שהיהודים
יעשו עמם שלום! - הם היו מוכנים להיות אפילו "למס עובד". זוהי גם הסיבה שה'גרגשי'
פנה והלך לו, עוד קודם שישראל הגיעו אליו!

לאחר שהגויים ראו שמנעולה של ארץ ישראל נכבש, הבינו וידעו שאין להם מה לעשות
עוד בכל שטחי הארץ.

כיבוש זה הקנה את ארץ ישראל ליהודים ל"נחלת עולם"; לא כיבוש שעה בלבד - אלא
הארץ הפכה להיות ירושה ומתנה מהקב"ה - לעד ולעולמי עולמים. כל החילוק הוא, רק
אם יושביה עליה, או יושביה הם בבחינת "אוי לו לאב שבניו גלו מעל שולחנו"³³ (שיחד עם
זה שגלו, השולחן - עדיין 'שולחנו' של האב (הקב"ה), והבנים - עדיין 'בניו' של אביהם! -
האב רק מחכה לבניו שיחזרו ויעשו תשובה, ויתיישבו חזרה בשולחן. אולם חלילה וחס
מלומר שמאחר וגלו מעל שולחן אביהם - אז זה כבר לא אביהם, וזה לא שולחנו!).

וכן בארץ ישראל: בשעה שגלו ישראל מעל אדמתם (אף שאשור נכנסו לנחלת עשרת
השבטים, הרי ש)היא לא נהיתה ארץ אשור חס-ושלום! - גם אז זו היתה ארץ ישראל!
ולמרות שהיו מצוות שנתבטלו - זה מכיון שאת אותם מצוות יכולים לקיים רק כשיושביה
עליה (כשם שיש שאר מצוות הקשורות בכך שהיה מקדש).

אולם ארץ ישראל שייכת לעם ישראל כבר מברית בין הבתרים, אז היתה ה"ברית
עולם", שבשעה שיהודים יעברו את מצרים ויעמדו מול הר סיני (ואחר-כך יקחו את
התורה), וילכו לארץ ישראל, ויכבשו אותה על-ידי כיבוש יריחו (שהיתה מנעולה של ארץ
ישראל), הרי שמאז והלאה מפסיקה ארץ ישראל להיות בגדר "ארץ כנען" ולאחר מכן היא
כבר לא יכולה להיות ארץ בבל, או ארץ מדי, ארץ יון, או ארץ אדום. וזאת - למרות
שהיהודים בגלות בבל, בגלות מדי, בגלות יון, ובגלות אדום.

ואפילו בשעה שיהודי יושב בחוץ-לארץ - יש לו חלק בארץ ישראל, והיא אף נקראת
ארץ-ישראל על שמו, עד כדי כך, שאפילו גוים קוראים לה ארץ ישראל וארץ הקודש.

"ארץ" ישראל, ולא "מדינת" ישראל!

את הטענות יש להפנות ליהודים שאינם מוכנים לקרוא לה בשם "ארץ" אלא קוראים לה
בשם "מדינה"! - הקב"ה קורא לה "ארץ ישראל" ואף אומר ש"מן הנהר הגדול נהר פרת
יהיה גבולכם"⁷, וזהו פסק-דין בתורה - והתורה היא נצחית⁸.

וזה שנמצאים בגלות הוא מכיון שיש "חטאינו" ולכן "גלינו מארצינו"⁹. אך למרות
שגלינו עדיין היא "ארצינו"! - אמנם נתרחקנו מאדמה זו, אך לא מאדמת כנען אלא
מאדמת ארץ ישראל! - גם בהיותנו בגלות, היא נשארת שלנו!

וגם הגוי שנמצא שם, אינו מחזיק בארץ ישראל, אלא באופן של "שממה", ללא שום
יישוב¹⁰.

והיהודי - היכן שרק לא יהיה בגופו - הרי שבנשמתו ימצא רק בארץ ישראל, וכפי
שידוע שהתפילות שהיהודים מתפללים תמיד עוברים דרך ארץ ישראל! - כל-אחד - אפילו

• 7) יהושע א, ד.

• 8) ראה תניא רפי"ז.

• 9) נוסח התפילה - מוסף לג' רגלים.

• 10) כפירוש רש"י בחוקותי כו, לב.

18

ילד קטן - יודע שאת תפילת שמונה-עשרה, יש להתפלל לכיוון מזרח, היות וזה הכיוון של
ארץ ישראל!

והיות שעיקר האדם הוא לא הגוף אלא הנפש, והיות שהנפש מתקשרת ונמצאת מידי
תפילה ותפילה בארץ ישראל, אם-כן יוצא שהיהודי נמצא שם ורק גופו הלך לגלות! בין
אם הגלות היא בחוץ-לארץ, ובין אם היא בארץ ישראל (שאז הגלות מרה עוד יותר, היות
שהוא נמצא ב"ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹¹,
ולמרות זאת, נדמה לו שזוהי עוד ארץ ככל הארצות). ובכדי לעשות את הניסיון קל יותר -
רואים בטבע, שכאשר שואלים גוי, איזה ארץ נמצאת בין לבנון ירדן ומצרים, הוא עונה
שזוהי ה"האלי לאנד" (=ארץ הקודש)! - וכששואלים אותו מהיכן אתה יודע שזוהי ארץ
הקודש?! - הוא עונה שכך כתוב מפורש בתורה - "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלקיך בה
מרשית השנה ועד אחרית שנה".

ומהגוים אין מה לפחד, הם אף פעם לא היו בעלי-בתים על ארץ ישראל. וכפי שרש"י
אומר^{34 35} שאלוקים בראה, והוא נתנה למי שרצה, ולאחרי-זה "נטלה מהם ונתנה לנו"! -
הקב"ה החליט, שמה שפעם נקרא על-פי תורה "נחלת גוים", ארץ כנען (עד שאפילו כאשר
יצחק אבינו היה שם, זה נקרא ארץ כנען) - הרי שמרגע שכבשו את הארץ (דרך מנעולה
שזהו יריחו) - זה יצא מגדר ארץ כנען ונהיה ארץ ישראל.

וכיון שהקב"ה הוא זה שהביאה לנו - לכן גם אין ברשותם של היהודים למסור זאת
לגויים! כיצד הנכם רוצים למסור חתיכה מארץ ישראל?! - זה כלל לא שלכם! - הקב"ה
נתן לכם זאת!

יהודי, אף-על-פי שחטא, תמיד ישאר יהודי, ולעולם הוא לא יכול לשנות זאת! - הוא
בדיוק כילד שיושב על שולחן אביו, שמיד כשנולד (הוא לא צריך להיות חכם או למדן,
אלא מיד) הרי הוא נהיה יורש של אביו!

וכמו-כן כאן, כל יהודי יורש את ארץ ישראל, ירושה מאלוקים חיים, וכך קבעה תורת
חיים! וכשם שילד, למרות שאינו יודע כלום - כבר יורש את אביו. כך יהודי, למרות שלא
מקיים מצוות - הרי יש לו נפש-אלוקית (שהיא חלק אלוקה ממעל ממש), ולכן הוא יורש
את כל מה שהקב"ה מנחיל לו, "בנים אתם לה' אלוקיכם"³⁶. וכידוע, שבירושה אין
הגבלות.

ואם הוא יעשה תנאים בירושה זו - אזי ידוע הדין³⁷ ש"המתנה על מה שכתוב בתורה -
תנאו בטל". ולכן, שום תנאים והצהרות על ויתורים לא יעזרו לו. אמנם צריכה להיות
ה"בחירה החפשית" לכל יהודי³⁸, אולם יחד-עם-זה לא ניתן לעשות שום שינוי ב"ארצינו"
וב"אדמתינו".

״המתנה על מה שכתוב בתורה (ארץ ישראל) - תנאו בטל"!

וכאמור, העובדה שישנם מצוות שכרגע לא עושים אותם - זהו כיון שמצוה מסויימת זו
ניתנת לקיום רק כאשר כל יושביה עליה. אולם ארץ ישראל עצמה, הנה למרות שנמצאים
בגלות, הרי שברגע שיצאה מגדר "ארץ כנען" (שזה היה בכיבוש יריחו) - נקבע "ברית
עולם" ש("מן הנהר הגדול עד נהר פרת") היא תהיה ארצינו! - לא מדינת ישראל, אלא
ארץ ישראל³⁹!

הגוים עצמם מבקשים שיפסיקו לעשות רעש מכך: כבשתם זאת - שבו ותהנו מזה! -
לגוי אין כל טענות, הטענות היחידות באות מכיוון היצר-הרע! - והיהודי, תמורת השימוש
בבחירה החפשית שהעניק לו הקב"ה לבחור בדרך הטובה, מעדיף הוא לבחור ביצר הרע!
- מדוע אתה מקשיב לקולו של אותו 'מלך זקן וכסיל'⁴⁰?!

וכפי שדובר פעם בארוכה שב"על-חטא" ישנו סעיף 'מוזר': "על חטא שחטאנו לפניך
ביצר-הרע". ולכאורה אינו מובן, הרי כל החטאים שמפורטים ב"על חטא" נגרמו על-ידי
(פיתויי) היצר-הרע, ואם-כן מה משמעותו של חטא ביצר-הרע?!

והביאור בזה: ישנם כאלה ענינים שהיצר-הרע כלל אינו רוצה בהם - הוא עצמו יודע
שליהודים אין שום נגיעה בזה. וזהו ה"חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע", שהיהודי הוא זה
שמגרה את היצר-הרע שיש לפחד מהגוי! - הגוי נחל מפלה, בורח ורועד מפחד - ובכל
זאת הוא פוחד ממנו, ואף רודף אחריו וקורא לו: שמע, אל תפחד ממני!

הסיפור עם אחאב ומלך ארם - מסופר בתורה כהוראה לזמנינו זה!

וכבר היה לעולמים: סיפור כעין זה מובא בתנ"ך⁴¹ שהקב"ה נתן את ארם בידי אחאב -
הוא נחל מפלה! - ולמרות זאת רדף אחריו אחאב באומרו: שמע, אל תפחד ממני! ומזה
נגרמו אחר-כך צרות צרורות לעם ישראל! - ולאחרי שיודעים כבר על סיפור שכזה, מדוע
אם-כן צריכים להיכוות פעם שניה?!

היה פעם ילד שלמד בחדר, וכשלמד חומש בשנתו הראשונה, למד על סיפור מכירת
יוסף, כיצד רימוהו האחים, זרקו אותו לבור ומכרו אותו למצרים. כשקרא זאת הילד מאד
הזדעזע. שנה לאחר-מכן, שוב פעם למד המלמד עם הכיתה את פרשת וישב, ולאחר שקרא
זאת הילד - לא הזדעזע כבשנה שעברה, וכשתמהו על-כך הסביר: הרי כבר בשנה שעברה
מכרו אותו אחיו, ואם-כן גם השנה היה עליו לדעת שיעשו לו זאת, ולמרות זאת התפתה
לתחבולותיהם, לכן הוא לא ראוי לרחמים...

כבר התרחש הסיפור עם אחאב לכל פרטיו! - מלך ארם קיבץ חיל גדול והיה בטוח
שיהיה ניצחון. ולא זו בלבד, אלא כבר תיכנן כיצד לחלק את הארץ לאחר שיכבשנה. אך
בפועל אירע נס למעלה מדרך הטבע - והיתה להם מפלה ניצחת. הם ברחו והשאירו
אחריהם את הכל! - ולמרות זאת, רדף אחריו אחאב, והסביר לו שהוא "רודף שלום", והוא
לא יעולל לו כל רע!

סיפורי התורה אינם מסופרים סתם! - סיפורים אלה משמשים כהלכה וכהפקת הוראה
מעשית!

לפני שנתיים אירע בדיוק סיפור כעין זה! ישראל ניצחה נצחון מופלא למעלה מדרך
הטבע, ולמרות זאת רדפה אחר הערבים בהצעה שיקחו את הכל חזרה! - מסרבים להפיק

את ההוראה מהסיפור שאירע עם אחאב. ובכך מניחים שישתלשלו גם עתה אותם תוצאות
איומות שהשתלשלו מזה אז!

וכאמור, כשם שבתורה, הרי גם האוחז בלימוד המקרא צריך להאמין בכל התורה כולה,
ואם לא - הרי שאז נחשב שגם במקרא הוא לא מאמין. וכשם שבשלימות עם ישראל - כולם
שייכים לעם ישראל. באותה מידה גם בארץ ישראל - למרות שבינתיים "מפני חטאינו גלינו
מארצינו", ואפילו אלה הנמצאים בארץ ישראל - נמצאים במצב של גלות!

אולם לאידך גיסא יש לדעת, שכל ארץ ישראל, היא ארץ ישראל - מ"הנהר הגדול ועד
נהר פרת". ואותם שטחים הנמצאים כבר בידינו - אין לאף אחד רשות לוותר עליהם!
וכאמור, שבכדי שהנסיון בזה יהיה קל, הראו לנו במוחש שבכדי שיהיה בטחון בארץ
ישראל - הרי שצריכים להחזיק בכל חלקי ארץ ישראל גם בכדי שיהיה בטחון באותם
שטחים אותם לא מתכוננים להחזיר!

ויחד עם-כל-זה יש לדעת ש"לא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"⁴²! - ארץ
ישראל אינה עוד מדינה שנתווספה בין לבנון, מצרים, וירדן! - זוהי "ארץ אשר . . תמיד
עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" - כיון שארץ הקודש יקרא לה.

וזה עושה את ההכנה שהקב"ה יתן גם את החלקים האחרים, עד שיהיו "מן הנהר הגדול
נהר פרת יהיה גבולכם", בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת י"ג תמוז תשכ"ט)

היות שהקב״ה נתן לנו את הארץ - אין שום רשות להחזירה!

כשדיברנו על כיבוש הארץ [יש לזכור שהיחידות התקיימה שנתיים לאחר מלחמת ששת-הימים]
אמרתי לרבי שהכיבוש היה נחוץ. אמרתי שכפר-חב״ד למשל היה עד הכיבוש יישוב-ספר ששכן לא
הרחק מהגבול, לכן היה כדאי להרחיב את הארץ...

הרבי השיב שאין אנו צריכים לכבוש את הארץ מיוזמתנו, אבל אם הקב״ה נתן לנו את הארץ, אין
לנו רשות בשום אופן להחזירה. כאן הרבי דיבר עימי בתקיפות מיוחדת נגד מסירת שטחים. למרות
שהשיחה התקיימה כאמור שנתיים בלבד לאחר מלחמת "ששת הימים", הרבי חשש מאוד כבר אז
שממשלות ישראל תרצינה להחזיר שטחים, והוא התנגד לכך בתוקף רב ואף הרים את קולו כשדיבר
על כך.

(מתוך יחידות של הרב יהושע קלינג - תשכ״ט - נדפס בכפר -חב״ד גליון 685)

הסטוריית ההתרפסות חוזרת על עצמה, אך - יש אלוקים!

בתנ"ך מסופר¹ על מלחמת שבעת הימים שהתרחשה בימי אחאב מלך ישראל:

הדד מלך ארם יצא למלחמה נגד ישראל, בה הוא נחל מפלה כה גדולה, עד שהוא חשב
שלא תהיה לו לאחריה תקומה לעולם. ולמרות זאת, רדף אחריו אחאב וביקש ממנו
שיחתום עמו על הסכם שלום.

מלך ארם, ששנא את אחאב שנאת-מוות, וחשב שבאותה מדה אחאב שונא גם אותו -
לא הבין כיצד יתכן שאחאב רוצה לעשות עמו שלום?!

אך יועציו הסבירו לו שבני ישראל הם אומה של רחמנים וגומלי חסדים. ובמילא, אם
הם מבקשים ממנו לעשות שלום, הם אכן יעשו עמו שלום.

ואכן, לאחר שכנועים רבים, הסכים הדד לדבר, שלח שלוחים לאחאב, ונחתם ביניהם
הסכם שלום. ומהסכם זה באו אחר-כך לעם ישראל צרות-צרורות כפי שמסופר שם
באריכות.

מאורע כעין זה אירע לפני שנתיים, בעת מלחמת ששת הימים: צבא הגנה לישראל הכה
את הערבים מכה נמרצת, והערבים נמלטו מרוב פחד - אך למרות זאת, רדפה ישראל אחר
הערבים ו(דרך ארצות-הברית) התחננה בפניהם: בואו שבו עמנו סביב שולחן אחד, בואו
ונעשה שלום!

במשך שנתיים כבר רודפים אחר הערבים ומתחננים אליהם שיסכימו לשבת יחד
ולחתום על הסכם שלום, כשתמורת זאת, ישראל מוכנה ומבטיחה לתת להם את כל
השטחים שידרשו, אך הערבים מסרבים להפגש עם היהודים, בטענה: יש לנו מספיק צרות
משלנו, איננו מעונינים לא בטובתכם ולא ברעתכם, "לא מדובשך ולא מעוקצך"²!

מקרה וסיפור זה, הוא בדיוק כמו שאירע אז בין מלכות ישראל למלכות ארם.

אך כאן מתרחש דבר מופלא ביותר שאין לו שום הסבר טבעי: למרות שכבר שנתיים
רצופות מתחננת ישראל לערבים, שישבו עמם יחד, ואף-על-פי שהם לא יפסידו מזה כלום,

• 1) מלכים-א כ, לב.

• 2) מדרש תנחומא פ' בלק ס"ו.

24
אלא רק ירויחו, בכל-זאת הם אינם מסכימים. הם מוכנים להפסיד חצי מדינה שישראל
רוצה להעניק להם על מגש של כסף, העיקר לא לשבת עם יהודי!

למצב מוזר זה ישנו הסבר יחיד: מתרחש כאן מצב של "ויכבד ה' את לב פרעה"⁴³!
שהערבים מצד עצמם, אין להם שום סיבה לסירובם לשבת יחד עם היהודים, מה-גם שאין
הם מפסידים מכך דבר. אך הקב"ה הוא זה שמכביד את לבם.

ההתרפסות - מגבירה פיגועים!

התרפסותה של ישראל בפני מדינות ערב לאחר הנצחון המופלא במלחמת ששת-הימים
לא הסתיימה בכך:

שלטונות ישראל רוצים לחלק את ירושלים עיר הקודש לשלשה חלקים. זאת אומרת,
שהעיר תהיה שייכת למוסלמים, לנוצרים ולהבדיל - 'גם' ליהודים. ולא זו בלבד, אלא הם
מעודדים בפועל ערבים לגור בירושלים. על-אף העובדה שירושלים שייכת מאז ומקדם,
כבר מימות שם בן נח ואברהם אבינו ועד לכיבוש ירושלים בידי דוד, ליהודים בלבד⁴⁴.

נוסף לכך, ישנו דין מפורש בהלכה שלגוי אסור לדור בירושלים, מלבד העובדה שזה
לא טוב עבורו. אמנם דין זה תקף רק בשעה ש"יד ישראל תקיפה"⁴⁵, אך אין זה אומר שצריך
לעודד את הגוי לגור שם. ועוד לרדוף אחריו ולהתחנן אליו שישאר לגור שם.

התרפסות זו בפני הערבים גורמת, שאם עד-עתה הם היו במצב של פחד מישראל, הרי
כעת, כתוצאה מהרדיפה אחריהם, הם מרימים ראש כנגד ישראל ומגבירים רחמנא-ליצלן
את הפיגועים.

(מעובד ע"פ שיחת שבת פרשת מטות-מסעי תשכ"ט)

כשם שלא ניתן לשנות הענין של ״עמו״ - כך לא ניתן לשנות את "אדמתו"

[דיבר בארוכה אודות משמעות הפסוק¹ "וכיפר אדמתו עמו", עמו - של הקב"ה, ואחר-
כך אמר]:

מזה גם-כן מובן, שכשם שלא ניתן לשנות את ה"עמו" - אלא תמיד אומה זו תשאר עמו
של הקב"ה - כך גם בנוגע לאדמה, שעצם האדמה נקראת אדמתו, ולא רק שאי-אפשר
לשנות זאת, או לקחת זאת, אלא אפילו להחליש את השייכות של האדמה עם הקב"ה, לא
ניתן לעשות. לא רק גוים אינם יכולים לעשות זאת, אלא אף יהודים.

וכפי שבנים שגלו מעל שולחן אביהם - השולחן תמיד ישאר - שולחן אביהם. כלומר,
למרות שהבנים גלו תמיד הם בניו של אביהם.

כמו-כן גם האדמה - אף שהמצב השורר עתה הוא ש"מפני חטאינו גלינו מארצינו
ונתרחקנו מעל אדמתינו"² (ולא רק בנוגע ליהודי חוץ-לארץ אלא אף יהודי ארץ ישראל
יושבים בארץ באופן של "גלינו מארצינו", וראיה לכך שישנם כמה מצוות שכעת לא ניתן
לקיימם), מכל-מקום, באיזה מצב שרק יהיה, ואפילו בחושך הכפול והמכופל של הגלות -
נשארת האדמה - אדמתינו והארץ - ארצינו.

אך כאן מגיע היצר-הרע ומוכיח שעל-פי השכל האנושי לא יתכן שזה עדיין "אדמתו
עמו" - ואף מתלבש באיצטלא של למדן, בכך שמביא ראיות מפסוקים וממדרשים.

ובכדי למנוע כל זאת, הרי שהקב"ה, עוד קודם שאומר "וכיפר אדמתו עמו" - נשבע
מלכתחילה³ "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנוכי לעולם". הסיבה לכך שנזקקים להגיע
לשבועה היא בכדי שאפילו אם יהיה קושי לקיים זאת - הרי שהשבועה תחייב, הוא יהיה
חייב להיות קשור בשבועה!

אך לכאורה רק כאשר מדובר אודות בשר-ודם, שייך לומר שהיות ויש דברים שקל לו
לעשותם ויש דברים שקשה לו לעשותם - לכן הוא נזקק לשבועה בכדי שיוכל להתגבר על

• 1) האזינו לב, מג.

• 2) נוסח התפילה - מוסף לג' רגלים.

• 3) האזינו שם, מ.

26

הקושי. אך הקב"ה - שעליו נאמר⁴⁶ "לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו", כלומר,
שכל העולמות, עליונים ותחתונים, ברא הקב"ה לא בעמל ולא

בכח כי-אם ברוח פיו - אם-
כן, מדוע נזקק הוא לשבועה - בכדי לוודאות שיקיים זאת - הרי לא שייך אצלו שום
קושי?!

לכל יהודי יש חלק בארץ ישראל

ההסבר לזה יובן, בהקדים השאלה הידועה:

ידוע⁴⁷ שלכל יהודי יש חלק בארץ ישראל (לגירסא א': אמה על אמה, ולגירסא ב': ד'
אמות). והנה, ניתן להקשות על זה: כיצד יתכן שליהודי תהיה חלק באדמה זו בשעה שהוא
נמצא בריחוק מקום בגשמיות, ובפרט ברוחניות - איזה שייכות יש לו לאדמתו?! - על-זה
עונה הקב"ה, שהוא כלל לא נכנס לשקלא-וטריא, לא עם הבית-דין של מטה, ולא עם של
מעלה!

וכשיתמהו כיצד זה יתכן - הרי זה על-פי שולחן-ערוך ובית-דין של מעלה?! - אומר
על זה הקב"ה, שקודם שהוא מוציא לידי פועל את גאולתן של ישראל, דבר ראשון הוא
נשבע, "כי אשא אל שמים ידי". וכשתמהים כיצד זה יתכן - הרי יהיו אז זמנים אחרים
ותקופות אחרות עם מצבים שונים?! - אומר הקב"ה: "ואמרתי חי אנוכי לעולם" -
שהשבועה - למרות שכביכול כובלת את הקב"ה, מכל-מקום זהו "לעולם", הקב"ה כבול
לזה עד סוף כל הדורות.

. . וכל-זה בא בתור הכנה, ובתור שלב אחר שלב וצעד אחר צעד, בכדי שיגיעו ל"וכיפר
אדמתו עמו", שהקב"ה מוותר (שזהו הפירוש הפשוט - לא "וכיפר" מלשון כפרה), מוחל
וסולח ומכפר על הענין של חטאינו (שהם הסיבה ל"גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל
אדמתינו") - ואינו עושה זאת מצד טעמים של שכל והסברה, אלא מכיון שזוהי אדמתו וזהו
עמו.

ובדיוק כפי שהקב"ה הוא כל יכול ונצחי וידו שולטת בכל - כך (כביכול) גם הענינים
של "אדמתו" ו"עמו", שולטים בכל, וידם על העליונה.

ולכן, יש לדעת שכבר נפסק (בפרשתינו³ - בחלק השייך להיום) שישנה שבועה "חי
אנוכי לעולם", שבכל שנה ובכל מקום שיהודי ימצא, מצלצלת השבועה ומורה ההוראה -
כיצד היהודי צריך להתנהג בחייו הפרטיים ובחייו כפי שהוא חלק מהכלל.

עליו להתנהג באופן שיביא את ה"וכיפר אדמתו עמו" ברוחניות, שזה יגרום גם
ל"וכיפר אדמתו עמו" בגשמיות. והיות ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"⁶ (שהפשט הוא
עיקר גדול) לכן הפירוש הוא שהקב"ה משחרר את אדמתו בפשטות, היות שבזה עיקר
תאוותו כביכול - לא למעננו אלא למענך.

ו"אדמתו" הולך יחד עם "עמו", שיהודים משתחררים בגאולה האמיתית והשלימה על-
ידי משיח צדקנו - ואז גם מתגלה לעין כל שזוהי אדמתו של הקב"ה, ועם ישראל הוא עמו
של הקב"ה, ואף לא נצרכים ל"ו' החיבור" לחבר ביניהם - היות והם דבר אחד.

וכל זה בא באופן טוב, ללא יסורים רחמנא-ליצלן היות והקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע
הטוב להיטיב, והוא כולל בכתיבה וחתימה טובה שיהיה גם באופן של הטוב לנו תפתח,
שיהודי כפי שהוא נשמה בגוף בעולם הגשמי - יראה שזה טוב בגלוי. עד ל"הרחב פיך
ואמלאהו"⁷: "הרחב פיך" - באופן של הרחבה, יותר מהמקסימום. "ואמלאהו" - מידו
המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, למטה מעשרה טפחים בטוב הנראה והנגלה.

(מעובד ע"פ שיחת ו' תשרי תש"ל)

• 6) שבת סג, א. וש"נ.

• 7) לשון הכתוב - תהלים פא, יא.

28

הוראת רש״י: לצאת לעולם ולשלול את טענת "לסטים אתם!

ידוע, אשר שבת בראשית היא שבת כללית אשר ממנה נמשך על-פני כל שבתות השנה
(ומהשבת עצמה - מתברכים כל ימות השבוע¹).

ובתחילת פרשת בראשית^{48 49} מפרש רש"י: "אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל את
התורה אלא מהחודש הזה לכם⁵⁰ . . ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו
לתת להם נחלת גויים⁵¹"! [וכעין זה מצינו בפסוק "וכפר אדמתו עמו"⁵². היינו, שארץ ישראל
ועם ישראל - דבר אחד הם. ולכן מילים אלו נאמרו ללא ו' המפסיק וללא ו' המוסיף - כיון
ש"אדמתו" ו"עמו" (אינם שני דברים אלא) - דבר אחד הם].

בפירוש זה בא רש"י לחדש לנו - שגם הגוי צריך לדעת, שהתורה אכן היתה אמורה
לפתוח ב"החודש הזה לכם", וכל הסיבה שפתחה ב"בראשית ברא אלוקים" - הוא בכדי
להראות בצורה ברורה שהכל של הקב"ה, ו"ברצונו נתנה לכם, וברצונו נטלה מהם ונתנה
לנו".

וממשיך הפסוק לומר "נחלת גויים" - אכן, אף אחד לא מכחיש את העובדה שהגויים
היו שם - אך באותה מידה שעלה ברצונו של הקב"ה להעניקה אז לאומות-העולם - החליט
אחר-כך ליטלה מהגויים וליתנה לבני-ישראל.

וממשיך "הגיד לעמו" - התורה מספרת זאת ליהודים. אך היהודי - לאחר ששומע זאת
- צריך לגשת ולהסביר זאת לגוי; לא די בכך שהוא יושב בבית-המדרש ולומד זאת עם
חבירו, אלא עליו לצאת ולומר זאת בגלוי וללא בושה - לכל העולם - עד שאפילו ילד בן
חמש יבין זאת.

ברור שכשהוא יאמר זאת בצורה שכזו - אזי הגוי מיד יקבל זאת, היות ולגוי אין בחירה;
בכדי שיהודי יקבל דברים מסויימים - נדרשת עבודה. אולם גוי, היות ואין לו בחירה - לכן
הוא מיד מקבל זאת. ובפרט, שבעניננו מדובר שהתורה אמרה שיש לומר זאת לגוי - לכן
דבר ברור הוא שהגוי יבין זאת.

אמנם אסור ללמוד עם הגוי תורה שבעל-פה⁶ - אך אף-על-פי-כן, את שבע מצוות בני-
נח - וודאי שצריכים ללמד אותו. וכמבואר ברמב"ם⁷ שבזמן ש"יד ישראל תקיפה" -
צריכים לכפות את הגוי שיקיים את שבע מצוות בני-נח. אמנם כעת, ש"אין יד ישראל
תקיפה" - אזי לכל-הפחות צריכים ללמדו את שבע המצוות ככל האפשר.

והנה, אחד משבע מצוות בני-נח - הוא גזילה. אשר לכן, יש להסביר לגוי שכשארץ
ישראל בידו - זוהי גזילה.

נוסף לכך: כשגוי עובר על אחת משבע המצוות - הוא חייב מיתה⁸. במילא, אדרבה:
כשהוא נשמר מגזילה - רק אז הוא נשאר חי ולא יהיה מחוייב מיתה. כלומר: כשארץ
ישראל אינה בידו - זה טוב עבורו, היות וכך הוא ניצל ממוות.

ולא כפי שטוענים ה"רודפי שלום", שכשארץ ישראל אינה אצל הגוי - זוהי רעה עבורו.
אלא בדיוק להיפך: דווקא כשלא מביאים לו את ארץ ישראל - זוהי טובה עבורו, היות וכך
הוא נשאר חי.

ומאותה סיבה, גם לא שייך לתת לו אפילו חתיכה אחת (אשר מלבד זאת, שאפילו
'שעל' אחד נוגע לכל הגבולות של ארץ ישראל) הנה גם כשנותנים לו אפילו שעל אחד
בלבד מארץ ישראל - זוהי גזילה! מאחר שלגוי אין שום שייכות לארץ ישראל!

וכבר בברית בין הבתרים נתן הקב"ה את ארץ ישראל לעם ישראל ואף קודם לזה כבר
כתוב⁹ "לך אתננה". ובהמשך שם¹⁰ כתוב: "לזרעך נתתי" - בלשון עבר. ומפרש רש"י אשר
"אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה". היינו, שכבר מיד אז - ניתנה לנו ארץ ישראל.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת בראשית תש"ל)

• 6) היות ורק תורה שבכתב שייכת לו. וראה שדי-חמד כרך ז' ע' א'תקטו ואילך.

• 7) הל' עבודה זרה פ"י ה"ו.

• 8) רמב"ם הל' מלכים פ"ט הי"ד.

• 9) בראשית יג, טו.

• 10) טו, ח.

30

הקשר בין יהודי התפוצות לארץ הקודש

לכל יהודי, בלי להתחשב במקום מגוריו, יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל, של אמה על
אמה, לפחות¹.

כפי שדובר מספר פעמים יש לכל דבר ביטוי בהלכה. אף כאן: לגבי פרוזבול נאמר
בפסקי הגאונים שכל יהודי רשאי לכתוב פרוזבול, למרות שלשם פרוזבול יש צורך בבעלות
על קרקע, שכן לכל יהודי יש קרקע בארץ ישראל.

כן מובן מזה שכל עניין הנעשה בארץ ישראל - לא זו בלבד שהוא עניין של כלל
ישראל, אלא שיש לכלל ישראל לחוות דעה עליו, בין אם מתחשבים בדעה זו ובין אם לא.
כיון שהיא נחלת עולם מ"אלקי עולם"^{53 54} לעם ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, אין מי שיכול
לקחת אותה מהם, ואפילו הם עצמם אינם יכולים לוותר עליה. "כל המתנה על מה שכתוב
בתורה (ולא חשוב מי המתנה) תנאו בטל"⁵⁵.

ממבט ראשון נראה לכאורה שיהודי רשאי לחוות דעה רק על נחלתו הוא, שהיא,
כאמור, בגודל אמה על אמה.

אבל אין הדבר כן, משום שיש ענינים בארץ ישראל כפי שהיא מהווה נקודה אחת
ואחידה. לפיכך ישנם דברים הקשורים בארץ ישראל כשהיא בשלימותה "וכל יושביה
עליה"⁵⁶, כגון: מצות היובל, שהיא עניין החירות נוהגת רק כאשר כל יושביה עליה⁵⁷.
ול"כיבוש יחיד" בסוריא יש דין "כיבוש רבים" רק כאשר ארץ ישראל בשלימותה⁵⁸.

זכותו של יהודי לחוות דעה בארץ ישראל

ברור, איפוא, שאין להתפלא על יהודי המחוה דעה על מה שצריך להיות בארץ ישראל
למרות שיש לו בה רק על אמה על אמה; וגם אם אין מצייתים לו. לא זו בלבד שהוא זכאי
לחוות דעה, אלא, אדרבה, אם הוא שותק הרי הוא נושא באחריות על כל הדברים הנעשים
שם וידועים לו מבלי שיגיב עליהם.

הדברים אמורים גם בכזה "היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו"⁷, רחמנא ליצלן, והוא
מורד בשייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל (שמקורה ב"לקחה מהם ונתנה לנו"⁸).

וכפי שכותב הרמב"ם ב"אגרת תימן" ובאגרת השמד, שירבעם בן נבט נענש על
שהעמיד עגלי^-זהב בבית^-אל ובדן, ובד בבד הוא נענש גם על שלא קיים עירוב תבשילין -
שכן גם "היודע את רבונו ומתכוין למרוד בו" כירבעם בן נבט, רחמנא ליצלן, אינו פטור
ממצוה כגון עירוב תבשילין.

כך גם מי ששייך ל"אל^-פאתאח" וכיוצא^-בזה - אם אין הוא מחוה דעה ישרה על הטעון
תיקון בארץ ישראל, הרי נוסף על כך שייענש על שהוא פוגע בארץ ישראל בסיועו ל"אל^-
פאתאח" - ייענש גם על זה שלא עמד על כך שבארץ ישראל יתוקן הטעון תיקון.

כן אמורים הדברים גם כאשר היהודי יודע שיתכן שלא ישמעו אליו, וכפי שאומר
התלמוד במסכת שבת:⁹ "אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?" - גם כאשר נעשו נסיונות להוכיח
ולא הועילו, הרי פסוקה ההלכה¹⁰: "הוכח תוכיח את עמיתך¹¹ - אפילו מאה פעמים".

ופירוש הדבר הוא - שלאחר שהוכיח תשעים ותשע פעמים, ועשה זאת בכל הפרטים
הנדרשים על-ידי התורה, ולא הועיל דבר, הרי אם אינו מוכיח גם בפעם המאה עובר הוא
בזה על מצוות^-עשה מן התורה: "הוכח תוכח את עמיתך". מה לנו הוכחה גדולה יותר
שעל^-פי התורה על היהודי לעשות את שלו, מבלי להתחשב במידת התועלת שבכך?!

מובן מזה גם, שבין אם דרכו של יהודי בכך ובין אם אין דרכו בכך - הרי אם קיים חשש
ששתיקתו תתפרש שלא כראוי, אין לו ברירה, ובין אם זו דרך נועם ובין אם לאו - חייב הוא
לומר דברו, לפחות בקצרה.

• 7) רש"י נח י, ט.

• 8) רש"י בראשית א, א.

• 9) נה, א.

• 10) בבא^-מציעא לא, א.

• 11) קדושים יט, יז.

32

זכותנו על ארץ ישראל

. . נכון אמנם שכבשנו אותה, אבל כפי שרש"י אומר: "אומות העולם אומרים: לסטים
אתם שכבשתם ארץ שבעה אומות". אך תוקפה של טענת היהודים לזכות על ארץ ישראל,
הוא - היותה "ארץ אבותינו". המושג "אבותינו" אינו מתכוין לבני דור קודם, כי אם לאבות
האומה, אברהם יצחק ויעקב וכו', והרי חלה בינתיים הפסקה של אלף וכמה מאות שנה?!

אם משום שזו ארצנו אשר נגזלה מאיתנו על^-ידי זרים שגירשונו מארצנו, ולכן מגיעה
לנו הארץ - הרי לפי זה אפשר גם לגרש את נשיא ארצות הברית מוושינגטון ולהושיב שם
אינדיאני, שלו היתה שייכת וושינגטון?! ברם, למרות שכבר באו אינדיאנים לטעון תביעה
זו - אין עולה כלל על הדעת להתחשב בה. ההבדל הוא איפוא, בזה שכאן ישנה "ברית בין
הבתרים"⁵⁹, לפיה שייכת ארץ הקודש לעם קדוש.

וכאשר משמיטים את השולחן ערוך ואומרים שזה שייך לסוג מסויים של יהודים
המהווים מיעוט ולא הם הקובעים את סדרי ארץ הקודש שכן אין זו "מדינת הלכה" -
והלכה פירושה: תמצית התורה שבכתב והתורה שבעל-פה - כאשר אין קשורים, רחמנא
ליצלן, אל התורה שבכתב והתורה שבעל^-פה, אין כל מקום לתביעה ולבעלות על ארץ
הקודש בכלל. היא שייכת, אם^-כן, לעמים אחרים שהיו בה עד לפני מאה שנה או שבעים
שנה (ואלה שהגיעו אז לארץ היו אנשי הלכה, שומרי תורה ומצוות).

(משיחת פורים תש"ל - מוגה)

כל יהודי זכאי ומוכרח לחוות דיעה על הנעשה בארץ ישראל

הפנינו שאלה הנשמעת מפי רבים: מה זכותם של אלה היושבים באמריקה לחוות דעה בעניינים הנוגעים לארץ ישראל?

האדמו״ר חייך, כמי שמכיר את השאלה ואת השואלים כאחד הוא גם בקי במה שנכתב בעתונות נגד מי שיושב
ב״איסטרן פארקוויי" ורוצה לפרוש את מצודתו על ירושלים. כך שלא הופתע כלל מהשאלה והשיב עליה בניחותא: "כל
יהודי, בלי להתחשב במקום מגוריו, יש לו חלק ונחלה בארץ ישראל, של אמה על אמה לפחות. כפי שדובר מספר פעמים יש
לכל דבר ביטוי בהלכה. אף כאן. הנה לגבי פרוזבול נאמר בפסקי הגאונים שכל יהודי רשאי לכתוב פרוזבול, למרות שלשם
פרוזבול יש צורך בבעלות על הקרקע שכן לכל יהודי יש קרקע בארץ ישראל. יוצא, איפוא, שכל עניין הנעשה בארץ ישראל -
לא זו בלבד שהוא עניין של כלל ישראל, אלא שיש לכלל ישראל הזכות והחובה לחוות דעה עליו, בין אם מתחשבים בדעה זו
ובין אם לאו". אחרי הרהור קל המשיך: "ממבט ראשון נראה לכאורה שיהודי רשאי לחוות דעה רק על נחלתו הוא, שהיא,
כאמור, בגודל אמה על אמה, אבל אין הדבר כן. לא זו בלבד שהוא זכאי לחוות דעה, אלא אדרבה, אם הוא שותק הרי הוא
נושא באחריות על כל הדברים הנעשים שם וידועים לו מבלי שיגיב עליהם".

 

 

אם הוא לא יתפטר ממשרת שר בעצמו - יסלקו אותו!

אין להתבייש מלעשות את הצעד הזה של התפטרות ממשרת שר. על מנת למנוע קרבן
בנפש כדאי לאבד את כל המשרות. סוף סוף שום אדם לא נולד מיניסטר, וישנם רק כך וכך
שנים מאז נתמנה פלוני או פלוני למיניסטר, כך שלא יהא בזיון בהתפטרות.

אם לא יתפטר - לא יועיל לו הדבר כיון שסוף סוף יסלקו אותו ממשרתו כאשר יתברר
שאי אפשר לסמוך עליו, שכן אם הוא מסוגל לסחור בשולחן-ערוך (וזה בשעה שהוא עצמו
יהודי מאמין ושומר תורה ומצוות) - עלול הוא לסחור גם בשאר הענינים...

(משיחת ל"ג בעומר תש"ל - מוגה)

מוכנים אפילו ליהרג, העיקר לא לפרוש מהכסאות...

אחד כתב לי אימרה חדשה שישנה בארץ ישראל - 'יהרג ואל יפרוש'... הרי ישנו הדין
ד"יהרג ואל יעבור"⁶⁰, ועכשיו יש אימרה חדשה - 'יהרג ואל יפרוש'!

שאלתי אותו: מה הכוונה בזה? וענה לי: מה אינך מבין, 'יהרג ואל יפרוש' - מוכנים
לעשות את כל הענינים, אפילו ליהרג, העיקר לא לפרוש מהכסאות... כדי להאחז בכסאות
מותר להעמיד שנים וחצי מליון יהודים בסכנה, רחמנא-ליצלן היה-לא-תהיה!

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת בהעלותך תש"ל)

משיחת ש״פ נשא תש״ל

כשחדורים בידיעה שהקמה נתן את ארץ ישראל - אזי ניתן לשמור עליה!

בפרשת ואתחנן על הפסוק¹ "שמור את יום השבת לקדשו" מפרש רש"י: "ובראשונות
אומר זכור! - שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו".

והנה, בפירושו זה מרמז גם על המובא בפרשתינו²: "כה תברכו . . אמור להם: יברכך
ה' וישמרך". היינו, שגם ה"יברכך" "וישמרך" הם אותו ענין.

והדבר מתבטא בכך - וכפי שמפרש שם רש"י - שכבשר ודם נותן איזה דבר, הוא אינו
יכול להיות אחראי שאף אחד לא יקח את זה. אך כשהקב"ה נותן - אז וודאי שאף אחד אינו
יכול לקחת זאת. מאחר שהוא הנותן והוא גם השומר - "יברכך" "וישמרך".

מכך מובן גם בנוגע לארץ ישראל: בשעה שאומרים "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל
הזה"³ - הרי שאז לא יכולים להיות בטוחים שיוכלו להחזיק בזה. אך כאשר יודעים לבטח,
שהקב"ה נתן זאת - אזי לבטח יחזיקו בזה, היות והקב"ה ישמור זאת.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת נשא תש"ל)

• 1) ה, יב.

• 2) ו, כג-כד.

• 3) לשון הכתוב - עקב ח, יז.

36

ארץ ישראל - מאחדת את כל יהודי העולם!

החידוש של גאולת י"ב-י"ג תמוז הוא: ש"לא אותי בלבד גאל הקב"ה, אלא את כל
. . אשר בשם ישראל יכונה"¹.

כלומר, שענין הגאולה מתבטא באחדותם של כל היהודים - "כל אשר בשם ישראל
יכונה" - במשך כל השנה כולה ובאופן ש"כולנו אחד", וזה ממשיך את הענין של "ברכנו
אבינו כולנו כאחד"^{61 62}, כמבואר⁶³ בארוכה.

אחדות זו אינה צריכה להתבטאות רק כפי שהיא מצד שורש ומקור הנשמה - אשר שם
כל הנשמות מתאימות ו"אב אחד לכולנה"⁶³ - היות ושם אחדות זו לא נמצאת בגילוי למטה
מעשרה טפחים.

עיקר הפעולה והחידוש של ימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז (שזוהי האחדות בין כלל
ישראל), צריכה להתבטאות בפעולה גשמית דווקא הנמשכת על פני השנה כולה (וכאמור:
לא פעולה של מסירות-נפש - שזה כבר ישנו בשווה אצל כל ישראל היות ו"נפש השנית
בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש"⁶⁴ - שזה בשווה אצל כל ישראל).

והנה, ענין המאחד את עם ישראל כולו - הוא הענין של ארץ ישראל. כלומר: היות
שלכל אחד ואחד מישראל יש אמה על אמה בארץ ישראל (כמובא בספרים⁶⁵. או לגירסא
שניה - ד' אמות על ד' אמות) - לכן, אף שלכל יהודי יש את אמתו הנפרדת - יחד-עם-זה,
יש לו גם "אמה" בתור 'שותף'. כלומר, שארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל באופן כללי
ולא ניתן לחלקה - אלא כולם יחד שותפים בכל ארץ ישראל.

ולכן, דוקא על-ידי הענין של ארץ ישראל מתבטאת אחדותם הבלתי-מופסקת והנצחית
של כל היהודים - בצורה הגשמית והמופשטת ביותר, "גוי אחד בארץ"⁶⁶ - (שנוסף למהות
הענין של "גוי אחד" נוסף גם הענין של) ארץ כפשוטה.

והנה, אף-על-פי שהשטחים הנמצאים בידי ישראל אינם במצב של גאולה וחירות
אמיתית, (שהרי "אין יד ישראל תקיפה"⁷ ולכן לא מבצעים כמה ענינים שעליהם חל הדין
של "שקץ תשקצון"⁸, ואפילו ענינים של "יהרג ואל יעבור") - משום ש"מפני חטאינו גלינו
מארצינו"⁹ - אך אף-על-פי-כן עדיין היא "ארצינו". ואמת אמנם שישנם כמה מצוות
הנוהגות רק כאשר "יד ישראל תקיפה", או כאשר ארץ ישראל בשלימותה - למרות זאת גם
בעת הגלות, מאחדת ארץ ישראל את כל עם ישראל באופן גשמי ובמקום גשמי - היות
שהיא תמיד "ארצינו".

ולכן, דווקא על-ידי ארץ הקודש מתבטאת העובדה ש"כל אשר בשם ישראל יכונה" -
האחדות הגשמית של כל עם ישראל. כלומר, שארץ ישראל היא זו שעושה מכל היהודים
דבר אחד (לא רק אומה אחת אלא גם דבר אחד) שכל ישראל - למרות שיש בהם "ראשיכם
שבטיכם, חוטב עציך, שואב מימך"¹⁰ - הם מציאות אחת.

ולכן, בשעה שישנם כאלה ש"יצרם אנסם"¹¹, ורוצים לעשות מארץ ישראל ענין של
פירוד חס-ושלום - זה לא יכול להצליח להם. וכל תוכניות הפירוד הללו מגיעות מכיוון
היצר-הרע.

והיות שכך, כלומר, שבין-כה זה לא יצליח, כאמור - אז לשם מה יש לגרום עגמת-נפש,
אם זה בכל מקרה לא יצא לפועל?!

ואדרבה: לא רק שאינה פועלת שום פירוד וחלישות, אלא "כי מציון תצא תורה ודבר ה'
מירושלים"¹² - היא מוסיפה חיות חדשה היוצאת מירושלים (על-ידי "דבר הוי'" שהוא ללא
כל שינויים - אלא, היה הוה ויהיה [כלומר, כפי שהיה במעמד הר סיני, כך הוא כל הדורות
ללא כל שינויים]) לכל הארץ כולה.

• 7) כתובות כו, ב ואילך. ועוד.

• 8) עקב ז, כו.

• 9) נוסח התפילה - מוסף לג' רגלים.

• 10) לשון הכתוב - נצבים כט, ט-י.

• 11) ראה רמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ.

• 12) ישעי' ב, ג. מיכה ד, כ.

38

וכשיש את ה"אתה בחרתנו מכל העמים"⁶⁷ - "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך,
בין ישראל לעמים"^{68 69} - או אז נוצרת המחיצה בין ישראל לעמים, ואז אין שום ספיקות,
שאלות ולחצים.

כל היהודים - מהעבר האחד; וכל אומות-העולם - מהעבר השני!

ואף שנמצאים בזמן הגלות - וכל יהודי מחולק האחד מחבירו, אך הקב"ה העמיד
מחיצה - אשר כל היהודים - אפילו אלה שההעלם והסתר מכסה עליהם והם רק בשם
ישראל יכונה - מהצד האחד - וכל העמים, כולל גם חסידי אומות-העולם (שיש להם חלק
לעולם הבא) מהעבר השני.

הבדלה ומחיצה זו טובה לאומות-העולם! - העמים שמחים מזה ובפרט היהודים! -
זהו האופן האמיתי והיחידי המוביל לחיים טובים יותר וראויים לשמם בעולמנו הגשמי.

ועל-ידי אחדות זו (באמצעות ארץ ישראל) המאחדת את כל היהודים - מראשיכם
שבטיכם, עד לחוטב עציך ושואב מימך ואפילו אותם אשר בשם ישראל (ולא יותר) יכונה -
לחטיבה אחת, נעשה בפועל "ונתתי שלום בארץ", "ונפלו אויביכם לפניכם"; וכפי שרש"י
מפרש זאת "איש בחרב רעהו", שיהודים לא יצטרכו כלל למלחמות אלא האומות יילחמו
בינם לבין עצמם.

וזוהי ההכנה הקרובה וההקדמה ל״ואשבור מוטות עלכם (עד ל)ואולך אתכם קוממיות"
¹⁵ בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו יבוא ויוליכנו קוממיות לארצינו.

(מעובד ע"פ שיחת י"ב תמוז תש"ל)
שיחה זו והבאה שלאחריה נאמרו בעקבות הסכם 'הפסקת-
האש' שנחתם בין ישראל למצרים בתאריך ה' אב תש"ל
7.8.1970 (שבוע לאחר אמירת שיחה זו). בשיחות אלו זועק
הרבי כי 'הפסקת-אש' זו היא הסחת דעת, אשר במהלכה
מצרים מתחמשת בנשק משוכלל ומכינה את עצמה למלחמה
נוספת נגד ישראל (ראה גם ב'יחידות' של העיתונאי יונה כהן
עמ' 44 ואילך).

כוחו של הגוי נובע מחולשתו של היהודי!

על הפסוק¹ "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה" מפרש רש"י, שהקב"ה אמר למשה
"ראה אין בהם עוד כח". כלומר, שלגוי מצד עצמו אין כח, וכל כוחו בא מהיהודי.

על-פי הסבר זה נבין את הסיבה לכך שאומות-העולם מכריחים את ישראל להחזיר את
השטחים שכבשה במלחמת ששת-הימים. שהרי לכאורה, כיצד יתכן שגוי יכריח יהודי
לעשות דבר מסויים, והרי גוי מצד עצמו אין לו כח?! אלא מוכרח לומר, שמכיון שישראל
מצד עצמה אינה מעוניינת להחזיק בשטחים, זה נותן את הכח לגויים לדרוש את החזרת
שטחים אלו.

כל זה נמשך שלוש שנים, שמאז הנצחון במלחמת ששת-הימים, מתחננת ישראל
לערבים, שיסכימו לקחת מהם את השטחים, אך הערבים אינם מסכימים.

הפסקת האש - טקטיקה מצרית ארורה!

כעת (לאחר שלוש שנים), הסכימו פתאום הערבים (מצרים) לעשות הסכם שלום,
ומתנים זאת בהפסקת-אש למשך שלשה חדשים. אך כל בר-דעת מבין, שהסיבה שהערבים
רוצים הפסקת אש, אינה מפני שאינם יכולים לדבר על שלום כשיש הרג, כי עד עכשיו, הם
הרי דיברו על שלום גם בשעת מלחמה.

אלא, הסיבה שהם רוצים הפסקת אש היא מאוד פשוטה: עד עכשיו, מצרים לא יכלה
לשקם את ההריסות ליד תעלת סואץ, וכן לא להכניס לשם נשק, מאחר שישראל הפציצה

1) מסעי לד, ב.

40

שם ללא הפסקה. אך כעת, ברגע שתהיה הפסקת-אש, שאז הם עוד לפני החתימה ולא
מחוייבים לשלום, מיד יתחילו בעבודות השיקום.

ולגמרי לא מובן: כיצד יכולה ישראל להסכים לכזה דבר, הרי פניהם של הערבים אינם
מועדות כלל לשלום?! שהרי אילו היו פניהם לשלום, היו חותמים תוך 24 שעות על מסמך
שלום, ולשם-מה הם זקוקים להפסקת האש?! הרי כל הסיבה שהם רוצים הפסקת-אש, זה
עבור שיקום ההריסות, ואם-כן כל ההרוגים (היה-לא-תהיה) והכסף - הולכים לריק! שזה
בלתי-הגיוני לחלוטין!!!

אמנם ישראל טוענת, שאין מה לדאוג, כיון שישלחו לשם פקחים, שישגיחו שבשעת
הפסקת האש מצרים לא תבנה ולא תכניס נשק. אבל כולם נוכחו לדעת מה אירע בשנת
1956, שארבעה מדינות חתמו והבטיחו שהם אחראים שיהיה שלום בגבול, ואפילו שלחו
לשם פקחים, וברגע שנאצר רק רימז להם שהם אינם רצויים עוד - ברחו משם, ויותר מכך:
לפני כמה שבועות נסע נציג מטעם האו"ם לדבר עם מצרים על שלום, והם ידעו שהוא בא
לדבר על שלום, ובכל זאת רצחו אותו.

מכל הסיפורים האלו, רואים באופן ברור, שמצרים לא מכבדת ולא תכבד שום הסכם
והבטחה של "הפסקת אש" וכיוצא בזה.

ובנוסף לכל זה, הרי הדבר פשוט וברור, שכל "הפסקת-האש" הזו, היא הסחת דעת,
כיון שבזמן הזה, נאצר רוצה לבנות ולהכניס נשק לתעלת סואץ. כעת, הנשק שנקנה
והתקבל מהצרפתים והרוסים עומד בלוב, וממתין למשלוח. ממתינים רק לרגע שבו ישראל
תפסיק להפציץ, ואז יוכלו לשלוח את כל הנשק, ולהתחיל לבנות שם.

שורש הבעיה - חוסר אמונה בבורא עולם

אך האם ישראל באמת אינה יודעת שכל "הפסקת-האש", היא בלתי הגיונית לחלוטין
וכל כולה משחק של המצרים?! ישראל הרי בוודאי יודעת ומבינה את זה. אלא הבעיה
היא, שישראל פוחדת לומר זאת ל"ידידים הטובים" - ארצות הברית. ולמרות שגם בארצות
הברית מבינים כמה שזה בלתי הגיוני, ולמרות שבישראל יודעים שכך חושבים בארה"ב,
בכל זאת פוחדים לומר להם זאת.

והסיבה לכך שפוחדים לומר לגויים את האמת התקיפה, היא מכיון, שחסרה האמונה
בהקב"ה - בורא העולם. שאף-על-פי שהקב"ה הראה בגלוי ש"ראה אין בהם עוד כח" בכך
שישראל ניצחה באופן מופלא, הן במלחמת ששת-הימים, והן במלחמת השחרור, בכל
זאת, עדיין לא מאמינים בקב"ה.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת מטות-מסעי תש"ל)

מצרים ניצלה את הפסקת האש - להתבצרות ולאיכסון נשק

על הפסוק¹ "ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה", מפרש רש"י, שלאחר נצחונם
הגדול של בני ישראל במלחמתם נגד מלך ערד, נתקפו לפתע בפחד מפני מלחמה נוספת,
ונסוגו לאחור שמונה מסעות.

סיבת נסיגתם אינה מובנת: הלא הם ניצחו את מלך ערד, היכו אותו מכה ניצחת ונוכחו
לדעת שאין מה לחשוש ממלחמה נוספת, אם-כן מדוע נבהלו וברחו?!

הסיבה לכך היא, שהיתה זאת עצתו של היצר הרע, שעליו נאמר^{70 71} שהוא "אומן גדול
במלאכתו״ - שבמעטה של יראת שמים טען: אמנם ניצחתם את מלך ערד, אבל עדיין
צריכים אתם לחשוש מהמלחמה הנוספת, שמא בה ינצחו אתכם הגוים שהרי "אין סומכין
על הנס"⁷².

אותו סיפור בדיוק אירע לאחר מלחמת סיני:
ישראל נבהלה ממצרים, ואמרה שיש למלא את
דרישותיהם ואסור לסרב להם. ואכן, כוחות ישראל
נסוגו, תמורת הבטחה לשלום ולשייט חופשי
בתעלה. אך נשיא מצרים, נאצר, הפר את הבטחתו,
ולא איפשר לישראל לשוט שם. ותמורת אותו
שלום, שהוא היה מטרת הנסיגה, התכוננו המצרים, למלחמה.

 

זמן קצר לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, חסמו המצרים את מיצרי טיראן למעבר
ישראלים וריכזו שם כוחות במטרה להילחם בישראל. אך למרות זאת, היו כאלו שטענו,
שאין לישראל לפתוח במלחמה, אלא עליה למצוא דרך לשלום.

בחסדי ה', פתחה ישראל בהתקפה, כיון שהגיעה למסקנא שאין להתחשב בדעת
העולם. ואז ראו כל העולם את הנס של הניצחון הגדול שנחלה ישראל במלחמה. שניצחון
זה הושג רק הודות לכך שישראל לא פחדה מ"מה יאמרו". זוהי גם הסיבה שלאחר מלחמת
ששת-הימים גברה הדעה שאין לסגת מהשטחים.

עובדה נוספת: במקומות בהם החליטה ישראל לתקוף, היה מספר ההרוגים מכוחותינו
מועט ביותר. ולאידך, בירושלים - שאותה החליטו שלא לכבוש, היה מספר הקורבנות גדול
בהרבה ביחס למקומות אחרים.

אבל עתה, למרות שראו את הניצחון של מלחמת ששת הימים, שכל זה הגיע בזכות זה
שלא פחדו והתרפסו בפני הערבים, בכל זאת, ישראל, כבר במשך שלוש שנים מתחננת
בפני הערבים, שיקחו חזרה את השטחים שנכבשו.

נאצר נשיא מצרים, היה בטוח שישראל טומנת לו פח - הוא כלל לא העלה על דעתו
שישראל תחזיר לו את השטחים שנכבשו ואשר מהווים גבולות טבעיים ובטוחים. אך לאחר
שלוש שנים של הפצרות בלתי-פוסקות, הוא מתחיל להבין, שישראל באמת רוצה שהוא
יקח את השטחים חזרה.

ואני מוכרח לגלות את האמת: כבר הוחלט לוותר על ירושלים העתיקה! אבל כדי
להמתיק את הגלולה, ניסחו את ההצעה (לנשיא מצרים) כך: ירושלים תהיה שייכת
לנוצרים, למוסלמים וליהודים.

אפילו לדעת אלו החושבים שכן צריך לעשות "שלום", אין מובן מהו הסדר התמוה הזה
-"לנוצרים למוסלמים וליהודים". הרי ירושלים שייכת ליהודים לא רק מצד ההלכה, גם
בספרי ההיסטוריה רשום - ואין מי שיכחיש את זה - שדוד המלך קבע את ירושלים לבירת
ישראל, ורק אלף שנים לאחר מכן, הגיעו לשם הנוצרים והערבים. ואם-כן, מדוע בנוסחת
הפשרה הכניסו את ה"יהודים" בסוף - היכן הגבול להשפלת כבוד ישראל?!

ולא זו בלבד, אלא רוצים לוותר גם על חברון! זוהי בושה וחרפה שבארץ ישראל יהיה
חוק, שעליו חתמו כל שרי ממשלת ישראל, שמשמעותו הברורה היא שליהודים אסור לגור
בחברון וליד מערת המכפלה. והחוק הזה, נמסר בשמחה לידי ראש עיריית חברון, שבני-
משפחתו רצחו יהודים בחברון בפרעות תרפ"ט - "הרצחת וגם ירשת"?!

הודיעו, שמקימים בחברון את "קרית ארבע" בשביל היהודים; יהודי שביקר אצלי רצה
שאשתתף בשמחתו על הקמת הקריה; שאלתי אותו האם ידועים לו פרטי התוכנית? - הרי

44

את הקריה החליטו שיבנו במשך הזמן (ובינתיים אפילו דירה אחת לא בנו שם), ורק
כשיהיה תקציב ודווקא מחוץ לגבולות חברון!!

ובנוסף לזה, רוצים לוותר גם על שטחי רמת הגולן ולהשאיר בידי ישראל רק פרוזדור
צר בו יסיירו כוחות ישראלים, וההסברה תהיה שרמת הגולן היא עדיין בשליטת ישראל -
והראיה, שכוחות ישראליים נוסעים על שביל דו-סטרי המקשר בין רמת-הגולן ותל-אביב.

לפני 30 שנה נחתם הסכם דומה בין גרמניה לפולין, ודוקא הסכם זה הוא שהביא
להחרפת המצב.

"מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה"?!

איך יתכן שישראל מסכימה לכל תביעותיו של נאצר ונותנת לו את כל מה שהוא דורש,
והרי נאצר עצמו הודיע שניירות לא מחייבים אותו?!

הקב"ה עשה נס, שבעת ההפרה הראשונה של הפסקת האש - כשהביאו המצרים את
ציודם הצבאי לגדות התעלה, עשו זאת בגלוי, ללא הסוואה - למרות שיכלו להסוות את
הציוד בקלות ולטעון אחר-כך שבתוך כלי הרכב היו חומרי בנין כדי לתקן את הערים
ההרוסות שעל גדות התעלה...

[צעדם של המצרים (ניצול הפסקת-אש להתבצרות ולהיערכות מחדש) - היה צפוי, הרי
זוהי מטרתו של נאצר במשך כל השנים, אפילו כאשר מצבו הכלכלי והצבאי היה מעורער,
וטיפשות היא לחשוב, שכעת - כאשר התבצרות זו אינה מכבידה עליו לא מבחינה כלכלית
ולא מבחינה צבאית - הוא לא יעשה זאת].

ואלה שהיו צריכים לדעת מהתבצרות זו - ידעו, אך במקום להפציץ ולהרוס מיד את כל
הביצורים הללו, שלחו מחאה לוושינגטון, כשבה-בשעה מצרים ממשיכה להכניס עוד נשק,
ולא מפסיקים להתבצר, ואם ימשיכו בביצורים האלו רחמנא-ליצלן, אפילו מטוסי פנטום
לא יוכלו להרוס את הביצורים האלה!!!

ונאצר טוען, הרי אתם ידעתם על הפרת הסכם הפסקת-האש מצידנו במשך ששה ימים,
ושתקתם - מדוע התחלתם פתאום לצעוק?! - ואין מה לענות לו על זה.

וכשבאים אנשי צבא ושואלים: אם הכרזתם על הפסקת-אש, שברור לכל שניצלוה
לביצור ולקידום טילים - לשם מה היו כל הקרבנות שנפלו, הדם הרב שנשפך, וההוצאות
הכספיות העצומות? עונים להם: שהיות ורוצים שלום, צריך להיות תחילה הסכם הפסקת-
אש כצעד ראשון לקראת השלום.

לשם-מה היו צריכים הפסקת-אש זו? - הרי במשך הזמן היו עשרות מלחמות בעולם,
וכאשר הצדדים הלוחמים רצו לחיות בשלום - עשו זאת ללא הקדמה של "הפסקת-אש".
ובכלל, הרי זה כשלש שנים קיימת באיזור הפסקת-אש שעליה חתמו כל המדינות?!

ידוע ומפורסם, שבמלחמת העולם השניה (וכן במלחמות שלפניה) ביקש הצד המנוצח
שקודם שיתחילו במשא-ומתן על השלום - יעשו הפסקת-אש, וכל אנשי הצבא התנגדו לזה
- בהסבירם, שינצלו את הפסקת האש לביצור, ואדרבה: הפסקת-אש היא זו שתמעט את
הסיכויים לשלום!

(וסיים הרבי בבכיות נוראות): המלמד שלי היה שמח כשהיה מוצא פסוק שקשור
למאורעות. היום בקוראי את ההפטרה ראיתי שיש בה רמז למצב הקשה בו אנו נתונים
עתה, ששם נאמר⁴: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, הקצור קצרה ידי
מפדות"?!

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת עקב, כ"ף מנחם-אב, תש"ל)

הרבי אמר בהתרגשות: "מצרים מתכוננת למלחמה"!

שאלתי את הרבי על ההתנגדות החזקה שלו לכך שהממשלה הסכימה להפסקת האש עם מצרים. ׳ניצלתי׳ את
התביעה המפורסמת של הרבי שבעניני גיור יפסקו רק הרבנים ואמרתי לרבי שלחילוניים יש גם טענה - שבענייני
הפסקת אש, להסכים או לא להסכים לזה, צריכים לפסוק רק אנשי צבא או מדינאים שמתעסקים בענייני המדינה
ולא רבנים... הרבי ענה לי שככל הידוע לו מעלימים מרוב השרים את דעתם של אנשי הצבא, וכי אם הם היו יודעים
מה סבורים באמת אנשי הצבא - הם לא היו מסכימים בשום אופן לכך שהמצרים יקדמו את הטילים וממשלת ישראל
לא תתן פקודה לצה״ל להגיב. הרבי סיפר לי פרט צבאי מסויים, וביקש ממני לשמור זאת בסוד כמוס... זה היה קשור
להצעה כיצד יש להגיב על הצבת הטילים והזזתם בסיני. קיימתי את הבטחתי לרבי ושמרתי את הדברים בסוד כמוס.
עברו שנים ולא סיפרתי את הדברים לאיש ובמהלך השנים פרחו מזכרוני עיקרי הדברים. מה שאני זוכר שזה היה
לאחר שביקר אצלו אחד השרים ואותו שר אמר שיש בממשלה ויכוח קשה כיצד להגיב. הרבי גילה לי דרך מסויימת
אבל גם במה שכן דבר עמי הוא היה מאוד זהיר... אחר-כך התברר שכל תחזיותיו של הרבי בנושא - התממשו,
לצערינו, במאת האחוזים. יותר מכך איני יכול ואיני רשאי להגיד...

4) ישעי' נ, ב.

46

שאלתי את הרבי אם הוא מודע לביקורת הגדולה בארץ על דיבוריו נגד הסכם הפסקת האש והרבי אמר לי שהוא
לא מתפעל מהביקורת שהדברים שלו מעוררים, כי כשמישהו יודע את גודל הסכנה אסור לו לשתוק, והסכנה שנוצרה
על-ידי הסכמת הממשלה להפסקת אש עם מצרים - היא סכנה עצומה שתביא למלחמה חס-ושלום. אגב, הרבי גם
אמר לי בקשר לנושא של החזרת שטחים, שלא רק מומחים צבאיים בישראל רואים בזה סכנה, אלא ידוע לו ממקור
ראשון שגם מומחים צבאיים אמריקאיים סבורים שאסור לישראל להחזיר את השטחים שכבשה במלחמת ששת
הימים.

הרבי אמר לי שהוא מנסה ללמד סניגוריה ולמצוא צד זכות באלו שקבלו את ההחלטה להסכים להפסקת האש
והוא מצליח למצוא רק לימוד זכות אחד: שמדובר באותם אנשים שכל הישגי מלחמת ששת הימים כאילו נכפו
עליהם בניגוד לרצונם, והם רוצים למצוא חן בעיני הגויים, ובעיניהם יש רק דרך אחת והיא: ויתור לגויים...

שאלתי, האם פירוש הדברים הוא שהרבי מתנגד לחלוטין לשיחות שלום, והרבי ענה שההסכמה לשיחות עם
הערבים, או באמצעות מתווך, לא היתה מוכרחה להיות קשורה בהסכמה להפסקת אש. גם במלחמות עמים אחרים
לא היה משא-ומתן תוך הסכם הפסקת אש. אדרבה, שיחות במצב כזה אינם אלא הזמנה לפתוח במלחמה חדשה,
ומתי? כשהמצרים בכל יום מוסיפים נשק וטילים, וישראל מוכרחה לא רק להתגונן אלא להתקיף לשם הגנה... הרבי
שב ואמר בהתרגשות כי ההסכמה להפסקת אש היא אסון, וכי לפי כל הסימנים שבידו, המצרים מתכוננים למלחמה.

מדוע המנהיגים לא לומדים לקח - שאל הרבי - מהתוצאות שהיו לנסיגה ב-1948 וב-1956?! מדוע הם אינם
מבינים שאסור להסכים שוב לנסיגה מהשטחים?!

כשהזכרתי לרבי את ענין הערבויות הבינלאומיות, ענה הרבי ששום אדם פיקח לא יסכים לסמוך על הבטחות
הגויים, ובוודאי לא על הבטחות של מצרים או הרוסים, שדואגים רק לאינטרסים שלהם. הרי רק כשהיתה אכזבה
מרה מההבטחות בשתי הזדמנויות קודמות, באה מלחמת ששת הימים. ואז - אמר הרבי - לפני כמה שנים,
כשבישראל הכירו שחסד לאומים חטאת, ושאין לסמוך על הבטחות הגויים, וקמו ויצאו למלחמה - היה הי בעזרם.
הכל הכירו אז ביד הי ובנפלאותיו. גם מחוגי השמאל דיברו על כך בגלוי, רק הדתיים נמנעו מלהגיד את זה במפורש...

״מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה״ ? !

הרבי, בהמשך לאותו ענין, חזר בפניי על דברים שאמר בהתוועדות של שבת (התוועדות ש״פ עקב תש״ל), יום לפני
השיחה שלנו. הוא התריע על כך שלא לומדים לקח מהעבר ועכשיו שוב קמים קטני-אמונה ומקווים לאפשרות של
השגת שלום עם הערבים, למרות שהערבים ממשיכים להכריז שרצונם להשמיד את ישראל. שוב מאמינים להבטחות
והצהרות של גויים. ואם היו רק מסכימים לשיחות שלום - מילא, אבל ממשלת ישראל הסכימה להפסיק אש בסואץ.
כמה קרבנות נפלו כדי למנוע ממצרים הצבת מערכי טילים?! - שאל הרבי בהתרגשות -ועכשיו איך אפשר שלא להבין
שהפסקת האש דרושה למצרים רק בגלל שהיא מתכוננת למלחמה?! היא רוצה לחזק את העמדות הצבאיות שלה ליד
הסואץ, כדי שאחר-כך גם פאנטומים לא יועילו... יום-יום הם מזיזים מערכי טילים לקרבת התעלה. וראשי המדינה
בישראל מתחילים לומר: הקוזק אינו בסדר, הוא מרמה אותנו...

מדוע - המשיך הרבי - לא אמרו ראשי המדינה: בסדר, נדבר על שלום, אבל לא נפסיק למנוע את המצרים
להתחזק. וכי לאחר שהמצרים יהיו מוכנים היטב ליד התעלה, ולאחר שמצבם הצבאי ישתפר, למה יעשו שלום? אז
תתחיל שוב מלחמה ויותר קרבנות יפלו, על מה ולמה? האם יש טפשות גדולה מזו?

כאן הרבי לא יכל להמשיך לדבר, וראיתי כיצד דמעות של התרגשות וכאב חונקות אותו. בקול נרגש הוא השמיע
את המילים מהפטרת השבוע שבהם הנביא אומר: "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה"?...

מדוע לא שומעים ולא לוקחים ברצינות - שאל הרבי בהתרגשות - את האזהרה שהמצרים מתכוננים למלחמה
וע״י הפסקת האש הזאת המאפשרת למצרים להתבצר, יפלו הרבה קרבנות רחמנא-ליצלן במלחמה שתפרוץ?!

הרבי התבטא בחריפות רבה נגד ראשי השלטון בישראל. בין השאר הוא אמר: אם ראשי המדינה כיום אינם
בטוחים בכוח עמידתו של העם בפני הגויים, אם הם חשים פחד, חולשה - מוטב שהם יניחו את תפקיד ההנהגה
לאחרים. הרי התורה לא פסקה עונש, ואפילו לא מלקות, למי שירא ורך לבב, אלא אמרה: "מי האיש הירא ורך הלבב,
ילך וישוב לביתו, ואל ימס לבב אחיו".

כיצד אוסרים על יהודים להתיישב בחברון ?!

בהמשך לענין הזה, של הנהגת המדינה, דיבר הרבי בכאב על כך שמבין הדוגלים בנסיגה יש כאלו שהמניע העיקרי
שלהם זה שהם דואגים לזכויות הגויים, "זכויות העם הפלסטינאי". כל מה שמטריד אותם הוא שלא יקפחו חלילה
את הערבים, שלא תהיה שום אפליה. יש להם תקציב לבנות 12 מרפאות חדשות לערבים. זה טוב שנותנים להם עזרה
- אמר הרבי - אבל אין להם תקציב או קרקע לישיבות.

והרבי הוסיף בקשר לכך: עד כדי כך מגיע רגש הנחיתות בפני הגויים, שלאחר שכולם ראו את ישועת הי
ונפלאותיו במלחמה לשחרור ירושלים העתיקה - יש עכשיו תכנית לתת בירושלים שלטון לשלש הדתות: הנוצרית,
המוסלמית והיהודית. לתכנית הזאת קוראים: "גישה דמוקראטית"... במקום להזכיר לעולם עובדה היסטורית,
שראשיתה של ירושלים, עיר דוד ושלמה, מקדש מלך רב, ורק אחר-כך כבשו אותה הנוצרים, ואחריהם המוסלמים,
ועתה שבה ירושלים להיות בירת ישראל - במקום זה מגלים חולשה כלפי הגויים ומוכנים להסכים שישלטו בירושלים
משלוש הדתות...

הרבי גם דיבר בהרחבה על המצב בחברון. הוא אמר שידוע שליהודים יש אדמות בחברון אבל הממשלה חתמה
על חוק מיוחד שאוסר על יהודים להתיישב בתחומי העיר חברון, וסביבת מערת המכפלה בכלל האיסור הזה. לא
יאומן כי יסופר - אמר הרבי - שכל שרי ממשלת ישראל כתבו וחתמו על חוק כזה!

הרבי התייחס גם לאחת מ"תכניות השלום" שככל הידוע לו נשקלת בימים אלו ברצינות ע״י גורמים בכירים
בממשלה. לפי התכנית הזאת יהיה "פרוזדור" ארוך ברשות ישראל שיחבר מצד אחד את שארם א-שייך עם באר-שבע,
ו"פרוזדור" שני מעמק הירדן ליישובי רמת-הגולן. כיצד אפשר בכלל - שאל הרבי - להעלות על הדעת תכנית כזאת?
הרי כולנו זוכרים לפני מלחמת העולם האחרונה, שנתנו לגרמנים "פרוזדור" בפולין, וזה כשמשני צידי הפרוזדור היו
הפולנים, וקמו צעקות ומלחמות לחיסול הפרוזדור. שערו בנפשכם מה יהיה המצב כשהעם הקטן יקבל "פרוזדור",
שמשני צידיו יהיו מליוני ערבים...

(מתוך יחידות של העיתונאי יונה כהן - נדפס בכפר חב"ד גליון 484)
שיחה זו נאמרה בעקבות עצרת האו"ם שהתכנסה באותם
ימים לרגל מלאות 25 שנה לארגון (אודות שיחה זו, ראה
כפר-חב"ד גליון 923 ע' 140).

זה לעומת זה - עריכת כינוסי קדושה כנגד כינוס האו״ם

מבואר בחסידות¹, שכל דבר שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית. ולעניננו: את זמן
הכינוס האחרון של האו"ם (=האומות המאוחדות) קבעו לחג הסוכות. כמובן שהם לא
כיוונו שזה יחול בחג הסוכות, אבל כיון שכל מה שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית,
מובן, שהתאספותם של נציגי כל אומות העולם קשורה לחג הסוכות, שבו מקריבים שבעים
פרים כנגד שבעים אומות העולם^{73 74}.

הקרבת שבעים הפרים בחג הסוכות כנגד שבעים האומות, פועלת ששרי מעלה, שמהם
נמשכים שרי האומות כאן למטה, יתבטלו בפני עם ישראל. וממילא, גם עתה, יתבטלו
השרים שלמעלה כלפי ישראל, וזה יגרום שגם האומות שלמטה יתבטלו כלפי ישראל.

מכל-מקום, כיון שהם עושים כינוס, הרי צריכים לעשות כנגד זה כינוס של קדושה.
וכמובן, שצריכים להתחיל קודם בכינוס בכותל המערבי, ולאחר מכן כינוסים גם בחוץ
לארץ, וזה יהיה מנגד לכינוס שלהם, וישפיע שגם האו"ם יתהפכו לטובה.

(מעובד ע"פ שיחת יום ב' דחג הסוכות תשל"א)

טענת הגויים "ליסטים אתם" היא גם טענה של יהודים

בתחילת פרשתינו¹ פותח רש"י ומפרש: "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את
התורה . . ומה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים²,
שאם יאמרו אומות-העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם
אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה
להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ביאור הענין:

כוונת רש"י בהביאו "משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים" - היא, שכאן
לא מדובר אודות טענת הגוים, אלא למצב בו היהודים יבואו ויטענו (קודם לכיבוש ארץ
ישראל) כיצד רוצה הקב"ה שיכבשו את ארץ ישראל, והרי היא שייכת לגויים?! - ולזה
באה התשובה: היות ו"כח מעשיו הגיד לעמו" - כלומר, שארץ ישראל (וכל העולם) היא
"כח מעשיו" של הקב"ה, היינו, שהוא בעל-הבית על ארץ ישראל - "נחלת גויים" - במילא
יכול הוא לתת אותה ליהודים.

ומוסיף רש"י לבאר: "שאם יאמרו אומות-העולם". וכאן לכאורה קשה, מילא קודם
שכבשו את ארץ ישראל - היה צורך לבאר כיצד ניתן לכבוש את ארץ ישראל והרי היא
שייכת לגויים?! - אך לאחר שכבר כבשו את הארץ מה לנו לביאור זה?!

ועל-זה מסביר רש"י, שיכולים לבוא גוים ולטעון כלפי היהודים - לסטים אתם! - כיצד
הנכם מחזיקים בארץ ישראל?! - ולכן, בכדי שהיה מה לענות לגוי, פתחה התורה

ב"בראשית" - לומר לגוי שאת הארץ, הקב"ה ברא ובמילא "ברצונו נתנה להם וברצונו
נטלה מהם ונתנה לנו".

אותו רבי יעחק האומר שאין להתגרות בגוי - קובע שיש לענות לו בתקיפות!

אך גם לאחר ביאור זה עדיין תמוה:

• 1) א, א.

• 2) תהלים קיא, ו.

50

מנין לנו שאכן היהודי מחויב לענות לגוי על הטענה של "לסטים אתם"?! - התשובה
לזה טמונה בעובדה שמאמר זה נאמר על-ידי רבי יצחק, וכלשון רש"י: "אמר רבי יצחק".

במסכת ברכות (ז,ב) אומר רבי יצחק (בשונה מתנאים אחרים), שכאשר השעה משחקת
לגוי - אסור להקניטו ולהתגרות בו. [ועל-דרך-זה, מפרש הצמח-צדק את הפסוק⁷⁵ "יושב
בשמים ישחק ה' ילעג למו" שעיקר השמחה על הגויים תהיה רק לעתיד לבוא, היות ורק אז
יהיה "אתהפכא חשוכא לנהורא" אצל אומות-העולם].

ולזה מציין רש"י את שם בעל המאמר, ללמדנו: למרות שרבי יצחק אמר שאין להתגרות
בגוי כשהשעה משחקת לו, ולכן יש להתחשב בו ואף אין לעשות רעש מ"למה רגשו גויים"
- אף-על-פי-כן, בשעה שבא גוי וטוען "לסטים אתם", הנה אותו ר' יצחק שאומר שאין
להתגרות בגוי - במקרה זה קובע שצריך לענות לגוי ובתקיפות הכי גדולה! - היות שרק
אז יתבטלו טענותיו.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-בראשית תשל"א)

אפילו האמריקאים לא חשבו שישראל תדבר אודות ירושלים!

. . כשדיבר אודות השטחים - הסביר הרבי - שאינו מדבר מנקודת מבט דתית, אלא בטחונית,
שאסור לסגת ולחזור אפילו פסיעה אחת. ואמר הרבי, שאילו היו שואלים אותו לפני מלחמת ששת-
הימים אם לצאת למלחמה כדי לשחרר את הכותל - היה אומר שאסור לתת בעד זה אפילו נפש אחת
מישראל! אבל עכשיו, לאחרי שכל זה כבר נעשה, ועם הרבה קרבנות - אסור להחזיר אפילו משהו, כי
באם יחזירו - הרי כל הדם הנ״ל נשפך לחינם...

ואמר הרבי, שאם יבוא אליו קצין מהצבא ויאמר אחרת, הנה באם ידבר בתור איש צבא - אזי
הוא מוכן לשמוע ממנו; אבל באם ידבר בתור פוליטיקאי וכיו״ב - אין מה לשמוע ממנו. והדגיש שוב
שכל זה ברור ללא שום ספק, מנקודת-מבט בטחונית טהורה. גם בנוגע לירושלים, גילה להם הרבי
שאחד מבכירי הממשלה ביקר כאן אצל איזה מתאם פעולות, והנ״ל אמר שמעולם לא חשבו שידברו
על ירושלים, והיה פשוט להם שאין על מה לדבר. ואמר הרבי, שהוא יודע את כל פרטי הביקור, אולם
הוא אינו אומר זאת - א. בכדי שלא יתוסף שונא לממשלה. ב. שלא יזיק לבטחון ארץ ישראל.

(מתוך יחידות של העיתונאי שאול שיף - שבט תשל״א - נדפס בבית-משיח גליון 187)

 

היתכן ששרי ישראל יתמכו בחוק המוסר את חברון לערבים?!

נשאלתי לפני תקופה מדוע התחלתי לדבר על עניני שלימות הארץ ברבים? התשובה
לכך היא: כיון שעד עתה, ניסיתי לפעול ענין זה בחשאי וראיתי שאין זה מועיל, לכן לא
היתה לי ברירה אחרת, אלא להתחיל לדבר על ענינים אלו ברבים. ואולי רק כך זה יעזור.

ואכן, בנוגע לחברון, זו היתה טעות שלא דיברתי על כך ברבים. פעלתי רק בחשאי וזה
לא הועיל. וההוכחה היא, שחוקקו חוק שליהודים אסור לגור בחברון, אלא רק מחוצה לה
וגם זה - רק ל-240 משפחות. שאלתי: היתכן?! כיצד יכול להיות שיהודים מחוקקים חוק
שנותנים את חברון עיר האבות לערבים?! וגם אם רוצים שיהודים לא יגורו בחברון, מדוע
צריכים לבצע זאת דוקא על-ידי חוק? והרי ברגע שרצו לזרוק את היהודים מחברון, שלחו
אנשי צבא שגירשו את היהודים, וכל זה נעשה גם ללא חקיקה, ואם-כן מדוע היו צריכים
לחוקק את החוק הזה, שחתומים עליו כל השרים?!

ניסו לענות לי, שאין הבדל אם יש חוק או אין חוק, שהרי בכל מקרה יהיו היהודים
מחוץ לחברון. אבל בפועל זה לא כך, כי מאחר כשמחוקקים חוק כבר אי אפשר להתחרט
ממנו, ובפרט שעל החוק הזה - לתת את חברון לערבים - חתומים כל 24 השרים, מקצה
הימין עד קצה השמאל.

הרצחת וגם יירשת?!

שלחתי שליח לממשלה שישאל אותם, כיצד יתכן שמוסרים בידיים את חברון לערבים.
וענו לי שזה לא כך, כי הרי ל-240 משפחות כן התירו לגור שם. שאלתי שוב: הרי גם ל-
240 משפחות אלו התירו לגור רק מחוץ לגבולות חברון ולא בחברון עצמה. וענו לי: מה

זאת אומרת, הרי המקום בו התרנו להם לגור, הוא מהלך של עשרה רגעים ממערת

המכפלה. שאלתי אותם: מהי המעלה שזה מרחק של עשרה רגעים, והרי במרחק של רגע
גם אפשר להיות מחוץ לארץ ישראל (ובכך להיות פטור מכל המצוות התלויות בארץ).
בפועל, אפילו שזה מרחק כה קצר - זה מחוץ לחברון⁷⁶!

איני מבין כיצד יתכן שמחוקקים חוק האוסר על יהודים לגור בחברון?! כיצד ממשלה
יהודית, מאשרת לתת את חברון לערבים?!

ולא זו בלבד - ראש עיריית חברון² הוא ערבי שהשתתף בפוגרום שהתרחש בשנת
תרפ"ט נגד היהודים, וכעת הוא ראש העירייה שם, בה-בשעה שיודעים בבירור, שהוא או
אחיו או אביו, נטלו חלק בפוגרום נגד היהודים! ישנם תמונות מאותה תקופה, המוכיחים
בבירור שהיתה לראש העיר של חברון שייכות לטבח. וראש העיר, לא רק שאינו מסתיר את
זה, אלא מתגאה בזה שהוא סילק מחברון את היהודים. ולערבים האלו - לא לערבים
שמתגוררים במצרים, אלא לאותם הערבים שרצחו יהודים בתרפ"ט - נותנים את חברון!

ומה עונים לי נציגי הממשלה?! שיש כאן מצב של "סטטוס-קוו" - שהרי חברון נמצאת
אצל הערבים כבר שלושים שנה. איזה "סטטוס-קוו" יש כאן?! הרי יש כאן מצב של
"הרצחת וגם ירשת"³, הם הרגו את היהודים ואחר כך גם ירשו אותם, הלזה יקרא "סטטוס-
קוו"?!

כעת, כיון שכבר נחקק החוק, הרי הענין אבוד, ויתכן שאם הייתי מרעיש על זה קודם
ברבים ולא בחשאי, זה היה מועיל.

על טעות חוזרים פעמיים?!?!

מה שעשו בחברון, מתכננים לעשות גם כן בירושלים. ולא רק מעכשיו אלא כבר לפני
שלוש שנים - מאז שכבשו את ירושלים במלחמת ששת הימים (ששלחו שלוחים לארה"ב,
לותיקן, לנאצר ולחוסיין בשאלה מה לעשות עם ירושלים) מתכננים למסור את ירושלים.
רוצים להפוך את ירושלים לעיר בעלת שלשה בעלויות, ולא זו בלבד, אלא כותבים במסמך
הפשרה, שירושלים שייכת לנוצרים, למוסלמים, ורק אחריהם ליהודים.

האמת היא, שאפילו מצד ההיסטוריה ולא רק מצד ההלכה (שכך אמר הקב"ה בתורה),
ירושלים שייכת ליהודים, כי היהודים היו שם כבר אלף שנה לפני הנוצרים והמוסלמים,
וכעת רוצים שירושלים תהיה שייכת גם לערבים. אלא, כמו שעשו בנוגע לחברון - שרימו

• 2) = השייח' ג'אבארי. המו"ל.

• 3) לשון הכתוב - מלכים-א כא, יט.

54
את העולם בזה שכתבו שמביאים ליהודים רשות לגור מרחק של עשרה רגעים ממערת
המכפלה -כמו-כן עושים גם עכשיו, שמחפשים נוסח כיצד לרמות את כולם, ואז יוכלו
למסור את ירושלים עם אישור.

הערבים שהתגוררו אז בירושלים, היו שמחים אילו היו משלחים אותם, מכיון שהם
חשבו - ובצדק, שהדבר הראשון שיעשו הוא - להוציא להורג את כל מי שקשור לטרור,
ולגרש את כל השאר.

ובפועל, לא רק שאיפשרו לערבים להישאר שם, אלא נותנים להם כל מה שהם רוצים,
מעודדים אותם להישאר - על-ידי שמורידים להם מיסים ומגדילים להם את העסקים.
העיקר, שהערבים יסכימו להישאר שם. הערבים עצמם, לא ציפו שכך יהיה! - כל זה נמשך
שלוש שנים, וכעת רוצים למסור בפועל את ירושלים לשלטון ערבי.

. . אחת התוצאות הקשות מכך שהשאירו את הערבים בירושלים היא שכאשר ירצו
לחוקק חוק מסוים, יצטרכו ללכת אחר הרוב; בירושלים העתיקה חיים כיום 65,000 ערבים
ולא יותר מ-400 יהודים - שגם אלו נכנסו לירושלים בגניבה - וכשירצו לחוקק חוקים
בירושלים העתיקה, יצטרכו לחוקק את החוק כפי שהרוב רוצה, כי הרי אנו במדינה
"דמוקרטית", והרוב הוא הרי ערבי, ומי יודע לאן יובילו הדברים.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת נח, ב' דר"ח מר-חשון, תשל"א)

נבואה ברורה ומדוייקת על מהלכי הממשלה בחברון!

באוגוסט 1968 - כשנה וארבעה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים - נתמנה צבי כספי ל"קונסול לעניינים יהודיים"
בניו-יורק, וחודש לאחר כניסתו לתפקיד קיבל מברק מסגן ראש הממשלה יגאל אלון. תוכן המברק היה: "פנה לרבי
מליובאוויטש ובקש ממנו בשם ממשלת ישראל כלהלן: א) שיורה לחסידי חב״ד ליישב את חברון. ב) שייצא בקריאה
לחסידיו לצאת ליישוב הארץ"... כספי נרגש עד היום מדברי הנבואה ששמע מהרבי בעקבות הפנייה. התקבלנו אצל הרבי
בשתים-עשרה בלילה. הרבי עיין במברק והשיב בערך כך: "לחב״ד יש קושאנים על רכוש ברחובות חברון, אבל אתם הרי לא
מציעים לנו לשבת בחברון. אתם הרי תעשו בחברון מה שעשיתם בנצרת. אתם תעשו נצרת עילית. אתם תשאירו את הערבים
בעיר כמו בנצרת, וליהודים תוסיפו משהו".

רעיון הקמת קריית-ארבע בכלל עוד לא עלה באותם ימים, אבל הרבי חזה את זה במילים מפורשות. אם איני טועה,
הרבי אפילו נקב בשם העתידי של היישוב שיקום ליד חברון - "קריית-ארבע". הוא דיבר בפירוש על יישוב יהודים ליד
חברון וטען בתוקף שתהא זו שגיאה לעשות כך!... בהמשך הרבי הוסיף ואמר (בנוגע למה שנעשה כבר בנצרת והיה עתיד
להיעשות בחברון): "אתם עשיתם שגיאה גדולה. הרוצחים האלה הוציאו סדין לבן [=כלומר, נכנעו בהנפת דגל לבן] ונתתם
להם להישאר! למה פחדתם? הרי נפל עליהם אימה ופחד כשבאתם במלחמה - למה לא נתתם להם לברוח? חששתם שהעולם
ידבר עליכם? - הרי כל העולם מלא פליטים!" הרבי סיכם שזו טעות והוסיף בנימת צער: "זו טעות חמורה, ועוד ישלמו עליה
ביוקר. הרי אתם לא מציעים לנו ליישב את חברון, אלא להתיישב מחוץ לגבולות חברון כמו שעשיתם בנצרת".

55

 

 

התוצאות מתולדות עמנו: לא להתרפס בפגי הגויים!

בימי החשמונאים כשמשלו ושלטו בשטחה של ארץ ישראל ארבעה מלוכות. נחלק עם
ישראל בגישתו ביחס כלפי מלוכות אלו:

על הסוג הראשון נמנו המתיוונים, שבעקבות שיטתם, היו כל הזמן בהתרפסות אחר
אחת ממלכויות אלו. ולא זו בלבד, אלא התמסרו אליהם בכל דרישותיהם.

ואילו הסוג השני בעם ישראל, לא זו בלבד שלא רדפו ולא התחנפו כלל למלוכה, אלא
אפילו המלכים עצמם היו מתבטלים בפניהם, כמסופר בגמרא¹ ששבור-מלכא היה בטל
לרבי יהודה, מכיון שנכח לדעת שהוא עומד בתוקף על עקרונות אמונתו.

ובזמנינו, קורה בדיוק ההיפך. ישראל רודפת אחר הערבים ומוכנה לתת להם הכל,
העיקר כדי לשמוע מהם איזו מילה טובה. וכשבסופו של דבר שישראל מגיעה סוף סוף
למצב של דיבורים קשים עם הערבים, אומרים להם אז מאחורי הקלעים: "תשמעו, מצד
סיבה מסויימת אין לנו ברירה ונהיה מוכרחים לצעוק ולדבר אתכם דברים קשים ולומר
שבשום אופן לא נסכים למה שאתם מציעים. אבל תדעו, שלאמיתו של דבר כבר מוחלט
אצלינו שניתן לכם".

וכפי שדובר בארוכה לאחר מלחמת ששת הימים^{77 78}, שהמצב בו אנו נתונים עכשיו, דומה
למה שהתרחש לאחר מלחמת שבעת הימים בין ישראל לארם, שאז, על אף שישראל ניצחו
ניצחון גורף, התחננו בכל זאת להדד מלך ארם שיעשה עמהם שלום⁷⁹. וכמו-כן גם עתה,
שבמשך שלוש שנים מתחננים יום אחר יום לערבים שיסכימו לקחת חזרה את השטחים
שנכבשו.

טענתי בפני אחד הפוליטיקאים: מדוע אתה רודף רק אחרי גוי אחד? - הרי אם תרדוף
אחרי שני גויים תרויח מזה. כי כאשר יראה הגוי שיש לך ברירה אחרת ואינך חייב להגיע
אליו דוקא מכיון שיש עוד גוי שעמו אתה מתעסק, במילא תוכל אז לעמוד על המיקח
במשא ומתן.

וענה לי: הרי זה לא יפה, כיצד אני יכול לרמות את הגוי הזה, או את השני (כך הוא אמר
לי בפירוש)!

אמרתי לו: הרי אתה דיפלומט, האם אתה יכול לספר לי על דיפלומט שעבר עליו יום בו
הוא דיבר עשרים וארבע שעות רצופות אמת?

לאחר שגם טיעון זה לא שיכנע אותו שעליו לרדוף אחרי שני גוים בעת ובעונה אחת -
אמרתי לו: אביא לך ראיה מגוי שעשה כך! והראיה היא, ממצרים שגם-כן נוהגת כך. -
אמנם לא כמו שהיהודים רודפים, ללא שום התחשבות בכבודם העצמי, אלא הם רודפים
עם קצת כבוד עצמי - אבל בכל אופן, מצרים רודפת אחרי שני גויים בבת-אחת:
כשצריכים, שולחים מישהו לוושינגטון, ואחרי-זה שולחים מישהו למוסקבה. או
שמהפכים את היוצרות: קודם שולחים למוסקבה, ולאחר-מכן לוושינגטון. בכל אופן,
בשתי המקומות יודעים שיש להם קשר גם עם עוד מקום.

לאחר ששמע זאת, אמר שצריך לחשוב על כך.

הוספתי לשאול אותו: כשאתה רודף אחרי גוי ומוסר לו שטחים, מדוע אתה נותן לו רק
את חברון ששם נמצאת מערת המכפלה? תן לו גם את ירושלים, שם נמצא הכותל
המערבי!

״מוזיאון״ חברון - ייסגר למבקרים...

ומה יהיה בחברון אחרי שימסרו אותה? יאמרו: היות וחברון היא "עיר האבות",
ממילא היא תהיה כמוזיאון, גם ליהודים תותר הכניסה לחברון; והרי כבר יודעים כיצד
יהיה הסדר ב"מוזיאון" הזה: הכניסה תותר לשלש, ארבע ואולי אף לשבע שעות ביום,
ולאחר-מכן ינעלו אותו וימסרו אותו לערבים רחמנא ליצלן!

ואף חוקקו חוק, כפי שדובר כמה פעמים⁸⁰, שבו כתוב היכן מותר ליהודים להתיישב,
ואף הראו להם את המקום: מחוץ לגבולות חברון!

ושיא האבסורד הוא: מתגאים על הניצחון בכיבוש חברון. ובמה מתבטא ניצחון זה, אם
לא מתירים ליהודים להתיישב בחברון?!

ומילא בחברון, לצערינו הרב, נעשה כבר מה שנעשה, אבל לכל-הפחות שיתחילו כעת
לצעוק אודות ירושלים, שלפחות את ירושלים נוכל להבטיח!

מסתמא קניתי כמה וכמה "חברים טובים" על-ידי התוועדות זו, בין כאן (=ארצות
הברית) ובין בארץ ישראל. אך העיקר הוא, שהדברים שנאמרו אינם דברים שלי, ומי
שרוצה יכול לראות זאת בגמרא, במדרשים ובפוסקים ששם כתוב כל דבר, ולא באתי אלא
לחזור על מה שכבר מודפס ומפורסם.

מה שאני יכול להוסיף, הוא: בדיוק כשם שהתורה היתה בתקפה במדבר סיני, וכשם
שהתורה היתה בתקפה בעיירה הקטנה ברוסיה, בפולין או בגליציה, כך היא בתקפה בכל
העולם כולו גם עתה, ואף אחד אינו יכול לשנות זאת ולמכור זאת! וכל זה נאמר אפילו
לגבי "קוצו של יו"ד" בתורה הקדושה. וכפי שהמדרש אומר⁸¹ אפילו בנוגע לשלמה המלך
(שעליו נאמר⁸² "וישב שלמה על כסא הוי'") שלא יכל לשנות אפילו אות אחת בתורה, ועל-
אחת-כמה-וכמה שאי-אפשר לשנות ענין שנוגע לכל עם ישראל בכל תפוצות הגולה
ובעיקר בארץ ישראל!

והטענה, שיהודי שנמצא במקום אחד אינו צריך להתערב במה שקורה במקום שני -
היא היפך התורה האומרת שהיהודים הם אומה אחת ו"גוי אחד בארץ"⁸³, ובדיוק כשם שאי-
אפשר לעשות מגוי - יהודי - אפילו אם מאה ועשרים אנשים יפסקו שהגוי הוא יהודי - כך
אי-אפשר לעשות מיהודי - גוי, ואפילו שמאה ועשרים אנשים יפסקו שהוא אינו-יהודי.

ועל-אחת-כמה-וכמה, לפי המבואר שכשיהודי נמצא במקום מסויים, הרי הוא מציאות
אחת עם כל היהודים שבכל העולם. וכפי שכותב אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש שלו⁸⁴, שרק
כאשר כל האברים בריאים - הגוף בריא, אבל כאשר יש חסרון באבר אחד - חסר בכל הגוף.
במילא מובן, שכאשר ישנו אבר שאינו כשורה - צריכים שאר האיברים להקים קול צעקה,
ולזעוק שישנו אבר אחד שאינו כדבעי!

(מעובד ע"פ שיחת י"ט כסלו תשל"א)

"הסכמתך שבשתיקה מסוכנת אף יותר מהמדברים בגלוי על מסירת שטחים"!!!

לפני שנתיים כבר נפלה החלטה למסור את חברון, את השומרון ועוד כמה שטחים
חיוניים - לערבים, והחלטה זו קיבלה הסכמה גם מהנציגים הדתיים.

אבל כששואלים את הנציגים הדתיים אם הם מסכימים למסירת שטחים, הם עונים שאין
להם שום מושג על כך, וכי הם מתנגדים למסירת שטחים.

כבר שנתיים שמעלימים את האמת מעם ישראל. לעם אומרים שלעולם לא ימסרו
שטחים, ומאחורי הפרגוד כבר הסכימו למסור הכל, ללא שום משא ומתן.

ולפני מספר ימים, התפרסם הדבר בעיתון היוצא בלונדון, וכנראה שזה יודפס גם
בעיתוני ארץ ישראל. ואז מה יאמר אותו נציג דתי, שתמיד אמר שהוא מתנגד למסירת
שטחים?!

זהו דבר מבהיל ביותר! בכך מסכנים את חייהם של שלושה וחצי מליון יהודים, בלי
שתהיה להם שום אפשרות לדעת על כך.

עיקר הבעיה היא, שאותם נציגים שותקים. מבחינה מסויימת הם הרבה יותר גרועים
מאלו שמדברים בגלוי על רצונם למסור שטחים, כי איתם עדיין אפשר לדבר, אבל עם אלו
ששותקים - אין כלל על מה לדבר.

וכפי הדין הידוע בגמרא¹, שדיין מהסנהדרין ששותק, אינו נמנה כלל במנין השבעים
ואחד. ויותר מכך: אם שלושים וששה דיינים מזכים ושלושים וחמשה מחייבים - זכאי,
אבל אם שבעים דיינים מזכים ואחד שותק - כל הדין מתבטל. ולכאורה, כיצד יתכן
שכשישנם שלושים וששה שאומרים זכאי - זכאי, ואילו כששבעים דיינים אומרים זכאי
בכל זאת הדין מתבטל?! אלא - זוהי סנהדרין ובשעה שאחד שותק לא רק שכל הדין
מתבטל, אלא נחשב שהיו רק שבעים דיינים ולא שבעים ואחד.

ויהי רצון שאותם אלו ששותקים - ואפילו אותם אלו שחושבים בכיון ההפוך - יתחילו
לדבר, ואז לפחות תהיה אפשרות להתקרב אליהם ולהתדבר עמם.

1) סנהדרין יז, א.

60

 

 

כבר מזמן החליטו למסור את כל השטחים...

שאלו אותי מדוע הפסקתי מלהרעיש אודות החזרת השטחים. הסיבה לזה היא, היות
ואודות החזרת שטחים כבר אין מה לדבר. כבר מוחלט אצליהם במאה אחוז שיש למסור
את כל השטחים [ואף בפרוטוקול נרשם שכמה ימים לאחר מלחמת ששת הימים ניסו
להיפטר מהשטחים - המתנה שהביא הקב"ה ליהודים] - וכל הויכוח הוא רק על המחיר,
מה יקבלו עבור זה, ואיזה נוסח יכתבו על שארם-א-שייך ועל ירושלים - אולם בפועל כבר
החליטו שמוסרים הכל.

ולכן, אם כבר מתווכחים - שיתווכחו על המחיר הטוב ביותר עבור זה. אך דבר אחד
הנני מבקש - שינצלו את הזמן עד לבחירות הבאות בכדי לפרסם מי הוא זה שהציע זאת,
וכשתתקיימנה בחירות חדשות, ידעו כבר כולם מה צריכים לעשות, ובעבור מי יש להצביע.

ואף לנציגים הדתיים חסר היה התוקף נגד מסירת השטחים. וכשהם טענו מדוע מכריזים
שהולכים למסור את השטחים - הגוי שלא מבין 'חכמות', פירסם שלנציגים הדתיים יש
טענות על-כך שהולכים למסור את השטחים. אולם כשנשאלו על-זה ענו, שכלל אין להם

טענות על-כך שהולכים למסור את השטחים, אלא כל טענתם היא מדוע קודם שהכריזו

זאת - זה לא הובא לידיעתם.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת ויקרא, ראש-חודש ניסן, תשל"א)

״כשיהיו סכסוכים בין היהודים לערבים - הממשלה תעמוד לצדם של הערבים"!

הרבי תמיד הפתיע אותי בנושאים שבהם לא ציפיתי שיתמצא, כמו למשל בתיאוריית ההגנה
הצבאית: כיצד להגן לדוגמא על תעלת-סואץ ועל סיני. בזמנו נאבקתי ב״קו בר-לב" כי ראיתי בו אסון
לימים יבואו, ובמסגרת המאבק פרסמתי גם מכתבים שהרבי שלח אלי בעניין הקו. במכתבים אלה
הרבי ניתח את הסכנות בתפיסה ההגנתית שעמדה ביסוד הקמת הקו וצפה את האסונות שיבואו עלינו
בעקבות אותו ״קו״. לצערי, כל תחזית שהרבי כתב שם התגשמה במלואה! - בפגישה אחרת שוחחתי
עם הרבי בעניין יישוב העיר העתיקה וחברון. הרבי אמר לי דברים שנשמעו אז כל כך רחוקים - הוא
אמר שדברים חמורים יקרו במקומות אלה בעתיד, והוסיף שלדעתו יבוא יום והממשלה תתנגד
להתיישבות של יהודים, ותעמוד לימין הערבים בסכסוכים שבינם ובין יהודים. שיחה זו התקיימה
לפני כ-26 שנים - הדברים של הרבי היו אז כל-כך בלתי-סבירים ובלתי-מציאותיים - והנה אנו רואים
איזו ראייה רחוקה היתה לו! אנו רואים מה קורה לנגד עינינו!

(מתוך יחידות של מר אריאל שרון - נדפס בכפר -חב״ד גליון 684)

מעונינים לשמוע רק את מי שאומר שבעזה אין טרוריסטים

ישנם הטוענים לשם מה יש לתבוע שיהיה "גיור כהלכה", וכי לא די בחדרים, תלמודי-
תורה והפרשת תרומות ומעשרות.

הנה הטוענים זאת, הם כאותו אחד שחותכים לו את הראש, רחמנא-ליצלן, אך הוא
צועק שהעיקר שהרגל והיד נשארים שלמים! - הוא מתעלם מעובדה זו שחותכים לו את
הראש. הוא אינו מעונין שידברו איתו על-כך.

זוהי הסיבה שהפסקתי להרעיש אודות מסירת שטחים, היות והם - למרות כל מה
שמתרחש - שיכנעו את כולם שכעת שורר מצב של שלום - "שלום עליך ישראל", ואם בא
אחד ומתלונן על-כך שארצות-הברית לוחצת - לא מוכנים לשמוע אותו! - הם מדחיקים
את כל הבעיות ומוכנים לשמוע רק אדם שיאמר שארצות-הברית לא לוחצת ובעזה אין
טרוריסטים!

והיות ולדעתם - כפי שהם רוצים לחשוב - אין בעזה טרוריסטים - ממילא, גם לא
צריכים להגלותם משם! - כבר לפני שלוש וחצי שנים טענו שיש לסלק משם את
המחבלים, אלא שאז לא סברו שיש להגלותם, אלא שיש לשלם כסף ולשלחם משם! -
היות ואז לא רצו לשמוע לכך - כעת אם רוצים לעשות זאת נתקלים בקושי גדול ביותר
רחמנא-ליצלן!

אין הכוונה שאז לא הבינו את המצב! - אף אחד לא חשב אחרת מההלכה הידועה⁸⁵
ש"עשו שונא ליעקב". מה-גם שכלל לא היה "וישקהו" עם הערבים - הם עצמם אמרו
זאת! אלא מה - הם פשוט לא רצו לחשוב אודות דברים מצערים. הם אמרו שעתה יש
לחשוב רק על דברים רגועים ודברים שמחים, ושלא ירעישו לנו שיש ענין של סכנה!

לאחר-זמן עלתה במוחם סברא חדשה: הטוען דברים שכאלה הרי הוא חוטא בחטא
המרגלים, מאחר שאומר 'חסרונות' על ארץ ישראל! כשרוצים לומר חסרון על ארץ ישראל,
יש את מלוא הרשות לומר זאת לזה המתגורר בה.

אפילו ׳שמאלני׳ מבין שגם יהודי הנמצא בחו״ל מוכרח לחוות את דעתו

והנה מלבד זאת שאמירת ה'חסרונות' הנ"ל על ארץ ישראל, שונות לחלוטין מ'חטא
המרגלים', כפי שיבואר להלן. הנה זה שאמר המצאה זו, הוא זה שהורה לחתום באותיות
מרובעות שגוי הינו יהודי!

אפילו שמאלני טוען שזוהי היפך הציונות למנוע מאדם הנמצא בחוץ לארץ לחוות דעה
על הנעשה בארץ - ואדרבה: לא רק שמותר לו אלא מוכרח הוא לחוות דעתו.

וכאמור: היות שרוצים לישון במנוחה - לכן מעמידים את בני-ישראל בסכנה שכמוה
לא היתה, עד שאפילו ישנו אחד שרצה לכתוב שמאז שיהודה ואפרים התפצלו - לא היתה
כזו סכנה!

ועוד יותר: אמנם שני השבטים נפרדו אך שניהם היו יהודים. ואילו כאן לוקחים יהודים
וזורקים אותם פנימה אל תוך שלוש מיליארד גויים! - וכשאין לו הסברה למעשים אלו,
מיד אומר שהטוען כנגד זה - חוטא בחטא המרגלים!

אך, כשישאלו אפילו אצל ילד קטן מה היו המרגלים - יווכחו לדעת שהם פשוט לא
יודעים פשוטו של מקרא:

אז, בזמן 'חטא המרגלים' לא היו יהודים בארץ ישראל. המרגלים טענו⁸⁶ שבארץ ישראל
נמצאים "אנשי ענק" ו"אנשי מדות", אנשים גדולים וחזקים - ולכן בלתי אפשרי שיהודי
יכנס ויכבוש את ארץ ישראל!

אך כלב ויהושע טענו היות ו"ה' אתנו", והוא מצווה עלינו להיכנס לארץ ישראל -
ממילא אין מה להתפעל מהגוי! - בזה התבטא חטא המרגלים!

כשמגיע יהודי ואומר שיש לדעת שארץ ישראל היא ארץ הקודש - הנה בשעה שאינו
מקבל תמיכה מהיהודים - אזי שיסע לכל השבעים אומות, וישאל איך נקראת הארץ: כל-
אחד יאמר לו בלשונו "ארץ הקודש". אם באנגלית "האלי לאנד", אם ברוסית ואם
באטלקית "סאנטא טערא"⁸⁷.

וכשמגיע גוי לארץ ישראל, הנה בחזרתו לוושינגטון לאחר שהיה בפעם הראשונה בארץ
ישראל, והראו לו את 'מכון ויצמן', את האוניברסיטה, את בתי המלון הגדולים וכיוצא-
באלו - הוא חוזר ללא רושם. ואת הרושם הזה הוא מוסר בחזרתו! - גוי זה הוא אחד
מיושבי הראש של הוועדות הגדולות ביותר בקונגרס ובסנאט.

וכשנסע בפעם השניה - הראו לו את מאה שערים, את הכותל המערבי - לא את הכותל
כפי שהוא מצוחצח, אלא את הכותל המערבי כפי שיהודים עומדים ומתפללים! - מופרד
על-ידי מחיצה שמצדה האחד עומדות נשים ומצדה השני - גברים, עם העניים והקבצנים,
שמבלבלים את התפלה ומבקשים צדקה!

לאחר-מכן לקחו אותו לשטיבל ולישיבה עם ספסלים וכסאות שבורים - וכשהוא נסע
חזרה לוושינגטון, אמר שכעת הוא ראה את היהאלי לאנד׳ (=יארץ הקודש׳). ולאחרי זה
הוא סייע ליהודים לקבל פאנטום! (=מטוס קרב).

פחד מהגוי - חטא המרגלים!

ולאחרי כל-זה מגיעים ליהודים עם הטענה - "מרגלים"! - המרגלים האמיתיים הם אלו
האומרים שארץ ישראל צריכה להיות מונהגת באופן של "כן היינו בעינינו - כחגבים"² -
הנהגה של פחד מהגויים, "אנשי מדות". אותם גוים הנם הרוב, והם בפירוש לוחצים על
ישראל! - שאף אחד לא יאמר גוזמאות שאין לחץ - ישנו לחץ איום ונורא כל הזמן! - אלא
מה - אין זה לחץ בדברים - אלא זהו לחץ אודות כסף ונשק.

ולמרות לחץ זה - אומרים 'כלב ויהושע' שאם "ה' אתנו", אזי - "לחמנו הם, סר צלם
מעליהם"⁸⁸. וכמו שנאמר במדרש על הפסוק מפרשתינו⁸⁹ - "ארץ אשר ה' אלקיך דורש
אותה, תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" - אומר הקב"ה, שמכל
הארצות הוא בחר בארץ ישראל, שנאמר "ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד". ומכל
האומות, בחר ביהודים. כלומר, שהוא יתן את ארץ ישראל לעם הארץ! - זוהי ארצינו, זוהי
החזקה שלנו!

 

 

׳הישג דתי׳: חלוקת כספי סעד לערבים...

[דיבר אודות מחדלי חברי הכנסת הדתיים בענין "מיהו יהודי" ואח"כ המשיך ואמר]:

ולאחרי זה מגיע דבר נורא שני, שזהו כהמשך ובשרשרת ל"הישגים הדתיים": כשדיברו
על הניסים שעשה הקב"ה הקשורים עם שחרור ירושלים, הפליא אותו חבר-כנסת דתי את
ההישג בתחום שיתוף הפעולה וקירוב הלבבות בין יהודים וערבים. והוסיף להתפאר,
ש"יום ירושלים" והניצחון הגדול מתבטא בשיתוף הפעולה שהושג בירושלים בין יהודים
לערבים, שדבר זה צריך לשמש דוגמא ומופת לכל עמי העולם.

האם לא די לו בכל הנזקים החמורים שנגרמו ונגרמים על-ידי נישואי תערובת, ורישומם
של גויים כיהודים, שזה בא כתוצאה ישירה מהמחדלים שלהם ב"מיהו יהודי", שהוא עוד
מוסיף חטא על פשע, ומתפאר בשיתוף הפעולה שהושג בין יהודים לערבים?!

וחבירו - גם חבר-כנסת דתי - מתפאר בזה שהוא מעניק סעד למאות ערבים עניים
בירושלים העתיקה. בעוד שסיוע זה וכספים אלו שמהם נותנים לערבים כל-טוב, הם מכספי
צדקה של יהודים - כספים שהושגו בקושי.

מכסף זה יכלו ליהנות מוסדות צדקה וחסד וישיבות, כסף זה יכול לעזור ליהודים, ואף
ניתן על-מנת שיעשו בו כך - ובמקום זה, מחלקים את הכסף לערבים, ומחזקים אותם שם.

וכשיהודים באים להודות לקב"ה על הנסים שעשה לעם ישראל, בזה שהחזיר לנו את
ירושלים העתיקה לאחר תשע-עשרה שנים בהם לא יכלו יהודים לגשת לכותל המערבי
ולומר פרק תהלים - מצהיר השר הדתי הנ"ל, שהתוצאה של הנסים שה' עשה עמנו, היא -
שיתוף הפעולה וקירוב הלבבות בין יהודים לערבים!

בירושלים זוכים הערבים ליחס טוב הרבה יותר מאשר בירדן, סוריה, מערים ועיראק:

גם לאחר הנצחון נמשכת התנהגות מוזרה זו בירושלים, שעדיין אין נותנים ליהודים
דריסת-רגל בעיר העתיקה, ומערימים קשיים על מי שרוצה לגור שם, ובקושי רב ועצום
הצליחו כמאה יהודים בלבד להכנס לגור שם. ובו בזמן, מחזקים את 65,000 הערבים
הגרים שם - שמספרם מתרבה מיום ליום - על ידי זה שנותנים להם כסף ממשרד הסעד
בסכומים גדולים מאוד כדי לשפר את מצבם.

בעיר העתיקה גרים בקושי רב כמה מאות יהודים, ולא מרשים לעוד יהודים להתיישב
שם; אבל לערבים נותנים את מלא הזכויות, עד כדי-כך, שאם ערבי ירצה לגור דוקא
בירושלים החדשה - יוכל לעשות זאת. זהו המצב שם. והמצב שם כל כך מזעזע - שיתכן
שבתקופת הבחירות יוכלו 70,000 ערבים להביע דעות, חס-ושלום, בנוגע לכותל המערבי
והמקומות הקדושים של עם ישראל בירושלים.

אין עוד שום מקום בעולם בו הערבים זוכים ליחס טוב שכזה: לא בירדן, לא
בסוריא, לא במצרים ולא בעירק - רק כאן בירושלים עיר הקודש, ודוקא לאחר הנצחון
של עם ישראל!

ירושלים כבר מחולקת...

ואחרי כל זה עוד מעיזים נציגים דתיים(!) להצהיר הצהרות מבישות - שבזה מתבטאים
הנסים שעשה לנו הקב"ה [זמן הפירעון יהיה בבחירות - שאז אנשים ממפלגתו שלו יקימו
רעש ויזכירו לו את דבריו אלו].

כיצד יתכן ששר דתי, הטוען שהוא גם מנהיג דתי, אינו מתבייש להצהיר הצהרות
מבישות כאלו בקשר לניסי הקב"ה בהחזרת ירושלים ליהודים?! ולא זו בלבד, אלא דברים
אלו התפרסמו בכל רחבי תבל! האם אלו הם ניסי ה', והרי כבר עברו שש שנים מהמלחמה,
ובקושי רב הצליחו כמה מאות יהודים להכנס להתגורר בירושלים העתיקה בין החומות -
שהיא עיר קדשנו!!! האם למצב בו יהודי צריך להתגנב לירושלים העתיקה - יקרא
חסדי הקב"ה?!

וכשסוף סוף רוצה ערבי לעזוב את העיר העתיקה, אזי מקימים ועדה על-גבי ועדה לדון
ולמצוא דרך לשכנע אותו לא לעזוב את העיר.

וכל זה הוא בכדי למצוא-חן בעיני הוותיקן, או בעיני וושינגטון. והדברים מדהימים כל
כך, שאפילו הוותיקן לא פילל שאחרי המפלה הגדולה שנחלו אוייבי ישראל - היהודים
יפלו בצורה כה נחותה לפני הגויים!

ועד כדי-כך המצב מזעזע שם, שאם ערבי ירצה למכור את ביתו שבעיר העתיקה
ליהודי, יעמידו אותו למשפט על "העזתו" למכור בית ליהודי!

וכך מחזקים עוד ועוד את שלטון הערבים על ירושלים העתיקה. ועד כדי כך, שאפילו
כמה ערבים שעזבו את העיר - רוצים לחזור אליה, לאחר ששמעו על המצב שם!

לאחרי הנצחון במלחמה היו כאלו שהצהירו - ומצהירים גם עתה - שלא יחצו שוב את
ירושלים. אכן, אין צורך לחלק את ירושלים לאחר כל מה שמתבצע שם!

(מעובד ע"פ שיחות שבת-פרשת במדבר ושבת-פרשת נשא תשל"ג)

אסור להניח לארץ ישראל להתמלאות בערבים!

. . וכאן רואים עד כמה המצב גרוע. היות ועכשיו מרעישים על-כך שהחילונים¹
מסכימים למסור חצי מארץ ישראל חזרה לערבים. וסיבת ה'רעש' היא היות והערבים
מתרבים ללא הפסקה! - הערבים אינם יודעים משום 'קונצים'. יכולים להתהוות במשך
השנים יותר ערבים מיהודים אשר הם "אתם המעט מכל העמים"^{90 91}, במילא כל ארץ ישראל
תתערב בערבים, ולכזה ענין אסור להניח להתהוות.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת יתרו, מברכים-החודש אדר ראשון, תשל"ג)
שיחה זו באה בעקבות סילוף דברי הרבי שנאמרו בשיחה
הקודמת (ש"פ במדבר וש"פ נשא).

סילוף מכוון...

לאחרונה טענתי שאין נותנים ליהודים לבנות או לקנות בית בירושלים העתיקה, אלא
מוכרים רק לגויים, ואדרבה: משכנעים אותם לקנות.

גורמים מסויימים ששמעו את דברי שזה טוען טענה נכונה, החליטו לסלף את דברי,
ופירסמו בכל העיתונים שאמרתי שבירושלים העתיקה לא גרים כלל יהודים!! ומכיון
שכולם יודעים שכן מתגוררים יהודים בעיר העתיקה - מוכיחים הם מכך, שאין מקום כלל
לטענתי.

כיצד יתכן לומר שאמרתי דבר כזה, והרי יש שם את בית הכנסת צמח-צדק בו לומדים
חסידות ומתפללים שלוש פעמים ביום. [אבל הבעיה בעינה עומדת - שלא נותנים ליהודים
לקנות שם בתים].

ומקרה זה גרוע יותר מהדין ההלכתי⁹² של "טענו חיטים והודה לו בשעורים", כי כאן
סילפו גם את הטענה עצמה: הם אומרים שבכלל לא "טענו חיטים"...

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת ראה, מברכים-החודש אלול, תשל"ג)
שיחה זו והבאות לאחריה, נאמרו בהקשר למלחמת יום-
כיפור שפרצה באותם ימים. בשיחות אלו שנאמרו בעיצומם
של ימי הקרבות, דורש ומתחנן הרבי שלא להסכים בשום
אופן ל'הפסקת-אש' אלא להיכנס ולכבוש את דמשק וקהיר,
ולו לזמן קצר.

כשעשרה יהודים יעמדו ב-770 ויכריזו שאסור למסור שטחים - כן יקום!!!

ישנם כאלו אשר היות ו"יצרם אנסם"¹ לכן - בשעה שהקב"ה הביא במתנה את השטחים
באופן ניסי - מיד שלחו שלוחים אשר ביקשו והתחננו מהגויים שיקחו את השטחים
בחזרה!

יש לדעת - שאנשים אלו, אינם מדברים בשם כלל ישראל ואפילו לא בשם יחידים
מישראל, ואפילו לא בשם עצמם - וזאת, מכיון ש"יצרם אנסם"!

והנה, כשמתאספים יחדיו עשרה מישראל - עדה - ובפרהסיא, ומכריזים אשר חל איסור
מוחלט לתת שטחים אלו; שטחים אשר ניתנו מאת הקב"ה לבני-ישראל (ואפילו אם היו
ניתנים בדרך הטבע וכל-שכן כשהמדובר הוא שניתנו) באופן ניסי, וכפי שמביא רש"י
בתחילת פירושו על התורה^{93 94}, ש"ברצונו נתנה להם וברצונו נתנה לנו" - שהיות והקב"ה
"ברצונו נתנה לנו" - אזי "כן יקום" ואף אחד אינו בעל-הבית לדבר אחרת.

ולכן, במעמד כמה וכמה עשיריות מישראל שנמצאים כאן - יש להכריז ולפסוק בקול
רם שאנשים אלו אינם מדברים בשם כלל ישראל, לא בשם קבוצה מישראל ואפילו לא בשם
עצמם - אלא הכל מתוך אונס ו"יצרם אנסם"!

[ובפרט שהמצב השורר עתה רחמנא-ליצלן - מוכיח שאסור למסור אפילו חצי
קילומטר מארץ ישראל; כעת מוכח שדבריהם נחלו כישלון מופלא - ואם-כן מובן שזהו רק
"יצרם אנסם"!]

ובמילא, כשהיהודים הנמצאים כאן יכריזו שאסור למסור שום שטח מארץ ישראל -
ובפרט כשנמצאים במקום קדוש, בית-כנסת ובית-מדרש, ובפרט שהכרזה זו נעשית בד'
אמותיו של הנשיא כבוד-קדושת מורי-וחמי אדמו"ר - דבר ברור הוא ש"כן יקום"!

הכרזה זו - תבטל גם את שיירי הטענה שיש למסור חלקים מארץ ישראל - היות
שטענה זו אינה באה מצד הנפש האלקית של היהודי ואף לא מצד נפשו הבהמית - אלא רק
משום ש"יצרו אנסו", כפי שפוסק הרמב"ם.

וכל הנאספים כאן יכריזו על-כך "אמן", שפירושו של "אמן" הוא - אמת ואמונה³ -
שזה אכן כך!

והכרזה זו תפעל - שכל המחשבות והאמתלאות למסור אפילו שעל אחד השייך
ליהודים באופן של "ברית עולם" שכרת הקב"ה ב"ברית בין הבתרים"⁴, ולפני שנים אחדות
הוחזרו ליהודים בצורה ניסית - יתבטלו!!!

ו"כן יקום" לעד ולעולמי עולמים, עד לביאת משיח צדקנו שאז יהיה ה"כי ירחיב ה' את
גבולך"⁵.

(מעובד ע"פ שיחת י"ג תשרי תשל"ד - נדפס בלקו"ש חי"ד ע' 405 ואילך)

• 3) שבועות לו, א.

• 4) לך-לך טו.

• 5) ראה יב, כ.

72

בירושלים העתיקה נמצאים: יהודים - 100 משפחות; ערבים - 60,000!!!

כשבחסדי ה', תוך ניסים גלויים, נכבשה ירושלים העתיקה - הודו כולם שיד ה' עשתה
זאת.

והנה, אותו אחד שבזמנים מסויימים רשם גויים כיהודים, התפאר בכך שירושלים
העתיקה היא סמל ודוגמא למצב בו הערבים והיהודים יושבים יחד - ומסמלים, כדבריו, את
מהותה של ירושלים השלימה.

כששמעתי זאת, יצאתי מהכלים - אם יאמרו זאת בשם תורת מרקס¹ - ניחא. אך לבוא
ולומר בשם תורת משה שבירושלים עיר הקודש "עיר בה חנה דוד"^{95 96} - צריכים לגור יחדיו
ערבים עם יהודים?! מה שמכאיב כאן הוא לאו דוקא הענין, אלא שאומרים זאת בשם תורת
משה, ועל החלטה זו חתם נציג של אלפי דתיים בשם תורת משה - ואין פוצה פה ומצפצף!

בירושלים העתיקה גרים למעלה מששים אלף ערבים, ובקושי מאה משפחות של
יהודים. יהודי שרוצה לרכוש אמה אחת בירושלים העתיקה - נתקל בקשיים עצומים והוא
צריך לעבור ועדות מוועדות שונות, ואם אין לו קשרים מיוחדים - דוחים את בקשתו.
ולעומת זאת, בירושלים החדשה - ערבים יכולים לקנות מה שלבם חפץ - ועם כל ההסברות
שבדבר, שעל-ידי-כך מתווספים עוד עסקים לירושלים - אין זה מוריד מחומרת העובדה,
שכשיהודי רוצה לקנות בירושלים העתיקה - שהיא ירושלים האמיתית, בין החומות, "עיר
בה חנה דוד" - לא מתירים לו.

כיון שעולמנו הוא "עולם השקר"⁹⁷ - יודעים שמלה שלו היא מלכתחילה לא מלה. לא-
זו-בלבד שדבריו אינם אמת, אלא אפילו לגדר של שקר אינם נכנסים. בזמנו⁹⁸ - לפני חדשים
ספורים - מחיתי על כל מה שנעשה בירושלים העתיקה, וכתגובה לכך אמר מלה אחת
בלבד: 'להד"ם' (=לא היו דברים מעולם). ואף צוה להדפיס זאת בעיתונים - אך שקר גס
שכזה, שכולם יודעים הפכו - גם העיתונים לא הסכימו להדפיס, ולאחר שהפעיל לחצים
רבים - הדפיסו זאת.

ומזה משתלשל מה שאירע בירושלים העתיקה ב-17 הימים האחרונים, וכדלהלן:

בירושלים העתיקה נמצאים כ-70,000 ערבים, יש להם קשר עם המדינות השכנות.
והסכנה היתה כה גדולה בימים אלו, עד שלא התירו ללכת לכותל לא בלילה ואף לא ביום -
ונזקקו לכח גדול מאוד בכדי להגן. ורק בזכות נס שלמעלה מדרך הטבע נפל פחד ואימה
על הערבים.

הצרות המתרחשות בירושלים - מקורן בהשארת המחבלים לאחר ששת-הימים!

וכל הסכנה הזו נובעת רק מהעובדה שלאחר שחרור העיר השאירו שם את המחבלים.
זוהי סכנה עצומה לעיר בירה, שבתוכה יהיו שבעים אלף מחבלים - מי זקוק לזה?!

הערבים עצמם לעולם לא חשבו שיניחו להם להשאר בתוך העיר - הם היו בטוחים
שיסלקום משם, ומסיבה פשוטה: הם היו בטוחים שמה שהם תכננו לעשות, רחמנא-ליצלן,
באם הם יכבשו את העיר - כן יעשו להם.

רצונך לתת להם כסף - תן להם, אבל העיקר שתתפטר מהם. הם עצמם היו בטוחים שזה
יהיה סופם, אלא שלא ידעו אם יניחו להם לקחת את חפציהם עמהם או לא, אם יהיה זה
בפעם אחת או שלבים שלבים - אך מכל-מקום, רק אם היו מצווים עליהם - כבר מזמן היו
הולכים משם.

ותמורת זאת, הודיעו להם באופן בלתי רשמי שירושלים שלהם, ואף שלחו שליחים
לוושינגטון להודיע כי אין הם מתכוננים לקחת את ירושלים לעצמם.

וושינגטון עצמה היתה מעונינת שישלחו משם את הערבים - כי רק כך הם יפטרו
מבעיית ירושלים. מאחר שאחרת אין כל פתרון - הפתרון הוא אחד מן השנים, או שרק
ליהודים יותר לשבת שם - ואז יצטרכו הערבים לעזוב. או שרק לערבים יותר לשבת שם -
ואז יצטרכו היהודים לעזוב.

וכמו אז, גם עתה: מנהלים כבר עכשיו שיחות על החזרת השטחים. פעם נקראו הם
בשם 'יונים', היום קוראים להם 'מדינאים' ומחר יקראו להם 'רודפי שלום'. יושבת לה

קבוצה קטנה ודנה בנוגע לויתור על שטח זה או שטח אחר, ורק מחפשים נוסח מתאים
להסביר מדוע זה נקרא "הישג בטחוני". הם דואגים רק שלא תתעורר מכך סערה גדולה -
הגוי רוצה את השטחים - צריכים לתת לו! אלא שיש צעירים שיתנגדו לזה - לכן צריכים
למצוא את הנוסח המתאים שיירצה גם אותם.

מדוע לא כובשים את דמשק?!?!

את דמשק היו יכולים לכבוש כבר באותו יום בו
החלה ההתקפה. הסורים הרי ברחו, לא היו מגינים
ולא היה צבא שעמד נגדם. אילו היו עושים כך - אזי
גם עיר הבירה לא היתה להם, ואז סוריה היתה
מסכימה מיד להסכם שלום - כיון שלקחו להם את
עיר בירתם, ואז גם ערב-הסעודית לא היתה יכולה
להיכנס למלחמה וירדן לא היתה צריכה להיכנס. כך
היו נפטרים מחזית נוספת, היו משחררים מחזית זו 40,000 חיילים, טנקים וכלי-נשק רבים.

 

אפילו בוושינגטון חיכו שישראל תכבוש את דמשק - מאחר והם רוצים לחיות במנוחה
ובלי בלבולים, ולכן רוצים הם לעזור לישראל. ברם, אינם רוצים שיהיה נקרא שהם
לוחמים, לכן הם מעונינים לומר כלפי חוץ שלא לכבוש, אך כדי לעזור לישראל הם
מעונינים להיפטר מחזית נוספת. הם רוצים שישראל תעמידם בפני עובדה מוגמרת, ואז
יוכלו לטעון לכולם שאין להם חלק בזה, והראיה, שהם אמרו כך וישראל עשתה להיפך. אך
האמת היא, שהם מעונינים שישראל לא תשמע בקולם אלא תנהג להיפך.

ולעומת זאת, כשהיתה ישיבת ממשלה, בה דנו כיצד לנהוג בענין מסוים, התשובה
היתה: נשמע מה וושינגטון אומרת. ניסו לעשות מזה סוד, אך לא עלה בידם, ואף בבירות
הערביות כבר יודעים מכך, מאחר שמרגליהם שבארץ ישראל דאגו שישאלו בישיבת
הממשלה מדוע לא נהגו כך, בכדי לשמוע את התשובה: כדי לא להרגיז את וושינגטון.

וכששאלתי למה לא כבשו את דמשק וענו לי "בגלל שיש שם צוקים וסלעים כאלה
שקשה לכבשם" - לולי הייתי שומע זאת ממנו בעצמו, לא הייתי מאמין! וכששומעים
תירוץ שכזה - מבינים שהקושיא היתה חזקה ביותר.

הצעירים (=החיילים הלוחמים) רוצים להתקדם הלאה - הרי אין להם מה לעשות שם.
הכניסו אלפי חיילים לתוך השטח ההוא, ואינם מתקדמים הלאה, לא לכאן ולא לשם. טבעי
הדבר שחייל במלחמה רוצה, או לגמור את המערכה או ללכת הביתה - אך שם, מחזיקים
צבא גדול באפס מעשה, ובכדי להסיח את דעתם מכך שבעצם הם לא עושים מאומה -
מביאים להם זמרים מניו-יורק ומלונדון.

ובאותו יום נוסף שהיה - יכלה ישראל לגמור עם דמשק ועם הצד המזרחי של התעלה,
וושינגטון חיכתה לזה, מאחר שהיא רוצה יותר מישראל - ישראל הסכימה לגבולות ששת-
הימים ואילו וושינגטון מעונינת שישראל תעמוד בגבולות העכשווים, שהם הרבה יותר
מגבולות ששת-הימים.

אותה טעות עשו גם במלחמת ששת-הימים - אז, נעצרו 10 ק"מ לפני התעלה ולא
התקדמו עוד. טעות זו נעשתה גם ב-1956, בזמן מבצע קדש, וב-1970 בזמן מלחמת
ההתשה - שהסכימו להפסקת האש ואף כינו אותה כ'הישג בטחוני'. אז⁹⁹, אמרתי שאין
לעשות בשום אופן הפסקת אש מאחר שהמצרים ינצלו זאת לחזק את עצמם!

ואכן, תוך 24 שעות מאז שהחלה הפסקת האש הכניסו לשם המצרים את הטילים שמהם
סבלו צרות גדולות ביותר.

ואף אחרי מלחמת ששת-הימים שלחו מיד שליח לוושינגטון בהצעה להחזיר את כל
השטחים, ורק מחפשים נוסח בכדי שזה יקרא 'הישג בטחוני', וכשאז אמרתי ששלחו
שליח, ענו כתגובה: "להד"ם". וכעת, כעבור 6 שנים מאז נתגלתה האמת, ששלחו שליח.

אם אתה רוצה לפחד מהגוי - היית יכול להישאר בגליציה ובפולין!

וכעת, דנים על מסירת שטחים אלו מחדש - למה
לכם כל זאת?! הרי וושינגטון, בראותה את הצעת
ישראל - הודיעה זאת לקהיר ולדמשק, וכך הלחץ
מכל הצדדים רק גבר! עיזבו את הגוי, ואלו
שלוחצים עכשיו, ירפו כשיראו שעומדים אתם איתנים בדעתכם!

 

ואם יש לך כוונה לשמוע לגוי - היית יכול להשאר בגליציה ובפולין, ושם לפחד
מהגויים.

ומאחר שאליו לא ניתן לבוא בתלונות, כיון שזהו טבעו, וטבע אי-אפשר לשנות - לכן,
מה שתובעים ממנו הוא רק - "איש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו"¹⁰⁰ - מי שנמס לבבו
ופוחד, אינו ראוי להיות מנהיג בישראל, אלא - ילך לביתו ושם ידאג שיכתבו עליו בעיתון
ואף ישימו צילום שלו ויהיה לו מזה כבוד - אך מנהיג, הוא לא יכול להיות!

למרות שהוא נולד ללא כסא - סבור הוא שהוא לא יכול להיות ללא כסא והכסא לא
יכול להיות בלעדיו - כבר 25 שנה שהוא שם, שיתן מקומו לאחר!

ויהי-רצון שכלל לא יצטרכו להגיע לכל הנאמר, וכמו בעלה-זית, שהגויים מסלפים
ומפרשים שמשמעותה של יונה עם עלה-זית בפיה הוא סימן לשלום - שאחרי המבול
התחיל סדר חדש, ואילו רש"י פירש אחרת¹⁰¹ - שהיונה אמרה: "יהיו מזונותיו מרורין כזית
בידו של הקב"ה ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם". גם עתה, אין להסתמך על הבטחות של
בני אדם, אלא "בידו" - של הקב"ה, שלמרות שנראה מר - מאחר שכולם יצביעו עליו
שהוא יהודי, מכל-מקום יש לנהוג "בידו" - לעמוד בתוקף נגד הגוי ולא להתפעל ממנו,

עד לשלום שיעשה משיח - שלא מתפעל, לא מדמוקרטיה, לא מגויים ואף לא מיהודים
- אלא "יכוף כל ישראל"¹⁰², ויעשה הגבולות כפי שכתובים בברית בין הבתרים¹⁰³, ויהיה
"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", "ואולך אתכם קוממיות"¹⁰⁴ - שאין להתפעל
מהגויים ואפילו בזמן הגלות, עד שייצאו מהגלות בקומה זקופה, וכפשוטו.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת נח תשל"ד)

הנס של מלחמת יום-כיפור - גדול יותר מזה של ׳ששת הימים׳!

לאחרונה שאלו רבים:

כיצד יתכן שבמלחמת ששת הימים ראו ניסים גלויים, בעוד שבמלחמת יום כיפור
(שעליו נאמר¹ "עיצומו של יום מכפר"), לא ראו ניסים כה גלויים (היו מספר רב של הרוגים
וכדומה)?!

אבל האמת היא, שבמלחמה זו, היה נס גדול, למעלה מדרך הטבע לגמרי, גדול עוד
יותר מהניסים שהתרחשו במלחמת ששת הימים.

כאשר חצו הערבים את תעלת סואץ ושברו את
"קו בר-לב", לא היה להם שום מעצור בדרכם. והיו
יכולים להגיע ללא שום בעיה לתל אביב ולירושלים
(והיה-לא-תהיה מה שהיה יכול להתרחש אז). כמו-כן היה בחזית עם סוריה.

 

ואף-על-פי-כן, 12 קילומטרים לאחר "קו בר-לב" הם נעצרו, ונשארו לעמוד במקומם.

וההוכחה הגדולה על נס גדול שקרה כאן:

בזמן מלחמת העולם השניה, בנו הצרפתים קו מאוד חזק שהיה קרוי - קו ה"מאז'ינע"
(שהקו בסיני חשוב כאפס כלפי קו זה) והנאצים ימח-שמם הגיעו עם כל כח השריון שלהם
ופרצו את הקו (בדיוק כפי שהיה כעת), וכך כבשו את צרפת תוך יום אחד!

נוסף לזה שבצרפת, היו צריכים הנאצים לעבור דרך הערים, ובכל עיר עמד צבא. וכאן,
המלחמה היתה במדבר, נגד מספר קטן ביותר של חיילים, ולמרות זאת (ולמרות שידעו מה
קרה בצרפת והיו יכולים לעשות כמו שעשו הנאצים ימח-שמם) נשארו לעמוד במקומם.

האמריקנים ידעו מה קורה בארץ, וכבר חשבו שיותר לא יהיו להם דאגות מצד ישראל
(רחמנא-ליצלן), דאגתם היחידה היתה, שהרוסים לא יהיו הבעלי-בתים היחידים שם.

זהו נס גמור. נס שאינו מלובש בטבע כלל וכלל!!!

1) רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג.

78

העלמת האמת - הכחשת הנס...

ולמרות כל זאת, מעלימים מעם ישראל את האמת ולא מספרים להם שהניצחון היה נס
גמור, אפילו שכולם יודעים מזה, מכיון שהחיילים ראו את זה בעיניהם ואחר כך סיפרו את
זה לכולם.

והסיבה שמעלימים את זה היא, כיון שנס זה סותר ל"כוחי ועוצם ידי"¹⁰⁵.

מילא אותם אלו שאינם מאמינים לעת-עתה בתורת משה, אבל אותם אלו שכן אמורים
להגן על תורת משה, מדוע הם אינם מספרים שהיה כאן נס גדול?!

התשובה לזה מופיעה (כמו בכל ענין) בתורה הקדושה: בתנ"ך מסופר¹⁰⁶, שהנביא
ישעיהו הגיע לאחז מלך ישראל ואמר לו שירושלים נמצאת בסכנה, והוא יכול לעשות נס.
אמר לו אחז: נס? - לא, איני רוצה בניסים!

גם כשתבעו להקים ועדת חקירה לחקור את
מחדלי המלחמה, הסכימו אפילו השמאלנים לכך.
מי התנגדו בכל התוקף? הדתיים. ואותו זה שהתנגד
לוועדת חקירה, הוא זה שרושם גויים כיהודים,
והוא זה שמתפאר בכך שבירושלים יושבים יהודים
וערבים (שרובם ככולם מחבלים) - יחדיו.

 

(מעובד ע״פ שיחת שבת-פרשת תולדות, מברכים-החודש וערב-ראש-חודש כסלו, תשל״ד)

למרות שכעת השטחים בידינו במעב של "אונס" - בתחילה היו בידינו ברצון!

[דיבר בהרחבה אודות הדין ד"תחילתו ברצון וסופו באונס", ואחר-כך אמר]: וכמו-כן
הוא בנוגע לשטחים - למרות שעכשיו מצבינו כלפיהם הוא כ"אונס", ובכלל לא בידינו -
אך בתחילה הם היו בידינו ב"רצון". וכידוע שמיד לאחר מלחמת ששת-הימים שלחו
שלוחים לוושינגטון - שמעונינים להחזיר את כל השטחים.

(מעובד ע״פ שיחת שבת-פרשת מקץ תשל״ד)
שיחה זו והבאה שלאחריה נאמרו מספר ימים קודם 'ועידת
ז'נבה' (שנפתחה בכ"ו כסלו תשל"ד - 21.12.1974). בועידה זו
התכנסו מנהיגים מישראל, מצרים סוריה וירדן בשביל לדבר
על שלום. בשיחות אלו קובע הרבי כי 'ועידת ז'נבה' היא
'חותמת גומי' בלבד, וכל ההחלטות כבר נקבעו קודם לכן.

כל מה שהולכים לסכם ב׳ועידת ז׳נבה׳ כבר סוכם מראש!

היות וישנם כאן יהודים שהיו מוכנים לעמוד ב'טירחא' הכרוכה בשמיעת מאמר
החסידות, וכל זאת, בכדי לשמוע אי-אלו נבואות אודות ז'נבה - לכן, בכדי שלא יהיה להם
שום צער, ומה-גם שאם אלך ולא אומר על-כך שום דבר, הרי שאז לא יוכלו להירדם מחמת
התלבטותם - האם לא דיברתי כיון שלא ידעתי, או שמא מפני שלא רציתי - לכן, יש לומר
כמה דברים אודות ז'נבה.

בראש ובראשונה, כלל לא מובן מהי המסיבה הגדולה שעושים מ'ועידת ז'נבה'! - הרי
על כל מה שהולכים לסכם בז'נבה - כבר סיכמו זמן רב קודם לכן?! - ז'נבה אינה אלא
(מכה בפטיש בלבד, ואף פחות מכך, היות שמכה בפטיש היא גם מלאכה בפני-עצמה
בשונה מז'נבה שאינה אלא) מעשה 'פורמאלי' בלבד;

כתבו על פיסת-נייר דברים שמלכתחילה כבר יודעים האם יקויימו או לא, והכל כבר
סוכם מראש; מה שנשאר הוא לסיים רק את הפרטים הקטנים; על שלושה-רבעים או 90
אחוז כבר סיכמו, מה שנותר - בימים אלו - הוא רק לסיים את האחוזים הספורים.

השומע את דברי אלו כעת, יכול לתמוה - מנין אני יודע כל זאת, האם זוהי רוח-הקודש
או נבואה, או שמא שמעתי זאת ממישהו? - אך כשיתבונן סביבו - יווכח לדעת שאנו חיים
בכזה סוג עולם, אשר מאחורי הקלעים "בחדר לפנים מחדר" - כבר יושבים אנשים אשר
מוכרים את עמם, ומתווכחים רק על דמי הספסרות...

אך היות שחיים בעולם בו צריכים לחשוד על "מראית עין" - לכן קבעו יום מסויים בו
יעשו סערה שלימה ויתאספו באו"ם או בעיר בירתה של המדינה ויכנסו את כל אותם אלו
שהנהיגו את המו"מ, ויכריזו לעיני כל העולם שכעת "מתחילים" מו"מ, וישבו ימים ולילות
ויחתמו על אותה פיסת-נייר שהכינו מספר שבועות קודם לכן! - ואם-כן, מה שנשאר
לעשות בימים אלו הוא להתווכח בנוגע לכבוד שכל-אחד צריך לקבל עבור זה...

והנה, היות שכבר הכל סוכם קודם לכן וכבר אי-אפשר לשנות כלום - לכן, התקוה היא
שיסיימו את הועידה כמה שיותר מהר, היות ובינתיים נופלים שם עוד קרבנות - ואף
כשנופל קרבן מצרי, אין זה ענין רצוי, ועל-אחת-כמה-וכמה כשנופל יהודי, ולכן - כדאי
שיגיעו כמה שיותר מהר לידי פשרה והחלטה מה יהיה הנוסח של פיסת הנייר הזו, ואז,
לכל-הפחות, יפסק הירי!

התביעות רק גוברות!

לשנות משהו ממה שסוכם שם - איני רואה בכח מי יש לשנות זאת, היות ושום צד לא
מתחשב עם שום ענינים של אנושיות; כל הענינים שהסכימו להם כלל אינם מובנים על-פי
השכל הישר.

היות וכבר בתחילה ידעו שההנהגה תהיה בצורה של "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים"¹,
ואם-כן, למה הסכימו לוותר להם?! - מלכתחילה היו צריכים לומר להם שלא מוכנים
לוותר על שום דבר!

ואכן, בפועל הם לא הסתפקו בתביעותיהם הקטנות אלא דרשו עוד ועוד - עד שכעת
המצב הוא שהסכימו לוותר להם על הכל! ולא רק שהסכימו, אלא נותנים בפועל! - וכל
זאת, למרות שהם אומרים במפורש שהם כלל לא יחדלו מתביעותיהם, אלא יתבעו עוד
ועוד, ולא רק מהיהודים!

ולכן, נותרה רק התקוה שהיות ו"לב מלכים ושרים ביד ה'"^{107 108} - במילא יהי-רצון
שתתהפך מחשבתם - אפילו של הבני-בחירה (היהודים), ועל-אחת-כמה-וכמה של אותם
אלה שאינם בעלי-בחירה (אומות-העולם) - אשר מאיזה סיבה שתהיה מדברים הם כעת
בנוסח כזה - ויהי-רצון שיחד עם ניסי חנוכה (שיחול בעוד כמה ימים) יהיה נס גם בענין זה,
ותתהפך מחשבתם לחלוטין - ותהיה לטוב, טוב הנראה והנגלה.

(מעובד ע"פ שיחת י"ט כסלו תשל"ד)

לא יצא שום דבר מוועידת ז׳נבה היות והכל הוחלט קודם לכן!

[דיבר אודות נושאי שלימות התורה ואחר-כך אמר:]

ומשלימות התורה מגיעים לשלימות הארץ - אשר החלו ללמד ילדים קטנים שיש
למסור חלקים מארץ ישראל לגוים. ובכך עושים "מפי עוללים ויונקים יסדת" - ההיפך
מ"עוז"¹! - מדוע לומדים עם ילדים קטנים שיש למסור חלקים מארץ ישראל לגוים?!

. . ישנו ענין בלתי רצוי אשר לכאורה לא היה אמור להתרחש, אך אף-על-פי-כן יש
להבהיר זאת. והיות שאומרים זאת בזמן של "רעוא דרעוין", הרי מסתמא לא יזיק,
וכדלהלן:

לאחר ההתוועדות שהיתה בי"ט כסלו - אשר בה שמעו יהודים במשך יותר מחמש
שעות, ענינים בנגלה, חסידות ומוסר - עד שנותרו כמה ענינים שאפילו לאחר ההשלמה של
היום - עדיין לא התבארו די-צרכם.

הנה, למרות זאת - כשהסתיימה ההתוועדות, הדבר היחיד שנשאל - ואף צלצלו בטלפון
בכדי לשאול על-כך - היה אודות ז'נבה! - אני חשבתי שישאלו אודות ענין בנגלה או
בחסידות. בפועל, השאלה היחידה היתה, מה היתה כוונתי גבי ז'נבה.

וכמדובר בהתוועדות בפירוש: כלל לא רציתי לשוחח אודות ז'נבה - אך היות שאגרום
עגמת נפש ליהודי - עד שהוא לא יוכל לישון - אם לא ידע את מחשבתי אודות ז'נבה - לכן
הזכרתי זאת.

וכמדובר בהתוועדות י"ט כסלו: ז'נבה הינה כ'קליפת השום'! - היות שכעת, כל
הענינים כבר יצאו משליטתם לגמרי, ולכן התכנסות זו לא תועיל מאומה! - זה שאכן דברו
בשעת הפסקת האש - היה זה כיון שאז עדיין היה ביכולתם לעשות משהו. אך כעת הכל
הוחלט לא רק בדיבור, אלא אפילו בכתב.

והיות ועתה כבר אוחזים בשלב של "סופו באונס" - והיות והכל הוחלט על-פי החלטת
האדון הגדול היושב בוושינגטון. לכן, ההתחבטות האם ליסוע לז'נבה או לא - מיותרת,
מאחר שנסיעה כזו לא תעלה ולא תוריד, ואין כל הבדל אם יסעו או לא יסעו.

1) לשון הכתוב - תהלים ח, ג.

82

[ענין חיובי אחד ישנו בכך - אשר לבינתיים נפסקה האש. היות ואפילו מצרי שנופל זהו
גם-כן ענין בלתי רצוי, ובפרט יהודי אשר הנו "עולם מלא"! - והנה, למען הכבוד
שמקבלים עבור התחייבות זו או אחרת, מוכנים שיפול יהודי נוסף - ואף אם הוא רק נפצע,
הרי "מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא"¹⁰⁹].

בנוגע לז'נבה, כבר כתב פרופסור ליבערמאן (שהוא יודע מהנעשה מאחרי הפרגוד)
ונדפס בעיתונים - אשר בז'נבה לא יתחדש דבר! (פלא שאשרו להדפיס זאת, כיון שאילו
היו אומרים לו לא להדפיס זאת, היה שומע, היות והוא 'נח לבריות').

והיות והכל כבר מוכן ומוחלט - ובז'נבה לא ישתנה דבר - ממילא המצב יכול להשתנות
רק בעזרת נס.

אינני נביא ולא בן-נביא - ולכן, איני יודע מהו הנס אשר יבצע הקב"ה. אך כשם שהיו
ניסים עד עתה, יכול הקב"ה גם עתה לעשות נס, ואפילו ביום אחד.

גם כשמצרי נופל הוא ענין בלתי רצוי

והנה, לכאורה מדוע צריכים היו לדבר אודות בטחונו של הגוי - שגם כשמצרי נופל, אין
זה ענין רצוי - מה זה נוגע לנו?!

ההסבר לזה יובן על-פי המבואר בזהר¹¹⁰ אודות הדין של 'שעיר לעזאזל' - שהטעם לכך
ששולחים אותו למדבר, הוא היות והמדבר הוא מקום הקליפות - לכן, בכדי לגרום הנאה
גם לקליפות - שולחים את השעיר לעזאזל.

וכן בעניננו: הטעם לכך שדובר אודות בטחונו של הגוי הוא, היות שכעת המצב יכול
להשתנות רק על-ידי תפילה (שתביא לנס). ומאחר שתפילה פועלת מלמעלה, ושם, גם
לשרי המדינות יש דיעה - לכן, כשמוכיחים לשרים אלו - במעמד כמה-וכמה מישראל
ובכוחה של התורה - שגם להם המצב אינו שווה - הרי הקב"ה יגרום שזה יפעל עליהם
היות שזה נוגע להם.

על-כל-פנים, חבל על כל דקה בה משקיעים אודות ז'נבה! - זמן זה ניתן לנצל לפעול
על כל היהודים שידליקו בכל שמונת ימי-החג נרות חנוכה. והיות שהנרות שהיהודי מדליק,
הם הנרות שהקב"ה מדליק והוא עצמו מאיר, הרי מ"באור פני מלך חיים"⁴ נמשך על פני כל
ה   שנה כולה, עד לחנוכה תשל"ה, אשר אז ימשך אור חדש שלא הי' לעולמים.

ומזה מגיעים להוראה נוספת הנלמדת מנרות חנוכה:

בנרות חנוכה הדין הוא⁵ ש"אסור להשתמש לאורם". כלומר, למרות שהוא הכין את
השמן והדליק את הפתילה ועשה את כל הפעולות הקשורות בזה, כך שזה נר שלו - מכל-
מקום "אסור להשתמש לאורו", היות והכל מהקב"ה.

וההוראה הנלמדת לעניננו היא לענין "כחי ועוצם ידי"⁶, שלמרות שחושב ש"עשה לי
את החיל הזה", כלומר שסבור שבזכות פעולתו שלו הוא הצליח - מבהירים לו, שהכל מאת
ה'; לא בכוחו הוא הצליח אלא בכוחו של הקב"ה.

ויהי רצון שכלל לא יצטרכו להגיע לשימוש באמצעים קשים, אלא - בדרכי נועם - כולם
יראו את האמת אשר אין זה "כחי ועוצם ידי" (ולמרות שצריכים השתדלות בדרכי הטבע -
הרי זה לבוש המסייע בלבד) ועד ל"ולכל בני-ישראל היה אור במושבותם"⁷.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת וישב תשל"ד)

• 4) לשון הכתוב - משלי טז, טו.

• 5) ראה שבת כא, ב ואילך. וראה רמב"ם הל' מגילה וחנוכה פ"ד ה"ו.

• 6) לשון הכתוב - עקב ח, יז.

• 7) בא י, כג.

84

כניסת הדתיים לממשלה - ביזוי התורה בצורה השפלה ביותר!

ישנם 3-4 אנשים, אשר הורסים את עם ישראל, וכל זאת - בשם הדת! - מתיימרים הם
לקרוא לעצמם בשם 'מייצגי הדת' ולדבר בשם יהודים דתיים!

בתחילה - הם צעקו ככרוכיא שהחוק של "מיהו יהודי" הוא הרס הדת, נגד
התורה ונגד משה רבינו; נגד דבר ה' זו הלכה¹. וכשהם שאלו את הרבנים - ענו להם,
שאסור להכנס לממשלה הזאת היות והיא לא מתקנת את החוק - וזה ענין של "יהרג ואל
יעבור"^{111 112}!!!

ולמרות זאת - כעת, הם מודיעים על הסכמתם להיכנס לממשלה. וזאת, למרות שלא
תיקנו את החוק. וכל זאת הם עושים ואומרים בשם הדת! - בכך, הם מבזים את התורה
בצורה השפלה ביותר!

עולם-הבא ודאי שהם לא יקבלו על-כך! - ואפילו עולם הזה לא יהיה להם - מאחר
שהם כל-כך ביישו את עצמם, כשבתחילה אמרו שבשום אופן לא יכנסו, ואילו בפועל -
נכנסו לממשלה!

ישנם כאלה שמבולבלים ומתפלאים כיצד יתכן שלמרות שצעקו שלא יכנסו לממשלה -
בכל זאת נכנסו?! - אך באמת אין זה פלא כלל, היות וכשמתבוננים במעשיהם רואים שאף
פעם הם לא התכוונו באמת לצאת מהממשלה, שהרי אם היו מתכוונים באמת למה
שאומרים (שאסור להשתתף בכזו ממשלה אשר אינה מתקנת את מיהו יהודי) אם-כן היו
צריכים לצאת מהממשלה (ממשלת המעבר) מיד כאשר הגיעו למסקנא זו, ולא לחכות
לאחרי שבועיים כאשר תקום הממשלה הבאה - שהרי זה לא ענין שאסור לעשות לאחר
זמן, אלא כל רגע אסור לשבת בממשלה שכזו ואם-כן מיד כאשר הגיעו למסקנה זו היו
צריכים לומר: עד עכשיו לא ידענו שאסור להיות בממשלה כזו ושחייבים לצאת ממנה,
ועכשיו היות והגענו למסקנא זו ויודעים שאסור לשבת בממשלה כזו - אנו צריכים לצאת
ממנה מיד, ולכן אנו יוצאים מהממשלה (ממשלת המעבר). אך בפועל לא עשו כך. ומזה
רואים שהם אף פעם לא חשבו לעזוב את הכסאות, ולכן הם יכולים להכריז שני הכרזות:
הראשונה - שאסור לשבת בממשלה וזה "יהרג ואל יעבור", והשניה - ש(למרות ההכרזות)
- בפועל, הם כן נכנסים לממשלה. וזה היה הדבר הראשון שהיה צריך להחריד כל אחד. אך
למעשה - אין פוצה פה ומצפצף!

וכשטענו ושאלו אותו כיצד הוא נכנס לממשלה, הרי זה נגד מלכות שמים?! - ענה
בליצנות (שהרי הנוהג הוא שכשאין מה לענות - עונים בליצנות): השמים?! - כסאי!
וכשאמרו לו שזה נגד קיום ארץ ישראל, ענה: והארץ?! - הדום רגלי! אני דורך עליה... (או
שהוא אמר כך באמת או שהוא היה ראוי לומר זאת).

ואם-כן, כיצד ניתן לתת אימון ולסמוך על אחד שמוכן למכור הכל תמורת הכסא?!

הנציגים הדתיים - עבדים כנענים ממדריגה שלישית"

אמנם באמת הוא לא עושה זאת מדעת עצמו, אלא מצווים עליו לעשות זאת - אבל
בגלוי זה נראה שהוא האחראי לזה, וכשיש טענות באים אליו! ואם-כן כיצד ניתן לתת בו
נאמנות ולמסור לו משרות - בזמן שרואים שהוא מוכן למסור הכל בשביל כסא?!

הגמרא אומרת³ אשר "גנבא אפום מחתרתא - רחמנא קרייה". ולכאורה מה באה הגמרא
לומר כאן?! - אלא שהתורה רוצה ללמדנו, שיתכן מצב בו יעשה מישהו ענינים לא רצויים
ויחד עם זה הוא יהיה רחמנא קרייה - יהודי דתי. שאז יכולים לחשוב שהוא עושה דבר
צודק - ועל-זה אומרת הגמרא, שלמרות שהוא רחמנא קרייה - הרי יש לדעת שהוא גנב. וכן
בעניננו: למרות שאותו אדם הוא "רחמנא קרייה" - הוא מדבר בשם התורה - בכל זאת,
הוא נשאר גנב!!!

ומה שטוענים הם שמצד המצב הבטחוני בגבול הסורי אין להם ברירה והם מוכרחים
להיכנס לממשלה - אין זה תירוץ, שהרי בלאו-הכי הם לא יכולים לעזור בזה מאומה, היות
וכלל לא מתחשבים בדעתם - לא מספרים להם כלום ולא מזמינים אותם לאסיפות. וחוץ
משלושת התיקים שנתנו להם - פנים, דתות, וסעד - הם לא יודעים עוד כלום ממה שנעשה.

3) ברכות סג, א - ע"פ גירסת הע"י.

86

עובדה זו כשלעצמה (שנותנים להם את התיקים הללו) - מצערת מאוד. היות ובעקבות
קבלת תיקים אלו, הם קשורים ומוכרחים לעשות מה שיגידו להם. רק שהשמאלנים בעצמם
מעוניינים שזה יעבור דרך הדתיים כי כשיהיו טענות יוכלו השמאלנים לומר שהדתיים
אשמים בזה.

וכאשר הדתיים מעלים איזו הצעה - יורקים להם בפנים. וכרגיל בכגון דא, הדתיים כלל
לא מתייחסים לזה בתור יריקה, אלא בתור 'גשמי ברכה'. וכך בכל הצעה שהם מגישים -
כלל לא מתחשבים בהם - עד שמכנים אותם (ואף כך נדפס בעיתון) כ'אנשים ממדריגה
שניה'! - אך האמת, שזו לשון נקיה כי הם הרבה יותר גרועים מזה. ובאמת היה ראוי
לכנותם 'עבדים כנענים ממדריגה שלישית'.

"כבר מזמן הוחלט להחזיר את יהודה ושומרון"!

ומה שטוענים הם שהבטיחו להם עבור כניסתם לממשלה שלא יחזירו את יהודה
ושומרון (בלי משאל עם) - לא דובים ולא יער!!! מאחר שהם כבר מזמן החליטו להחזיר
חלק מיהודה ושומרון, רק שיכול להיות ש'עדיין' לא סיפרו זאת לנציגים הדתיים.

כשהם נכנסו לממשלה, הגדיר רב מסויים את היום בו הם נכנסו כיום שחור. אך האמת,
שרק עבורם זה יום שחור, אבל לכולם - להיפך - נהיה אור. היות וכשהם נכנסו לממשלה
אזי 'הובררו והתלבנו הדברים'¹¹³ וכולם נוכחו לדעת מה הם: אנשים מלאים שקרים.

ורחמנות גדולה עליהם, מאחר שהם גורמים שהגלות תתארך! - מה שברור הוא,
שאתחלתא דגאולה¹¹⁴ - וודאי שלא התחילה. וזה שהם טוענים שמצב בו יש יהודי שמניח
תפילין ויחד-עם-זה יושב הוא על כסא של 'שר' - זה אתחלתא דגאולה - הרי בדיוק להיפך,
מאחר שהוא מנצל את התפילין בשביל למכור את היהדות ולעשות דברים שהם היפך קיום
היהדות רחמנא-ליצלן.

ובכניסתם לממשלה הוברר (מלבד זאת שהם שקרנים, גם העובדה) שכעת לא ניתן
לומר שזוהי 'אתחלתא דגאולה', אלא רק התגברות החושך והגלות!

 

 

צרות צרורות באות כאשר סומכים על ״חסד לאומים - חטאת"...

מספרת הגמרא¹: "יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו
מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא
לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים -
ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה
שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג". לכן נאלץ רשב"י
לברוח ולהסתתר במערה.

ולכאורה לא מובן: לשם מה לגמרא לספר את כל ההקדמה, מה שרשב"י אמר שבגלל
זה הוצרך להסתתר?!

אלא, שמכאן הוראה כיצד רשב"י התייחס להנהגה של גויים, ואיזה צרות ישנם כאשר
סומכים על "חסד לאומים (שהוא) חטאת"^{115 116}.

וכמו אז, גם עכשיו: כל הצרות שישנם עתה הם בגלל שכבר כמה שנים ברציפות
מפתים יהודים שאין מה לפחד מכל הערבים שרוצים להשמידנו, כיון שיש את הגויים
ה'ידידים' הטובים בוושינגטון שלא יאפשרו לאף אחד לפגוע בישראל, וכמאמר רז"ל¹¹⁷
"אחות יש לנו בבית המלכות".

ולכאורה זהו דבר לא מובן כלל: ישנם שמונים מליון ערבים שונאי ישראל ש"עומדים
עלינו לכלותינו"¹¹⁸, ואף-על-פי-כן טוענים שאין מה לפחד. ולא בגלל שסומכים על הקב"ה,
אלא על גוי שיושב בוושינגטון, שהוא יעשה כל שביכלתו לא לאפשר שום פגיעה בישראל.
ובמילא לא מתפללים להקב"ה שישמור עלינו. הפעולה היחידה שעושים היא, להתחנף
לגוי כדי שהוא יסכים לעזור.

ולא זו בלבד, אלא בטוחים שהגוי אפילו ימסור את נפשו כדי להציל יהודים. ישראל
בטוחה שארה"ב תיפול לפניה, ותעשה הכל למצוא חן בעיניה.

הסיבה היא על-פי מאמר הגמרא⁵ "כל הפוסל במומו פוסל". היהודי נופל ומתחנף לגוי
עד כדי כך, שכשרואים גוי, מתחננים אליו שיסע לארץ הקודש ומבטיחים לו שירשמו אותו
כיהודי. ולכן היהודי בטוח שבאותה מידה שהוא מתנהג לגוי, הגוי יתנהג אליו. עד כדי
מסירות נפש.

אבל, למרות שסומכים בעיניים עצומות על הגוי, רואים מה הוא עושה בפועל, כפי
שרואים עתה את כל הצרות. והסיבה לכך היא, כי שוכחים לגמרי שהגוי הוא רק כגרזן ביד
החוצב⁶, והוא יכול לעשות רק מה שהחוצב יצווה עליו. שוכחים מהחוצב עצמו, שהוא
הקב"ה, שוכחים את ההלכות שהוא ציוה אותנו, ומחפשים למצוא^-חן בעיני הגרזן עצמו -
שזהו היפך השכל לגמרי!

וזוהי הסיבה לכל הצרות, ולזה שהגוי עושה מה שהוא רוצה מבלי להתחשב כלל
בטובת היהודים. כפי שרואים זאת עתה, שאף במצב בו אנו נמצאים כעת, הנקרא 'עצמאות'
- שפירושו הוא חופש ויכולים לעשות מה שרוצים - בכל זאת, רואים במוחש שעוד לא
היה מצב כזה שתלויים בגויים כמו עכשיו. שלזה הובילו אלו שטוענים שהם עצמאיים,
על^-ידי ההנהגה שלהם לרדוף אחרי גויים.

לימוד מהנהגת רשב״י: לא להיות טפשים; לבטוח בקב״ה, ולפעול בדרך הטבע!

מהגמרא אנו למדים כיצד התייחס רשב"י להנהגה של גויים: הוא טען שלא צריכים
להיות טפשים. כשרואים שהגוי עושה דבר טוב - "תקנו גשרים" וכדומה - הרי יש לדעת
ש"להם תקנו" - לצורך עצמם הם תיקנו זאת כדי שהגוי יוכל לגבות מכס.

רשב"י עצמו הרי ידע שמכיון שנמצאים בגלות, צריכים ללכת ולהשתדל אצל הגוי
שיעזור, כפי שמספרת הגמרא⁷ שכאשר היו צריכים לבטל גזירה - נסע רשב"י בעצמו לרומי
להשתדל אצל המלכות לבטל אותה.

• 5) ראה קידושין ע, א. רמב"ם הלכות איסורי-ביאה פי"ט הי"ז.

• 6) זהר בראשית לו, א.

• 7) מעילה יז, ב.

90

גם רשב"י ידע שהיהודים סומכים על הקב"ה, ולמרות זאת, ידע שבזה רוצה הקב"ה
שיפעלו בדרך הטבע. אמנם כשזה לא הועיל, השתמש רשב"י בכוחות על-טבעיים, וכפי
שמספרת הגמרא, שכשמלכות רומי לא רצתה לבטל את הגזירה, הוריד רשב"י מלאך,
וכשזה לא עזר, הוא אף הוריד שד. כי מלכתחילה רוצה הקב"ה שיפעלו בדרך הטבע, ורק
אם זה לא מועיל - ניתן לפעול גם בדרכים אחרות.

והוראה זו היא גם לזמנינו: שיש זמנים שבהם אכן צריכים לנסוע לוושינגטון, כשם
שרשב"י נסע לרומי להשתדל אצל המלכות. אך יחד עם זאת, גם כשהוא נמצא שם, הוא
צריך להיראות יהודי מאמין, שמתנהג על^-פי תורה ומצוות.

ואם ישאל הגוי: הרי אתה מאמין בקב"ה, ואף יכול להוריד מלאך או שד, ומדוע אתה
צריך את עזרתי? על-זה עונים לו, שכיון שהיהודים נמצאים בגלות רצונו של הקב"ה
שישתדלו בדרך הטבע (שלכן אף נאמר¹¹⁹ "הוי מתפלל בשלומה של מלכות"), אמנם אם
דרכי הטבע לא מועילות - מורידים שד, והוא יעשה מה שצריך - כפי שהתרחש אצל רשב"י
- היות והולכים בכח של הקב"ה.

הגוי ממשיך ושואל: האם אתה נמצא בגלות?! הרי נמצא אתה בארץ ישראל שעליה
נאמר¹²⁰ "ארץ אשר . . תמידעיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"?! עונה
היהודי: אדרבה, שם (בארץ ישראל) הגלות יותר חמורה - כיון שישנו יהודי הסבור שהיות
והוא שר, יכול לעשות מה שרוצה.

לגוי אין דרך ארץ לאדם שמוכר את עקרונותיו בשביל הכסא...

. . וכאמור, עד לפני שלשה ימים צעק אותו שר שחייבים לוותר על תיקון חוק "מיהו
יהודי" ולהשאר לשבת על הכסא בשביל הצלת כלל ישראל והצלת החינוך וכדומה, והכל
בשם אלקי ישראל, עם גושפנקא של תורת ישראל. וכפי שכבר היה כמה פעמים בעבר,
שבשעה שהיתה הצבעה הם הרימו את ידם נגד "דבר הוי' זו הלכה"¹²¹ [הוא - בדיוק אז לא
היה, כיון שהוא ברח בשעת ההצבעה, אך שאר חבריו הרימו את ידם נגד בשם התורה].

אך כאשר חברו התחרט, עשה תשובה ועזב את הכסא, נהיה אצלו "רצחת וגם ירשת"¹¹.
הוא ירש את הכסא מחברו ונשאר לשבת עליו.

ולאחר כל זה הם אומרים שיש להם דעה עצמית, והם עושים את כל הענינים על דעת
עצמם. [וכפי שכתוב במכתב של י"א ניסן^{122 123} שאדם יכול להיות בשעבוד הכי גדול כ'עובר
במעי אמו' ולמרות זאת, לחשוב שהוא חפשי ויש לו דעה עצמית]. אותו שר נמצא ב"בטן"
של מפלגת המערך. הוא 'אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה'. ואין לו שום
דעה עצמית משלו. הוא עושה כל מה שהמערך מצווה עליו; כלפי חוץ אמנם, נותנים לו
רשות לומר מה שהוא רוצה, ולכן כלפי חוץ הוא צועק שהם לא יכנסו בשום אופן
לממשלה, אך כאשר זה בא לפועל - הוא יעשה את כל מה שמצווים עליו.

וכאלה סוג אנשים שולחים לוושינגטון, על-מנת שיפעלו אצל הגוי שיעזור ליהודים. אך
לגוי אין שום דרך-ארץ כלפי אדם שמוכר את כל עקרונותיו כדי לשבת על הכסא.

הגוי רוצה לראות אדם שמתנהג לפי עקרונותיו: אם הוא מאמין בקב"ה - שאכן יתנהג
כך בפועל, ולא שהיום יצעק כך, ומחר להיפך. אך אותו שר מוכן למכור את כל העניינים
שלו העיקר להישאר לשבת על הכסא, ובפרט כשמבטיחים לו כסא מכובד יותר.

הצרות שישנם מכיוון דמשק - היו נחסכות אילו היו כובשים אותה...

. . טוענים כעת, שיש צרות עם דמשק. הרי דובר בשמחת^-תורה¹²⁴ שהיו צריכים להתקדם
את אותם 15 או 20 הקילומטרים הנותרים ולכבוש את דמשק, שאז לא היה כל עיכוב
לפעולה זו. ואם היו עושים כך אז, לא היו היום כל הצרות, ואף היו מוציאים משם את כל
השבויים. אז גם לא היו זקוקים לטרחה רבה כדי להתקדם את אותם קילומטרים, כיון שלא
היתה שום התנגדות מהצד השני.

הממשלה רק לא היתה צריכה לתת לצה"ל פקודה לעצור. הסיבה שנתנו את הפקודה
לעצור היא, כיון שטענו שארצות-הברית תהיה "ברוגז" באם יעשו זאת. הגוי הרי בין^-כה
"ברוגז", ואף רצה שיכבשו את דמשק משום שאז היו נחסכים ממנו כל הצרות וכל הקשיים
שבאים משם. היו כובשים את דמשק ואמנם אחרי-כן מחזירים אותה, אבל בפועל דמשק
היתה נשארת ממלכה שפלה.

שהסיבה לכל זה היא משום שנופלים לפני הגוי, ופוחדים שמא לא ימצאו^-חן בעיניו,
שמפחדנות והשפלה זו באים כל הצרות.

וזוהי ההוראה שאנו צריכים ללמוד מזה שהגמרא הביאה באריכות את כל השתלשלות
הסיפור עם רשב"י: שלא צריכים להיות טיפשים ולסמוך לגמרי על "חסד לאומים" שהוא
"חטאת". אמנם צריכים להשתדל אצל הגוי - כשם שרשב"י נסע לרומי - אך יחד עם זה יש
לדעת שההצלה באה אך ורק מהקב"ה (וזה שפועלים בדרך הטבע הוא כי כך הקב"ה רוצה,
אך כמובן שהישועה באה רק ממנו), ובמילא יש לעשות הכנות שבהם תשרה הישועה
וההצלה. וההכנות הם לימוד התורה, והתנהגות בדרך התורה וההלכה כפי הנהגתו של
רשב"י ש"תורתו (היתה) אומנותו"¹²⁵. (ולכן רצו אז עם ישראל שדווקא רשב"י יסע לרומי
לייצג אותם ולהשתדל עבורם) ומכיוון שלמד תורה באופן של "תורתו אומנותו" מובן שגם
בהיותו ברומי הוא למד תורה, וזה היה עיקר עיסוקו - ובמילא, הוא הוריד את השד כשהיה
זקוק לכך, כנזכר לעיל.

וכך גם בזמנינו. אמנם צריכים לנסוע לוושינגטון כי הקב"ה רוצה שינהגו בדרך הטבע.
אך יחד עם זאת יש לדעת, כי כל מה שהגויים עושים - "להם תקנו" - זהו לטובתם בלבד.
ויש לסמוך אך ורק על הקב"ה. וכשסומכים עליו באמת ובתמים, אזי (כשהגוי לא רוצה
לסייע) אפשר גם להוריד שד כפי שרשב"י עשה...

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת אמור, י"ט אייר, תשל"ד)
שיחה זו והבאה לאחריה, נאמרו בעקבות 'טבח ילדי מעלות'
שאירע בכ"ג אייר תשל"ד - 15.5.1974 - בעת שחוליית
מחבלים חצתה את הגבול מלבנון והשתלטה על בית-הספר
'נתיב-מאיר' במעלות. 21 ילדים ושלשה מבוגרים נרצחו. 68
נפצעו.

טבח הילדים - בגלל מעשיהם של הגויים!

ציפיתי - שיום^-יומיים לאחר רצח הילדים במעלות - יאזרו היהודים אומץ ויצעקו
שגויים אינם 'בעלי^-בתים' על יהודים (לא יכולה להיות להם שליטה על היהודים היות והם
רק "גרזן ביד החוצב") וטבח זה אירע - בגלל מעשיהם של הגויים.

[זוהי לא הצטדקות חס^-ושלום בנוגע למחבלים - הם בודאי יקבלו את עונשם (ועל^-דרך
מה שנאמר בנוגע למצריים שאף^-על^-פי שהיתה גזירה של "ועבדום וענו אותם"¹ - ואם^-כן
פרעה ועמו אינם אשמים - בכל זאת, הם נענשו. וכמו-כן בנוגע לכל המלכויות שכולם
נקראות על^-שם מצרים מפני שהם "מצירות לישראל"², ואף^-על^-פי שהם רק כגרזן ביד
החוצב³ (ולכאורה הקב"ה החליט זאת ולא הם) - מכל^-מקום הם מקבלים עונש על-זה)]

אך תמורת זאת מגיע רב שיש לו "סמיכה" לרבנות, ואמור לדבר בשם התורה - ובמקום
שיאמר שטבח זה אירע כתוצאה ישירה ממעשיהם של הגויים - הוא אומר שהקוזק הוא
קוזק (כלומר: שהטבח אירע בגלל המחבלים הפראיים) - מה החידוש בזה?! - הרי כבר
כתוב שהערבי הוא "פרא אדם ידו בכל"⁴! - על הרב היה לומר שאומות-העולם אשמים
במעשה זה!

אלא, הסיבה שהם לא מוכנים להודות שהגויים אשמים בכל זה - הוא היות והם עסוקים
בהתחנפות לגוי: המתבטאת בזה שרודפים הם אחרי הגוי בכדי לרשום אותו כיהודי. ואף
מתחננים בפניו שלא יעזוב את ארץ ישראל. וכידוע, אשר אותו אחד (הרושם גויים
כיהודים) אמר (בקיץ שעבר) שירושלים, היא דוגמא כיצד יהודים וערבים יכולים לחיות
יחדיו.

• 1) לך-לך טו, יג.

• 2) בראשית-רבה פט"ז.

• 3) זהר בראשית לו, א.

• 4) לך-לך טז, יב.

94

אמנם "אין יד ישראל תקיפה"¹²⁶ ולא יכולים לגרשם משם - אבל מה הנך מתגאה בזה
שאתה נותן חניה לגוי בארץ הקודש!

ו"עבירה גוררת עבירה"¹²⁷: בתחילה רודפים אחרי הגוי, רושמים אותו כיהודי, ואומרים
שזה "הישג דתי". ומזה משתלשל דבר נוסף, שגם על העובדה הנוראה שבירושלים חיים
65,000 ערבים אומרים שזהו "הישג דתי"! - אף שכעת צריכים שמירה מוגברת על
היהודים בגלל אותם רבבות ערבים!

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת בהר-בחוקותי, מברכים-החודש סיון, תשל"ד)

שתיקת האומות בעקבות טבח הילדים - כשתיקתם בשואה!

לפני ימים ספורים אירע טבח הילדים במעלות. מעשה שהוא היפך השכל והיפך
האנושיות - אך בכל-זאת, הגויים שמסביב, לא מגיבים! ובמקום שיצעקו שזה מעשה אשר
לא יעשה - שותקים! ולא רק שהם שותקים - אלא ישנם גם כאלה ששמחים מזה.

שתיקת האומות - אינה זרה לנו. גם בזמן הנאצים ימח-שמם וזכרם - הם שתקו!

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת נשא תשל"ד)

ישראל שייכת ליהודים - כי כך כתוב בתורה!!!

השבת בה אנו עומדים עתה היא שבת מברכים החודש - תמוז, אשר חל בתאריך כ"ה
בסיון.

ישנו ספר הנקרא "דבר יום ביומו", ושם מלקוטים מהמדרשים ומהתנ"ך כל המאורעות
שקרו בכל יום.

באותו ספר מובא - על יום כ"ה סיון - מה שמסופר במגילת תענית¹ שבאותו יום עשו
יום-טוב, וכדלהלן:

באו לפני אלכסנדר מוקדון שלשה אנשי חמס ("בני דימנסאי") ובפיהם טענות על
היהודים. לאחר שהתייעצו ביניהם - שלחו חכמי ישראל את גביהה בן פסיסא בכדי שיענה
להם על טענותיהם. גביהה בן פסיסא הציע את עצמו, באמרו שהוא הדיוט (הדיוט של
מגילת תענית לא הדיוט של היום) ואז, אם יענה - מה טוב, ואם לא יצליח לענות - יאמרו
שזהו רק הדיוט.

באו והתייצבו לפני אלכסנדר מוקדון בני ישמעאל, וטענו שארץ ישראל שייכת גם להם,
מאחר לאברהם היו שני בנים - יצחק וישמעאל. וממילא, ארץ ישראל שייכת גם להם. ענה
להם גביהה: הרי כל טענתכם מתבססת על מה שכתוב בתורה, שישמעאל היה בן אברהם.
ובאותה תורה כתוב שלבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם ארצה בני קדם. ואילו
בנוגע ליצחק כתוב²: "ויתן ליצחק את כל אשר לו".

כששמעו זאת לא היה להם מה לענות וברחו להם.

ולאחריהם באו בני כנען, וטענו לבני-ישראל: לסטים אתם. הארץ עליה אתם יושבים
שייכת לבני כנען - והיהודים באו ממקומות אחרים וכבשו אותה. ענה להם גביהה: בתורה
כתוב³ על כנען "עבד עבדים יהיה". ובמילא, כל מה שיש לכם שייך לישראל מאחר
ומעבדותכם אין הפסק - "עבדי עבדים".

• 1) פרק ג.

• 2) חיי-שרה כה, ה.

• 3) נח ט, כה.

96

כשלא מצאו תשובה על-כך, הניחו את אוהליהם מלאים כל טוב וברחו להם.

לאחריהם באו בני מצרים וטענו שבתורה עצמה כתוב¹²⁸ "וישאילו כלי כסף וכלי זהב
ושמלות וינצלו את מצרים" - וממילא עכשיו, הם רוצים את הכסף בחזרה. ענה להם
גביהה: אדרבה: מצרים העבידו ועינו את בני-ישראל במשך ארבע-מאות שנה. נעשה
חשבון ונראה מי חייב למי, ועוד קודם שהגיעו לחשבון מאה שנה - נשאו את רגליהם
וברחו.

ההוראה מהסיפור הנזכר-לעיל, שכשאומרים לגוי שארץ ישראל שייכת ליהודים - אין
לומר לו זאת משום שכך קיסינג'ר¹²⁹ או מרקס¹³⁰ אמרו, או שמא מפני שלישראל יש כלי נשק -
מסיבות אלו הגוי כלל לא מתפעל. רק כשאומרים לו שארץ ישראל שייכת ליהודים כיון
שכך כתוב בתורה - אזי מתפעל הוא מכך, עד שהוא בורח.

שלכאורה ניתן לשאול: מדוע מתפעל מכך הגוי, הרי יכול הוא לומר, כך כתוב
בתורתכם, אך לא אצלי?! אלא היות שיהודי אומר זאת באמת - אזי הגוי מתפעל מכך,
וכפי שאירע בפועל בכ"ה סיון - שהיות וגביהה בן פסיסא דיבר עם כל האמת שלו - לכן
ברחו להם הגויים.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת שלח, מברכים-החודש תמוז, תשל"ד)

חיזוק לימוד התורה - ימנע מסירת שטחים!

כיון שהולכים, רחמנא-ליצלן, למסור חלק מהשטחים, ואף נמצאים במצב של "אונס" -
לכן, העצה לזה היא "תן לי יבנה וחכמיה"¹ - לייסד ישיבות בדוגמת ישיבת יבנה, ללא
לימודי חול - אלא בדרכו של רבי יוחנן בן זכאי שקבל מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו. וכל
אחד בכוחו לקחת חלק בזה, ליסד ולבסס ענין זה של "יבנה וחכמיה". ובמקום שעדיין אין
- יפתחו מיד סניף שכזה.

ואין לחשוב שרק אם חס-ושלום יחזירו שטחים - אז רק יתחילו בביטול ענין זה על-ידי
לימוד התורה באופן כזה - אלא יש להקדים רפואה למכה, שמלכתחילה תתבטל המחשבה
וה'קא-סלקא-דעתך' להחזיר שטחים, שזה נפעל על-ידי הענין של "תן לי יבנה וחכמיה",
עד שיזכו להרחבת ארץ ישראל מנהר פרת ועד הים האחרון, "כי ירחיב ה' את גבולך"²,
בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת יום שמחת-תורה תשל"ה)

חיזוק "מבצע תפילין" ימנע מסירת שטחים

צריך להגביר את ההתעסקות ב״מבצע תפילין", שכן עכשיו מדברים אודות הסברא "להחזיר"
שטחים, ותפילין סגולתם לשעבד את הלב והמוח, ממילא שיניחו תפילין עם יהודים וזה יפעל לשעבד
את הלב והמוח שלהם לרצון הי שלא "להחזיר" שטחים.

(מיחידות הרה"ח טוביה בלוי, אור לז"ך תשרי תשל״ד - נדפס ביהיכל מנחם׳ כרך א, עמוד רכח)

• 1) ראה גיטין נו, ב.

• 2) ראה יב, כ.

98

חיזוק ארץ ישראל - רק על-ידי לימוד התורה!

על-ידי הפעולה של לימוד התורה בהרחבה, "יבנה וחכמיה", המתבטאת בין השאר
בריבוי קביעות עיתים לתורה, בכל עיר, בכל כפר ובכל מושב - פועלים בעולם (וכפי
שרש"י מביא בפרשתינו¹) ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"^{131 132} ו"ברצונו נתנה
לנו", שיקבלו את ארץ ישראל בשלימות. ולא כיון שכך אומרים הגויים, או כיון שיש צבא
ונשק - אלא מאחר שהקב"ה נותן זאת (וזה שצריכים צבא ונשק, הוא רק מכיון שצריכים
לפעול ולצאת ידי-חובת סדרי הטבע)! - אין להתפעל מאף אחד, היות ולקב"ה - אף אחד
לא יכול לומר מה לעשות; אפילו לא בית-דין של מעלה, ולא בית-דין של מטה, וכל-שכן
לא אלה הנחותים יותר מבית-דין של מטה, ועל-אחת-כמה-וכמה לא גויים.

וזאת לומד בן חמש למקרא בלי התפעלות - היות וזה דבר פשוט שברצונו נתנה לנו.

וכאמור, רק בכדי לצאת ידי-חובת סדרי הטבע, יעמידו צבא עם נשק (ומניחים להם
תפילין בכדי שיתקיים "כי שם ה' נקרא עליך - ויראו ממך"¹³³).

וכאמור, שעל-ידי לימוד התורה בהרחבה, וכפתגם רבותינו נשיאנו¹³⁴ "עשה כאן ארץ
ישראל", על-ידי קביעות עיתים לתורה, שאז "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"
- הנה על-ידי-זה יפעלו שיקבלו את ארץ ישראל בשלימות! - רק צריך להיות שכשטוענים
אזי "יהיו אמרינו לרצון לפני אדון כל"¹³⁵ - לא לפני הגוים, או היהודים היושבים מסביבו -
אלא "לפני אדון כל" והוא - האדון כל - יפעל כבר שיתקבלו דעותיו וטענותיו אצל הגוי,
עד שהגוי יעשה את מה שהוא דורש מאיתו.

ויהיה "וברצונו נתנה לנו" - שטענה זו - עדיין לא הצליח אף גוי לפרוך! - כל הטענות
שהיהודים אמרו - הצליחו הגויים לפרוך, מלבד טענה זו - שהארץ ניתנה לאברהם אבינו
כבר בברית בין הבתרים לו ולזרעו אחריו, אלה השומרים תורה ומצוות.

 

 

התפטרו מהממשלה - ומיד חזרו, ובצורה מבזה...

פנו אלי בטענה: כיון וקודם היו לי טענות כלפי שרים מסויימים מדוע הם נדבקו לכסא
על חשבון חורבן כלל ישראל, רחמנא-ליצלן, מדוע לא נתתי להם ברכת 'יישר כח'
כשהתפטרו מן הממשלה?

לא רציתי לענות על טענה זו, כדי שלא אעבור על הציווי "אל יפתח אדם פיו
לשטן"¹³⁶. יכולתי לומר רק, את הטעם האמיתי: שקרוב לודאי שההתפטרות היא לפי-שעה,
מכיון שהכריחו אותם להתפטר אך בהזדמנות הראשונה ישובו בדלת האחורית ובאופן הכי
בזוי ונמאס. העיקר לשבת שוב על הכסא!

לכן לא רציתי לתת להם שבח והודיה על כך, מצד חשבון פשוט: בשעה שיאמרו כאן
עליהם שבח, הרי עד שהידיעה תגיע לארץ הקודש כבר יחזרו לשבת על הכסא, בו הם
משתמשים כדי להחריב את כל הקדוש והיקר לישראל, היה-לא-תהיה. העיקר - כדי שיוכלו
לקבל את התואר "שר בישראל"!

ומכיון שעל כל אחד נאמר "אל תפתח פה לשטן" (לא צריך להיות 'גדול' בשביל לקיים
דין זה, היות והציווי נאמר לכל יהודי, שיזהר בלשונו), לכן לא יכולתי להסביר את נימוקיי.
אך כל אחד הבין זאת, כיון שכל אחד שיער והבין שזה ענין שתלוי בזמן (עד שהם יכנסו
חזרה לממשלה). ואם חזרתם לממשלה תתארך ביום, זהו לא מהחלטתם, אלא כיון שאפילו
בדלת האחורית לא מניחים להם להכנס.

וכעת הם הוציאו לפועל את מחשבתם הרעה, והם יושבים שוב על הכסא. והבטיחו
שעל כל ענין שתציע הממשלה - תתנוסס חתימתם, הן על מסירת חלקים מארץ הקודש
לערבים, והן על מסירת חלקים מתורתנו הקדושה (שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה),
ועוד ידם נטויה. והלוואי שכל הויתורים האלו יהיה באופן מצומצם, ולא באופן שאליו הם
מוכנים - ויתורים ללא הגבלה.

ועד כדי^-כך, שאת הכסף שקבלו מהממשלה מנצלים בשביל לשחד את המוסדות
הדתיים בארץ הקודש על-מנת שיפרסמו מודעות תמיכה בהם. ומדוע זקוקים הם למודעות
אלה? כיון שזחלו אל הכסא - היפך דעת התורה, היפך דעת הרבנים שלהם והיפך דעת
זקניהם!

אם אותו 'שר' היה שואל את סבו: האם מותר לי לעשות זאת? הוא לא היה רוצה כלל
להסתכל בפניו, רחמנא^-ליצלן! מכיון שאסור להסתכל בפניו של מי שמרים יד נגד ההלכה
(ואף אסור להסתכל בפניו של זה שאין לו רשות להרים יד, היות ואינו חבר בממשלה, ולכן
מצווה על מי שכן חבר בה - שירים ידו נגד ההלכה).

עד התורה - תמורת כסף...

לאותם חברי ממשלה יש לכל הפחות את התירוץ ש"יצרם אנסם"², ומכיון שהחלו כבר
ב"חבלי השוא" הם ממילא נכנסו ל"וכעבות העגלה חטאה" (כלומר: שבתחילה חוטאים
בדברים קלים שאין בהם ממש - "בחבלי השוא". ולבסוף חוטאים חטאים גדולים, "כעבות
העגלה״ - אותם מושכים את העגלה). אבל ישנו אדם שענין זה לגמרי לא שייך אליו,
ולמרות זאת, כיון ויתכן שבמשך הזמן ישלמו לו כמה דולרים, הוא מפרסם שמה שממנים
אותם שרים יוסיף באחדות ישראל.

אין לו מזה בינתיים שום תועלת, והוא יודע שיהיה לו בגלל הכרזות אלו היפך עולם^-
הבא, היפך עולם-הזה והיפך הכבוד - ולמרות זאת, הוא לא מפסיק להכריז זאת.

זהו דבר מוזר מאוד! נמצאים בכזה חושך כפול ומכופל, שמישהו מפרסם שיש אחדות
בישראל מזה שפלוני^-בן^-פלוני עושה היפך פסק^-דין של כל הרבנים, וכולם מסתכלים על
פרסום זה כעל דבר הפשוט ואין פוצה פה ומצפצף על!!

הכותב עצמו הרי יודע שאין בזה כל מציאות ולא יכולה להיות שום אחדות כשהולכים
נגד התורה. הוא רק מקווה שישלמו לו על-כך.

כיצד הם מסוגלים לומר שזה יביא שלום בישראל?! - הרי לא יכול להיות שלום
כשנלחמים בתורה?! שלום אמיתי מגיע רק על-ידי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה
שלום"³.

• 2) ראה רמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ.

• 3) משלי ג, יז.

102

ובשעה שהוא הולך היפך התורה ואומר שזה שלום, מתווספת מחלוקת בעולם, ונהיה
פירוד הלבבות אצל יהודים, רחמנא-ליצלן.

וכיון שכל זה הוא נגד התורה, ברור שאותם אנשים יחזיקו מעמד על הכיסאות רק
למשך זמן קצר.

היו צריכים לדבר על המתרחש באריכות גדולה ביותר. אך בשעה שנמצאים בבית^-
הכנסת ובית-המדרש (ובפרט שזהו בית הכנסת של כ"ק מו"ח אדמו"ר - בית רבינו
שבבבל), לא כדאי לדבר על ענין כזה שהוא לא רק היפך התורה אלא גם היפך האנושיות!

כששאלו אותם: מהי הסיבה שהם משתתפים בממשלה? הם ענו בפירוש ובפומבי
שישנם שלש סיבות לכך: הכסא של שר הדתות, הכסא של שר הפנים, והכסא של שר
הסעד.

לאחר מכן אמרו דבר נוסף: שכבר הביאו להם כסף. וחלק מהכסף הזה מנוצל (כאמור
לעיל) כדי 'לקנות' את הכתבים של העתונים ועל האחראים על המודעות של העתונים,
שידפיסו תהלות ותשבחות על אלו שנלחמים נגד "דבר ה' זו הלכה"¹³⁷ - ארץ הקודש, עם
הקודש ותורתינו הקדושה.

על^-דרך הצחות ניתן לומר, שכלל אי^-אפשר להיות בטוחים האם ידיעה זו (אודות
הכסף) היא אמיתית או לא. אך כיון שהיתה על-זה הכחשה בעיתונים, זהו סימן שזה דבר
אמיתי, היות ואם זה לא היה אמיתי לא היו טורחים להכחיש זאת.

אך גם לולא זאת - ידוע ומפורסם בשער בת-רבים, שכבר הביאו להם כסף, וחלק גדול
מהכסף נוצל למציאת עוד "מלחכי פינכא" - חנפנים, שידפיסו מודעה בשבחם.

אותם "שרים" שקיבלו ועושים הכל למען בצע כסף, עושים ככל העולה על רוחם, אף
שהם יודעים שבעקבות זאת תחרב מפלגתם. הם עושים חשבון פשוט: גם אם תחרב
המפלגה, לכל הפחות חצי מהקולות ישארו (במקום מאה אלף קולות יקבלו חמישים אלף),
והם - השניים הראשונים ברשימה - ישארו בכנסת.

לא איכפת להם מהתורה, לא איכפת להם מ"שכינתא בגלותא"¹³⁸, לא איכפת להם
מהאמת, לא איכפת להם הכבוד הפשוט של האיש הפשוט ביותר שהצביע למפלגתם.
העיקר להיות דבוק לכיסא!

לכולם היה את הכח והתוקף להתפטר מהכסא כשלא מילאו אחר דרישותיהם
וההבטחות שהבטיחו להם: לקומוניסטים, לשמאלנים, למפ"ם, למפא"י וכהנה וכהנה.
היחידים היוצאים מהכלל, שתמיד נשארים דבוקים לכסא, הם אותם שלשה^-ארבעה אנשים,
שאפילו בשעה שהתפטרו - היה ברור ופשוט (כאמור לעיל) שהם רק מחכים להזדמנות בה
הם יוכלו לחטוף חזרה את הכסא. ומדוע הם צריכים להתפטר, אם בכל מקרה הם ישובו?
זהו כדי להראות שגם להם יש עקרונות, באומרם: הרי אתם רואים שאנו גם יכולים
להתפטר! סימן, שאנו אלו שראויים להיות מנהיגי עם ישראל...

ויהי רצון, שלא יצטרכו לדבר עוד אודות ענין זה, היות וכעת זוהי הכרזה לימים יבואו:
כל הבטחה שהם יבטיחו אין לה שום ערך, כיון שכבר הודיעו שרוצים למסור את יהודה
ואת השומרון. ורק אם הגויים לא יאפשרו אז יעצרו, אבל הם מצידם כבר נתנו את
הגושפנקא לנסיגה.

ולא כפי שהם מבטיחים שעל כך הם יעמדו בתוקף - כי הרי אין להם שום תוקף וכלל
אין מתחשבים בהם, יודעים שהם אלו השניים^-שלשה אנשים שעל ידם יכולים 'לחתוך' את
התורה, רחמנא^-ליצלן.

ויהי רצון, שהגויים לא יסכימו לזה, ויראו שאין מהם שום תועלת, ולא רק בענין זה
אלא בכל ענין, ואז יראו מי הם באמת.

וכמדובר: שכעת נצא ידי חובת המחאה. וידעו כולם - שאם תהיה בעוד תקופה
התוועדות ולא תוזכר שום מלה בענין זה, אין זה, חס^-ושלום, מצד שינוי כלשהו (בזה לא
שייך כלל שינויים) אלא זה מצד שאי^-אפשר לנצל זמן שהקב"ה נתן בשביל הפצת התורה
והפצת היהדות ולדברים טובים כדי להתעסק בו עם ענין כזה שאפילו מקולקלים
שבאומות^-העולם לא עושים כך.

(מעובד ע"פ שיחת כ' חשון תשל"ה)

לחדול מלחשוב על טובת המפלגה; יש לחשוב אודות טובת כל עם ישראל!

כאשר ישנו מנהיג של מפלגה אשר עושה את כל מעשיו ומשאו ומתנו - באמונה. הנה
אחרי-כן כשצריך הוא לעשות טובה שאינה רק טובת מפלגתו אלא נוגעת לציבור רחב יותר
- הרי זה נסיון גדול, וצריך שיחשוב ויתבונן כיצד לפעול בזה לטובת הרבים מבלי להיות
משוחד מטובת מפלגתו-הוא.

ישנם אנשים מהמפלגה שנבחרו והושיבו אותם על הכסאות בכדי שיפעלו לטובת
הכלל, ו(מבלי הבט על כך שהרבה שנים נמצאים בנסיון הזה, הנה) עד עתה רובם לא יכלו
להשתחרר מזה ולעמוד על מדת האמת. כלומר: לוותר על טובת המפלגה שלהם בשביל
טובה לציבור רחב יותר.

הצער הוא, שמצב זה אינו רק במפלגות המיוסדות על עניני חולין, אלא אף במפלגות
המיוסדות (על-כל-פנים כפי שהן מכריזות) על דת ותורה.

וכפי שאירע בחוזה הידוע עם "ילדי טהרן", ועם
החוזה הידוע שהיה לאחרי-זה הנקרא בשם
"מפתח" - שאנשי המפלגות הדתיות, היו מוכנים
שחלק מילדי ישראל ילכו לחינוך כפרני - העיקר
שחלק מהם יגיע לרשותו (שעל^-ידי^-זה יתוסף
בעניני המפלגה).

 

לכתחילה סברו, שלפחות למפלגה זו תהיה תועלת מזה (אף-על-פי שעל-ידי-זה יהיה
היזק לרבים), אך במשך השנים ראו שזה רק הזיק לדמות, ליציבות ולכבוד ויקר שיש
למפלגה בתוך העם - היות ונודע לכל שבכדי להכניס שלשה ילדים לרשותם - הם ויתרו על
שלשים ילדים.

ולמה מדברים על זה כעת? - היות ולמרבה הצער גם עתה נוהגים הם כך (כמדובר
לעיל, כיון שהיום הוא פורים, אני מקווה שדיבורים אלו לא יזיקו לאף אחד, ואדרבה, יתכן
שהם אף יעזרו למישהו [ועל-כל-פנים מידי ספק לא יצא]):

ישנם ענינים הקשורים עם בטחון של שלשה מליון יהודים, ובדרך הטבע מחליטים על
ענינים אלו אנשים ספורים הקשורים עם מפלגות. אך (רחמנא^-ליצלן) הם לא יכולים עד
עתה להשתחרר מהקשר המפלגתי ולהחליט מה טוב באמת לשלשה מליון יהודים, אף^-על^-
פי ש(כפי הנראה) זה יזיק לאנשי המפלגה!

ויהי רצון, שמילים ספורות אלו יספיקו, היות והם עצמם יודעים מזה ואין צורך
באריכות הביאור. אולם היות ונמצאים בעת רצון כזו שאפילו המן מודה שהברכות שייכות
למרדכי, עד שנאמר¹ "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", הכל הולך בדרך טובה -
אזי שגם זה ילך בדרך הטובה, שאלו שצריכים להחליט יסיחו דעתם לא רק מעצמם (שזהו
דבר פשוט ומאי קא^-משמע^-לן?!) אלא אף מטובת מפלגתם, ויחשבו רק על טובת שלשה
מליון יהודים, שהקב"ה ישמור עליהם והוא אכן ישמור עליהם - "הנה לא ינום ולא יישן
שומר ישראל"².

(מעובד ע"פ שיחת פורים תשל"ה)

• 1) מגילה ז, ב.

• 2) תהלים קכא, ד.

106

ארץ ישראל לעם ישראל - לא כי כך החליט בלפור, אלא כי כך החליט הקב״ה!

ישנם, רחמנא-ליצלן, יהודים התמהים: מדוע בכלל יש להילחם בשביל ארץ ישראל -
מי בכלל אמר שיש לנו זכות עליה?! וממשיכים לטעון, שכל ישיבתנו על ארץ ישראל היא
היפך הצדק והיושר, מאחר שהערבים היו שם בתחילה ואנו הברחנו אותם משם! ולכן -
מסכמים אותם יהודים - יכולים אנו לנסוע לחוץ לארץ ולחיות שם חיי מנוחה!

אותם אלו החושבים מחשבות שכאלה, הם תינוקות שנישבו! - מעולם לא סיפרו להם
והם לא שמעו על הענין של 'קדושת ארץ ישראל'. אשר שורש קדושה זו אינה בגלל שכך
הצהיר גוי לפני עשרים וכמה שנים, או לפני ארבעים וכמה שנים¹ - שהסכים שיעשו ארץ
ישראל (וכפי שהם קוראים לזה - "בית לאומי ליהודים").

שייכותינו לארץ ישראל תלויה רק בה' האחד והיחיד - שנתן תורה אחת ל"גוי אחד
בארץ"^{139 140}. והמקום היחיד בו ניתן לקיים וללמוד את התורה במלואה, ולקיים את כל המצוות
במלואם - הוא דוקא בארץ (ואיזו ארץ): "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית
השנה ועד אחרית שנה"¹⁴¹.

אם היו מספרים זאת לאותם "תינוקות שנשבו" - הרי שאז בניהם ובנותיהם לא היו
שואלים מדוע התיישבו על שטחי הערבים, מדוע מבריחים אותם ומדוע דורשים מהם
שילחמו על ארץ ישראל בשעה שהם יכולים להחזיר זאת לערבים (חס-ושלום) ואז לצאת
למקום מנוחה בחוץ לארץ (ושם להתנהג באופן ש"נהיה כגויים"¹⁴²).

שאלה זאת לא תישאל בקרב אלה שחונכו על התורה והמסורה. אשר בהם ספוגה
הידיעה וההכרה הברורה שזוהי ארץ שהקב"ה נתן אותה לאברהם ולזרעו אחריו עד עולם -
"כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים"¹⁴³! והיא שייכת רק ליהודים.

וכאמור, באם היו מבארים זאת ל"תינוקות שנשבו" - היו נסתמים טענותיהם. ואז גם
היו מפסיקים לעזור (בנושא הנ"ל) למתנגדי ישראל רחמנא-ליצלן.

ועל-ידי שמצליחים להשפיע ולפעול על יהודי שארץ ישראל שייכת ליהודי, היות וכבר
בברית בין הבתרים⁶ הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שינחיל את ארץ ישראל לזרעו אחריו -
הרי על-ידי-זה ניתן גם להסביר זאת לגויים, ולפעול שגם הם יבינו זאת!

(מעובד ע"פ שיחת ליל א' דראש-חודש אייר תשל"ה)

מדוע לא כבשתם את קהיר ודמשק ?!?!

מה דעתו של הרבי על ההסדר החדש עם מצרים? ההסדר לא טוב, אסור להחזיר את הנפט
באבו-רודס. זו היותה טעות. נפט זה לא חתיכת מדבר. אין אפשרות לאגור נפט. נפט זה נוזל ואי אפשר
לדחוס אותו כמו חומרים אחרים. רק מצביאי הצבא יכולים וזכאים לקבוע מה שאפשר להחזיר.
המדינאים לא מבינים בזאת. ולא - יצטרכו להילחם על זה שנית. אין להם שום זכות להחליט מה
להחזיר. ההסדר הוא חתיכת נייר ללא ערך. רק העובדות בשטח חשובות. איפה נשמע דבר כזה
שמדינה מנצחת מבקשת ומציעה לאויבה לקחת את השטחים בחזרה?

האם לדעתו האויב שלנו חזק? שלילי. צבאות ערב אינם מאורגנים. יש כמות אך אין איכות
מספקת. אם סוריה תילחם, מצרים תעזור לה; אל לנו להשלות את עצמנו בעניין זה. עוד נצטער
שהחזרנו את הנפט.

האם תהיה עוד מלחמה באזורנו? ברגע שהערבים יוכלו, הם יתקפו. צריך היה ללכת על קהיר
ודמשק. מדוע לא עשו זאת? היה צריך לעשות זאת אפילו ללא אישור מהממשלה. זו שעת חירום
והיתה זו חובה מוסרית להמשיך ולתקוף את ערי הבירה. מדוע אריק שרון לא המשיך לקהיר? הרי
הוא היה 100 ק״מ ממנה! אלה סתם סיפורים שלא היה לו דלק. הרי בדרך היה די דלק מצרי המיועד
לכוחות המצריים והוא היה יכול להשתמש בזה. האם אתה טסת פעם מעל קהיר? אחרי שעניתי שכן
ותיארתי לו קצת איך העיר נראית, לא עזב אותי במשך כמה דקות וטען: מדוע לא לקחתם מטוסים
וכבשתם את קהיר? מדוע לא הפתעתם אותם? אם אתם מפתיעים, אז לא חשובה הכמות, אך אם
נותנים להם להמריא ראשונים הרי שהכמות משחקת. חיל-האוויר היה צריך לטוס ישר לקהיר
ולכבוש אותה אפילו לזמן קצר, ואז הכול היה נראה אחרת!

6) לך-לך טו.

108

 

 

ישיבת המפלגות הדתיות בממשלה - חילול ה׳!!!

[דיבר אודות מחדלי המפלגות הדתיות בענין מיהו יהודי ואח"כ אמר]:

לאחר שאותם שרים דתיים תומכים ברישום גויים כיהודים, הם הולכים לרבניהם
ואומרים, שמכיון שהמצב הבטחוני בארץ אינו יציב וישנם איומים מכיוון מצרים, לכן הם
מוכרחים להשאר בפנים הממשלה, כי זה בשביל בטחון.

אך בפועל, המצב הוא לא כפי שהם מתארים אותו:

• א) האמת היא, שהאיום מכיוון מצרים השתפר ביחס לתקופה שהיתה לפני שנה ולפני
  חצי שנה, כיון שהערבים מסוכסכים בינם לבין עצמם, וכמאמר הכתוב¹⁴⁴ - "סכסכתי מצרים
  במצרים";

• ב) הם אינם מבינים כלל בבטחון, ואף לא שואלים אותם בעניני בטחון. ולא-זו-בלבד,
  אלא כלל לא מודיעים להם מה מתכוננים לעשות בנוגע לבטחון. והוכחה לכך, שלאחרונה
  מינו ועדה בת ארבעה שרים לעניני בטחון. ואותם שרים אלו (שרושמים גויים כיהודים) לא
  נמצאים בוועדה זו.

למרות כל זאת, הולכים לרבנים שלהם, וטוענים, שמכיון שהם מבינים בעניני בטחון,
והם יודעים שהמצב מחמיר, לכן, על הרב לתת להם היתר להשאר בממשלה. לשם-מה
אותם שרים זקוקים להיתר?! הרי הם יישבו בממשלה גם ללא היתר!

ולאחר כל זה, הם רוצים לסחוב אחריהם גם את הצעירים, ומספרים להם שקרים: שרב
צעיר אמר כך, ורב מבוגר אמר כך; ואי-אפשר לדעת מה יקרה עם הצעירים, כי אי-אפשר
לדעת מה יארע לבשר-ודם.

עד עתה כל דבר שרצתה ישראל לעשות, לא יכלה לעשותו מבלי לקבל אישור מחוץ-
לארץ. בתחילה היו מבקשים אישור רק מוושינגטון. לאחר מכן התווספה גם מוסקבה.
ושלשה שרים אלו רוצים לצרף לכל זה גם את סאדאת: כלומר, שמכיון שסאדאת איים, הם
רוצים להישאר בממשלה. זאת אומרת, שסאדאת יקבע את הנהגת היהודים. אותם שרים
רוצים לנצל את סאדאת כדי להישאר בממשלה ובכך להחריב את היהדות!

כתירוץ להישאר בממשלה, הם טוענים שעליהם להשאר בגלל מצב הבטחון. אין להם
שום דעה בבטחון. זה כלל לא איכפת להם, והם הרי ויתרו על נשק כדי שיהיה תקציב
למשרד שלהם!!! וגם כאשר טוענים הם שיתעקשו שיהודה ושומרון לא ימסרו לערבים,
כולם יודעים שהאמת היא שמצידם ישנה הסכמה מלאה למסור את יהודה ושומרון, כי
(כמה שהם מדברים, אבל בפועל) הם חייבים להצביע כפי שתצווה עליהם הממשלה. הדבר
היחיד שאכפת להם ממנו - הוא, לשבת על הכסא. והסיבה שהם שותקים היא, מכיון שהם
מקבלים כסף לישיבות ולמוסדות שלהם, כדי שישתקו ולא ירעישו על כל מה שהממשלה
עושה, כמו ניתוחי מתים, היתר עבודה בשבת, ו"מיהו יהודי".

זוהי לא רק "מצוה הבאה בעבירה", אלא זוהי "עבירה הבאה בעבירה"¹⁴⁵, מכיון שמה
ששרים דתיים אלו עושים, זהו חילול שם שמים בפרהסיא. אם "המחלל שם שמים בסתר"¹⁴⁶
- עונשו הוא ש"נפרעין ממנו בגלוי", על-אחת-כמה-וכמה "המחלל שם שמים בפרהסיא".

ומכיון שיודעים עם מי שרים אלו דיברו, וכמה כסף הם קיבלו, זהו חילול שם שמים
בפרהסיא. ולא זו בלבד, אלא שישיבתם בממשלה אינה מועילה לשום דבר: לא בנוגע
לניתוחי מתים, לא להיתר עבודה בשבת, לא ל"מיהו יהודי", לא להכנסת רפורמים לארץ
ישראל, לא לרחצה מעורבת וכו'. ואדרבה: כאשר הם מחוץ לממשלה עדיין יש להם תוקף
לתבוע משהו, מה-שאין-כן כאשר הם בממשלה, לא חסר להם דבר. הם צריכים רק את
הכסא.

ואחר-כך הם עוד טוענים שהמצב שישנו כעת הוא, "אתחלתא דגאולה"¹⁴⁷, וכבר היה
קיבוץ גלויות, והדבר היחידי שחסר הוא בנין בית-המקדש. שזהו היפך הסדר המובא
ברמב"ם¹⁴⁸ שקודם "יעמוד מלך מבית דוד . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה" ורק
לאחר-מכן "ילחום מלחמת ה' וינצח", "ויבנה מקדש במקומו". ורק אחר-כך "ויקבץ נדחי
ישראל" - ורק אז תבוא הגאולה.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת ראה תשל"ה)
השיחות דלהלן, נאמרו בעקבות 'הסדר הביניים' בין ישראל
למצרים שנחתם (בעקבות לחץ אמריקני אדיר) בכ"ה אלול
תשל"ה (1.9.1975), במהלכו מסרה ישראל לידי מצרים את
שדות הנפט 'אבו-רודס' ונסוגה משטחי בטחון חיוניים.
כמחווה, העניקה ארצות-הברית לישראל מטוסים וכסף.
בשיחות אלו זועק הרבי, שמצרים כלל לא מקיימת את
ההסכם, בדיוק כפי שנהגה בהסכם 'הפסקת האש' שנחתם
בשנת תש"ל. בנוסף לכך: על כל 'מטוס' ו'דולר' שנותנת
ארצות-הברית לישראל - מעניקה לערבים פי-שלשה.

בענין הנוגע לדורות - התורה מדברת בגנות יהודי!

בזמן ישעיהו הנביא, פתח סנחריב מלך אשור במלחמה נגד ארץ ישראל. סנחריב הספיק
לכבוש את כל ארץ ישראל עד שהגיע לשערי ירושלים. בעוד שסנחריב מקיף את ירושלים
בכדי לכבשה - שלח שלוחים לתוכה, בהצעה לחתום שלום עם היהודים בתנאים מיוחדים
שאחד מהם הוא, מסירת ירושלים לסנחריב. שבנא שהיה מהסנהדרין(!) טען שמכיון
שברור שסנחריב ינצח, לכן על ישראל להכנע, ולעשות עמו שלום¹.

אך חזקיהו שהיה באותה עת המלך, טען שאסור להכנע לסנחריב, כי כך ציוה עליו
ישעיהו הנביא בשם ה'. הקהל בירושלים התפלג לשני סיעות - שבנא וסיעתו, וחזקיהו
המלך וסיעתו. ואז פנה ישעיהו הנביא לחזקיהו ואמר לו²: "לא תאמרון קשר לכל אשר
יאמר העם הזה קשר": הוא הורה לו, שלמרות ששבנא הוא מהסנהדרין ואף שהוא ואנשיו
היו הרוב, בכל זאת שלא יתייחס לדעתם, ולא יחתום הסכם שלום כיון שהקשר שלהם -
קשר רשעים הוא.

ישעיהו אמר³ למלך חזקיהו "ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו": הוא צוה עליו שיאמר
לכל ישראל שלא יפחדו מסנחריב, אלא אדרבה יעמדו בתוקף ולא ימסרו לו את ירושלים.
ולבסוף אכן ניצל חזקיה מסנחריב, מה-שאין-כן שבנא וסיעתו שנענשו, כמסופר שם

בארוכה.

• 1) סנהדרין כו, א. ועיין איכה-רבה ד, טו.

• 2) ישעי' ח, יב. ובפירש"י.

• 3) שם.

112

ולכאורה, כל זה תמוה, שהרי אפילו בגנות בהמה טמאה לא דברה התורה¹⁴⁹, על-אחת-
כמה-וכמה שאין צריך לדבר בגנותו של שבנא, שהיה גדול בתורה ואחד מן הסנהדרין
היושבין בלשכת הגזית. ואם-כן כיצד סיפרה התורה בגנותו - שגדול בתורה כמוהו, נכשל
ודיבר נגד ציווי ה' שנמסר על-ידי ישעיהו הנביא?

וההסבר לזה הוא, מכיון שהסיפור הזה נוגע לדורות (וכפי שמובא בגמרא¹⁵⁰ ש"נבואה
שלא נצרכה לדורות לא נכתבה") וקשור להלכה בפועל, ולכן חייבים לפרט ולספר בנ"ך
ובגמרא את כל הענין בפירוט, בכדי שנוכל ללמוד מזה לדורות הבאים.

[בדומה לזה ישנה שאלה ידועה: כתוב בגמרא¹⁵¹ "עקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא
דבר מגונה מפיו, שנאמר¹⁵² 'מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה'". ולכאורה
לא מובן: הרי בחומש ויקרא מצינו כמה וכמה פעמים במפורש לשונות של היפך הטהרה,
וכיצד אומרים ש"עקם הכתוב וגו'" כדי שלא להוציא דבר מגונה מפיו?

הביאור בזה הוא: כאשר מדובר אודות הוראה הלכה למעשה - כמו בספר ויקרא ששם
מדובר אודות מאכל שהוא היפך הטהרה, ובמילא אסור לאוכלו - צריכה אז התורה לבאר
הכל בלשון פסוקה ברורה. ולכן, נאמר גם הלשון "טמא", אפילו שאין דרכה של התורה
לדבר בגנותו של שום דבר ואפילו בהמה טמאה¹⁵³; בשונה מפרשת נח, שם מופיע הלשון
"הבהמה אשר איננה טהורה" ולא "טמאה", מכיון ששם אין זה קשור להוראה מסויימת
לדורות הבאים, לכן "עיקם הכתוב", ולא כתב "טמא"].

ההלכה למעשה שצריכים ללמוד מסיפור זה, שאף שבזמננו בטלה הנבואה ואין לנו
הוראות מישעיהו הנביא וכדומה, כפי שהיה לחזקיהו, בכל זאת, ישנם רבנים - "מאן מלכי
רבנן"¹⁵⁴ שפוסקים שאסור למסור שטחים. ובמילא צריכים לקיים את הפסק-דין של השולחן
ערוך, כפי שנפסק על-ידיהם.

רב הפוסק היפך השו״ע - אינו רב!!!

לא יתכן שרב יפסוק ההיפך מהכתוב בשולחן ערוך, ואם הוא עושה כך הוא לא רב,
היות ורב אינו "בעל-הבית" על השולחן ערוך. אמנם שיבוא משיח צדקנו, הוא יוכל לפסוק
אחרת מהשולחן ערוך, אך עד אז - אף אחד אינו יכול לשנות זאת! - ישנו רב מסויים
הטוען שאין לו מה להתערב בעניני ארץ ישראל, היות והוא סומך על המרא-דאתרא של
ארץ ישראל שיפסוק בענינים אלו:

כאשר זה מגיע לענינים של כסף, הוא פתאום נהיה מרא-דאתרא, וכשמביאים לו כרטיס
שילך לנאום במקום מסויים, נוסע לשם ומביע את דעתו, בטענה שעל-ידי-זה הוא מוסיף
בקדושת הארץ - ואילו כשמגיע מצב שכותבים על גוי באותיות מרובעות שהוא 'יהודי',
ועל ידי כך פוגעים בקדושת עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, ועוד כותבים שזהו
'הישג דתי', בזה פתאום הוא לא רוצה להביע דיעה.

תורת ישראל הינה דיקטטורית - היות וזה לטובת האדם!

. . קודם מתן תורה אמר הקב"ה לעם ישראל¹⁰ "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי
קדוש", וזה היה גם התנאי למתן-תורה. כלומר - שכתנאי לקבלת התורה היו צריכים
היהודים להתנהג בצורה קדושה כהנהגת הכהנים! - ולמרות זאת, ישנם כיום יהודים
שמתביישים ופוחדים לומר שעם ישראל הוא "ממלכת כהנים ועם קדוש".

וסיבת התנגדותם היא, מכיון שהתרגום של "ממלכת כהנים" בלטינית הוא
'טעאקראטיע' - (לא דמוקרטיה אלא) דיקטטורה. כלומר - "ממשלת אלקים". ולכן הם
מתביישים לומר שהיהודים הם "ממלכת כהנים", היות שזה בניגוד לדמוקרטיה.

אך האמת היא שהיהודים הם "ממלכת כהנים". והדיקטטורה היא על-פי תורה. ואף-
על-פי שעל התורה נאמר¹¹ "דרכיה דרכי נועם" [ויתירה מזו: רואים שישנם בתורה ענינים
של בן אדם לחבירו, עד שאפילו בעשרת-הדברות ששם כתוב ומדובר על "אנכי ה'
אלוקיך"¹² - האמונה בהקב"ה, כתובים שם גם ענינים שבין אדם לחבירו, ואדרבה, רוב

• 10) יתרו יט, ו.

• 11) משלי ג, יז.

• 12) יתרו כ, ב.

114
הענינים של עשרת-הדברות הם ענינים של בין אדם לחבירו, ורק המיעוט הם ענינים שבין
אדם למקום], בכל זאת, ישנו בתורה ענין של "יכוף" - כפיה. והיות וכפיה זו היא לדבר
טוב - היא אינה נחשבת לכפיה.

ראיה לכך ניתן להביא מסדר השלטון במדינת ארה"ב: כאשר אדם ירצה להתאבד על-
ידי קפיצה מגשר ברוקלין, לא יאפשרו לו לבצע זאת. יביאו משטרה, יבלבלו אותו
בפיתויים וכל מיני שכנועים כדי שלא יעשה זאת. ואם זה לא יעזור, לא יתנו לו לקפוץ,
ויכפו עליו שלא יעשה זאת.

ונשאלת השאלה: הרי זוהי מדינה דמוקרטית, ואם-כן מה מתערבים ב"ביזנס" שלו?
שיעשה מה שהוא רוצה? אבל לפועל רואים שבמצב כזה, שוכחים מהדמוקרטיה!

לפני זמן-מה ביקר אצלי יהודי מארץ ישראל המכהן כמנהיג של מפלגה דתית (אינני
רוצה לומר את שמו, כיון שהוא כבר בעולם האמת), והוא סיפר לי שהוא פועל בכמה וכמה
ענינים. שאלתי אותו: מדוע אינך עוסק בענין פלוני? והוא ענה לי: הרוב בארץ ישראל לא
מחזיק מזה. שאלתי אותו: הרי התורה כן מחזיקה מזה?! והוא השיב לי, שאם יעשו את
הענין הזה, ייצא קול שארץ ישראל אינה מדינה דמוקרטית!

אמרתי לו, שלזה אין פתרון, היות ועוד קודם שהיהודים נהיו לעם, לפני 3500 שנה,
אמר להם הקב"ה "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", שהכוונה בזה היא הרי
"טעאקראטיע" - "ממשלת אלקים". לכן, אם זה מתאים עם דמוקרטיה - מה טוב, ואם לא -
על כך אין עצה!

כשיהודי אומר בפרהסיא כי עם ישראל אינו ״ממלכת כהנים" - אין חילול ה׳ גדול מזה!!!

אמרתי לו עוד ענין חריף: כאשר יהודי דתי אומר בפרהסיא בפני עשרה מישראל שעם
ישראל כבר לא "ממלכת כהנים וגוי קדוש", בזה נעשה חילול ה' גמור! היות ובתורה-
שבכתב - שאפילו הצדוקים מודים בה - כתוב כך. וכשיהודי מאמין אומר ההיפך מזה
ובפרהסיא, אין לך חילול ה' גדול מזה!

אך למרות זאת, כיון שלא רוצים לקחת מהיהודים את בחירתם החפשית - שהרי צריך
להיות "ובחרת בחיים"¹³ - לכן, היכולת והרשות נתונה לכל אחד לבחור את דרכו.

ועל פי כל הנ"ל מובן, שהתורה סיפרה את הסיפור עם שבנא כדי ללמד בזה הוראה
לדורות: שהיה יהודי שהיתה לו סמיכה לרבנות, ואף ישב בלשכת הגזית כאחד מהסנהדרין,
ובמשך הרבה שנים התנהג כפי הראוי.

אך ברגע שאמר, שמאחר וסנחריב כבש את כל ארץ ישראל ונשארה רק ירושלים,
במילא לא צריכים להקשיב לדבר הנביאים, אלא יש למסור את ירושלים לסנחריב - לא רק
שהיה אסור לשמוע לו, אלא הוא אף נענש בעונש חמור.

וזוהי הסיבה שהתורה סיפרה בגנותו, אף שלא דיברה "אפילו בגנותה של בהמה
טמאה". על-מנת שנלמד מכך, שאף בזמנינו יתכן שיהיה רב גדול שפוסק הלכות, אבל
ברגע שהוא אומר לעשות הפוך מדברי השולחן ערוך - אסור לשמוע לו!!!

על^-פי^-זה מובן גם מה שכתוב במדרש¹⁴ שאם הגויים היו יודעים מה בית^-המקדש
מועיל לטובתם, היו מקיפים אותו בלגיונות כדי לשומרו.

ולכאורה אינו מובן:

מדוע המדרש מספר לנו זאת? אילו היינו כעת קודם חורבן בית-המקדש - מובן הדבר
כי היינו יכולים להסביר לגויים את גודל מעלתו של בית^-המקדש, על-מנת שלא יחריבוהו.
אבל כעת לאחר החורבן - לשם מה זה נוגע?

ואין לומר שהמדרש מספר זאת, בכדי שנודיע להם ענין זה בקשר לבית^-המקדש
השלישי - כי הרי הוא ייבנה על^-ידי משיח צדקנו. ולא יצטרכו את אישורם של הגויים לכך,
היות שהמצב יהיה אז: קודם - "וילחום מלחמת ה' וינצח", ולאחר שינצח את כל האומות,
רק אז - "יבנה מקדש במקומו"¹⁵.

אלא: המדרש מספר זאת בכדי שנדע את היחס האמיתי של הגויים ליהודים וליהדות,
שהוא יחס של כבוד עד לשמירה בפועל.

• 13) ראה נצבים ל, יט.

• 14) מדרש-רבה פ"א, ג. וראה סוכה נה, ב.

• 15) רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.

116

רגש הנחיתות בפגי הגוי עובר כל גבול...

ישנם יהודים שיש להם 'רגשי נחיתות' כה גדולים בפני הגוי עד שהם מתביישים שידעו
שהם יהודים. יש לאותו יהודי שם שנתנו לו כשהכניסו אותו בבריתו של אברהם אבינו, אך
במקום לחתום בשמו היהודי - הוא מתבייש וחותם בשם של גוי.

וכמו-כן, כאשר הוא הולך ברחוב - אינו רוצה שיכירו ויחשבו שהוא יהודי, ובמילא הוא
מתלבש בלבושים של גוי. שעל הלבושים מובא בצפניה¹⁵⁵ פסוק חריף - "והיה ביום זבח ה'
ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלובשים מלבוש נכרי". כלומר, שלבוש של
יהודי צריך להיות שונה מלבוש של גוי.

וכשבאים על-כך בטענה לאותו יהודי, הוא טוען שכיון שהוא מנהיג, וגר ב"ארצות
הברית" ואף יודע לכתוב בשפה האנגלית - שפת המדינה, במילא הוא יכול לעשות כל מה
שהוא רוצה, כיון שמנהיג אינו יכול לעשות דבר הפוך ממה שהבין בשכלו!

מה נוגע כאן השכל שלך? כאן נוגע השכל והציווי של התורה! אם תזכה - תצליח
להבין את ציווי התורה; ואם לא - אתה צריך לעשות את ציווי התורה גם בלי להבין.

ואותו מנהיג, לא רק שמתבייש בלבושים היהודיים שלו, אלא גם מדפיס דברים שמהם
משתמע שהוא מתבייש באבותיו. הוא מדפיס את דעותיו בהם הוא צוחק על מנהגיהם
ה"מיושנים" של היהודים בפולין ובגליציה, ובכך הוא צוחק על אבותיו ואבות אבותיו
שהגיעו משם!

ובנוגע לעניננו: ישנו יהודי שמתבייש ביהדותו, ולכן הוא מתלבש בלבושים של גויים,
בטענה שרק בזמן המצאו בבית^-הכנסת יש לו שייכות לקב"ה ולתורה, מה^-שאין^-כן כאשר
הוא נמצא בחוץ, שאז הוא יכול להתנהג כגוי.

היות וצריכים להציל גם יהודי כזה, לכן מספר ישעיהו הנביא מהו היחס האמיתי של
הגויים ליהודים: שלא רק יהודים יחפשו דבר ה', אלא אף אצל הגויים יהיה כך, כמו
שכתוב¹⁵⁶ - "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב": לאחר
שהגויים יעלו לרגל הם לא יחזרו למקומם באפריקה או באספמיה וישארו כפי שהיו קודם,
אלא ישארו שם בשביל ללמוד ממלך המשיח וכמ"ש¹⁷ "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".

וזאת פועלים על-ידי שיהודי מתנהג באופן שבביתו יהיה - "(ועשו לי מקדש) ושכנתי
בתוכם"¹⁸.

[שזה נאמר על בית-המקדש. ולכאורה, מתעוררת שאלה, מדוע לא נכתב "ועשו לי
מקדש ושכנתי בתוכו"? מתרץ השל"ה¹⁹, ש"בתוכם" הכוונה - "בתוך כל אחד ואחד".
שאצל כל אחד ואחד מעם ישראל צריכה להיות השראת השכינה, ואז הוא נהיה, כלשון
הפסוק¹⁷ - "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" בדוגמא ובדרגא של "ירושלים"
ו"ציון" - שהוא ציון וסימן על ירושלים של מעלה ועל בית-המקדש].

וכשיהודי מתנהג בצורה כזו, שהוא נהיה בדרגא של ציון וירושלים, ו"מציון תצא תורה
ודבר ה' מירושלים״ - מזה משתלשל אחר כך - "והלכו עמים רבים ואמרו לכו נעלה אל הר
ה' וגו'":

כשהגוים רואים שבית המקדש שורה בתוך היהודי, הם מתמלאים רצון לשמוע גם-כן
את דברי ה'.

ומזה יהודי צריך ללמוד הוראה, שהוא לא ישא חן בעיני הגוי על-ידי רדיפה אחריו,
ובדיוק להיפך - כאשר הגוי רואה שהיהודי מתפעל ממנו עד שהוא יושב וחושב מה לעשות
כדי שלא יחשבו שהוא יהודי - בזה הגוי מרגיש שיש לו שליטה על היהודים, חס^-ושלום.

וכך היה המצב בפועל, שכאשר 'רדפו' אחר גויים, נהיו מכך רק צרות-צרורות. היות
והיהודים הם "עם לבדד ישכון"²⁰, לכן, כאשר הם מתנהגים באופן של "בדד", אזי לא רק
שלא ייצא מכך שום ענין בלתי-רצוי, אלא אדרבה: יהיה "וישכון ישראל בטח בדד עין
יעקב"²¹: שבשעה שניכר ובולט לכל אומות העולם שהיהודים הם "עם לבדד", אזי נפעל
בהם גם הענין של "וישכון ישראל בטח".

• 18) ראה תרומה כה, ח.

• 19) שער האותיות אות ל.

• 20) בלק כג, ט.

• 21) ברכה לג, כח.

118

בנושא שלימות הארץ קובעת התורה כי יש להישמע רק לדעתם של אנשי הבטחון!!!

התורה נותנת את החיות לעם ישראל, ולכן חייבת ומוכרחת להיות בתורה הוראה בנוגע
לכל פרט ולכל מצב בחיי היהודים. ואם יהודי לא מוצא את ההוראה המתאימה לו בשולחן
ערוך אורח-חיים, צריך הוא לחפש זאת בשאר חלקי השולחן ערוך. אבל לומר שצריך
לשאול אדם שאינו מאמין בתורה - זהו היפך התורה!

ולדוגמא: כשהתורה אומרת ענינים שבהם זקוקים לשעון, אין הפירוש שהשעון אומר
מה לעשות, אלא התורה אומרת לו שבנוגע לענין זה, עליו להסתכל בשעון. כלומר, שכשם
שהתורה אומרת שאת מצות ארבעת המינים יש לקיים עם (לולב, הדס, ערבה ו)אתרוג
הצומח על העץ, כמו-כן, התורה מצווה עליו שבענין הזה עליו להשתמש עם שעון.

וכמו-כן, בנוגע להלכות שבת: התורה אומרת שכשיש בעיות של בריאות, ורוצים לדעת
האם מותר לחלל שבת - צריכים לשאול רופא, ואפילו רופא גוי. וגם כשנוהגים לפי מה
שהרופא אמר, אין הפירוש בזה שעושים את מה שהרופא אמר לעשות, אלא מקיימים פסק^-
דין של התורה שציותה לשאול רופא. שאין הכוונה כאן, שהתורה לא מתעסקת עם רפואה
[פיקוח-נפש] של יהודי - שהוא ענין של קודש^-קדשים - אלא שהתורה קובעת שבענין זה
צריך לשאול רופא.

וכמו-כן, כאשר צריכים לדעת מתי חל שמחת^-תורה, אומרת התורה שצריך לשאול אצל
'תוכן' [=בקיא באסטרונומיה]. כיון שכעת התבטל קידוש החודש על^-פי הראיה, ממילא
צריכים לשאול אחד שבקיא בזה, אף שענין זה של הזמנים הוא קדוש.

וכמו-כן, כשהתורה פוסקת לנהוג במקרים מסויימים "כמנהג התגרין" - שאף בזה, אין
הכוונה שהתורה אינה מתעסקת בזה (כי, כאמור לעיל, מוכרחת להיות בתורה הוראה בכל
פרטי החיים של יהודי) - אלא, התורה פוסקת שבענין זה צריך לנהוג "כמנהג התגרין".

וכמו-כן הוא גם בנוגע לשלימות הארץ: בתורה ישנה הוראה ברורה ומפורשת כיצד
צריכים לנהוג בזה, ולא כהאומרים שזהו ענין שלא נוגע לתורה אלא לפוליטיקה. והיות
והתורה היא זו שצריכה לפסוק בכזה מצב, במילא, בשאלה זו עצמה - "את מי צריך לשאול
איש^-צבא או פוליטיקאי" - צריך רב לפסוק, ואין שום הבדל אם זה רב של עיירה קטנה או
של עיר גדולה, כי אם הוא פוסק על^-פי תורה אז כן יקום!!

ובנוגע לשלימות הארץ ומסירת שטחים, פוסקת התורה, שצריכים לשאול אנשי^-צבא
ולא פוליטיקאים, מכיון שזהו ענין של פיקוח^-נפש.

ישנם פוליטיקאים מסויימים שמצד האינטרסים שלהם - למצוא^-חן בעיני ארה"ב או
מוסקבה - אומרים שצריך למסור שטחים מבלי להתחשב בחיי היהודים. אך על^-פי
השולחן^-ערוך, רק אנשי-הצבא יכולים לפסוק בענינים אלו, היות והם המומחים היחידים
לעניני ביטחון.

וכששאלו את אנשי הצבא אם אפשר למסור שטחים, ענו כולם פה אחד: שאם יחזירו
שטחים, יהיה מצב הבטחון גרוע פי-כמה מהמצב העכשווי.

ולמרות שהפוליטיקאים יודעים מעובדה זו, הם מסכימים להחזיר שטחים. וכששואלים
אותם: היתכן, הרי זה יגרום לקרבנות! הם עונים: אם בינתיים יהיו כמה ימי שלום, זה גם
טוב.

בשנת תשט"ז (1956) ב"מבצע קדש" טענו אנשי הצבא שיש להתקדם עד התעלה, ולא
שמעו בקולם - וזה מה שגרם אחר^-כך למלחמה גדולה (מלחמת ששת-הימים).

ועל אותה טעות חזרו במלחמת ששת הימים, שהיה אז נצחון גדול ביותר, ולכולם - גם
לאמריקנים - היה ברור, שהיהודים הולכים להתיישב בחברון ובירושלים העתיקה ובכל
יהודה ושומרון, ואנשי^-הצבא אף הסבירו את הצורך בהתיישבות בכל השטחים ששוחררו,
כדי שלא יהיו קורבנות מיותרים.

אך הפוליטיקאים [שביניהם ישנם כאלו שהתחנכו בין גויים, ויש להם רגש-נחיתות
עצום כלפיהם] התערבו ואמרו: שיהודים יתיישבו בחברון?! לא יקום ולא יהיה!

לממשל האמריקאי בוושינגטון לא היה שום ספק שיישבו וימלאו את חברון ויהודה
ושומרון ביהודים, אף לערבים לא היה שום ספק בכך. וזה היה ברור לכולם. אך

הפוליטיקאים של ישראל הודיעו לממשל האמריקאי שהם מוכנים למסור את כל השטחים!

ומכיון שפנו לוושינגטון כל-כך הרבה פעמים - ארה"ב כבר הודיעה זאת למוסקבה
ולערבים. הערבים הבינו, שמאחר וישראל לא יכולה להסתדר ואין לה כח להחזיק את
השטחים, לכן היא רוצה להחזיר אותם, ובמילא יחזירו את חברון, שכם, הגולן, ואפילו את
ירושלים העתיקה!

הקב"ה עושה נסים גלויים לעם ישראל - אך ישנם יהודים שאינם מוכנים לקבלם!

עברו כמה שנים ממלחמת ששת-הימים, והתרחשה מלחמה נוספת - מלחמת יום-
כיפור. ובזכות רחמיו וחסדיו המרובים של הקב"ה נצחה ישראל נצחון גדול ביותר,
שמעולם לא היה כמותו¹⁵⁷. שבשונה ממלחמת ששת-הימים - לא היו מוכנים כלל למלחמה
זו. וכשפרצה המלחמה, היו רק כמה אנשי^-צבא, שהתעקשו להמשיך ולכבוש. ואילו זכינו -
היתה ישראל מנצחת את כל מצרים, סוריה ולבנון.

ולמרות זאת ציוותה הממשלה על החיילים להשאר במקומם ולא להמשיך, ועל-ידי כך
הם עמדו בסכנה גדולה. (אבל מכיון ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"¹⁵⁸, והקב"ה עשה
נס - היה מספר הקרבנות פחות ממה שהיה אמור להיות על-פי דרך הטבע.)

ולא זו בלבד שלא נתנו לצבא להמשיך, אלא אף הורו לו ליסוג מתעלת סואץ, למרות
שאנשי^-הצבא אמרו שאם ייסוגו מהתעלה המצב יהיה הרבה יותר גרוע, ואף הביאו ראיות
מהמלחמות הקודמות, שראו מה גרמה הנסיגה, ולמרות זאת, לא רצו הפוליטיקאים לשמוע
לאנשי-הצבא ובכל זאת הורו על נסיגה.

ואף שעל^-פי השולחן^-ערוך צריכים לשאול מישהו שאין לו שום פניות, ונגיעה בדבר,
למרות זאת כאן שואלים אותם כיון שרוצים למצוא-חן בעיני הגוי וכלל לא אכפת להם מה
יהיו התוצאות בעקבות זה. ועל טעות זו חזרו שלשה פעמים!

אנשי^-הצבא אמרו שלא לסגת, כי אם יסוגו, יתארך קו ההגנה ואז יהיה קשה ביותר
להגן, ולמרות זאת שלחו לערבים שליח להודיע להם שנסוגים משם! ולא הסתפקו בזה
אלא הוסיפו על זה מתנה שאפילו הערבים לא חשבו עליה: החזירו להם את מקורות הנפט
- 'אבו^-רודס'! שבזה גרמה ישראל שיהיה עליה לחץ הרבה יותר גדול, כיון שאם מפעילים
לחץ על ישראל בכך שמונעים ממנה נשק - הרי אז, יכולה ישראל להתקיים עדיין שבועות
וחדשים. על-ידי שהם צוברים נשק, מאכסנים אותו וכדומה. ואז על-כל-פנים, לא יהיה
לחץ. אבל כשאין נפט, שאותו אי^-אפשר לצבור ליותר מכמה ימים, כיון שזקוקים לכמות
גדולה ביותר של נפט, ובארץ ישראל - אפילו כמות נפט של חודש - אין מקום לאכסנו. ואז
ממילא יכולים להפעיל לחץ על ישראל בכך שימנעו ממנה נפט.

ולמרות שזקוקים לאותו אחד שלוחץ, היות וצריכים ממנו נפט (שזהו דבר הנצרך כל
הזמן) - בכל זאת מוסרים חזרה לערבים את 'אבו^-רודס' ששם יש מקור בלתי-נדלה של
נפט, וכך מביאה ישראל על עצמה לחץ נוסף, שספק גדול אם היא יכולה לעמוד בו.

השגיה מדינת ישראל - אינם שוים מאומה!!!

ולאחרי כל המחדלים האלו, הודיעה ישראל על "הישג צבאי" - שהם קיבלו מוושינגטון
הרבה כסף ומטוסים. אך הם לא סיפרו שעל כל מטוס שישראל קבלה - מצרים גם קיבלה
לפחות מטוס אחד וכך גם סוריה וירדן; כלומר, שעל כל מטוס שארץ ישראל מקבלת -
מקבלים הערבים שלשה. וכמו כן, על כל דולר שנותנת ארה"ב לישראל - היא נותנת
לערבים שלשה!!

ואין לישראל מה לענות על טענת הערבים, שהרי הם טוענים ובצדק שהם מונים עשרות
מליוני אנשים בעוד שישראל מונה הרבה פחות אנשים. אז אם לארץ ישראל - שיש בה
שלשה וחצי מליון אנשים - נותנים כל^-כך הרבה, על^-אחת^-כמה^-וכמה שצריך לתת
למצרים, ששם יש אוכלוסייה פי-עשרה מישראל.

למרות שממשלת ישראל לא מספרת זאת ולא נותנת לכתוב על כך בעיתונים - אין זה
משנה מהמציאות ומחומרת הסכנה! זוהי שיטתה של בת^-היענה, שכשמגיעה סכנה, היא
טומנת את ראשה בחול, וחושבת שאם היא לא רואה אז גם לא רואים אותה!

אחר^-כך אומרים שעשו הסכם וקיבלו נייר בו נקראים המצרים 'רודפי שלום', ושלש
שנים לא תהיה שום מלחמה! אך אין כל ערך להבטחות אלו, והראיה - שעל קיר בנין
האו"ם כתוב הפסוק "לא ישא גוי אל גוי חרב"²⁴, ולמרות זאת - בפנים מתכננים האומות
"עוצו עצה" - תכניות כנגד ישראל, אך יהי-רצון שתמורת "עוצו עצה" זה, יהיה "ותופר".

על הבטחות הגוי אי אפשר לסמוך - ובפרט לנוכח ההלכה ש״עשיו שונא ליעקב"...

24) ישעי' ב, ד.

122

אי-אפשר כלל לסמוך על הבטחות של גויים, ואין להבטחותיהם שום תוקף, כי ברור
שהם לא יקיימו אותן. כי אם היהודים אינם מקיימים מה שמבטיחים [וראיה לזה מה
שנדפס בעיתונים שנציגי הממשלה הבטיחו שלא היה שום מקרה של גיור שלא כהלכה,
ואחר^-כך, כשמצאו בהשגחה^-פרטית רשימה של מאות מקרים בהם רשמו גויים כיהודים -
הם ענו שצריכים לחקור איך מצאו את הרשימה] - הרי על-אחת-כמה-וכמה גויים! ונוסף
על זה כתוב במפורש בתורה¹⁵⁹ ש"הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב". ובמיוחד שאין זה
ענין פרטי בין יהודי לגוי, אלא פעולה זו של נתינת הנשק לערבים מעמידה יהודים בסכנת
נפשות! כיון שעתה - לאחר שישראל נסוגה משטחים גדולים - יכולים הערבים להגיע עם
טילים למקומות שיהודים חיים בהם רחמנא-ליצלן, דבר שקודם הנסיגה לא היה
ביכולתם!

 

סומכים על הבטחתם של הערבים, אף שכבר ראו איך הם 'קיימו' את שאר הבטחותיהם
- שבתוך 24 שעות מההבטחה הם הפירו אותה -

וכך מעמידים בסכנה את חייהם של הרבה יהודים.

הנס הוא שהקב"ה מחליט עבור הגויים. ולכן

כאשר ישראל רצתה להחזיר את השטחים מיד
לאחר מלחמת ששת הימים, היה נס, והערבים לא רצו לקחת את השטחים בחזרה, כי הם
פחדו שמא מרמים אותם. אך הסיבה האמיתית היא, היות שכך היה רצונו של הקב"ה, היות
ולגויים אין בחירה.

ולכן קל יותר להסתדר עם הגויים מאשר עם הפוליטיקאים. לפעול שהפוליטיקאים
יעשו תשובה ויצייתו לאנשי הצבא - קשה מאוד לפעול, היות והפוליטיקאי 'לא יתכן
שיטעה׳. אבל בנוגע לגויים - הרי הקב״ה מחליט עבורם.

ויהי רצון, שבקרוב ממש נתפטר מהשעבוד מלכויות, ומה"א^-ל זר אשר בקרבך"¹⁶⁰
ויקויים פסק-דינו של הרמב"ם¹⁶¹ ש"ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין", תיכף ומיד
בקרוב ממש.

 

 

הערבים של היום אינם צאצאי ישמעאל, ואף לישמעאל לא היתה שייכות למערת המכפלה!

בקשר לפרשתנו - פרשת חיי-שרה - בה מדובר על מערת המכפלה וחברון, כאן המקום
להזכיר אודות ענין הנוגע לכך:

ישנם יהודים שהם בבחינת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"¹, הטוענים שמערת
המכפלה שייכת לערבים באותה מידה שהיא שייכת ליהודים ולכן צריכים למסור להם את
המערה. ובעקבות כך הם אף מערימים קשיים על היהודים הרוצים להתפלל במערה.
וסברתם היא שהרי לאברהם אבינו היו שני בנים, יצחק וישמעאל. ואם^-כן, גם הערבים הם
"בעלי^-בתים" על המערה.

אך האמת היא, שמלבד זאת שהערבים של היום אינם כלל צאצאי ישמעאל, כי כל
מצרים, חצי סוריה, שלשת^-רבעי לבנון וחצי ירדן - הם ערב רב של כל מיני אומות
מאפריקה, רוסיה, ארמניה וכדומה, ורק מיעוט מהם קטן הם ישמעאלים מקוריים;

מלבד זאת, גם לצאצאי ישמעאל עצמם אין שום שייכות למערת המכפלה. כי הרי
מסופר בפרשתנו שאברהם אבינו קנה את מערת המכפלה מבני חת (ולא מהערבים) עבור
קבורת שרה, ולערבים - גם צאצאי ישמעאל - אין שום שייכות לשרה, שהרי הם מתייחסים
להגר.

[ואף שאחרי קבורת שרה, נקבר שם גם אברהם - אבל מלכתחילה קנו את המערה עבור
קבורתה, ובפרט שאחר-כך נקברו שם יצחק ורבקה, יעקב ולאה - שאליהם ברור שאין
לערבים שום שייכות כלל וכלל].

וכשהערבים טוענים שמערת המכפלה שייכת גם להם - לא עולה בדעת אף אחד לענות
להם בפשטות - כפי שמסופר בתורה - שמערת המכפלה נקנתה עבור קבורת שרה!

בתנ"ך מאמינים הרי גם הגויים: הן מוסלמים, שהרמב"ם פוסק^{162 163} שאינם עובדי עבודה^-
זרה, אלא רק גויים ולא יהודים. והן נוצרים, שאמנם הרמב"ם פוסק שהם עובדי עבודה-
זרה, אך בכל-זאת הם מודים שמה שכתוב ב"בייבל" [=תנ"ך] הוא נכון. ומכיון שכך,
יכולים לענות להם שכתוב בתנ"ך, שאין שום שייכות לצאצאי ישמעאל למערת המכפלה.

ומדוע באמת אף נציג רשמי של הממשלה לא עונה להם זאת?! התשובה היא, כפי
שהתגלה לאחרונה במחקר הרפואה [אמנם בתורה זה נכתב זמן רב קודם לכן, אבל עתה גם
הרפואה מודה בכך] שכשיש דבר שאינו לרוחו של אדם וזה היפך רצונו והיפך שכלו - אז
למרות היותו מודע לכך, בכל^-זאת זה פועל שהוא ישכח ויתנער מזה. וכמו-כן כאן: מכיון
שהתורה אינה לפי רוחם של כמה אנשים, במילא הם שוכחים ממה שכתוב בה.

ולמרות שהם לא מאמינים - בכל זאת, כששואלים גוי, הוא אומר שאם כתוב בתנ"ך כך,
ודאי שהאמת היא כך!

לעומת הגוי שגאה במנהגי דתו - היהודי מתבייש במנהגי הדת היהודית...

התעלמות זו מן התורה בקרב יהודים היא בנוגע לעוד ענין: כאשר מגיע נציג של
קבוצת יהודים בארץ ישראל (בין אם הוא מייצג כמה יהודים, ועל^-אחת^-כמה^-וכמה אם
הוא נציג של הממשלה) לפגישה עם גויים, הוא יושב בסעודה יחד עם הגוי, ואוכל ושותה
את המאכלים שלו. הוא מתבייש לומר שהוא יהודי והוא רוצה לאכול מאכלים כשרים, כי
הוא פוחד שיאמרו שהוא 'פנאטי'.

• - אתה בא בתור אחד שמייצג כמה וכמה יהודים - התנהג כיהודי! ואם אינך רוצה
  להתנהג כיהודי, אל תאמר שאתה המייצג של קבוצת יהודים שביניהם יש גם דתיים!

אפילו כאשר נשיא מצרים - סאדאת - היה בארצות^-הברית והיסב לסעודה יחד עם נשיא
ארצות^-הברית, אזי כאשר אמרו 'לחיים' - כולם שתו יין, אבל סאדאת שתה מיץ. והסיבה
לכך היא, כיון שלפני 1200 שנה אמר מוחמד שלא לשתות יין. ובמילא, כשיש לו הוראה
ממוחמד (וכאמור לעיל, שהוא כלל לא מצאצאי ישמעאל, ואף לא ערבי מקורי) שאסור
לשתות יין - הוא לא מתבייש, ואומר שהוא אינו שותה יין; וכאשר מרימים את הכוסות
באמירת 'לחיים', שותים כולם יין, והוא שותה מיץ!

• - והרי ידוע מי הוא מוחמד - וכיצד היה מצב מנוחת הנפש ומנוחת הגוף שלו - שהוא
  היה משוגע. ולמרות זאת, מכיון שמוחמד אמר כך, הוא אינו מתבייש לומר שאף הוא עושה
  כך.

וכאן, כשמדובר אודות הוראות התורה שלנו ולא על שיחה בטילה שלהם¹⁶⁴, (כלומר,
שלדינים שלנו יש הוכחות מוצקות, בשונה מדיניהם, שאין להם לא שורש ולא ענף)
והתורה והמצוות ניתנו במעמד הר^-סיני, והיו שם משה ואהרן, שבעים הזקנים ושישים
ריבוא מישראל - אף^-על^-פי^-כן, מתבייש יהודי לומר שהוא יהודי! ולמרות שעל-פי התורה
הוא צריך לאכול כשר - בכל זאת, הוא אוכל את מאכלי הגויים!

כאשר סאדאת בא לארצות^-הברית, ולא סתם לביקור, אלא בשביל לקבל 2 בליון דולר
ובשביל לקבל נשק [שאלו דברים שמספרים בגלוי, ומזה מובן מה נעשה מאחרי הפרגוד] -
למרות זאת, אינו מתבייש לומר שהוא לא שותה יין, וזאת כיון שיש לו הוראה, אבל יהודי,
שכך התורה מורה לו לעשות - מתבייש לומר שהוא צריך אוכל כשר!

אף^-על^-פי שאותם נציגים יהודים טוענים שמה שכתוב בתורה שצריכים לאכול כשר -
זהו ענין שהיה פעם, והיום אין צריכים להתנהג כך - למרות זאת, שיתנהגו לכל^-הפחות כפי
שהגוי אומר שיהודי צריך להתנהג!

גם גוי יודע שכתוב בתנ"ך שליהודי מותר לאכול רק בשר של בהמה כשרה, ובפרט
שאותו יהודי בא כנציג היהודים, ומדבר בשם היהודים. ובכל זאת, הוא אינו מתנהג כיהודי
ואפילו לא איך שגוי אומר שיהודי צריך להתנהג!

וכמו-כן הוא בנוגע לשבת: יהודי צריך לשבות במקומו ולא לנסוע וכדומה. אם הוא
צריך להיות באסיפה שמתקיימת בשבת - שילך ברגל! סאדאת, שיום המנוחה שלו הוא יום
שישי, יכל לפעול שלא תהיה אסיפה ביום שישי, וכלל לא התבייש בזה!

היו יכולים לעשות מכך רעש: כיצד יתכן שסאדאת יכול לקיים את מה שהורו לו, בעוד
שיהודי מתבייש להזכיר אודות אוכל כשר, שבת וכדומה?! אך לפועל שותקים, ולא זו
בלבד, אלא עוד מורים שלא לפרסם זאת!

מדוע לא לפרסם זאת? - הרי יתכן שיהודי יראה סיפור זה בעיתון, וזה יפעל עליו
שמכאן ולהבא הוא יזהר בענינים אלו. ואפילו אם רק יהודי אחד יתעורר מזה, הרי כבר
עבור כך כדאי להוציא-לאור עיתון עם סיפור זה מידי שבוע בשבוע או מידי יום ביומו.

הם טוענים שלא כדאי לפרסם סיפור זה, היות ואז יהיה מצב של "מלבין פני חבירו
ברבים"⁴ לאותו נציג. אדרבה, יתכן מאוד שזה כלל לא יבייש אותו, אלא יעזור לו שמכאן
ולהבא הוא ישנה את הנהגתו ויתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג. וכפי שאומר הבעל^-שם^-
טוב⁵, שלא יכולים לדעת מה נמצא בתוך לב של יהודי. ולא זו בלבד, אלא שביהודים
מסתתרים אוצרות גדולים, ואם כך, הרי חייבים להרעיש על זה ולפרסם זאת בעיתונים.

מסירת שטחים, אינה ענין פוליטי אלא ענין של פיקוח-נפש!

. . ישנם נציגים דתיים שרוצים להיכנס לממשלה בה^-בשעה שהם יודעים שרוצים
להחזיר שטחים בגולן.

וכששואלים אותם מדוע אינם 'מרעישים' על כך, הם עונים שזה לא שייך להלכה, אלא
זוהי פוליטיקה! אך האמת היא, שכשם שבמקרה של פיקוח^-נפש אומרת התורה שצריכים
לשאול רופא, כמו-כן גם בנוגע לפיקוח נפש של חיילי צבא הגנה לישראל, שהתורה אומרת
שצריכים לשאול אנשי-צבא ולא פוליטיקאים, כי הרי איש צבא מבין טוב יותר מה צריך
לעשות בכדי שלא יהיו קרבנות.

וכששואלים את הגנרלים האם מותר למסור שטחים, אומרים כולם פה^-אחד שאסור
לתת לערבים שום שטח, ואם יתנו שטחים זה יגבה יותר קרבנות, חס^-ושלום! זוהי דעתם
של אנשי^-הצבא! פעם פחדו לפרסם את זה, אך היום כולם יודעים שזוהי דעתם.

אך כאשר שואלים פוליטיקאי שאלה דומה, הוא עונה שכדאי לאבד כמה וכמה קרבנות,
רחמנא ליצלן, העיקר בשביל לקבל ענין מסוים.

בענינים  אלו אסור בשום  אופן לשאול אצל פוליטיקאי!  התורה פוסקת שבנוגע

 

לפיקוח^-נפש של חיילים, צריכים לשאול את אלו שיודעים מה עדיף לעשות בכדי למנוע
קרבנות! וכידוע ומפורסם שבמלחמת יום^-
הכיפורים היו קרבנות רבים, בגלל שלא שמעו

לגנרלים (שאמרו שיש לפתוח במלחמה) אלא

• 4) אבות פ"ג מי"א.

• 5) כתר-שם-טוב (הוספות) אות מד.

128

לפוליטיקאים (שלא רצו לפתוח במלחמה)!

ולמרות זאת, רוצים כעת להחזיר שטחים לערבים: את "מיתלה" כבר החזירו, מחזירים
את 'אבו^-רודס', נותנים קילומטרים בגולן, ומדברים על נתינת חברון. ועתה אף מדברים
לתת את ירושלים העתיקה, עם ישיבת ההסדר שנמצאת שם, ועם הרובע היהודי והכותל
המערבי! כל זה כבר הוחלט, וכעת מתייגעים רק למצוא את הנוסח המתאים על מנת שלא
ינקר את העיניים.

הפוליטיקאים אמנם מכחישים זאת, אך האמת היא, שמדברים על זה. אצלם כבר הכל
מוחלט, ויודעים בדיוק מה הולכים להחזיר. איני יודע אם זה כבר נחתם בפועל, או שזה
עדיין רק בראשי^-תיבות, אך מכל-מקום הכל כבר סוכם!

ולמרות שהם יודעים שדעתם של אנשי^-הצבא היא, שהחזרת שטחים עלולה לגרום
לקרבנות, חס^-ושלום, ושלכן אסור להחזיר שום שטח - בכל^-זאת הם עדיין אוחזים בדעתם
שצריכים להחזיר שטחים. ואחר^-כך הנציגים הדתיים עוד אומרים שזהו 'הישג דתי'.

בכל התקופות - שיקולים פוליטיים הביאו לריבוי קרבנות!

הם רוצים כעת לחזור שוב על אותה טעות שעשו במלחמת ששת הימים:

ידוע, שבירושלים העתיקה נפלו יותר קרבנות מאשר בשאר המקומות. וכששאלתי:
היתכן?! הרי על^-פי טבע היה צריך להיות הפוך?! לא ענו לי על-כך דבר. אבל מכיון שאני
עקשן, הצלחתי לברר (הם אינם יכולים לדעת אצל מי ביררתי, כי הרי יודעים שיש לי
קשרים עם כמה וכמה, ואני גם לא אספר זאת) שהסיבה היתה שכאשר ניתנה הפקודה
לכבוש את כל האיזורים, היתה פקודה שלא לכבוש את ירושלים העתיקה! וגם כשעברו
מספר ימים מהמלחמה, ולמרות שירו על החיילים, בכל זאת לא נתנו רשות בטענה שהם
מנהלים משא-ומתן פוליטי.

ולאחר מכן, כשבכל זאת הסתערו ועברו דרך 'שער מנדלבאום' - היו חייבים להעצר, כי
לא היו בידי המפקדים שום תכניות כיצד לכבוש את ירושלים העתיקה. וברגע האחרון
בשעת המלחמה היה על המפקדים להביא מומחים ולהכין תכניות במהירות ובחיפזון, ולכן
נפלו שם קרבנות רבים!

בכל צבא מסודר מכינים בזמני שלום תכניות מפורטות לכל צרה שלא תבוא. כך שאם
יהיה צורך לכבוש שטחים שונים בעת מלחמה, ידעו כיצד להכנס ולכבוש אותם. ומאחר
ועושים את התכניות בזמן שלום על-ידי המומחים לכך, והתוכניות נעשות במנוחה ובמקום
בטוח - הרי אז התוכניות מדוייקות ביותר: הכל מפורט, היכן יש גבעה או עמק, סלעים או
נחלים וכדומה. ולפי התוכניות מתנהגים בעת המלחמה.

והנה, לכל הגבולות של ישראל היו תכניות מיוחדות ומפורטות מטעמי ביטחון, אך
לירושלים העתיקה לא היו שום תכניות. וכששאלתי כיצד יתכן שלתעלת סואץ או לגולן
היו תוכניות מדוייקות, ואילו לכבוש את העיר העתיקה (שהיא עיר הבירה) לא היו להם
תכניות?! - לא קיבלתי כל תשובה, כי היא פשוטה ביותר עד שבכלל לא צריך לענות
אותה: מעולם לא עלתה בדעת המדינאים מחשבה שיתכן שאי-פעם יכבשו את ירושלים
העתיקה!

וכל כך למה? כי בסיני או בגולן, יש עסק רק
עם הערבים, אך בירושלים העתיקה - יש להם עסק
גם עם הוותיקן. ויהודים אלו שהיו אחראים על
החלטה זו נמצאים בגלות נפשית, ולכן נרתעו מכל
אפשרות של כיבוש ירושלים בכדי שלא להסתכסך עם העומד בראש הוותיקן ועם דעת
הקהל העולמית.

 

וטעמים פוליטיים אלו גרמו בסופו של דבר לריבוי קרבנות בעת כיבוש ירושלים
העתיקה!

והסיבה שמדברים על זה עכשיו היא, כיון שעתה הם רוצים לחזור שוב על אותה
טעות: הם רוצים להחזיר שטחים, אף-על-פי שדעת אנשי-הצבא היא שאסור, כי זה יכול
לגרום לקרבנות, רחמנא ליצלן!

מסירת שטחים נקראת אצלם "הישג דתי" ו״הישג צבאי"...

הם כבר החליטו למסור שטחים, וההתמקחות היא רק מה יקבלו מתמורת זה: חתימה
אחת או כמה חתימות; דולר אחד או כמה דולרים. ולאחרי כל זה אומרים הנציגים הדתיים
שזהו 'הישג דתי', ושהם מייצגים את 'תורת משה', רחמנא-ליצלן. אחרים אומרים זאת

130

בשם ׳קארל מארקס'¹⁶⁵ (שאפילו לשיטתו זה גם לא נכון, כי זה נוגע לפיקוח־נפש), ואילו הם
אומרים זאת בשם ׳תורת משה׳!

וכאמור, כבר הוחלט למסור את חברון ואת ירושלים העתיקה, רק מחפשים למצוא דרך
כיצד לקרוא לזה בשם "הישג צבאי".

כאשר היתה בארצות־הברית פרשת וטרגייט,
הורידו את הנשיא מכסאו. ולמרות שזה לא דבר
חדש - ככה היה עם הנשיא שלפניו, וגם אחריו, וזה
טבע הענינים - אלא שאף-על-פי-כן, אנו נמצאים
כעת בכזו תקופה, שכאשר מגלים דבר כזה, אי-
אפשר להשאר לשבת על הכסא;

 

אבל בארץ ישראל זה בדיוק הפוך: אם מוצאים אצל מישהו דבר כזה - ישאירו אותו על
הכסא, ואדרבה: אם רב יגיד היפך מצפונו - יתנו לו משרה עבור זה; ואם הוא יגיד שצריך
להיות גיור שלא כהלכה - הוא יקבל כסף למוסד שהוא עומד בראשו; אבל אם הוא יאמר
שצריך גיור כהלכה - יעכבו את התקציבים למוסד שלו.

וכיון שעל היהודים כבר אי-אפשר לפעול, בגלל שהם החליטו כבר למסור את השטחים
- אזי העצה היחידה שנשארה היא, שהערבים לא ירצו לקחת את השטחים. ויהי רצון שאכן
כך יהיה, שהערבים לא ירצו לקבל, מכיון ש'לב מלכים ושרים ביד ה'"¹⁶⁶.

ויהי רצון שכל חברון וירושלים העתיקה יהיו של היהודים, עד שיתקיים היעוד "עתידה
ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"¹⁶⁷. ויהיה "לאום מלאום יאמץ"¹⁶⁸ שכאשר מתחלש אצל
הגויים - מתוסף אצל היהודים, עד שיקויים היעוד¹⁶⁹ "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו'"
- כולל גם את 140 הגויים שיושבים באו"ם, שכל זה יהיה בביאת משיח צדקנו בקרוב
ממש.

 

 

השלום - דבר חשוב, אבל רק בהקדמת ה״עוז״!

כידוע, נהג אדמו"ר הזקן לקשר את הפסוק שאמר דוד המלך¹ "פדה בשלום נפשי מקרב
לי כי ברבים היו עמדי" עם יום גאולתו י"ט בכסלו. באגרותיו^{170 171}, הקשורות לגאולתו, הוא
אומר שעיקר ההדגשה היא על המילה "שלום", אך עדיין הוא מקשר את הגאולה עם כל
הפסוק. שמזה מובן, שכדי שהשלום יהיה כפי שצריך להיות, יש לראות מה כתוב בהמשך
הפסוק.

והנה, כאשר מתבוננים בפסוק, רואים שבהמשכו כתוב ההיפך משלום - "נפשי מקרב",
שפירושו של "קרב" הוא מלחמה.

אמנם בפשטות, הפירוש הוא שיכול היה להיות מצב של קרב, ולמרות זאת הוציא
הקב"ה את דוד באופן של שלום. אך בהמשך הפסוק כתוב "כי ברבים היו עמדי", ומפרש
הירושלמי¹⁷² על כך שאפילו אנשיו של אבשלום (שלחם באביו דוד) התפללו לנצחונו של
דוד, ושם היתה זו מלחמה כפשוטה, כפי שמסופר בתנ"ך¹⁷³. ואם-כן, בפסוק זה כתוב ההיפך
מהשלום.

. . אלא ההוראה מכך היא, שהן אמת שתכלית הכוונה היא בשלום, ואף ששה סדרי
משנה מסתיימים¹⁷⁴ ב"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום, שנאמר¹⁷⁵ ה' עוז לעמו
יתן ה' יברך את עמו בשלום", אך בכל זאת, ההקדמה לזה היא "ה' עוז לעמו יתן". כלומר,
שהשלום תלוי ב"עוז" - בכוח.

ולכאורה אינו מובן: מה שייך הצורך ב"עוז" כשמדובר על שלום, הרי אין עם מי לריב
ולהלחם? ואם-כן מהי פשר ההקדמה של ה"עוז" ל"שלום".

ויש לבאר זאת בהקדים ביאור הלשון "ה' עוז לעמו יתן". מבואר במדרש⁷ שפסוק זה
מדבר על התורה, שלה, יש הרי כמה שמות. ואם-כן מדוע משתמש הפסוק בשם "עוז"
דווקא, שיהיה כתוב מלכתחילה "הי תורה לעמו יתן", (או שם אחר שיש לתורה)?

אלא מזה מובן, שאף ש"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".
למרות זאת, צריכה להיות הקדמה של "הי עוז לעמו יתן". כלומר, שלא מספיקה העובדה
שהאדם לומד תורה, ואף מתנהג על פי התורה, אלא התורה צריכה להיות אצלו באופן של
"עוז" - בצורה תקיפה. יתירה מכך: נאמר⁸ "אין עוז אלא תורה". כלומר, שהעוז והתוקף
של יהודי, הוא התורה, ולא שום דבר אחר. לא כסא, לא כבוד, ולא כסף. וכשמתנהגים
באופן כזה, יתקיים גם "הי יברך את עמו בשלום".

כך הדבר גם בנוגע לאומות^-העולם. ישנם החושבים שכאשר הם ירדפו אחר הגוי, ולא
ידברו איתו לא על יהדות, ולא על זה שהקב"ה נתן את ארץ ישראל לאברהם אבינו ולזרעו
אחריו עד עולם - אזי יהי' שלום בעולם. הרי אדרבה, דוקא אז הם ירצו לקחת את כל
השטחים! אמנם גם מלכתחילה הם רוצים את הכל, אבל אז הם עדיין חושבים שאין זה
בכוחם. אבל ברגע שהם רואים שהיהודי שותק, ושאת עובדת מסירת השטחים לגוי הוא
מחשיב כ'הישג דתי', ואף רוצה לשכנע אחרים שזהו גם 'הישג צבאי' - אזי זה גורם את
היפך השלום - קרב. וכיון שכך, צריכים לחפש דרך שיהיה 'פדה' מזה, וגם לבקש שהפדייה
תהיה באופן של "(פדה) בשלום".

רצח בחורי הישיבה על אחריותם של הדתיים שתמכו בהסדר הביניים!!!

מהסכם שלום זה השתלשלו המאורעות
האחרונים, ומהם, נגרם רצח הקדושים, בחורי
הישיבה ה'^-יקום^-דמם. ויש קשר בין הרצח שאירע,
עם המאורעות האחרונות כדלהלן:

 

לפני זמן-מה נחתם 'הסדר ביניים'. ההסדר היה
שכוחות ישראל יתפנו מהגבולות הבטוחים

• 7) ילקוט שמעוני ריש פרשת יתרו. וראה זבחים קטז, א.

• 8) שיר-השירים רבה פ"ב.

134

(שעליהם אמרו בישראל זמן מסויים קודם לכן, שאלו הם הגבולות הבטוחים היחידים)
וימסרו את מקורות הנפט (שמהם יכולים הטנקים לנוע, והמטוסים לטוס) וכן את מקום
המבצר (שאמנם אין זה 'גבולות בטוחים', אך על^-כל^-פנים עדיף ממישור) - למצרים.

כששמעתי על כך, פניתי לרבני ישראל בקריאה: רבנים - תרעישו! זהו הרי היפך
הדין?!

אך הם אמרו לי שבענין זה צריכים לשאול את המומחים לעניני צבא, שהרי אפילו אצל
הסנהדרין, כאשר דובר על עניני רפואה - אזי באם לא היה בניהם רופא מומחה [שהרי הם
היו צריכים ללמוד שבעים לשונות, ועד שהיו צריכים להכיר אפילו ענינים של כישוף¹⁷⁶], היו
שולחים לשאול אצל רופא מומחה.

וכשעניתי להם: אכן, תשאלו את (הרופאים, ובעניננו הם) המומחים לעניני צבא. הם
ענו לי: שאחרים ישאלו. אמרתי להם: על אותם אחרים אי^-אפשר לסמוך, מאחר שהם
נוגעים בדבר.

הקב"ה עזר ושאלו בענין זה את המומחים לעניני צבא. וכולם ענו פה^-אחד, שאם יסוגו
מתעלת^-סואץ, ממעבר המיתלה, ממעבר הגידי, וימסרו את הנפט - מעמידים על-ידי כך
בסכנה מוחשית את חיילי צה"ל, כיון שאין מקום בטוח בשבילם יותר משם. ואף בנוגע
לנפט, הרי אין עוד שום נפט במקום אחר (ישנה אפשרות אמנם, לבקש מוושינגטון, אך
ידוע פירוש רש"י¹⁷⁷ ש"הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב").

אמרתי לרבנים: כעת, כשיש לכם דעת 'רופא מומחה' (אנשי הצבא), עליכם לפסוק
שעל^-פי השולחן^-ערוך אסור לסגת ממקומות אלו!

ההחלטה בענין זה לא שייכת לשר כלל וכלל! הוא הרי אינו מבין בעניני צבא, והוא אף
אותו אחד שלפני שבע שנים ציוה לסגת, ומזה השתלשלה אז 'מלחמת יום הכיפורים'.
ואותו שר, הוא זה שאומר עכשיו - למרות דעתם הברורה של אנשי הצבא - שאם יקבלו
נייר חתום מאיש פלוני, יהיה זה 'הישג'.

ואחר־כך, כששמעו על כך אותם "מלחכי פינכא" (הנציגים הדתיים), אמר אחד מהם
שזה לא סתם ׳הישג׳ אלא ׳הישג צבאי'! שאלתי אותו: כיצד אתה אומר כך והלא כל
הגנרלים אמרו פה־אחד בדיוק ההיפך?!

והיות ולא היה לו מה לענות, הוא ׳כבש פניו בקרקע׳.

- כיצד הוא יכול לעשות כך?! הוא אמנם לא מחוייב לקחת על-עצמו את כל ה׳דיני-
תורה׳, אבל לאחר שהוא כבר אמר את דעתו בענין, ומנצלים את זה לפרסם ולהדפיס זאת
בשמו, והוא הרי לא הכחיש שהוא אמר שאין למסור שטחים - אין לו כבר שום ברירה,
משום שזהו כאילו הוא כבר בבית-דין וממילא אינו יכול לסלק עצמו מה׳דין תורה׳. הוא
צריך לומר כעת את הדין כמות-שהוא, מכיון שזה נוגע לפיקוח-נפש.

הוא לכל^-הפחות דובר אמת, אבל כאשר זה מגיע לאותו נציג דתי הרוצה לצאת ידי^-
חובה כלפי מי שעומד על גביו - הוא מאבד לגמרי את הגבול, ואומר דברים שלא היו ולא
נבראו, ומטעה את דעת הציבור בענינים שנוגעים לפיקוח-נפש.

הסדר הביניים הראשון הופר תוך 24 שעות - ברור שגם עכשיו יופר!!!

הקשר של כל הנ"ל עם רצח רצח בחורי הישיבה הוא:

כל אלו שטענו ש"הסדר הביניים" הוא דבר טוב,
ולכן אם יקבלו נייר שבו הערבים מבטיחים שלום,
יתבטל החשש של מלחמה, לכמה שנים לכל-
הפחות - טוענים כעת, שמה שקרה עם בחורי
הישיבה ה' יקום^-דמם, אינו קשור כלל ל"הסדר
הביניים", אלא זה קרה בעקבות אסיפת האו"ם, בה
קיבלו את ההחלטות בנוגע למחבלים ובנוגע לציונים, ולכן יצאה תקלה זו.

 

כאשר עשו את 'הסדר הביניים' כעת, טענתי שהרי כבר יודעים ממה שאירע לפני מספר
שנים: שכאשר היה 'הסדר ביניים' עם אותם מצריים, הם הפרו את כל ההסכמים שסוכמו
תוך עשרים וארבע שעות, בכך שקירבו טילים וכלי^-נשק לתעלה - הפוך ממה שסוכם. ואם^-
כך אז, ברור שגם עתה יפרו המצרים את ההסכם. כל השאלה היא, האם זה יקח עשרים
וארבע שעות, או שלשים ושש שעות.

יתירה מכך: אז - בזמן 'הסדר הביניים' הראשון, היו ברשותנו, הן התעלה והן הנפט.
מה-שאין-כן עתה, שכל שלשה ימים זקוקים ל"חסד לאומים"¹⁷⁸ (ארה"ב) שהם יתנו נפט
כדי שהטנק יוכל לנוע!

[ובהמשך לזה, בא ענין נוסף: כל הזמן דיברו רק על 'זאב' אחד שרוצה שטחים. אך
לאחר מכן החלו לחשוב מה יאמרו כל ה'שבעים זאבים'?! שהרי כאשר יתדברו ויתדיינו
רק עם 'זאב' אחד או שניים על 'הסדר הביניים' או אז ירצו הרי גם שאר ה'זאבים' חלק
מנתח השטחים, ואז, קרוב לודאי שהם יעשו כל מה שביכולתם כדי להפר את המנוחה
והשקט ואת 'הסדר הביניים', כדי שיהיו מוכרחים לדבר גם אתם, ועל-ידי כך גם הם יקבלו
את חלקם ב'שטחים'.

והם עצמם אמרו, שצריכים לקוות לכך; וכאמור, שתיכף בעשרים וארבע השעות
הראשונות הפרו את התנאים, ואף אמרו בפומבי מהם תוכניותיהם עד שזה הגיע למעשה
בפועל. וכשהם דיברו עם סתם פוליטיקאי, הם אכן טענו שעשו "הסדר ביניים", אבל הם
ציפו שה"זאבים" האחרים יפרו אותו על^-ידי מעשי^-חבלה ותקלה].

מפחדים לקשר את רצח הבחורים עם הסדר הביניים...

ואז אירע רצח בחורי הישיבה הנ"ל. ומכיון שאותו אחד שאמר ש'הסדר הביניים' הוא
דבר טוב ידע שכעת יאמרו שהוא טעה בכך, ממילא, כיון שהרי לא שייך שהוא יטעה, הוא
נקט בתחבולה, והלך וטען שמה שאירע עם בחורי הישיבה לא קשור כלל ל'הסדר
הביניים', וכי זה נגרם כתוצאה מאסיפת האו"ם!...

לאחר מכן העלימו מהעם דבר נוסף: בעיתונים היה כתוב, שלפני שהמחבלים (שביצעו
את הרצח) נכנסו לארץ ישראל, הם הוכרחו לעבור דרך שטח הנמצא תחת פיקוח האו"ם
וארצות^-הברית. פשוט וברור שבישראל היו צריכים לעשות מזה רעש: היתכן שאפשרו
למחבלים לעבור בהליכתם לארץ ישראל?! ולא זו בלבד, אלא אף בבריחתם מהארץ נתנו
להם לעבור!

ולמרות זאת לא פרסמו זאת, כי הרי אז יתפסו אותם בקלקלתם, ויאמרו שהרצח אירע
בעקבות הסדר הביניים. לכן, אותו נציג דתי יוצא בפומבי ולא מזכיר כלל את 'הסדר
הביניים' (ובמילא לא צריכים כלל לחשוב כיצד לתקן את הענין, כי הוא הרי כלל לא
הוזכר), אלא הוא נדחק לקשר את הרצח עם ההחלטות שהיו באו"ם, למרות שאף אחד אינו
חושב שזה קשור, וגם הוא עצמו יודע שזו המציאות...

ולמרות שהוא עדיין מתפאר בהסדר הביניים, וטוען שזהו 'הישג צבאי' ו'הישג דתי',
ושהוא רודף שלום וכו' - ואין פוצה פה ומצפצף!

פעם עוד חשבתי שיזרקו אותו מהממשלה, אך האמת היא, שהוא המשרת הכי טוב
שיכול להיות להם, כי כל היוצא מפיהם הוא יעשה! מלכתחילה אמרו לו שהוא יכול לדבר
מה שהוא רוצה, העיקר, שכשיגיעו למעשה בפועל הוא יעשה מה שיצוו לו, וכך היה!

וכשקורה כזה אסון, רחמנא-ליצלן, הוא יושב 'שבעה'! אבל בפועל, כשהוא מנצל את
הבמה שנותנים לו כדי לדבר, הוא מספר רק על הנייר שקיבלו ממצרים - נייר שאינו תופס
מקום אפילו "לצור על^-פי צלוחיתו" - ואינו מזכיר שום מילה על 'הסדר הביניים' ועל
הנפט שנשאר וצריכים לשומרו. שכל זה הוא בכדי לבלבל את העולם ולהסיט את תשומת^-
הלב מהענינים האמיתיים והחשובים העומדים על הפרק.

"וכי ערפאת היה זקוק לעידוד של בא כוחו באו"ם בשביל לרצוח יהודים?!"

מינו את אותו נציג דתי לדובר. ובנאומו הוא קובע שרצח בחורי הישיבה, ה'^-יקום^-דמם,
אירע בעקבות ההחלטות שהתקבלו באסיפת האו"ם! הוא כלל לא חושב לומר את האמת
שזה אירע מפני שהיהודים מסרו בידיים, רחמנא-ליצלן, את כל הדברים המגינים עליהם
בדרך הטבע, (שהרי הקב"ה רוצה שעל^-כל^-פנים יהיה 'משהו' בדרך הטבע, וכלשון
המדרש¹² "אצבע קטנה") כמו הערים והנפט! ולאחר שישראל מסרה את כל זה לערבים,
הם עוד אומרים להם שסומכים על המילה שלהם, שמהבטחה זו הם הרי מיד מתחרטים!

וכאמור, בישראל נתפסו על נייר שאפילו "לצור על^-פי צלוחיתו" הוא לא מועיל. שגם
בנייר זה רואים אותו דבר: אמרו בפירוש בוושינגטון שהם לא ידברו עם המחבלים, עם

12) ילקוט-שמעוני מלכים רמז קפב.

138
אש"ף, כל זמן שהם לא מסכימים לדבר עם ישראל. וזה לא היה ליופי המליצה בלבד - אלא
היה כאן רמז ברור שמתנהל משא^-ומתן עם מנהיגי ארץ ישראל, תחת נוסחה כלשהי, כדי
שיוכלו לשבת ליד אותו שולחן עם באי^-כח של אש"ף; או שהם ישנו את השם, או שישנו
את הצורה, או שישנו את הלבוש, אבל הגוי נשאר גוי.

נעמד אותו נציג דתי וצועק שהוא ה'בא^-כח' של דת משה וישראל, והוא טוען שלא
'הסדר הביניים' גרם לרצח (הוא אמנם לא אומר זאת בפירוש, אך כך מובן מדבריו), אלא
הדבר היחיד שגרם לכך הוא - ההחלטה שהיתה באו"ם!

וכי ערפאת היה זקוק לעידוד מהנייר של בא^-כחו באו"ם בשביל לרצוח יהודים? זוהי
טפשות שאין כמוה לחשוב כך! הוא הרי אמר מלכתחילה שהוא מתכוין לעשות זאת,
והיהודים עצמם אמרו שהם ידעו וחשבו על כך, וכעת, הולכים 'מסביב' ואומרים שעד עתה
היתה לו רק הצעה, ורק כשהיתה ההצבעה באו"ם ורוב קולות הצביעו כך וכך - הוא שלח
את המחבלים שלו!

[נתנו לאותו נציג כסף (עבור תמיכתו), והוא הולך ומחלק אותו על-מנת שיזמינו אותו
לישיבות, לתלמודי^-תורה ולמוסדות (לי אין מה להפסיד, כי אותו נציג דתי כבר החליט
שלחב"ד הוא לא יתן, אבל גם לפני שהוא החליט על זה אמרתי את אותם דברים).

בשביל לדעת עובדה זו, שהוא זוכה לתמיכתם של ישיבות, לא צריכים להגיע אלי.
כשמסתכלים בעיתונים רואים זאת בצורה ברורה, שחור על^-גבי לבן: פתאום הוא הגיע
לישיבה שנחשבת לישיבה קנאית שמעולם לא הזמינו אותו. מילא זה שכולם פתאום
צריכים לדבר אתו - שידברו אתו לבריאות, אבל מדוע לעשות ממנו 'כהן גדול'?!

הגמרא מספרת¹⁷⁹ שלשמאי הגיע גוי וביקש ממנו שיגייר אותו על מנת שיוכל להיות כהן
גדול. שמאי שקפדן היה, דחה אותו ב'אמת הבנין שבידו' בשומעו בקשה מוזרה זו. אבל
כשאותו גוי הלך להלל ובקש ממנו אותה בקשה, הוא הסכים לגייר אותו, אך שאותו גוי
יהיה כהן גדול, זאת גם הלל דחה: אתה רוצה להתגייר? בבקשה! אבל להיות כהן גדול?!
- איזו שייכות יש לך לכך?!]

ולאחר^-מכן, כששואלים את אותו נציג כיצד הוא אמר שרצח בחורי הישיבה לא קשור
ל'הסדר הביניים', הוא אומר ש"לא היו דברים מעולם", ואף פעם הוא לא אמר זאת. אך
האמת היא לא כך, מאחר שזה הודפס בעיתונים בצורה ברורה!

נכנס לממשלה נגד ההלכה - בכדי "לשמור" על השטחים וה״הישגים הדתיים"...

אותו נציג אף הכריח לבסוף את אחד מצעירי המפלגה שייכנס לממשלה. לאחר שנה
שלימה שאותו אחד עמד בנסיון ולא נכנס לממשלה. וכששאלוהו חבריו המפא"יניקים "מה
נשתנה" - מדוע עכשיו פתאום כן הרשית לעצמך להיכנס לממשלה?! הוא ענה שאמנם
שנה שלימה הוא ניסה לפעול מבחוץ, אבל היות והוא ראה שאינו מצליח לפעול מאומה,
לכן עתה הוא יפעל מבפנים.

מילא אם הוא היה מחוץ לממשלה מצד טעמים של תועלת וכדומה, אכן זוהי טענה. אך
הסיבה היתה הרי מפני שכך הוא הדין על^-פי השולחן ערוך, וכמה כסף שרק יתנו בשביל
ישיבה וכדומה, ואפילו אם יתנו כסף לבנין בית^-המקדש - לא יתבטל דבר אחד מהשולחן
ערוך, כיון ש"התורה הזאת לא תהיה מוחלפת"¹⁴. וכפי שנאמר¹⁵ על שלמה המלך: "הרי
שלמה ואלף כיוצא^-בו בטלין ודבר ממך אינו בטל". ולמרות שמדובר על שלמה המלך,
שעליו נאמר¹⁶ "וישב שלמה על כסא ה'", בכל זאת נאמר "יאבד שלמה ואלף כמותו" ולא
תתבטל אפילו יו"ד - האות הכי קטנה - מהתורה.

• - שלמה המלך הרי בנה את בית^-המקדש, והיה צריך להשתמש במצרים ובצור כדי
  לבנות את בית^-המקדש, כפי שכתוב באותה התורה. אבל לנגוע בתורה?!  חס^-ושלום,

רחמנא ליצלן! ולא צריך לשאול את זה רב, זה כתוב אפילו בעיתונים, וכך מחזיק כל יהודי
מאמין!

כמדובר כמה פעמים, שמכיון שאנו חיים בתקופה של חושך כפול ומכופל, מראים כל
דבר באופן של "נפרעין ממנו בגלוי"¹⁷:

• 14) רמב"ם הל' יסודי-התורה פ"ט ה"א. הל' מלכים פי"א ה"ג.

• 15) שמות-רבה פ"ו. ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו.

• 16) דברי-הימים-א כט, כג.

• 17) ראה אבות פ"ד מ"ד.

140

לכתחילה, אמר אותו אחד שנכנס לממשלה שכניסתו היא בלית-ברירה: כיון שחייבים
להבטיח את השטחים, ולהבטיח את כל ה'הישגים הדתיים' (שאבוי לכל ה'הישגים'),
במילא - אף שזה נגד ההלכה - הוא מוכרח להכנס פנימה לממשלה, ולשבת על ה'כסא',
ומבפנים הוא כבר ילחם על כל הענינים.

אך מכיון שהקב"ה רוצה להראות בגלוי על מה באמת מדובר כאן, אזי, כמה ימים
לאחר שנכנס לממשלה, הודיעו לו שמתכוננים להחליף לו את ה'כסא' ולהעביר אותו
לתפקיד אחר. כששמע זאת, הוא הודיע מיד שאם יחליפו לו את ה'כסא' - הוא מוותר על
הכל, ועוזב את הממשלה!

- לכאורה: הרי כל הסיבה שנכנסת לממשלה היא עבור הצלת הדת, ואם^-כן מהו
הנפקא-מינה איזה 'כסא' ותפקיד מביאים לך? הרי אפילו אם מביאים לך 'שרפרף' אתה
צריך להשאר בפנים, משום שלולא זאת ירדו לטמיון כל היהישגים הדתיים׳. ואם כן, בשעה
שאתה מוסר את נפשך ונכנס לתוך הממשלה - אפילו שזה היפך ההלכה והיפך הנהגתך
בשנים^-עשר החדשים האחרונים - וזאת רק בשביל להציל את דת ישראל ואת תורת ישראל,
כיצד יתכן שכאשר נותנים לך 'כסא' ותפקיד אחר, אתה מוותר על כל הענינים?!

כל הענין של בושה כלל לא קיים אצלו! הוא אמר בגלוי שהוא עוזב את הממשלה. אך
למעשה, מיד יצא חבירו (זה שטוען 'הישג דתי' ו'הישג צבאי') ואמר: אמנם אותו אחד
אומר שהוא ייצא החוצה, אך אנו נמצא עצה למשבר...

דווקא כשעומדים ערב מסירת השטחים - מצא הוא לנכון להיכנס לממשלה...

אותו אחד חשב שהדבר יישאר בינו לבין מי שעמו הוא דיבר, אבל כדי שזה יהיה יותר
בגלוי, כאמור לעיל, פרסם חבירו בכל העיתונים שפלוני^-בן^-פלוני, היה תחילה מחוץ
לממשלה בגלל שכך אומרת ההלכה, ואחרי^-כן הוא נכנס בפנים כדי להגן על התורה^-
ומצוות בארץ הקודש, ואחרי^-כן הוא הודיע שמכיון שה'כסא' אינו לפי כבודו הוא יוצא
החוצה, והממשלה הודיעה שהיא אינה מתחשבת בזה מכיון שחבירו מאותה מפלגה הודיע
מיד שישנה עצה למשבר...

אכן זהו המצב במפלגה זו. הוא כביכול נכנס ויוצא, אבל בפועל, אף פעם הוא לא חשב
לצאת מהממשלה.

שאלו אותי: כיצד יתכן דבר כזה, שבמשך שנים^-עשר חודשים הוא התאפק ולא נכנס
לממשלה, ועכשיו - כאשר הולכים למסור שטחים ביהודה ושומרון - הוא נכנס פנימה. וכי
הוא מעונין שהקלון של מסירת שטחים יהיה גם עליו?! - הוא הרי פוליטיקאי, אז שימתין
שלשה ימים ואחרי^-כן יכנס?!

עניתי, שהחשבון הוא פשוט ביותר: לאחר שיחזירו את יהודה ושומרון, כבר לא יצטרכו
אותו בממשלה, היות וכל הסיבה שצריכים אותו היא, כי תמיד הוא מרעיש מבחוץ אודות
יהודה ושומרון, וכאשר הוא יהיה בפנים, אזי (כפי שהוא עצמו הכריז בגלוי) הוא יהיה
מוכרח להפסיק 'לזרוק את עצמו' למשמעת.

['מושבע ועומד מהר סיני'¹⁸ - לאו דוקא שיש אצלו, אבל 'משמעת' של הממשלה -
היתכן שלא לקיים?! הרי הוא נשבע 'שבועת אמונים'! - איני מבין מה עוזרת 'שבועת
אמונים'?! הרי כאשר ישנה שבועה קודם לזה, אזי השבועה לא חלה. ואפילו אצל הגויים -
להבדיל - זה כך. ועל^-אחת^-כמה^-וכמה שהשבועה הראשונה היא מה שהוא מושבע ועומד
מהר סיני - מהקב"ה עצמו, והשניה היא שבועת בשר^-ודם].

אך אם הוא ימתין כמה ימים, ובינתיים יחזירו כבר את יהודה ושומרון - כבר לא יצטרכו
אותו והוא ישאר בחוץ, לכן הוא חטף ונכנס פנימה! וחבירו - שלא יכל להתאפק - גילה
זאת!

. . וכאמור לעיל, שלמרות שענין השלום הוא חשוב, עד שסיום וחותם (ש"הכל הולך
אחר החיתום"¹⁹) הש"ס הוא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא
השלום"²⁰. וכן ברמב"ם כתוב²¹ "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", שנאמר²² "דרכיה
דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", וכאשר הרמב"ם מביא פסוק (על-אחת-כמה-וכמה
שלפני^-כן הוא מביא מאמר חז"ל מספרי) זה נהיה פסק^-דין - למרות זאת אומרת המשנה
שההקדמה לענין השלום היא "ה' עוז לעמו יתן"²³. כלומר, שלא מספיק זה שאדם לומד

• 18) ראה יומא עג, ב.

• 19) ברכות יב, א.

• 20) עוקצין פ"ג מי"ב.

• 21) הל' חנוכה פ"ד הי"ד.

• 22) משלי ג, יז.

• 23) לשון הכתוב - תהלים פט, יא.

142

תורה, מפלפל בה, אומר בה דברי-צחות עם גימטריות וכדומה, ואומר שענין מסוים כתוב
בגמרא בעמוד עם תוספות גדול או קטן וכיו"ב - אלא (נוסף לכל זאת) צריכה התורה להיות
אצלו ענין של "עוז" - תוקף!

והמשך ההדגשה בפסוק הוא: שלא ה'כסא' הוא 'עוז'. אלא הפשט בפסוק הוא: "אין
עוז אלא תורה", שחוץ מהתורה אין שום "עוז" נוסף - ודוקא אז יהיה "ה' יברך את עמו
בשלום".

בנוסף לזה ישנו עוד ענין, והוא על-דרך מה שהגמרא¹⁸⁰ מספרת "אמר לה ינאי מלכא
לדביתיה: אל תתייראי . . אלא מן הצבועין":

מאלו שכנגד, אין מה לפחד. אתה רוצה להפגש אתם? לבריאות. הוא הרי תמיד צועק
שהוא נגד, והוא כלל לא מתבייש בכך, ובדרך הטבע (אם הוא לא יחזור בתשובה "בשעתא
חדא וברגעא חדא" מן הקצה אל הקצה) גם מחר הוא יאמר אותו דבר.

אך ממי כן צריכים לפחד? - מהצבועים! אלו שאומרים כך, אך בפועל עושים אחרת.

מתפאר ב״דו-קיום" שבירושלים - בשעה שישנם רק 175 משפחות בעיר העתיקה...

אותו צבוע מתפאר בירושלים השלימה, "עיר שחוברה לה יחדיו"¹⁸¹, ושלכן היא צריכה
להיות עיר לדוגמא לכל העולם כיצד יכולים יהודים וגויים לחיות בשלום. הוא אף הראה
דוגמא כיצד ייתכן 'דו^-קיום' בין יהודים וערבים (כפי שהוא אמר גם לפני שלש שנים) ואף
הדפיס את זה. והוא אמר זאת בכל התוקף (תוקף הנובע מכך שיושב על 'כסא') למרות
שהוא יודע שלא מתחיל להיות 'דו-קיום', מאחר שבכל השש או שבע השנים שחלפו מאז
מלחמת ששת-הימים, ישנם בירושלים העתיקה רק 175 משפחות יהודיות, שאף הם, הגיעו
לשם לא בדרך לגיטימית, אלא בהתגנבות עקשנית.

והערבים שנמצאים שם - לא רק שאינם פוחתים, אלא הם עוד מתרבים, כי הרי נולדו
להם ילדים במשך השנים שחלפו. ואותו שר דתי, עוד מתפאר בכך שהם עומדים בתור
ב'ביטוח לאומי' כדי לקבל כסף מכיון שהם משפחות מרובות ילדים!

ידוע אמנם מה שכתוב²⁶: "מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל", אך אין כלל מה
להתפאר בכך, וכל-שכן בכך שלא מאפשרים ליהודים להתיישב בעיר העתיקה. אם אתה
עושה זאת מחוסר ברירה - לכל הפחות תשתוק! אבל הוא - לא זו בלבד שלא שותק, אלא
יוצא בפומבי ומכריז בכל העולם כולו, שירושלים היא דוגמא כיצד יכולים יהודים לחיות
יחד עם ערבים, למרות שהוא יודע את האמת כמה יהודים מתגוררים שם, ומהו היחס
האמיתי שם בין ערבים ליהודים!

. . בזמן מלחמת העולם השניה, היו כמה תלמידים של כ"ק מו"ח אדמו"ר שברחו
מהנאצים ימח^-שמם. וכשהם הגיעו לפרשת^-דרכים, לא יכלו בשום אופן להכריע לאן
לברוח, כי לא היתה אפשרות לשאול את כ"ק מו"ח אדמו"ר, כיון שהוא היה אז מעבר לים
(בריגא).

לאחר זמן שאלתי אותם מה הם עשו בפועל, והם ענו לי ששאלו אצל שונא מה צריך
לעשות, ועשו בדיוק להיפך ממה שהוא אמר. כי כאשר שונא אומר כך, זוהי ההוכחה
הטובה ביותר שיש לעשות להיפך.

וממילא, כאשר ישנו אחד כזה הגורם לחורבן בשלימות התורה, בשלימות העם,
ובשלימות הארץ, ועוד ידו נטויה - אזי זוהי ההוכחה הטובה ביותר שיש לעשות בדיוק
ההיפך ממה שהוא עושה!

(מעובד ע"פ שיחת י"ט כסלו תשל"ו)

26) גיטין סא, א.

144

כשהקב״ה כבר עוזר וכובשים את ירושלים - הם אינם רוצים בה...

כששואלים את הנציג הדתי היושב בממשלה מדוע נמצאים רק מספר מועט של יהודים
בעיר העתיקה, הוא עונה, שהיהודים פשוט אינם רוצים לגור שם.

אך כולם יודעים שזהו שקר גמור, שהרי מיד לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת-
הימים (שאז לא היו בשפל המצב כפי שנמצאים עתה) נסע אותו נציג עצמו עם משלחת
מטעם ישראל - לוושינגטון, ושם אמרו לאמריקנים שאין בכוונת ישראל כלל לקחת את
ירושלים לעצמה, אלא הם מעוניינים שהיא תהיה שייכת לכל שלשת הדתות - מוסלמים,
נוצרים ו(להבדיל) גם יהודים¹⁸².

אז - מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כשאיש לא חשב על מלחמה - מוכנים היו
הערבים לצאת מירושלים ואף לוותר על רכושם ובלבד שישאירו אותם בחיים. ולמרות
זאת, הדבר הראשון שהציעה ממשלת ישראל היה, להפוך את ירושלים לעיר של כל שלשת
הדתות.

ירושלים היא הרי עיר הבירה, ובכל זאת, כאשר הקב"ה עזר וכבשו אותה, הדבר
הראשון שאומרים הוא, שאינם רוצים את ירושלים לעצמם!

אמנם בשעת ההצעה הם נזהרו בלשונם ולא פירשו שהם רוצים להחזיר את ירושלים -
אך בכל אופן, הם אמרו שאינם רוצים את ירושלים לעצמם. איני יודע את הנוסח המדוייק,
אך זה היה תוכן הדברים.

והמסר בהצעה זו היה ברור - שהערבים ישמעו וידעו שהיהודים אינם מעונינים לקחת
את ירושלים לעצמם. ומסר זה אכן הגיע למצרים, לסוריה, ולירדן. הנס היה שהערבים
פשוט לא הסכימו לקחת ויהי רצון שגם להבא לא יסכימו הערבים לקבל כלום.

נוסף על כל הנזכר לעיל: אותו נציג דתי נסע לוושינגטון ושם הוא דיבר בשם היהודים
ובשם דת משה וישראל. והוא עצמו היה צריך לנסוע לשם כי הוא רצה שלהצעה מבישה זו
תהיה גושפנקא דתית. וזה הרי לא היה קורה אם היו אומרים הצעה זו שלא בנוכחותו.

עד עכשיו לא רציתי לפרסם זאת, כדי שהערבים לא יוכלו לטעון שאפילו היהודים לא
רוצים את ירושלים לעצמם. אך כעת זה כבר התפרסם בכל עיתוני העולם. המקום היחיד בו
לא רוצים לפרסם זאת, הוא בארץ ישראל, מאחר וחוששים שהעם יעשה רעש בעקבות זאת
ויוריד אותם מהכסאות ומהשלטון. וגם וושינגטון אינה מעוניינת בפרסום זה, מאחר
וה'יונים' יושבים עכשיו על הכסאות, ואם זה יתפרסם - יורידו אותם מהשלטון ואז
ה'ניצים' ישבו במקומם - ובזאת וושינגטון אינה מעוניינת.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת מקץ זאת-חנוכה תשל"ו)

מבזבזים את הנצחון וההישג של מלחמת יום-כיפור...

הרבי דיבר גם על חשיבות קיום המצוות: ביקש ממני לפחות להניח תפילין. טען, שאם האנשים
יידעו שמפקדיהם ומנהיגיהם מקיימים את המצוות, יעשו כך גם הם. טען שחיל-האוויר משמש גורם
מכריע במלחמה ונצחונו חשוב יותר משל כוחות אחרים. בפעם הבאה צריך יהיה לטוס לקהיר ולא
להסס. יש להקפיד על נושא האיכות. אסור להחזיר בשלבים. הערבים יתקפו ברגע שיוכלו. לא צריך
להתרגש ממדיניות הערבים. ההנהגה היום גרועה. הכול תלוי בירושלים. חייבים להיות חזקים
ולהרתיע את האויב. רמת המנהיגות היא הדומיננטית.

טען שהאמריקאים מפחדים ממשבר האנרגייה. פורד חלש. קיסינגיר הוא שר החוץ של אמריקה
ולא של ישראל. הוא עושה רק מה שהוא חושב שטוב לאמריקה. אנו רוצים לשמוע כל הזמן
קומפלימנטים בצורת ׳גוד-בוי׳. הכול שטויות, לדעתו. למרות שבמלחמת 73י ניצחנו ניצחון צבאי
אדיר, המנהיגות הפוליטית לא ידעה לנצל זאת ובזבזה את הנצחון. כך קורה כל פעם, בכל מלחמות
ישראל. גם בן-גוריון, למרות שהיה חזק, החזיר את סיני ב-1956. זו היתה טעות, איך ייתכן שאנו
מנצחים ולאחר מכן מבקשים את האויב לקחת את השטחים בחזרה?...

(מיחידות רן פקר - תשל״ה - נדפס בכפר -חב״ד גליון 659)

146

עומדים ברגעי הגלות האחרונים - והם מושיבים את המצרי בראש השולחן...

על הפסוק¹ "ולא יהיה בכם נגף" מפרש רש"י: "אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה
מצרי בביתו של ישראל - יכול ימלט, תלמוד-לומר 'ולא יהיה בכם נגף' אבל הווה במצרי
שבבתיכם. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי - שומע אני ילקה כמותו, תלמוד^-לומר 'ולא
יהיה בכם נגף'".

מכך שהוצרך רש"י לחדש זאת (שגם מצרי שנמצא בביתו של ישראל ימות, אף שהוא
לא בביתו שלו), מובן - שבשעת מכת בכורות היו יהודים שהשאירו מצריים בבתיהם, והיו
אף כאלה שהלכו לבתי המצריים!

אף שאותם יהודים ידעו, עוד מהתקופה של "ויקם מלך חדש"^{183 184}, שהמצריים הינם
רשעים, וזוהי הסיבה שהביא עליהם הקב"ה תשע מכות, ומשה אף אומר שתיכף תהיה
המכה העשירית, מכת בכורות, ואלו הם רגעיה האחרונים של הגלות ומיד אחריהם "נגלה
עליהם . . הקב"ה בכבודו ובעצמו"¹⁸⁵ - למרות כל זאת, היו כאלה שהזמינו מצרי לביתם,
הושיבוהו בראש השולחן ואמרו לו 'אחינו אתה'. מכיון שהם התביישו ביהדותם והיה להם
'רגש נחיתות' כלפיו, לכן הם רצו לישא^-חן בעיניו והכניסו אותו לביתם.

וכמו-כן, היו יהודים שלא רצו להיות בין יהודים, ולכן הלכו לבית של מצרי אף
שהעמידו את עצמם בסכנה - כי הרי ידעו שבשעה זו נוחתות מכות על המצרים!

וזהו דבר מופלא ביותר: מדובר אודות בית יהודי, שיש בו דם "על שתי המזוזות ועל
המשקוף"¹⁸⁶ ובעל^-הבית אף אוכל קרבן פסח. כלומר, שהוא דתי בחייו הפרטיים; ולמרות
זאת, כשמסתכלים בתוך הבית רואים מצרי שמיסב על השולחן!

ומכיון שמלאך אינו יכול להבדיל האם יש מצרי בתוך הבית, כי הוא הרי רואה "דם על
המשקוף ועל שתי המזוזות"¹⁸⁷, במילא מטריחים את הקב"ה בכבודו ובעצמו שיבוא ויראה
מה קורה בבית. וכאשר הקב"ה בא, הוא רואה שיושב מצרי בראש השולחן והיהודי מביא
לו לאכול מקרבן פסח!

- ממה^-נפשך: אם הנך יהודי דתי, ולכן אתה אוכל קרבן פסח - הרי משה אמר¹⁸⁸ "כל נכר
לא יאכל בו"?! ואם אינך שומע בקול משה, מדוע אתה אכן מקריב קרבן פסח?!

מחלקים את ירושלים לג׳ דתות - ואין פוצה פה ומצפעף!!!

מכל מאורע שמסופר בתורה צריכים ללמוד הוראה לזמננו:

ישנם יהודים שיש להם 'רגש^-נחיתות' בפני הגויים, רועדים מפניהם ואף תלויים בהם.
ותלות זו מובילה לכך שמחזירים להם את הגבולות הבטוחים ואת הנפט וכו'! ואותם
יהודים קוראים לזה 'הישג דתי', ואף אומרים שזה 'אתחלתא דגאולה'¹⁸⁹!

יהודים נמצאים בגלות כבר 1900 שנה. האם כל גלות זו היא בכדי להגיע למעמד ומצב

בו אנו עומדים עתה?!

הרי מעולם לא היה מצב גרוע כזה, בו יהודים תלויים כל כך בגויים - כהיום! וזה אינו
בא כלל מצד הגויים, אלא מצד היהודים עצמם. היהודים החליטו שהם צריכים לרעוד
מהגויים. מעולם לא היה מצב כזה שהיהודים יהיו 'עבדים כנעניים'! וכיון שאותו נציג דתי
מתבייש לומר שהוא 'עבד כנעני', והוא קורא לכך - 'הישג דתי'!

והמצב גרוע עד כדי^-כך, שהוחלט כבר שיתנו לערבים כל שטח שיבקשו, ורק ימשכו
זאת משך זמן ארוך, אלא שיעמידו פנים כאילו עומדים חזק על דעתם. מילא אם היו עושים
זאת בשם שיטת 'קארל מארקאס'¹⁹⁰, אך מדוע זה בשם התורה?

כבר עברו חמש שנים מאז ש'הרעשתי' על כך שהחליטו להחזיר את ירושלים העתיקה
(ורק מחפשים נוסח שלא ינקר את העיניים, כדי שלא יורידו אותם מהכסאות)¹⁹¹.

ולאחרונה הם ניסו לראות מהי 'דעת הקהל' בענין חלוקת ירושלים. אחד מהם פרסם את
דעתו האישית, שצריך לעשות את ירושלים עיר לשלשה דתות (זהו הנוסח שמצאו כדי
להחזיר את ירושלים העתיקה). ולאחר^-מכן, אחד מחברי הממשלה פירסם באופן רשמי
שזוהי דעתו. וביחד עם זה הכינו הכחשה, כדי שאם העם יעשו מזה רעש - יפרסמו מיד את
ההכחשה שהוא אף פעם לא אמר את זה!

הם רצו לראות מה תהיה תגובת הקהל בישראל בשעה שיפרסמו דבר כזה. ובפועל, ראו
שזה לא נורא, ואין פוצה פה ומצפצף! כבר עבר שבוע שלם מאז הפרסום על-כך, ואף אחד
לא מחה על זה. ואפילו אם מישהו כן עשה זאת, זה היה בשקט וב'קול דממה דקה'.

ואותו אחד שרושם גויים כיהודים, מתגאה שירושלים היא 'עיר השלום' בה חיים
יהודים וגויים יחד, בה^-בשעה שגרים בה 65,000 ערבים (שזה היה לפני כחמש שנים,
והיום כבר גרים שם מסתמא 70,000 ערבים), ולא יותר מ^-200^-300 משפחות של יהודים!
וכשמציבים בפניו עובדה זו, הוא אומר שזה בגלל שיהודים לא רוצים להתיישב שם; אף
שהאמת היא, שהסיבה לכך היא כיון שלא מאפשרים להם להתיישב שם! - וכאמור, הצרה
היא שכולם שותקים ואין פוצה פה ומצפצף!

יושבים בחושך כפול ומכופל - ועוד טוענים שזו ׳אתחלתא דגאולה׳...

הסיבה שאני מדבר אודות זה כעת, כי ייתכן שזה יעזור משהו. והראיה, שכשהרעשתי
בקשר ל'מיהו יהודי', סגרו כתוצאה מכך כמה 'בתי^-חרושת' של גיור שלא כהלכה, ואף
פעלו כמה פעמים שאנשים אלו יתגיירו שוב. וכמו כן, כעת הם יודעים שאין כבר מה
להתגאות בגיורים הללו, ולכן משתדלים לעשות זאת בחשאי.

בהקשר לכך אפשר להשתמש בסיפור ידוע, שפעם ישבו אנשים זמן רב בבור חשוך
מתחת לאדמה. לאחר כמה שנים הגיע לשם אדם, ובראותו אותם יושבים בחושך התפלא
מאוד. וכששאל: "מדוע אתם יושבים בחושך"? - ענו לו, שאין זה חושך אלא אור - מאחר
שהם ישבו בחושך זמן רב כל-כך - הם חשבו שזה אור!

וכמו^-כן הוא בזמננו: אנו נמצאים בחושך הכי גדול של הגלות, ולמרות זאת, ישנם
אנשים ש"שמים חושך לאור"¹⁰ ואומרים שאנו נמצאים כעת ב'אתחלתא דגאולה'! שזה בא
כתוצאה מכך שהם יושבים זמן כה רב בחושך הגלות עד שהוא נדמה להם כאור - כמו
אותו נציג, שכאשר אומרים לו שירד מהכסא וילך לביתו ללמוד תורה ולקיים מצוות - הוא
אומר שזהו היפך הדמוקרטיה, כי היות והוא יושב זמן רב על הכסא, במילא מוכרח הוא
להשאר עליו!...

גם על רבני חו״ל מוטל החיוב "לא תעמוד על דם רעך״!

והרבנים שבחוץ^-לארץ אינם עושים דבר ואינם מוחים על הכוונה למסור שטחים.
וכששואלים אותם מדוע, הם עונים שאינם יכולים לעשות דבר ללא הוראה מארץ הקודש!
- כשמדובר על ענינים של היפך הטוב, הם אינם אומרים כך אך כשמדובר בנוגע לעשיית
דבר טוב - מחאה על שלימות הארץ - הם אומרים שאינם יכולים להתערב בעניני ארץ
הקודש, כי יש שם הרבה רבנים!

טענתם כלל אינה מובנת: ישנו הרי לאו של "לא תעמוד על דם רעך"¹¹! - גם כש"רעך"
נמצא (לא בביתו, אלא) במקום רחוק ועומד בסכנה - מוטל עליך החיוב להצילו! והם הרי
שומעים שרוצים להחזיר שטחים, שזה ענין של סכנת נפשות! אך לפועל, הם שותקים ולא
עושים מאומה, אלא "כובשים פניהם בקרקע" שתוצאות הנהגה זו חמורות מאוד, כמסופר
בגמרא¹²!

וכנזכר לעיל, שהנהגה כזו כבר הייתה במצרים: למרות שמשה אמר שהנה באה
הגאולה, בכל זאת הניחו היהודים לגויים להכנס לבתיהם. ועל-דרך-זה גם עכשיו: משה
אומר שהנה בא משיח, ואף^-על^-פי^-כן מתפעלים מהגוי, רודפים אחריו, ומכניסים אותו בין
יהודים, רחמנא ליצלן!

ויהי-רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, בעגלא דידן!

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת בא תשל"ו)

• 10) לשון הכתוב - ישעי' ה, כ.

• 11) קדושים יט, טז.

• 12) שבת קיט, ב.

150

החלטת רבני ישראל - תבטל את החלטת הגויים בנוגע לארץ ישראל!

כל פעולה שיהודים פועלים על-ידי תורה ומצוות, נפעל בדוגמתה בעולם.

ולכן, כאשר ישנו מצב של "רגשו גויים ולאומים יהגו"¹ - שהגויים מתאספים יחד על-
מנת להחליט החלטות, הנה, למרות שלא צריכים להתרגש מכך, היות וזה "ריק", ו"עוצו
עצה ותופר דברו דבר ולא יקום (מכיון ש)עמנו א-ל"^{192 193}, בכל זאת, מאחר ש"לא ברא הקב"ה
בעולמו דבר אחד לבטלה"¹⁹⁴, וידיעה זו הגיעה אלינו - זהו בכדי שבעקבות זה יוסיפו
ב"הקול קול יעקב" - שעל-ידי זה מבטלים את "הידים ידי עשיו"¹⁹⁵. ובמיוחד צריכים
להוסיף ולדבר, דווקא בענינים שהם בדוגמת מה שדיברו באסיפת הגויים.

ולכן: כאשר הם מדברים "על ה' ועל משיחו"¹⁹⁶ - אנו צריכים לדבר אודות גדלות ה'
ומשיחו. ובהתאם לפירוש¹⁹⁷: "משיחי¹⁹⁸ - אלו תינוקות של בית רבן", צריכים לדבר על גדלות
החינוך.

וכמו-כן, הוא בנוגע לשלימות הארץ: כאשר הם מדברים על ארץ ישראל ועל ירושלים
עיר הקודש - ממילא אנו צריכים לדבר באופן של "רגשו" - ברעש ובתוקף - שארץ ישראל
שייכת לעם ישראל עם תורת ישראל - נחלת עולם לעם עולם!

וכיון שנמצאים בבית מדרש זה (770) כמה עשרות מישראל, ובמיוחד על-פי הידוע¹⁹⁹
ש"כל בי עשרה שכינתא שריא", וכל הגויים יחד אינם יותר משבעים אומות - לכן צריכים
לקום שבעים רבנים הנמצאים כאן (שהם הנציגים של בני ישראל - כנגד השבעים אומות)
שיפסקו בנוגע לשלימות הארץ, שלימות התורה ושלימות ישראל (מיהו יהודי). ומכיון שזה
יהיה בצורה של פסק-דין בתורה - ממילא "כן יקום". שענין זה הוא בדומה למה שמוסבר
בגמרא⁹ ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב קרבן עולה" - וכמו-כן הוא בנוגע
להעוסק בתורת שלימות הארץ, שלימות התורה, ושלימות ישראל.

וזוהי הסיבה שמדברים על מה שגויים עושים ומדברים, אף ש(לכאורה) מבזבזים זמן
יקר של יהודים שבו הרי יכלו ללמוד עוד תורה ולקיים מצוות נוספות, כי צריכים להוסיף
ולדבר דווקא בענין שהגויים דיברו עליו.

אף תינוקות, כשדיברו באמת בשם תורת אמת - פעלו על הגוי!

וכשפוסקים בכוח התורה בנוגע לענינים הנ"ל הרי זה פועל ומשפיע על הגוי. וכמסופר
במדרש¹⁰ סיפור נפלא בנוגע לענין זה, שהמן ראה כיצד מרדכי פגש תינוקות שבאו מבית
הספר ואמר להם "פסוק לי פסוקך", ואמרו לו התינוקות את הפסוקים: "אל תירא מפחד
פתאום ומשואת רשעים כי תבוא"¹¹, "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל"²,
"ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא, אני אסבול ואמלט"¹² - וזה
פעל והשפיע על המן, כפי שמסופר שם בארוכה.

ולכאורה אינו מובן מה התפעל המן משלשה ילדים יהודיים?! - אלא זהו סימן על כך
שכשאומרים דבר באמת (שהרי ילד אינו מבין 'קונצים') ומ"תורת אמת" - זה שובר אפילו
את המן, וכל-שכן שזה משפיע על יהודים. וממילא, כשיפסקו כאן בכוח התורה על
שלימות הארץ - זה יפעל על הגויים.

ואף שלכאורה ענין זה הוא ילדותי - 'פורים-שפיל', בכל זאת זוהי ההוראה מהסיפור
דלעיל. וכיון שיש כאן כמה עשרות, ואף יותר משבעים רבנים מישראל - "מאן מלכי רבנן"
¹³, ממילא כאשר שבעים ושניים רבנים (שהשניים הנוספים הם כנגד עשיו וישמעאל -
ראשי השבעים אומות) יפסקו ויקבלו החלטה שה"רגשו גויים ולאומים יהגו" הוא עניין של
"ריק" בלבד, היות וליהודים יש ברית עולם על ארץ ישראל השלמה, יחד עם תורת ישראל

• 9) מנחות קי, א.

• 10) אסתר-רבה פ"ז, יג.

• 11) משלי ג, כה.

• 12) ישעי' מו, ד.

• 13) ראה גיטין סב, א.

152

השלמה, ןעם ישראל בשלמותו - אזי יתבטל ה״ריק" כולו, עד שאף אלו המונחים בו - יראו
שזה דבר שאינו במציאות.

ובנוגע לפועל: יעמוד כעת רב שיאמר דבר^-תורה בנוגע לכך שארץ ישראל שייכת רק
ליהודים, ולאחר^-מכן יסכימו לזה כל שאר שבעים ואחד הרבנים, וכל הקהל יאמר "אמן
ואמן".

והעיקר הוא, שכל ארץ ישראל שייכת לכל יהודי ולכל היהודים, ואף אחד אינו בעל-
הבית לשנות זאת: לא גוי, ואפילו לא (להבדיל) יהודי! ו"כן יקום", מכיון ש"דבר אלקינו
יקום לעד"²⁰⁰. ויהי רצון שיתקיים בקרוב ממש מה שאומרים ב"אני מאמין"²⁰¹ - "אחכה לו
בכל יום שיבוא" שזה יהיה בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת י' שבט תשל"ו)

הנס שאירע בפורים לשלוחים - הוא מכיון שעמדו בתוקף!

בעומדנו בחג הפורים נספר מאורע שאירע זה עתה, ממנו רואים, שכאשר יהודי הולך
עם יהדותו בתוקף - אין לו ממה לחשוש, ואדרבה: אף אחד לא ניזוק מזה.

הידיעה על מאורע זה הגיעה זה עתה מארץ הקודש, וכדלהלן:

לקראת חג הפורים, יצאה שיירה של מספר שלוחים¹ אל עבר חיילי צבא-הגנה לישראל
המוצבים בשכם שזוכים להגן בגופם על ארץ הקודש. כיון שהיה שם אי^-סדר בימים
האחרונים, ליוו אותם נהג, וכמה אנשי צבא.

כשהגיעו למרחק מסוים לפני העיר שכם, ראו מחסום שנעשה מעצים ואבנים - החוסם
את הדרך. מחסום זה הניחו הערבים, היות ולא רצו שיהודים וחיילים נוספים יגיעו לשכם
וסביבותיה. נוסעי הרכב אף הבחינו שאין זה רק מחסום של דומם בלבד, אלא נמצאים שם
גם בני^-אדם - ערבים.

כשראה זאת הנהג, עלתה בליבו מחשבה: מדוע הוא צריך להסתכן וליטול על-עצמו את
האחריות על השלוחים שמביאים משלוח^-מנות לחיילים? שהשליחות תיעשה בזמן אחר,
מאשר להסתכן ולהבקיע את המחסום, ובכך להתגרות עם הערבים העומדים לידו.

אך השלוחים אמרו בפשטות, שהיות ויש להם שליחות לעודד ולשמח יהודים בשמחת
פורים, ולספר לחיילים ש"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"^{202 203}, ובאופן של "כן
תהיה לנו" - גם עכשיו, ולא רק במקום אחד אלא במאה עשרים ושבע מדינות - בכל העולם
- לכן לא צריכים להתחשב במחסום של עצים אבנים ועפר - אפילו אם נמצאים שם ערבים,
כיון והם אינם בעלי בחירה. ובודאי - טענו השלוחים - שכאשר עושים דבר טוב - והוא
לשמח יהודים - לא יאונה להם כל רע. הם שכנעו את הנהג ואת החיילים שליוו אותם שאין
להם מה לפחד בגלל דאגתם לשלוחים, אלא שימשיכו לנסוע הלאה, ויבקיעו את המחסום.

ואכן כך היה. אמנם הערבים ניסו לזרוק כמה אבנים, עד-כדי-כך שהחיילים הוצרכו
לירות בערבים כדי להפחידם, אך בפועל זה לא הזיק לאף אחד - לא ליהודים, וגם לא
לערבים.

השלוחים הגיעו לחיילים, והיתה שם התוועדות פורים שמחה עם כל הפרטים שצריכים
להיות בפורים, ולאחר^-מכן חזרו לירושלים עיר הקודש בריאים ושלמים...

שזהו, כאמור, סיפור שאירע בפורים זה. וממאורע זה צריכים ללמוד דוגמא והוראה:
שלמרות שהם ראו מניעות ועיכובים מהדומם - אבנים, מהצומח - עצים, וגם מבני אדם,
אך כאלה שאינם בעלי בחירה, בכל זאת, כאשר יהודי הלך בשליחות הקב"ה לשמח יהודי
שני ולשמוח בעצמו בשמחה של מצוה - שמחת פורים, הרי אז, יחד עם "אורה זו תורה,
ויקר אלו תפילין"²⁰⁴ - ששם הניחו תפילין לכל אנשי החיל (שמאיזה סיבה שתהיה לא הניחו
עדיין תפילין באותו יום) - היה גם "אורה ושמחה וששון ויקר" כפשוטו.

והצלחה זו אירעה היות והלכו בתוקף התורה וללא שום פחד, שאז בטלים כל
המחסומים - הן של אבנים, והן של בני אדם.

ועל-ידי תוקף זה נהיה "נפל פחד היהודים עליהם"²⁰⁵, עד שנהיה "ונתתי שלום בארץ"²⁰⁶ -
שלום מלשון שלימות, יחד עם שלימות העם הקשורה בשלימות התורה, ואשר מזה מגיע
שלימות הארץ - יחד עם שכם, חברון וירושלים העתיקה.

(מעובד ע"פ שיחת פורים תשל"ו)

בעלותינו על ארץ ישראל מבוססת על חלום כנבואה שיכולה להגיע רק בעת השינה!

ביקר כאן מישהו ושאל אותי, כיצד אני מבסס את דבריי - ואף רוצה שיאמרו זאת

באו"ם - שארץ ישראל שייכת לעם ישראל מכיון שה' אמר ליעקב אבינו "ופרצת ימה

וקדמה וצפונה ונגבה", ו"לך אתננה ולזרעך"¹ - והרי זה היה בדרכו לחרן, והוא היה עייף
מטורח הדרך ונשכב לישון. וכרגיל, בשעה שישנים - חולמים.

ואם כן, שאלני: האם משום שיעקב אבינו חלם חלום - ארץ ישראל שייכת ליהודים?!

עניתי לו: הרי ידוע, שהנבואה שייכת רק כשישנים, וכמבואר ברמב"ם² שכל הנביאים
נתנבאו או בלילה, בשעת השינה, או ביום, כשהיו באופן של תרדמה, ודווקא אז - יכלו
לקבל את הנבואה. כי כדי שתוכל לשרות רוח הנבואה על הנביא - עליו להיות במעמד
ומצב כזה שהגשמיות שלו 'יושנת'.

וכמו-כן הוא בנוגע ליעקב: כיון ש"האבות הן הן המרכבה"³ - ממילא הוא תמיד היה
'מרכבה' לאלקות, ומשום כך, גם בעת השינה הוא חלם על אלקות.

אצל הגויים הובן כבר שארץ ישראל שייכת ליהודים, וכעת נותר לפעול זאת רק אצל
היהודים:

הגויים הרי יודעים שכל שייכותם של הערבים לארץ ישראל החלה רק כשהם הגיעו
לארץ-ישראל, שזה היה רק לפני כמה מאות שנים ולא יותר. וכן הערבים שחיים בסביבות
ארץ ישראל - כמצרים למשל - אינם המצריים של פעם; זוהי אומה אחרת וגזע אחר, ואין
להם שום שייכות למצריים המקוריים.

אך הקשר של היהודים לארץ ישראל החל כבר מזמן מתן^-תורה, ועוד קודם לכן - כאשר
הקב"ה, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, נתן את הארץ ליהודים.

ואם^-כן, אפילו גוי יודע ומבין שארץ ישראל שייכת ליהודים, ושהחלום שחלם יעקב
הוא המציאות האמיתית, וכל העולם הוא כדבר טפל - על^-מנת לבצע חלום זה.

• 1) ויצא כח, יג-יד.

• 2) הל' יסודי-התורה פ"ז ה"ב.

• 3) בראשית רבה פמ"ז. וראה תניא פי"ח. פכ"ג. ועוד.

156

אך היהודי טוען שאינו מאמין בזה! - אם כך, מה הינך עושה בארץ ישראל?! סע
לחוץ^-לארץ! שם יהי' לך טוב יותר. במה קדושה ארץ ישראל יותר מחוץ^-לארץ?! ואכן
ישנם הרבה 'יורדים' שעוזבים את ארץ ישראל, שרובם הם כאלה שאינם מאמינים.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת צו, פרשת פרה, תשל"ו)

157

יהודי (אף הרשע ביותר) וגוי (אף הצדיק ביותר) - כלל אינם בערך זה לזה!

בדורות הקודמים בעת שהיו רחוקים מביאת המשיח - חושך הגלות לא היה כה שחור
וחשוך, הנשמות היו גדולות יותר - ולכן גם הנסיון היה חזק יותר. מה-שאין-כן בשעה
שנמצאים בתקופת "עקבתא דמשיחא" - ולא ניתן לעכל ניסיון גדול - ממילא עושה הקב"ה
את הניסיון קל יותר, עד שמראה זאת בעיני בשר, וכדלהלן:

שנת תש"ח היוותה הצלה לכמה-וכמה מבני-ישראל, שיצאו משעבוד לחירות (היינו -
ביחס למצב ששרר קודם לכן) ואף היו כאלו שניצלו ממיתה לחיים (כמובן שחס-ושלום
מלומר שזוהי 'אתחלתא דגאולה'¹).

לאחר הנצחון במלחמה והעברת השלטון לידיים יהודיות - ניתנה לאותם יהודים
ההזדמנות והאפשרות להתנהג בארץ הקודש כפי שדורש הקב"ה בתורתנו הקדושה.

היות ואז עוד לא הגיע הזמן של 'אתחלתא דגאולה' - אלא עדיין היו בגלות,
ולמרות שהמדובר בארץ ישראל - מכל-מקום עדיין לא התבטל ה"ומפני חטאינו גלינו
מארצינו"², והקב"ה רוצה שיהיה לזה גם לבוש בדרכי הטבע - במילא בחרו מבין היהודים
כאלה שיעמדו במשא-ומתן עם הגויים, והם ידברו עמם - כפי שנהגו בדרך הטבע עוד
בהיותם בגלות, בכדי שהיהודים יוכלו לחיות במנוחה, איך שבא להם, עם בחירתם
החפשית. או אז יש להם את הכח שהתורה - "תורת חיים" נותנת שיהיה "ובחרת בחיים"³ -
שענינו הוא הן ציווי, והן נתינת כח להתנהג באופן של "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים
כולכם היום"⁴.

על-כל-פנים - איך שיהודי לא יתנהג - לגוים אין שום שייכות לכל הענין ו"אף-על-פי
שחטא ישראל הוא"⁵ וכפי שרואים (כמו שכותב אדמו"ר הזקן במהדורא קמא של אגרת
התשובה) דבר נפלא: יהודי שנמצא במדרגה התחתונה ביותר, עד שהוא מכונה בשם
'פושע' - עדיין נקרא "פושע(י) ישראל". ואילו גוי שנמצא במדריגה גבוהה ביותר, עד

• 1) ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

• 2) נוסח התפלה - מוסף לג' רגלים.

• 3) לשון הכתוב - נצבים ל, יט.

• 4) ואתחנן ד, ד.

• 5) סנהדרין מד, א.

158

שנקרא 'חסיד' (וכפי שפוסק הרמב"ם²⁰⁷ שיש לו חלק לעולם-הבא. וכן ידוע ש'חסיד' נעלה
יותר מצדיק וישר²⁰⁸) - עדיין נקרא הוא "חסיד(י) אומות-העולם".

ואפילו כאשר אותו גוי (המתעסק עם היהודי) הוא חסיד אומות-העולם, הנה בשעה
שהוא מתעסק עם יהודי, אפילו כזה סוג יהודי שרחוק מאוד מלהיות "צדיק גמור" (לכל-
הפחות כלפי הגוי) - בכל-זאת הם כלל לא בערך אחד לשני, היות וישנו "המבדיל בין
ישראל לעמים"²⁰⁹. ולכן, על אותו גוי לתת ליהודי את כל מה שעליו לקבל בגשמיות.

ברם, ישנם שני דרכים כיצד לגשת אל הגוי:

הדרך האחת היא להגיע אל הגוי ולומר לו: אני הנני יהודי; אני הבא-כח של העם
היהודי ושל היהדות. ולכן אני דורש שיתנו את כל מה שאני מבקש. והיות ונמצאים בגלות
- רוצה הקב"ה שיפעלו זאת בדרך הטבע, באמצעות הפניה לשר של אותה מדינה. במילא -
ממשיך היהודי לומר - מגיע אני לשר של אותה מדינה למטה (הקשור עם השר של אותה
מדינה למעלה), מדבר אתו בשפת המדינה ומתוך דיפלומטיות, אך יחד-עם-זה אומר לו
בבירור ובתוקף - שזה מגיע לי.

וכפי שקבע אברהם אבינו ואף כך נהג ש"גר ותושב אנוכי עמכם"²¹⁰. כלומר (כפי שמפרש
רש"י), אם יתנו ליהודי את מה שמגיע לו - יודה בכך שהוא גר, ושהוא נמצא בגלות, ואף
ישלם עבור זה "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"^{211 212}. כלומר, למרות היותו של היהודי
גר, בכל-זאת, ציוה הקב"ה שהוא צריך לקבל זאת (וכידוע פתגם רבותינו נשיאנו שרק
גופותיהם של היהודים נמסרו לגלות, אך לא נשמותיהם¹¹. שלכן הגוי לא יכול לטעון
שהיות וישראל בגלות - אזי אינם יכולים לקבל זאת). אולם אם הגוי אינו יסכים לזה
(שהיהודי יקח זאת בתור "גר" ועם תשלום), אזי היהודי יהיה "תושב" ויקח זאת גם ללא
תשלום.

הדרך השניה היא להגיע לגוי ולומר לו שזה שייך לנו היות וכך אמר גוי מסויים¹²
מלונדון - שליהודים צריך להיות בית לאומי. אך כשהגוי שומע זאת - הוא מסיק שליהודי
אין שום הוכחה מהיהדות לענין זה - ולכן נצרך הוא להביא ראיה מגוי.

וכתשובה לזה הוא עונה: אמנם הגוי אמר שיש לכונן בית לאומי ליהודים, אולם מאה
וארבעים גויים¹³ - אומרים הפוך, ומי אמר שדווקא גוי בודד זה ('בלפור') הוא בעל-
הבית?! (שטענה זו לגופא, נכונה היא, הוא אינו בעל-הבית להחליט שארץ ישראל של
היהודים אלא זה "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"¹⁴).

הצרות שישנם עתה - נובעות מכך שהיהודים ׳בנו׳ את דרישותיהם על ׳הצהרת בלפור׳!

ולכן, אף ש(נמצאים בגלות ולכן) צריכים לעשות פעולה בדרכי הטבע המתבטאת בכך
שצריכים להיפגש עם הגוי ואף "ודרשו את שלום העיר . . כי בשלומה יהיה לכם שלום"¹⁵ -
אך למרות זאת, תוכן הדיבור חייב להיות אמת לאמיתה ללא שמץ של שקר ש(מלבד שזה
היפך התורה) זה מביא לתוצאות הפכיות ממה שרצו.

וכל הצרות שישנם בנוגע לכך עתה, הם מכיון שהיהודים 'בנו' את כל דרישותיהם, על
אותה הצהרה שכתב הגוי מלונדון! - עליו מסתכלים כעל בעל-הבית להחליט מי יקבל את
"ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה עד אחרית שנה"¹⁶. ולא זו בלבד,
אלא כשרוצים למצוא חן בעיניו ולהיכנע בפניו - שואלים אצל גוי נוסף, היכן הן הגבולות,
היכן מסתיימת האדמה ששייכת ליהודים ומה היה הרצון, הרמז, הפשט והסוד, של הלא-
יהודי שחתם על פיסת הנייר הזו בלונדון.

ועל זה בדיוק אומרת הגמרא¹⁷ "לא תהיה תורה שלנו כשיחה בטלה שלהם"! - לנו יש
'כותל ברזל' והוא: דברי הברזל של רש"י מיד בתחילת פירושו על-התורה (כמדובר כמה
פעמים שעם זה מתחילים לגדל ילד כאשר מתחיל ללמוד חומש עם רש"י. כאשר הוא בן

• 12) = 'הצהרת בלפור'. המו"ל.

• 13) = הכוונה לאלה היושבים באו"ם ומונים 140 איש. המו"ל.

• 14) רש"י בראשית א, א.

• 15) ירמיה כט, ז.

• 16) עקב יא, יב.

• 17) בבא-בתרא קטז, א.

160

חמש למקרא, מספרים לו מיד אשר) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"²¹³! -
רש"י אינו מניח שילמדו פשטים ורמזים. אלא מפרש זאת, שישנה ארץ שהיתה שייכת
לשבעה עממים (לא שהם כבשו זאת ב"כחי ועוצם ידי"²¹⁴ אלא פשוט מכיון שהקב"ה
"ברצונו נתנה להם") ולאחרי-זה "נטלה מהם ונתנה לנו"!

אין כל צורך להתייעץ, לעשות פשרות, קנוניות ומקח וממכר, עד היכן הגבול שלנו ומה
שייך להם! - הקב"ה עצמו סימן וקבע את הגבולות של ארץ ישראל! - "זאת הארץ . .
לגבולותיה"²¹⁵.

ניסו כבר את כל הנוסחאות, בגלוי ומאחורי הפרגוד - אולם זהו הנוסח היחידי שעוד לא
ניסו! - נוסח זה הוא גם היחיד שהגויים מכירים בו, מאחר שהם לומדים את התנ"ך (מה
שאצלם נקרא "בייבל", אולם זה עם אותם פסוקים ואותם פירושים)!

הגויים עצמם כבר יודעים את הפירוש, והם אף יודעים שהיהודי יודע מפירוש זה. אולם
היהודי בוחר להתנתק ולוותר על עשירותו (הרוחנית), על תוקפו, ועל התביעה האמיתית
שלו - שבעצם כלל אינה תביעה, אלא דבר טבעי, כפי שהמדרש²¹⁶ מסביר שכיון שהקב"ה
בחר את עם ישראל מכל העמים, ואת ארץ ישראל מכל הארצות - אזי מובן הגיונית שאת
הארץ אשר בה בחר הבורא - יש לתת לעם אותו בחר הבורא!

באמצעות הגיון פשוט זה נופלת כל שאלת הגבולות (עד היכן יהיה גבול ישראל
וכדומה) - ואז לא רק שהדבר אינו רועד ומזדעזע, אלא גם הגויים יודעים שהיהודים הינם
"עזין שבאומות"²¹⁷, וזה שהם לוקחים, זה היות והם יודעים ש"דבר אלקינו יקום לעולם"²¹⁸.

טבעה הגשמי של ארץ ישראל - אינו מאפשר לה להכיל את הגויים על אדמתה!

וכך, יכולים להגיע לגוי ולומר לו בפשטות: שלי שלי; ושלך שלך²¹⁹ - לכם ישנו עולם
גדול, ולנו יש שטח קטן (בכמות) ש(כפי שאומרת הגמרא²⁵) כלל אינו יכול להחזיק גויים.

וכפי שרש"י מביא בפרשת "בחוקותי"²⁶ שזה שכתוב שארץ ישראל תהיה שוממה (אף
שלכאורה זה חלק מהקללות בכל-זאת) זה נחשב כברכה, היות וכשהארץ "שוממה"
מיהודים - אזי גם הגויים אינם יכולים להחזיק בגבולותיה! (הם יכולים להסתובב ללא
יציבות שם; הם יכולים לטייל שם; הם יכולים להיות שם בדרך ארעי אולם ארץ נושבת -
היא לעולם לא תהיה עבורם!) זהו טבעה הגשמי של ארץ ישראל! - והיות ודברים אלו
תורגמו לאנגלית (='בייבל'), ודאי שהגויים יודעים מעובדה זו.

וכאמור, כששולחים יהודי לדבר עם הגוי, הוא מתחיל לחפש בספרי הגויים, אולי הוא
ימצא שם ראיה שהשטח שייך ליהודים. וכאשר מגיע לגוי, ומתחיל להביא לו ראיות שארץ
ישראל שייכת ליהודים כיון שכך אמר 'בלפור', או בגלל ש'רחמנות על היהודים' וכיוצא-
בזה - אזי מרגיש הגוי שאין זו טענה אמיתית.

ורק כשטוענים את הטענה האמיתית והחזקה (גם לפי הגויים), שארץ ישראל
לגבולותיה (חוץ מהגבולות של "כי ירחיב ה' את גבולך"²⁷, שהם יהיו רק לאחר ביאת
משיח צדקנו) שייכת ליהודים. ועם כל זה שיש לשלם עבור זה "ארבע מאות שקל כסף
עובר לסוחר"¹⁰ - עדיין שייכים הם ליהודים, ולכן אין הגוי יכול להתיישב שם. וכאמור, רק
כאשר טוענים טענה זו (על-פי התורה) מרגיש הגוי (נוסף על-זה שהוא יודע זאת) שזוהי
אינה טענה שנתחדשה לפני עשרים ושמונה שנים (=תש"ח), אלא זה כבר מזמן מעמד הר
סיני, ועוד קודם לזה, מברית בין הבתרים. ואו אז יורד אצלו החשד שבאם הוא יתן חתיכה
אחת, אז מחר הוא יתן שתי חתיכות - מאחר והיהודים אינם מבקשים ממנו דבר השייך לו!

הם אפילו לא מבקשים לצאת משיעבוד מלכיות. הם יודעים שזה יתבטל רק כאשר
יתבטל ה"ומפני חטאינו" על-ידי-זה שישראל עושין תשובה, שאז "מיד הן נגאלין"!²⁸ -
כעת אנו עדיין בגלות ולא כדעת הטועים והמטעים (והביאו לענין שהאריך את קץ הגלות)
שאומרים שזוהי 'אתחלתא דגאולה'. וכפי שפוסק הרמב"ם²⁹ פסק-דין ברור (כמדובר כמה-

• 24) אבות פ"ה מ"י.

• 25) גיטין נז, א.

• 26) כו, לב.

• 27) ראה יב, כ.

• 28) הל' תשובה פ"ז ה"ה.

• 29) הל' מלכים פי"א ה"ד.

162

פעמים¹) שהגלות נמשכת עד ש"יעמוד מלך מבית דוד ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק
בדקה", ולאחרי-זה יהיה "וילחום מלחמת ה' וינצח" (שכל זה עוד בהיותם הגלות, לפני
ה"אתחלתא דגאולה") ורק לאחרי-זה יהיה ה"ויבנה בית-המקדש במקומו" (משיח יעשה
זאת, אולם נמצאים עדיין לגמרי בגלות) "ויקבץ נדחי ישראל".

[בהקשר להמדובר לעיל, יש להעיר אשר כל דור והנסיון שלו: בתקופת הבית היה
הנסיון של עבודה-זרה, עד שידוע מה שנגלה מנשה המלך בחלומו לרב אשי ואמר לו
שאילו היה בזמנו, היה מפשיל את שולי גלימתו ורץ להשתחוות לפסל²²⁰. וכמו-כן, כל מה
שדובר לעיל זהו הניסיון של תקופתינו].

(מעובד ע"פ שיחת י"א ניסן תשל"ו)

משתמשים בהסברי פקו״נ בכדי לתת לערבים רשות להניף דגל ירדן בהר הבית!

נהיה כעת מצב של "רגשו גויים ולאומים יהגו ריק"¹. זה אמנם לא קשור עם פיקוח-
נפשות כפשוטו, חס^-ושלום, אבל מכל-מקום ההתאספות היא "על הוי' ועל משיחו"²:
הערבים דורשים שהיהודים ימסרו להם את המקום הקדוש של קודש^-הקדשים, יתנו להם
'נתינת כח' על הר-הבית, ואף רשות להניף שם את דגל ירדן.

בממשלה חשבו אמנם שזה ישמר בסוד, אבל בפועל המצב הוא, שכבר כמה ימים
ושבועות שכולם - וושינגטון, הערבים, ואף אלה שכואב להם מהעדר הקומה זקופה -
יודעים מזה.

. . הם מחפשים הצדקה לכך שזה יחסוך פיקוח^-נפשות, עם כל ההסברים. אבל בינתיים
ממשיכה ההתאספות הנ"ל, יחד עם עניין מבהיל זה-שיהודים יתנו בידיהם את המקום
הקדוש ביותר, ועד כדי אישור להניף שם את דגל ירדן.

כל הזמן 'הרעישו' על כך שלא יתנו לעשות מירושלים העתיקה דבר לאומי - עיר שיש
בה שלש ממשלות, אך בפועל הם הגיעו למצב גרוע הרבה יותר!

שלכאורה, מה נוגע איזה דגל יונף שם? הרי זה לא תופס מקום, לא נוגע לאף אחד, ואין
עם זה בעיה בהלכה, עם כל הסברות שישנם בדבר. אך לא תופסים כמה שהדבר מבהיל:
שעד לפני כמה שנים שללו בתכלית שירושלים תהיה שייכת לכמה ממשלות, ואפילו לא
רצו שהיא תהיה 'עקס^-טעריטאריאל'. אבל כעת, (לא יהודי, אלא) גוי קיבל גדלות -
ובלשון פשוטה: 'חוצפה' - ומגיע ומסביר שהכל שייך לו. ואומר זאת לא רק על חברון,
שכם, או ירושלים העתיקה, אלא אדרבה - הוא דורש שיתנו לו בידיים את מקומם של
קדש-הקדשים, ואבן השתיה, ואף יתנו לו להניף שם דגל ירדן!

ולמרות שמסבירים שעל^-ידי^-זה תיחסך שפיכות^-דמים, כיון ש"נפש אחת מישראל"
היא הרי "עולם מלא"³ - בכל זאת המצב האמיתי הוא, שאין קשר בין הדברים, ואין כאן
המקום להאריך בזה.

• 1) לשון הכתוב - תהלים ב, א.

• 2) שם, ב.

• 3) סנהדרין פ"ד מ"ה.

164

הגמרא פוסקת²²¹ שהיהודים הם "עזין שבאומות". וש"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו
בשלום"²²² ו"אין עוז אלא תורה"²²³, אזי, כאשר היהודים אוחזים בתורה ממילא מתקיים -
"הוי' עוז לעמו יתן" כפשוטו - שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"²²⁴ - וגם "הוי' יברך את
עמו בשלום". וכפי שמסופר במדרש²²⁵, שלא רק יהודים יודעים מזה, אלא שכל אומות^-
העולם שמעו ש"הוי' עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום", וזה פעל שהם נרגעו ואמרו
שכעת יהיה שלום²²⁶.

(מעובד ע"פ שיחת ליל א' דראש-חודש אייר תשל"ו)

קוראים לו בשבת - והוא הולך כי "ככל הגויים בית ישראל"!

בעת שמברכים הכהנים את בני-ישראל אומרים הם בין השאר: "וישם לך שלום"¹.

הענין של "שלום" אינו כדעת החושבים שאפשר לעשותו על-ידי-זה ש"אחות יש לנו
בבית המלכות"² - כלומר, שצריכים להתנהג כמו הגוי וכאשר הגוי מזמין אותו לשבת -
הוא מגיע, וכשמציע לו מאכליו - אוכל - היות ולדעתם "ככל הגוים בית ישראל"³ - ולכן
וצריכים להתנהג כמנהגי הגוי!

כשמזמינים אליהם ערבי ליום שישי - אומר הוא מלכתחילה שביום שישי - אינו יכול
לבוא, ואת המאכלים - אינו יכול לאכול! אך היהודי - פוחד לומר זאת, וכששואלים אותו
האם הוא רוצה מאכלים אחרים היות והוא יהודי - הוא עונה, שהוא יאכל את מה שכולם
אוכלים, כיון שהרי "ככל הגוים בית ישראל", וזוהי גם הסיבה שהוא יכול לבוא בשבת.

והנה, למרות הידוע שהשבת פועלת על היהודי בין אם רוצה ובין אם לא, וכמובא
בירושלמי⁴ שעם-הארץ אינו משקר בשבת. למרות שהוא עם-הארץ ולמרות שאינו יודע
מהירושלמי הזה - בכל זאת, כשמגיעה השבת, זה פועל עליו שהוא אינו יכול לומר שקר.

וכמו שסופר כמה-פעמים שהיתה ילדה בקיבוץ 'אמיתי', שפעלו עליה שתדליק נר
שבת, וכיון שההורים לא יכלו למנוע אותה מכך - הניחו לה להדליק את הנר. בעקבות כך
השתלשל מזה שההורים הפסיקו לראות טלויזיה באותו מקום בו היה הנר דולק. לאחרי-זה
הכשירו את מטבחם - עד שהם הפכו את כל הבית, לבית יהודי.

שמכל זה רואים עד כמה השבת פועלת על יהודי - ולמרות כל זאת, כאשר קוראים לו
בשבת לבוא, הולך הוא - וכל זה מפני שהוא אוחז ש"ככל הגוים בית ישראל".

ורק כשיהודים מפנימים את העובדה שהם "כבשה אחת בין שבעים זאבים" ולא "זאב
אחד מול שבעים זאבים" - רק בכח זה יוכלו להתגבר על הזאבים, מאחר שכשעומד זאב

• 1) פרשתנו ו, כו.

• 2) ראה מגילה טו, ב.

• 3) לשון הכתוב - יחזקאל כה, ח.

• 4) דמאי ריש פרק ד.

166

מול זאב הרי לשניהם יש נשק (ולאף אחד לא מובטח הנצחון) - אך כשזוהי כבשה מול
זאב, הרי אז הוא לא מתגבר בכח הנשק - ולכן ינצח.

ארץ ישראל שייכת ליהודים לא בגלל "הצהרת בלפור"...

 

ולכן, בשעה שמדברים עמו אודות ארץ ישראל
- אין עליו לומר שארץ ישראל שייכת ליהודים
בגלל 'הצהרת בלפור' - אלא מפני שהקב"ה נתן
להם את הארץ הזו.

כך זה גם בקשר לענין של מיהו יהודי, שרודפים אחר הגוי, ושואלים אותו האם הוא
מסכים שיכתבו עליו שהוא יהודי, וכאשר הוא מסכים - תיכף כותבים על פיסת נייר עם
אותיות מרובעות שהוא יהודי, והוא חותם על-כך. ולאחרי-זה אף נותנים לו שלושים אלף
דולר (שזה כסף שנתרם על-ידי יהודים בעת 'מגבית כל-נדרי') בכדי שיוכל להתיישב בארץ
ישראל - היפך הדין של "לא תחנם"²²⁷.

ואותו אחד שרשם גוים בתור יהודים, טען גם שירושלים הינה עיר לדוגמא - בה יהודים
וערבים יכולים לחיות יחדיו! - הרי כולם יודעים את האמת אודות מה שקורה שם! -
מתגוררים שם שבעים אלף ערבים, ואילו יהודים - לא יותר מכמה מאות, ואף הם נכנסו
לשם בקשיים מרובים, היות שבכלל לא מניחים ליהודים להתיישב בירושלים העתיקה,
ואפשר לבלות חודשים בציפיה לאישור, ורק לאחר-מכן בונים את הדירות. וכל זה הוא בה-
בשעה שלערבים נותנים כסף מהממשלה בכדי שיתגוררו שם ואף בונים בשבילם, בשונה
מהיהודים, שבמשך שמונה שנים הם לא יותר ממאות ספורות.

היהודים בעיר העתיקה חיים בפחד

נוסף לכל הקשיים הנ"ל: היהודים הנמצאים שם - חיים בפחד תמידי, ואף לאחרונה
הערבים הרגו שם יהודי! - הדבר היחיד שעשו בעקבות זה - הוא שלא נתנו לכתוב על-כך
בעיתונים.

ולאחרי-כל-זה עוד אומרים שזוהי עיר לדוגמא איך ערבים ויהודים יכולים לחיות
בשלום!!!

ידוע הרי מה היה בשעה שכבשו את ירושלים העתיקה - ששם נפלו המספר הרב ביותר
של הקרבנות היות והערבים ידעו שחיילי ישראל לא יירו על תיפלותם. ולכן, דווקא לשם
הם הביאו את חייליהם, ומשם הם ירו - ולכן היו שם הרבה קרבנות.

ואותו אחד - שאינו יותר גרוע מהשמאלנים - הוא גם זה שטען שאין לכבוש את
ירושלים העתיקה! - בשעה שהתקיים הדיון האם לכבוש את ירושלים העתיקה או לא -
מפא"י ומפ"ם טענו שצריכים לכבוש את ירושלים העתיקה, והוא טען שלא יכבשו, ונימוקו
עמו: אם יכבשו - יהיו מוכרחים להחזיר. ואם-כן, עדיף שלא יכבשו מלכתחילה!

לכאורה אינו מובן: איזה יהודי אינו רוצה שירושלים תהיה אצל יהודים. מה-גם שיהודי
זה בחייו הפרטיים הוא ירא-שמים ומתפלל שלוש פעמים ביום כשבמהלכם אומר:
"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"?!

הביאור בזה: היות והוא חשב שאם יכבשו את ירושלים העתיקה יהיו מוכרחים להחזיר
זאת ואז הרי יעשו רעש שבעקבותיו יזרקו אותו מהכסא, וכיון שאצלו הכסא הוא העיקר -
עד ל"יהרג ואל יעבור" - לכן הוא טען שאין לכבוש את ירושלים העתיקה.

קרית ארבע - אינה חברון!!!

וכפי שנוהגים בנוגע לירושלים העתיקה - כך גם נוהגים בנוגע לחברון, לא מניחים
ליהודים להתיישב בחברון! וכשהרעישו - היתכן?! - האמנם לא יניחו ליהודים להתיישב
ולחיות בחברון עיר האבות?! - 'נפלה' להם המצאה, שיניחו ליהודים להתיישב ליד חברון,
ואף נתנו לזה שם - "קרית ארבע", וכיון ששם זה נקרא על חברון, כמו-שכתוב בפסוק
"קרית ארבע היא חברון"⁶ - במילא, סברו הם, לא יהיה רעש מכך שלא מניחים ליהודים
להתיישב בחברון.

• 6) חיי שרה כג, ב.

168

אבל כל פעולות אלו אינן משנות את העובדה שמקום זה הוא מחוץ לחברון: לחברון -
כמו לכל עיר - יש את גבולותיה על-פי התורה ואותו מקום הוא בפירוש לא בגבולות
חברון!!!

כיון שפוחדים מהערבים החיים בחברון - שביניהם נמצא (ראש עיריית חברון) השייח'
ג'אבארי הקשור למאורעות תרפ"ט - לכן לא מניחים ליהודים להתיישב שם, ואף לא הניחו
להם ללכת למערת המכפלה בצום גדליה - הכל, בכדי שהערבים לא יהיו 'ברוגז'.

ולא זו בלבד, אלא אף חוקקו חוק שאסור ליהודים לחיות בחברון!!! - בנוגע
לירושלים העתיקה, אמנם לא מניחים ליהודים לחיות שם - אך לא עשו מזה שום חוק,
ואילו בנוגע לחברון - ממשלה יהודית חוקקה חוק שאסור ליהודים להתיישב שם!

ולא הסתפקו בכל זה, אלא המשיכו לטעון שהיות ואנו 'מדינה דמוקרטית' - ממילא
עלינו להתנהג ככל המדינות ולערוך בחירות גם בשכם וברמאללה וכיוצא-באלו (מובן כבר
מה היו התוצאות מבחירות שכאלה)! - באם זו מדינה דמוקרטית, שיעשו בחירות גם
בירושלים העתיקה!

ובשעה שמישהו אומר שכל ארץ ישראל שייכת ליהודים, ורוצה להתדבר עם הערבים
שיסעו משם - מושיבים אותו במאסר, וכאשר הוא נמצא במדינה אחרת 'מוסרים' אותו
שם!

ולאחרי-כל-זה, אותו 'שר' (זה שרשם גויים כיהודים והתפאר בכך שירושלים היא 'סמל
השוויון') מסתובב בעולם, מדבר בשם היהודים והיהדות ודורש שיתנו לו כבוד היות והוא
נותן כסף לישיבות! - הכסף אינו שלו ואפשר לתת אותו למישהו אחר לחלקו. וכאשר
הקב"ה רוצה לתת למישהו פרנסה, הוא יכול לתת זאת בעצמו ללא צורך להזדקק לאותו
אחד!

מנהיג יהודי אינו יכול להיות זה המתגאה בתרבות הגרמנית - במיוחד לאחר שרואים
את כל מה שנשתלשל - בדורנו זה - מ'התרבות הגרמנית'! - מנהיג יהודי אינו מוכרח
להיות 'שר', הוא יכול להיות אחד כזה בעל השקפה תורנית הלומד תורה ומקיים מצוות.

בנוסף לכל הנ"ל: ישנם כאלה האומרים שתקופתנו העכשווית היא 'אתחלתא דגאולה'
ו'עצמאות'! - חושך העולם נהיה כל-כך גדול, עד כדי כך, שאומרים על כזה חושך כפול
ומכופל שהוא אתחלתא דגאולה⁷. ולמצב בו חוזרים כל הזמן על דברי וושינגטון, לונדון,
ביירות, רבת-עמון וקהיר - קוראים הם 'עצמאות'! - זוהי אינה 'עצמאות' - זוהי 'עבדות
כנענית'!

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת נשא תשל"ו)

• 7) ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

170

מסירת שטחים בהתבססות על פסה״ד מגדולי ישראל - גילוי פנים בתורה שלא כהלכה

המאורע שאירע כעת באנטבה - פעל שיפסיקו

 

לדבר על מסירת שטחים. וגם על אלו שעד עתה

אמרו שמוכרחים למסור שטחים כמה שיותר מהר.

אותם דתיים שעד עכשיו אמרו שמותר וצריך למסור שטחים בהתבססם על פסק-דין של
גדולי ישראל, הם "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה"¹, היות שכשהם הביאו את פסק הדין
בשם גדולי ישראל שפיקוח-נפש דוחה שטחים, הם הביאו רק את החלק הראשון, ומשום-
מה הם שכחו לציין את החלק השני:

שגדולי ישראל האמיתיים (לא אותם אלו הרוצים למצוא-חן בעיני מישהו, שהם אינם
גדולים) פסקו, שמי שיקבע האם מסירת שטחים זהו פיקוח-נפשות או לא - הוא רק מי
שמומחה ומבין בענין זה. כשם שבעניני בריאות, המומחה הוא רופא - ולא פוליטיקאי,
כמו-כן בנוגע לבטחון, המומחה לכך הוא איש צבא - אדם שהמקצוע שלו הוא בטחון, את
זה הוא למד, ובזה כל עיסוקו. וכידוע מה שמובא בגמרא^{228 229} ״אומן - חזקה לא מרע אומנתו".

ואחד כזה צריכים לשאול: מה יגרום פחות פיקוח-נפש - החזקת השטחים, או מסירתם
חזרה?

ואכן, מפורסם וידוע לכולם, ששאלו זאת כבר את אנשי הבטחון, ואף קיבלו מהם
תשובה ברורה לכך: שאם ימסרו את השטחים הנמצאים ליד תעלת-סואץ - יגבר אז המצב
של פיקוח-נפש. ואותם אלו שמעונינים למסור שטחים יודעים זאת, ושבכך מקשים את
ההגנה על כפר-חב"ד, ועל בני-ברק, ועל מאה-שערים, ועל חדרה ועל עין חרוד ובכל מקום
בו נמצאים יהודים, ולמרות זאת, כיון שהם רוצים למצוא-חן בעיני אומות-העולם והם
רוצים לקבל כסף, הם מוכנים למסור את השטחים ולעשות את מצב הבטחון גרוע יותר -
וכל זה, עבור בצע-כסף.

ואותם אלו, המביאים את דבריהם של גדולי ישראל, עושים את הדבר הגרוע ביותר
ב"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה": הם משמיטים את הסוף! אף אחד לא חולק על כך
שפיקוח^-נפש דוחה שטחים, כי הרי אנו עדיין בעומק הגלות, קודם ביאת המשיח, וקודם
'אתחלתא דגאולה'³, ולכן צריך להיות ענין של "ודרשו את שלום העיר גו'"⁴, וממילא ברור
הדבר שפיקוח-נפש דוחה שטחים. אבל הם שכחו להוסיף שאין כל חילוק היכן הוא
השטח: ליד תל-אביב או בירושלים החדשה! גדולי ישראל הרי אמרו זאת על כל מקום
בכדור העולם, שזה כולל גם את ירושלים החדשה וירושלים העתיקה, ולא רק את השטחים
המשוחררים שלפי-זה, צריכים למסור גם את תל-אביב.

הקב"ה אכן עזר, וכל השטחים שנלקחו על-ידי ישראל לפני שש שנים, הוסיפו בהגנה
על כל היהודים הנמצאים בארץ ישראל שעליה נאמר⁵: "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלוקיך
בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".

וכאמור לעיל, שהיות וכל המומחים לעניני בטחון אמרו בצורה ברורה שמסירת שטחים
מקשה (איני רוצה להשתמש בביטויים שהם השתמשו - ביטויים הרבה יותר קשים
מהביטוי 'מקשה') על מצב הבטחון של כל היהודים הנמצאים בישראל, וכאמור, שחלקו
השני של פסק הדין של גדולי ישראל הוא: שבנושא מסירת שטחים צריכים לשאול מומחה
לעניני פיקוח^-נפשות ובטחון. לכן, כיון שאנשי הבטחון אומרים שאסור למסור את
השטחים - ממילא, צריכים כל השטחים להישאר ברשות ארץ-ישראל.

(משיחת כ"ף מנחם-אב תשל"ו)

• 3) ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

• 4) לשון הכתוב - ירמיהו כט, ז.

• 5) עקב יא, יב.

172

משתיקים העובדה שבניירות הרשמיים הר הבית ומערת המכפלה רשומים על שם הגויים::

נמצאים אנו כעת בזמן של "עקבתא דמשיחא", ומפעם לפעם אף ישנם ענינים
המזכירים לנו זאת. שמאורעות אלו אינם מקריים, אלא יש לדעת שהם בהשגחה פרטית,
וסיבת התרחשותם היא בשביל לעורר יהודים, שיהיו טובים יותר מכפי שהיו עד עתה,
ושיהיה להם טוב יותר, ולא חלילה - להיפך.

בזמן האחרון ממש, נוספו כמה ענינים חדשים, והיות ואין כאן המקום להאריך בכך,
יכול כל אחד להתבונן בהם ואז ימצא בודאי כמה וכמה נקודות מהם אפשר ללמוד הוראה.

וכאן אתעכב רק על שתי נקודות, הנוגעות הן בכלל והן בפרט:

ידועה תורת הבעל^-שם^-טוב¹ שכל דבר שיהודי רואה או שומע, ישנה בזה הוראה
בעבודתו לבוראו. ועל^-אחת^-כמה^-וכמה כאשר הוא רואה מאורע כללי שאירע, לא רק עמו
או עם מספר קטן של יהודים, אלא עם הרבה יהודים, שאז, ודאי שהיא הוראה כללית יותר.

אך לא תמיד מגלים את כל המאורעות שקרו, כיון שזה עלול לצער יהודים. והיות שאנו
נמצאים כעת ב"זמן שמחתינו", לא נאריך בדבר המצער. אך מה שכן יכולים ללמוד מכך,
הוא - שרואים כיצד החמיצו דבר מבהיל (והמציאות נשארת כך, אף-על-פי שישנם כאלו
בממשלה העושים את עצמם כלא^-יודעים).

עד היום רשום בניירות הרשמיים, שה'בעל-הבית' על ירושלים העתיקה ועל הר הבית
[שעודנו קדוש, שהרי "קדושה ראשונה קידשה לשעתא וקידשה לעתיד לבוא". כלומר,
שהקדושה אינה בטילה לעולם, כפי שהרמב"ם כותב שהשכינה אינה בטילה, וכך הוא הדין
להלכה בפועל^{230 231}] - הוא גוי. ויודעים מי הוא, וזה מוסכם עד היום הזה, ואף אחד אינו רוצה
להתעסק בזה, אלא משתיקים את העניין.

וכמו-כן בנוגע למערת המכפלה יחד עם השטח שסביב לה - שבניירות הרשמיים כתוב
שהם שייכים לגוי! וזה הרי בדיוק ההיפך (לא רק מאהבת ישראל, אלא גם) מאהבת הצדק
והיושר!

כי בפשטות, כשם שלקחו כמה מקומות שעזרו לבטחון, ושילמו עליהם בדרכי נועם
ובדרכי שלום, כמו-כן יכלו לעשות את אותו הדבר בנוגע למקום מקדשנו ומערת המכפלה.
ולמרות זאת - זה נשאר כך עד עצם היום הזה, והגורמים האמורים להיות אחראים לכך,
עושים עצמם כלא^-יודעים מזה, למרות שהדבר ידוע לכל.

וכפי שדובר כמה פעמים, שאליהו הנביא צעק בהר הכרמל על היהודים שעבדו עבודה^-
זרה "עד מתי תפסחו על שתי הסעיפים"? - אם אתם רוצים לבחור בדרך מסויימת - תבחרו
בה; ו"אם ה' הוא האלוקים - לכו אחריו"³, אבל אל תפסחו על שתי הסעיפים, שלעתים
תתנהגו כך ולעתים אחרת, כי פסיחה על שתי הסעיפים - במידה מסויימת, גרועה הרבה
יותר מעבודה זרה⁴.

והעיקר הוא, שבנושא זה אפילו לא "פוסחים על שתי הסעיפים": מיד לאחר שכוחות
ישראל כבשו את ירושלים וחברון, כבר ידעו שישנו נייר רשמי מזמן הטורקים, בו כתוב
שהר הבית ומערת המכפלה שייכים לערבים - אף שזה לא היה על-פי צדק ויושר, כי הרי
אותו ערבי לא קנה אותם ב^-400 שקל כסף! ולמרות זאת, לא עשו מאומה בנוגע לזה,
והשאירו את הבעלות כפי שהיא.

אשליה לחשוב שמסירת השטחים תגרום התקרבות הערבים ליהודים!

ואותם נציגים דתיים המתנגדים בתוקף לכתוב בחוק הגיור את המילה 'כהלכה', מכיון
שאם לא כן הם לא יוכלו לשבת על הכסאות - גם ידעו מכך, ובכל זאת לא עשו כלום.

ובפרט, שהבעלות על הר הבית ומערת המכפלה היתה ברשות שר הדתות דאז (שהיה
דתי, וכעת הוא כבר בעולם האמת). והדבר הראשון שהיה עליו לתקן, הוא: שאם לא
רושמים את המקומות רק על שמם של היהודים, הרי מאחר ומקומות אלו שייכים, רחמנא
ליצלן, לשלש דתות (להבדיל בין דת לדת), אזי לכל^-הפחות היו צריכים לרשום אותם על^-
שם שלשה 'בעלי^-בתים' - ולא רק על שמם של הערבים.

• 3) מלכים-א יח, כא.

• 4) וראה בארוכה בלקו"ש ח"א, תשא, אות י"א.

174

ולמרות זאת, גם את זה הם לא עשו, כיון שהם פוחדים מהגוי. ועוד מגוי שהם עצמם
ניצחו אותו במלחמה, והוא גוי שבעצמו צועק שניצחו אותו, ואף ביקש חסד ורחמים
מישראל - כפי שהיה המצב אז. ובכל־זאת פחדו ממנו, ולא שינו את הבעלות על המקומות
הקדושים!

וכעת הם מוסיפים ואומרים, שהשארת מקומות אלו בבעלות הערבים, קשורה עם
בטחון!

הרי זה בדיוק להיפך! כפי שראו במוחש שכשמסרו שטחים מסויימים, זה לא פעל
שהערבים יהיו יותר קרובים ליהודים.

ובכל זאת, הם אינם רוצים כלל להכיר בזה, היות והם רוצים להשלות את עצמם, שמה
שכתוב ברש״י²³² ש״הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב", לא מדבר בקשר לדיפלומטים.

הערבים הצעירים כבר לא נקנים ב׳משאית׳ ׳כסף׳ ו׳כבוד׳!

אותם נציגים ממשלתיים מתעסקים עם הערבים החיים כעת, בדיוק כפי שהם התעסקו
עם הערבים שהיו באותם מקומות לפני 30 שנה. ולא לוקחים בחשבון שבינתיים צמח שם
דור צעיר. הם חושבים שכמו שהיה אצל הערבים המבוגרים, שכאשר נתנו להם כסף,
משאית יפה, כבוד וכדומה, הרי בזה 'קנו' אותם לגמרי, והם כבר היו ב׳כיס' שלהם - כך
הוא גם אצל הערבים הצעירים.

אך האמת היא, שזה כלל לא כך, וכל הדברים האלו לא תופסים מקום כלל אצל
הצעירים, וכשנותנים להם שוחד, זה לא פועל עליהם כלום. ומכיון שרואים שהערבים
הצעירים (שכעת גם הם כבר אינם צעירים...) משתלטים אט אט על כל המקומות, צריכים
לשנות את השיטה, כי הרי אצלם השוחד לא תופס מקום כלל. ולמרות זאת ממשיכים ללכת
איתם באותה שיטה: מבטיחים להם כסף, כבוד וכדומה.

ומזה השתלשל אחר-כך מה שאירע בימים

 

האחרונים! שבגלוי עשו זאת הצעירים. אמנם גם
המבוגרים הסכימו לזה, אך עיקר הקשיים היו

מהצעירים. ובכלל, הרי מיום ליום כל מה שקורה שם נעשה תלוי יותר ויותר בצעירים
הערבים ופחות במבוגרים שבהם.

שכל זה מכריח שצריכים לשנות את הגישה: שאם מחליטים החלטה מסוימת, צריכים
לעשות אותה עד הסוף. מחליטים ימין - שיהיה ימין, מחליטים שמאל - שיהיה שמאל. וכך
גם במסירת שטחים - למסור או לא למסור. כי צריכים לקחת בחשבון, שהמצב כעת אינו
כמו שהיה לפני 25 שנה. כעת מתעסקים עם ערבים שענינים אחרים תופסים אצלם מקום,
שהם לא אותם דברים שתפסו מקום אצל צוררי ישראל לפני שלושים, ארבעים, חמישים או
שישים שנה.

ומזה אף ישנה הוראה בנוגע ליהודים: שיש לדעת שכשמתעסקים עם יהדות -
מתעסקים עם דור צעיר - יהודים צעירים. כי את היהודים המבוגרים ניתן לקנות על-ידי
'כסא', רחמנא-ליצלן: שכאשר ימנו אותו לתפקיד נעלה יותר, ומכל-שכן כאשר ימנו אותו
לשר, הוא ישתוק גם כשפוגעים בקודשי ישראל, ואף יסע מסביב לעולם ויטען - "שלום
עליך ישראל"!

אם בעניני בטחון לא מתחשבים בך - לפחות תפעל בעניני הדת...

עד לפני חמש שנים התפאר אותו אחד בכך שירושלים העתיקה היא דוגמא לדו-קיום
בין יהודים לערבים, וירושלים היא כשמה - 'עיר השלום'; ומכך ראיה שהוא וחבריו
צריכים להשאר לשבת על הכסא, ובמילא הם לא ישנו, לא את חוק 'מיהו יהודי' ולא את
שאר הענינים, אלא הם ישתקו.

וכשאומרים לו הרי אתה וחבריך בממשלה, ואם כן, תפעלו משהו לחיזוק הדת, התורה
והמצוות, הוא עונה: אין עתה הזמן לכך, כעת צריכים לחשוב על בטחון. בבטחון הוא הרי
בין^-כה לא יכול לפעול כלום, כיון שכלל לא שואלים אותו ואף לא מתחשבים בדעתו, ועד
כדי-כך שבראותו זאת הוא כבר הפסיק להביע את דעתו בעניני בטחון.

וממילא היות וצומח כעת דור צעיר, והם הרי לא יתנו לכל הענינים להתנהל כפי
שהתנהלו עד עתה, לכן על המבוגרים לדעת, שאמנם כעת, הם יושבים על ה'כסא', ופועלים
גם על המבוגר השני שלא ידחוף אותם מכסאותיהם, אך סוף^-כל^-סוף הצעירים יורידו אותם
מהכסא.

ומכיון שבכל מקרה יורדו המבוגרים מכיסאם, עדיף שזה יהיה בסיבת מלחמתם עבור
יהדות, ולא מצד זה שהוכרחו על^-ידי הצעירים לרדת מה'כסא'. על^-דרך מה שהגמרא²³³
מספרת, על פפוס בן יהודה שאמר לרבי עקיבא: "אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי
תורה ולא על דברים בטלים"...

וההוראה שאנו צריכים ללמוד מזה (שהרי כאן לא יושבים אותם יהודים, ואינני יודע
אם יועיל משהו בזה שידברו אתם, אבל מה שנוגע לנו) הוא - כמדובר לעיל, בנוגע ל'מבצע
חינוך'. שמכיון שרואים אצל האינם^-יהודים שההנהגה והשלטון מתחיל לעבור לידיהם של
הצעירים, הרי מובן מזה גם בנוגע אלינו עד כמה נוגע העניין של "ושננתם לבניך - אלו
התלמידים"²³⁴ - שצריכים להשתדל בחינוך הצעירים.

ישנה נקודה עיקרית נוספת בזה:

'הרעש' שהיה בירושלים העתיקה ובחברון, לא היה בגלל תביעות גשמיות, אלא בגלל
תביעות של דת ואמונה, שהערבים דרשו שיאפשרו להם להתפלל כרצונם. ואם כך הוא
באמונה הטפילה שלהם, הרי על^-אחת^-כמה^-וכמה שכך צריך להיות בנוגע לתורה הקדושה
שלנו.

ישנם הטוענים שהחלטה בעניני הדת היא כפיה דתית וצריכים להחליט על פי הצבעה,
אך יש לדעת, שהצבעה שייכת רק על דבר שהוא ברשותם. ואילו בדבר זה, ליהודי 'אין
ברירה', כיוון שהוא נולד יהודי, וכפי שאדמו"ר הזקן אומר²³⁵ שיהודי אינו רוצה ואינו יכול
להתנתק מאלקות.

הטענה והדרישה האמיתית שיש לטעון היא הטענה הכתובה בתורה - שיהודי צריך
להתנהג כפי שהקב"ה רוצה. - שזה נאמר בנוגע לכל יהודי, על^-אחת^-כמה^-וכמה בנוגע
לציבור של יהודים, על^-אחת^-כמה^-וכמה ציבור גדול של יהודים, ועל^-אחת^-כמה^-וכמה
בנוגע ליהודים הנמצאים בארץ הקודש - "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית
השנה ועד אחרית שנה"²³⁶.

וטענה זו היא לא רק בנוגע להר הבית ומערת המכפלה, אלא בנוגע לכל ארץ ישראל,
שהיא ניתנה ב"ברית בין הבתרים"¹⁰ בתור "ארץ הקודש" ל"גוי קדוש". והדרך להחזיק
בארץ הקודש, ובאופן של "ונתתי שלום בארץ"¹¹ - זהו אך ורק על^-ידי עניין התורה, כי
התורה "ניתנה לעשות שלום בעולם"¹².

ומדרישת הערבים הצעירים שרק אלו הצריכים להתפלל במערת המכפלה - הם אלו
היכולים להחזיק בה (שלדעתם - הערבים צריכים לקבל זאת היות, ו'נביאיהם' היו שם) -
מובן שגם היהודים צריכים להתנהג כך וככל שנתקרב לתפילה כפי שציוה הנביא היהודי -
כך יתחזק יותר בטחון היהודים בארץ הקודש, שהבטחון שעל-פי דרך הטבע יהיה בהצלחה
רבה ומופלגה.

אמנם זוהי לא ׳אתחלתא דגאולה׳, אך כיום, בשונה משנים עברו, מערת המכפלה בידינו!

. . וכאשר יהודי הולך יחד עם התורה, הוא נעשה גם בריה חדשה בכל יום - שאחד
הטעמים לכך שאומרים בבוקר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי", הוא -
מכיון שכל יום הוא נברא מחדש. ורואים בטבע, שכשדבר נולד זה^-עתה, יש לו את כל הכח
והמרץ; ומכיון שאומרים שיהודי הקשור עם התורה נברא בכל יום מחדש - הרי מובן שאין
לו מה להתפעל מהעולם הקשור עם דברים שמתיישנים, שהרי כך הם כל עניני העולם,
שאינם דברים נצחיים כתורה ומצוותיה.

והטענה, שמכיון שכבר ריבוי שנים שמתנהגים באופן הפכי, אזי היתכן שפתאום ישנו
זאת - אזי אם היהודים היו מחשבים כאלה חשבונות, היו צריכים להתנהג כפי שהתנהגו
במאות השנים האחרונות, ואם אכן היו מתנהגים כך - המעמד ומצב בחברון ובירושלים
עיר הקודש לא היה כפי שהוא כעת.

אמנם חס^-ושלום ורחמנא-ליצלן לומר על כך שזו "אתחלתא דגאולה"¹³, אבל בכל-זאת
המעמד ומצב עתה אינו דומה למעמד ומצב שהיה לפני מאות שנים - שאז לא היתה גישה

• 10) לך-לך טו.

• 11) בחוקותי כו, ו.

• 12) רמב"ם הל' חנוכה פ"ד הי"ד.

• 13) ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

178

למערת המכפלה ואילו עתה יש גישה לשם - אזי כאשר ישנו מעמד ומצב שאנו נמצאים
בחושך כפול ומכופל של הגלות, וישנה גישה למערת המכפלה - צריכים לצעוק שמערת
המכפלה היא מקום שיהודים מתפללים, ומשם התפלה עולה השמימה - ואמנם התפלה
עולה על^-ידי קדש^-הקדשים, אך היא עולה יחד עם התפילה של אברהם, יצחק, יעקב, שרה,
רבקה ולאה (ורחל הקבורה במקום אחר [=בית-לחם]).

(מעובד ע"פ שיחת י"ג תשרי תשל"ז)

חברון שייכת ללויים בלבד - לא לאף אחד אחר!

ידועה תורת הבעל-שם-טוב¹ ש'במקום שרצונו של אדם - שם הוא נמצא', ממילא
כשיהודי רוצה לעשות הקפות בחברון - הרי שאז נמצא הוא שם.

והשמחה של שמחת תורה - תפעל כלפי חברון וסביבותיה (וכך גם על כל ארץ ישראל),
שיראו בגלוי שהיא ניתנה ליהודים באופן של "ברית עולם" - לדורי דורות!!!

ומכיון שכך אמר הקב"ה ו"דבר אלקינו יקום לעולם"² - ממילא היהודים הם הבעלי-
בתים היחידים שם, ולאף אחד אחר אין שליטה על כך.

והיות שבארץ ישראל עצמה, ישנם ארבעים ושמונה ערים השייכות ללויים וביניהם
חברון - הרי שלהקפה זו (החמישית) - יגשו הלויים (הן הלויים הדרים בארץ הקודש ואשר
נמצאים כאן לזמן קצר, והן הלויים שלעת-עתה דרים בחוץ לארץ), וינגנו את המארש
הידוע (=מארש הניצחון), ויכריזו בגלוי לעין כל אשר הקב"ה הביא את חברון ללויים
ולאף אחד אחר אין שליטה על-כך.

ומדיבור זה ירד למעשה בפועל, בביאת משיח צדקנו, אשר אז תהיה ליהודים את כל
ארץ ישראל השלימה.

(ר"ד כ"ק אדמו"ר שליט"א - בעת ההקפות, לפני הקפה ה', ליל שמיני-עצרת תשל"ז)

• 1) כתר-שם-טוב, הוספות, אות לח. וש"נ.

• 2) ישעי' מ, ח.

180

היות והקבה הוא זה שנתן את ארץ ישראל לגויים - לכן גם יכול לקחתה מהם!

בתחילת פירושו על התורה¹ מביא רש"י את הפסוק^{237 238} "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם
נחלת גויים". כלומר, שיכול להיות מצב בו יטענו הגויים כלפי היהודים: "לסטים אתם" -
ארץ זו שלנו הייתה, ולקחתם אותה מאיתנו; אשר לכאורה טענה זו מתקבל על הדעת.

ועל זה אומר רש"י ל"בן חמש למקרא", שכשיגיע גוי ויטען טענה זו - יש לענות לו:
"כל הארץ של הקב"ה היא, ברצונו נתנה להם". כלומר, שאף אחד לא מכחיש שהכנעני
ישב בארץ ישראל - אך, זה שהשבעה אומות ישבו שם לא היה מצד "כוחי ועוצם ידי"²³⁹,
אלא רק מכיון שהקב"ה החליט לתת להם זאת - "ברצונו נתנה להם". וכיון שהקב"ה הוא
זה שהחליט לתת להם זאת - לכן, הוא גם יכל להחליט לקחת מהם זאת - "ברצונו נתנה
לנו". ובמילא, כעת, אין להם שום שייכות לארץ ישראל.

ומכיון שרש"י אומר שמענה זה יש לענות לגוי, מוכח - שזה אכן יתקבל בשכלו של
הגוי!

והנה, כיון שידוע שרש"י מפרש בצורה שגם "בן חמש" יבין זאת - לשם-מה על ילד
כזה קטן לדעת זאת, מה זה נוגע לו?!

אלא, בשעה שילד יהודי יפגוש ילד שאינו יהודי, והלה ישאל אותו שאלות שונות
בעניני יהדות - והילד היהודי יענה עליהם תשובות ברורות אשר הילד הגוי יקבל אותם -
הנה כשהגוי יעלה (בין שאר שאלותיו) את הטענה: "לסטים אתם" - על זה יאמר לו הילד
היהודי: "ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"; העולם אינו הפקר. יש בעל-
הבית לעולם אשר הוא החליט לתת ארץ זו בתחילה לשבעה אומות, ואחר-כך לקחת זאת
מהם ולהעביר זאת לרשות היהודים.

מענה זה, לא אומרו רש"י משם עצמו, אלא מביאו משם ר' יצחק, שאף הוא לא אומר
זאת מעצמו - אלא כך כתוב בפסוק: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים".

ולטענה שהעולם הוא 'דמוקרטי', ולכן יש ללכת אחר הרוב - הנה כשמדובר אודות
הקב"ה - לא שייך שום ענין של 'רוב'.

וכשאומרים כל זאת לגוי, ובכל התוקף - 'דברים היוצאין מן הלב' - אזי יפעלו הדברים
את פעולתם והגוי יקבל זאת.

ולמרות שאנו עדיין בגלות, וישנו הענין של "אל ידחקו את הקץ" ו"שלש שבועות"⁴,
ואף צריך להיות "ודרשו את שלום העיר כי בשלומה יהיה לכם שלום"⁵ - בכל זאת יש
לדעת, שגם בזמן הגלות - ארץ ישראל שייכת רק ליהודים. וכפי שנאמר "ומפני חטאינו
גלינו מארצנו"⁶ - למרות שגלינו, עדיין היא ארצינו.

(מעובד ע"פ שיחת ליל שמחת-תורה תשל"ז)

למרות ש״גלינו״ - עדיין היא "ארצינו"!

... "ומה כאן הויכוח על השטחים? איזה ׳כיבוש׳ יש כאן? הרי זה לא יותר, מאשר שטח,
שאנחנו היבעלי בתים׳ עליו מקדמא דנא. ומי שרוצה לדעת, מה הם גבולות הארץ - שיפתח
את החומש!״ - מתרגש האדמו״ר וידו מצביעה אל עבר מדפי הספרים.

אמת נכון הדבר: ״ומפני חטאינו גלינו״ - אומר הצדיק בלהט עצור - אך: "מארצנו"!!
אף-על-פי שגלינו, היא בכל זאת ארצנו! - ולפי שיטת חב״ד, שאפילו את הרעיונות הנשגבים
ביותר יש להסביר באופן, שכל ילד יבינם - הוא מוסיף ואומר: - "וכי כאשר אצא מביתי
לטייל - כלום פירוש הדבר, שביתי כבר אינו שייך לי? !״.

(מתוך יחידות של הרב יהודה פלדי - נדפס ב"הרבי - שלושים שנות נשיאות" - ע׳ 120)

• 4) כתובות קיא, א ובפרש"י.

• 5) ירמיה כט, ז.

• 6) נוסח התפילה - מוסף לג' רגלים.

182

ביום שמחת-תורה ביקר ב-770 שגריר ישראל באו"ם מר
חיים הרצוג. במהלך הביקור נשא הרבי שיחה זו, ובה דרש
ממר הרצוג שיכריז באו"ם שהיות והוא לוי - ממילא העיר
חברון שייכת לו. מר הרצוג אכן קיים את בקשתו של הרבי,
והכריז זאת.

מערת המכפלה של היהודים אף קודם מתן תורה - היות והיא רכושו הפרטי של אברהם אבינו!

[דיבר על-כך שחברון שייכת ללויים ואח"כ אמר]:

ולא יועילו שום טענות של פוליטיקה, דיפלומטיה, או רצון לוותר על שטחים
מסויימים, מכיון שאי^-אפשר לשנות את האמת שארץ ישראל היא ארץ הקודש, והיא
קשורה ליהודים שעליהם נאמר¹ שהם "גוי קדוש", ו"אתה בחרתנו מכל העמים"^{240 241}.

וכפי שהוא בנוגע לברכת הארץ - שהגויים לא מצליחים ואין להם שום ברכה בארץ
הקודש, כפי שרש"י מביא בפירושו על התורה²⁴², על^-אחת^-כמה^-וכמה בהלכה - שאין לגויים
אחיזה בארץ הקודש.

ובארץ הקודש גופא, ישנן ארבע עיירות²⁴³ הנקראות 'ערי הקודש', שאחת מהן היא חברון
עיר הקודש השייכת לעם ישראל. ובפרט על^-פי הידוע²⁴⁴, שכ"ק אדמו"ר האמצעי השתדל
והצליח לקבל נחלה בחברון.

וכל הנ"ל בא בהמשך למה שדובר בשמיני^-עצרת (בעת ההקפות) שיכריזו גלוי לעין^-
כל, במעמד עשרה מישראל - שעל^-פי תורה זה פרסום הכי גדול - שחברון היא עיר
השייכת ללויים. והיות שגם לישראלים, ואפילו לכהנים, אין בעלות על חברון - על^-אחת^-
כמה^-וכמה שלגויים אין בעלות עליה.

אמנם כל זה צריך להיות בדרכי שלום, ובצורה של "אל תדחקו את הקץ", וישנם
ה"שלש שבועות"²⁴⁵. ומכיון שנמצאים עדיין בגלות, גם בהיותנו בארץ ישראל, צריך להיות

"ודרשו את שלום העיר גו'"⁷, ואף "מפרנסין עניי עכו"ם"⁸ - אך זה עדיין לא מתיר למסור
חלק ונחלה בחברון למי שאינו לוי, ועל-אחת-כמה-וכמה לגוי, רחמנא-ליצלן!

טוענים שהגוי יתרגז - את הגוי הרי לא מרמים, היות והוא יודע ש"כי ביצחק יקרא לך
זרע"⁹, ושפסוק זה ממעט את ישמעאל ומדגיש בדוקא שלא בישמעאל יקרא לך זרע.

ובפרט בנוגע למערת המכפלה, שאותה הרי קנה אברהם אבינו ב"ארבע מאות שקל כסף

עובר לסוחר"¹⁰, ובתורה כתוב¹¹ "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת",
שמפסוק זה מובן שאין לישמעאל שום שייכות למערת המכפלה. ופסוק זה מופיע בתורה
שבכתב שאפילו הצדוקים מודים בה. ואף תורגמה על^-פי דין ל"שבעים לשון"¹² כדי שגם
אומות^-העולם יוכלו להבין אותה.

ויתירה מזו, עוד קודם מתן^-תורה, וקודם הענין של "אתה בחרתנו מכל העמים", היתה
מערת המכפלה רכושו הפרטי של אברהם אבינו, ואף מצד "דינא דמלכותא"¹³ - מלכות
הגויים - היתה היא שייכת אליו. וממילא, עם כל חשיבותו של ישמעאל, כתוב¹⁴ עליו
"וישלחם . . קדמה אל ארץ קדם". כלומר, שאברהם עצמו פסק שכל נכסיו יהיו ליצחק.
ובמילא, לא נוגע כלל מתן^-תורה בשביל לדעת שמערת המכפלה שייכת לאברהם, אלא אף
מצד "דינא דמלכותא דינא" זה שייך לו, היות ואברהם קנה אותה, ויורשו הוא יצחק,
וביצחק עצמו: רק "ביצחק ולא כל יצחק"¹⁵ - יעקב ולא עשיו.

(מעובד ע"פ שיחת יום שמחת תורה תשל"ז)

• 7) ירמיהו כט, ז.

• 8) גיטין סא, א.

• 9) וירא כא, יב.

• 10) חיי-שרה כג, טז.

• 11) וירא שם, י.

• 12) לשון הכתוב - תבוא כז, ח. ובפירש"י.

• 13) ראה גיטין י, ב.

• 14) חיי-שרה כה, ו.

• 15) ראה נדרים לא, א.

184

בטענת הערבים לבעלות במערה - טמונה התשובה לטענתם...

[דובר על כך שחברון מבטאת את האחדות של בני ישראל, ושזה מרומז בשם 'מערת
המכפלה' - לשון יחיד].

מזה מובן, עד כמה מושללת לגמרי המחשבה המבהילה לחלק, חס^-ושלום, את מערת
המכפלה, השייכת לאברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה ואדם^-הראשון וחוה.

והנה, כמדובר כמה פעמים, שמכיון ואנו עומדים בחושך כפול ומכופל, צריכים ללמוד
מגוי ענינים הכי פשוטים, שאילו זכינו - היינו לומדים אותם מהתורה וכדלהלן:

כאשר פרסמו סברא מבהילה זו נעמד ישמעאלי מסויים והרעיש: היתכן שיחלקו את
המערה, ויקחו חלק ממנה עבור היהודים - הרי כבר יותר מאלף שנה שהמערה שייכת
לערבים, והם אף התפללו שם - והיתכן שיקחו מהם חלק ממנה ויתנו אותו ליהודים?!

ולפלא וצער, שלא הבינו שזו הוראה מלמעלה ליהודים, שידעו מה לטעון:

מבואר¹ בכמה ספרי חקירה, קבלה וחסידות, שלגוי אין בחירה. כיון שכוח הבחירה הוא
מצד זה ש"הן האדם היה כאחד ממנו"^{246 247} - שפסוק זה נאמר רק לגבי יהודים, מה^-שאין^-כן
אצל גויים הרי "לב מלכים ושרים ביד ה'"²⁴⁸.

ומזה מובן, שכאשר גוי אומר דבר מסויים, ויהודי שומע את זה - זוהי הוראה גלויה
מלמעלה עבורו, וכידוע מכמה סיפורים שאירעו אצל הבעל^-שם^-טוב ותלמידיו. וכמו-כן
הוא גם בנדון^-דידן:

הערבים הרי לא אמרו שמערת המכפלה שייכת אליהם מתקופת ה'ארבעה זוגות'
שהיתה לפני כמה אלפי שנים, אלא טוענים שזמן בעלותם הוא 'כבר למעלה מאלף שנה' -
שזה הרי לאחר תקופת בית^-המקדש הראשון וגלות בבל ואף לאחר תקופת בית^-המקדש
השני, ועל-אחת-כמה-וכמה לאחר שיעקב קבר שם את לאה...

ואם^-כן פשוט וברור, והערבים עצמם אף מודים בזה, שלפני אותם 'אלף שנה' - לא
היתה להם שום שייכות למערת המכפלה. וכל בעלותם היא בסך-הכל אלף ארבע מאות
ושבעים שנה, שהרי לפני^-כן לא היתה קיימת כלל הדת הישמעאלית. שמעובדה זו עצמה
מובן, שבמשך אלף השנים שלפני^-כן - מאז שאברהם אבינו קנה את המערה - כולם מודים
שה'בעלי^-בתים' היחידים היו היהודים.

ואם-כן, בטענתו של הגוי עצמה, נמצאת תשובה ברורה שלא שייך לחלק את מערת
המכפלה:

אם לא יכולים לקחת חלק מהמערה מרשות הישמעאלים היות שהם נמצאים שם
למעלה מאלף שנה, הרי כל^-שכן וקל^-וחומר שלא יכולים לקחת מהיהודים חלק מסויים,
חס^-ושלום, מכיון שבעלותם על מערת המכפלה היא אלף שנה קודם שנהייתה בכלל
מציאותה של דת ישמעאל.

ואם^-כן, היה היהודי צריך לבוא ולומר לגוי: אתה עצמך אומר שמזמן אברהם אבינו עד
לפני 1400 שנה, היו היהודים הבעלי^-בתים היחידים שם, אם^-כן כיצד זה נהיה שלך?! כלל
לא 'תופסים' את המסר הטמון בדיבוריו של הגוי - שמתוך דיבורים אלו יוצאת הטענה הכי
ברורה שיהודים יכולים לטעון - שמערת המכפלה שייכת אך רק ליהודים!

המערה שייכת ליהודים - מצד התורה וגם מעד יושר אומות-העולם!

ועד כדי כך גדול החושך, שההצעה המבהילה למסור את מערת המכפלה באה מיהודי
שיש לו 'סמיכה' לרבנות, ובתור רב הוא הציע שצריכים לחלק את מערת המכפלה!

האמת היא שגם כאשר פוליטיקאי מציע הצעה כזו מטעמים פוליטיים ומצד ש"אין יד
ישראל תקיפה"²⁴⁹, זוהי בעיה, משום שעל ידי כך נותנים לגוי מקום לטעון שחצי מהמערה
ודאי שייכת לו.

אך כשהצעה זו באה מיהודי שיש לו 'סמיכה' לרבנות, והוא אומר בתור רב, שחצי
מהמערה שייכת לערבים, על^-אחת^-כמה^-וכמה שצריכים לשלול סברא משונה זו, מאחר
והכל מודים שלפני אלפיים שנה - קודם שהייתה דת ישמעאל - המערה הייתה שייכת
ליהודים בלבד.

ולכן, הכרח גמור לבטל סברא זו, ומלכתחילה אין לה שום מקום: הן מצד התורה, והן
מצד הצדק והיושר של אומות^-העולם, וממילא 'כן יקום', שגם עתה תהיה המערה ברשותם
של היהודים!

וכשם שזה בנוגע למערת המכפלה, כך הוא גם בנוגע לכל העיר חברון, שעליה אומרת
התורה שהיא ניתנה ללויים באופן של "ברית עולם".

וכן הוא גם בנוגע לשלימותה של כל ארץ ישראל, כפי שמבואר בתלמוד בבלי²⁵⁰
ובתלמוד ירושלמי²⁵¹ שכיבוש הארץ החל על^-ידי^-זה שהקב"ה אמר לאברהם²⁵² "קום התהלך
בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", ואחר-כך אמר "לזרעך נתתי את הארץ הזאת -
אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה"²⁵³. כלומר, שאז נעשתה ארץ ישראל "נחלת עולם",
ל"עם^-עולם" - היהודים, ובאופן של "ברית עולם". וכל זאת - כיון שזה מגיע מ"מלך
העולם", "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"²⁵⁴.

אך בשביל מערת המכפלה, כלל לא נזקקים לפסוק זה, ולאומות^-העולם אין מלכתחילה
שום טענה, מכיון שאברהם קנה אותה מבני חת ושילם עבורה בכסף מלא - "ארבע מאות
שקל כסף עובר לסוחר"²⁵⁵.

(מעובד ע"פ שיחת אור ליום ו' ערב-שבת-קודש, פרשת נח תשל"ז)

בעלות כל יהודי על כל שעל מא״י - כי כך החליט הקב״ה

[דיבר על כך שענינים שמדברים עליהם עכשיו צריכים להתבצע במעשה בפועל מיד
ועל אתר, ושלכן יוסיפו בצדקה, הן האנשים הנמצאים בבית מדרש זה והן אותם ששומעים
זאת במקומם הם, והן אותם אלו שיהיו מחר - ערב מתן תורה - בכותל המערבי, ואחר כך
אמר:]

כל זה ידגיש עוד יותר בפני כל הגויים, שכל ארץ ישראל שייכת ליהודים, ושכל יהודי
הוא 'בעל^-הבית' עליה, היכן שהוא רק נמצא. ואפילו אם הוא דר בחוץ-לארץ, יש לו
בעלות על כל טפח ו"שעל" בכל ארץ ישראל. והיות שכך, אין לאף אחד רשות לומר לו
שהוא אינו יכול לחוות דעה בנוגע לאדמת ארץ ישראל.

וארץ ישראל לא שייכת לו בכח ובזכות עצמו, אלא זוהי ירושה שנתן הקב"ה לאברהם
אבינו, וכפי שנאמר¹ "לזרעך נתתי את הארץ הזאת" - הן ארץ שבעה אומות, והן ארץ "קיני
קניזי וקדמוני". וכיון שאמר הקב"ה לאברהם "לזרעך נתתי" וידוע פירושו של רש"י על-
הפסוק ש"אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה" - הרי מובן, שכל 'שעל' בארץ ישראל
שייך לכל יהודי בכל מקום שהוא!

ולכן, כל הדיבורים, האסיפות או החתימות שעושים על דבר זה או אחר, אין בהם שום
ממשות במציאות האמיתית של עולם^-הזה הגשמי, שהיא - "לה' הארץ ומלואה תבל
ויושבי בה"². כלומר, שהקב"ה הוא בעל^-הבית על ארץ^-הקודש, על כל העולם ועל כל
יושביו, וגם על אותם אלו שמדברים ומנהלים משא^-ומתן. והוא אמר שזוהי "ארץ אשר . .
תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"³. וכפי שכתוב במדרש⁴ שהקב"ה
בחר בארץ ישראל מכל הארצות, וביהודים מכל האומות, כפי שנאמר⁵ "אתה בחרתנו מכל
העמים", ו"יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי"⁴.

• 1) לך-לך טו, יח.

• 2) תהלים כד, א.

• 3) עקב יא, יב.

• 4) תנחומא ראה ח. וראה מכילתא בשלח טו, יז.

• 5) רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ד.

188

הקב"ה נתן את ארץ ישראל לעם ישראל, בכל מקום שהם, באופן של "ברית עולם",
"נחלת אבות" ו"נחלת עולם", ואת זה אף אחד אינו יכול לשנות, אפילו אם הוא רוצה.

ועל^-אחת^-כמה^-וכמה שהרי באמת אף יהודי אינו רוצה למסור אפילו שעל אחד מארץ
ישראל, ואלו שכן רוצים, זהו רק מצד ש"יצרם אנסם"²⁵⁶ עד כדי^-כך, שנראה להם שממסירת
שטחים תבוא טובה למישהו. אך האמת היא שלא תצא מכך טובה, לא ליהודים ולא
לאומות^-העולם, מכיון שכתוב בפרשת אחרי²⁵⁷ ובפרשת קדושים²⁵⁸ שארץ ישראל אינה
'סובלת' את אומות^-העולם ומקיאה אותם, ודבר זה הוא בטבע ארץ ישראל.

אף אוה״ע יודעים שעל היהודים אסור למסור את א״י, נותר רק שהיהודים יכירו באמת!!

אומות העולם עצמם הרי יודעים שהיהודים אינם רשאים למסור חלקים מארץ ישראל,
היות והקב"ה נתן להם אותה על-ידי "נחלת אבות" ובאופן של "נחלת עולם" לכל בני

ובנות ישראל בכל מקום שהם. ובענין זה לא תועיל הצבעתם של יהודי ארץ ישראל, כיון

שבאותה מידה שהיא שייכת ליהודים הנמצאים בארץ ישראל, היא שייכת גם ליהודים
שבחוץ לארץ, וגם לאלו שאינם יכולים להצביע שביניהם אפילו ילדים קטנים, שכלל לא
יודעים מה היא הצבעה. כי הרי הדין בירושה הוא, שגם תינוק בן יומו נקרא יורש גמור,
וממילא, גם לתינוק יש חלק בארץ ישראל שניתנה לנו בירושה.

צריכים רק לקוות, שאנו נכיר באמת. אומות^-העולם כבר יודעים את האמת, וצריכים רק
לשכנע את אותם יהודים מעטים שחיים עדיין בטעות, וחושבים שיש להם כח ורשות
למסור שטחים - שזה לא מציאותי כאמור לעיל.

. . מסופר בגמרא²⁵⁹ ובמדרש^{260 261} באריכות, שכאשר אומות-העולם שמעו שהקב"ה נותן
ליהודים את התורה, נהיה מצב של "ה' יברך את עמו בשלום"¹¹ - שנעשה שלום לישראל
מכל האומות שהיו סביבם.

הגויים יודעים שכאשר ילד קטן לומד חומש עם רש"י, הוא לומד מיד אודות ארץ
שבעה אומות, שעד ימות יהושע-בן-נון "ברצונו נתנה להם", אך בימות יהושע "נטלה מהם
ונתנה לנו (לישראל)"¹² ובאופן נצחי - "נחלת עולם".

ומזה מובן, שכאשר היהודים עומדים בתוקף, ואומרים שהארץ שייכת להם לא מכח זה
שלפני חמישים שנה היה בלונדון גוי שחתם על מסמך¹³ שארץ ישראל שייכת לעם ישראל -
אלא מכח התורה, שבה נכתב שמאז כיבוש יהושע - ארץ שבעה האומות שייכת ליהודים,
דוקא אז נהיה "ונתתי שלום בארץ"¹⁴ - שלום אמיתי ובאופן של "דרכי נועם ודרכי שלום".

כי כשמרמים את הגויים ולא אומרים להם את כל האמת, הם מרגישים שאומרים להם
דברים אחרים ממה שחושבים, ובמילא גם הם לא אומרים את מה שהם חושבים, וממילא
הם עושים בדיוק להיפך ממה שהם סיכמו עליו, וכך נעשה ענין של היפך השלום.

. . השלום האמיתי יבוא רק כשאומרים את הסיבה האמיתית מדוע ארץ ישראל שייכת
ליהודים: וההוכחה לכך היא, שבמשך זמן הלכו בדרך עקומה - התווכחו האם לעשות את
השלום בדרך זו או אחרת, ומה לתת להם - חלק זה או אחר, ובפועל, עד היום הזה אין
שלום.

והעובדה שזה לא מזיק ויוצאים ידי^-חובה בפחד בעלמא, זהו רק מצד זה שהקב"ה
שומר שזה לא יזיק ולא יגע באף אחד - אך בפועל אין זה שלום.

(מעובד ע"פ שיחת אור ליום ו' ערב-שבת-קודש פרשת-במדבר ג' סיון תשל"ז)

• 12) רש"י בראשית א, א.

• 13) = הצהרת בלפור.

• 14) בחוקותי כו, ו.

190

חלילה לומר שיש כבר "אתחלתא דגאולה"

ארץ ישראל נבחרה על-ידי הקב״ה כמקום מיוחד בו ישבו אלפים רבבות מבני-ישראל.
מה-גם שארץ זו היא "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹.

למרות זאת, חלילה מלומר שזוהי כבר "אתחלתא דגאולה"^{262 263}! - שהרי עד ביאת משיח
צדקנו (אז יתקיים ה"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"²⁶⁴) נמצאים אנו (וגם אלה
הנמצאים בירושלים) במצב של "מפני חטאינו גלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו"²⁶⁵.
אולם, יחד עם זאת עשה הקב"ה נס בכך שהציל עשרות ומאות, אלפים ורבבות של יהודים
שמצאו מקום מקלט - ולמקום זה הוא בחר את ארץ ישראל ובכך ניצלו רבבות יהודים
מהיפך החיים.

ולכן, מקוים שבקרוב תקוים ההבטחה ש"בל ידח ממנו נידח"²⁶⁶. וזאת, על-ידי קיום
התורה והמצוות. וכך, ינחלו הצלחה רבה עוד בהיותם בחושך הכפול והמכופל של הגלות
(שבגלות זו אנו נמצאים - לא בגלל שכך קבעו ורצו הגויים אלא - "מפני חטאינו גלינו
מארצינו") הן היהודים הנמצאים בארץ ישראל, והן היהודים הנמצאים מחוצה לה.

ולכן, כשיש קיבוץ של הרבה יהודים יחד עם זה שצריכה להיות ההנהגה של "אל
תתגרה בגוי קטן"²⁶⁷ - צריכים גם ללבושי הטבע - רכב וסוסים וכיוצא-בזה.

והנה, באופן ההנהגה בין ישראל לעמים יכולים להיות שני אופנים:

ישנו האופן אותו ניסו עד עכשיו - הכנעה וויתור על כל הענינים החשובים - כ'עני
בפתח'.

ולכאורה אינו מובן, כיצד יהודי יכול להתנהג בכזו צורה - הוא הרי משתייך ל"ממלכת
כהנים וגוי קדוש" ו"סגולה מכל העמים"²⁶⁸?! - ולטענה זו הוא עונה, שהנהגה זו יפה רק
כאשר הוא נמצא בבית-הכנסת ובבית-המדרש, אולם כשצריך ללכת ולדבר עם גוי, צריך
לדבר בשפה שהגוי מבין, ולהתנהג באופן שהגוי מבין - זוהי הדרך שלדעתו, על היהודים
לנהוג בה.

הקמה החזיר לבני ישראל את ירושלים וחברון - ואילו הם רוצים למסור אותם!

מה פעלו עם הנהגה זו?! - בשעה שהקב"ה בחסדיו - מידו המלאה הפתוחה הקדושה
והרחבה - החזיר לבני-ישראל את שטחי ארץ ישראל, הגיעו אלה שמתפקידם להתעסק עם
אומות-העולם, ואמרו שהם רוצים להחזיר את השטחים.

הם אמנם טענו שזהו כיון שלחצו עליהם - אך האמת היא שמאחר והם התנהגו כ"ונהי
בעינינו כחגבים", לכן "וכן היינו בעיניהם"⁸. כלומר, היות ואוחזים מעצמם כחגבים -
שעושים את החשבון על-פי דרכי הטבע, החשבון של הגוי, "רכב והסוסים" ושוכחים
ש"ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר"⁹ - ממילא כשהקב"ה החזיר לבני-ישראל את שטחי ארץ
ישראל - מיד הודיעו שמוכנים לוותר. ואכן, החזירו שטחים, ושטחים גדולים! - ואין
להאריך בדבר מצער ומבהיל!

הקב"ה עשה ניסים גלויים שבעזרתם כבשו את ירושלים העתיקה, חברון (בה נמצאת
במערת המכפלה) ושטחים נוספים מארץ הקודש - ותמורת זאת, שלחו מיד שלוחים
לוושינגטון, להודיע שמוכנים להחזיר את הכל!

אלא שאירע נס גדול והערבים לא הסכימו לקחת - אמנם הם נימקו זאת בטענה שהם
רוצים הכל - אך אם-כן, היו יכולים לקחת בתחילה את מה שמציעים להם ובמשך הזמן
לקחת עוד! - אלא ודאי שהעובדה שלא הסכימו לקחת, זהו מפני ש"לב מלכים ושרים ביד
ה'"¹⁰!

אין זו הפעם הראשונה בה נוהגים בכזו צורה:

• 8) שלח יג, לג.

• 9) תהלים כ, ח.

• 10) ע"פ משלי כא, א.

192

מסופר בתנ"ך שכשמלך ישראל נלחם עם מלך ארם - הנה למרות שניצח במלחמה -
קרא לו "אחי הוא"¹¹ והחזיר לו את כל מה שכבש ממנו! - פעולה זו היא שגרמה למלחמה
נוספת!

נוסף לזה: התורה קובעת שלגוי אין מקום בירושלים, והנה בשעה שהקב"ה עשה נס
וכבשו את ירושלים העתיקה - במקום לשלם לערבים קצת כסף ולשלוח אותם משם - מיד
הודיעו שלא יגעו באף ערבי המתגורר שם, היות וצריכים להתנהג בדרכי שלום, צדק
ויושר! - הערבים רצו שיניחו להם לברוח, ואף ללא כל תמורה - ולפועל נותנים להם כסף
הנאסף ב"ג'ואיש אפיל"^{269 270} - בכדי שגם את ילדיהם הם יוכלו לגדל בירושלים העתיקה!

בתחילה - הערבים שפשוט לא האמינו שאכן מתכוננים להשאיר אותם שם - התווכחו,
ורק כשדיברו איתם בסגנון של "אחינו אתה" - האמינו לכך! - עכשיו, הם כבר אומרים
"לנו הארץ"!

מומחי הצבא אומרים פה-אחד: החזרת השטחים מסכנת את בני-ישראל!

יהודי ה"מאמין בחי העולמים" - בשעה שיודע שישנו הלאו ש"לא תחנם"²⁷¹ - לא הולך
להחזיר חלקים מ"ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"²⁷².
ובפרט שבנוגע לשטחים אלו - אומרים כל מומחי הצבא פה-אחד, שבאם יחזירו אותם -
מעמידים בסכנה כמה-וכמה מבני-ישראל!

לא היה אפילו אחד מהמומחים שיאמר אחרת! - חוץ מאלה שאין להם שום מושג
בעניני צבא והמושג היחיד שלהם הוא בתכסיסי התדברות בין ישראל לעמים, לפי מנהגי
הגויים, וכשאומרים להם שבשולחן-ערוך כתוב שהמומחה לעניני פיקוח-נפש אינו
הפוליטיקאי אלא איש הצבא - אומר הוא, שזה אמנם כתוב בשולחן-ערוך, אולם הוא
מתנהג ככל העמים!

. . וכאמור: זהו ענין הקשור עם האיסור של "לא תחנם" - שלאיסור זה אין כל שייכות
לענין של 'ג' השבועות'¹⁵! - האיסור ד"לא תחנם" הינו, שכאשר ליהודי יש חלק בארץ
ישראל, על-אחת-כמה-וכמה כאשר לאלפי יהודים יש חלק בארץ ישראל, ישנו הציווי של
"לא תחנם - לא תתן להם חניה בארץ".

וגם כשאין יד ישראל תקיפה - צריכים לתת לו כסף, לומר לו מילה טובה ולחתום על
נייר - אולם בשום אופן לא לתת לו חניה בארץ! - נדמה אמנם שאם ידברו עם הגוי באופן
אחר יהיה יותר טוב - אך האמת היא שהגוי מכיר את האיסור של "לא תחנם", וכשרואה
שמרמים אותו, ממילא הוא גם מתנהג באופן כזה!

יהודי צריך לדעת דבר ברור, שארץ ישראל שייכת ליהודים, לא בגלל שגוי בלונדון חתם
על פיסת נייר¹⁶, אלא מכיון שהקב"ה נתן זאת לאברהם-אבינו בברית בין הבתרים ל"אחוזת
עולם"¹⁷.

אמנם עוד לא היה הענין של "ויקבץ נדחי ישראל"¹⁸ - אולם עד אז (כשם שישנו ציווי
התורה לדאוג שלכל יהודי יהיה כדי מחסורו ועוד יותר מזה, וכפי שהגמרא
אומרת¹⁹ שאפילו אם יתנו ליהודי סעודת שלמה בשעתו, גם אז לא יצאו ידי-חובה) יש
לדאוג לכל יהודי כשהמדובר הוא אודות פיקוח-נפש, היות והוא דוחה את כל התורה
כולה. ולכן, ובמיוחד על-פי מה שאומרים אנשי הצבא שהחזרת השטחים תגדיל את הסכנה
- הרי ישנו כאן איסור ברור הקשור עם פיקוח-נפש, שאסור להחזיר שום שטח מארץ
ישראל!

הגוי היה רוצה לברוח מירושלים - והיהודים מציעים לו חניה!

ועל-אחת-כמה-וכמה שכאן הגוי לא ביקש כלום - והיה שמח אילו היו מניחים לו
לעזוב את ירושלים העתיקה. אך היהודי, כיון שרוצה למצוא חן בעיני הגוי - מציע לו חניה
בארץ!

• 15) כתובות קיא, א.

• 16) = הצהרת בלפור. המו"ל.

• 17) לך-לך יז, ח.

• 18) רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.

• 19) בבא-מציעא פג, א.

194

וכאמור לעיל: יהודי צריך לדעת דבר ברור שיהודים קיבלו את ארץ ישראל בברית בין
הבתרים. ואת ירושלים העתיקה לא לקחו מהגוים - אלא זוהי ארצינו וזוהי אדמתינו.
ואפילו כאשר "מפני חטאינו גלינו מארצינו"⁴ - זה עדיין נקרא "ארצינו".

וכל זה צריך להיות באופן של "אל תתגרה בגוי קטן"⁶. כלומר, שכשמביאים לגוי חניה
בארץ, הרי זוהי התגרות בו - מאחר שזה מזיק לו (כמוזכר באריכות בפרשת בחוקותי²⁷³)!

אודות המקומות שהנם מחוץ לגבולות כיבוש יהושע וכיבוש עולי בבל - עדיין אפשר
להתווכח האם להחזירם או לא (וכל זה מצד "לא תחנם" אך לא מצד פיקוח-נפש). אך
בנוגע לירושלים העתיקה, חברון ושכם - הנה למרות שצריך לילך בדרכי נועם - מכל-מקום
אי-אפשר לוותר על זה, היות שהקב"ה נתן זאת ליהודים, באופן של "לזרעך אחריך אחוזת
עולם"²⁷⁴ ולשום אומה אחרת - לא יכול להיות קיום בארץ ישראל. וזה, גם כשארץ ישראל
"שממה" - כפי שהיה לאחרי חורבן בית-המקדש.

ובשעה שהולכים בדרך זו, פועלים שיתקיים "ונתנו ה' אלוקיך בידך"²⁷⁵ שהקב"ה יתן
ב"לב מלכים" שהם יעשו באופן שטוב לארץ וטוב לדרים עליה - שלושה וחצי מיליוני
היהודים הנמצאים בארץ הקודש, עוד בהיותם בחושך הגלות, קודם ביאת משיח צדקנו.

. . ואז נסיים את הרגעים האחרונים של הגלות בשמחה ובטוב לבב ובאופן ש"ובני
ישראל יוצאים ביד רמה"²⁷⁶, שהולכים בקומה זקופה לקבל פני משיח צדקנו.

שילחום מלחמת ה' וינצח, ויבנה בית-המקדש במקומו, ויקבץ נדחי ישראל - בגאולה
האמיתית והשלימה, ובקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת יום ב' דחג-השבועות תשל"ז)

תפילין - הוא אינו מגיח, אך רועה למסור שטחים מעד "גזל עכו״ם"...

בספר 'דבר יום ביומו', (בו מובאים המאורעות שאירעו בכל יום מימות השנה במשך
השנים שעברו) מובא ממגילת תענית¹, סיפור שאירע בכ"ה סיון:

ביום זה היו כמה טיעונים מצד אומות העולם כלפי היהודים, וכדלקמן:

בני ישמעאל באו וטענו שהיות וכתוב בתורה² "ביום ההוא כרת ה' ברית את אברהם
לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת", לכן מכיון שגם הם מזרעו של אברהם, אזי הם טענו
"בואו ונחלוק עמכם" - גם לנו מגיע חלק בארץ ישראל.

ענה להם גביהה בן פסיסא³: הרי כתוב "ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם
מתנות וישלחם", וכן נאמר "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק"⁴. ומכאן מוכח שאין לכם
שום חלק בארץ ישראל. וכאשר שמעו זאת - "ברחו להם".

לאחר^-מכן באו הכנעניים וטענו שארץ כנען שייכת להם, היות וכתוב בתורה⁵ "ארץ
כנען לגבולותיה" ולא "ארץ ישראל". ענה להם גביהה בן פסיסא, שבתורה כתוב⁶ גם "ארור
כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", ומכיון שאתם עבדים, הרי ידוע הדין⁷ "מה שקנה עבד קנה
רבו", וממילא הארץ שייכת ליהודים. ולא עוד, אלא שיש הרבה שנים שהייתם צריכים
לעבוד אותנו ולא עשיתם כך, וממילא אתם צריכים לשלם על כך! וכאשר שמעו זאת -
"ברחו והלכו להם".

לאחר^-מכן הגיעו המצריים וטענו - "מתורתם אנו מביאים עליהם ראיה", שכתוב
בתורה⁸ "ושאלה אשה משכנתה . . כלי כסף וכלי זהב", ומכיון ש"שישים ריבוא יצאו
מאצלנו טעונים כסף וזהב יתנו לנו כספינו וזהבנו"! השיב להם גביהה בן פסיסא, שבתורה

• 1) פרק ג.

• 2) לך-לך טו, יח.

• 3) עיין סנהדרין צא, א - מדוע שלחו דווקא את גביהה בן פסיסא.

• 4) חיי-שרה כה, ה-ו.

• 5) מסעי לד, ב.

• 6) נח ט, כד.

• 7) פסחים פח, ב.

• 8) שמות ג, כב.

196
כתוב שבני ישראל עבדו במצרים כמה מאות שנים חינם בלא שכר, ממילא צריכים הם כעת
לשלם להם על עבודתם! וכאשר שמעו זאת - "הלכו משם בבושת פנים".

למרות שהגמרא²⁷⁷ אומרת שבטלה מגילת תענית, מכל-מקום, יש ללמוד מסיפור זה
הוראה חשובה מאוד לזמנינו:

מגיע גוי וטוען שארץ ישראל שייכת אליו היות והיא ארץ שבעה אומות. וכששומע זאת
היהודי, הוא אומר שכיון שצריכים להתנהג בצדק ויושר, לכן אסור לעשות עוול לגוי, וכפי
שכתוב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן בהלכות גניבה וגזילה, שגזל עכו"ם גם אסור. וממילא,
הוא טוען, יש לוותר לו על שטחים מארץ ישראל.

כששואלים את אותו יהודי אם הוא מניח ארבעה זוגות תפילין, הוא אומר שאינו יודע
כלל מה זה. כששואלים אותו האם הוא מניח שני זוגות תפילין, הוא עונה: הלואי וזוג אחד
הייתי מניח! אך כאן פתאום הוא נזכר בהלכה וטוען שצריכים לנהוג על^-פי צדק ויושר
ואסור לעשות עוול לגוי!

וכששואלים אותו מדוע הוא עושה עוול ליהודים?! הרי ארץ ישראל שייכת ליהודים!
הוא עונה: האם משום שאני עושה עוול ליהודים, אני צריך לעשות עוול גם לגוי?!

׳החזקת השטחים גורמת לשפיכת דם יהודי׳ - היפך דעת מומחי הצבא!

ובנוסף לאותו יהודי, באים גם אלו הטוענים שהם מדברים בשם התורה (על-דרך מה
שהמצריים אמרו ש"מתורתם אנו מביאים ראיה" - שגם אותם מצריים דיברו כביכול 'בשם
התורה'), וטוענים, שעל-פי תורה צריכים להחזיר שטחים מארץ ישראל לבני מצרים
כפשוטו!

בתורה כתוב^{278 279} בפירוש "ולא תחנם", ודרשו חז"ל¹¹ "לא תתן להם חניה בקרקע".
כלומר, שאסור לתת להם שטחים מארץ ישראל, וכל אחד יודע הרי מה הם גבולותיה.

ואילו הם אומרים שעל^-פי תורה צריכים להחזיר שטחים מארץ ישראל, מכיון שזה
קשור בפיקוח-נפש שהוא ענין חמור ביותר בתורה הדוחה את כל התורה כולה, וממילא -
הם טוענים - מה ייצא מכך שנחזיק בחלקת אדמה כשבעקבות כך נשפך דם יהודי?

והם מחזיקים בדיעה זו, בה^-בשעה שכל מומחי הצבא והבטחון אומרים פה-אחד,
שהחזרת שטחים בעבר הגדילה את הסכנה של כמה וכמה מבני ישראל!

כשדיברו כל הזמן אודות מסירת שטחים, שעליו ישנו האיסור של "לא תחנם", הם
'כבשו פניהם בקרקע' ושתקו, באומרם שאינם רוצים להתערב בפוליטיקה. ודוקא כשבא
בהשגחה^-פרטית יהודי - אמנם גביהה בן פסיסא - ואומר שאסור להחזיר שטח מארץ
ישראל לגויים, היות שזה מגדיל את הסכנה ליהודים, פתאום הם מתעוררים עם יראת^-
שמים וטוענים שצריך להחזיר שטחים! שתקתם עד עתה - תשתקו גם הלאה!

ומדברים דיבורים אלו עוד בשם התורה, ממש כפי שעשו המצרים, כמדובר לעיל.
ואותו אחד מנצל את העובדה שיש לו 'סמיכה' לרבנות ושהוא יושב בירושלים עיר הקודש,
כדי לומר שהוא לא יבחר ולא יסייע עד שיבטיחו לו שמחזירים את השטחים למצרים!

וכאמור לעיל - ישנו איסור ברור של "לא תחנם". אמנם הוא צריך להיות באופן של
"אל תתגרה בגוי קטן"¹² ואף "מפרנסין עניי עכו"ם"¹³, אך זה לא צריך כלל לפגוע בתוקף
האיסור. ואם יש לך קושיא מפסוק, תתייגע להבין את התירוץ!

ודוקא כאשר היהודים יעמדו בתוקף ויאמרו שארץ ישראל שייכת להם על-פי התורה,
זה יפעל גם על הגוי והלחץ יתמתן וירד.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת שלח, מברכים-החודש תמוז, תשל"ז)

• 12) ראה פסחים קיג, א.

• 13) גיטין סא, א.

198

כניעה ללחץ - מזמינה לחץ נוסף!!!

ידועה תורת הבעל שם טוב¹ שכל מאורע שאירע, הוא בהשגחה פרטית ויש ללמוד ממנו
הוראה בנוגע לעבודת ה'.

ולעניננו: לאחר שהצהירו באופן ברור שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ובעלות
ישראל על ארץ ישראל לגבולותיה היא נצחית - "נחלת עולם לעם עולם" - פתאום הצהירו
שצריכים מלכתחילה לוותר על חלקים מארץ ישראל.

אמנם לכאורה יש הלכה^{280 281} ש"דינא דמלכותא דינא", ובפרט שאותם יהודים הגרים
בארה"ב צריכים להתנהג בהתאם ל"ודרשו את שלום העיר"²⁸² - אך מכל-מקום טענות אלו
מתבטלות לגמרי.

שהרי על פי השולחן ערוך אין שום תוקף להצהרה של בית-דין או מלך מאומות-
העולם, היות שלאחר-מכן - כשהם יווכחו לדעת שהיהודים עומדים בתוקף - הם יבטלו
זאת.

כפי שהיה בגאולת י"ב-י"ג תמוז: אמנם מלכתחילה היו כמה ענינים בלתי רצויים כלפי
כ"ק מו"ח אדמו"ר, אך לבסוף היה נצחון מוחלט של התורה, וכפי שכותב בעל הגאולה
במכתבו הידוע²⁸³ "לא אותי בלבד גאל הקב"ה . . כי אם גם כל מחבבי תורתנו הקדושה,
שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה, כי כל איש ישראל (מבלי להתחשב עם
מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצוות) לבו תמים עם ה' ותורתו". כלומר, שהגאולה הייתה
לכל הסוגים שישנם בעם ישראל. וכל זאת, כיון שעמד בתוקף ובנחרצות על דעתו.

וכמו-כן בעניננו: כשנכנעים ללחץ, זה מזמין לחץ נוסף וכך הלאה עד שאין לדבר סוף,
וכפי שראו שכך אירע בפועל. ואילו כאשר מלכתחילה עמדו בתוקף - לא של עקשנות
ועזות פנים (שאז גם הצד השני יכול לעשות כך), אלא מצד זה שכך הבטיח הקב"ה - שארץ

 

ישראל לגבולותיה שייכת לעם ישראל - אזי אף אחד מאומות העולם אינו יכול להתמקח
על כך.

כל הצרות העכשוויות באות כתוצאה מ׳242׳!

וכמדובר כמה פעמים: הרש"י הראשון בתורה⁵ (שפירושו הוא הרי בפשוטו של מקרא,
ומובן גם לילד בן חמש) אומר שכאשר אומות העולם יבואו ויטענו לעם ישראל "לסטים
אתם" - אזי עונים להם "כל הארץ של הקב"ה היא, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם
ונתנה לנו". כלומר, שעל מה שהם יטענו "לסטים אתם" - צריכים לענות להם שהיות
והקב"ה ברא את כל העולמות ו"לה' הארץ ומלואה"⁶ - ממילא, זה שהארץ היתה קודם לכן
ברשותם של הגויים זהו מכיון ש"ברצונו נתנה להם" - אך באותה מידה היה אחר-כך
"נטלה מהם ונתנה לנו".

וכשעונים מענה אמיתי זה באותיות פשוטות לגוי, ובפרט לגוי שמאמין בקב"ה, אזי
ברור שזה יתקבל אצלו. ובפרט, שכל הסיבה שלוחצים על ישראל שימסרו שטחים הוא,
כדי שיוכלו לצאת ידי חובה כלפי הערבים בכך שיאמרו 'אנו את שלנו עשינו'.

ורואים בפועל מה קורה כשלא עונים לגוי

מענה ברור:

כידוע, כל הצרות והלחצים שישנם כעת -
באים כתוצאה מזה שהסכימו להחלטת האו"ם
- "242". שנוסחת החלטה זו נכתבה על-ידי
יהודים שפחדו מהגויים, ולאחר מכן אושרה
על-ידי האו״ם. ולא עוד, אלא ישנו יהודי
המתפאר עד עצם היום הזה שהוא היה אותו
אחד שניסח החלטה זו בשם הממשלה.

• 5) בראשית א, א.

• 6) לשון הכתוב - תהלים כד, א.

200

על-כל-פנים, מזה הגיעו כל הצרות. כי היום (10 שנים לאחר "242") כשמתווכחים עם
הגויים על מסירת השטחים, מיד הם אומרים: הרי ישנה החלטה "242" - שהתקבלה ברוב
קולות ונוסח החלטה זו נקבע על-ידי נציג היהודים שאמר אז שהוא מדבר בשם כל
היהודים, הן בארץ הקודש והן בחוץ לארץ. ואם-כן, מדוע היום אתם מלינים על כך?!

היהודים חשבו אז, שלאחר שתנוסח החלטה זו תהיה להם מנוחה מהגויים. אבל לפועל
זה גרם שעל-ידי-זה הביאו על עצמם לחץ נוסף - ולחץ שלא נפסק, אלא עם השנים הולך
וגובר. ולמרות זאת, אותו אחד שקבע החלטה זו על-ידי שקיבל 'יפוי-כח' מחבריו על-זה -
כלל אינו מתבייש בזה, ועדיין מתפאר בכך, ו"אין פוצה פה ומצפצף".

אז, בעת קבלת ההחלטה, לא עשו שום רעש על כך שמוותרים על ארץ ישראל. ולא זו
בלבד, אלא אמרו לגויים שמוכנים לוותר למרות שלא יקבלו כלום כתמורה לכך, והיו אז
כמה וכמה שהזהירו, שעל-ידי שנכנעים ללחץ אחד מזמינים על עצמם לחץ נוסף, ולמרבה
הצער, רואים בבירור, שמאז אותה החלטה שהלכה נגד התורה, הלחץ למסירת שטחים רק
גובר.

שמכל זה רואים, שכשלא עונים לגוי מענה ברור - אזי לא רק שהוא לא מתקרב ליהודי
- אלא הוא לוחץ עליו יותר ויותר, מאחר שהוא יודע שהיהודי לא אומר את מה שהוא
חושב. וכפי שפסק הרמב"ם²⁸⁴, שרצונו התמידי של היהודי הוא - לעשות מה שהתורה
מצווה עליו, אלא שלפעמים "יצרו אנסו".

ניסו כבר את כל סוגי הנסיונות על גופות וגשמות העם היהודי...

ואין לסמוך על כך שאולי יעשה הקב"ה נס, והגוי לא יסכים לקחת אע"פ שיתנו לו, כי:
א) "אין סומכין על הנס"²⁸⁵; ב) גם אם יודעים בוודאות שהוא לא יקח, אסור לעשות שום
דבר נגד התורה. כי מאחר וענין זה הוא נגד התורה - ולמרות שישנם הרבה תירוצים - אף
אחד אינו בעל הבית לשנות משהו מן התורה. ובלשון המדרש²⁸⁶: "שלמה ואלף כיוצא-בו
אובדים ואות אחת ממך אינה בטילה לעולם".

. . שורש כל הצרות הללו טמון בכך שהולכים בשיטה ש"ככל העמים בית ישראל"
וסבורים שעם ישראל צריך ללכת בדרכי הגויים. למרות שעם ישראל צריך להתנהג באופן
של "והיה מחניך קדוש"¹⁰, להפיץ אור בעולם, וגם להיות "אור לגויים"¹¹ (על-ידי הפצת
שבע מצוות בני נח) - הנה במקום זאת מתנהגים בצורה הפוכה, שכל ענין שרואים אצל
הגוי משתדלים לחקות. וכך מכניסים את ה'גוי'שקייט' אל תוך הבית ופוגמים בטהרת
הנפש.

ומזה שכך הם מתנהגים בהנהגתם הפרטית - השתלשל גם זה שסוחבים גוי, נותנים לו
1000 דולר ובלבד שיסכים שיכתבו עליו שהוא יהודי - למרות שחוץ מרישום זה אין לו
שום שייכות ליהדות.

והנה, לאחר שכבר ניסו את כל סוגי הנסיונות על נשמות ישראל וגופי ישראל: "עגל
הזהב" בזמן יציאת מצרים, ה"בעלים ועשתרות" בזמן הנביאים, המשכילים שיצאו
מגרמניה (הארץ ממנה יצאו ההשמדות בדור האחרון), ועד לעבודה זרה האחרונה של
"ככל העמים בית ישראל" - וראו את התוצאות המרות שיצאו מכל נסיונות אלו;

יהי רצון שיתחילו להתנהג באמת כפי שצריך להיות, ואז, כיון שתהיה תורה 'בריאה' -
שלימות התורה, ממילא יהיה גם עם 'בריא' וארץ 'בריאה', וילכו מתוך בריאות הגוף -
שתהיה יחד עם בריאות הנפש - בשמחה וטוב לבב לקבל את פני משיח צדקנו, וכל העמים
יהיו באופן של "מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך"¹² - בקרוב ממש, בגאולה האמיתית
והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(מעובד ע"פ שיחת י"ב תמוז תשל"ז)

• 10) תצא כג, טו.

• 11) ראה ישעי' מב, ו.

• 12) ראה שם מט, כג.

202

"בעיניכם תראו" את הארץ המובטחת!!!

על הפסוק¹ "ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ", מפרש רש"י על התיבות
"באו ורשו": "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה, אילו לא שלחו מרגלים לא היו
צריכים לכלי^-זיין".

ואינו מובן:

הרי כבר בפרשת שלח^{287 288} כתוב "עלה נעלה וירשנו אותה" המדבר על ירושת הארץ,
ומדוע שם אין מפרש רש"י את כל הפרטים שאומר כאן ש"אין מערער בדבר" וכו'?

ואדרבה: לכאורה דוקא בפרשת שלח רש"י היה צריך להדגיש זאת, כי שם הרי טענו
המרגלים ש"עז העם היושב בארץ" ו"כי חזק הוא ממנו"²⁸⁹ ומפרש רש"י שם: "כביכול כלפי
מעלה אמרו", וכאשר יהושע וכלב טענו - "עלה נעלה וירשנו אותה" הם לא הכחישו את
טענת המרגלים ש"עז העם היושב בארץ" וגם הודו שהיושבים בארץ כנען הם גיבורי-חיל,
אלא שטענו שהיות ו"סר צילם"²⁹⁰, כלומר, שהצדיק (איוב) שהגן עליהם - אינו, לכן עליהם
ללכת. זאת אומרת, שאמנם העם שם הם גיבורי-חיל, אך כיון שהקב"ה ציוה ללכת לארץ
ישראל - ודאי שננצח.

ואם-כן, דוקא שם לכאורה היה צריך רש"י להבהיר לנו ש"אין מערער בדבר ואינכם
צריכים למלחמה וכו'" - שהרי שם מסופר על החשש של בני ישראל?!

והביאור בזה:

מה שכתוב בפרשת דברים "באו ורשו את הארץ", אינו דומה לכתוב בפרשת שלח
"עלה נעלה וירשנו אותה", כיון שלפני התיבות "באו ורשו את הארץ" אומרת התורה "ראה
נתתי לפניכם את הארץ", ומפרש רש"י: "בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד
ומשמועה". זאת אומרת, שירושת הארץ המדוברת שם אינה ענין של שמועה או אומד -
שמשערים שכך יהיה, אלא "בעיניכם אתם רואים" - אתם תראו בעיניכם ש"נתתי לפניכם
את הארץ".

ולכן דוקא בפסוק זה נצרך רש"י להבהיר ש"אין מערער בדבר", כי מאחר שנאמר
ליהודים "בעיניכם אתם רואים" ש"נתתי לפניכם את הארץ" - יכולים הם היו לטעון שהם
כלל לא רואים זאת. ועל כך ממשיכה התורה "באו ורשו", היות ו"אין מערער בדבר".
כלומר, שאף אחד - כולל הגויים - לא יכול לטעון על כך מאומה, כי הרי כולם יודעים מה
שרש"י כותב⁵ ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", ו"ברצונו נתנה להם
וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", ובמילא "אין מערער בדבר".

אך למרות שטענות שכליות אמנם אין לגויים (כפי שהוסבר לעיל) - מכל-מקום, ייתכן
ענין של מלחמה מצידם היות והם ליסטים, והרי "הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב"⁶.
לכן מוסיף על כך רש"י - "אינכם צריכים למלחמה".

ארץ ישראל ליהודים כי כך כתוב בתורה ולא כי כך אמר גוי מלונדון!!!

מענין זה ישנה הוראה בנוגע להווה:

אף על פי שישנם גויים שיש להם טענות על שייכותה של ארץ ישראל ליהודים, צריכים
לדעת, שהאמת היא ש"אין מערער בדבר", היות וכך כתוב בתורה הנצחית "ראה נתתי
לפניכם את הארץ", וזה באופן ש"בעיניכם אתם רואים".

וכיון שכך, צריכים לומר לגוי את האמת, שכתוב בתורה - שהן הנוצרים והן המוסלמים
מאמינים בה - שארץ ישראל שייכת ליהודים והקב"ה נתן אותה לאברהם בברית בין^-
הבתרים⁷. וזה יפעל על הגוי, גם אם יאמרו לו ענין זה לא בלשון הקודש, אלא בשפה
מה'שבעים לשון'. משא"כ כשאומרים שארץ ישראל שייכת ליהודים מסיבות אחרות, שאז
זה לא פועל, כיון שלא זו האמת. וגם אם, נניח, מסתמכים על מה שגוי בלונדון אמר⁸,
יכולים הרי הגויים לומר שוושינגטון חזקה יותר מלונדון או שסעודיה חזקה יותר וכדומה.

• 5) בראשית א, א.

• 6) ראה רש"י וישלח לג, ד.

• 7) לך-לך טו.

• 8) = הצהרת בלפור.

204

אך לכאורה יכול עדיין הגוי לטעון: הרי כתוב אחר כך "אינכם צריכים למלחמה" -
שהובטחתם שלא יהיה ענין של מלחמה, ואם כן, מדוע הנכם צריכים כלי^-נשק וצבא?!

על כך עונים לו את המשכו של פירוש רש"י: "אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים
לכלי^-זיין". כלומר, שאם לא היה קורה חטא המרגלים, היינו נכנסים מיד לארץ ישראל
והיתה הגאולה האמיתית והשלימה. אך מאחר ואירע חטא המרגלים, שבגללו הוצרכנו
להיות ארבעים שנה במדבר, לכן עדיין אנו בגלות, וממילא זקוקים לכלי^-נשק, לצבא,
ולמלחמות.

ויהי רצון, שיהיה הענין של שלימות הארץ, יחד עם שלימות התורה ושלימות העם - עד
שיבואו לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

(משיחת שבת-פרשת מטות-מסעי, ראש-חוד מנחם-אב, תשל"ז)

205

הוספה בלימוד התורה בא״י - ממשיכה שפע וברכה לכל היהודים בעולם...

בפרשת עקב מונה התורה מספר מעלות של ארץ ישראל. ומזה שישנן עוד מעלות מובן,
שאותן המעלות המנויות בפרשה, הן עיקריות וכלליות, שבהן נכללות כל פרטי המעלות
האחרות.

המעלה הראשונה והעיקרית הכתובה על ארץ ישראל בפרשה¹, היא: "ארץ אשר . .
תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

שואל על כך רש"י: "והלא כל הארצות הוא דורש"? - הקב"ה הרי משגיח על כל
הפרטים שבעולם, ואם^-כן מדוע מחלק הפסוק את ארץ ישראל מכל הארצות?

ועונה בפשטות: "אלא כביכול אינו דורש אלא אותה, ועל^-ידי אותה דרישה שדורשה -
דורש את כל הארצות עמה". כלומר, שזה שהקב"ה דורש ומשגיח על כל הארצות, הוא על^-
ידי ובזכות ארץ ישראל.

על^-פי האמור מובנים שני ענינים:

• א) הנהגתם של היהודים הגרים בחוץ^-לארץ גורמת לכך שיציאתם מהגלות וביאתם
  לארץ הקודש - "על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על
  הארץ"² - תהיה בהקדם האפשרי.

• ב) גודל האחריות והזכות שיש ליהודים הנמצאים בארץ הקודש. היות והנהגתם
  והוספתם בלימוד התורה ובקיום המצוות נוגעת לא רק לדרישה שהקב"ה דורש ומשגיח על
  הארץ ש'ארץ הקודש' יקרא לה, אלא גם ליהודים הנמצאים בכל קצוי תבל, ועד לאלו
  שאינם^-יהודים הנמצאים בכל מקום שהוא.

וזה בנוסף למה שארץ ישראל עצמה מתברכת בכל עניניה - הן בגשמיות והן ברוחניות
- עד לברכה של "ונתתי שלום בארץ"³, כפי שרש"י אומר שם "שהשלום שקול כנגד הכל",
ועד לאופן של "ושכבתם ואין מחריד". כלומר, שאפילו במצב של שינה, לא יהיה מי שיעיז

• 1) יא, יב.

• 2) שם, כא.

• 3) בחוקותי כו, ו.

206

(או אפילו יחשוב) להכריז שהוא הולך להטריד את היהודים, ועל-אחת-כמה-וכמה שלא
שייך שיעשה זאת בפועל.

ומכיון שבארץ ישראל תלויים כל הארצות, מובן מדוע נוגע לכל יהודי מצבה של ארץ
ישראל, שיתקיים שם "למען ירבו ימיכם וימי בניכם"².

וכל יהודי מחוייב לפעול ולעשות כל מה שמוטל עליו בכדי שלארץ ישראל תהיה
מנוחה כפשוטו, ומנוחה מהענינים שאינם מתאימים לרצון ה', וזאת, על-ידי שיבצעו את
"בחוקותי תלכו (כפי שמסביר רש"י: "שתהיו עמלים בתורה") ואת מצוותי תשמרו
ועשיתם אותם"²⁹¹. וגודל חשיבות ענין זה מובן לפי שזה מביא את "ונתתי שלום בארץ",
ומארץ הקודש נמשך שלום בכל העולם כולו.

ומזה מובן, שכל הוספה שמתווספת לענינים הטובים שכבר ישנם בארץ הקודש, צריכה
להיות באופן של "מעלין בקודש", שהרי לטוב אין שיעור.

ועל^-ידי^-זה נמשכת ונשפעת ברכה לכל היהודים בכל מקום שהם, עד שזה פועל ברכה
במצב הכללי של העולם כולו. וכל זאת פועלים באופן של "דרכיה דרכי נועם וכל
נתיבותיה שלום"²⁹²: שאמנם שלום הוא "דרכיה" ו"נתיבותיה" של התורה, אך יחד עם
ה"דרכי נועם" וה"שלום" - צריכים לדבר בתוקף, ולהסביר שאי-אפשר לוותר על דבר
שהקב"ה הביא לנו, היות ואין זה ברשותנו.

הבטחת הקב״ה ״ונתתי שלום בארץ״ - עד סוף כל הדורות!

ביכלתו של אדם לוותר על דבר הנמצא ברשותו, ולהסתפק רק בחציו או בחלק ממנו.
אך כאשר בורא העולם ומנהיגו אמר, נתן כח, והבטיח ש"אם בחוקותי תלכו (שתהיו
עמלים בתורה) ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם", אזי יהיה "ונתתי שלום בארץ", עד
ל"ואולך אתכם קוממיות"²⁹³ והוא ציוה לכתוב ולמסור זאת לדורי-דורות, ובפרט ש"התורה
היא נצחית"²⁹⁴! - ממילא אי אפשר לוותר עליו!

ואף ש"רבות מחשבות בלב איש"⁸ גם אצל יהודים, מכל-מקום, "דבר אלקינו יקום
לעולם"⁹; והקב"ה אף נותן את ההזדמנות לאדם, שאם הוא יודע שבין-כך לא יצליח עם כל
המחשבות - ממילא הוא כבר יצא ידי^-חובה במחשבתו העקומה, ומכיון שהוא יודע
ש"עצת ה' היא תקום", והוא הרי שייך ל"עם חכם ונבון"¹⁰ - לכן אינו מתפתה לשום דרך
שבין^-כך לא תתבצע, ומלכתחילה הוא הולך לפי המחשבה היחידה והטובה.

ואזי ישנו הענין של "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה"¹¹ וזה נחשב כבר כמעשה
טוב. ויתירה מזו, לפי פירושו של אדמו"ר הזקן¹² שהכוונה ב"מצרפה למעשה" היא -
שהקב"ה משאיר זאת לענין המעשה. כלומר, שהוא נותן מיד הזדמנות כדי שהמחשבה
הטובה תבוא אצלו לידי מעשה בפועל. שאז זה נעשה דבר שלם, מחשבה יחד עם מעשה,
והוא מקבל על זה שכר שלם, עד לשכר האמיתי - בזה ובבא.

(משיחת כ"ף מנחם-אב תשל"ז)

• 8) משלי יט, כא.

• 9) ישעי' מ, ח.

• 10) ואתחנן ד, ו.

• 11) קידושין מ, א.

• 12) תניא פט"ז. פמ"ד.

208

שייכות השומרון לארץ ישראל - עובדה שלא ניתנת לוויכוח

במסכת סוטה אומרת המשנה¹: "כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים והר
עיבל שבשומרון כו'".

בזה פוסקת המשנה שהר גריזים והר עיבל קשורים לשומרון, ומכיון שזהו פסק^-דין של
משנה, אזי ישנו הכלל^{295 296} "טעה בדבר משנה - חוזר", היות ואין שייך בזה טעות. ומזה מובן,
שלא שייך להתווכח על עובדת שייכותו של השומרון לארץ ישראל, ואי-אפשר לתתו
לערבים, לאמריקנים, או לאחת משבעים האומות, היות והוא שייך רק ליהודים.

ולא זו בלבד, אלא שברכת ארץ ישראל תלויה בהר גריזים והר עיבל, היות שלא היה זה
סתם ענין, שהקב"ה נתן ברכה על הר, שבמקרה היה גבוה, אלא ודאי ישנה שייכות פנימית
בין הברכה להר גריזים דוקא.

ועל כך פוסקת המשנה, שהר גריזים והר עיבל הם ב"שומרון" - ומזה מובן, שמכיון
שבהר גריזים ובהר עיבל תלויה הברכה של כל ארץ ישראל, ונוסף לזה, המשנה אומרת
שזה היה בשומרון - ממילא מובן שהשומרון תלוי עם כל ארץ ישראל.

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת ראה תשל"ז)

הדרך היחידה להצליח מול הגוי - דיבורים אמיתיים ותקיפים!

[דיבר אודות סיום ונעילת שנת תשל"ז, והתחלת שנה חדשה - "תחל שנה וברכותיה"]:

בשעה שהיהודים משלימים את השנה "ביד רמה". כלומר, שאוחזים בתורה ומצוותיה
עד לאופן בו מתאחדים עם נותן התורה ומצווה המצווה [שהוא התקיף ובעל הכוחות כולם
(כפי שנפסק בטור¹ בנוגע להפירוש של שם "אלוקים") עד כדי כך שאפילו פרעה ידע משם
אלוקים (שהרי אמר "לא ידעתי את הוי'"² - כלומר שאודות שם אלוקים הוא ידע). וכמו
שכתוב במפורש "אלוקים יענה את שלום פרעה"³] - אזי כשאומרים שזהו הפסק-דין של
התקיף (ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם) הקב"ה - או אז הכל יהיה כפי שיהודים צריכים
בטוב הנראה והנגלה.

ועמי הארץ, לא רק שהם לא מבלבלים - אדרבה: מתקיים אצל היהודי ה"ברוך תהיה
מכל העמים"⁴. היינו, שאומות-העולם יסייעו ליהודים בכל עניניהם, בידעם שזוהי טובה גם
עבורם, וכמו בלשון הנבואה - שהם מתכוננים לקיום היעוד של "והיו מלכים אומנייך
ושרותיהם מניקותייך"⁵.

וכל זה נהיה על-ידי-זה שעומדים בתוקף ואומרים בגלוי ש"בשם אלוקינו נדגול"⁶.

וממילא דורשים מכל יהודי שיהיה אצלו הענין של שלימות התורה. ומכל גוי - דורשים
- שיהיה אצלו את הענין של שלימות הארץ (ארץ ישראל לגבולותיה). היינו שלא יבלבלו
ולא ידרשו למסור שטחים!

והסיבה שנדרשים להסכמתם, היא מאחר שנמצאים בגלות, ו"דינא דמלכותא דינא"⁷ -
במילא צריכים להתנהג באופן של "אל תתגרה בגוי קטן"⁸ (ובפרט עם שניים או שלשה

• 1) אורח-חיים ס"ה.

• 2) שמות ה, ב.

• 3) מקץ מא, טז.

• 4) עקב ז, יד.

• 5) ישעי' מט, כג.

• 6) תהלים כ, ו.

• 7) גיטין י, ב.

• 8) ראה פסחים קיג, א.

210

גויים קטנים) - ואמנם קובעת התורה ש"אל תתגרה" - אך יחד עם זה אסור להעלים מהם
את מה שהתורה אומרת.

וכמדובר כמה-פעמים שכשאומרים לגוי ענין שאינו כפי האמת - ענין שקרי! - זה ללא
תועלת. היות ובלאו-הכי יודעים הם את הכתוב בתורה! ולכן, כשמדברים עמם במילים
ובנוסח אחר השונים מהכתוב בתורה - הם לא מבינים ולא מאמינים. אלא סבורים הם שמן-
הסתם מרמים אותם - וממילא, אז נהיה קשה הרבה יותר לדרוש מהם משהו!

וכל הקשיים שהיו במשך השנה האחרונה הם מאחר שהתביישו לומר מה זה יהודי ומהי
יהדות, וסברו שכיון שמדברים באנגלית או ברוסית וכיוצא-בזה - הרי שצריכים לשנות גם
את תוכן הענין! - אך לפועל אירע בדיוק להיפך! ורק כשהולכים עם האמת - ואומרים זאת
בכל השבעים לשון - זוהי הדרך שיתקיים ה"ברוך תהיה מכל העמים".

ובטח מבין כל אחד שהעמידה על-פי התורה כוללת הן את שלימות העם - גיור כהלכה,
והן את הענין של שלימות הארץ - שארץ ישראל לגבולותיה שייכת ליהודים.

ובשעה שידברו עם הלא-יהודים ב"דרכי נעם ובדרכי שלום", אולם בתוקף המתאים,
הבא מכוחו של הקב"ה - הרי שאז ישלימו את מה שדובר אך לא נעשה בשנה שעברה
(יישוב שטחי ארץ ישראל). ומאחר שינהגו באופן ש"אנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר" - אזי
יפעלו גם שיתקיים הענין של "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו"²⁹⁷ - שיענה כבר באותו
יום שיקראו אליו. ובפרט שעומדים ביום (ראש השנה) שעליו חז"ל אומרים שסימנו הוא
"המלך".

(מעובד ע"פ שיחת ליל כ"ט אלול תשל"ז)

ליישב את כל שטחי ארץ ישראל - וללא רעש!

הצלחת הענין של שלימות הארץ תהיה כשיישבו את כל ארץ ישראל לגבולותיה.

וכשם שתורה ומצוות - מתבטאים רק כשמקיימים אותם בפועל, היות ו"המעשה הוא
העיקר"¹ - כך גם בשלימות הארץ, צריכים לבצע זאת במעשה בפועל - והוא, יישוב ארץ
ישראל כולה.

ולעשות זאת באופן של "אל תתגרה בגוי קטן"² ובפרט ב"גוי גדול". כלומר, שלא לבוא
להתגרות בו ולומר לו, תשמע: עשיתי דבר מסוים כדי להכעיסך ואני כלל לא מתפעל ממך
- לא בכך מתבטאת שלימות הארץ!

שלימות הארץ באה לידי ביטוי בכך שיהודים מיישבים את כל ארץ לגבולותיה - כיון
שארץ ישראל כולה שייכת ליהודים - כל שטח מארץ ישראל אפילו טפח ועל-אחת-כמה-
וכמה אמה וד' אמות שייכים לבני-ישראל³.

אבל בשעה שרצונו להראות את ה"כוחי ועוצם ידי"⁴ ומכריז בפה מלא ובכל החוזק,
שהוא עשה מעשה מסויים - אין זה מסייע כלל לענין. אלא אדרבה: כשהיהודי מגלה את
ההרגש של "כוחי ועוצם ידי" - אזי גם הגוי רוצה להראות את ה"כוחי ועוצם ידי" שלו. ואז
הוא מודד איזה "כוחי ועוצם ידי" גדול יותר.

מה-שאין-כן כשיעשו מעשה בפועל, שאודותיו הגויים לא ידעו מכך - וגם אם ידעו לא
יהפכו זאת להתמודדות איזה "כוחי ועוצם ידי" גדול יותר - אז יצליחו בכך.

• . . ולמרות שישנו הענין של "דינא דמלכותא דינא"⁵ - אך בנוגע לזה שארץ ישראל
  שייכת ליהודים - לא שייך הענין של "דינא דמלכותא דינא", היות ועל-זה אין לגויים שום
  בעלות.

• 1) ראה אבות פ"א מי"ז.

• 2) ראה פסחים קיג, א.

• 3) ראה שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקלו. ס' השטרות לר"י ברצלוני ע' 43.

• 4) לשון הכתוב - עקב ח, יז.

• 5) גיטין י, ב.

212

רואים בפועל, שכשעשו רעש על דברים מסויימים - הנה זה הפריע והזיק גם לדברים
שניתן לעשותם וגם לדברים שמוכרחים לעשותם, וכדלהלן:

עד עתה יישבו במשך הזמן כמה וכמה שטחים - לא היה מכך שום סוד וכולם ידעו
מכך. והנה, כל-זמן ששתקו ולא עשו מזה רעש, הנה אפילו כשהגיע לוושינגטון אותו אחד
שהתנגד לזה - עשו עצמם כלא יודעים - אמנם הם הודיעו שיחקרו וידרשו ויכנסו אסיפות,
אך כל התוצאות מאותם אסיפות זוהי החלטה לעשות אסיפה נוספת, ובאסיפה זו יחליטו
שיעשו עוד אסיפה, וכך ימשך הדבר עד ביאת משיח...

וכך, למרות שמעשים אלו היו היפך רצונו של פלוני-בן-פלוני - אך היות ועשו אותם
ללא התגרות, עבר הכל בשקט. מה-גם שהוא עצמו יודע שאינו יכול להטפל - לפי שלא
חסרות לו בעיות משלו - וכך - "מוסיף והולך" - בנו והוסיפו עוד נקודה ועוד שטח.

אבל ברגע שהתחילו לכתוב על כך בעיתונים, להצהיר הצהרות ולהתגרות - מזה החלו
כל הצרות!

אך על-כל-פנים 'מה שעבר עבר', ולכל-הפחות מכאן ולהבא ישנו את ההנהגה ויישבו
כמה שיותר נקודות, בפועל ממש - "המעשה הוא העיקר"!

(מעובד ע"פ שיחת י"ג תשרי תשל"ח)

213

כשיאמרו לגויים את מענה הרש״י יכירו באמת ויסייעו לישראל!

כל הענינים שרש"י מביא בפירושו על-התורה (גם כשהוא מביא אותם ממאמרי חז"ל)
הם פשוטו של מקרא [כמו שרש"י בעצמו אומר כמה וכמה פעמים¹: "ואני לא באתי אלא
לפשוטו", המובנים גם ל"בן חמש למקרא"].

מכך מובן, שהתירוץ שרש"י מביא² כלפי הטענה "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה
גויים", שמכיון ש"כל הארץ של הקב"ה היא" משום כך "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה
מהם ונתנה לנו" - הנה תירוץ זה (לאחר שרש"י הכניס זאת בפירושו על-התורה) מובן
בפשטות, גם לבן חמש.

יתירה מכך: היות ורש"י אומר זאת כמענה לאומות העולם - "שאם יאמרו אומות
העולם לישראל . . הם אומרים להם" מובן, שבשעה שיאמרו זאת לאומות העולם [ויאמרו
דברים כהווייתם, וכמו שכתוב בתורת אמת], גם הם יכירו באמת הנובעת ממענה זה, עד
שהם יסייעו שיקויים "לתת להם נחלת גויים"³, מתוך ידיעה שיש בכך משום עילוי
וחשיבות גם להם, עד ש"והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותיך"⁴, שגם אלה שמנהיגים
את אומות העולם (מלכים ושרותיהם) יתחננו וישתדלו ויתפארו בכך, שהם יכולים להיות -
על-כל-פנים - "אומנייך" ו"מניקותייך".

וזה שאנו רואים שישנם כאלה מאומות-העולם שלמרות שאמרו להם את המענה האמור
(המובא בפרש"י), הם עדיין מתעקשים בטענתם "לסטים אתם" - הרי זה בא או מכך שלא
היו אלה דברים היוצאים מן הלב אצל אותו אדם שמסר להם את המענה האמור, או
שאפשרי הדבר שעדיין (מאיזו סיבה שהיא) זה לא הגיע לידיעת השר של (מעלה) אותה
אומה.

הדבר, אבל, ברור שלאחרי שהמענה האמור בוטא בגלוי (על-ידי שנאמר בפני האומות
כאן למטה) - הרי זה יגיע (וסוף-סוף בזריזות) גם לשריהם שלמעלה, [שהם קולטים את

• 1) בראשית ג, ח. וראה בהנסמן לקוטי-שיחות ח"ה ע' 1.

• 2) בראשית א, א.

• 3) לשון הכתוב - תהלים קיא, ו.

• 4) ישעי' מט, כג.

214

האמת שבמענה, גם כשאין אלה דברים היוצאים מן הלב]. ועל-ידי-זה יומשך בלב המלכים
והשרים שלמטה, שגם הם יחליטו (ביודעם טעמו של דבר, או בלא יודעם), שכל ארץ
ישראל לגבולותיה שייכת לבני-ישראל. וכדי לבצע זאת בפועל, נדרש רק שבני ישראל
יעמוד בתוקף בכל המתייחס לשלימות הארץ (יחד עם שלימות התורה ושלימות העם).

מכיון שאי-אפשר לחכות עד שכולם יעמדו בתוקף האמור - ישנו הרי פסק הדין²⁹⁸ שכל
העולם כולו נידון על פי רובו, ושכל העולם כולו הוא במצב שקול מחצה על מחצה.

שלכן פסק הדין הברור הוא, שעל ידי פעולה טובה אחת ("מצוה אחת") שיהודי מקיים,
במעשה, בדיבור או במחשבה, הוא מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, וגורם לו
ולהם תשובה והצלה.

(משיחת מוצאי שבת-פרשת בראשית - בחדרו - תשל"ח - מוגה)

צו השעה: ליישב את כל שטחי ארץ ישראל!

מהפסוק¹ "לזרעך נתתי את הארץ הזאת". אנו למדים שלמרות שישנם גויים המערערים
על שייכות חלקים מסויימים מארץ ישראל לעם ישראל, ואף טוענים "ליסטים אתם"^{299 300} -
מכל-מקום אין להתחשב בהם. ויתירה מזו: מציאות המערערים היא זמנית ולמראית עין
בלבד, ואילו בפנימיות ובאמיתיות יודעים גם הם שכל ארץ ישראל לגבולותיה שייכת לעם
ישראל.

אך בכדי לגלות דבר זה, נדרש שיהיה "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה"³⁰¹ - ליישב
את כל שטחי ארץ ישראל, ובמיוחד את אותם שטחים שמערערים עליהם.

והתיישבות זו צריכה להיות כפי שהיתה אצל אברהם אבינו - (שהרי "מעשה אבות סימן
לבנים"³⁰²), שכשהתהלך בארץ ישראל בנה "מזבח לה'"³⁰³. ולכן צריכים אנו להקים בכל אותם
המקומות בית מדרש ומקוה טהרה.

ועל-ידי זה יראו בגילוי ש"לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וגם אומות^-העולם יכירו בכך.
וגם אם לשעה קלה יהיה מצב של "רגשו גויים ולאומים יהגו"³⁰⁴, צריכים לדעת שהאמת היא
(שהם עצמם יודעים) שזהו - כסיום הכתוב - "ריק". וזה שהם מתנהגים בצורה של "רגשו"
ו"יהגו" הרי זה רק משום שהם רוצים לצאת ידי חובתם לעיני מישהו.

אך כדי שייראה בגלוי שגם אומות-העולם יודעים ש(ה"רגשו" ו"יהגו") זהו "ריק", על
בני^-ישראל להראות³⁰⁵ שכשהם אומרים שכל ארץ ישראל שייכת להם, הם מתכוונים לכך
באמת.

ופשיטא שלא לגרום, חס-ושלום, לחץ מצד אומות-העולם, על-ידי ההנהגה המוזרה של
התיישבות רק בנקודות מסויימות, כי על^-ידי הנהגה זו מראים שמתחשבים בטענת
המערערים! ואין שום סברא בשכל ובמציאות לחלק בין יישוב נקודות ספורות אלו לבין
יישוב אורך הגבול והשטחים - שכן, אותו "רגשו" ו"יהגו" של אומות העולם קיים בין כך
ובין כך בדיוק באותה מידה.

כשידגלו באמת - לא יהיו בזה שום קשיים, מכיון ש"לזרעך נתתי את הארץ הזאת" -
'כבר נתתי'.

והיות "והמעשה הוא העיקר"³⁰⁶, לכן נוגע בעיקר ההתיישבות בפועל, ולא צריכים
להכריז על כך בקול רם וברעש והמולה, ועל^-אחת^-כמה^-וכמה שלא להתפאר ש"כחי
ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"³⁰⁷, ואדרבה: נוסף על כך שאין זה אמת, זה גם עלול חס-
ושלום לקלקל.

יש לדעת שעושים זאת בשליחותו ובכחו של הקב"ה - שעל^-ידי^-כך מתווסף תוקף
בהתיישבות - ולגבי כח זה - אין מקום למניעות כלל חס^-ושלום.

ובשעה שילכו בדרך זו - הנה לא רק שאומות העולם לא יערערו על כך [ועל^-אחת^-
כמה-וכמה שזה לא יעלה חס-ושלום בקרבנות כלל, גם לא בנפש אחת מישראל (שנפש
אחת היא עולם מלא^{308 309}), ואפילו לא בפצועים, חס^-ושלום, באופן של "קטלא פלגא"¹¹], אלא
אדרבה: זה יביא את ה"הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו"³¹⁰ -
שגם ה"גויים" וה"אומים" האומרים ומשבחים בגילוי לעין^-כל ש"גבר עלינו חסדו" ושחסד
ה' התחזק "עלינו", יסייעו לבני ישראל (לא רק במה שכבר הבטיחו, כי-אם) בכל הסיוע
(ממון וכיוצא^-בזה) שבני^-ישראל עדיין זקוקים לו, מפני שעדיין נמצאים ישראל בגלות -
לפני האתחלתא דגאולה³¹¹.

אי ישוב השטחים - היפך השכל הישר!

וכפי שמוכח מכך גופא ש(למרבה הפלא והתמיה המהולה בצער גדול) עד היום טרם
יישבו את כל שטחי ארץ ישראל. למרות שהנהגה כזו היא היפך השכל הישר, שכן בכך
גורמים רק לחץ תמידי!

מפאת החושך הכפול והמכופל של הגלות פוחדים ונכנעים מ"קול עלה נדף"¹⁴, מאינו-
יהודי, למרות שבשכל הבריא, יודעים שזהו "קול עלה נדף" בלבד.

שזה חושך כפול ומכופל בחושך הגלות גופא - כי הגלות מצד עצמה היא רק על
הגופים, שהרי ידוע¹⁵ שרק "הגופים הלכו בגלות" ולא הנשמות, וכאן באים מתי^-מספר
מבני^-ישראל, ומושכים גם את הנשמה לגלות, שגם היא תיכנע בפני האינו^-יהודי.

לגבי מה שהיה עד עכשיו - הרי "אין צועקין על העבר"¹⁶.

ומכאן ואילך יהי רצון ש"יערה עליהם רוח ממרום"¹⁷, גם על מתי^-המספר האמורים,
ש(לא רק שלא יפריעו, אלא שגם) יסייעו לבני ישראל להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל,
ושלא ידחו זאת לאחר זמן כי אם לעשות זאת תיכף ומיד, "בשעתא חדא וביומא חדא
ממש"¹⁸ - שזה דוקא יגדיל את ההצלחה.

ומכל זה דוקא, הוא הדרך ל"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד גו'" ולכל הברכות
המנויות בפרשת בחוקותי, עד ל"ואולך אתכם קוממיות"¹⁹.

ויהי רצון שעוד בהיותינו בימים האחרונים של הגלות, יוליך הקב"ה כל אחד מישראל
[הן אלה שבחוץ^-לארץ, והן אלה שבארץ הקודש ת"ו] "קוממיות" - "בקומה זקופה"²⁰.

• 14) בחוקותי כו, לו.

• 15) לקוטי-דיבורים ח"ד תרצב, א.

• 16) ברכות נד, א.

• 17) ישעי' לב, טו.

• 18) ראה זח"א קכט, א. קידושין מט, ב.

• 19) בחוקותי שם, ו,יג.

• 20) רש"י שם.

218

לפתח ההתיישבות - כהפיתוח הגרעיני!

[בהמשך לשיחה מובאים בזה שני מכתבים (פתקים)³¹² אותם כתב הרבי, ובם מעלה
נקודות נוספות להסברת אפשרות והכרח ההתיישבות. המכתבים שולבו בשיחה זו בעת
שפורסמה בעיתונות]:

• א) הרעש והלחץ שנעשה לרגלי הקמת חמש הישובים לא הי' גדול יותר - באם לא היו
  מקימים ישובים לכל אורך הגבול.

• ב) ראי' מוכחת לכל זה: ידוע לכל (כולל - בואשינגטון במוסקבה ובבירות דהערבים)
  ע"ד ייצור נשק גרעיני באה"ק ושכבר ישנו בפועל ומתוסף מזמן לזמן ובמשך שנים רבות.
  ומתחילה רצו לעכב ולבטל כ"ז ולחצו וכו' אבל כשענו תיכף ובהחלטיות שימשיכו כ"ז -
  הסתפקו הלוחצים בזה שתהי' הכחשה רשמית שאין כ"ז במציאות ופסק הלחץ.

- ולא עוד אלא שאחדות מהמדינות שלחצו מסייעות ביצור זה בכו"כ אופנים, וזה
משך כמה שנים.

* * *

התמי' והצער גדול שלא נעשה כ"ז ע"ע [=עד עתה] ובדחיפות לעשות כ"ז בהקדם - וגם
עוד יותר ע"י עובדא שכ"ז יכול להעשות באופן חוקי לגמרי - כי ע"פ החוק דעתה יכולה
ההתיישבות האמורה להעשות בכל היקפה ובפו"מ וביום אחד ממש - באם יחליטו עד"ז
ויוציאו פקודה עד"ז ע"מ למלאותה תומ״י [=תיכף ומיד] - שני אנשים בלבד ראש
הממשלה והשר להתנחלויות.

ואפילו אם למחרת יום זה יוזקקו לדיון עד"ז בישיבת כל הממשלה ובועדות-שונות
מהכנסת וכו' - לאחרי המעשה בפועל ודאי שסו"ס ישקטו הרוחות לגמרי ובפרט כשיראו
כאו"א ההתלהבות העצומה של רובו המכריע של בנ"י באה"ק ובחוץ לארץ בהודעם תיכף
ע"ד התיישבותם אך שכנ"ל תהי' בלי רעש כלל בלי פרסומת כלל וכו'³¹³.

(משיחת מוצאי שבת-פרשת לך-לך - בחדרו - תשל"ח - מוגה)

כל מציאותו של עשיו היא בכדי לסייע ליעקב!

כל מציאותו של עשיו (כולל כל ההעלמות וההסתרים) היא רק כדי שיוכל יעקב לבצע
את שליחותו. אי-לכך, כפי שדובר כבר, שעל בני^-ישראל להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל
באותו אופן שקיים זאת אברהם אבינו ועשה "סימן לבנים" - "ויבן שם מזבח לה'"¹ -
שבכל המקומות יבנו מקום תורה ומקום תפלה, וכן מקואות^-טהרה.

ועל^-ידי ההתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל (ובאופן האמור) - יפעלו גם על אומות^-
העולם, שיסייעו בזה. שכן, גם הם "ירגישו" (מצד "מזלייהו חזו"²) שמציאותו של עשיו
היא כדי לסייע ליעקב.

ויהיה בכך משום הכנה קרובה לקיבוץ כל בני ובנות ישראל - שלימות העם - לארץ
ישראל השלימה, בביאת (ועל^-ידי) משיח צדקנו, שלאחר מכן יהיה "ירחיב ה' אלקיך את
גבולך"³ - שארץ ישראל השלימה תהיה בהרחבה, על ידי שיתווספו קיני קניזי וקדמוני.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת חיי-שרה - בחדרו - תשל"ח)

• 1) לך-לך יב, ז-ח.

• 2) ראה מגילה ג, א. וש"נ.

• 3) שופטים יט, ח.

220

שיחה זו נאמרה בעקבות ביקור 'סאדאת' בארץ הקודש.
ביקור שנערך במוצאי-שבת ט' כסלו תשל"ח (19.11.1977) -
שעות ספורות לפני אמירת שיחה זו.

ביקור סאדאת בישראל - ראיה ברורה שיש מנהיג לבירה זו...

ידועה תורת הבעל-שם-טוב³¹⁴, שמכל דבר שרואים או שומעים צריכים ללמוד הוראה
בעבודת ה'. לכן, כאן המקום לבאר הוראה בעבודת ה' מהמאורעות האחרונים הקשורים
לארץ-הקודש, ובמילא נוגעים לכל היהודים, גם אלו שנמצאים בחוץ-לארץ, וכדלהלן:

לאחרונה נהיה רעש ומהומה בכל העולם, ורבים העלו סברות שונות ומשונות כיצד
להסביר את הפלא שנשיא מצרים, סאדאת, ביקר בארץ הקודש שזה דבר חידוש, ואיש לא
חשב שדבר כזה יכול להתרחש.

מאורע זה נחלק לשניים: א) עצם ביקורו בפועל - שעל כך שמעו כולם. ב) הטעם מדוע
הוא ביקר - שזה אף אחד אינו יודע.

למרות שבשני החלקים יש הוראות בעבודת ה', היות וכל הענינים הם בהשגחה-פרטית
מהקב"ה, בכל זאת יש חילוק עיקרי בין שני הפרטים שבמאורע זה:

בחלק הראשון (והגלוי) של המאורע: א) יהודי צריך להתבונן בזה; ב) אף נותנים לו
סיוע מלמעלה כדי ללמוד את ההוראה האמיתית ממאורע זה.

אך בחלק השני, היות והוא אינו גלוי, כלומר שלא הראו זאת מלמעלה, לכן: א) אין כל
חיוב והכרח להתבונן בזה כדי ללמוד הוראה בעבודת ה', אלא זהו רק ענין של רשות; ב)
אין זה מוכרח שיסייעו לו מלמעלה להבין את הטעם האמיתי של המאורע.

אך אף-על-פי-כן - מכיון שגם טעם המאורע מוסיף תועלת בעבודת ה', לכן, כדאי
להתבונן גם בו. והגם שלא ניתן לדעת את הביאור בוודאות [מכיון שכאמור, רק על גוף
המאורע שייך לקבל סיוע מלמעלה בכדי שתהיה הבנה אמיתית. ולכן את סיבת המאורע
ניתן להבין רק בדרך אפשר] - מכל-מקום - מכיון שעל-ידי ההתבוננות בטעם המאורע
מפיקים ביאור שממנו לומדים הוראה בעבודת ה', לכן מסתבר לומר שזהו ביאור אמיתי.

ההוראה מכללות המאורע הנזכר-לעיל היא:

אותם אלו הבקיאים בתכסיסי מלוכה, לא העלו על דעתם שיכול להתרחש מאורע כזה
על-פי דרך הטבע, וגם כעת - לאחר שזה אירע - הם תמהים על כך.

שזוהי ראיה ברורה ש"יש מנהיג לבירה זו" - שאינו מושפע חס-ושלום מהגבלות הטבע
ואינו מחוייב להם. וכיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"³¹⁵ - אפילו יהודיים, ובפרט שכאן
מדובר אודות גוי שאינו בעל-בחירה - במילא יכול היה להתרחש מקרה שלפי כל חשבונות
הטבע ותכסיסי המלוכה הינו מופרך לגמרי.

[וענין זה מהוה הוראה עיקרית בעבודת האדם לקונו: לא ניתן להסתמך על 'חשבונות'
שכליים, משום שאפילו בדבר המחושב בשלימות לפי כל החשבונות הטבעיים, יכול
הקב"ה לעשות שבפועל ובגלוי לעיני בשר יתרחש ההיפך הגמור מכך.]

עמידה בתוקף מול הלחצים - תגדיל את חשיבות היהודים בעיני העולם!

אלא למרות הנ"ל, ודאי הדבר שהיה לסאדאת גם 'חשבון' שכלי ע"פ דרך הטבע, שלכן
הוא ביקר בארץ.

ועל-פי האמור לעיל שיש להתבונן (גם) בטעם המאורע בכדי ללמוד מכך הוראה
בעבודת ה', אזי צריכים להתבונן (גם) ב'חשבון' שהיה לו בזה וללמוד גם מכך הוראה.
בפשטות, החשבון שלו הוא כדלהלן:

נשיא מצרים היה תמיד מנהיג שפועל על דעת עצמו. אך היות ולאחרונה החלו לומר לו
מה עליו לעשות וכיצד עליו להתנהג - הן וושינגטון - שמשתדלת ככל יכולתה להראות
לכולם שהיא מנהלת את העולם ושכל המדינות הקטנות צריכות לנהוג לפי הוראותיה, גם
בנוגע לשלום; והן המלוכות המכונות 'ערביות' (אף שבאמת הם אינם אלא 'ערב-רב' של
אומות שונות: מצריים, ישמעאלים וכדומה).

לכן עורר אותו לחץ זה להראות לעולם שהוא מתנהג על דעת עצמו ופועל כרצונו, ואינו
מתחשב - לא עם המלוכות הערביות, ואף לא עם וושינגטון - אף שבאמת הוא זקוק
לעזרתם בכסף, נשק וכדומה.

והחלטה זו היתה אצלו כל-כך בתוקף, מבלי הבט על כך שתיכף כשהודיע על כך, עורר
הוא התנגדות מכל הצדדים, גם מכאלו שהתנגדו בגלוי לשלום, וגם מאלה שרק רמזו זאת,
ועד כדי-כך, שהיה לחץ גם מוושינגטון שלא יסע - אלא משעה לשעה הוא ביצר את
עמדתו ביתר תוקף, בכדי להראות שהוא עומד ברשות עצמו.

והיות ו"חוצפא מהני", הועיל לו תוקף זה לחזק את מעמדו ומצבו, הן במדינתו והן
ביתר המדינות:

שתמורת זאת שבמשך כמה שנים הוא היה כעני המחזר על הפתחים, והתרוצץ ממקום
למקום בכדי לקבל עצה, כסף ונשק - נהיה כעת בדיוק ההיפך;

כולם משכימים לפתחו, ומנסים לפעול עליו שיוותר על איזושהי יוקרה, ויאפשר גם
למישהו נוסף להיקרא מנהיג. ועד כדי-כך, שמתחשבים בדעתו לא רק במדינות הערביות
אלא גם בארצות-הברית ובברית-המועצות, שהם המלוכות האדירות ביותר.

מכל זה יש להפיק הוראה פשוטה וברורה:

למרות שנמצאים במעמד ומצב שזקוקים לכסף, לנשק, ואפילו לעצה טובה [וזקוקים גם
לענינים נוספים, שלא צריכים לאומרם בגלוי, "ודי לחכימא ברמיזא"] - אך כאשר מדובר
בנוגע לענין שמועיל לארץ הקודש וליהודים - אין להתחשב בשום לחץ, ויש להתנהג
בתוקף. שהתנהגות כזו - לא זו בלבד שלא תביא לתוצאות בלתי-רצויות חס-ושלום, אלא
אדרבה - תגדיל את חשיבות היהודים בעיני העמים.

אילו זכינו, לא היינו זקוקים ללמוד הוראה זו מהתנהגותו של אינו-יהודי, ולנו בעצמנו
היתה התקיפות הראויה, משום היותינו קשורים עם מלך מלכי המלכים הקב"ה. אולם היות
ולא זכינו, ועד כה מוותרים אנו, לצערינו, על עניינים חשובים בגלל לחץ [ועד שויתרו
אפילו בענינים של פיקוח-נפשות, כדלקמן] - לכן הראה לנו הקב"ה הוראה מגוי על-ידי
המאורע הנ"ל, כיצד יהודי צריך להתנהג.

יהי רצון שמאורע זה, בו ראו בעיני בשר שדוקא על-ידי דרך תקיפה יכולים לפעול
יותר, יפעל על היהודים שהיו עד עתה "הירא ורך הלבב"³¹⁶ ופחדו מ"קול עלה נדף"³¹⁷ ושלכן
הזמינו תמיד על-עצמם לחץ נוסף - שמהיום והלאה ילכו בתוקף ויכריזו בגלוי לעין-כל
שארץ ישראל לגבולותיה [גבולות שנמנו בתורה שבכתב, שאותה יודעים גם הגויים ואף
מותר להם ללמוד ממנה] שייכת ליהודים.

הרצון שלא להיראות כ״תוקפנים" - גרם לאלפי הרוגים במלחמת יום-כיפור!

בקשר למדובר לעיל, בנוגע ללחץ, ניתן להסיק גם ממה שהיה במלחמת יום הכיפורים,
עד כמה לא הועילה שיטת הכניעה ללחצים:

כמה שעות לפני פתיחת המלחמה [או לגירסא אחרת: כמה ימים לפני המלחמה], היו
ידיעות ברורות שהערבים מתכוננים לפתוח במלחמה על ארץ הקודש ועל היהודים הדרים
בה - מחזית כפולה - הן ממצרים והן מסוריה.

והמומחים לתכסיסי מלחמה אמרו פה-אחד: אם רק יגייסו את אנשי הצבא (אפילו ללא
מלחמה), ועל-אחת-כמה-וכמה אם יפתחו במלחמת-מנע, ברור הדבר שלא רק שההתקפה
הערבית לא תצליח, אלא אדרבה, היא תביא להם מפלה.

והנה, למרות שכך, הגיעו הפוליטיקאים שאין להם כל ידיעה בתכסיסי מלחמה
[ומומחיותם היא רק בתכסיסי מלוכה - פוליטיקה] והחליטו בדיוק להיפך: להודיע
לווישנגטון, שאף-על-פי שהם יודעים שהערבים מתכוננים לפתוח בהתקפה, בכל-זאת, לא
זו בלבד שלא יפתחו במלחמת-מנע, אלא לא יעשו אפילו גיוס מלא - כדי שלא ייראו
כ'תוקפנים'.

ולגופם של הטענות: אין מקום לטענתם נגד עשיית התקפה, מכיון שכאשר הצד שכנגד
עומד מוכן להתקיף, הרי התקפת הנגד אינה 'תוקפנות' אלא מלחמת-מנע (ו"הבא להרגך
השכם להורגו"⁵); וכל-שכן שאין מקום לטענה נגד גיוס (שמתנגדים לגיוס כדי שלא יקראו
'תוקפנים') - כי הרי גם לדעתם, גיוס אינו התקפה].

ותוצאות הנהגה זו הם: מאות יהודים ה'-יקום-דמם שנהרגו במלחמה זו - מאות
'עולמות מלאים', שהרי גם "נפש אחת מישראל" היא "עולם מלא"⁶.

• 5) סנהדרין עב, א.

• 6) סנהדרין פ"ד מ"ה.

224

עד עתה נמנעתי מלדבר על כך בגלוי, מכיון שצריכים להזהר מלדבר על יהודים ענין
בלתי-רצוי. אך מאחר שכל הנזכר-לעיל, פורסם כבר בין-כה בכמה ספרים, לכן אני מזכיר
זאת, כדי ללמוד מכך שלא יחזרו שוב, חס-ושלום, על אותה טעות.

כשם שבחולי רק הרופא קובע, כך בפקו״נ רק איש צבא קובע!!!

צריכים לדעת בבירור, שכאשר מדובר אודות פיקוח-נפש של מאות יהודים שכל אחד
מהם הוא "עולם מלא" - קובעת התורה שאז צריכים לעשות ולנהוג כפי הוראת המומחים
בזה, שבנדון-דידן, הם אנשי הצבא, האחראים על כל עניני פיקוח הנפשות.

ישנם הטוענים - אדרבה: היות ומדובר בפיקוח-נפשות, לא צריכים להתחשב בדעתם
של אנשי הצבא - מכיון שרוצים לקבל נשק מוושינגטון. אך זוהי טענה שאין לה כל מקום
במציאות, וכפי שאמנם ראו במאורעות במלחמת יום-הכיפורים:

המדינאים חיפשו הצדקה לכך שהם לא אפשרו לעשות כהחלטת אנשי הצבא, ולכן,
היות ולאחר כשלשה שבועות ממלחמת יום-הכיפורים הגיע נשק מארצות-הברית - טענו
שזה קרה בגלל שהראו שאינם 'תוקפנים'.

אבל הם שכחו חשבון פשוט לגמרי: אם היו פותחים במלחמת-מנע, ועל-אחת-כמה-
וכמה אם היו עושים זאת מיד כשהגיעה הידיעה הברורה שהערבים מתכוננים להתקפה -
היו מסיימים ומנצחים במלחמה הרבה לפני שהגיע הנשק [וכפי שראו בפועל ב"מלחמת
ששת הימים", שאז התחילו במלחמת מנע וסיימו את המלחמה בנצחון אדיר תוך ששה
ימים], והנשק שהיה מוכן מראש היה מספיק, ולא היו צריכים כלל לנשק מארצות הברית.

המורם מכל הנ"ל הוא, שכל רב שאמר פעם חוות-דעת בענין זה - שאז אינו יכול
להשתמט מלהוציא פסק-דין בנוגע להנ"ל - בודאי יתבונן בכל האמור, ויוציא פסק-דין
ברור האם יש היתר למסור חלקים מיהודה ושומרון או לא. שאין כאן רק את האיסור של
"לא תחנם"³¹⁸, אלא בעיקר - פיקוח-נפשות.

וכפי שבחולי, רחמנא ליצלן, אפילו כשהוא רק באבר אחד של יהודי אחד, ישנו דין
מפורש בשולחן ערוך⁸ שהדעה היחידה שיש להתחשב בה היא דעת רופא מומחה, שלא
מספיק שיש לו רק ידיעה בחכמת הרפואה, אלא שעוסק בפועל בעניני רפואה, ולא זו
בלבד, אלא שיודע את כל מה שהתחדש בתחום הרפואה בזמן האחרון - על-דרך-זה הוא
גם בנוגע לפיקוח-נפש שקשור עם מלחמה, שהדעה היחידה שיש להתחשב בה על-פי
תורה, היא דעתו של מומחה בעניני מלחמה שעוסק בזה בפועל, ויודע את כל התכסיסים
של הזמן האחרון.

ואלו שאינם מומחים - אין להתחשב בדעתם, אף שהם 'ידידים טובים' ואף 'ידידים
טובים מאוד', ועל-אחת-כמה-וכמה כשהם נוגעים בדבר.

רבנים שלא סומכים על ידיעותי - שיחקרו בזריזות היות וזה פיקו״נ!

כמובן, כל האמור לעיל אינו ענין של העדר כבוד רבנים, היות ומכיון שהם רבנים
מוסמכים, ודאי הם יודעים את הדין הנ"ל ובודאי נוהגים על-פי שולחן ערוך, ובפרט, שזהו
ענין של פיקוח-נפש לכמה מישראל - שאז ודאי שזה נוגע לכל אחד מהם עד מיצוי הנפש,
ובמילא אינם צריכים אותי שאזרז ואעורר אותם על כך.

אך היות שבכדי להוציא פסק-דין בנושא, צריכים לדעת את כל הפרטים שבזה, לכן, כדי
לחסוך לרבנים עבודה של חקירה ודרישה, אומרים להם את הידיעות לאחרי חקירה
ודרישה, הן מה שמומחי המלחמה אומרים - שכל שעל שמוסרים מהגדה המערבית
(שומרון), מעמיד בסכנה, רחמנא-ליצלן, מאות יהודים; והן התוצאות שקרו כאשר לא
התחשבו בדעתם.

ואם אותם רבנים אינם רוצים לסמוך על ידיעותי - שיחקרו וידרשו בעצמם. אך מכיון
שזה לוקח זמן, וזה נוגע לפיקוח-נפשות - ודאי יעשו זאת בזריזות ובהקדם האפשרי.

בהתאם לידיעותי הברורות, על-פי המציאות שהיתה עד עתה - יוציאו הרבנים פסק-
דין ברור, האם בשביל פיקוח-נפשות צריכים להכנע ללחציהם של אותם אינם-יהודים
הנמצאים במדינה מסויימת, ולאותם יהודים - המומחים לתכסיסי מלוכה - המתנהגים

8) אורח-חיים סשכ"ח ס"ח.

226
באופן של "הירא ורך הלבב"; או שמצד פיקוח-נפשות צריך לשמוע למומחים, האומרים
שכשמוסרים שעל מיהודה ושומרון (ומכל ארץ ישראל לגבולותיה) - מעמידים בסכנה,
רחמנא ליצלן, כמה וכמה מבני ישראל!

מלבד המאורע של "ברית בין הבתרים"³¹⁹ בו הובטחה לנו ארץ ישראל, יש כאן הרי סכנה
בפועל, רחמנא-ליצלן, של כמה וכמה מבני ישראל, הן לפי מה שאומרים אנשי הצבא, והן
לפי זה ש"אין סומכין על הנס"³²⁰.

וכאמור לעיל, שמכיון שענין זה תלוי בזמן - אזי לא יכולים לדחות זאת על-ידי שיעשו
החקירה ודרישה ורק אז פסק-דין - אלא צריכים לפסוק מיד פסק-דין ברור לכאן או לכאן.

סאדאת יהיה מרוצה - אם לא ימסרו את יו״ש לפלסטינים!

הדבר שהוזכר לעיל הוא גם הוראה לאלו שיש להם דעה ועמדה במשא ומתן שהולכים
כעת לנהל עם אותו אינו-יהודי שהגיע לארץ ישראל:

אין מה להתפעל אם בתחילת הדיון הוא ידרוש דרישות גדולות. שכן זוהי הדרך -
שבתחילה דורשים הרבה יותר מכפי שחושבים לקבל באמת, בכדי שיהיה על מה להתמקח.

ויתירה מזו: כל הדרישות שהוא ידרוש בנוגע לשאר המדינות הערביות (מלבד מדינתו
שלו) - הן רק מן השפה ולחוץ. לו עצמו נוגע רק מצב מדינתו שלו, ורק משום שקודם
שהגיע לביקור בארץ הקודש לחצו עליו שלא יסע, ואף-על-פי-כן הוא נסע - הוא היה חייב
לומר להם כמס-שפתיים שהוא ידרוש לטובת כולם. אבל האמת היא שזה לא נוגע לו כלל.
ואדרבה, הוא אינו רוצה כלל שמדינות אלו יתחזקו, היות ואם כך, דמותו כמנהיג תתמעט.

ופשיטא, שכך הם דרישותיו בנוגע לפלסטינים - היות וכל הלחץ שהוא מפעיל
בשבילם, אינו אלא בכדי לצאת ידי חובה כלפי אותן מדינות שלא היו מרוצות מן הביקור.

וממילא, כאשר יעמדו בתוקף ויאמרו לו את האמת על דרישותיו בנוגע לפלסטינים -
שמצד פיקוח-נפש אי-אפשר בשום אופן לתת אף שעל מיהודה ושומרון - יהיה הוא מאוד
מרוצה מכך.

הדבר היחיד שהוא רוצה - זוהי דרישתו בנוגע למדבר סיני. ובנוגע לזה, אכן יש לשאול
על כך את אנשי הצבא (מה נוגע לבטחון ומה לא), ואודות השטחים שאינם מזיקים לעניני
בטחון ניתן לשאת ולתת.

ארה״ב וברה״מ יהיו מרוצות - אם לא ימסרו אף שעל...

וכמו-כן הוא גם בנוגע ללחץ שמופעל מארצות-הברית ומברית-המועצות - שמדינות
אלו כלל אינם מתלהבים מכך שימסרו שטחים מארץ ישראל לסוריה לירדן או ללבנון. גם
משום שהם לא ירוויחו מכך מאומה, וגם, ואדרבה: אם אותן מדינות יתחזקו, הן יתחשבו
פחות בארצות-הברית ובברית-המועצות.

וזה שהם לוחצים ותובעים שימסרו שטחים, זהו רק כדי לצאת ידי חובה כלפי אותם
מדינות.

וכל-שכן שכך הוא גם בנוגע לדרישותיהם אודות ה'פלסטינים' - היות ואינם צריכים
כלל לצאת ידי חובה כלפיהם. הם רוצים רק לצאת ידי חובה כלפי המדינות הערביות
שהפלסטינים לוחצים ומבלבלים אותם.

ולכן, כאשר יעמדו נציגי ישראל בתוקף ויאמרו שאי-אפשר למסור אף שעל מיהודה
ושומרון, כי על-ידי-זה מעמידים בסכנה יהודים שנמצאים בירושלים, בני-ברק, חדרה,
חיפה, תל-אביב וכפר חב"ד ובכל ארץ ישראל - ממילא יהיו ארצות הברית וברית המועצות
מאוד מרוצים, שהרי כאמור גם הם אינם מעונינים בכך.

ובפרט אם בנוסף לכך יעשו גם מעשה בפועל, והוא, שיישבו יהודים בכל שטחי ארץ
ישראל, ולאחר מכן יאמרו שזה כבר לאחר מעשה. ואז יהיו ארצות הברית מאוד מרוצים
מכך, ויאמרו למדינות הערביות שיפסיקו להרעיש על כך מאחר שזה לא בידיהם, היות
והדבר נעשה כבר.

זוהי הדרך היחידה שעל-ידה יכולים למנוע את הסכנה, ולהבטיח את פיקוח-הנפש של
היהודים הנמצאים בארץ ישראל! רק על-ידי שיאמרו בתוקף שאי-אפשר למסור אף שעל
מיהודה ושומרון, ויחד עם זאת יישבו יהודים בכל יהודה ושומרון תוך כמה שעות באופן
של "בשעתא חדא וברגעא חדא", ולכל הפחות "ביומא חדא".

ובכך לא הולכים כלל נגד אומות-העולם, היות והם עצמם רוצים שבישראל לא יחזרו
על טעויות שעשו קודם, ושלא יוותרו לערבים על דברים שמעולם הם לא האמינו שיוותרו
עליהם. ואדרבה, הם רק ישמחו מכך, כאמור, כי אז יוכלו לומר לאלו שלוחצים עליהם,
שזה כבר לאחר מעשה.

וכמו-כן אין חשש שכתוצאה מכך שיאמרו את הדברים האמיתיים בנוגע לארץ ישראל,
ייגרם רוגז בממשל בוושינגטון כלפי היהודים הנמצאים בארצות-הברית, כי הרי ראו
בפועל שכאשר אמרו דברים ברורים ותקיפים, הורידו מיד חלק גדול מהלחץ, ואדרבה -
הבטיחו דברים נוספים, נוסף להבטחות שהיו לפני כן!

על אף שאסורה הכניסה למקום המקדש - הר הבית צריך להיות בידינו!

כפי שדובר כמה פעמים, אין כעת שום 'אתחלתא דגאולה'¹¹ - שהיא תהיה רק כשיבוא
משיח צדקנו, ואילו כעת אנו נמצאים בחושך הכפול והמכופל של הגלות.

ועובדה זו מוכחת מעצם העובדה שנבהלים מ"קול עלה נדף"⁴ - עד שישנם כאלו
שמסכימים בסתר ליבם, ואף נרמז על ידם כך, שיכולים למסור חלק, או את כל ירושלים
העתיקה, יחד עם הר-הבית ומקום המקדש - לערבים.

ואנו צריכים זאת ברשותינו למרות שהכניסה כעת למקום המקדש אסורה בהחלט בלי
שום ספק^{321 322}, וזה הרי מקום מקדשנו, ו"מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי"³²³. ממילא, כל
זמן שברצון הבורא היה זה ברשות הערבים, היינו צריכים להתנהג באופן של "לא יעלו
בחומה"³²⁴; אך ברגע שהקב"ה מסר את ירושלים כולה לידיים יהודיות - דבר וודאי הוא
שאסור למסור זאת, מצד האיסור של "לא תחנם".

ובפרט, שעל-ידי מסירת חלק מירושלים העתיקה, חס-ושלום - מעמידים בסכנה,
רחמנא ליצלן, את כל היהודים הנמצאים שם, וגם בירושלים החדשה!

ועוד והוא העיקר: אם יוותרו לצד שכנגד בדבר שאסור לוותר עליו, אזי לא רק שאין זו
הדרך למנוע מלחמה, אלא אדרבה, כפי שראו בכל שלשת המלחמות - ו"בתלתא זימני הוי
חזקה"¹⁵ - שהויתור הגדיל את חוצפתם לדרוש כמה שיותר, וזו היתה הכנה לכיבוש נוסף
מצידם.

יתירה מכך: כל החשבונות שעל-ידי ויתורים ישיגו שלום וכיוצא-בזה - הם ספק בלבד
- שמא יהיה שלום בעקבות כך; מה-שאין-כן כשמוסרים שטחים מיהודה ושומרון - הרי זה
מעמיד בסכנה, היה-לא-תהיה, את כל היהודים הנמצאים בשטחי ארץ ישראל - שדבר זה
הוא בוודאות גמורה, וכך גם אומרים המומחים לעניני מלחמה - שעל-פי דין תורה צריכים
לשאול לדעתם. וכיון ש"אין ספק מוציא מידי ודאי", ברור שאסור למסור שטחים מארץ
ישראל.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת ויצא ט' כסלו - בחדרו - תשל"ח)

15) בבא-מציעא קו, ב. ובכ"מ.

230

ההתרפסות כלפי ה׳גרזן' (הגוי) - כמוה כעבודה זרה!

בנתינת צדקה לארץ ישראל - הנה מלבד המעלה של צדקה כפשוטה - ישנה מעלה
נוספת. והיא - שמעודדים את תושבי ארץ ישראל.

ענין זה נוגע במיוחד לזמן בו אנו נמצאים:

היות וכעת נמצאים בחושך הכפול והמכופל של הגלות, ולעיני בשר נזקקים להגיע
ל"חסד לאומים" - אזי יש לדעת ש"חסד לאומים - חטאת"¹, היות וכל מה שאומות-העולם
עושים - "לטובתם עושים"^{325 326}! וכשהיהודים מקבלים מהם משהו - יש לדעת שבאמת הם
(לא קיבלו זאת מאומות-העולם, אלא) קיבלו זאת מהקב"ה אשר "לא ינום ולא יישן שומר
ישראל"³²⁷, והגויים הם לא יותר מאשר "גרזן ביד החוצב" - הם כלל לא בעלי-בחירה, אלא
רק כ"גרזן ביד החוצב בו".

שמזה מובן, שכלל לא יתכן, שיהודי יתרפס כלפי ה"גרזן" ויעשה ממנו עבודה זרה.

וזאת, למרות שיחד עם ההתרפסות בפני הגרזן - גם מתפללים לקב"ה (כמובן ועל-
אחת-כמה-וכמה שאין לעשות מה"גרזן" את העיקר).

היות וכשמצרפים את ההתרפסות בפני ה'גרזן' יחד עם תפילה לקב"ה - הרי זה
"שיתוף" וידוע אשר "ישראל נצטוו (גם) על השיתוף"³²⁸. כלומר, שאצל היהודים גם
"שיתוף" נחשב לעבודה זרה.

ואפי' כשעושים זאת בשוגג - עדיין זה נשאר 'עבודה זרה' (רק שההבדל הוא כלפי
העונש, אך וודאי שהעבודה זרה עצמה - נעשתה).

ומכל זה מובן, אשר כלל אין להתפעל מאותם אלו שאינם בעלי-בחירה (אומות-העולם)
- אף כשמגיעים אליהם.

ואדרבה: רק כשעומדים מולם בתוקף, ומתקשרים בקשר חזק ואמיץ עם הקב"ה - הנה
מכיוון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"⁵, ובפרט ש"מזלייהו חזי"⁶ - יקבלו מהם את כל מה
שצריכים.

ואמנם הם נותנים את הכסף - אך יש לדעת שהכל מגיע מהקב"ה, והיות שאנו נמצאים
בחושך הגלות, לכן - מקבלים זאת דרכם. אך זה דרכם בלבד, ותו לא! - הם רק שלוחים
של הקב"ה.

והיות שמקבלים זאת מהקב"ה - אזי נותן הוא "מידו המלאה הפתוחה הקדושה
והרחבה" (ואפילו כשזה עובר דרך שלוחים), ובאופן ש"כל הנותן - בעין יפה נותן"⁷.

(מעובד ע"פ שיחת ליל י"ט כסלו תשל"ח)

• 5) ע"פ משלי כא, א.

• 6) ראה מגילה ג, א. וש"נ.

• 7) ראה בבא-בתרא נג, א.

232

"כליא ריגלא דתרמודאי" - ביטול מחשבתם של המורדים בקב״ה

בנוגע למצות הדלקת נר חנוכה ישנו הענין ש"כליא ריגלא דתרמודאי"¹.

ומזה יש להפיק הוראה לזמנינו: ישנם טפשים מקרב אומות-העולם המורדים ברצון
הקב"ה! הרצון האלוקי אשר נעשה בפועל והוא, נתינת כל ארץ ישראל לגבולותיה ליהודים
על-ידי הקב"ה - "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"^{329 330} - וכפי שכתוב³³¹ "כח מעשיו הגיד לעמו
לתת להם נחלת גויים".

ועל-ידי שהיהודי עומד על פתח ביתו מבחוץ ומאיר את ה"נר הוי' נשמת אדם"³³² עם
האור של "נר מצוה ותורה אור"³³³ עד לענין כפשוטו - הדלקת נרות החנוכה - על-ידי-זה
רואים זאת גם-כן מעבר לגבול וזה פועל את הענין של "כליא ריגלא דתרמודאי". כלומר,
שהרעיון למרוד בקב"ה שנתן את כל ארץ ישראל לכל היהודים - יתבטל לגמרי!

ובמיוחד (כמדובר כמה-פעמים) שהמצב כעת הוא כזה, שאם ימסרו אפילו שעל אחד
מארץ ישראל - הרי זה יגרום לפיקוח-נפש של מליוני בני-ישראל הנמצאים בארץ ישראל.

וידוע שהדין הוא שגם כאשר נמצאים בזמן גלות, ואפילו כשאין את הכח של הסנהדרין
לשלוח יהודים לצבא (במלחמת הרשות וכיוצא-בזה) - גם אז אסור להעמיד בסכנה אפילו
נפש אחת מישראל ואפילו כאשר נמצאים בחוץ לארץ, ועל-אחת-כמה-וכמה כשהמדובר
הוא אודות ארץ הקודש. ובפרט שאנשי הצבא (שהינם המומחים לאותו דבר) אומרים
שבמצב העכשווי - החזרת כל שעל מארץ ישראל לגבולותיה, נוגע ישירות לפיקוח-נפש
של בני-ישראל.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת מקץ תשל"ח)

"לא תחנם" קשור לאמונה בהקב״ה!

[דובר על-כך שאסור לעשות שום פשרות בנוגע לשום ענין]:

האמור לעיל נוגע במיוחד לארץ-הקודש - "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלוקיך בה
מרשית השנה עד אחרית שנה"¹, שמכיון שהיא "פלטרין של מלך", לכן נוגע עוד יותר שכל
הענינים שם יבוצעו על-פי ציווי המלך, ביתר שאת וביתר עוז.

וזה גם נוגע לשטחים שעל גבול ארץ ישראל - שאסור לתת שום שטח מארץ ישראל
לגוי, מצד הלאו של "לא תחנם"², שאסור על-זה לעשות שום פשרות.

• . . הגשמיות של ארץ ישראל קשורה עם רוחניותה - שלכן "גושה טהור ואוירא טהור"³
  (לא כמו ארץ העמים), עד ש"אוירא דארץ ישראל מחכים"⁴.

ולכן רואים שהענין של "לא תחנם" (שקשור עם שטחים של ארץ ישראל הגשמית),
נוגע עד לענין של אמונה בה', כמובן מהמשך הפסוקים שבאים לאחר הפסוק "לא תחנם" -
וזהו מכיון שבארץ ישראל הענינים הגשמיים הולכים יחד עם הענינים הרוחניים.

כיום כל עיר היא "עיר הסמוכה לספר"

על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר בנוגע לעיר הסמוכה לספר (סמוך לגבול), שודאי
שאסור למוסרה לגוי, וכהפסק-דין בשולחן-ערוך⁵ ש"נכרים שצרו על עיירות ישראל, אפילו
עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת.
ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהם בכלי זיין,
שמא יכבשו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".

• 1) עקב יא, יב.

• 2) ואתחנן ז, ב. רמב"ם הל' עבודה-זרה פ"ו ה"ג-ד. שולחן-ערוך יורה-דעה סי' קנא ס"ח. ובט"ז שם.

• 3) ראה גיטין ח, ב.

• 4) בבא-בתרא קנח, ב.

• 5) אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

234

וכעת המצב הוא, שכל שטח מארץ ישראל לגבולותיה, אינו רחוק מהגבול. ובמילא כל
עיר היא בגדר של "עיר הסמוכה לספר", שזה שהעיר תהיה ברשותם יגרום לכך ש"תהא
הארץ נוחה ליכבש לפניהם" (ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לעיר הסמוכה לספר כפשוטו).

ומזה מובן, שאסור למסור שום שטח מארץ ישראל לגויים, מכיון שישנו פסק-דין ברור
בשולחן-ערוך. ומכיון שזוהי "עיר הסמוכה לספר", מוטל על כל יהודי לעשות כל התלוי בו
שיהיה נשק כדבעי (לא מכיון שרוצים להראות ה"כוחי ועוצם ידי"³³⁴, אלא), כיון שזהו ציווי
הקב"ה, כיון שזה מדובר על הגנה כפשוטה של כמה-וכמה מבני-ישראל הנמצאים על
הגבול, והנהגה זו היא על-פי שולחן-ערוך ובכוחו.

מובן בפשטות, שלכל הענין הנ"ל אין שום שייכות ל"אתחלתא דגאולה"³³⁵, וחס-ושלום
לומר שכעת זוהי "אתחלתא דגאולה".

וכמדובר כמה-פעמים אודות פסק-דין הרמב"ם³³⁶ שסיום הגלות ייעשה על-ידי משיח
צדקנו, והסימן בזה הוא, ש"יעמוד מלך מבית דוד . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק
בדקה", שראשית כל, היהודים צריכים ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואז יהיה "קץ שם
לחושך"³³⁷ שמשיח צדקנו (שיהיה נשמה בגוף גלוי) "ילחום מלחמות ה' וינצח", ולאחר-מכן
"יבנה מקדש במקומו", ורק אז "ויקבץ נדחי ישראל".

זה לא שייך אבל למדובר לעיל, מכיון שאפי' שנמצאים בגלות, ואפילו שנמצאים
בעיירה קטנה של יהודים בחוץ-לארץ - ישנו פסק-דין ברור בשולחן-ערוך ש"נכרים שצרו
על עיירות ישראל - יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת", ובמילא מובן
שאסור למסור אף שטח מארץ ישראל.

יחד עם האמונה בהקב"ה צריך שיהיה "כלי זיין" כפשוטו!

וצריכים לעמוד עם כל התוקף שהקב"ה הביא ליהודים - שבשעה ש"בשם אלקינו
נדגול", ו"אנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר"³³⁸ אזי יתבטל ה"ידי עשו".

ויחד עם זה (שסומכים על הקב"ה) צריך שיהיה "כלי זיין" כפשוטו (וכפי שהובא קודם
מפסק-דין השולחן-ערוך - "יוצאין עליהם בכלי זיין"), כפי שהייתה הנהגתו של יעקב
אבינו, שכשהיה אמור להיפגש עם עשיו הוא התכונן לתפלה, לדורון ולמלחמה¹¹.

בתחלה, אמור להיות ענין התפלה, לאחר-מכן ענין הדורון ולאחר-מכן הענין השלישי -
להתכונן למלחמה.

ומעשה אבות סימן לבנים¹², שההנהגה צריכה להיות כהנהגתו של יעקב אבינו. זאת
אומרת, ש(יחד עם ענין התפלה) הצד שכנגד צריך לדעת (על-כל-פנים באופן ד"מזלייהו
חזי"¹³) שמוכנים לענין של מלחמה.

וכשיש את התוקף הנ"ל, וכשמראים שמוכנים למלחמה - זה יגרום לכך שלא יהיה ענין
של מלחמה בפועל. ובדוגמת מה שהתרחש אצל יעקב שעשו כלל לא נלחם עמו
(כשנפגשו) אלא רק "וישקהו" [שהמפרשים¹⁴ מפרשים זאת כפשוטו], ולאחר-מכן עשו
הלך "אל ארץ מפני יעקב אחיו"¹⁵, ואילו יעקב ובניו הלכו להתגורר בארץ הקודש.

רואים מה שקורה בארץ הקודש בשנים האחרונות, שברגע שנכנעו ללחץ מסויים - זה

רק הזמין עוד לחץ, עד למצב של היפך החיים של כמה-וכמה מישראל, וכפי שאירע

במלחמת יום-הכיפורים.

ויהי-רצון שמלכתחילה לא יזדקקו לבוא לידי נס, כפי שהיה בעבר, שהיו יהודים שרצו
לוותר רחמנא-ליצלן על חלקים מארץ ישראל, אך הקב"ה עשה נס והגויים לא הסכימו
לקחת (כיון שרצו הכל) - אלא, שמלכתחילה לא תעלה מחשבה למסור חלקים מארץ
ישראל לגבולותיה.

ודוקא על-ידי שיטה זו - לא על-ידי כניעה ללחץ שרק גורמת לקרבנות וללחצים נוספים
- אלא עמידה בתוקף ("יוצאים עליהם בכלי זיין"), שלא למסור ולא לוותר על אף שעל

• 11) קהלת-רבה על-הפסוק ט, יח.

• 12) ראה בראשית-רבה פ"מ, ו.

• 13) מגילה ג, א. וש"נ.

• 14) רש"י על-הפסוק וישלח לג, ד. בראשית-רבה פע"ח, ט. ועוד.

• 15) וישלח לו, ו.

236

מארץ ישראל - וממילא רק זה ימנע מלחמות עד שיגיעו למצב ש"לא נפקד ממנו איש"³³⁹
ואפילו "נפש אחת מישראל" שהיא "עולם מלא"³⁴⁰.

ולא רק שהעמידה בתוקף מונעת מלחמה, אלא גם מבטלת את כל הלחצים, עד
שהלוחצים עצמם הופכים למסייעים - כפי שראו בפועל כמה-וכמה פעמים.

וכאמור, ההנהגה צריכה להיות כהנהגת יעקב אבינו, בתחילה תפילה - "הקול קול
יעקב"³⁴¹ [שעל-ידי ה"קול קול יעקב" מתבטל ה"ידי עשו"³⁴²], ויחד עם זה יש להתכונן
למלחמה, "יוצאים עליהם בכלי זיין", כפסק השולחן-ערוך בהלכות שבת.

ועל-ידי שעומדים בתוקף, נפעל שיהיה "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו
ממך"³⁴³ שכאשר אומות העולם רואים שיהודים מתמידים בתורה ומכריזים בגלוי אודות שם
הוי', ובאופן ש"שם הוי' נקרא עליך" (שהוא קורא [=ממשיך] אליו אלקות "כאדם הקורא
לחבירו"³⁴⁴) זה פועל (כהמשך הכתוב) ש"ויראו ממך".

ואז מתקיים ה"תפול עליהם אימתה ופחד (כיון שיהודים מחזיקים) בגדול זרועך"³⁴⁵ -
וזוהי הדרך אשר על-ידה לא יגיעו למלחמה, כיון שיהיה ה"ויראו ממך", ו"תפול עליהם
אימתה ופחד". וזוהי גם הדרך היחידה להביא את השלום האמיתי בסוף ימי הגלות - ועד
שתקוים ההבטחה אשר "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן
נגאלין"³⁴⁶, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

(מעובד ע"פ שיחת עשרה בטבת תשל"ח)

בעניני קדושה, מצווה השו״ע - הוי עז כנמר!

ישנם הטוענים שהיות ו"מי יקום יעקב כי קטן הוא"¹, לכן צריכים ליפול לפני כל גוי
ואסור לומר ההיפך ממנו, כיון ש"הידיים ידי עשיו"².

על זה בא השולחן ערוך ומבהיר בתחילתו: "הוי עז כנמר"³ - כאשר מדובר אודות
ענינים הקשורים עם עבודת ה' - צריכים להיות "עז כנמר" ולא להתפעל מאיש.

כלומר, כאשר יהודי נפגש עם גוי [אמנם הוא צריך לתת לו את הכבוד המגיע לו, מכיון
שצריך להיות הענין של "ודרשו את שלום העיר . . כי בשלומה יהיה לכם שלום"⁴, אבל
כאשר הגוי רוצה לנגוע בענין הקשור בהגנתם של יהודים, ועל-אחת-כמה-וכמה ריבוי
יהודים, הרי שאז] עליו לעמוד בתוקף המתאים - "הוי עז כנמר".

זהו גם הביאור על כך שבשולחן-ערוך (אדמו"ר-הזקן) מובא בתחילת הענין של "הוי
עז כנמר" שמו של בעל המימרא "יהודה בן תימא":

שכאשר יהודי מתנהג באופן של "יהודה" - "אודה את ה'"⁵, והוא הולך לעשות ענין
מסויים מכיון שהוא מודה ורוצה לקיים את רצון הקב"ה, אזי הוא עומד באופן של "עז
כנמר" אינו מתפעל מאיש, ולא נוגע לו כלל מה יאמר על כך העולם!

וכששואלים אותו: היתכן?! אתה יודע הרי ש"מי יקום יעקב כי קטן", ומדוע אם-כן
הנך 'מסתכסך' עם העולם? - הוא עונה, שהשולחן ערוך מצווה עליו להיות "עז כנמר"!
שהנמר נברא עם תכונת העזות שבו, כדי שיהודי ילמד ממנו שכאשר מדובר אודות ענין של
תורה ומצוותיה - אין הוא צריך להתפעל מאיש, עליו להיות "עז כנמר"!

ומדגישים "עז כנמר" - זה שהנמר נמצא בעולם, ויש לו את טרפו, והוא מתקיים
מששת-ימי-בראשית עד ימים אלו, זהו רק כיון שיש לו עזות;

אלא שאצל יהודי תובעים דבר והיפוכו:

• 1) לשון הכתוב - עמוס ז, ב.

• 2) תולדות כז, כב.

• 3) אבות פ"ה מ"כ.

• 4) ירמיהו כט, ז.

• 5) ויצא כט, לה.

238

מחד - אסור שהעזות תהיה "קנין בנפשו, להיות עז פנים אפילו שלא במקום עבודתו
יתברך"³⁴⁷, ומאידך מבהירים, שכאשר מדובר בנוגע לעבודת ה', צריכה להיות אצלו עזות
כנמר, היות ו"לה' הארץ ומלואה"³⁴⁸, ובמילא נעשה הוא (על-ידי תורת ה') מלך בעולם -
"מאן מלכי רבנן"³⁴⁹. וכשמדובר אודות ענין של תורה ומצוות, מופרך הדבר שהוא יתפעל
מהגוי, ועל-אחת-כמה-וכמה שאין עליו להתפעל מיהודי, כיון שלכל יהודי ישנה "הנפש
השנית מישראל"³⁵⁰, במילא, הוא עצמו רוצה שלא יצייתו לו בנושאים אלו [מה-שאין-כן גוי,
שרק "מזלייהו חזי"^{351 352}].

ולטענת העולם, שמכיון שנמצאים בגלות, אם-כן כיצד שייך ענין של חוצפה ועזות -
עליו לענות: שישנה דוגמא לכך מהנהגת העולם - לנמר יש את ענין העזות, ועל-ידי-זה
שהוא נעמד מתוך עזות הוא ממלא את רצונו.

ענין זה של "הוי עז כנמר" אינו כתוב בספרי מוסר או חסידות, אלא בשולחן ערוך!
החל מכך שזה מופיע במשנה, שהיות ולא שייך לומר באופן אחר, לכן "הטועה בדבר
משנה חוזר"¹¹, עד שזה מובא בשולחן ערוך כפסק-דין.

ומכל זה מובן, שההנהגה מוכרחת להיות באופן האמור - שכאשר מדובר אודות ענין
הקשור בעבודת ה', צריכים לעמוד בתוקף המתאים - "הוי עז כנמר", ודוקא בצורה כזו הוא
מצליח ופועל אצל הגוי את מה שהוא רוצה, עד שנעשה "ורב יעבוד צעיר"³⁵³.

הצעת סאדאת לשלום באה רק לאחרי שהזכירו את שם ה׳ ועמדו בתוקף!

ואת זה רואים גם מהמאורעות שאירעו לאחרונה בארץ הקודש - שסאדאת הגיע והציע
הצעה של שלום³⁵⁴:

הצעתו לשלום היתה בפשטות מכיון שהוא ראה שהחלו לדבר בתוקף מבלי להתפעל
מהגויים. והיות שהרי "מזלייהו חזי", לכן, בראותו שהחלו להשמיע בתוקף שם ה' בארץ
הקודש, וישנם כאלו הצועקים ש"בשם אלקינו נדגול" ו"בשם אלקינו נזכיר"¹⁴ - זה פעל
עליו.

[ולכן גם דבריו בתחילת בואו לישראל (וכן בהמשך) היו קשורים לאמונה, וכידוע פסק-
דינו של הרמב"ם¹⁵ שאמונת הישמעאלים (אינה כאמונת הנוצרים, אלא היא) אינה עבודה-
זרה].

וכמו-כן הוא גם ידע שישנם יהודים העומדים על הגבולות שיכולים לעשות ממנו עפר
ואפר אם ילך בדרך מלחמה. ולאחר שחקר ודרש וראה שכחם רב בפשטות, זה הטיל עליו
פחד, והחליט שעל-פי החשבון לא כדאי להמשיך במלחמות, ולכן הגיע בהצעה של שלום.

ראשי-הממשלות הקודמים, לא הזכירו את שם ה', והיה להם 'רגשי-נחיתות' כלפי הגוי
(וכשכבר קרה שהם דיברו בתוקף, שלחו מיד שליח מאחורי הפרגוד להודיע שאין זה אלא
דיבור בעלמא, ובפועל הם אכן יצייתו ויחזירו הכל, העיקר שהגויים יאמרו "אחינו אתה"¹⁶;
ואין להאריך בעניין שאינו בשבחם של ישראל) ולכן פחד הגוי מהיהודים לא היה עד-כדי-
כך שזה יפעל עליו לעשות צעד ראשון.

אבל כאשר החלו לדבר בתוקף, ולהראות שלא מתפעלים מהגוי, והחלו להזכיר שם ה'
[על-ידי יהודי¹⁷ שכמה וכמה מכירים אותו באופן אישי, ואני הקטן בתוכם, ויודעים שהוא
מאמין באמת - לא בשביל כסא או כבוד וכיוצא-בזה, אלא באמונה פשוטה, ויש בו התוקף
לא להתפעל מהגוי. אלא שבחבורתו יושבים, לצערינו, כאלו אשר (יש להם 'סמיכה'
לרבנות וכו' עם כל מעלותיהם, אבל) יש להם 'רגשי-נחיתות' כלפי הגוי, ומתפארים שכך
היה חינוכם, כפי שהגויים רצו)] - הרי זה הטיל עליו פחד, עד שהוא עשה את הצעד
הראשון, והגיע בהצעת שלום (אשר איך שיהיה ההמשך - כבר נעשה שינוי לטובה).

• 14) תהלים כ, ו,ח.

• 15) הל' מאכלות-אסורות פ"א ה"ז.

• 16) כמבואר בתנ"ך בנוגע לאחאב ומלך ארם.

• 17) = ראש הממשלה דאז מנחם בגין. המו"ל.

240

״נכרים שצרו״ - תקף גם בחוץ לארץ!!!

אשר מזה רואים, שדוקא כאשר נעמדים בתוקף ולא מתפעלים מהגוי - יכולים לפעול
שהגוי יפחד, עד ש"ורב יעבוד צעיר".

ולא כמו אלו הטוענים שאסור לעמוד בגבולות עם נשק, ואסור לדבר בתוקף מכיון
ש"אל תתגרה בגוי קטן"³⁵⁵ - היות ואין זו התגרות, כי כשמדובר אודות ארץ ישראל
לגבולותיה והגנה על מליוני יהודים הנמצאים בארץ הקודש, צריכים לעמוד בתוקף
המתאים.

מובן בפשטות, שאין שייכות בין זה שצריכים נשק ולעמוד בתוקף וכדומה, לאתחלתא
דגאולה [כמדובר כמה פעמים³⁵⁶ שאנו עדיין לפני אתחלתא דגאולה, ואדרבה: זהו חושך
כפול ומכופל].

כי זהו רק מכיון שמדובר על פיקוח-נפש של כמה וכמה מבני ישראל, אשר אפילו "נפש
אחת מישראל" היא גם "עולם מלא"³⁵⁷, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר על כמות של
כמה וכמה פעמים שישים ריבוא מבני ישראל, כן ירבו.

וכפסק-הדין הברור המובא בשולחן ערוך³⁵⁸, ש"נכרים שצרו על עיירות ישראל", שגם
אם זו "עיר הסמוכה לספר" ו"אפילו אם אינם רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש" ואפילו
אם עדיין לא הגיעו, אלא רק "ממשמשים לבוא" - "יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין
עליהם את השבת, שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".

שלכאורה אינו מובן:

מכיון ש"אתם המעט מכל העמים"²², ממילא כשרוצים להציל יהודים מגויים זקוקים
לסיוע מהקב"ה, ואם-כן מדוע צריכים ליטול כלי-נשק ולחלל שבת? שיאמרו תהלים
וילמדו תורה!

אך למרות זאת, פוסק השולחן ערוך, שבמקרה כזה צריכים לצאת "עליהם בכלי-זיין
ומחללין עליהם את השבת", היות והקב"ה רוצה שיעשו לבוש בדרך הטבע.

• - צריכים אמנם לומר תהלים, ללמוד תורה, לעסוק בלהט ב"הקול קול יעקב", ולדעת
  שהקב"ה מנהיג את העולם כולו, אך לאחר-מכן יש לקחת כלי-זיין ולעמוד על הגבול, היות
  ומדובר בפיקוח-נפש של יהודים.

ענין זה הוא פסק-דין בשולחן ערוך, ואין לו שום שייכות לאתחלתא דגאולה וכו', כי
הרי אותו דין חל גם כאשר מדובר אודות עיר הנמצאת בחוץ-לארץ ובזמן הגלות. ומחבר
השולחן ערוך, ה'בית יוסף', ידע הרי שכתוב² "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו", ובפרט
שלמד תורה בהתמדה ושקידה שלא בערך מהתלמידי-חכמים של עכשיו [והראיה - שספרו
התקבל בכל תפוצות ישראל], ואף-על-פי-כן הוא פוסק, שבמקרה כזה "יוצאים עליהם
בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת", מכיון שהקב"ה רוצה שבנדון-זה יעשו לבוש בדרך
הטבע.

אין צריך לפסוק שום דין חדש, אלא רק לומר שישנו כבר פסק-דין ברור בשולחן ערוך
שזקוקים לכלי-נשק! וזה קשור לעבודת ה' באותה מידה שצריכים ללמוד תורה ולקיים
מצוות, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר זה קשור בפיקוח-נפש. [מישהו התבטא שזו 'דעת
יחיד' - אכן, זו 'דעת יחיד' של ה'בית-יוסף', שהיה יחיד בדורו, והדפיס את השולחן ערוך
שהתקבל בכל תפוצות ישראל לכל הדורות, עד ביאת משיח צדקנו...]

אמנם נמצאים בגלות, וישנו הענין של "אל תתגרה בגוי קטן", על-אחת-כמה-וכמה
בגוי גדול, וישנו הענין של "לא יעלו בחומה"²³ - אבל זהו דוקא כאשר אין פסק-דין ברור
בשולחן ערוך להיפך. אך בנדון-דידן ישנו פסק-דין ברור ש"יוצאים עליהם בכלי-זיין
ומחללין עליהם את השבת".

• 22) ואתחנן ז, ז.

• 23) כתובות קיא, א.

242

ואם מישהו יגיד שאסור ליטול נשק בשבת כדי להציל יהודים, היות ו"קדוש היום
לאדוננו"³⁵⁹ (- שבת קודש) ולכן הוא צריך לשבת וללמוד תורה כל היום - עליו לדעת שהוא
עושה היפך מפסק-דין ברור בשולחן ערוך!

- כאשר ישנה גזירה על לימוד התורה, צריכים לכל-לראש ללמוד תורה (כהמשל
שהמשיל רבי עקיבא על "דגים שבים"³⁶⁰); אך כאשר היא "על עסקי תבן וקש", אומרת
התורה שאפילו כשנמצאים בחוץ-לארץ ובגלות, צריכים ליטול נשק (ולדעת כיצד
להשתמש בו) ולצאת ממקומו וכו', מכיון שזה נוגע לפיקוח-נפש.

שלושה פעמים הראה הקמה מהם תוצאות הפחדנות - ועדיין לא לומדים את הלקח!!!

אך היות ומאחר וישנם כאלו הסוברים שאסור לדבר עם הגוי בתקיפות מכיון שלא
צריכים להרגיז את הגוי - הראה הקב"ה בשלש מלחמות מה יצא לפועל מהנהגה של
'רגשי-נחיתות' כלפי הגוי.

ובכל זאת לא רוצים לנהוג כפי שכתוב בשולחן ערוך:

אנשי הצבא אמרו, שאם ימסרו שטח פלוני ופלוני יהיו קרבנות, רחמנא-ליצלן, אך
המדינאים אמרו שמצד פוליטיקה אסור לעמוד כנגד הגוי, וצריכים לציית לו - ולאחר-מכן
זה גבה עשרות ומאות קרבנות, רחמנא ליצלן!

ועד כדי-כך שבמלחמת יום-הכיפורים הודיעו לוושינגטון (בידעם שמיד ידעו זאת בכל
קצווי תבל) שלא יפתחו במלחמה, ואפילו לא יעשו גיוס כדבעי. והיות שכשלאחר מכן,
כשכן עשו גיוס, לא התכוננו כדבעי - נפלו מאות קרבנות³⁶¹, רחמנא-ליצלן!

. . והעובדה שהעמידה בתוקף פועלת, רואים מביקורו של הנשיא סאדאת לאחרונה
בארץ הקודש - שהעובדה שהיהודים עומדים בתוקף, פעלה עליו לבוא ולבקש מהם
לעשות שלום [אשר זה גופא, מראה על "ורב יעבוד צעיר"¹²].

ולאחרי כל זה ישנם עדיין יהודים שמסונוורים, רחמנא ליצלן, עד-כדי-כך שהם צועקים
שאסור להסתכסך עם הגוי, ואסור לומר שום מילה 'גבוהה', אלא צריכים לרדוף אחריו
ולומר לו שתומכים בו - למרות שיודעים שזה ענין הקשור עם פיקוח-נפש של היהודים
הנמצאים בארץ הקודש!

אדרבה, דוקא על-ידי העמידה בתוקף פועלים על הגוי. ולכן, מכאן ולהבא לא צריכים
להתפעל ממנו, אלא לעמוד בתוקף המתאים, וזה גופא יפעל עליו.

וכפי שרואים זאת גם מההנהגה של אדמו"ר הזקן (בעל ההילולא):

אחת מהטענות העיקריות שטענו על אדמו"ר הזקן - ואשר בגללה הוא נאסר - היתה על
כך שהוא משגר כספים לארץ ישראל.

היתה אז מלחמה בין רוסיה לתורכיה, ואדמו"ר הזקן שלח כספים לארץ הקודש עבור
ה'כוללים' שהיו שם, ומשום כך, ניצלו עובדה זו על מנת להעליל עליו שהוא משגר כספים
לתורכיה כדי שיוכלו ללחום במלכות רוסיה.

ואם-כן, לאחר שחרורו, היה עליו לכאורה להפסיק זאת (על-כל-פנים מכאן ולהבא),
כיון שזה-עתה יצא מסכנת היפך החיים [בצורה ניסית לגמרי, כפי שהוא עצמו כותב
במכתבו²⁷: "הפליא ה' והגדיל לעשות בארץ"] שהיה נתון בה עקב כך.

אבל בפועל, מיד לאחר שחרורו המשיך אדמו"ר הזקן לשגר כספים ל'כוללים' בארץ
הקודש, ואדרבה: במכתבו הוא כותב ש"צדקת ארץ ישראל היא שעמדה לנו לפדות חיי
נפשנו כו'" - זה גופא הצילו מהמאסר, ובזכות זה הוא נגאל, יחד עם הענין של "יפוצו
מעינותך חוצה"²⁸.

ומסיפור זה למדים אנו, שכאשר בא יהודי ואומר שאסור לעמוד נגד הגוי, אפילו כאשר
הוא דורש את הכותל המערבי [ואין זה סוד, שאמרו בפירוש שרוצים למסור את ירושלים
העתיקה. ומה שהפסיקו לדבר על כך, זהו מצד עמידתם האיתנה של היהודים שלא פחדו
מהגוי], היות שזה יקלקל - יש לדעת שבדיוק להיפך: דוקא על-ידי עמידה בתוקף המתאים,
פועלים על הגוי מה שרוצים, עד שנעשה "ורב יעבוד צעיר".

• 27) אגרות-קודש ע' 53.

• 28) = דברי מלך המשיח לבעל-שם-טוב - כשביקר בהיכלו.

244

ויהי רצון, שלא יצטרכו לכל הענינים הנ"ל ("יוצאים עליהם בכלי-זיין וכו'") מצד זה
שיהיה "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"³⁶².

ועל-ידי עמידה בתוקף הראוי - מתבטלת המציאות של מלחמה, ואדרבה: הצד השני
עושה את הצעד הראשון לבוא ולבקש שלום.

אמנם, כדרך התגרים, הוא מבקש הכל כדי שיהיה על מה להתווכח (ומצד עוד כמה
טעמים וכו'), אך לא נוגע כאן מה הוא חושב, אלא רק זה שהקב"ה הראה בפועל שכאשר
אנו עומדים בתוקף, ואומרים שנעמוד על שלנו, ויש לנו חיל על מנת למלאות זאת
בשלימות (לכן, כיון שביטלו את דעתם של אותם המתרפסים בפני הגויים) - נעשה הענין
של "ורב יעבוד צעיר", כפי שראו בפועל, שהוא בא לבקש לעשות שלום.

. . ויהי רצון שיסיימו את הימים האחרונים של הגלות בהוספה בלימוד התורה ובקיום
המצוות, מתוך שמחה וטוב לבב ומתוך הרחבה, ובקרוב ממש נצא בריקודים לקבל פני
משיח צדקנו בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת כ"ד טבת התשל"ח - מוגה)

את כל מכלול הבעיות שאנו מתלבטים בהן הוא כורך ביחד ומוצא להן מקור משותף אחד:
התבטלות בפני הגויים. הבעיות של ההנהגה הרוחנית ביהדות - גם האורטודוקסית, גם זו שבגולה וגם
זו שבארץ-ישראל; הבעיות הבוערות של הקהילה היהודית באמריקה לנוכח ההתפתחויות החדשות;
בעיית ה״שטחים״ בארץ-ישראל - כולן נובעות מאותו מקור של חוסר עמדה יהודית עצמית-עצמאית
ברורה ומוצקה ופזילה לעבר הגוי.

לגבי בעיית השטחים דעתו של הרבי בהירה וברורה, כי יש להחזיק בשטחים ולספחם אל מדינת-
ישראל עם כל הבעיות שסיפוח זה גורר עמו. אולם, הנימוקים של הרבי לעמדה זו שונים בהרבה
מנימוקיהם של אנשי "התנועה למען ארץ-ישראל השלימה". לגבי האדמו״ר המניעים לארץ-ישראל
שלימה אינם מיסטיים או חזוניים כלל, אלא נובעים מתוך חישובים פשוטים. כך דרכו של עולם.
הכובש - כובש ומחזיק ואינו פוזל לראות מה אחרים אומרים. איש לא היה מעלה על דעתו החזרת
השטחים, אלמלא דיברו על כך ראשונה שרים ישראליים. נכון, שמליון ערבים בתוך שטח המדינה,
עשויים להוות בעיה. אך הרבי שואל: מה עשויה להיות האלטרנטיבה "הטובה ביותר" להחזקת
השטחים? מדינה ערבית או ירדנית, עצמאית או פדרטיבית (=מאוחדת) ובה מליון וחצי ערבים
עויינים. וכי טובים מליון וחצי ערבים במדינה משלהם כמטחווי-ירי מערי המדינה וכפריה, מאשר
מליון ערבים הנתונים לפיקוח המדינה בתוך גבולותיה עם כל הבעיות שהם מעוררים? לדעת הרבי, יש
כאן פשוט ענין של פיקוח נפשות ובנדון זה, הרי ההלכה ברורה. אילו קבעה מדינת-ישראל עובדות
בירושלים ובאשר השטחים, מיד אחרי הכיבוש, לא היה איש פוצה פה ומצפצף. עכשיו שהראינו את
חולשתנו - הערבים ושונאינו מקימים קול זעקה על כל אבן שמזיזים בירושלים. כל זה בא לנו מפני
שביקשנו "למצוא חן" בעיני אחרים.

(מתוך יחידות של מר פנחס פלאי - נדפס ב״הרבי - שלושים שנות נשיאות״ - עי 122)

למרות שעדיין ״כבד לב פרעה״ - זהו משום ש״אני הכבדתי את לבו"!

ידועה תורתו של אדמו"ר הזקן שצריכים 'לחיות עם הזמן' - עם פרשת השבוע
שקוראים ולומדים באותו זמן¹.

במנחה של שבת זו - מברכים החודש שבט, החלו לקרוא את פרשת בא, שבתחלתה
כתוב^{363 364} שהקב"ה אמר למשה רבינו "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו . . למען שתי
אותותי אלה בקרבו".

לאחר שמשה רבינו ראה שהגם שהיו כמה וכמה אותות ומופתים, פרעה לא שינה את
הנהגתו, ואף הכביד את ליבו - אמר לו הקב"ה שלא יתפעל מכך, היות וזה ש"כבד לב
פרעה"³⁶⁵ אינו בגלל שהוא בעל-דעה לעצמו, אלא זהו מכיון ש"אני הכבדתי את לבו".

והסיבה שהקב"ה עשה כך היא לא על מנת להקשות על עבודתו של משה, חס-ושלום,
אלא "למען שתי אותותי אלה בקרבו" - שהאותות ומופתים מהקב"ה יהיו כל כך בגילוי,
עד שגם "בקרב הארץ"³⁶⁶ יראו זאת.

. . ההוראה מכך בנוגע לימינו אלה:

 

ישנם כאלו שמבולבלים ואינם מבינים: היתכן שלאחרי כל הענינים שאירעו לאחרונה
בארץ ישראל, עומד עדיין מלך מצרים באופן של

"כבד לב פרעה", ותובע את כל התביעות?! ומצד

• זה, יתכן שיהודים יפחדו, ויחשבו להחזיר חלקים
  מארץ ישראל - "ארץ אשר תמיד . . עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"³⁶⁷ -
  היפך התורה, חס-ושלום.

• - על כך באה ההוראה מפרשתנו, שעל יהודי לדעת ש"כבד לב פרעה" הוא לא בכח
  הגוי עצמו, חס-ושלום, אלא מכיון ש"אני הכבדתי את לבו", והמטרה היא "למען שתי
  אותותי אלה בקרבו". והפסוק מתקיים על-ידי-זה שיהודי יודע את האמת ש"כבד לב
  פרעה" הוא רק נסיון, והקב"ה הוא זה שמנהיג ומושל על כל פרט ופרט בעולם.

וענין זה כתוב הרי בתורה שבכתב, שלכן הוא מובן אפילו לילד קטן - "בן חמש
למקרא" ואפילו לאומות-העולם, כי הרי תורה שבכתב תורגמה גם ללשונותיהם, כידוע³⁶⁸.

הנהגת היהודים צריכה להיות באופן של "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך
יהלכון"³⁶⁹ - שכאשר הנהגתם היא באופן של "באור פניך יהלכון", והולכים הם בדרך התורה
הנקראת "תורה אור" - אזי הם "יודעי תרועה". והיות ותרועה מטילה פחד על האויבים
והשונאים כידוע, לכן, ההתנהגות באופן האמור גורמת שהאויב יפחד מהם.

ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות פיקוח-נפש של יהודים - שאז ישנו פסק-דין
ברור בשולחן ערוך³⁷⁰ שצריכים להתנהג באופן של "באור פניך יהלכון" - שלימות התורה.
וכשיתנהגו בצורה כזו, ויעשו בדיוק כפסק השולחן ערוך ש"יוצאים עליהם בכלי זיין" -
הרי עצם ה"תרועה" נגד האויב - כבר תפחיד אותו ולא יצטרכו כלל למלחמה.

פחדו של סאדאת ממלחמה - נובע מההלכה בשכ״ט!

העובדה שסאדאת עשה את הצעד הראשון לקראת שלום (אחרי שלשים שנה של מצב
מלחמה) היא התשובה הפשוטה ביותר לאותם אלו שמתווכחים האם אפשר להסתפק
ב"הקול קול יעקב"³⁷¹, או שזקוקים גם ל"כלי-זיין" היות והוא ושריו עשו חשבון פשוט,
והגיעו למסקנא שאם יפתחו במלחמה, תהיה להם מפלה גדולה עוד יותר מאלו שהיו להם
עד עכשיו.

מובן שאין מה להתפעל מכך שלפי שעה "כבד לב פרעה", והוא דורש דרישות שאין
להם שחר - היות ולכל דרישותיו אין שייכות אליו, ואין לו שום אינטרס בהם, ורק משום
שלוחצים עליו הוא מדבר באופן כזה.

והוא רוצה לעשות שלום, משום שהגיע למסקנא שהוא לא יצליח על-ידי מלחמה, כי
הוא פוחד מהנשק של ישראל. והסיבה לפחדו היא לא מצד זה שכך אמרו הפוליטקאים,
אלא מפני שההלכה אומרת "יוצאים עליהם בכלי-זיין"! כלומר, שלולא ה"כלי-זיין" הוא
לא היה פוחד כלל ממלחמה, ולא היה בא כלל בהצעה של שלום.

שמזה מובן שלא מספיק רק "הקול קול יעקב", אלא זקוקים גם ל"יוצאים עליהם בכלי-
זיין". אך פשוט וברור, שבראשונה צריך להיות הענין של "הקול קול יעקב" - לימוד
התורה וקיום המצוות, ואזי זה פועל על "הידים ידי עשיו". וכל זאת עושים רק משום
שהקב"ה פסק בשולחן ערוך אורח-חיים כיצד יהודי צריך להתנהג באורח-חיים שלו בחיי
היום-יום, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר זה נוגע לפיקוח-נפש.

וכאשר נעמדים בתוקף של התורה והמצוות, שהם הממשיכים את הקב"ה למטה - נפעל
"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"^{372 373}, החל ממצות עשה כתפילין, ועד
לענין של "וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"¹¹, שגם שאר הדברים שיהודי עוסק בהם
נחשבים כציווי, וכלשון המכילתא³⁷⁴, ש"ששת ימים תעבוד"³⁷⁵ הוא מצוות-עשה.

ובנדון-דידן - ישנה מצות עשה להכין "כלי-זיין", מכיון שיודעים שהגויים "ממשמשים
לבוא", כפסק-דין השולחן ערוך הנ"ל.

ורק כשהולכים בידיעה שלמרות שנלחמים עם נשק גשמי - מכל-מקום, אין כאן "כחי
ועוצם ידי"³⁷⁶ חס-ושלום, אלא "בשם אלקינו נדגול", [כפי שהיה בזמן חנוכה, שה'מכבים'
חרטו על דגלם "מי כמכה באלים ה'", ועם זה דווקא הולכים נגד האויבים והמתנקמים] -
אזי יהיה הנצחון, עד לנצחון האמיתי והמושלם בביאת משיח צדקנו שאז תתבטל לגמרי
מציאותם של ה"כלי-זיין" על ידי זה שהם יהפכו לכלי חרישה, וכפי שנאמר "וכתתו
חרבותם לאתים"³⁷⁷, תיכף ומיד ממש.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת וארא, מברכים-החודש שבט - בחדרו - תשל"ח)

השיקול הצבאי הינו השיקול היחיד הקובע בעניני פקו״נ!

ידוע שאצל יהודים, פיקוח-נפש ברוחניות קשור עם פיקוח-נפש בגשמיות, שהרי "מפני
חטאינו" - שזהו פיקוח נפש רוחני - "גלינו מארצנו"¹ - פיקוח נפש גשמי. ולולא
ה"חטאינו" לא היה מתרחש ה"גלינו מארצנו".

ונמצאים אנו כעת בגלות הקשה והמרה - "גלינו מארצנו", ועם ישראל הוא כ"כבשה
אחת בין שבעים זאבים", למרות שהיהודים נמצאים כעת בארץ ישראל, היות ומכל-מקום
זה אינו מתקרב למעמד ומצב האמיתי שבו ארץ ישראל צריכה להיות, שזה יהיה רק בביאת
משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

והיות שכך ממילא ישנו מצב של פיקוח-נפש בגשמיות כפשוטו.

ולכן, כשם שבנוגע לבעיה בריאותית, יש לשאול רופא המומחה בעניני בריאות הגוף;
כמו-כן, כאשר מדובר אודות פיקוח-נפש של עם ישראל, צריכים לשאול את המומחים
בעניני בטחון - אנשי הצבא.

והשאלה צריכה להיות: האם החזרת שטח מסוים מארץ ישראל תגדיל סכנת פיקוח-
נפש של (אפילו) נפש אחת מישראל, רחמנא ליצלן; או שמא הסכנה תגדל באם לא יחזירו.

ושאלה זו צריכה להישאל אך ורק מצד פיקוח-נפש (האם יהיה פיקוח נפש או לא) ולא
מצד שום חשבונות אחרים, היות וכאשר מדובר אודות פיקוח-נפש - אסור לערב שום
שיקולים אחרים, כפסק-דין^{378 379} האומר שכאשר גויים אומרים "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם
לאו נהרוג כולכם" - "יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

וזה מדובר אודות חשבונות אחרים, ועל-אחת-כמה-וכמה שאסור לערב חשבונות של
פוליטיקה, ומה יאמרו על כך ה'שבעים זאבים', וכיצד זה ייראה מחר ומחרתיים ולאחר זמן
- כיון שבמצב של פיקוח-נפש, כל החשבונות הללו הם היפך ההלכה, היות ועל-פי

השולחן ערוך, צריך להיות החשבון אחד ויחיד, והוא: מה עלול יותר לגרום לענין של

פיקוח-נפש של נפש אחת מישראל - מסירת השטחים או אי-מסירתם!

והנה, יכול רב לחשוב: מדוע עלי לפסוק את הדין לפני שבאו לשאול אותי על כך?
אחכה עד שישאלו אותי ואז אשיב! - אל זה ישנו פסק-דין ברור בשולחן ערוך³⁸⁰, שבנוגע
לענין של פיקוח-נפש - "הנשאל הרי-זה מגונה" - שאסור להמתין עד שישאלו אותו על
כך, אלא צריך לפסוק מלכתחילה שאם יהיה מעמד ומצב כזה וכזה, יהיה הדין כך וכך.

ובמילא, אין יכולים הרבנים לטעון שהם ישיבו על השאלה, רק כשישאלו אותם על
כך!

ובפרט שכבר שאלו זאת רב כמה וכמה פעמים. ואין צריכים עדות על כך, היות ואני
שמעתי על כך ששאלו כמה רבנים את השאלה באופן אישי, ושאלו גם כמה רבנים באופן
כללי, ואני הקטן בתוכם.

ישנם אמנם רבנים שכבר השיבו, ואמרו את הפסק-דין בזה. אך ישנם גם כמה וכמה
כאלו שמסיבות שונות ומשונות עדיין לא עשו זאת. ולפי האמור לעיל מובן שאין להמתין
עד שיבואו וישאלו את השאלה, היות והיא כבר נשאלה ועומדת על סדר היום!

בחירת היהודים לעמוד בתוקף מול אוה״ע - פועלת טוב לישראל!

וכאמור³⁸¹, שהמעמד ומצב של "אני הכבדתי את לבו" - שישנם מכיוון מצרים דרישות
רבות - הוא מצד ש"כבד ליבו", וכל זה הוא - "למען שתי אותותי אלה בקרבו"³⁸², ולכן לא
צריכים להתפעל מכך.

ומשבת פרשת בא, באים ליום הרביעי דפרשת בשלח - יום ההילולא. שמהפסוק
שבפרשת בשלח - "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"³⁸³, רואים, שעמידת היהודים בתוקף, לא
רק שלא הפריעה, אלא אדרבה, על-ידה היה "ויהי בשלח פרעה את העם"³⁸⁴ - שפרעה עצמו
עזר ליהודים לצאת ממצרים - לצאת מהמיצרים וההגבלות של כל המלכיות, שהרי "כל
המלכיות נקראות על-שם מצרים, על-שם שהם מצירות לישראל"³⁸⁵.

וכל זה הוא באופן ש"גם אתה תתן בידינו"⁹, שפרעה נותן מהענינים שברשותו כדי
לסייע ליהודים לעמוד "ביד רמה".

וכיון שמשאירים אצל היהודים את הבחירה החופשית - לכן צריכים היהודים להחליט
לבד באיזו דרך לבחור. והקב"ה שהוא בעל הבחירה, מבקש מהיהודים שיבחרו בחיים
ויתנהגו לפי הוראותיה הברורות של תורתינו הקדושה "תורת חיים".

ועל-ידי-זה שיהודים בוחרים לעמוד בתוקף מול אומות העולם, נהיה "בשלח פרעה את
העם"! שלמרות שכעת ישנו הענין של "הכבדתי את לבו", והוא מדבר דיבורים קשים, עד
ל"ויגרש אותם"⁹ - שהוא מצווה לגרש את השליחים - בכל זאת, כיון שעומדים בתוקף,
הוא נהפך לטובה, ובאופן ש"לא עיכבם המקום כהרף עין"¹⁰, כיון ש"הגיע הקץ".

(מעובד ע"פ שיחת י' שבט תשל"ח)

• 9) בא י, כה.

• 10) פרש"י בא יב, מא.

252

הגוי - אינו מציאות, וכל תקיפותו היא מצד "ואני הכבדתי"!

לארץ ישראל נדרשת בימים אלו ברכה מיוחדת - "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו
למיתקא"¹. וזאת, מאחר שבימים האחרונים נהיה מצב של "רגשו גויים ולאומים יהגו"^{386 387} עד
אשר ישנם כאלו ש"מצירים לישראל".

והיות וכתוב במפורש אשר "בית יוסף להבה ובית עשיו קש"³⁸⁸ - מובן שהקושי - אינו
קושי אמיתי.

מה-גם שכל ה'תקיפות' של הגויים באה מצד זה ש"אני הכבדתי את לבו"³⁸⁹. אך הגוי
עצמו - כלל אינו מציאות!

ולאחר הפנמת עובדה זו, נהיה (מה שאמר הקב"ה למשה רבינו) - "בא אל פרעה"³⁸⁹.
וכידוע, שבקרבו של כל יהודי שוכן ה"משה" שבו - ענין המתבטא רק במישור הנשמה,
אלא אף במעשה בפועל!

ו"אני הכבדתי את לבו" המגיע לאחר ה"בא אל פרעה", מטרתו היא: "למען שתי
אותותי אלה בקרבו".

ואז נהיה "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא! - התהפכות (החושך) המתבטא
בכך שנהיה "בשלח פרעה את העם"³⁹⁰, ואף "ונצלתם את מצרים"³⁹¹ עד שיוצאים באופן של
"ובני-ישראל יוצאים ביד רמה"³⁹².

ובכדי שאכן יווצרו כל הענינים הללו - נדרש היהודי רק ל"פתחו לי כחודה של מחט"³⁹³.
כלומר: שגם היהודי מצידו צריך לגרום למצב של "אתהכפא חשוכא לנהורא ומרירו
למתקא". וזאת על-ידי שיהפוך את החושך של היצר הרע! - אשר זורע בלבול באומרו
שמכיון ש"אלה ברכב ואלה בסוסים"⁹ - לכן צריכים לפחד! - אך היהודי כשיודע אשר ה'
הוא "אלוקי הצבאות"¹⁰ - אזי בטלה כל המציאות של "אלה ברכב ואלה בסוסים".

והיות שצריכים להלביש הכל בדרכי הטבע (כיון שאנו בגלות), לכן - "רכב"
וה"סוסים" שצריכים להיות ליהודים, הם כלי נשק גשמיים (וכפי שדובר בארוכה כמה-
פעמים, אודות פסק-הדין בשולחן-ערוך¹¹ שאפילו אם הם רק "ממשמשים לבוא" - אזי
"יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת") - אשר מפחידים את הגויים, עד
שנהיה ה"אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא".

עמידה בתוקף אמיתי - הופכת את האוייב למסייע!

המורם מכל הנ"ל הוא, שמלבד ביטול החושך של המונעים מבחוץ - יש גם לבטל את
החושך של היצר-הרע! - דבר המתבטא בכך שהולכים בתוקף לפי דיני התורה, עד
ל"שלימות התורה", שאז גם נהיית שלימות עם ישראל - "גיור כהלכה".

וכשם שדרוש "גיור כהלכה", כך הוא לאידך גיסא - שאין אף יהודי שאינו שייך לכלל
ישראל, וכפי שהגמרא¹² פוסקת ש"אף-על-פי שחטא - ישראל הוא". כלומר: לא זו בלבד
שהוא נשאר יהודי, אלא עוד יותר - הוא נקרא בשם "ישראל". ששם זה מתבטא הענין של
"שרית עם אלקים ועם אנשים (עד ש) - ותוכל"¹³. היינו, שהוא מצליח לעמוד בתוקף נגד
שרו של עשו¹⁴.

ועד שנהיה אצלו כפי מה שאירע ליעקב - שהשר ברך את יעקב, והדגיש בברכתו שהוא
נקרא "ישראל". אשר סיפור זה מסופר בתורה-שבכתב, ובמילא מובן הוא גם ל"בן חמש
למקרא", ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"¹⁵.

• 9) תהלים כ, ח.

• 10) הושע יב, ו. ועוד.

• 11) או"ח סשכ"ט ס"ו.

• 12) סנהדרין מד, א.

• 13) וישלח לב, כט.

• 14) ב"ר פע"ז, ג. הובא בפירש"י שם, כה.

• 15) שבת סג, א. וש"נ.

254

שמזה מובן, שכשיהודי עומד בתוקף הראוי לבנו של יעקב, ונוהג באופן של "הקול קול
יעקב"³⁹⁴ - לימוד תורה, קיום המצות ובטחון בה' שיצליח את דרכו אותה עושה על-פי דרך
הטבע כפי הוראת השולחן-ערוך.

הרי אז הוא לא מתפעל ממסיתים ומבהילים - אשר הם ה"ירא ורך הלבב"³⁹⁵! - אינו
מתפעל ממסיתים יהודים רחמנא-ליצלן, ועל-אחת-כמה-וכמה שלא מתפעל ממסיתים
שאינם משתייכים לעם ישראל.

אלא - "אנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר", ו"בשם אלקינו נדגול"³⁹⁶ - ואזי, די בכך שיהיה
"רכב" ו"סוסים" - היות וזה עצמו יטיל אימה ופחד על כל השונאים.

וכשאומות-העולם רואים שבני-ישראל עומדים בתוקף אמיתי המגיע מתוך אמונה
פשוטה בה' אלקי הצבאות - או אז בטילה כל מציאותו של האויב. אך הוא לא בטל לגמרי,
אלא אדרבה: הוא נהפך למסייע לבני-ישראל.

ויהי-רצון שבעקבות הנהגה זו אכן תהיה בימים האחרונים של הגלות מנוחת הנפש
ומנוחת הגוף - כך שיוכלו - בהשקט ובבטחה - להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות,
עד שיורידו למטה את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת ט"ו בשבט תשל"ח)

ליישב את כל שטחי ארץ ישראל - כמה שיותר מהר!!!

. . כאשר כלל ישראל מביט סביבו ורואה שיש רעש בעולם, ורצים מקצה העולם ועד
קצהו בכדי להפעיל לחץ על היהודים - הרי שלזה ישנה הוראה, אשר הריצה היחידה, היא
הריצה לקיים את רצון ה', שיהיה "הליכות עולם" בצורה הקשורה עם "הלכות". ובראש
ובראשונה: בכוחו של כל אחד ואחד מישראל להכריז בגלוי בתוקף ובכוח התורה שארץ
ישראל שייכת לכל יהודי ויהודי באשר הוא.

אמנם בסופו של דבר כולם יווכחו בעובדה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אך
ליהודים ניתנה ה'בחירה חפשית' לעשות זאת מרצונם. כלומר, ליישב את כל ארץ ישראל
כמה שיותר מהר.

והנה, כשהולכים בתוקף התורה ומכריזים בגלוי שארץ ישראל שייכת ליהודים (לא מצד
"כוחי ועוצם ידי"¹, אלא אך ורק) מפני ש"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"². מה-גם שישנם
את לבושי הטבע בדמות צבא עם נשק - אזי על-ידי זה יפעלו שיהיה שלום בעולם, ועצם
האחיזה בכלי-נשק תפיל אימה ופחד על השונאים.

ועל-אחת-כמה-וכמה, כאשר מדובר על ענין הקשור בפיקוח-נפש ממשי של בני-
ישראל, שאז ישנו פסק-דין ברור בשולחן-ערוך³ שאסור למסור אפילו שעל אחד מארץ
ישראל. יתירה מזו: בעיר הסמוכה לספר, "אפילו אין רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש",
ואף שהם רק "ממשמשים לבוא" - הרי אז נפסק להלכה שיוצאים עליהם בכלי-זיין. ובפרט
במצב הנוכחי, שה"נכרים" אומרים במפורש שאם לא יוותרו להם - הם ישתמשו בדרך
אחרת, רחמנא-ליצלן!

וכשעושים כל זאת, יחד עם ההכרזה שעושים זאת רק משום שכך הורה הקב"ה בתורתו
(שליהודי אסור לוותר על ארץ ישראל) - אזי גם הגוי מרגיש בזה.

. . יש ליישב את כל ארץ ישראל ביהודים - ומה שרוצים לרמות מישהו שכעת אין את
האפשרויות לכך - אמנם נכון שאם היו רוצים ליישב את כל הגבולות מיד בתחילת המשא

• 1) לשון הכתוב - עקב ח, יז.

• 2) רש"י בראשית א, א.

• 3) סשכ"ט ס"ו.

256

ומתן, אכן היה יותר טוב, אך גם עתה ישנה האפשרות לכך. וזאת, אם יעשו זאת מיד, קודם
שיגיע לחץ חזק יותר מהלחץ שהיה עד עכשיו (אשר גם הלחץ שישנו עתה - גדול יותר
מהלחץ שהיה קודם, היות ומיום ליום הלחץ רק גובר).

ולטענה, שהבטיחו שלא ייישבו את השטחים - זוהי טענה מושללת כל יסוד, היות ולא
ניתן להבטיח על דבר שאינו ברשותו; ארץ ישראל שייכת לקב"ה, והוא נתנה לכל יהודי
באשר הוא. ואשר לכן, אין ברשותו של אף אחד לוותר על חלקי ארץ ישראל.

ובפרט, שאותו גוי - לו הבטיחו זאת - כלל לא האמין שהיהודים ישמרו על המילה.
היות והוא סבור, שכשם שהוא מפר הבטחות - באותה מידה, סבור הוא, גם היהודים
מפירים הבטחות.

נוסף לכל הנ"ל: ראו במוחש בעבר, שכשעמדו בתוקף כלפי נושאים מסויימים ודיברו
בצורה שאינה משתמעת לשני פנים - הצליחו! אך כשדיברו בצורה "דיפלומטית" -
אומות-העולם יכולים לפרש זאת כרצונם.

וכפי שהיה עם ההחלטה '242': היות והיא
נכתבה בנוסח המשתמע לשני פנים - נהיתה מכך
בכיה לדורות, היות ובכל פעם בה לוחצים על
ישראל, והיא מסרבת - מיד טוענים כלפיה: "הרי
הסכמתם ל-242"?!

 

אשר לכן: מה שהיה - היה. אך מכאן ולהבא יהי-רצון שיתחילו לנהוג כפי שצריך
להיות. שזה יתבטא בכך, שיישבו את כל ארץ ישראל ביהודים. ללא כל התחשבות
ב'הבטחות' שהבטיחו, היות ש(מלבד העובדה, כאמור, שהוא כלל לא האמין שיעמדו
בהבטחה, הנה) ארץ ישראל ניתנה מאת הקב"ה "נחלת עולם לעם עולם מאלוקי עולם",
ולכן, אין לאף אחד הסמכות לוותר ו'להבטיח הבטחות' על ארץ ישראל.

והלוואי שעל-כל-פנים, יישבו עכשיו ומיד את כל ארץ ישראל לגבולותיה, וללא רעש
ופרסום, אלא בדממה ובחשאי.

וכשיפעלו כך - יתבטל מיד כל הלחץ, היות והצד השני יראה שישראל עשתה מעשה
בפועל, אשר ממעשה שנעשה - כבר לא ניתן להתחרט.

תמוהה מאוד העובדה שלא מפרסמים את פסק-הדין שנפסק ב״כנסיה הגדולה"!!!

נוסף לכל הנ״ל:

 

ידוע פסק-הדין של רבנים וגדולי ישראל, עד
לפסק-דין הברור שנפסק ב״כנסיה הגדולה",
שנאמר בפרסום במעמד של כמה וכמה עשיריות
מישראל - שאסור למסור אפילו שעל אחד מכל
ארץ ישראל לגבולותיה.

ופלא גדול מדוע לא מפרסמים ומכריזים
בפרסום הכי גדול פסק-דין זה. שהרי כולם מודים שאלו שהיו שם היו גדולי ישראל. ועד
כדי כך שאלו האומרים שהם כעת מנהיגי ישראל, מחזיקים עצמם 'גדולים' בכך שהם
הולכים לפי הוראות גדולי ישראל שהיו ב״כנסיה הגדולה".

וזה שישנם כאלו הרוצים להסתיר עובדה זו, ומפרשים ומסלפים פסק זה - הרי זה לא
יעזור להם משום שזה ככל "דבר הי זו הלכה"⁴ שודאי יקויים.

ובפרט שמדובר בפסק-דין שנפסק על ידי מנהיגיהם, רבותיהם, מלמדיהם והראשי-
ישיבות שלהם - הרי דבר ברור שזה פסק-דין ברור גם אצלם, ובמילא זה נוגע למעשה
בפועל שלהם.

והנה, היות שפסק זה של ה"כנסיה הגדולה", מיוסד על פסק-דין של תורתנו האמיתית
והנצחית, ומכיון ש״מאן מלכי - רבנן״⁵ - הרי ודאי שפסק זה תקף גם כלפי אלו שנציגיהם
לא היו ב״כנסיה הגדולה".

ותקף אפילו לכאלה יהודים שהיו אז במעמד ומצב הנקרא כעת "חילוניים" - היות ואצל
יהודים אין ״חילוניות״, חול; כיון שבמתן תורה נהיו כל היהודי חלק מה״גוי קדוש״ -
אמנם יש להם בחירה כיצד להתנהג במעשה דיבור ומחשבה - אבל את מה שהם בעצם,
אינם יכולים לשנות. שמהותם היא שהם "גוי קדוש", וקדושה היא ההיפך מ" חילוניות".

• 4) שבת קלח, ב.

• 5) ראה גיטין סב, א.

258

לא להתחשב ביהודים המפחדים מ״קול עלה נידף":

ויהי רצון שיפסיקו לפחד מ"צל ההרים"³⁹⁷, על אחת כמה וכמה שהם אינם "הרים"; הם
רק "קול עלה נדף" - עלה תלוש שאינו נמצא על האילן הנותן לו חיות. כלומר: כשגוי רוצה
לקחת מיהודי דבר השייך ליהודי, הנה - אם כשלוקח הוא מגוי דבר השייך לו, הרי שאז
עבר על אחת משבע מצוות בני נח - הרי כל-שכן וקל-וחומר כשלוקח דבר מיהודי.
וכשעושה זאת, הוא מתנתק ממקור חיותו, וממילא הוא כ"עלה נדף" בלבד.

ועל זה מבהיר הפסוק³⁹⁸, שיתכן מצב בו יהיה יהודי המפחד מ"קול עלה נדף", רחמנא-
ליצלן. והפחד יהיה כל כך גדול עד שהוא ישכנע יהודי נוספים שגם הם יפחדו מ"קול עלה
נדף" - ולכן מבהירים: אסור ליהודי לפחד מ"קול עלה נדף"!

אלא יש לנהוג בהתאם לפסק-הדין הברור של השולחן-ערוך המדובר לעיל, שפסק-דין
זה הוא היסוד להחלטתם של גדולי ישראל ב"כנסיה הגדולה" - שכל תלמידיהם וההולכים
בעקבותיהם [ואפילו אלו שאינם תלמידים שלהם, אלא הם תלמידים של גדולי ישראל
אחרים - אבל הרי הפסק-דין שלהם מיוסד על פסק-דין תורתנו הקדושה] צריכים להתנהג
לפי פסק דין זה.

ליישב לפחות את המקומות הפנויים מערבים!

וכאמור לעיל: יש ליישב מיד את כל גבולות ארץ ישראל מכל ארבעת הצדדים, ולא
להתחשב באף אחד. והרמאים הטוענים שאם יישבו, הרי שאז יצטרכו לפנות ערבים
ממקומם - הנה די בכך שלפי-שעה יישבו ביהודים את כל המקומות הפנויים שבהם אין
ערבים!

יש ליישב את השטחים, וכלל לא להתחשב במה שאמר בשר-ודם, היות ומאחר והתורה
היא זו שמצווה ליישב את כל ארץ ישראל לגבולותיה - ועל כל פנים את המקומות הפנויים
- אזי ודאי שזה לא היפך הענין של "אל תתגרה בגוי קטן"³⁹⁹.

וכמדובר כמה פעמים: בכל רגע שמשהים את ההתיישבות היהודית - מזמינים על
עצמם לחץ נוסף. ולכן, הדרך היחידה להפסיק את הלחץ היא על ידי-יישוב הגבולות -
מעשה בפועל!

זוהי הדרך היחידה לפעול את השלום - רק על-ידי יישוב הגבולות וציות מוחלט לפסק-
הדין של גדולי ישראל שנפסק ב"כנסיה הגדולה", ואשר מבוסס על פסק-הדין של תורתינו
הקדושה, הקובע שהיות ואין שום ברירה אחרת, שכשישנו מצב של "ממשמשים לבוא"
ואפילו רק "על עסקי תבן וקש" - אזי הפסק דין הברור הוא: "יוצאים עליהם בכלי זיין".
ובמילא צריכים להכין יהודים שיחזיקו את הכלי זיין, ולהסביר להם שעושים זאת רק בגלל
שכך נפסק בתורתינו הקדושה.

והתקוה היא שתלמידיהם ויוצאי חלציהם של אותם גדולי ישראל שהיו ב"כנסיה
הגדולה" יכריזו בגלוי שיש להם פסק-דין ברור כיצד הם צריכים לנהוג, ומכיון שיש לו
תלמידים ומושפעים - הרי שיפעל גם עליהם שידעו פסק זה, עד שכל היהודים ידעו זאת.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת משפטים ה'תשל"ח)

יישוב הארץ בפנימיות ובפשטות, חיזוק ועידוד תושבי הארץ!

כמדובר כמה פעמים שהמעשה הוא העיקר - החל מהשלוחים והשלוחות שיבצעו
שליחותם בהצלחה רבה ומופלגה (עם הנתינת-כח של כל המסובים כאן), הן בנוגע ללימוד
התורה והן בנוגע לקיום המצוות, הן בנוגע לישוב הארץ בפנימיות והן בנוגע לישוב הארץ
בפשטות, הן לחזק ולעודד את לבב כל אחד ואחת הנמצא בארץ הקודש, "ארץ אשר . .
תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"¹, עד שכולם ידעו ש"עוצו עצה
ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל"^{400 401}.

ותהיה שלימות הארץ, שכל ארץ ישראל לגבולותיה תהיה "נחלת עולם" ל"עם עולם",
יחד עם שלימות העם ושלימות התורה - ששלשה אלו (שלימות הארץ, שלימות העם
ושלימות התורה) נלקחים מהשלימות האמיתית, שזוהי השלימות של עצמות ומהות.

ובדרכי נועם ובדרכי שלום יקבלו את כל ארץ ישראל לגבולותיה, והישוב יהיה מיוסד
על מוסדות תורה ומוסדות תפלה, שיהיה "הקול קול יעקב"⁴⁰² בבתי כנסיות ובבתי מדרשות⁴⁰³,
יחד ובהקדמת - מקוה טהרה.

וכמדובר כמה פעמים, שכאשר יהודי נעמד בתוקף המתאים, אזי לפני אמת מתפעלים,
וכל מציאותו של המעלים-ומסתיר בטלה, ויתר על כן: הוא נהיה מסייע לכך שארץ ישראל
לגבולותיה תהיה "נחלת עולם" - בהעלם והסתר של העולם⁴⁰⁴ גופא - ל"עם עולם", שזהו כל
אחד ואחת מישראל, שכן, "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", כולל - "ארץ"
כפשוטה, ארץ הקודש, מכיון שהם "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר"⁴⁰⁵.

ויראו כיצד יתבטלו כל המבלבלים הטוענים שעדיין לא הגיע הזמן להחזיק גם הלאה
בכל חלקי ארץ ישראל שבידנו, ו"אל תתגרה בגוי (גדול ו)קטן"⁴⁰⁶, וכל הטענות שעל ידם
רוצים לבלבל ולמנוע יהודים מלהחזיק בארץ ישראל לגבולותיה כפסק-דין השולחן ערוך⁸.
ומתוך שלום ומנוחה ושמחה וטוב לבב.

וכמדובר כמה פעמים שבשעה שישנם כלי נשק כדבעי, נצא ידי חובה בעצם החזקתם
בלבד, זה יפעל את ה"תפול עליהם אימתה ופחד"⁹ מכיון שזה "בגדול זרועך", לא "כחי
ועצם ידי"¹⁰, כי אם מפני שהולכים בשליחותו של הקב"ה, יהיה "ידמו כאבן".

(משיחת פורים-קטן תשל"ח - מוגה; נדפס בלקו"ש חכ"א ע' 337)

בכלל, סבור הרבי, חיים אנו במצב שמנהיגים יהודיים מדברים יותר מדי. אותו חוסר-אחריות
המתגלית, לדעת הרבי, בדיבורים על יהודי רוסיה, נראית גם כאשר מדברים על המצב בארץ-ישראל
ובמזרח-התיכון. "קשה לי להבין", אומר הרבי, "את השרים הישראליים", מדוע הם מרבים להצהיר
הצהרות? למה הם מציעים דברים שאפילו הגויים אינם מציעים אותם?". הרבי מזכיר כי מיד לאחר
"ששת הימים" החל שר-החוץ הישראלי לדבר על רעיון של "נסיגת הכוחות". בוושינגטון כלל לא
חשבו עוד על רעיון כזה. כיום אני יודע זאת בבירור ובמדוייק שממשלת ארצות-הברית לא חשבה
שישראל תיסוג, אבל השר הישראלי החל לדבר על הקשר בין "שלום" לבין "נסיגה". כל הרעיון הזה
שאי-אפשר להגיע לשלום בלי וויתור על שטחים, מקורו בפי שרים ישראליים.

"קצת יותר אחריות". זוהי קריאתו של הרבי. הוא מביע פליאה על השר משה דיין. "מדוע נדחפת
ישראל לחזור לשיחות-יארינג?" - הוא שואל בתמיהה. "אולי אתה כמי שבא משם יכול להסביר לי
את הרקע להצהרות הישראליות המשונות הללו", אומר הרבי. הוא מוסיף: "יש איזה רצון לדבר,
להצהיר, מתחרים בהשמעת הצהרות, ולא שוקלים כמה נזק יש בכך".

הרבי מביע את הערכתו שמצרים לא תזיז אחורה את עמדות-הטילים שהיא קידמה לעבר תעלת-
סואץ לאחר כניסת הפסקת-האש. הוא מסביר: "הם אולי יוציאו את משגרי הטילים, כי את משגרי
הטילים הם יכולים להביא שוב למקום בלי כל קושי, אבל אין להעלות על הדעת שהם יפוצצו את
עמדות-הביטון שבנו. עוד לא נשמע דבר כזה שמדינה תפוצץ עמדות שהיא בעצמה בנתה וביצרה".
וכאן רומז הרבי לדעתו, שכבר בוטאה פעמים אחדות לפני כן, כי לא היה זה מן התבונה שישראל
תסכים להפסיק את ההפצצות שלה על עמדות-הטילים.

(מתוך יחידות של שמואל הכהן אבידור - נדפס ב"הרבי - שלושים שנות נשיאות" - עי 168)

• 8) סשכ"ט ס"ו.

• 9) בשלח טו, טז.

• 10) עקב ח, יז.

262

שיחה זו נאמרה בעקבות 'מבצע ליטאני' (אשר נועד למגר את
מחבלי לבנון) שהחל שבוע קודם אמירת השיחה - ו' אדר-ב'
תשל"ח (15.3.1978). המבצע החל כתגובה לטבח שאירע
בכביש החוף בשבת-פרשת פקודי (ב' אדר-ב' תשל"ח -
11.3.1978) אשר בו נרצחו 35 יהודים.

העלחת ׳מבצע ליטאני׳ (1): היות ולא התחשבו באומות-העולם!

[דיבר אודות הפעולה שהחלה בלבנון]:

מתוך ידיעה שפעולה זו היא ענין של פיקוח-נפש - לכן: לא נערכו ישיבות ולא כונסו
וועדות; לא העבירו קריאה ראשונה, ולא שניה ושלישית. אלא המומחים לנושא 'צפון ארץ
ישראל' ו'לבנון' - החליטו על ביצוע הפעולה. ועשו זאת תיכף ומיד ללא כל פרסום, ומבלי
לשאול לדעותיהם של מאה ועשרים 'חברי-הכנסת', אשר ביניהם נמצאים גם נוצרים
ומוסלמים, וגם כאלה שמחליטים על-פי מה שמצווים להם ממוסקבה.

והפעולה הצליחה - עד שהתקיים במחבלים "תפול עליהם אימתה ופחד"¹. ומה שפחדו
שפלוני או אחר יתערב, ראו בפועל שהיה "בשבעה דרכים ינוסו לפניך"^{407 408}.

ולמעשה התברר (וכעת אומרים זאת בגלוי) - שבפעולה זו מנעו מלחמות לעתיד.
והלואי שימשיכו בזה ללא שום פרסום, ויחד-עם-זה יעשו מעשה בפועל בזריזות הכי
גדולה, ויפעלו את הענין בשלימותו - לא בצורה כזו שיעשו צעד אחד, ולאחר מכן ישגרו
שלוחים לכל העולם כולו - לשמוע את תגובתו של זה שיושב בוושינגטון, או מה יאמר זה
שבמוסקבה, לונדון ופריז וכיוצא בזה - כדי לדעת האם אפשר להמשיך בצעד הבא, או לא.

הצלחה של הפעולה התבטאה בכך, שעשו זאת בזריזות ולא התחשבו בטענה של 'מה
יאמרו הבריות' (אלה שאין בהם שום מעלות אחרות, פרט לעובדה שהם 'בריות' של
הקב"ה).

ולמרות שגם 'בריות' היא מעלה גדולה (וענין זה ישנו גם אצל לא-יהודים) עד כדי כך
שנאמר "מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!"⁴⁰⁹. היינו, שגם כאשר המלאכים
רוצים לומר שירה, אינם יכולים לעשות זאת, היות שהקב"ה אינו מניח להם. אך בכל-זאת -
למרות שיש להם את מעלת ה'בריות - מכל-מקום, כשמדובר אודות פקוח-נפש של יהודים,
לא ניתן להתחשב בדעתו של פלוני-בן-פלוני שאצלו הענין אינו נוגע (ואף לא צריך להיות
נוגע לו כפי שצריך להיות אצל יהודי). ובמילא מובן, ש(היות ולגוי זה לא נוגע, לכן) כאשר
מדובר אודות פיקוח-נפש של יהודים - הרי שאין להתחשב בדעתו של הגוי.

העלחת ׳מבצע ליטאני׳ (2): היות ולא התייעצו עם היהודים הפחדנים!

והנה, מלבד זאת שהפעולה הצליחה, מכיון שלא עשו מזה פרסום בקרב אומות-העולם
- ישנה סיבה נוספת מדוע הצליחה הפעולה, והיא:

לא התייעצו עם אותם יהודים - אשר פחדם מהגוי השוכן בקרבם מוביל אותם גם לפחד
מהגוי, וממשיכים לצעוק בלי הרף: "אל תתגרה בגוי קטן"⁴ וב"גוי גדול". וטענתם בפיהם:
היות שזה כתוב בתורה - לכן יש להעניק כבוד לגוי, לכרוע ברך לפניו כמו עבד, ולמלא
אחר כל מה שייצא מפיו.

וכשהם שומעים שיהודי אחר עושה איזה דבר בתוקף - מיד מכנסים אסיפות ומחדירים
ספיקות, ומציעים שבינתיים ימשיכו לחכות במקום (= לבנון) מבלי לעשות מאומה - עד
שישאלו דעתם של כל העולם, ואם הגוים יסכימו - רק אז יעשו היהודים את מה
שמחוייבים לעשות (בלאו-הכי) על-פי השולחן-ערוך.

ולמרות שבגשמיות הם נמצאים בארץ הקודש, וכמה מהם אף נולדו בארץ הקודש,
ומעולם לא היו בחוץ לארץ - אף-על-פי-כן, מסיבות שונות ומשונות, נמצאים הם בגלות
איומה (כיון שאין גלות חזקה ועמוקה יותר מכזו גלות שהוא נמצא בה מצד החלטתו הוא
וכלל אין ברצונו לצאת ממנה), ומתוסבכים כלפי עצמם וכלפי הגויים.

וזו היתה הצלחת הפעולה - שלא סיפרו להם מה הולכים לעשות, ועל-אחת-כמה-וכמה
שלא התייעצו אתם; אלא עשו זאת בצורה מיידית, בזריזות וללא יישוב הדעת ולכן נעשה

4) ראה פסחים קיג, א.

264
הדבר בהצלחה (הצלחה לפי-ערך - היות ואפילו "נפש אחת מישראל" היא "עולם מלא"⁴¹⁰
ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר היות והפעולה גבתה יותר מקרבן אחד - יותר מ'נפש אחת').

ואף יש מקום לומר, שאילו היה פחות יישוב הדעת ממה שהיה במציאות - הרי שאז
היתה הצלחה גדולה בהרבה ולא היו נופלים קרבנות כלל, ואין כאן המקום להאריך בזה.

ומכאן ההוראה: כשמגיע מצב של פיקוח-נפש (שזוהי המצוה הכי גדולה, היות
ופיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה⁴¹¹)- הרי שצריכים לעשות את כל הפעולות שנועדו למנוע
זאת - בזריזות, וכל הזריז הרי זה משובח (כי הרי בכלל נאמר ש"זריזין מקדימין למצוות"⁴¹²,
על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר בענין של פקוח נפש).

ואדרבה: כשאין עושים זאת בזריזות הראויה אלא מתחילים לשאול שאלות - אזי, כיון
שזהו ענין של פיקוח-נפש, הרי ישנם לשונות מבהילים בתלמוד בבלי⁴¹³ ובירושלמי⁴¹⁴
ובשולחן-ערוך⁴¹⁵ - בנוגע ל"שואל" (האיש שבא לשאול אודות פקוח נפש), וגם בנוגע
ל"נשאל" (אותו ששואלים בנוגע לפקוח נפש) - שהדין הוא ש"הנשאל - מגונה" - גם אם
הוא רב גדול.

ההוראה מהצלחת הפעולה: עמידה בתוקף ללא התפעלות!

ויהי רצון, שכשם שעד עכשיו עמדו בתוקף - ינהגו כך גם להבא - יעמדו בתוקף ללא
כל התפעלות מהגוים; ועוד יותר: גם מהיהודים (שאינם מסוגלים לצאת מהגלות שלהם
שנפלו בעיני עצמם כלפי הגוי) - לא יתפעלו.

ובהגיעם לשם, לא ישקיעו את עצמם בועדות לסוגיהן ולשאול לדעתו של אותו
קומוניסט - מה אומר הנוצרי והמוסלמי, ומה אומר אותו יהודי שאינו מסוגל בשום אופן
לזחול ולצאת מגלותו הפנימית (ואדרבה: בעיניו נראה שעליו להשאר בגלות הפנימית
שלו, וכך רוצה למשוך אתו יהודים נוספים) - אלא יתנהגו בתוקף לפי הפסק-דין בשולחן-
ערוך.

וצורת ההנהגה צריכה להיות באופן של "דתיהם שונות מכל עם" (היפך מהשיטה
שהיות ו"כל עמי הארץ" מתנהגים כך, גם על היהודים להתנהג באופן זה) היות והיהודים
הינם "עם אחד". כלומר, שגם בהיותו "מפוזר ומפורד בין העמים"¹¹ (עד שאפילו היהודים
הנמצאים בארץ הקודש, הינם גם-כן "מפוזר ומפורד בין העמים", מכיון שזקוקים הם
ליהודים שבתפוצות) - בכל-זאת הם "עם אחד" (היות ש"דתיהם שונות מכל עם").

וה"עם אחד" הוא באופן ש"ישנו (עם אחד"); כלומר, שה"עם אחד" יודע שהוא
מציאות. ולא זו בלבד שאסור לו ליפול בעיני עצמו כלפי אומות אחרות, אלא אדרבה, הוא
המציאות האמיתית שאינה מתבטלת, היות והוא "עם אחד", ו"קבוע" אינו בטל¹² מאחר
שהוא קשור בה' אחד (על-ידי-זה ש"דתיהם שונות מכל עם", ומחזיקים עצמם באותו דת
של "תורה אחת").

וכאשר מעמידים את עצמם באופן כזה - מתקיים ה"ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים
המה בשונאיהם" ו"נפל פחד היהודים עליהם", ולכן "רבים מעמי הארץ מתיהדים"¹³ ש(לא
רק שלא מזיקים אלא אף) מסייעים ליהודים להתנהג באופן של "דתיהם שונות מכל עם".

נכרים שצרו - יוצאים עליהם בכלי-זיין! בפסק-זה לא שייכת בחירה!

וכמדובר כמה פעמים הפסק-דין בשולחן-ערוך¹⁴ שכאשר מדובר אודות "עיר הסמוכה
לספר" (ואין כל הבדל אם זה בארץ ישראל או בחוץ לארץ - אלא אם זו עיר שיהודים חיים
בה, והיא "סמוכה לספר") ומתקבלת שמועה שנכרים "ממשמשים לבוא" - הרי גם אם טרם
הגיעו, אלא רק "ממשמשים לבוא", וגם אם אומרים שהם באים "על עסקי תבן וקש" בלבד
- אזי הפסק-דין בשולחן-ערוך הוא ש"יוצאין עליהם בכלי זיין, ומחללין עליהם את
השבת".

• 11) אסתר ג, ח.

• 12) ראה לקו"ש ח"ה עמוד 172 הע' 2.

• 13) אסתר ח, יז.

• 14) אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

266

וכאשר מתנהגים באופן כזה - אזי נהיה "תפול עליהם אימתה ופחד"¹, וכלל לא נזקקים
למלחמה. ואם חס ושלום כן מגיעים למלחמה - אזי מנצחים בה, היות והולכים בכוחו של
הקב"ה (מכיון שנוהגים לפי פסק השולחן-ערוך). וכפי שראו בפועל שבמלחמה
שהתרחשה כעת בצפון - שהצליחו, היות והתנהגו כפי שנדרש להיות במצב של פקוח נפש.

ומכיון שזהו פסק-דין בשולחן-ערוך - לכן, לא שייך בזה שום בחירה, גם לא בחירה של
צדיקים גמורים - היות וזהו דין ברור בתורה ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת"⁴¹⁶ ועל-אחת-
כמה-וכמה גם אם היה מדובר אודות צדיקים שאינם גמורים, בודאי שהיו סוברים שיש
לעשות כפי שכתוב בשולחן-ערוך; ולא בגלל שזה ה"מצפון" שלהם, אלא מחמת היותו
פסק דין בשולחן-ערוך.

(הנני מדגיש במיוחד שלא היו אומרים שיש לעשות כך היות ומצפונם מכתיב להם זאת
- מאחר והמצב המבהיל מוכיח ש'מצפונם' מוכיח הפוך: מדובר אודות יהודי שבחייו
הפרטיים הינו אדם דתי, וכאשר שאלוהו: היתכן? הכיצד הנך עושה דבר כזה - כאשר ישנו
דין בשולחן ערוך להיפך?! - על כך ענה: היות ובחרו בו, 'הוא פועל לפי המצפון שלו',
וכך אומר לו מצפונו!

וכאשר שאלוהו שוב: הרי הנך יהודי שומר תורה ומצוות. ואם-כן כיצד אתה מסתדר עם
מצפון שהוא היפך התורה?! - אזי נשארו בקושיא! - ועד היום הוא ממשיך בצורת
התנהגות של "ירך את לבב אחיו כלבבו"⁴¹⁷ - ומוודא שלא יעשו את מה שצריכים לעשות
בכדי לשמור על הפיקוח-נפש, ועושה זאת בתור יהודי שומר תורה ומצוות בחייו
הפרטיים! - עד כדי כך שורר החושך הכפול ומכופל בארץ הקודש [שמזה מובן עד כמה
גדול החושך בחוץ לארץ!]).

אף שכבר דיברתי כמה פעמים אודות פסק-הדין משולחן-ערוך סימן שכ"ט - אבל ישנם
כאלה המעוניינים לשנות את מה שאמרתי, אף שהצבעתי על המקור לזה (והצער הכי גדול
הוא, שאלה המוסרים את דבריי היו צריכים לכאורה לענות שלא כך אמרתי - אך הם
מתבלבלים ושולחים לי מכתב שאמרו זאת לפלוני-בן-פלוני וההוא שאל שאלה חסרת תוכן
ובסיס) ולכן צריך אני לחזור שוב על הדברים בקיצור על-כל-פנים.

ובפרט לאור ההדגשה שראו במאורעות של הימים הכי אחרונים, שבעת שיהודים
מתחשבים רק בפסק השולחן-ערוך ולא מרכיבים שום וועדות, לא שואלים דעות ולא
מושכים זאת הרבה זמן, אלא עושים זאת בזריזות ובבת-אחת - אזי זוהי הדרך שלא יהיו
קרבנות נוספים.

[ואם כלל לא היה ישוב הדעת - אזי כלל לא היו קרבנות (כאן היה 'קצת' יישוב הדעת,
לכן היו ׳קצת׳ קרבנות. אך כאמור, שלא שייך לומר ׳קצת קרבנות׳, היות וגם "נפש אחת
מישראל" היא גם-כן "עולם מלא")].

וכמדובר כמה פעמים, שמצד החושך כפול ומכופל של הגלות, מראים מזמן לזמן עד
כמה הדבר הכרחי. ראו בפועל, שכשעמדו בתוקף ועשו את הפעולה בזריזות - זה הצליח
והצליחו למנוע מלחמה. ואכן, אלמלא הפרסום שעשו, הדבר היה מצליח עוד יותר. ואילו
לא היה כלל יישוב הדעת - אזי גם כלל לא היו קרבנות.

אבל כעת אין הזמן להזכיר ענינים בלתי רצויים, אלא מה שיש ללמוד מהם על להבא.

 

אין להתחשב כלל בהחלטה ׳242׳!!!

וכאמור, שמפעולה זו למדים, שכאשר עושים דבר בזריזות - זוהי הדרך היחידה שעל-
ידה יכול להיות שלום, מה-שאין-כן אם מתנהגים לפי ההנהגה שהיתה עד כה, וכדלהלן:

למרות שבתחילה הכריזו שיהודה ושומרון - "נחלת אבותינו" - שייכים ליהודים כי הם
"נחלת אבות", וזוהי ארץ ישראל לגבולותיה -
בכל-זאת הודיעו ופרסמו שמתכוננים לדון בזה
ושזה נתון למשא ומתן. ובינתיים לא מניחים
ליהודים להתיישב שם.

הנהגה כזו רק מזמינה לחץ, רחמנא-ליצלן.
ובדרך הטבע עלול להיות, חס ושלום, לחץ כזה -
שבגללו, לא רק שלא יתקדמו הלאה - אלא יותר
מזה: יחזירו את מה שכבר כבשו, כפי שאש"ף
(שהם בני בניו של המן הרשע) רוצים!

זאת אומרת: כשמדברים עם שני ושלישי,

268

ורוצים לשכנעו בשכל והבנה, ובשעת מעשה עומדים במצב שעשו צעד אחד ולא
מתקדמים הלאה - הרי בזה מזמינים לחץ על עצמו, היות שהגוי מבין שסיבת הדבר שלא
מתקדמים הלאה, היא כי מפחדים מ"מה יאמרו הגוים" - לכן חושב הוא לעצמו שבאם
ילחץ, לא יתקדמו הלאה, ויותר מכך - יחזירו מה שכבר כבשו.

במילים אחרות: זוהי הדרך להזמין על עצמו לחץ! - לחץ שלא יהיה מוגבל רק בכך
שהם ידרשו שצה"ל לא יתקדם בתוך לבנון, אלא ידרשו שגם יחזירו את מה שכבר כבשו!

כי הטעם האמיתי שהם לוחצים - אינו בגלל ש'עמי הארץ' קיבלו את החלטת 242,

 

שכבר דובר קודם (שיחת מוצאי ש"פ משפטים) שמהחלטה זו היתה בכיה לדורות.
והסיבה שהחלטה זו התקבלה רק מפני שיד ישראל בחשה בקדירה - הן באשר לעצם חיבור
ההחלטה של '242', והן בכך ש'יהודי-הגלות' הגיעו
מארץ הקודש לארצות-הברית לצעוק שהם מקבלים
על עצמם את ההחלטה. ואם כל זה לא היה קורה
מלכתחילה - היו חוסכים צרות רבות.

ומובן בפשטות שאין מה להתחשב עם החלטה זו - היות ואין זה אלא דבר שנכתב על
הנייר, וגם כתב את זה אחד שכלל לא היה בא-כח לוותר (ואפילו אם היה רוצה לוותר - זה
לא היה בסמכותו).

ידוע וברור לכל שהטעם האמיתי של הלחץ קשור עם הנפט:

היות שלעת-עתה הערבים הם ספקי הנפט הגדולים בעולם - לכן הם יכולים לבוא
בדרישות, ואחת הדרישות היא ללחוץ על היהודים, ואם לא - לא יספקו את הנפט; לכן
לוחצים על היהודים שיוותרו להם!

ובמה מתבטא הויתור? - כבר נתגלה ברבים, שלא מדובר על-כך שלא יתקדמו יותר,
אלא אף רוצים שיחזירו את מה שנמצא ברשותינו כבר - כולל ירושלים העתיקה והכותל
המערבי!

ויש לומר זאת בגלוי: אותם יהודים שאינם מתביישים לומר שהם נמצאים בגלות
פנימית, ותובעים שיוותרו לגוי, עליהם לומר בגלוי שתביעתם היא שיחזירו את ירושלים
העתיקה ואת הכותל המערבי - כיון שכך רוצה פלוני-בן-פלוני שיושב במצרים!

269

שכולם יודעים שאין לו שום דיעה על הערבים הנמצאים במזרחה, או בצפונה, של ארץ
ישראל. אין זה אלא שרצו להשלות עצמם ואחרים, שבשעה שידברו אתו על שלום - זוהי
הדרך שבאמצעותה יהיה שלום גם במזרחה וצפונה של ארץ ישראל.

והיות שכל הטעמים על-פי שכל (שאין למנהיג מצרים שום השפעה עליהם) לא עזרו -
הראו בפועל, שאלו הנמצאים במזרחה ובצפונה של ארץ ישראל, הרגו את אנשיו, ואמרו
שעוד יגיעו גם אליו¹⁷ - שזוהי ההוכחה הגדולה ביותר, שמה שמדברים איתו אודות שלום
במזרחה וצפונה של ארץ ישראל, אין זה אלא דברים בטלים ומבוטלים.

וזה שרוצים הם לשכנע מישהו שזוהי הדרך לשלום - הרי את עצמם בודאי לא ישכנעו,
היות והם יודעים שזה היפך המציאות. וממילא, גם את האחרים הם לא יכולים לשכנע -
מאחר שגם האחרים לא שוטים! - ובמיוחד, לאחר שרואים בפועל שהערבים הנמצאים
למזרחה, לצפונה ולדרומה של ארץ ישראל, ובאי-כוחם, הרגו את חבריו ונציגיהם.

הערבים אומרים במפורש שהם לא באים רק על "עסקי תבן וקש"!

וכאמור לעיל שזה פסק-דין ברור בשולחן-ערוך - (ולא צריך לשאול אודותיו אצל
פוליטיקאים) שב"עיר הסמוכה לספר", אפילו כשאומרים שבאים "על עסקי תבן וקש",
ואפילו לפני שהם מגיעים אלא רק "ממשמשים לבוא" - "יוצאים עליהם בכלי זיין"
ו"מחללין עליהם את השבת".

ובפרט שהם אומרים במפורש (וכך הקלו על הנסיון) שהם (לא באים "על עסקי תבן
וקש", אלא) לקחת את חברון, שכם וירושלים העתיקה; רוצים לאפשר את הכניסה - לאלה
שאומרים שעיקר ענינם הוא לבצע את גזירת המן רחמנא ליצלן, "מנער ועד זקן, טף ונשים
ביום אחד"¹⁸! - דווקא להם מעונינים לתת שטחים מארץ אבותינו "נחלת אבות", כולל את
מערת המכפלה, שם טמונים ארבעת הזוגות: אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, וגם
אדם וחוה.

• 17) = ואכן, מספר שנים לאחר-מכן - נרצח סאדאת. - המו"ל.

• 18) אסתר ג, יג.

270

וכמדובר כמה פעמים: זה כלל לא קשור לשלושת השבועות⁴¹⁸. ואף כלל לא קשור לדין
שצריכים למסור את הנפש על כיבוש ארץ ישראל. אלא מדובר אודות פסק-דין ברור
בשולחן-ערוך, ש"עיר הסמוכה לספר", אפילו כשהיא בחוץ לארץ - הנה, אפילו אם
הנכרים רק "מ

משמשים לבוא", ואפילו שהם באים רק "על עסקי תבן וקש" - "יוצאים
עליהם בכלי זיין", ו"מחללין עליהם את השבת".

הפתרון לכל הצרות - יישוב כל הגבולות!

וכמדובר כמה פעמים, שהלואי והיו מיישבים את כל הגבול המזרחי, הצפוני והדרומי,
בישובים ישראליים כפשוטם! - לא כפי המצב הנוכחי. אשר כעת, היות והגבול פתוח
(מאחר שהוא מיושב רק בנקודות קטנטנות) - נמצאים בפחד תמידי, שמא ימצא אחד
(נורמלי או לא) שיתאמץ לחדור משם לתוך ישראל (מכיון שבאותה מידה שאפשר לבוא
מצד הים, אפשר גם לבוא דרך היבשה, היה-לא-תהיה).

ישנם מספיק יהודים בארץ הקודש שרוצים ליישב את הגבולות, אך למרבה הצער
נמצאים גם 'יהודי-הגלות' שהיות והם כה נחותים בעיני עצמם כלפי הגויים וכל עסקם הוא
שיהיה "ירך לבב אחיו כלבבו"¹⁶ - לכן אינם מניחים ליישב את הגבולות. ואף רוצים לשכנע
את כולם שדווקא אי-התיישבות על הגבולות היא תוביל לשלום - בה-בשעה שפסק התורה
הוא בדיוק להיפך - שהדרך היחידה למנוע מלחמה היא דווקא על-ידי-כך שלוקחים כלי
נשק, ועומדים (ומתיישבים) על הגבול בצורה קבועה, שרק אז נוצר מצב של "תפול עליהם
אימתה ופחד"¹, בדוגמת מה שראינו עכשיו בצפון.

אך לצערינו - לעת-עתה עדיין לא ישבו את הגבולות, תוך אמירה מפורשת שהסיבה
היא בגלל שמפחדים מה יאמרו הגוים על זה. ומובן בפשטות, שבעת שהגוים יודעים
שמפחדים מהם, תובעים הם כל מה שאומרים להם לתבוע, ובפרט כשמבטיחים להם נפט
במיליארדי דולרים.

ולכן, הלואי והיו מיישבים את כל הגבולות מיד כשהיתה ההזדמנות הראשונה, שאז לא
היו זקוקים לוועדות, לקריאה ראשונה, שניה ושלישית, ולישיבה של ה'כנסת' (כדי לשמוע
מה אומר על-כך הנוצרי, המוסלמי והקומוניסט, ומה דעתם של היהודים הנמצאים בגלות
פנימי);

את ההחלטה על יישוב הגבולות היו יכולים לעשות שני אנשים בלבד; היו יכולים
להחליט בלבד ולא לספר על-כך לאיש; ליישב את כל הגבולות בלי שאף אחד "יפצה פה
ויצפצף", מכיון שזה מותר גם על-פי החוק (ואפילו אלה שצועקים של"הלכה" אין שייכות
אליהם - אך על החוק - וודאי שהם סומכים. והחוק קובע, שיכולים לעשות זאת שני אנשים
בלבד).

כעת אמנם יותר קשה ליישב את כל הגבולות מכפי שהיה המצב לפני כמה חודשים
(כיון שבכל יום שעובר - הגוי מתחזק יותר ויותר, בראותו שמפחדים ממנו ולא מניחים
ליהודים להתיישב בחברון, ירושלים העתיקה, בשכם וכיוצא-בזה) - אולם, "אין צועקין על
העבר"²⁰. ובנוגע לפועל, יש לעשות זאת כמה שיותר מוקדם, כיון שברור הדבר שהיום
ומחר יהיה יותר קל לעשות זאת מאשר יום ראשון, שני ושלישי.

אומות-הקולם בלאו-הכי שונאים אותנו!

ועל הטענה הידועה שלא רוצים להרגיז את כל העולם, ו"מה יאמרו הגוים" - אז צריכים
לדעת שהגוי הוא בין כך ובין כך כבר 'ברוגז'. והעולם - אף הוא בין כך 'ברוגז'. וזאת היות
ש"הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב"²¹. ואי-אפשר לתבוע מגוי שיחדל מלהיות גוי -
אין שום מצוה לגייר גוי, כי עבור הגוי מספיק שיקיים שבע מצוות בני-נח. והלואי שגם את
זה הם יקיימו, היות ואז היה שורר שלום ושלווה, ולא היו לוחצים על יהודים.

וכמו שראו בפועל, שאחר כל הענינים שהיו

 

(לא עלינו) באותה שבת ידועה - שלחו חסידי

אומות-העולם (בגלוי על-כל-פנים, ויכול להיות

שהם באמת חסידי אומות-העולם) 'מכתב תנחומין'
(וכנראה שהתכוונו לכך באמת) - ויחד-עם-זה מכרו נשק (וכולם הרי יודעים שיעבירו את
הנשק) לאלה שלקחו חלק במה שאירע באותה שבת.

• 20) ראה ברכות נד, א.

• 21) רש"י וישלח לג, ד.

272

ומה שטוענים שצריך לדבר אודות שלום, יש לדעת ש"אני שלום וכי אדבר - המה
למלחמה"⁴¹⁹ - כאשר מדברים אודות שלום, דיבורים פה ושם - הרי יש לדעת ש"המה
למלחמה", וכדי שהם יפחדו ממלחמה - אין דרך אחרת אלא לבצע את פסק-דין השולחן-
ערוך, שיש לקחת כלי-נשק ולעמוד ולהגן על הגבול;

וכל זאת - לא בעמידה במקום מרוחק, מתוך מצב של בריחה, או עמידה רק על נקודות
ספורות שבגבול, תוך קביעה שאת שאר הנקודות לא יכבשו - היות וישנו פיסת-נייר באו"ם
ומכיון שישנו אחד היושב בעיר הבירה, או בעיר בירה אחרת, שאינו שבע-רצון מזה - לכן
אין צורך להרגיזו (ואם לא רוצים להרגיזו - אזי צריכים למסור לו את הכל, כולל גם
ירושלים העתיקה וירושלים החדשה, היה-לא-תהיה)!

והיות ש"תחילת נפילה - ניסה"⁴²⁰ - לכן, בשעה שבורחים משעל אחד בארץ ישראל
ששייך ליהודים (וכאמור, לא מכיון שזה בארץ ישראל, אלא בגלל שזה מקום שיהודים
חיים בו, על הגבול, וזה מגין על כל הארץ כולה בכך) ובכל רגע שמתמהמהים ומחכים ולא
מיישבים את כל הגבול כולו - הרי שמזמינים על-עצמם עוד לחץ.

לכן - צריכים ליישב את כל הגבולות בזריזות, בבת-אחת. ורק על-ידי-זה אפשר להיות
בטוחים שלא יסתננו ויזחלו דרך הגבולות.

ומה שמפחדים הם שהגוי יתרגז - הרי רוגזו של הגוי בין כך יהיה. ואילו את הלחץ ניתן
להוריד - וזאת, כשהגויים יראו שהיהודים עשו זאת בפועל - יבינו שהיהודים מתכוונים
לכך באמת. מאחר שעשו מעשה שממנו אין דרך חזרה.

וכך יחוסל כל המשא-ומתן אודות כיבוש שטח זה, ושטח שני ושלישי, ועד לגזירת
"מנער ועד זקן, טף ונשים", רחמנא-ליצלן (כפי שמסופר במגילה) - מכיון שיעמדו בתוקף,
ויפעלו מיידית במעשה בפועל, ובכל ערי הבירה של אומות-העולם יראו שכך החליטו, ולא
רק בדיבור, אלא שאכן עשו כך בפועל.

וכאמור לעיל, שזה כלל לא קשור עם שלושת השבועות, ועם קדושת הארץ - אלא
מדובר כאן על ענין של פיקוח-נפש! ולכן צריכים ליישב את (כל ארץ ישראל, כיון שכל
ארץ ישראל נמצאת על הגבול, ובמיוחד את) השטח שנמצא על הגבול המזרחי. וכמו-כן
את השטחים הנמצאים על הגבול הצפוני והדרומי.

וכשיישבו את כל הגבולות, ובהקדם הכי גדול (לא רק "יפה שעה אחת קודם", אלא
"יפה רגע אחד קודם") - זוהי הדרך היחידה לחסוך דאגות של פיקוח-נפש, ומניעת
מלחמות.

שלשה פעמים כבר טעו טעות שעלתה באלפי קרבנות!

ובנוסף לכל זה יש להבהיר ענין נוסף, והוא:

שלא יחזרו, רחמנא-ליצלן, על הטעות שנעשתה כבר שלוש פעמים וגבתה מחיר של
מאות ואלפי קרבנות:

בכל המלחמות שהתחוללו בשלושים השנים האחרונות - ניצח הצבא, בכוחו של
הקב"ה, למעלה מדרך הטבע. אך למרות הנצחונות, הגיעו היהודים הללו, אשר בנפשם
פנימה נמצאים בגלות, ושיגרו שלוחים לכל העמים בהצעה שיקחו חזרה את כל מה
שהצבא כבש.

כך עשו במלחמה הראשונה, השניה והשלישית, וכל שליחות והצעה שכזו - הזמינה
לחץ נוסף על יהודים, והעניקה עידוד לטרוריסטים שהמשיכו לעשות, רחמנא-ליצלן, מה
שעשו עד עכשיו, וביתר תוקף, עד לפעולת הטרור שנעשתה באותה שבת הידועה!

ויהי-רצון שבפעם הרביעית לא יחזרו על אותה טעות - היות וזה נוגע בפיקוח-נפש של
כמה-וכמה מבני ובנות ישראל, היה-לא-תהיה.

ושיישבו בפועל את כל הגבולות של ארץ ישראל - שיהיו מאוכלסים ביהודים אשר
ברשותם כלי-נשק - ואז יעזור הקב"ה שכלל לא יצטרכו יותר להשתמש בנשק, כיון
שיתקיים מה שנאמר "תפול עליהם אימתה ופחד" (וזאת מכיון, ש"אנחנו בשם ה' אלקינו
נזכיר"²⁴).

ובעיקר דרושה הזהירות, שבתוקף בו החזיקו עד עתה - ימשיכו להחזיק בו גם הלאה;
ולא רק בדיבור, אלא במעשה בפועל! - או-אז יראו הגוים שהיהודים מתכוונים לכך

24) תהלים כ, ח.

274
ברצינות, מאחר שעומדים במעמד ומצב של פקוח-נפש, ומאין ברירה אחרת מוכרחים
להחזיק בארץ ישראל לגבולותיה.

ואין לזה שום דרך אחרת - היות ובזה לא יעזרו לא דיבורים, לא ניירות ולא אסיפות! -
הדבר היחידי שישכנע אותם שמתכוונים לכך באמת, הוא על-ידי עשיית מעשה בפועל.

וכאמור לעיל: אין להעלות זאת לדיון פומבי, היות ואז זה עלול להתעכב שבועות
וחודשים, ומי יודע מה תהיה ההחלטה (כיון שאז זה יהיה קשור גם עם דעתה של מוסקבה
ושלוחיה היושבים שם, ועם מדינה פלונית ושלוחיה היושבים שם). והעיקר, שבכל רגע
שמחכים ולא מיישבים את הגבולות - מזמינים בכך לחץ נוסף, ומעודדים את צוררי ישראל
ללחוץ עוד יותר, רחמנא-ליצלן.

את ״הירא ורך הלבב״ - אין לשכנע, אלא פשוט יש לשלחו לביתו!!!

אך עיקר הבקשה והתפילה הדרושה היא - שלא יתפעלו מאותם יהודים שהינם ה"ירא
ורך הלבב" [שזה בא להם מסיבת היותם בגלות, או מצד העבירות שבידם⁴²¹. אינני יודע מה
הסיבה, וגם אין כל הבדל מהי הסיבה] כיון שבגלל זה שהוא "הירא ורך הלבב", אומרת לו
התורה "ילך וישוב לביתו ולא ירך את לבב אחיו כלבבו"¹⁶.

התורה אינה אומרת שצריך להתייגע ולפעול עליו שיחדל להיות "הירא ורך הלבב". אף
שלכאורה, אם היו פועלים עליו זאת - היה נוסף עוד חייל לצבא, ואם-כן התורה היתה
צריכה לכאורה לפעול עליו שיחדל מלהיות "הירא ורך הלבב"?!

אלא ההסברה בזה בפשטות היא: אם יצוו לפעול עליו שיחדל מלהיות "הירא ורך
הלבב" - הרי מי יודע אם יצליחו בכך. ומכיון שזה עלול לקחת זמן עד שישנו אותו - הרי
שבינתיים עלול הוא לפעול ענינים שעליהם נאמר⁴²² "מעוות לא יוכל לתקון"; ולכן אומרת
התורה: "ילך וישוב לביתו"; הדבר הראשון שיש לעשות הוא - לשלוח אותו הביתה, ולא
לנסות לשכנעו!

ובאם לא ניתן לשלחו הביתה, היות ובחרו בו (וזו הרי 'דמוקרטיה') - הרי ה'חוק' סלל
את הדרך, שכלל אין צורך לשאול אותו האם מותר למסור את השטחים! - על-פי חוק
ישנה הרשות שלא לשאול אותו כלל בענינים אלה.

ומה שאחר-כך הוא ירים קול זעקה - הרי בין כה הוא יצעק, כיון שרוצה את ה'כסא'
ואת הדיעה, ושאיפתו שכולם יתנהגו כפי הבנתו (לא דמוקרטיה) - ואם-כן, כל עוד לא יהיו
לו כל הכסאות, הוא בין כה יצעק.

והעיקר - אפילו אם כוונתו רצויה. היינו, שכיון שהוא "הירא ורך הלבב", נדמה לו
שיישוב השטחים הוא מעשה עקום (אף שבאמת מדובר במהלך נכון) - הרי למרות זאת,
ישנו פסק-דין מפורש בשולחן-ערוך כיצד להתנהג. מה-גם שישנם הוכחות בפועל
מהתנהגות המנהיגים - שבמעשים כאלו, צעדו צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה.

וכאמור לעיל: כבר נכחו לראות שלוש פעמים, בכל שלושת המלחמות, את הצרות-
צרורות שנגרמו מה'נסיגות' (שהם נימקו את הנסיגות בכל מיני טעמים שונים ומשונים, אך
הטעם הוא - שפחדו מהגוים). ולמעשה לא פעלו שום שינוי ביחס הגוים מכל הנסיגות
הללו, כי הגוים נשארו גוים, והם עומדים בדרישותיהם עד היום האחרון, וכפי שרואים זאת
בפועל.

וכאמור שבדרך הטבע אין כל דרך אחרת איך לבטל את הלחץ, אלא-אם-כן אומות-
העולם יהיו משוכנעים שהלחץ לא יעזור. ואיך אכן ישכנעו אותם? - זאת כאשר יראו להם
בפועל שמיישבים את כל הגבול המזרחי, הצפוני והמערבי - כפסק-דין השולחן-ערוך.

ברפואה - הרופא קובע ולא מנהל בית הרפואה; בפקו״נ - איש הצבא קובע ולא המדינאי!

וכמדובר כמה פעמים, שלפי פסק-הדין של השולחן-ערוך, צריכים לשאול על כך את
אנשי הצבא, ולא מדינאים ופוליטיקאים.

ישנם יהודים המתערבים בזה ואומרים שאין צורך לשאול את אנשי הצבא, אלא את
המדינאים - אך זהו היפך הדין המפורש בשולחן-ערוך, כי על-פי ההלכה צריך לשאול
בנוגע לענין של פקוח-נפש בבריאות הגוף אצל רופא דווקא, ולא את מנהל 'בית הרופאים'.

היות ואצל המנהל יכולים להיות חשבונות אחרים; הוא יכול לעשות את החשבון
שכדאי לוותר על החולה כדי שמחר או בעוד שנה הוא יוכל להציל שנים או שלושה

276

יהודים. ועל-פי דין, כאשר מדובר אודות פקוח-נפש, צריכים להציל את החולה מיד,
והחשבון (שעם הויתור על החולה האחד, יציל לאחרי-זה שני יהודים) הוא היפך השולחן-
ערוך, (נוסף לזה שיכול להיות שהחשבון אינו אמיתי, ואינו מבוסס).

וכן בעניננו: כאשר מדובר בענין של פקוח-נפש, צריכים לשאול דעתו של איש צבא
בלבד, היות ורק הוא - ולא מדינאים - יודע מה יש לעשות בכדי להבטיח את הענין של
פיקוח-נפש.

ישנה טענה נוספת (וזאת שאלו את אחד מהיהודים שלי, אך הוא לא ידע מה לענות
עליה):

מצאו איש צבא שאמר שיש להחזיר להם (לא רק שעל, אלא) שטח גדול. ולכן הוא
שואל: היתכן? - הרי אני מורה לשאול את אנשי הצבא, ולכן שאל איש צבא, וזה מה
שענה!

שאלתיו: האם איש-צבא זה נימק מדוע צריך למסור את השטח? וכששאלוהו: האם
אומר זאת מצד פיקוח-נפש, או בשל טעמים אחרים? - תשובתו היתה: שמצד פקוח-נפש,
הסכנה אכן תגדל באם יחזירו את השטח. אולם כיון שישנה תקוה שבעוד שלשה שבועות,
חודש או שנה, יהיה שלום אמיתי - כדאי בשביל זה לוותר על ענין של סכנה לכמה עשרות
יהודים היה-לא-תהיה.

חשבון זה אינו חשבון של איש צבא, אלא שקלא-וטריא של איש חשבונות, ובמקרה
של פקוח-נפש, הרי חשבונות אלה הינם היפך השולחן-ערוך.

דוגמא לדבר בהלכה:

פקוח-נפש דוחה שבת⁴²³. כלומר, גם כאשר יהודי מתפלל לפני התיבה בשבת בתור
שליח ציבור לכמה מנינים של יהודים, ואומרים לו שאם יפסיק בתפלתו וייצא לרחוב - אזי
ישנו ספק וספק ספיקא שיוכל להציל ילד קטן לחיי שעה (ולא לכמה שנים) - עליו להפסיק
באמצע תפלתו, ולצאת מבית-הכנסת מחמת הספק אולי יעלה בידו להציל את אותו ילד
השוכב ברחוב.

אם השליח ציבור הינו יהודי ירא-שמים - אך אינו יודע את ההלכה - יכול לעשות
חשבון לעצמו, שלפי חשבון זה אינו צריך להפסיק באמצע תפלתו, כי הרי הוא שליח ציבור
של כמה מניני יהודים הנמצאים בבית-הכנסת, ומתפלל שהקב"ה יברכם בכל הברכות, ואף
יש לו סימן שתפלתו מתקבלת, כיון שתפלתו שגורה בפיו²⁸. אם-כן - חושב הוא לעצמו -
היתכן שיפסיק בתפילה שהוא מתפלל למען עשרות יהודים - ויצא לרחוב, על ספק, וספק-
ספיקא, שמא יציל ילד קטן לחיי שעה?!

אולם, הדין על-פי שולחן-ערוך הוא, שצריך להפסיק באמצע תפלתו (אף שמתפלל
אותה בכל לבו ונפשו) ועליו לצאת מחמת הספק וספק ספיקא להציל חיי שעה של ילד
יהודי קטן!

וכל החשבונות הללו אינם על-פי השולחן-ערוך: אלו הם חשבונות של הנפש-הבהמית,
או אפילו של נפש-האלוקית - אבל לא על-פי שולחן-ערוך. היות ועל-פי שולחן-ערוך,
כאשר מגיעים לענין של פקוח-נפש, אין מקום לחשבונות וצריך לצאת ולהציל את אותה
נפש יהודית!

מובן מכך, שכאשר איש צבא אומר טעמים פוליטיים - הרי שיש לברר האם הטעמים
מבוססים על פיקוח-נפש, או מבוססים אך ורק על חשבונות פוליטיים שאז - הוא היפך
השולחן-ערוך.

וכדי שניסיון זה ייעשה בקלות יותר - ישנה כבר הצהרה ברורה מאיש מדינאי (נוסף על
הצהרה ברורה של אנשי הצבא) אותה אמר בצורה ברורה ביותר היום אתמול ושלשום, וגם
אמר זאת לגוים, ומפרסם את דבריו - שאם יחזירו אפילו שעל אחד מיהודה ושומרון -
מעמידים בסכנה רחמנא-ליצלן את כל היהודים היושבים בארץ הקודש!

וכאמור, ההדגשה היא לאו דוקא בגלל שמדובר בארץ הקודש: גם אם המדובר הוא
בחוץ לארץ, וגם רק בחלק מן היהודים - הרי זה פסק-דין ברור בשולחן-ערוך שצריך
לשאול אצל המומחה לאותו דבר, אשר יביע דעתו מצד מומחיותו - לדבר זה (ולא מחמת
טעמים אחרים) ולעשות כפי הוראתו.

28) ראה ברכות לד, ב.

278

שזה כאמור פסק-דין ברור בשולחן-ערוך (ויש לזה גם הוראה מהמאורעות שארעו
בעבר - וכפי שכבר הוזכר לעיל שטעות זו של החזרת השטחים נעשתה כבר שלוש פעמים!
טעויות שעלו במאות ואלפי קרבנות רחמנא-ליצלן) - שלא יחזרו שוב על טעות זו, היה-
לא-תהיה.

ויהי-רצון שלא יתפעלו מיהודים אלה, אנשי ה"ירא ורך הלבב" (מצד סיבות שונות
ומשונות - אפילו אם כוונתם רצויה), וינהגו לפי ההוראה הברורה של השולחן-ערוך -
ליישב את כל הגבולות ביהודים (וישנם כמה-וכמה שעומדים מוכנים לכך) ולתת להם נשק
- שזוהי הדרך היחידה להינצל מפיקוח-נפש.

ויהי-רצון שיעשו זאת מתוך שמחה וטוב לבב, ויקויים בנו - כלשון המגילה - "ליהודים
היתה אורה ושמחה וששון ויקר - כן תהיה לנו", עד שיהיה "ונפל פחד היהודים עליהם"⁴²⁴,
ו"נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"⁴²⁵, ותהיה שליטה גמורה, עד שאף
השונאים יתהפכו למסייעים ויסייעו ליהודים בכל הענינים הזקוקים להם. וזאת, החל
מהחזקת כל ארץ ישראל לגבולותיה.

ושכל זה יהיה מתוך שמחה וטוב לבב.

וכאשר יתנהגו בדין זה על-פי השולחן-ערוך הרי "מצוה גוררת מצוה"⁴²⁶ ובמילא
יקויימו כל דיני השולחן-ערוך, שלימות התורה, וזה יביא את הגאולה האמיתית והשלימה
על-ידי משיח צדקנו בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת פורים תשל"ח)

״ולא ירך״ - "ולא יימס"!

בהמשך למה שדובר בהתוועדות פורים נשמעו מספר טענות אודות דברים שנאמרו שם
- ורק מפני שלא מצאו במה להתעסק נטפלו לזה, וכדלהלן:

בהתוועדות נאמר "ולא ירך את לבב אחיו כלבבו" - למרות שלשון הפסוק¹ הוא "ולא
ימס את לבב אחיו כלבבו". אמנם ממבט ראשון אין זו 'היטפלות' מאחר שלשון הפסוק
הוא באמת "ולא ימס" - בכל-אופן ישנם כמה טעמים מדוע זה נאמר דווקא בלשון "ולא
ירך":

• א) כשאומרים בעל-פה פסוק מ'תורה שבכתב' - לעיתים רצוי לשנות את לשון הפסוק
  בכדי שלא תהיה שקלא-וטריא האם זה נכלל בגדר של "דברים שבכתב אי אתה רשאי
  לאומרן על-פה"².

• ב) היות וישנו הדין ש"אל תפתח פה לשטן"³ לכן היה מוכרח לומר את הלשון "ולא ירך
  את לבב אחיו" (ולא "לא ימס"). כיון שהחילוק בין "ירך" ל"ימס" הוא, ש"ימס" פירושו
  שהלה מתנמס לגמרי, כדבר נוזלי (מאבד את מציאותו). מה-שאין-כן כשנאמר "ירך"
  פירושו הוא שרק נהיה קצת חלש - ולכן עדיף להשתמש בלשון "ולא ירך" ולא ב"ולא
  ימס".

• ג) ועוד ועיקר: מצד תוכן הענין המדובר - לא ניתן לומר בענינו "ולא ימס", וכדלהלן:

סיבת אי-הליכתו למלחמה של ה"ירא ורך הלבב" - היא מפני ש"אין בלבו כוח לעמוד
בקשרי המלחמה"⁴, ואם ילך למלחמה, הוא יגרום לאחיו הנמצאים סביבו שגם הם לא
יוכלו לעמוד בקשרי המלחמה, כלומר, שהוא יגרום למצב של "ימס את לבב אחיו כלבבו"
- ולכן מלכתחילה אינו יכול לצאת למלחמה.

אולם, כל זה מדובר בזמן המלחמה עצמה - אבל קודם שיוצאים למלחמה, הנה באותה
מדה שבנוגע אליו אומרים "ירא ורך הלבב" ולא "ירא ונמס הלבב" (היות ולפני המלחמה

• 1) שופטים כ, ח.

• 2) גיטין ס, ב.

• 3) ראה ברכות יט, א.

• 4) רמב"ם הלכות מלכים פ"ז ה"א.

280

ליבו עדיין לא נמס אלא רק רך, ורק כשמגיעים למלחמה בפועל לבו נהיה נמס) באותה
מידה הוא גם בנוגע ל"לבב אחיו" - שרק במלחמה עצמה שייך לומר "ולא ימס", אולם כל
עוד לא הגיעו לקשרי המלחמה אי-אפשר לומר יותר מאשר "ולא ירך".

וכן בעניננו: כל עוד נמצאים לפני קשרי המלחמה - הרי שלא שייך לומר "ולא ימס",
אלא רק "ולא ירך".

ישנם כאלו שרוצים להחזיר שטחים היות והם "הירא ורך הלבב"!

בהתוועדות דובר על דבר נוסף אליו נטפלו:

דובר על-כך שישנם כאלו הרוצים להחזיר שטחים מארץ ישראל לגבולותיה מפני
שאינם יכולים להתנתק מהכסא.

אמנם חלילה מלחשוד בכל אלו שרוצים להחזיר שטחים שזה בגלל תאווה לכסא - אבל
בכל אופן, חלק חשוב מאלו שאומרים שצריך להחזיר שטחים מארץ ישראל - אומרים זאת
היות שהם "ירא ורך הלבב"; הם נמצאים בגלות כה שפלה ל'גוי'שקייט' עד שאינם יכולים
לפעול בעצמם, ולעמוד בתוקף מול הגוי כשיש חשש שמא יתרגז הגוי.

וכפי שדובר בהתוועדות הקודמת שאסור להניח לו לרגע להיות בין אלו שצריכים
לחוות דעה ובין אלו שעושים רעש, היות ואין זמן להתעסק איתם ולפעול עליהם שיפסיקו
להיות "ירא ורך הלבב", כיון שבינתיים הם מחלישים את היהודים שאמורים לעמוד
(ועומדים) בתוקף.

אמנם אסור להתייאש מהם חס-ושלום - ויש לקוות שבסופו-של-דבר הם ישמעו את
פסק התורה שהיהודים הם לא כמו כל עמי הארץ, אלא "עם לבדד ישכון ובגוים לא
יתחשב"⁴²⁷ ורק כאשר עומדים באופן של "לבדד ישכון" - זה מביא למצב של "וישכון
ישראל בטח בדד עין יעקב"⁴²⁸ שיהיה שלום אמיתי ושלום של קיימא.

אבל בנוסף לזה שאסור להתייאש מהם - הרי שראשית כל יש לפעול בהם שיפסיקו
לעשות רעש, ולהחליש את היהודים שעומדים בתוקף, שזהו הרי פסק-דין ברור⁷ שצריך
לעמוד בתוקף הכי גדול (וכפי שדובר מספר-פעמים בארוכה שזהו דין מפורש בשולחן-
ערוך שכשמדובר אודות "עיר הסמוכה לספר" - הנה אפילו כשהם "ממשמשים לבוא",
ולמרות שברור לנו שבאים לא יותר מאשר "על עסקי תבן וקש" - פוסק השולחן-ערוך
"שיוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת". ועצם נטילת הכלי-נשק מפחידה
את מי שרוצה להגיע, ובמילא לא יצטרכו להשתמש בנשק בכלל).

כשיהודי יוצא למלחמה כי כך פסק השולחן-ערוך - ה׳ מצליחו!

פסק-דין זה, שיש לעמוד בתוקף הכי גדול אינו בגלל שזה "כוחי ועוצם ידי", אלא כפי
שהרמב"ם⁴ כותב ש"תהיה כוונתו לקדש שם ה' בלבד" - וממשיך - שאז מובטח לו "שלא
ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד העולם, ויזכה
לחיי העולם הבא, שנאמר⁸ 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם
ורעה לא תמצא בך'".

פסוק זה נאמר הרי בנוגע לדוד המלך, ולכאורה כיצד משווה הרמב"ם לוחם פשוט
לדוד המלך - שכשהולך למלחמה באופן שתהיה כוונתו לקדש שם ה' בלבד, אזי "יבנה לו
בית נכון בישראל" - כפי שהיה אצל דוד המלך?!

אלא, הרמב"ם ידע את גדולתו של דוד המלך, וידע שלא בערך, הרבה יותר ממה שאנו
יכולים לשער בהשגתינו והבנתינו. ולמרות זאת הוא פוסק פסק-דין ברור, שכשיהודי הולך
למלחמה מפני שכך צריך לעשות על-פי שולחן-ערוך (שעל-פי השולחן-ערוך בכל מקום
שישנו ישוב של בני-ישראל וזוהי "עיר הסמוכה לספר", ויודעים שנכרים "ממשמשים
לבוא", אפילו שהם באים בגלל "עסקי תבן וקש" - "יוצאים עליהם בכלי זיין" עד שזו
מלחמת מצוה הדוחה את השבת) - אזי ישנה הבטחה שזו הדרך שעל ידה כל היוצאים
למלחמה ישארו שלמים, כפסק הרמב"ם "שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה", ועוד יותר

• 7) אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

• 8) שמואל-א כה, כח.

282

"ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם". וכשכוונתו היא "לקדש את ה'
בלבד" - אזי עושה הקב"ה את כל התלוי בו שיצליחו בזה.

אך יחד עם זאת ש"ואנחנו בשם הוי' אלקינו נזכיר" וב"שם אלקינו נדגול"⁴²⁹, רוצה הקב"ה
שיעשו משהו על-פי דרכי הטבע - "יוצאים עליהם בכלי זיין", ואז עוזר הקב״ה שלא
יצטרכו להשתמש בפועל בכלי זיין.

לעולם אסור לסמוך על ׳נייר׳ - אלא יש לעשות מעשה בפועל: יישוב הגבולות!

וכאמור לעיל יש ליישב מיד את כל גבולות ארץ ישראל, וכל עוד שלא יישבו את כל
הגבול המזרחי, הצפוני והדרומי, וישאירו נקודות פנויות - אזי "פירצה קוראת לגנב"⁴³⁰.

. . והיות וזהו ענין של פיקוח-נפש, שאז הדין הוא שאפילו כשהמדובר הוא אודות יום-
כיפור שחל בשבת, ונשאר רק רגע אחד לסיום היום הקדוש - הנה ניתן לחשוב, לשם-מה
לחלל את החג עבור ספק-ספיקא של פיקוח-נפש של קטן שבקטנים - נמתין עוד רגע עד
שיגמר החג! - על-זה פוסקת התורה - "תורת חיים" - הוראה בחיים, בשולחן-ערוך חלק
אורח-חיים, שענין של פיקוח נפש אפילו כשזה ספק וספק-ספיקא של פיקוח נפש - אסור
להניחו אפילו לרגע אחד!

 

כבר ראו מה נגרם מהשיטה של לחכות ולמשוך, ולשגר שלוחים לאומות העולם
ולפעול עליהם שיהיה להם רחמנות לעצור את אלה שהגיעו (לא על עסקי תבן וקש אלא)
בפירוש על עסקי נפשות - רואים שכל השליחויות הביאו לתוצאות הפוכות רחמנא-ליצלן,
ולא צריכים לראיה גדולה מזה, שלאחרי מה שקרה
בשבת הידועה - הולכים עם כל הלחץ ואומרים

שחייבים למכור מטוסים וכלי נשק למדינה שממנה

מקבל ארגון אש"ף כסף וכלי נשק בכדי לעשות את
כל פעולותיהם. וכפי שפורסם ברבים שזה דבר ברור שהכלי נשק שהם מקבלים זה לא
עבורם, אלא עבור המחבלים - עד עכשיו ידעו מענין זה רק אלה שעושים רעש שצריך
למכור להם כלי נשק, אבל עכשיו זה כבר התפרסם ונדפס בעיתונים, לפרטי-פרטים -
מספרים וראיות שאף אחד לא יכול להכחישם.

וכאמור, למרות מה שאירע בשבת הידועה - ממשיכים עם הלחץ שחייבים למכור להם
נשק.

מזה מובן עד כמה אפשר לסמוך על הבטחות, ולחשוב שכשיחתמו על נייר - זה מביא
לשלום אמיתי ויוכלו לישון בשקט. אמנם מובן בפשטות, שההשתדלות לפעול שהם יחתמו
על נייר - זה מוסיף על העשיה בדרכי הטבע. אבל חס-ושלום מלסמוך על הנייר ולחשוב
שאפילו אם הגבול יישאר פרוץ - עדיין יכול להיות "ושכבתם ואין מחריד"¹¹. היות וזה לא
הנייר הראשון שנחתם;

 

נשיא מצרים יודע שבאיזשהו מקום מונח הנייר שנחתם על-ידי קודמו, בו הוא הבטיח
הבטחות מסויימות. ולמרות זאת, 24 שעות לאחר
שהוא חתם - הוא כבר הפר את כל התנאים עליהם
חתם ושיגר אנשי צבא וכדומה - כך הוא נהג לאחר
כל מלחמה ומלחמה - ללא כל שינויים. וכשעשו
רעש הרי הבטחתם וכוי - ענו, שבאמת הבטחנו ואנחנו משתדלים, אך מה אנו יכולים
לעשות שהוא לא שומע ועוד תירוצים כיוצא-בזה.

וכאמור השתדלות לקבל נייר כתוב וחתום - הוא אכן ענין של התחזקות בדרכי הטבע,
אבל חס-ושלום מלסמוך על זה ולהשאיר את הגבול פרוץ.

וויתור - אפילו על שעל אחד - מהווה סכנת פיקוח-נפש מיידית!

וכמדובר כמה-פעמים: יכולים ליישב את הגבול "בשעתא חדא וברגעא חדא" על-ידי
ששני האנשים (שבהם זה תלוי) לא יניחו לעצמם להתפעל מאלה שנפלו לפני הגוים - שכל
זה שמפחדים מהגוי, זה בגלל החינוך שקיבלו, או מצד סיבות אחרות, ולכן לא יכולים
לעמוד בתוקף שיהודי צריך לעמוד בו - תוקף הנובע מכך ש"ה' אלקיו עמו"¹² (ומפני ש"ה'

• 11) בחוקותי כו, ו.

• 12) בלק כג, כא.

284

עמו" - הולכים ללא כל חשבונות). ובפרט שזהו רצונו של הקב"ה כפי שגילה זאת בהלכות
שבתורה - שיהודי צריך לעמוד בתוקף הכי גדול כנ"ל בארוכה.

וכמדובר כמה-פעמים שמצד החושך הגלותי מראים את כל הענינים בבירור: רואים
שאפילו אלה שיש להם פחד להזכיר שכך כתוב בשולחן-ערוך - הכריזו בבירור שאם יתנו
אפילו שעל אחד, הרי מעמידים בכך בסכנה של פיקוח-נפש, רחמנא-ליצלן, את מליוני
היהודים הגרים בארץ הקודש.

[אין כל נפקא-מינא כיצד הוא היחס ל"ג' שבועות"⁴³¹. זהו דין אחר לגמרי - דין הקשור
עם פיקוח נפש ממשי!]

וכאמור לעיל: חייבים ליישב מיד את כל הגבולות! ואי-אפשר לדחות זאת למחרתיים
ואפילו לא למחר אלא לעשות זאת תיכף ומיד!!! היות שכל זמן שיש פרצה לא יכולים
לדעת מה יכול לקרות רחמנא-ליצלן רגע אחד לאחרי זה.

וכהמבואר בספרי מוסר שאימתי מסירות נפש ותוקף הרצון יכולים לעזור - רק כשאדם
עומד על הגג - הרי מחליט בתוקף שלא יתחשב עם השכל, אלא יקפוץ מיד מהגג (אם זה
דבר הקשור למסירות-נפש, כמובן). אבל כשעומד למטה, ומחליט שקופץ לגג - שום
מסירות נפש לא תעזור לו, היות וזה דבר שלא ביכולתו.

וכן בנוגע לעניננו: אמנם ישנו לחץ מאוד גדול, אך זהו לחץ שניתן לעמוד בו. וזה
שהלחץ לא גודל, זה מפני שאומות העולם יודעים, שכעת היהודים במצבם - יכולים ליישב
מיד את כל הגבולות. אך ברגע שתגיע לאומות-העולם הידיעה שמכנסים אסיפות וועידות
אודות יישוב השטחים (זאת אומרת, שיעבור זמן מסויים עד שיישבו את השטחים), הרי
מיד יגבירו את הלחץ, ואזי זה יהיה מצב של "תחילתו בפשיעה וסופו באונס"⁴³² - ולישראל
לא תהיה ברירה אלא לציית. כלומר, כעת המצב הוא ב"תחילתו" (אמנם זה עדיין לא קל
כמו שהיה לפני כמה שבועות - אך ביחס לימים הבאים זהו מצב של "תחילה") ולכן זוהי
'פשיעה' - היות שמכריזים שנכון לעכשיו לא מיישבים את הגבולות, ואף לא יסתמו את
הפרצות. ומ"פשיעה" זו משתלשל המצב של "סופו" - שאז אף אם יהיה מצב של אונס
יהיו מוכרחים למסור את השטחים.

ובכך שהם כעת מתחילים ב"פשיעה" הרי שלוקחים על עצמם את מלא האחריות.

אין צריך לומר זאת היות ודי בכך שיתבוננו במאורעות העבר ויווכחו לדעת שטעות כזו
נעשתה כבר שלושה פעמים ברציפות - כבשו שטחים באופן שלמעלה מדרך הטבע, ומיד
ציוו לעצור ולא להתקדם הלאה. ולא די בכך, אלא אף ציוו שיחזרו אחורה - וניסו לשכנע
את עצמם והסובבים אותם שזה יביא שלום.

אך לאחר 24 שעות בלבד, כבר ראו שהצד השני לא מקיים את התנאים, עד שזה גרם
לאחר-מכן למלחמה רחמנא-ליצלן! - זה לא דבר שאירע רק פעם אחת (שאז אפשר לתרץ,
שהיתה לכך איזו שהיא סיבה שונה ומשונה), אלא שלושה פעמים ברציפות. ולא קרה
אפילו פעם אחת שעל-ידי נסיגה התחזקו הסיכויים לשלום, בכל שלושת הפעמים אירע
בדיוק להיפך. ויתירה מזו: הצד שכנגד אומר בפירוש שלא נוגע להם מה יגידו בעיר בירה
זו או אחרת - אלא הם יעשו לפי מה שכתוב בתוכנית שלהם, היה-לא-תהיה!

כל האמור לעיל הוא שקלא-וטריא על-פי שכל - אבל לנו אין אלא את הפסק-הדין
הברור של התורה, שכשמדובר אודות ענין של פיקוח-נפש, צריכים לעמוד בתוקף הכי
גדול, ואסור לוותר. ובפרט שעכשיו כבר ישנו את האישור של כל אנשי הצבא, ושל כל
המדינאים ביחד עם העומד בראשם שהדבר ברור (כפי שכבר הודיעו ופרסמו לכל אומות-
העולם) שאפילו אם יתנו רק מספר שטחים מהשטחים שכבשו, מעמידים בסכנה רחמנא-
ליצלן, את כל היהודים הנמצאים שם. ואם כך הוא על מספר שטחים מוגבלים - על-אחת-
כמה-וכמה אם לא יישבו את כל הפרצות שישנם בגבולות - שאפילו פרצה קטנה של מחט
נותנת אפשרות להסתנן.

וכאמור, עכשיו לפי-ערך, עדיין מצב של "בתחילתו". כלומר, שהיום בלילה, מחר
בבוקר או מחר בצהרים - "בשעתא חדא וברגעא חדא" - אפשר לסתום את כל הפרצות
שבגבול ולהושיב שם את בני-ישראל באופן של 'התיישבות'! - ובשעה שאומות-העולם
יראו שזה מעשה שכבר נעשה, והיהודים מתכוונים באמת לעובדה שזה שייך להם, ואין
להם ברירה, ועל-פי הטבע מוכרחים ליישב שם - היות שזה נוגע לפיקוח-נפש של מליונים
מבני-ישראל - אזי יבינו אומות-העולם שהיות ובכל מקרה ישראל כבר לא תמלא את
דרישותיהם (מכיון שכבר נעשה מעשה), לכן לא רק שיפסיקו ללחוץ, אלא אדרבה, יסייעו
ליהודים. ובנוגע לפועל זהו הבדל קל, מאחר ובכל מקרה מגיע מהם סיוע בנשק ובממון.

ויהי-רצון שעל-ידי שיעשו את כל הענינים בדרך הטבע (כפי שהרמב"ם אומר⁴ שתהיה
כוונתו לקדש שם ה' בלבד היות ויודעים ש"ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך"⁴³³) זה יביא
ממילא את הענין של "והיה מחניך קדוש" ויהיה "להצילך" עד ל"ולתת אויביך לפניך",
ועוד בימים האחרונים של הגלות יתקיים "ושכבתם ואין מחריד" יחד עם "ואולך אתכם
קוממיות" בקומה זקופה⁴³⁴.

. . ובקרוב ממש נזכה לביאת משיח צדקינו, דוד מלכא משיחא, יבוא ויגאלינו ויוליכנו
קוממיות לארצינו, בעגלא דידן.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת צו תשל"ח)

מתעסקים בפירוש ׳242׳ - תמורת ההתעסקות בפיקוח נפש!!

דובר כמה פעמים שישנו בארץ הקודש מצב משונה, שאינו מובן כלל:

ידוע וברור לכל שהחזרת שטחים מהגדה המערבית היא סכנת נפשות. ולא זקוקים
למומחה גדול שיאמר זאת, כי כשמסתכלים על שטחים אלו ורואים את המרחק שלהם
מהים, ורואים גם מי עומד בגדה המזרחית, ומי נמצא שם על האניות - רואים שזהו ענין של
סכנת נפשות ממש, רחמנא ליצלן.

 

ולמרות כל זאת הפסיקו לדבר על פיקוח-נפש; הפסיקו לדבר על הדין הברור¹ שבמעמד
ומצב כזה "יוצאים עליהם בכלי-זיין שמא ילכדו
העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם" חס-

ושלום - ותמורת-זה מתווכחים על מסמך - '242' -
שנחתם באסיפה של האו״ם ועוסקים בפירושו, האם
הוא כך, או כך.

אין כל נפקא-מינא מה הוא פירושו של מסמך זה! מדובר כאן הרי על סכנת-נפשות
ופיקוח-נפש ממשי של כמה פעמים שישים ריבוא מישראל!

וכמדובר כמה פעמים, שלכתחילה לא היה ברשותו לחתום על המסמך, והוא עשה זאת
מכיון שהוא "הירא ורך הלבב", ולכן בטבע הוא פוחד מ״קול עלה נדף"². ובפרט שכשהוא
חושב שהוא מנהיג בישראל וכולם מוכרחים לציית לו, הוא הולך ועושה כל התלוי בו כדי
שיהיה "ימס את לבב אחיו כלבבו"³.

ולגופה של הטענה שאם יחזירו שטחים מהגדה המערבית, יהיה שלום: כולם הרי
יודעים שסאדאת נשיא מצרים אומר בעצמו שהוא לא ה'בעל-הבית' על אלו הנמצאים
בגדה המזרחית; הוא רק מקווה שאם ישאר לשבת על הכסא, וימצא-חן בעיני אלו
הנמצאים שם, וגם אש"ף יסכים לדבר על שלום, אזי יתאפשר לדבר על תנאי השלום.
כלומר, שהשלום לא תלוי בו כלל!

• 1) שו״ע סשכ״ט ס״ו.

• 2) לשון הכתוב - בחוקותי כו, לו.

• 3) לשון הכתוב - שופטים כ, ח.

288

את פרטים אלו לא מזכירים, ורק מתווכחים האם כדאי לעשות דבר מסויים בשביל
ה'שלום' או לא.

אבל מפחדים להדגיש, שהולכים לדבר עם אחד שאומר בעצמו [וכולם יודעים זאת]
שאין הדבר תלוי בו כלל וכלל, אלא רק באותם גורמים הנלחמים ביניהם, שה'צד-השוה'
ביניהם הוא, שכולם הולכים נגד היהודים ובכל מקום שהם, ובפרט באלו הנמצאים בארץ
הקודש!

והמצב הוא עד-כדי-כך, שבשביל שלום זה, מוכנים ליפול, לכרוע ולמצוא-חן בעיניו,
עד שמוכנים לפעול עליו שיסכים לקחת את כל מה שימסרו לו בסיני, כולל יהודה ושומרון
- שזוהי פעולה שתלוי בה פיקוח-נפש של מליוני יהודים!

ידועה האימרה ש'שאלת חכם חצי תשובה'. ואף על פי שלכאורה הרי החכם שואל
שאלה בלבד, ואם-כן כיצד יש כאן 'חצי תשובה'? בכל זאת ההסבר הוא, שתלוי כיצד
שואלים את השאלה...

ובעניננו: אם יאמרו את הדברים לאשורם - שמסירת שטחים גורמת לפיקוח-נפש - הרי
שאין כבר מה להתווכח; ומכיון שכן, הפסיקו לדבר אודות כך שזה גורם לפיקוח-נפש,
והתחילו להתווכח מהו פירוש המסמך הנקרא "242".

ולאחרי כל זה, הגישו זאת להצבעה בכנסת. שבין המצביעים ישנם גם נוצרים
ומוסלמים העוסקים בלהט בכך שיש להכיר באש"ף - והם, בהצבעתם, יחליטו כיצד
צריכים לנהוג!

פעם עדיין התווכחו האם זה קשור לפיקוח-נפש או לא, אך היום רואים בגלוי שזה
קשור: כאשר היו נציגי ישראל בביקור בארה"ב בקיץ שעבר, הניחו מפה על שולחנו של
הנשיא בוושינגטון, והראו לו את המרחק בין השטחים לים, וכיצד יכולים הערבים לחצות
בקלות את כל השטחים, חס-ושלום - והוא הסכים על-כך. וכבר גילו זאת על ידי כך
שהדפיסו בכל העיתונים שזהו ענין של פיקוח-נפש.

גם אדם הכי פשוט מבין, שכאשר אשתו ובני-ביתו נמצאים במצב של פיקוח-נפש -
הוא דוחה את כל הענינים בהם הוא מתעסק, ומפנה את כל מרצו לענין העיקרי - בטחון בני
ביתו.

יישוב מיידי של כל השטחים ימנע הסתננות מחבלים לארץ ישראל!!

וכיון שכך: מובן, שמכיון שמסירת שטחים זהו פיקוח-נפש - אין מה לדבר על שום
דבר צדדי, וצריכים לדבר ולהתעסק בענין העיקרי. וכשמתעסקים בפיקוח-נפש - העיקר
הוא לא הדיבור על כך, אלא צריכים להיות מעשים בפועל - "דברתי ועשיתי", המתבטאים
ביישוב מיידי של כל הגבולות, שרק על-ידי-כך יוכלו להבטיח שלא תהיה הסתננות של
מחבלים לתוכם.

ועד כדי כך גדלה בהלתם, שהיות ולא היה להם מה לענות על השאלה - מדוע אינם
מיישבים את כל שטחי ארץ ישראל, לכן טענו הם שהסיבה לכך היא מאחר שיש בתוכניתם
לבנות שם ערים וכדומה. ומכיון שלצורך הבניה דרוש זמן רב, לכן ממילא לא יעשו זאת
במשך הזמן...

לא מדובר הרי על בניית ערים וכפרים בגבולות, ואפילו לא על בנין סתם. מדובר כאן
על הגנת כל העם הנמצא בארץ הקודש (ועל-ידי-זה יהיו מוגנים כל בני ישראל) - שעבורם
לא תועיל בניית ערים, אלא צריכים להעמיד שם שומר כלי-נשק. ולא לומר לו שהסיבה
ששולחים אותו היא מכיון שאין ברירה כי ישנו רב מסויים שלוחץ, אלא לעודד את רוחו
שאדרבה: דבר פשוט הוא שיש להגן על כל היהודים - "בנערינו ובזקנינו בבנינו
ובבנותינו"⁴, ובמילא יש להשתמש בכל אמצעי ההגנה.

דבר מבהיל נוסף: הפסיקו לדבר על מה שאירע
בשבת הידועה! - כשאירע המאורע הבטיחו
שלעולם לא ישכחו את-זה, ושלא ידברו אתם,
וכעבור כמה ימים הפסיקו בכוונה לדבר על-זה,
בטענה שלא צריכים לגרות את אויבי ישראל.

 

וכאמור, כל זה הוא רק בדיבור, אך כאן צריכים לעשות מעשה: כאשר ישנה פרצה
בגבול, וזה קשור עם פיקוח-נפש - צריכים ראשית כל, להעמיד שומר ולתת לו כלי-נשק
על-מנת להגן על עם-ישראל!

• 4) לשון הכתוב - בא י, ט.

290

ובמילא, יש לסגור לכל-לראש את הגבול. ועל צעד זה אין צורך בהצבעה, אלא -
כמדובר לעיל בארוכה - שני אנשים יכולים להחליט על כך, ואף ישנם כאלו שמוכנים עם
כלי-נשק ביד כדי ליישב (בכוונה להגן) את כל הגבול המזרחי של ארץ ישראל. אך לפועל -
עובר שבוע אחר שבוע, ואין כל התקדמות בענין; ואותם שני אנשים הם הנושאים באחריות
לכך!

כאשר באים להשמיד מחבלים - אי אפשר להיכנע ללחץ!

והמצב בארץ הקודש מבהיל כל-כך - שגם כאשר כבשו את השטח של לבנון, החליטו
שיכבשו את נהר ה'ליטאני', שבשטחו נמצאת גם העיר 'צור', שכולם יודעים שהיא עיר
מקלט לאנשי אש"ף, ונמצאים שם מחבלים חמושים (ולדעת גורמים מסוימים, אותם
מחבלים שהגיעו בשבת הידועה באו משם).

ולמרות שכבשו את כל השטח ההוא - השאירו את העיר צור בשלימותה!

ניתן למצוא אמנם מקור בתורה לכך שנתנו למחבלים אפשרות לברוח - מהדין
ש"כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה,
ומניחין מקום לבורח, ולכל מי שירצה להמלט על נפשו"⁴³⁵, שאחד הטעמים על-כך הוא:
שאם יצורו על כל הצדדים, ילחם אז האויב הנצור בחירוף-נפש מתוך לית-ברירה, ובמילא
יגבה הדבר קרבנות רבים יותר. והיות והתורה רוצה למנוע קרבנות אדם מיותרים בכלל,
ועל-אחת-כמה-וכמה מצבא ישראל, לכן מניחים לו לברוח; אבל במקרה שלנו, כבר לא
צרו על השטח אלא כבשו את כולו, ולמרות זאת - השאירו את העיר צור בשלימותה!

על פי התכנית היו צריכים הרי לכבוש את העיר, אלא אמרו, שלא עשו זאת מכיון שהיו
שם הרבה אזרחים. אך סיבה זו לא נכונה, כי אם היו מודיעים לאזרחים שמתכוננים לכבוש
את העיר, היו הם נסים על נפשם כשם שנסו משאר הערים והכפרים שנכבשו!

אלא הסיבה שלא כבשו את צור, היא - מכיון שהיה לחץ!

אם נכנסים ללבנון במטרה ברורה - השמדת המחבלים, כיצד יכולים להכנע ללחץ?!
ואם נכנעים ללחצים - לא היו צריכים ללכת לשם מלכתחילה!

וכמדובר כמה פעמים, שכל הצרות מתחילות מכך שלא עושים שום דבר בשלימותו,
אלא עושים חצי דבר - הולכים צעד אחד לפנים ומיד לאחר מכן שני צעדים לאחור, או
שנעמדים על המקום. ולצערינו כאן היה ההיפך: קודם נסוגים, ואחרי-זה חושבים האם
אפשר ללכת קדימה!

ומזה רואים עד כמה מזיקה ההתחשבות בלחץ מדומה: הערבים לא העלו בדעתם
שבתוך השטח הכבוש ישאירו היהודים עיר בצורה, כאשר כולם יודעים מי נמצא שם [יתכן
שהמחבלים כבר ברחו משם, אך מסתבר שהם לא ברחו, כיון שראו שלא 'מתעסקים' אתם]
- ולפועל, עומדים מסביב לעיר צור ולא עושים כלום!

וכאמור לעיל, מבזבים זמן וכשרונות בויכוחים על מסמך, למרות שיודעים שנסיגה
מהשטחים היא ענין של פיקוח-נפש ממשי.

ומה שטוענים: הרי תמורת מסירת שטחים נקבל שלום! אזי כאמור, אף-אחד לא יכול
להציע שום שלום אמיתי תמורת השטחים שימסרו, היות וזה לא ברשות וושינגטון, לא
ברשות מצרים, ואפילו לא ברשות ערפאת ימח-שמו, מכיון שלו אישית ישנם צרות-צרורות
מאלו שנמצאים מימינו ומשמאלו. המקסימום שיכולים להציע הוא - חתימה על נייר!
ובפרט שלעתים הם אומרים שיכבדו את ההסכם ולעתים אומרים הפוך!

ובמקום לדבר על מה שאמרו לנשיא ארה"ב - שאף על פי שנדפס בכל העיתונים שזהו
פיקוח-נפש ממש, והסבירו לו זאת בצורה הכי פשוטה - הורידו את הדבר מסדר-היום,
ומתווכחים בפירוש מסמך שנחתם באו"ם. ולא זו בלבד שהיום לא שומרים על הגבול
המזרחי, אלא מבטיחים שגם מחר לא ישמרו.

הליכה בשליחות הקב״ה תגרום ל״תפול עליהם אימתה ופחד"!

ויהי רצון שיהיה "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל"⁶, וילכו באופן של
"בשם אלוקינו נדגול" ו"אנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר"⁷, ועל-ידי-זה יקיימו את ציוויו של

• 6) ישעי' ח, י.

• 7) תהלים כ, ו,ח.

292

הקב"ה המובא בשו"ע כפסק-דין ברור, ש"יוצאים עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את
השבת" אפילו כשרק "ממשמשים לבוא", ואפילו שזה רק "על עסקי תבן וקש".

וכשיודעים שלא "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"⁴³⁶, אלא הולכים בשליחותו של
הקב"ה שהוא "אלקי הצבאות"⁴³⁷, שבפרט זה הוא אמר שיש לפעול גם בדרך הטבע -
"יוצאים עליהם בכלי-זיין" - אזי ישנה ההבטחה הברורה ש"ואולך אתכם קוממיות"^{438 439} עוד
לפני-זה, ועל-אחת-כמה-וכמה בשעת מעשה, ויתקיים הפסוק "תפול עליהם אימתה ופחד"
היות ומדובר ב"בגדול זרועך"¹¹.

עד שיהיה "והיתה לה' המלוכה"⁴⁴⁰ ו"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה . . לעבדו שכם
אחד"⁴⁴¹, כולל גם - מה שיכול להיות גם בזמן הגלות - שהם יסייעו ליהודים, והלוחץ עצמו
נהיה מסייע [כפי שראו כבר בגלוי, שכאשר עמדו בתוקף המתאים - כיון שידעו שבין-כה
אי-אפשר להכנע לכל מה שהוא רוצה, כי הוא הרי רוצה הכל - הצליחו. והיות וסוף-כל
סוף, תמיד ישרור מצב בו יהיו מוכרחים לעמוד נגד הלוחץ - עדיף שיעמדו נגדו במעמד
ומצב שהם בתוקף והלוחץ עדיין מבחוץ. וכאמור לעיל, שלא שייך בזה שקלא-וטריא, כיון
שהכל מודים שמדובר כאן על פיקוח-נפש, ושאין אפילו אדם אחד ויחיד שבידו להבטיח
שלום, על-אחת-כמה-וכמה שלום לאורך ימים, שבועות, חודשים ושנים].

ויהי רצון, שיראו בפועל כיצד היהודים עומדים בתוקף, בכך שיעמידו שומרים בכל
מקום דרוש מבלי לבקש הסכמה מאף-אחד, ומבלי להעביר זאת בשלש קריאות וועדות
וכדומה. ואז, ברור ש"תפול עליהם אימתה ופחד" - בין אם הם ידעו מדוע הם מפחדים,
ובין אם רק מצד שמזלם העליון רואה זאת - אך מכל-מקום, הם יפחדו, ויעשו חשבון שזה
לא מביא להם כל תועלת [וכפי שרואים כעת, שהדבר היחיד שמחזיק אותם הוא, כי הם
יודעים שאם ילחצו חזק, לא יביא להם הדבר תועלת, ובמילא לוחצים הם קמעא קמעא];

. . וזו תהיה הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו
ויוליכנו קוממיות לארצנו, ובקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת שמיני מברכים-החודש ניסן, תשל"ח)

בעניני פיקוח נפש לא זקוקים למידע ברור!

דובר כמה פעמים¹ על כך שכל גדולי ישראל בדורות הקודמים (שמהם יצאו גדולי
ישראל שבדורנו או אלו שחושבים שהם "גדולים") פסקו פסק-דין ברור בנוגע ל'שלימות
הארץ'^{442 443} היות ובנדון-דידן ישנו פסק-דין ברור בשולחן ערוך⁴⁴⁴ שכאשר יודעים שעכו"ם
"ממשמשים לבוא" ו"אפילו על עסקי תבן וקש" - צריכים לקחת כלי-נשק ולהגן על
הגבולות, כיון ש"שמא יכבשו העיר".

ומעשה זה לא קשור לדין של "אל תתגרה בגוי קטן"⁴⁴⁵ (ועל-אחת-כמה-וכמה בגוי
גדול), שהרי גם התורה ידעה מדין זה, ושצריך להיות "ודרשו את שלום העיר"⁴⁴⁶ וש"דינא
דמלכותא דינא"⁴⁴⁷ - ולמרות זאת היא פסקה, שכשיש מידע שעכו"ם "ממשמשים לבוא" אזי
"יוצאים עליהם בכלי-זיין".

כי כשמדובר בנוגע לפיקוח-נפש לא זקוקים דוקא למידע ברור, אלא מספקת גם ידיעה
שהיא בגדר ספק, כיון שספק פיקוח-נפש לחומרא. ולא רק ספק אחד, אלא אפילו אם יש
ספק-ספיקא ואפילו מאות ספק-ספיקות - הרי זה פיקוח נפש.

ועל-אחת-כמה-וכמה שכעת לא מדובר בגדר ספק בלבד, אלא בידיעה ברורה שעכו"ם
"ממשמשים לבוא". ובפרט שראו בפועל יותר משלש פעמים 'עם מי יש לנו עסק' ויתירה
מזו: כשהתנהגו היפך פסק הדין הברור של התורה, ראו את התוצאות המרות שבאו מכך,
וכמה קרבנות - רחמנא-ליצלן - זה גבה, והרי אפילו "נפש אחת מישראל" היא "עולם
מלא"⁴⁴⁸ - על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר על כמה וכמה נפשות מישראל.

וכל אותם רבנים ש'משחקים' עם דין זה, ומפני טעמים שונים ומשונים פוסקים
בצורה אחרת - שידעו על-כל-פנים מכאן ולהבא, שזוהי לא סתם שאלה באורח-חיים,
יורה-דעה, אבן-העזר או חושן משפט, אלא זו שאלה הקשורה בפיקוח-נפש ממשי למטה
מעשרה טפחים - היה-לא-תהיה!

על-כל-פנים, גם דעתי, וגם בודאי דעתם של כל הנמצאים כאן היא, שישנו פסק-דין
ברור בשולחן ערוך: שבכל מקום שנמצאים יהודים, הן בארץ הקודש והן בחוץ-לארץ -
כאשר שומעים שעכו"ם "ממשמשים לבוא", אפילו כשהם באים רק "על עסקי תבן וקש",
ואפילו כשזה רק ספק וספק-ספיקא - הדין הוא ש"יוצאים עליהם בכלי-זיין . . שמא ילכדו
העיר ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם", עם כל האחריות הכרוכה בזה.

וכמדובר כמה פעמים, שהתורה "תורת חיים" - הוראה בחיים, מציבה כהקדמה לשו"ע
את ההוראה "אל יבוש מפני . . המלעיגים". שזהו הקדמה לכל השו"ע: להלכות תלמוד-
תורה, הלכות תפילה, הלכות שבת, ההלכות הקשורות ב"דינא דמלכותא דינא", וגם לדין
האמור - שבכל מקום שיהודים נמצאים בו, הן בארץ והן מחוצה לה והיא "עיר הסמוכה
לספר" [שכעת כל ישוב של בני ישראל הוא עיר הסמוכה לספר] - כשמתקבל מידע (אפילו
ספק) שעכו"ם "ממשמשים לבוא", ואפילו כשהם באים רק "על עסקי תבן וקש" - "יוצאים
עליהם בכלי-זיין". וממילא, צריכים לבצע פסק-דין זה ללא שום בושה מהמלעיגים!

ובודאי, שכשכל יהודי וכל בני ישראל יתנהגו על-פי השולחן-ערוך, באופן של
"קדושים תהיו"⁸, ולא רק מצד קדושתם של הנבראים, אלא מצד זה ש"כי קדוש אני" -
שקשורים לקדושתו של הקב"ה - אזי ימשכו כל הברכות הקשורות לכך.

ובכדי שכל-זה יהיה בשמחה ובטוב לבב, ינגנו עתה את הניגון "עוצו עצה ותופר דברו
דבר ולא יקום כי עמנו אל"⁹; שהרי כבר מזמן יודעים ואף דובר על כך בארוכה שהעצה
והדברים של אומות-העולם - "רגשו גויים ולאומים יהגו", הוא לא יותר מאשר "ריק"¹⁰. אך
אף-על-פי-כן צריכים להבטיח שיהיה "עוצו עצה" ו"דברו דבר" כלפי אלו ההולכים נגד
פסק דין ברור בתורה, והקב״ה יראה בודאי איך ש״לא יקום (היות ו-) כי עמנו א-ל",
ובחסד וברחמים ובשמחה ובטוב לבב, ובטוב הנראה והנגלה.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת אחרי תשל"ח)

• 8) קדושים יט, ב.

• 9) לשון הכתוב - ישעיהו ח, י.

• 10) תהלים ב, א.

296

ליישב את כל השטחים בבת-אחתן ניתן לעשות זאת

דובר כמה פעמים, שלא לעשות שום תכניות ארוכות טווח בדוגמת בנית מספר ערים
לאורך גבולה המזרחי של ארץ הקודש, משום שלכך דרושים כמה וכמה שנים, ובינתיים
נמצאים בני-ישראל בסכנה, רחמנא ליצלן, אלא שצריכים היו ליישב מיד את הגבול.

וכפי שדובר, שאפשר ליישב את הגבולות תוך זמן קצר מאוד, "בשעתא חדא וברגעא
חדא". היות וישנם מספיק אנשים המוכנים ליישב את הגבולות, יש מספיק נשק ואין
התנגדות מאף^-אחד, חוץ ממספר יהודים מבולבלים "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"¹,
שמאחר ונמצאים הם בגלות פנימית כה עמוקה, אינם יכולים לעמוד בקומה זקופה מבלי
להתפעל מה"עלה נידף"^{449 450} - וקל-וחומר כשהוא נידף על^-ידי גוי.

הם מרמים את עצמם בטענות של שטות, שאחת מהן היא: שאם יעמדו הם בקומה
זקופה - אזי ירגיזו הם את ה'גוי הגדול', מה^-שאין^-כן, אם יעמדו הם בפני הגוי באופן של
"שה פזורה" - כאסקופה הנדרסת לפני הגויים, רחמנא ליצלן, ויראו לו שלא מתקדמים
ועושים את הענין החיוני למען בטחון ארץ הקודש, הרי שהגוי לא יהיה 'ברוגז', ואז יצליחו
לפעול אצלו את כל מה שרוצים לפעול.

וכך, בכדי לא להרגיז את הגוי, דוחים הם את יישוב הגבול בדיבורים אודות תוכניות
לבניית ערים גדולות, הדורשות כמה חודשים ושנים, ובינתיים נשאר חלק מהגבול פתוח.

למרות הכרזת הרמטכ״ל שיש ליישב את השטחים - עדיין מתווכחים על כך!

ענין זה נוגע לבטחונם של שלושה וחצי מליון יהודים הנמצאים בארץ הקודש, וכפי
שהכריז הרמטכ"ל⁴⁵¹ בשם הצבא, שאפילו שטח אחד שיוחזר יפגע באפשרות להגן על הארץ
כולה.

ואפילו אלו שהתנגדו להכרזה זו, התנגדותם לא היתה משום שאין זה נכון: שהרי כולם
מודים בעובדה שהרמטכ"ל הוא המומחה בענינים אלו, ואמר את האמת לאמיתה, הויכוח
היה האם היתה לו רשות לומר את מה שאמר, או שמא היה עליו לשתוק.

מדובר על הגנתם של שלשה וחצי מליון יהודים, ולמרות זאת מתווכחים יהודים האם
לפי הפרוטוקול היה לו רשות לומר את מה שאמר, או שהיה עליו לשתוק ולשאת על^-עצמו
את האחריות של הגנת הגבולות! לא היתה כזאת מעולם לא רק בעם ישראל אלא אפילו
אצל הגויים!

וכאמור, כולם מודים שהוא המומחה, ואף^-על^-פי^-כן מתווכחים ללא הרף: אחד אומר

שזה ענין פוליטי, והשני אומר שזה ענין בטחוני; זה אומר ש'שר' היה צריך לומר זאת,

והאחר טוען שדווקא 'גנרל' או 'רמטכ"ל' היו צריכים לומר זאת.

וכאן הוא הרי כבר אמר את הדברים בגלוי וזה לאחרי מעשה, ובכל זאת מתווכחים על^-
כך כבר כמה חודשים, אף שיודעים שבין כל מומחי הבטחון אין אחד שאומר שמצד בטחון
מותר למסור שעל משטח כל שהוא.

וגם אלו שטענו תמיד שיש ליישב את הגבולות, אומרים כעת שלא ליישב אותו, כדי לא
להרגיז את הגוי, ועל-ידי-כך, סבורים הם, שיוכלו לפעול אצלו משהו. ואפילו לילד קטן
'בן חמש' מובן, שכשמראים לגוי שמתפעלים ופוחדים ממנו, הרי אז יש לו הזדמנות
לדרוש יותר.

אמרו שכל יהודה ושומרון שייכים ליהודים, אך יחד עם זה אמרו שלא יישבו את
הגבולות, אלא ינהלו משא^-ומתן וישקלו מה אומרת ועדה זו או אחרת, המדינאים חשבו
שעל-ידי-זה הם ישאו^-חן בעיני הגוי, ובתמורת זה הוא יתן משהו, או לכל-הפחות לא
יעשה דברים רעים, אך בפועל ראו שלא רק שלא פחת הלחץ מצידם, אלא אף נגרם לחץ
נוסף, עד כדי-כך, שבארה"ב אמרו שישראל תקבל נשק תמורת נתינת נשק לערבים רח"ל!
זוהי הרי פעם ראשונה שמקשרים זאת יחד.

מחד, אמרו הם שיהודה ושומרון שייכים ליהודים; ומאידך, בנוגע למעשה - פחדו הם
ליישב את השטחים, ונשארו בדיוק באותו מצב בו עמדו לפני כמה חודשים, ועד שמכריזים
בגלוי שגם בעתיד לא יזוזו ממקומם!

ולאחר שדחקו אותם לקיר ושאלו אותם מדוע הם לא מיישבים אם שטחים אלו אכן
שייכים לנו - הם אמרו שבאמת רוצים הם שתהיה שם התיישבות, אלא שהם הכינו תוכנית
כיצד לבנות שם ערים גדולות, ולשם כך הרי זקוקים לעשרות^-אלפי אנשים, ולכן צריכים
לחכות עד שיהיה מספר כזה של אנשים.

ובגלל פחד והססנות זו הלחץ רק גדל, וכמו שאמרו המומחים לעניני בטחון לפני
חודשים ושנים: שכל סימן של פחד או היסוס - מגדיל בפועל את הלחץ.

עמידה אמיתית בתוקף פירושה: יישוב כל הגבולות!!

ולכן יש ליישב את כל הגבולות בפועל שעל^-ידי^-זה יראו אומות-העולם שהיהודים
מתכוונים באמת לזה שכל ארץ ישראל לגבולותיה הוא ענין של בטחון ממשי עבור שלש
וחצי מליון יהודים.

אמנם "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"⁴⁵² - אבל מכל-מקום הקב"ה רוצה שיעשו גם
פעולות בדרך הטבע, ולפחות באצבע קטנה. וכפי שאמר הקב"ה בתורתנו הקדושה - 'תורת
אמת': שכאשר שומעים שעכו"ם רוצים לבוא "על עסקי תבן וקש" - הנה כאשר מדובר על
מקום שעל^-ידי נתינתו ש"תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם" - אזי "יוצאים עליהם בכלי^-
זיין ומחללין עליהם את השבת".

וכשיישבו את כל השטחים, שזוהי עמידה בתוקף מול אומות-העולם - ישנה ההבטחה
שהלחץ יתבטל וכפי שראו כבר באותם ענינים שעליהם עמדו בתוקף.

שאלה זו של מסירת השטחים - אינה קשורה באיסור והיתר או טומאה וטהרה - זוהי
שאלה של פיקוח^-נפש ממש, וזוהי גם דעתם של כל המומחים לעניני צבא ובטחון ללא
יוצא מן הכלל. ואפילו הגנרל שאמר אחרת, הרי הוסיף מיד שמסירת שטח אכן תגדיל את
הסכנה של פיקוח^-נפש - אלא שישנם כמה חשבונות (של נשיאת חן בעיני הגויים וכדומה)
שעבורם צריכים להעמיד בסכנה כמה נפשות מישראל (וכפי שהיה, רחמנא ליצלן,
בחודשים שעברו) - אך גם הוא מודה שמסירת שטחים מעמידה בסכנה את בני ישראל.

בדרך זו של מסירת שטחים ניסו ללכת כבר כמה פעמים. אחרי כל מלחמה שהיתה
בעבר, ניסו ללכת בדרך זו - ובכל פעם זה הסתיים בקרבנות מעם מישראל.

בצעד זה שעשו - בין^-כה לא יצאו ידי^-חובה כלפי הפחדנים, כיון שכבשו חלק גדול
מהשטחים, וזה עצמו היפך דעתם של אותם פחדנים. ואם-כן, בזה שמסרו שטחים לא יצאו
ידי-חובתם כלפיהם, ולמרות זאת, עשו ענין שמביא פורענות בגשמיות וברוחניות - וכפי
שרואים בגלוי.

וכאמור לעיל: נמצאים בכזה חושך כפול ומכופל, שאפילו כשרואים באופן ברור שנהגו
בטפשות בכל המלחמות האחרונות, אף-על-פי-כן חוזרים לאחר-מכן פעם נוספת על אותה
הנהגה מוטעית.

כתוצאה מכך התנו (בארצות-הברית) נתינת נשק ליהודים בנתינת נשק לצוררי ישראל.
ומיד לאחר^-מכן יצאה ישראל בפירסום שזה לא מפריע לידידות, וזה לא מפריע לאספקת
הנשק, כי בעבר נתנו כך וכך וגם בעתיד יתנו - אך בנוגע לפועל לא נעשה דבר!

ההבטחה היחידה, שהם משכנעים את עצמם שהיא הישג גדול, היא: שהבטיחו

שבמשך ארבע עד חמש שנים יתנו לנו האמריקאים עוד 25 מטוסים - בה בשעה שעבור
המחבלים לא ימתינו 5 או 4 שנים אלא ישלחו מיד את הנשק - בזמן שאף^-אחד לא יודע מי
יהיו השולטים בעוד 4-5 שנים! והעיקר שכל זה מדברים עם הצד שלנו, אבל כלל לא
יודעים מה מדברים עם המחבלים צוררי ישראל ומה הציעו להם [יש להוסיף: שבנוגע
למחבלים, יודעים אנו מה הם עושים - וכתוצאה מזה שהם לא מתחשבים עם וושינגטון,
ולא עם צרפת ולא עם כל אלו שנמצאים עמהם, אלא עושים הם מה שברצונם].

ומה שטוענים שבמלחמות הקודמות היו תנאים שונים - אין זה נכון: היה אותו מצב.
היו אותם יהודים וכן את אותם הגויים.

אם התרחש שינוי כל שהוא - הוא בזה שהתקרבו יותר לגאולה. אך בינתיים, כל זמן
שנמצאים ב(ימים האחרונים של ה)גלות - ישנו פסק^-דין ברור בשולחן-ערוך שבענינים אלו
צריכים לנהוג לפי הוראת מומחה לעניני בטחון, שהוא כבר אמר ופרסם את דעתו, כי ראו
שלא יכולים להסתיר עוד את האמת, שהרי כבר חודשים ושנים רצופות נמצאים במצב של
פחדנות וגלות פנימית כה עמוקה עד שבכל דבר שעושים ולו ב'אצבע קטנה' מיד חושבים
מה יאמר על כך הגוי, נס שהגויים לא ניצלו פחדנות זו לדברים גרועים יותר.

300

גנרל אמריקאי מבין את מה שהפוליטיקאים שלנו לא מבינים...

כעת מותר לפרסם סיפור המוכיח להיכן מגיעה ה'פחדנות' מהגוי:

גנרל מארץ ישראל הגיע לארצות-הברית לצורך השתלמות. במהלך הימים נפגש עם
גנרל מצבא ארה"ב - מומחה בתוכניות צבא. שאל האמריקאי את הישראלי: איך יתכן שלא
כבשתם את צור? השיב לו הישראלי, כיון שפחדנו מהלחץ!

אמר לו הגנרל האמריקאי: זה שהעדיפו להאזין לדעת ה'פוליטיקאים', ולא לדעת אנשי-
הצבא [מארץ ישראל, ארצות הברית ומדינות נוספות] שקבעו שיש לכבוש את צור, ואז היו
מסיימים את המלחמה בנצחון גמור ובזמן קצר מאוד - זה בדיוק מה שקרה לארה"ב
במלחמת וויטנאם, שגם אז אם היו נותנים לאנשי^-הצבא לפעול כפי הבנתם - היו מנצחים,
אך מאחר והפוליטיקאים לקחו את ההחלטה בעצמם - לכן נחלה שם ארה"ב מפלה.

אך גדול החילוק בין השניים:

ארה"ב יכלה להרשות לעצמם מפלה בוויטנאם, כיון שהיא מספיק גדולה וחזקה,
ומדינה זו אינה בתוך גבולותיה אלא רחוקה מאוד מארצות-הברית, ולכן זה לא כל^-כך נוגע
לה, כי אם תנצח - מה טוב, ואם לא - הרי שהניסיון נכשל;

אבל בארץ הקודש המצב שונה לחלוטין. וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שום
כשלון רחמנא-ליצלן! [ובלשון הגמרא⁴⁵³: ש"ארץ ישראל היא 'ארץ צבי'⁴⁵⁴, מה צבי זה אין
עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה, רווחא. בזמן שאין יושבין,
גמדא" - בכדי שארץ ישראל תהיה במצב של "רווחא", רחבות, על היהודים שם לעמוד
ברחבות ובתוקף, מבלי להרשות לעצמם שום ענין של מפלה, רחמנא ליצלן].

ועל^-אחת^-כמה^-וכמה כשרואים בבירור שלאחרי שלושת המלחמות והנצחונות שהיו,
מכיון שלאחר כל נצחון ויתרו ותיכף נסוגו - זה מה שגרם למלחמה שהיתה אחר^-כך! ואף
כעת: שבינתיים זה מתבטא בענין הנשק ועוד ידם נטויה רחמנא ליצלן!

ויהי רצון, שמכיון ונמצאים במוצאי^-שבת, וביום בו אין אומרים תחנון (ליל פסח-שני)
אזי כל הענינים יהיו בחסד וברחמים, ובקרוב ממש - שיקחו "כלי^-זיין" ויישבו את כל
הגבולות, ובפרט את הגבול המזרחי, באופן של "בדרכי נועם", אבל שזה יהיה בבת-אחת -
"בשעתא חדא וברגעא חדא".

זו הדרך היחידה שעל^-ידה מראים שמתכוונים באמת למה שרוצים, ובמילא זוהי הדרך
היחידה שעל^-ידה יצליחו - כיון שאין זה דיבור אלא מעשה בפועל, ולמול 'מעשה' גם
ארצות-הברית לא תוכל להתנגד.

וכן תהיה לנו, שבקרוב ממש ו"בשעתא חדא וברגעא חדא" "יערה עליהם רוח ממרום"⁷
- ולא ישלו את העולם כולו בדמיונות על תוכניות שיהיו בעוד שלש שנים, שנתיים, או שנה
ואפילו בעוד חודש - אלא תיכף ומיד יישבו את הגבול המזרחי ב'יהודים חיים', ויקשרו
אותם עם "תורת חיים" שניתנה מ"ה' אלקים חיים" בארץ הלזו הגשמית, בארץ הקודש,
וממנה תמשך ותשפיע ה'השגחה^-פרטית' על כל היהודים שבכל הארצות, ו"לא ינום ולא
יישן שומר ישראל".

ועל-ידי פעולה זו יתבטל הלחץ, ואדרבה: "גם אויביו ישלים עמו"⁸ - ייהפכו הם
למסייעים בעניינים שבהם היהודים צריכים סיוע.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת אמור, אור לי"ד אייר פסח שני, תשל"ח)

• 7) לשון הכתוב - ישעי' לב, טו.

• 8) משלי טז, ז.

302

כשרוצים לפעול על הגוי יש לומר לו את דברי הרש״י!

בתחילת פירושו על התורה¹, מביא רש"י את המדרש הבא: "אמר ר' יצחק לא היה צריך
להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם^{455 456} שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל.
ולמה פתח בבראשית? - משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים⁴⁵⁷. שאם יאמרו
אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם: כל
הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו
נטלה מהם ונתנה לנו".

כלומר, שיגיע זמן שבו טוענים אומות העולם שארץ ישראל שייכת להם, ובאופן של מן
הקל אל הכבד: בתחילה הם טוענים שרק חלק פלוני ופלוני שייך להם, ולבסוף אומרים
שכל הארץ שייכת אליהם.

טענתינו - אומרים הם - אינה נגד חוקי הצדק והיושר, חס-ושלום, ואין אנו רוצים לקחת
משהו או לעשות עוולה. אדרבה: הם מכנים את עצמם 'רודפי שלום', ששלום מסמל הרי
שלא עושים שום עוולה לאדם שני ולא גוזלים. ובמילא, טוענים הם כלפי היהודים "לסטים
אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים"! [ש'השבעה גויים' כוללים את השבעים אומות].

ועל זה אומר רש"י לתינוק - "בן חמש למקרא", שאם יטענו הגויים טענה כזו, צריכים
לענות להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה
להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". זוהי תשובתה של התורה - "תורת אמת".

והיות וטענה זו שכיחה לא רק אצל גויים, אלא גם אצל יהודים, הטוענים שמכיון
שצריכים לנהוג על-פי צדק ואסור לעשות שום עוולה - לא ייתכן שלא למסור "אף שעל";
לכן צריכים אותם יהודים לדעת, שבכך הם הולכים נגד "תורת אמת", הנקראת גם "תורת
חיים" על שם זה שהיא מביאה הוראה בחיים - כיצד צריכים להתנהג בחיי היום-יום, ועל-
אחת-כמה-וכמה בענין שנוגע לרבים.

וכשהולכים נגד התורה, הרי שאז מתרחשים ענינים בלתי-רצויים. ואם אותם יהודים לא
רוצים בהם - הרי שצריכים הם להפסיק ללכת נגד רצון ה' שברא "את השמים ואת הארץ"¹.

ועל הגוי מצליחים לפעול, רק כשאומרים לו את האמת, שאז הוא מתבטל בפני היהודי.
מה שאין כן כשמתחילים לענות לו דברים אחרים.

ולכן צריכים לענות לגויים את המענה שרש"י כבר אמר לפני כמה מאות שנים, בשם
רבי יצחק. והוא אמר את דבריו על מנת שיפרסמו זאת גם בזמנו, שהיו גזירות גדולות
מאוד, רחמנא ליצלן, נגד עם ישראל. ולמרות שרש"י ידע היטב מהו אינו-יהודי - הראה
הוא כיצד אפשר ליישב את דעתו בטענה על-פי תורה.

בזמנו של רש"י התקיימו הרי מסעות הצלב שבמהלכם נעשו ליהודים כל המעשים
שנעשו בדורנו זה בגרמניה, היה-לא-תהיה - ובכל זאת אומר רש"י (לילד קטן "בן חמש
למקרא"): שכאשר יאמר לך גוי "לסטים אתם" - כבשתם שטח אדמה מה"קוזק הנגזל" -
תענה לו (לא סתם ענינים, אלא) את המענה שנכתב בתורה ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת
נחלת גויים"!

ומענה זה מביא רש"י ל"בן חמש למקרא", ואומר לו שזה שייך אליו לא רק כאשר הוא
נמצא ב'חדר', או בביתו, או ברחוב היהודים, אלא עליו לדעת מענה זה כדי לענות לכל
אומות-העולם שישאלו אותו אודות זה.

ומכיון ש"תורת אמת" אומרת לענות מענה זה - ברור הדבר שסוף-כל-סוף הוא יתקבל.

את כל התשובות ניסו - חוץ מהתשובה המופיעה ברש״י!

וכפי שדובר כמה פעמים: כבר ענו לגויים את כל התשובות השונות והמשונות שרק
יכולים להיות, חוץ מתשובה אחת ויחידה הכתובה בתורה! שאותה יודע אפילו מי שלא
למד בישיבה או ב'כולל', אלא די בזה שהלך ל'חדר', ותיכף ומיד למדו איתו את פירוש
רש"י הנ"ל שבו כתובה התשובה שעליו לענות לטענת הגוי.

תשובה זו הרי נדפסה לפני מאות שנים, וכבר כמה וכמה דורות קודם הדפסתה, היתה
היא בכתב, ולמרות זאת - זוהי התשובה היחידה שמתביישים לענות!!!

חושך הגלות כפול ומכופל כל כך, עד שבאים אנשים מבולבלים וטוענים שהדיבורים
על מסירת שטחים לגויים הם דרך הצדק והיושר, וזוהי הדרך שתביא לשלום - בה-בשעה
שהקב"ה אומר שעל-ידי מסירת שטחים עושים הרי את הגוי לגזלן, כי כאשר היהודים
מחזיקים בארץ ישראל - מקיים הגוי את רצון הבורא ש"נטלה מהם ונתנה לנו", אך
כשמתעקשים לתת לגוי להחזיק בדבר שאינו שלו, הרי עושים אותו לגזלן...

ואין לזה שום קשר עם אותם "ג' שבועות"⁴⁵⁸ שאחת מהן היא "שלא יעלו ישראל
בחומה", היות ורש"י גם ידע מהם, ולמרות זאת, אמר לילד "בן חמש למקרא" שכאשר
הגוי ישאל אותו שאלה זו - יענה לו כך וכך.

ורש"י אינו אומר שאת שאלה זו ישאל ילד גוי, אלא ישאלו זאת אומות-העולם:

יושבים 140 גויים (באו"ם) - "רגשו גויים ולאומים יהגו"⁴⁵⁹ - וטענתם בחיצוניות היא:
שלא יכולים לסבול ענין שאינו על-פי צדק ויושר! - אותם אנשים הם הנכדים של אלה
שהלכו במסעות הצלב (וכפי שהיה גם בדורינו רחמנא ליצלן הי'-לא-תהיה - "לא תקום
פעמיים צרה"⁴⁶⁰) והם הולכים בדרכי אבותם, לא רק במחשבה או בדיבור, אלא גם במעשה
בפועל ממש;

ולמרות זאת, ישנם מספר יהודים שיש להם 'רגשי נחיתות' כלפי הגוי, ולא יכולים
לפעול בעצמם להדפיס את התשובה האמיתית - אחת ולתמיד - ולשלוח אותה בנפרד לכל
אחד מה-140 גויים, ולומר לו שמוסרים לו דבר ברור שנדפס בדפוס פלוני ובמקום פלוני,
שעליו חונכנו, מכיון שבזה מתחילים ללמוד עם ילד. ולא על הלכה זו נאמר הכלל⁴⁶¹ ש"אין
מוסרין דברי-תורה לעכו"ם".

גם כשהיה שוטר גוי, לא התבייש היהודי בדברי רש״י כעתה!

ולאחר כל זה, באים יהודים ואומרים שזה סימן של "אתחלתא דגאולה"⁴⁶²... מעולם לא
היתה כזאת גלות:

יהודי שהיה חי בישוב קטן במקום כלשהו ברוסיה, בפולין או בגליציה, ולא היה לו,
רחמנא ליצלן, מספיק כסף להוצאות הבית, ובכל יום לא ידע איזו גזירה יגזור ראש העיר
הגוי בנוגע למיסים - היה עונה לגוי בגאווה את מה שרש"י אומר, ולא היה בכך משום
חידוש אצלו, כי מי הוא שיתווכח עם רש"י?!

וכל זה היה בתקופה כזו, שכאשר הוא רצה לצאת לרחוב היה בפחד מתמיד: האם יתקל
בשוטר שיהיה בפנים שוחקות ויתן לו לעבור את הרחוב ללא פגע; או שלשוטר לא יהיה
מצב-רוח ואז יתנפל עליו ויכה אותו. ולמרות זאת, היהודי לא התבייש לענות מענה ברור
ופשוט זה.

והיום, הגם שהקב"ה העמיד מעמד ומצב כזה שהשוטר הוא יהודי - אף-על-פי-כן,
כאשר רואה גוי - הוא מתבטל בפניו, וכלל אינו מבין כיצד יתכן להגיד לגוי את דברי רש"י
- שאם גוי לוקח חלק מארץ ישראל הוא נקרא גזלן! יהודי זה סבור, שכשמדובר על גוי, על
אחד מאש"ף, או על ערפאת - צריכים לומר לו שהוא צדיק וישר ותביעותיו מוצדקות,
העיקר שיאמר שהוא מוכן לשלום. ולמרות שהגוי אומר בפירוש ההיפך מזה - בכל זאת,
ממשיכים לרדוף אחריו ורוצים למצוא-חן בעיניו, ואף מזהירים יהודי שני: "אל תתגרה
בגוי קטן"⁹!...

המענה שצריכים לענות לגוי, נדפס הרי גם בחומשים כאלה שבהם אין מפרשים אחרים
חוץ מרש"י, מכיון שהם מיועדים לכאלו שלא שייכים ללימוד מפרשים אחרים - ולמרות
זאת, החושך גדול כל כך, עד שצריכים להסביר ליהודים שהם אינם גזלנים כי "ברצונו
נטלה מהם ונתנה לנו"!

וגם אותם אלו המסכימים לכך ששטחי ארץ ישראל בידי הגויים הם גזילה - אומרים
שכאשר נשיא מצרים יחתום על הנייר בשמו ובשם אומות ערביות נוספות - רק אז לא יהיו
ענינים בלתי רצויים מצידם - כי הרי חתמו בשמם על התחייבות לשלום...

- כולם הרי מודים שאין למצרים שום בעלות על סוריה וירדן, וכל-שכן שמץ של דיעה
ובעלות על סעודיה, כיון ש"אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו"¹⁰, והרי ידוע שמצרים

• 9) ראה פסחים קיג, א.

• 10) בבא-מציעא ג, א.

306

מתקיימת מהכסף שסעודיה שולחת לה - ולמרות זאת, משלים את עצמם אותם יהודים,
ומוכנים לסמוך על חתימה שתחתום מצרים ועל דעה שיחוו בשם סעודיה.

ההסכמה לתת למצרים הכל - פוגעת מיידית כבטחון!

מוכנים לתת למצרים כל מה שירצו, העיקר לקבל מסאדאת חיוך רחב. ובפרט שיתכן,
שבנוסף לכך הוא גם יאמר מילה טובה, ואף יתכן שיצליחו לשכנע אותו לחתום על נייר בו
הוא מבטיח שכאשר תגיע השעה - 'עת רצון' - הוא ידבר עם סעודיה, ירדן, סוריה וכל
האומות הערביות... - ולמרות שהם בספק אם הוא ידבר בכלל עם אומות אלו, וגם אם ידבר
- יודעים הם שיהיו אלו רק דיבורים בעלמא, כיון שהוא לא יכול לפעול על אומות ערביות
אלו כלום!

דבר כזה פוגע מידית (ולא רק בעוד כמה שנים) בבטחון וגורם סכנת נפשות לכמה
וכמה מבני ישראל. ויהודי שמתנהג באופן כזה, אומר שהוא המנהיג של עם ישראל, והוא
זה שיביא את השלום!

- לא יתכן שלום של קיימא כאשר השלום בנוי על גזל. וברור הדבר שלא יתכן כאשר
הוא בנוי על בנין שמעמיד בסכנה אפילו יהודי אחד, וכל-שכן כמה וכמה מבני ישראל.
ובמיוחד בעניננו - כאשר אין עם מי לדבר בצד השני: עם סעודיה כלל לא מדברים. ועירק,
אירן ושאר המדינות הנמצאות בצד המזרחי של ארץ ישראל - אומרים שאינם רוצים כלל
לדבר איתנו. היחידים שכן מדברים עם ישראל - הם מצרים. אך כאמור אין לזה כל ממשות.

ולמצב כה נורא, בו פוחדים ורועדים מהגוי - קוראים 'עצמאות', בה-בשעה שזוהי גלות
גדולה אף יותר מזו שבה היה נמצא יהודי עני, רחמנא ליצלן, בישוב קטן ברוסיה או
בפולין, שהרי אותו יהודי פחד מהגוי - ועל-אחת-כמה-וכמה מגוי שהיו לו דרגות - מצד
סיבה מוצדקת, כי אילו היה עולה ברצונו של הגוי לתת לו מכה, לא היה מי שיעצור בעדו.

ואילו בזמנינו, מזמינים את הגוי שיבוא ליהודים ויהיה בעל הבית עליהם, ושם
'יתווכחו' איתו ויאמרו לו: אמנם "אחינו אתה", אתה איש צדק ויושר וטענתך מוצדקת,
אבל אין ברירה, אתה הרי מוכרח להבטיח משהו - אז לכל-הפחות תן חיוך. ויתירה מזו:
תאמר בבירור שאתה מרוצה. ויתירה גם מזו: תיתן נשק למדינות שמסביב וליהודים תיתן
לכל-הפחות שליש מזה!

- שידוע לכל, שעל כל כלי-נשק שנתנו ליהודים - נתנו פי-כמה לערבים, רק שלא
מספרים על כך; עד שכאשר אחד מאנשי-הצבא פלט מלה בנושא זה (ולא יכולים
להכחישה מכיון שזו האמת) - עושים מזה רעש: כיצד הוא אמר דבר שלא היתה לו רשות
לומר!

מדובר על ענין של פיקוח-נפש, ובכל זאת מתווכחים - האם מותר לגלות זאת, או
שצריכים להמשיך לרמות את העם שישנו, ויהיה שלום בר קיימא על-ידי שימסרו עוד שטח
מארץ ישראל, עוד רובד מתורת ישראל, ועוד כמות מבני ישראל!

גם בגלות - צריך היהודי לעמוד במעב של חירות!

כשיהודי נמצא בגלות נפשית פנימית, מתבטא הדבר גם בכך שהוא חושב בדרך עקומה,
ולא כפי שיהודי צריך לחשוב. שזוהי מחשבה גלותית - שהגלות מטה כשוחד את שכלו,
ואת החכמה בינה ודעת שלו, כך שיחשוב באופן מסויים. לאחרי השכל, יורדים הדברים
ומגיעים לרגש שבלב - שהיות והוא כל-כך הפחיד אחרים - הוא עצמו החל לפחד, ועד
שזה מתבטא במחשבה דיבור ומעשה שלו.

והרי גם כשיהודי נמצא בגלות, עליו לעמוד במצב של חירות אמיתית, היות והיא יכולה
לפגוע רק בגוף, אך בדברים הקשורים עם הנשמה ועם היהדות, אף אחד אינו 'בעל-הבית'
על היהודים. וכידוע פתגם אדמו"ר הרש"ב נ"ע שנמסר על-ידי כ"ק מורי-וחמי אדמו"ר
נשיא דורינו¹¹, ש"רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו לא נמסרו
לגלות ולשעבוד מלכיות"!

ופתגם זה נאמר על-ידי כ"ק אדמו"ר הרש"ב כאשר שלטונו של ה'צאר' היה בשיא
התוקף, ואחרי-כן חזר על פתגם זה, בנו - כ"ק מורי-וחמי אדמו"ר, כאשר היה במאסר תחת
שלטון הקומוניסטים - לא לאחר שיצא לחירות, אלא - כשיצא מסכנת עונש מוות ועמד
להשלח לגלות למשך שלש שנים.

אך כשהקב"ה עזר בחסדו הגדול לכל היהודים - הן לאלו הנמצאים במדינה זו, הן לאלו
הנמצאים במדינות אחרות והן לאותם אלו הנמצאים בארץ הקודש - אף-על-פי-כן, הם

• 11) ראה לקו"ד ח"ד תרצב, א.

308
נכנסו בגלות כה עמוקה, עד שכאשר שומעים שהגוי אינו מרוצה - מוכנים ללכת נגד
התורה, ואף להחזיר חלקים מארץ ישראל.

עיקר הבעיה היא בכך שישנם כאלו מאיתנו האומרים שהארץ אינה שלנו והיא כגזולה
בידינו. והיות והגוי שומע זאת, והוא הרי יודע שאין גזלן שחושב שימחלו לו על גזילתו -
לכן עומד הוא תמיד הכן, על מנת להחזיר את הגזילה!

ואין לאף אחד את התוקף לומר את הטענה האמיתית ש"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו",
שהיא כתובה בבירור בתורה, ועומדת בתקפה גם כשישנו מצב ברור של פיקוח-נפש.

והעולה על כולנה - שכמה פחדנים מבין היהודים התאגדו יחד, ואמרו שטענת אומות-
העולם - "ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים" - מבוססת על היהדות, וכך יהודים
צריכים לדבר!

ואומרים זאת למרות שיודעים הם שדרך זו גורמת למלחמה בעתיד הקרוב, רחמנא
ליצלן היה-לא-תהיה! הם "שמים חושך לאור ומר למתוק"⁴⁶³ ואומרים שדרך זו מביאה
שלום! וכששואלים אותם: עם מי אתם עושים שלום - הרי הערבים כלל לא רוצים לדבר
אתכם? עונים הם: בינתיים נמסור הכל, וכשהגויים יראו שהיהודים מתנהגים בדרך הצדק
והיושר ומוסרים הכל מבלי לקבל כלום - זה יגרום להם שלא יהיו 'ברוגז' ולא ירגישו
כאורחים ויסכימו להתחיל לדבר על השלום!

ולשם כך הם מעמידים בסכנה שלש וחצי מליון בני אדם, ששלש מליון מתוכם הם
יהודים!

(מעובד ע"פ שיחת ל"ג בעומר תשל"ח)

מאי כיבוש צור השתלשל הפיגוע בירושלים!

כשפוחדים לעשות את מה שצריכים לעשות באמת - לא רק שלא נושאים חן בעיני
הגויים, אלא אדרבה: זה מזמין לחץ נוסף, שהם יתבעו יותר ויותר!

וכפי שראו זאת בנוגע לעיר צור:

אנשי הצבא אמרו תמיד בבירור שיש לכבוש את העיר צור, ולמרות זאת, המדינאים
הפוחדים מ״מה יאמרו הגויים" לא הסכימו לכך! ומשום כך ישנם כעת צרות-צרורות
מהעיר וסביבותיה - עד שלא היתה ברירה, ומתוך סכנה ומיצר היו מוכרחים להרוג שם -
כפי שהיה בימים האחרונים.

ומכך רואים, שהעובדה שלא כבשו את צור, לא זו בלבד שלא הועילה, אלא אדרבה:
נגרם כתוצאה ממנה לחץ נוסף. ורק אם היו עושים כדעת אנשי-הצבא - היו חוסכים את כל
הבעיות שישנם שם, והיו יכולים לפעול שם ללא כל סכנה.

 

וחוץ מזה שפוחדים לעשות את המוטל עליהם בתוקף, שולחים גם שלוחים שיאמרו,
שימשיכו בהנהגה זו. ובפועל - רואים את התוצאות

שהשתלשלו מכך, שלא רק שלא נהיה שקט, אלא
זה גרם למאורע שאירע בירושלים.

שכל זה הוא תוצאה ישירה מכך שפחדו ולא
נגעו בעיר צור ובמחבלים שהיו בה, ותמורת זאת תלו תקוות בגוי, שמא הוא יהיה מחסידי
אומות-העולם.

מדובר הרי בפיקוח-נפש ממשי של יהודים, ולכן היו מוכרחים לעשות כדעת אנשי
הצבא, ולכבוש את צור כמו שכבשו את סביבותיה. ואדרבה: דווקא אותה היו צריכים
לכבוש, כיון שבה נמצא המטה הראשי של המחבלים! אלא שאותם מדינאים לא אפשרו
זאת, ומתוך כוונה טובה: הם חשבו שכאשר יבואו למחבלים ויאמרו להם שלא מתקיפים
אותם - הם לא יתקיפו יותר! אך בפועל, ראו שהתוצאות היו בדיוק הפוכות!

כל המדובר לעיל, הוא גם בנוגע ליישוב הגבולות. ואין הכוונה לבניית ערים בגבולות,
אלא - הצבת אנשי בטחון במקומות אלו, ובפרט בגבול המזרחי של ארץ ישראל. וכל רגע
שמשהים זאת - מעמידים כמה וכמה מבני ישראל בסכנת פיקוח-נפש, היה-לא-תהיה!

ולמרות שמיום ליום רואים את גודל הנחיצות שבדבר - בכל זאת, אותם אלה שברשותם
לעשות זאת, פוחדים מ"קול עלה נידף"¹ - שנידף על-ידי גוי - ולא נוקפים אצבע ליישוב
הגבולות. והתרפסות זו גרמה לכך שארה"ב הבטיחה לתת נשק למדינות שהן התומכות
הראשיות של המחבלים.

וכאשר רואים בארה"ב שלחצם הועיל, ובישראל אכן עצרו את יישוב הגבולות, אזי הם
מרשים לעצמם ללחוץ בענינים נוספים, עד שהחליטו החלטה בה נאמר על היהודים שהם
האשמים בכל מה שקורה בלבנון.

הדרך היחידה למנוע את הלחץ ולהבטיח את הביטחון היא: יישוב השטחים בפועל -
שאז הלחץ לא ישנה מאומה כיון ש"אין אחר מעשה כלום"^{464 465}. אך כאשר בעקבות הלחץ לא
עושים זאת - הסכנה רק גוברת יותר ויותר.

ואילו היו מיישבים את גבולות ארץ ישראל, ובפרט את הגבול המזרחי - הרי שאז לא
היה מתרחש מה שקרה בירושלים, מאחר שלמחבלים לא היתה אפשרות לחדור לישראל.

היהודים הפחדנים - מנעו הפצצת הרכבות בשואה!

אין זו הפעם הראשונה בה נגרמים צרות בעטיים של יהודים הפוחדים 'להתגרות' בגוי:
בזמן השואה האיומה, יכלה ארצות הברית להפציץ את מסילות הברזל ובכך להפסיק (ועל-
כל-פנים - להמעיט) את נסיעת הרכבות למחנות המוות. היו אז יהודים שידעו מכך, ולחצו
על נשיא ארה"ב דאז, רוזוולט, שיצווה לעשות כן. אך יהודים מסויימים באו והשתיקו את
הענין בטענה שאסור ללחוץ על נשיא ארה"ב מצד הדין של "אל תתגרה בגוי קטן"⁴⁶⁶!
וביניהם היו גם רבנים שקיבלו דיווח מסולף על המצב, ולכן טענו שעל-פי דין אסור
להסתכסך עם וושינגטון!

'לחצים' אלו, מנעו את הצלתם של המוני יהודים, שהיו יכולים להינצל מהשמדה
נוראית אילו היתה ארה"ב מפציצה את מסילות הרכבת.

לאותם רבנים דאז ישנם תלמידים שכיום יש להם השפעה על ההנהגה בארה"ב ובארץ
ישראל, והם אינם מתביישים, ומנצלים את השפעתם באותו אופן שנצלו אותו אז. וכשבאים
אליהם בטענה "ראו מה פעלתם בעבר בדרך זו, והרי כל התעניות שתתענו לא יספיקו כדי
לכפר על מותם של מאות-אלפי יהודים שנרצחו בעקבות השפעתכם שלא לומר אף מילה
נגד וושינגטון, ועל כן לפחות היום הכבדו ושבו במקומכם"! - לא רק שאין שומעים כלל
לטענה זו, אלא אדרבה: הם ממשיכים בדרך של "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"⁴!

הפחדן - ישוב הביתה, אין כעת זמן לחנכו!!!

מאחר ונמצאים אנו בזמן של כוננות למלחמה, אין זה הזמן להשפיע ולחנך את
הפחדנים שיפסיקו להיות "ירא ורך לבב"⁵, ואף לא בטוח שנצליח בכך, כי גם כשיאמרו לו
את התוצאות שנגרמו ממעשיו בעבר - אין זה יעזור - ולכן מה שכן מצפים מהם עכשיו
הוא, ש"ילכו וישובו לביתם" - שיתפטרו מתפקידם.

וכפי שדובר כמה פעמים, שישנו פסק-דין ברור בשולחן ערוך⁶ כיצד צריכים לנהוג.
ולצערנו, המצב כעת הוא שישנם כל התנאים הנמנים בשולחן-ערוך, שעליהם הדין הוא:
"יוצאים עליהם בכלי-זיין", על מנת להגן על המקומות שמשם יתכן ש"תהא הארץ נוחה
ליכבש בפניהם" - מכיון שזה כרוך בפיקוח-נפש, ויש לנהוג כך גם כשיש רק ספק וספק-
ספיקא, ועל-אחת-כמה-וכמה בנדון דידן, שזהו פיקוח-נפש וודאי.

ולמרות שמדובר על פיקוח-נפש - ישנם יהודים או על-כל-פנים יהודי אחד, שפוחד
מהגויים באופן של "הירא ורך הלבב", מאחר והוא התרגל לקבל מהם כבוד, ומשלה את-
עצמו שתכלית שלימותו בעולם, היא שהגוי יאמר לו שהוא בן-אדם טוב. וממילא, בשביל
זה מוכן הוא לסכן את עם ישראל.

• 4) לשון הכתוב - ישעי' מט, יז.

• 5) שופטים כ, ח.

• 6) אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

312

אין כעת זמן 'לחנכו', היות ובכל רגע שלא מיישבים את הגבולות, מעמידים את
היהודים בסכנת פיקוח-נפש, רחמנא-ליצלן! וכבר דובר על-כך שניתן ליישבם תוך זמן
קצר ביותר - "בשעתא חדא וברגעא חדא", מאחר וכל הענינים הדרושים לכך - אנשי
הצבא, המתיישבים שמוכנים להתיישב בכל הנקודות וכלי הנשק - מוכנים. והיות שלמרות
כל זאת, הוא לא עושה זאת כיון שהוא פוחד - לכן הברירה היחידה היא, ש"ילך וישוב
לביתו".

כל מי שנוגע לו פיקוח-נפש של אפילו נפש אחת מישראל - עליו לעשות כל התלוי בו,
שיישבו את הגבולות תיכף ומיד - כיון שכשלא עושים זאת בפועל, הרי זה מתפרש בקרב
אומות העולם - כפחד של ישראל.

ועל ידי שמיישבים את הגבולות, מרויחים הן את מניעת הלחץ על מסירת חברון, מערת
המכפלה, ירושלים העתיקה עם כל השטחים - כי בזה מראים לעולם שישראל לא נכנעת
ללחצים, ועוד, והוא היתרון העיקרי - שבכך מונעים פיקוח-נפש של כמה וכמה יהודים!
ורואים במוחש את התוצאות מכך שמעכבים את יישוב כל הגבולות, כמדובר לעיל.

וכל זמן שלא מיישבים את הגבולות - אלו שיכולים לפעול בענין זה, נושאים על
עצמם את האחריות לכך.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת בחוקותי תשל"ח)

מאורעות הימים האחרונים מוכיחים שהאויבים לא באים רק על "עסקי תבן וקש"!

ידוע¹ שמכל ענין שמתרחש יש להפיק הוראה בעבודת ה', ובפרט שזהו ענין הקשור
למאורעות שאירעו בימים האחרונים בנוגע לארץ הקודש [ולמרות שהיו צריכים להיות
מונחים בלימוד התורה וקיום המצוות ולסמוך על כך שאת שאר הענינים (שלא יכולים
לפעול) הקב"ה יבצע בתכלית השלימות - אבל בפועל רואים (למרות שלא כך צריך להיות)
שזה מפריע למנוחת הנפש, ומנוחת הגוף וכו']:

דובר כמה פעמים, היות ונמצאים בחושך כפול ומכופל של הגלות - לכן צריכים לפעול
בדרכי הטבע, ולכן פסק הקב"ה בשולחן-ערוך², שבשעה שמגיעה שמועה שנכרים
ממשמשים לבוא, למרות שבאים רק על עסקי תבן וקש ואף שכך הוא באמת - למרות זאת,
יוצאים עליהם בכלי-זיין, "שמא תהא הארץ נוחה להיכבש לפניהם".

בכדי להקל על הנסיון התרחשו כמה ענינים, שמהם רואים במוחש שהאויבים לא באים
על "עסקי תבן וקש"! - כל אלה שמדברים אודות שלום - "פיהם דיבר שוא וימינם ימין
שקר"³! - מדברים אודות שלום אבל "(חץ שחוט לשונם, מרמה בפיו, שלום את רעהו
ידבר) ובקרבו ישים ארבו"⁴. כלומר, שאנשים אלה - מרמה בפיהם, היות וכלפי חוץ דיברו
בשלום איש עם אחיו, אך בלבם פנימה טמנו לו מארב.

והנה, היו כאלה שרצו לבלבל את עצמם ואחרים, וטענו שאפשר לסמוך על-זה שהיות
והוא מדבר על שלום - הוא באמת רוצה שיהיה שלום, שלום אמיתי.

ובכדי להקל על הנסיון ולרמז את כוונתו ברמז גלוי, אמר בעצמו שאם לא יקבלו את מה
שהוא אומר תהיה מלחמה רחמנא-ליצלן.

על דרך זה ישנו הענין שדובר שבנוגע לצד המזרחי אין בכלל על מה לחשוב בגלל מה
שדובר בחשאי עם מלך ירדן ועם נשיא סוריה, שמשם לא יהיה כלום - אך ראו בפועל
שבמשך כמה וכמה חודשים, אמנם היה נראה כאילו הגבול רגוע (למרות שישנם כמה

• 1) 'היום-יום' - ט' אייר.

• 2) אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

• 3) תהלים קמד, ח.

• 4) ירמיהו ט, ז.

314

ענינים שהעלימו ולא רצו לספר בכדי שלא לעשות רושם לא טוב) - אך כבר התגלה שמשם
שלחו מחבלים.

שלא כדעת הטועים, שנמצאים 3-4 גויים שעשו זאת על עצמם - כולם מודים שהם
הגיעו ממדינה מסויימת ועברו את מדינת הירדן - הם עברו שם את כל השטח ולאחר-מכן
חזרו חזרה דרך אותו מקום. וזה דבר ברור (עד שהתחילו להודות בזה) שזה היה בידיעת
וברשות ו(במילא מובן ש)גם בהסכמה של ממשלות ירדן סוריה.

שההסבר היחיד להתרחשותו של מאורע בלתי רגיל זה (שנעשה לאחר כמה וכמה
חודשים 'רגועים'), הוא בכדי לעורר את עם ישראל. זוהי הסיבה שמאורע זה הסתכם בפחד
בלבד - ויהי רצון שיצאו בכך ידי-חובה (וכפי שרש"י מפרש⁴⁶⁷, שהיות והקב"ה חנון ורחום,
אז קודם הוא נוגע לא יותר מאשר בממונם של ישראל, ומקווים שיתעוררו ויצעקו "למה
עשה הוי' ככה" או בלשון הרמב"ם בהלכות תענית⁴⁶⁸ - "נקרה נקרית". היינו, שלא יאמרו
שזה מקרה בלבד ולכן אין צריך ללמוד מכך כלום - אלא אדרבה: יש להפיק מכך הוראה
ולימוד, בכך יצאו ידי חובה במאורע זה.

אי-כיבוש צור - צרות צרורות!

וכמדובר כמה-פעמים אודות הצרות שנבעו מכך שעזבו את העיר צור בשלימותה -
ועל-זה לא היה שום לחץ (לא מוושינגטון, לא מלונדון ולא מירדן וכיוצא-באלו). אלא רק
פחדו מה"קול עלה נידף"⁴⁶⁹ בעצמו של היהודים, שהם "רך הלבב" ולכן עזבו את העיר צור
בשלימותה - ולכן יש מזה צרות צרורות!

התגלה שהיו שם כלי נשק רבים, ומשם שלחו את המחבלים שהגיעו מחוץ לים! - עד
היום מכניסים נשק מצור דרך חוף הים - וכל זאת, מפני שצור נשארה בשלימותה,
והמחבלים שהיו שם גם נשארו גם בשלימותם! - אך לא רוצים לראות באמת הכי בולטת!

וכמדובר כמה-פעמים, שהצרה הגדולה היא מאותם "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"⁸
- הפחדנים היהודים! שב'זכותם' לא התעסקו עם צור ומאז ישנם צרות צרורות, עד לצרות
שקשורות לפיקוח-נפש ממש היה-לא-תהיה.

״שלום עכשיו״?! - הרי אין מי לעשות שלום?!

כעת נוסף עוד ענין:

הוקמה התנועה הידועה המכונה בשם "שלום עכשיו". אנשי תנועה זו טוענים שהדרך
היחידה לשלום היא רק אם ניתן לערבים את כל מה שהם דורשים, ורק באופן כזה יהיה
שלום!

אך דברים אלו כלל אינם מובנים: הרי אין עם מי לעשות שלום, כי הם לא רוצים
בשלום! - הערבים אומרים במפורש שהם רוצים את ירושלים העתיקה, שכם, חברון
וכיוצא-באלו! ולמרות זאת באים יהודים המתעקשים ואומרים 'שלום עכשיו' - שהדרך
היחידה על-ידה יגיעו לשלום היא על-ידי שנותנים להם את כל מה שהם דורשים.

הוא אמנם מפחד לומר שצריכים לתת גם את ירושלים העתיקה מאחר שאז יורידו ממנו
את התואר מנהיג! - אך באופן כללי הוא מסתובב ואומר שצריך לתת להם את מה שהם
רוצים העיקר שיהיה שלום - בה-בשעה שאף אחד לא אמר שיהיה שלום! - אף אחד מהצד
שכנגד לא מבטיח שיהיה שלום, ואף אחד גם לא יכול להבטיח זאת.

ובכדי שלא נטעה לאן הגיעו עם ה'שלום עכשיו', קרה דבר בלתי רגיל: סאדאת עצמו
נתן להם ברכת 'יישר כוח', ואמר שזו באמת הכוונה, וכעת מחפשים נוסח איך אפשר
להכות אותו ולומר לו שעשה טעות - אך האמת היא, שלא היתה שום טעות, הם באמת
דורשים את זה.

ועד כדי כך שבחרו יהודי שבחייו הפרטיים הוא יהודי דתי, ושלחו אותו לארצות-
הברית (ומשלמים לו את הוצאותיו מכספי ציבור) ועליו לומר ולהדפיס בעיתונים
שהיהודים לא צודקים, והעומדים בראשם גם-כן לא צודקים ואנשי הצבא לא צודקים -

8) ישעיהו מט, יז.

316

אלא צריכים לתת כסף לאש"ף ולערבים! - לתת להם כל מה שהם רוצים ודוקא אז יהיה
שלום!

ולא זו בלבד, אלא אף אומר שזה הצדק והיושר שהתורה דורשת מכל יהודי - הוא צועק
שזה הענין של התורה, וכשאומרים לו: היתכן - זה הרי ענין של פיקוח-נפש?! - הוא אומר
שאסור לשנות מצדק ויושר.

אפילו כשאומרים כאלה דברים בארץ הקודש עצמה זה ענין של "לא ירך את לבב אחיו
כלבבו"⁴⁷⁰ ועל-אחת-כמה-וכמה כשנוסעים לחוץ-לארץ, ובפרט למקום שלאחרונה רואים
שאין יד ישראל הולכת וגוברת שם, אלא להיפך. ולמרות זאת, נוסע הוא לשם עם תואר
גדול וכולם משבחים ומהללים אותו שהוא יהודי דתי, (ובחייו הפרטיים הוא באמת יהודי
דתי) - והוא טוען כך וכך.

כנראה שבקרוב הוא גם יקבל 'יישר כוח' מסאדאת ומבאי כוחו, היות והוא עושה מה
שהם רוצים. והיות שמסתמא הוא מתכוין שיהיה "אך טוב לישראל"^{471 472} - לכן אין לחשוד
שעושה זאת במזיד רחמנא-ליצלן אלא בשוגג!

אך כאן לא נדרשת חכמתו - כאן צריך לפתוח שולחן-ערוך הלכות שבת סימן שכ"ט,
הפוסק שאפילו כשרק שומעים שהם ממשמשים לבוא, ולמרות שבאים רק על עסקי קש
ותבן - בכל זאת יוצאים עליהם בכלי-זיין, בכדי שלא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה
להיכבש לפניהם.

והנה (כמדובר כמה-פעמים) עכשיו - כל ארץ ישראל, היא במעמד ומצב של עיר
הסמוכה לספר, ובפרט הגבול המזרחי בעצמו.

יישוב השטחים עריך להעשות - לא מצד קדושת הארץ, אלא אך ורק מצד פיקוח-נפש!

ולזה נוסף עוד ענין מבהיל: בתחילה הכריזו שהרפורמים הם אלה שמחריבים את עם
ישראל ואת תורת ישראל (עם כל הענינים שהרמב"ם¹¹ מפרט). ואילו אחר-כך אמרו
שיישוב הגבול המזרחי (שיישובו נועד להגן על חיי שלשה מליון יהודים הנמצאים בארץ
הקודש) - גרוע יותר מהרפורמים! - עד כדי כך החושך כפול ומכופל!

ישנם כמה פעולות שהיו שנויות מחלוקת - האם לעשותם או לא; ובכדי לעשותם נזקקו
להצבעה ולחקיקת חוק. - ולמרות זאת, היות וחשבו שזה טוב עבור הכלכלה וכיוצא-בזה,
היו מוכנים להיכנס למחלוקת - העיקר כדי לבצע את הענין.

ואילו כאן המדובר הוא אודות ישוב הגבול המזרחי - שלזה לא נזקקים לשום הצבעה;
על-פי החוק יכול לבוא אדם יחיד (ובפרט שכאן זה יותר מאדם אחד) על דעת עצמו
וליישב את השטח.

נוסף לכך: יישוב הגבול המזרחי (אינו נוגע רק לכלכלה וכדומה, אלא) נוגע לפיקוח-
נפש של כל היהודים הנמצאים בארץ ישראל. ועוד זאת: (היות ולא מספיק להקים בשטח
של מאות קילומטרים רק מספר יישובים, הנה) ישנם אנשים המוכנים להיעמד על כל
הגבול; ישנו כסף די והותר להחזקתם שם. שעל-ידי-זה הגבול יהיה שמור - אף מחבל לא
יוכל להסתנן לתוך הגבול; והעיקר: על-ידי יישוב הגבול - סוף-כל-סוף - יראו שהיהודים
מוכנים להגן על יהודים אחרים, לא רק בדיבור, ולא רק על-ידי שליחת שלוחים, ולא רק
במקרה שכל השבעים אומות יסכימו על זה - אלא (יסכימו להגן על אחיהם היהודים)
אפילו כשזה לא בהסכמתם של אומות-העולם. וזאת, היות שהיהודים החליטו שזה ענין
הנוגע להגנת בני ישראל.

ולמרות כל זאת - הודיעו מיד שכלל לא מתכוננים להגן על הגבול, ואלה שרוצים ללכת
ולהתיישב שם - לא יקבלו כל עזרה והגנה. ולא זו בלבד, אלה שכבר התיישבו - גירשום
משם.

וכאמור לעיל: כאן לא מועילים תירוצים שההתיישבות היא נגד החוק - מאחר שעל פי
החוק די בכך ששני אנשים (=ראש הממשלה והשר הממונה על ההתנחלויות. - המו"ל)
יחליטו להתיישב ולעשות זאת בפועל ו"אין אחר מעשה כלום"¹².

מיום ליום נהיה המצב רק קשה יותר ויותר.

12) ראה בבא-מציעא יז, סע"א.

318

מה עושים? - מקימים את תנועת "שלום עכשיו" שסאדאת נותן עליה 'יישר כוח'. וזאת,
(כאמור) היות והוא מקווה לקבל את כל מה שהוא דורש. זוהי הסיבה שהוא מעניק את
ברכתו גם לשליח שנשלח לארצות-הברית.

והפלא הגדול הוא כאמור: כל אותם ענינים שהביאו תועלת כספית בלבד (וגם בהם
גופא - הוצרכו לוותר בחלק מהמקרים) - היו מוכנים להיכנס עבורם למחלוקת. אך בשעה
שמדובר אודות פסק-דין ברור בשולחן-ערוך (שזה גם הפסק הברור של כל המומחים
(הגדולים) לעניני צבא) - שחייבים להגן על הגבולות ואם לא יגנו כדבעי ושעל אחד ישאר
פתוח, הרי שבכך פותחים לפניהם את כל הארץ - הנה דוקא בענין זה מתעסקים עם כל
הכחות, ואף הזמינו על עצמם לחץ מהפחדנים שילחצו ויבלבלו (עוד יותר) ולא יניחו להגן
על העם היושב בארץ הקודש.

ליישוב השטחים אין כל קשר לקדושת הארץ - אלא זה ענין הקשור אך ורק ליוקר
ולקדושה של "נפש אחת מישראל" (בכל מקום ובכל זמן שהיהודי ימצא) שהיא "עולם
מלא"⁴⁷³.

ובפרט לפי מה שכל המומחים אומרים פה אחד, שאי-יישוב השטחים נוגע, לא רק
ל"נפש אחת מישראל" אלא לכל העם היושב בארץ הקודש (ואין כאן המקום לחזור עוד-
פעם על דבר המצער).

ויהי רצון שיסתפקו ברמז שהראו לנו אודות הגבול המזרחי (נוסף לזה שעכשיו כולם
מודים בטעות שנעשתה בנוגע לצור ומזה למדו לכל הפחות בנוגע לגבול המזרחי). ומזה
יבינו לאמיתו את המסר ש"פירצה קוראת לגנב"⁴⁷⁴ ובפרט לגזלן, ועל-אחת-כמה-וכמה
כשמדובר אודות רבים - ולכן, יש ליישב את הגבול (לא בגפנים, תאנים וזיתים, אלא)
באופן שיספק הגנה.

ואפילו לדעת אלו הצועקים שעל הלכה אי-אפשר לסמוך (חס-ושלום), אלא חייבים
חוק שגם יהודים המכונים 'חילוניים' יסכימו לו - הנה על-פי חוק אין שום בעיה ליישב את
השטחים. ולטענה, שהמצרים לא מסכימים לפעולת ההתיישבות - אזי, אם יתחשבו בכל
אלו שלא מסכימים - הרי שאז יצטרכו להתחשב גם בשאר דרישותיהם, היה-לא-תהיה.

כל המדובר הוא אפילו אודות חוץ-לארץ, ועל-אחת-כמה-וכמה כשמדובר אודות ארץ
הקודש, שנוסף על הקדושה שבכל יהודי בפני עצמו נוספת הקדושה של היהודים בארץ
הקודש שנעשים "אוכלסא" - שזה קשור עם ארץ הקודש דווקא כפי שהגמרא אומרת¹⁵
"אין אוכלסא בבבל". רק בארץ ישראל ישנו הענין של אוכלסא.

ויהי-רצון שכשמתחיל השבוע של "בהעלותך את הנרות" עד לאופן ש"תהא שלהבת
עולה מאליה"¹⁶ - שזה ייעשה על-ידי אהרן הכהן שהוא "איש החסד"¹⁷ ופועל שימשיכו
מלמעלה את כל הברכות שקראנו בפרשת השבוע¹⁸ "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך
ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שזו הדרך לענין של שלום שמתחיל מהקב"ה -
לציית לפסק-דין של הקב"ה כפי שנדפס בשולחן-ערוך החל מהפסק-דין האמור לעיל
("נכרים שצרו וכו'").

• . . ובקרוב ממש נזכה ל"אני מראה לכם נרות של ציון"¹⁹ - ונזכה לבנין בית-המקדש
  השלישי, בקרוב ממש.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת נשא תשל"ח)

• 15) ברכות נח, א.

• 16) שבת כא, א. פירש"י על-הפסוק.

• 17) תורה אור תצוה פב, א.

• 18) פרשתינו ו, כד-כו.

• 19) ראה ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשיט.

320

ליישב את כל הגבולות - לא להשאיר שום פרצות!!!

כשם שבסיפור של גאולת י"ב-י"ג תמוז - המעצמה הכי חזקה (דאז) העמידה את עצמה
נגד קיום תורה ומצוות - ולא הצליחה. כך יש לדעת שבשעה שמגיעה מדינה, ומפריעה ולא
מאפשרת לעשות בארץ ישראל את הצריך לעשות - הרי זה לא יצלח בידה.

וגם אם ישנם יהודים שמנסים לעשות זאת - "דור תהפוכות המה", ש'נהפכים'
מהאמונה שישנה בה' אלוקי ישראל (תורה ומצוות), ותמורת זה - להבדיל - מאמינים בגוי
ובחומריותו, על-ידי שאומרים "עז העם היושב בארץ"¹ - קשה ליהודי להפוך את גשמיות
העולם לקדושה - ולא מסתפקים בזה: אלא אף "ירך את לבב אחיו כלבבו"^{475 476} הוא משפיע
על היהודים שבסביבתו שגם הם יפחדו מחומריות העולם, ושיפסיקו לעשות את ציווי ה' -
הפצת תורה ויהדות בכל מקום שרק אפשר להגיע.

הרי יש לדעת, שאין להתחשב עם שום מניעות ועיכובים. ואותם מעכבים הנ"ל, הם
בדוגמת אלה שעיכבו את היהודים במדבר שלא ייכנסו לארץ ישראל.

על כל אחד מהיהודים הדרים בארץ הקודש, מוטלת השליחות המיוחדת לעשות מכל
הענינים של ארץ ישראל ("זה פריה") שיהיו באופן של "פרי הארץ לגאון ולתפארת"⁴⁷⁷ זאת-
אומרת, שיכירו שזוהי "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש"⁴⁷⁸ שאלה
הם השבעה מינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל, שזה קשור עם זה שארץ ישראל היא הארץ
הידועה, "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" וכל
הענינים שגובלים שם קשורים עם "למטר השמים תשתה מים"⁴⁷⁹. כלומר, שאפילו הענין של
מטר כפשוטו קשור גם עם השמים. היינו, שהכל קדוש והכל שמיימי אף מה שיורד לארץ
הלזו התחתונה.

ועל-ידי-זה כובשים את "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ טובה ורחבה" וגבולותיה, לפי
איך שתורת אמת ותורת חיים הראתה, וזה יהיה באופן ש"וחרב לא תעבור בארצכם" (לא
רק חרב של שונא אלא) אפילו "חרב של שלום"⁶, חרב שרוצה לשמור על השלום - גם לא
תעבור בארצכם. ובאופן שלא יפריע למנוחת הנפש, ולמנוחת הגוף, מאחר שיהיה
"ושכבתם ואין מחריד" שבא כתוצאה מ"ונתתי שלום בארץ" שלום אמיתי, המשתלשל
מכך ש"בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"⁷.

ובמילא הולך הוא עם כל העוז כפי שראוי לשלוחו של הקב"ה (היות ויש לו שליחות
מהקב"ה עצמו, שהוא הבעל הבית על כל העולם כולו). ובשעה שהולך הוא בשליחותו של
הקב"ה ואומר זאת בכל תוקף, באופן של דברים היוצאים מן הלב - אזי הוא מצליח, מאחר
שלפני האמת מתבטלים.

ואז נהיה כפי שהקב"ה רוצה, היות ו"לב מלכים ושרים ביד ה'"⁸ ואזי ישנה את כל ארץ
ישראל לגבולותיה במנוחת הנפש ומנוחת הגוף, באופן של "ונתתי שלום בארץ", היות והם
רואים ויודעים שאנחנו בעלי בתים של ארץ ישראל, ובמילא בעלי בתים על כל חלקיה.

וכיון שכך, יכול היהודי ובניו וכל אשר לו להתיישב שם וכלל לא להגיע למלחמה
והתגרות בגוים! - מה שדרוש הוא רק התוקף לעשות זאת במעשה בפועל.

וכל זה נעשה על-ידי שעומדים באופן של "קוממיות - בקומה זקופה"⁹. מחזיקים
בקב"ה שהוא "קוממיות" על-ידי שאוחזים בתורה ומצוותיה שהם נצחיים. ובלשון
הרמב"ם¹⁰ "זאת התורה לא תהא מוחלפת".

ועד שלא תשאר שום נקודה פנויה בכל ארץ ישראל לגבולותיה. ובפרט שעכשיו זה
קשור עם פיקוח-נפש ממשי, ולכן חייבים ליישב את כל הגבולות, ובאופן שלא יישארו
שום פירצות, ושכל זה יהיה מבוצר, החל מביסוס והפצת לימוד פנימיות התורה (יחד עם
נגלה דתורה).

• 6) בחוקותי כו, ו. וראה תענית כב, ב.

• 7) שם, ג ואילך.

• 8) על-פי משלי כא, א.

• 9) בחוקותי שם, יג. וברש"י שם.

• 10) י"ג עיקרים. הל' יסודי התורה פ"ט ה"א.

322

וכל זה נותן את הכח לעבור את הימים האחרונים בגלות, בשמחה וטוב לבב, ובהרחבה,
בכל ארץ ישראל, על-ידי שלימות הארץ. ובכל חוץ לארץ על-ידי שלימות העם, שתלוי
בשלימות התורה ומצוותיה בכל פרטיהם.

וזה מקרב ומזרז שתהיה ההכנה הקרובה לענין של אחישנה - ונזכה לייעוד שעתידה
ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל ועתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות ונזכה
ללכת לקבל את פני משיח צדקנו, שהוא יסיים את הגלות, "ויקבץ נדחי ישראל" שעל ידיו
יתחיל קיבוץ גלויות האמיתי, וקודם לזה "ויבנה בית-המקדש במקומו"⁴⁸⁰ בקרוב ממש
בביאת משיח צדקנו יבוא ויוליכנו קוממיות לארצנו, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב
ממש.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת שלח תשל"ח)

הפחד מהגויים לאחר מלחמת ששת-הימים - הוא זה שעיכב את הגאולה!

בפרשתנו - פרשת בלק - מסופר שבני ישראל עמדו כבר על שפת הירדן, וכל מה
שנשאר להם, הוא רק לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ישראל. וכמו-כן גם עתה, נמצאים
אנו ברגעים האחרונים של הגלות - ממש לפני ה'אתחלתא דגאולה'¹.

והיות ונמצאים אנו ברגעים האחרונים של הגלות - אזי אין להתפעל מפיתויים ומטענות
שונות ומשונות של הגויים, וגם של היהודים בענין שלימות הארץ - ומסיבה שונה ומשונה
עדיין לא קלטו את האמת שכל ארץ ישראל לגבולותיה שייכת לכל היהודים, ואפילו על^-פי
חוקי אומות^-העולם אף אחד אינו בעל^-הבית, ולאף אחד אין רשות ויכולת למסור חלקים
מארץ ישראל.

ואם לאותו יהודי נדמה שכאשר יעלים הוא את האמת (אודות שייכותה של ארץ ישראל
ליהודים) אזי הוא ירמה מישהו - עליו לדעת שחוץ ממנו עצמו אין הוא מרמה בכך את אף
אחד, כיון שמאז נבואת בלעם יודעים כבר אומות^-העולם שבאחרית הימים תהיה ארץ
ישראל שייכת ליהודים, והם רואים ללא כל ספק שכעת נמצאים אנו כבר בתקופת 'אחרית
הימים' - המתבטאת בנסים הגלויים שהקב"ה עושה בארצנו הקדושה.

אילו זכינו - היתה מסתיימת הגלות ומתחילה האתחלתא דגאולה כבר אחרי הנצחון
במלחמת ששת-הימים, ויחד עם זה גם הגאולה האמיתית והשלימה; אולם מאחר ולא זכינו
- באו אנשים מוגי לב, פחדנים, שיש להם רגש^-נחיתות בפני הגויים, ושלחו מיד משלחת
לוושינגטון להודיע שהם מוכנים למסור בחזרה את השטחים שכבשו, כיון שהם לא רוצים
להסתכסך עם ה'גוי', ורוצים לשאת^-חן בעיניו - וזה עיכב את הגאולה! ובינתיים נמשך
החושך כפול^-ומכופל של הגלות בגלל אותם מוגי^-לב שלא היה בהם התוקף להחזיק
במתנה הגלויה שהקב"ה נתן להם, אלא רק את התוקף לפעול על עם ישראל ש"ירך את
לבב אחיו כלבבו"^{481 482}.

הקב"ה נותן ליהודי את כל הכחות שישנם, אלא שהוא נותן לו גם בחירה כיצד לנצלם,
וגם שיהיה אצלו "אל יבוש מפני המלעיגים"⁴⁸³ - שזה מדובר אפילו בין יהודים, ועל^-אחת^-
כמה^-וכמה ש"אל יבוש" מהמלעיגים הגויים - שהם "רגשו גויים ולאומים יהגו" כיון שכל
זה הוא "ריק"⁴⁸⁴ - ובמקום לנצל את התוקף שהקב"ה נתן משתמשים בזה על-מנת להחליש
יהודים אחרים!

הפחד מהגויים - הוא זה שהאריך את הגלות הקשה והמרה ואת החושך הכפול
והמכופל בכמה וכמה שנים!

גופו הגשמי של היהודי יכול להתבטל ברוב הגוי; אך נפשו - לא!

התקווה היא שיצאו ידי^-חובה ויסתפקו בטעות המרה שעשו למרות שגם עכשיו, ישנם
יהודים שנאחזים בכחות האחרונים של קץ הגלות, ומתביישים להראות שהם יהודים
ולהראות את התוקף וה'גאון יעקב'. ודבר זה אי-אפשר להסתיר, כיון שאין לנו בחירה על-
כך, שהרי הקב"ה עצמו בחר בכל יהודי ובכל היהודים - וגם באותם יהודים.

בושה זו ביהדותם מתבטאת גם בכך שהם מוכנים לרשום גוי כיהודי, למרות שזה היפך
ההלכה, העיקר לשאת חן בעיני הגוי, ושכולם ידעו שהוא אינו אוהב ישראל.

וכיון שכבר ניסו ללכת בשיטת הכניעה כמה וכמה פעמים וכל פעם נכשלו בזה, הנה
כדאי שינסו ללכת פעם אחת ויחידה על^-פי דרך התורה "תורת חיים" - הנקראת כך היות
והיא הוראה בחיים - ו"תורת אמת" - שהיא מגלה את האמת.

אך כיון שנתנו ליהודים בחירה, לכן, אם רוצים הם באפשרותם לבחור בדרך הנכונה,
אך מאידך יכולים הם לבחור בדרך הכניעה - ובכך, להשאר בגלות בה הם משאירים גם,
יהודים נוספים וגם את השכינה בגלות הפנימית, ועל^-ידי זה גם בגלות תחת אומות^-העולם
רחמנא ליצלן.

והנה, כשמדובר אודות מסירת חלקים מארץ הקודש - שזה יכול לגרום לפיקוח^-נפש
של יהודים. מה שייך שהוא ידון עם יהודי או לא יהודי, על עניין זה של פיקוח-נפש, בה-
בשעה שהתורה אומרת שכל התורה בטילה כדי להציל יהודי אחד!

על טענה זו עונה היהודי שהוא נוהג כך מכיון שהוא מתבייש מהגוי, אך מה זאת אומרת
"להתבייש מהגוי"? הרי אתה יודע שהינך שייך לעם הנבחר מכל העמים - "אתה בחרתנו
מכל העמים"⁵.

אם כבר הינך מתבייש - עליך להתבייש מרגש הנחיתות שיש לך בפני הגוי בה^-בשעה
שהקב"ה נתן לך כהורים את אברהם יצחק ויעקב, ואת שרה רבקה רחל ולאה; ובשעה
שהורי הגויים אכלו בשר^-אדם, היהודים קיבלו את עשרת^-הדברות ואת כל התורה, וכבר
היתה להם דרך סלולה עם כל הפרטים, עד שאפילו הגויים לומדים מדרך זו - כמו-שכתוב
"הלכו גויים לאורך"⁶!

אך במקום זאת הולך הוא לאותו "קניבל", שממנו יצא הנכד והנין, ומכריז ש'תרבותם'
היא החשובה ותורתינו אינה אלא עניין פרטי.

זהו דבר נורא להנהיג קיבוץ שלם של יהודים בשיטה זו, שכאשר חיים בעולם שיש בו
גויים שיש להם 'תרבות' אחרת צריך לנהוג כמותם, היות והרי "אתם המעט מכל העמים"⁷.

טענה זו (שהיות ו"אתם המעט מכל העמים" ממילא על היהודים להתבטל ברוב ה'גוי')
שייכת רק כאשר יכולה להיות מציאות שיהודי יתערב בין הגויים.

כפי שידוע הדין שביטול ברוב שייך רק כששני דברים מתערבים יחד ונעשים למציאות
אחת. אך כאשר המיעוט הוא מציאות בפני-עצמו, הוא אינו מתערב עם הרוב - ולא שייך
בזה כלל העניין של ביטול ברוב, כיון שזוהי לא אותה מציאות.

הסיבה לכך היא: שכשמדובר על כמות, אזי כאשר כמות קטנה מתערבת בכמות גדולה
יותר בטילה היא ברוב; אך כאשר מדובר אודות יהודים, לא שייך לומר שיהודי יתבטל
(ברוב) כלפי הגוי, כיון שמדובר על הבדל איכותי ולא על הבדל כמותי.

• 5) ראה רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ד.

• 6) ישעי' ס, ג.

• 7) לשון הכתוב - ואתחנן ז, ז.

326

גופו הגשמי של היהודי אכן יכול להתבטל ולהתערב ברוב הגוי; אך הנפש האלקית -
גם אם ירצה בכך - אינה יכולה להתבטל בפני הגוי מאחר ש"גם בשעת החטא היתה באמנה
איתו"⁴⁸⁵ - הנפש האלוקית לעולם אינה מתערבת בגויים, כיון שתמיד היא "באמנה איתו" עם
הקב"ה; ולכן, כשם שהקב"ה אינו יכול להתבטל, חס^-ושלום, כך גם הנפש האלוקית של
יהודי אינה יכול להתבטל.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת בלק, שבעה-עשר בתמוז (נדחה) תשל"ח)

ויתור לגוי מוביל לרדיפה נוספת, לחץ נוסף ומכה נוספת!

ידוע אשר מסירת חלקים מארץ ישראל היא פיקוח-נפש וודאי. לאחרונה, אף רואים זאת
בצורה ברורה:

נשיא מצרים הצהיר בגלוי שעל כל חייל שישראל תעמיד בסיני (שעל-זה ארצות-הברית
הסכימה), הוא יעמיד שניים.

ואם את זה הוא אומר בגלוי - הרי שאין לשער עד כמה גרועים הענינים שהוא מתכנן
בסתר.

סיני (אשר בה יועמדו חיילים מצריים) כלל אינה רחוקה מירושלים העתיקה ומערים
אחרות בארץ ישראל (אמנם ברוחניות - המרחק הוא עצום ביותר, אך כאן מדברים אפילו
כלפי אלה שכל החשבונות שהם עושים - הם חשבונות גשמיים, שאז, סיני וירושלים
העתיקה אינם רחוקות כל-כך אחת מהשניה) והעמדת הצבא שם עלולה לסכן ולהביא
למצבים של היפך קיום העם והיפך הבטחון רחמנא-ליצלן!

ואמנם יש להאריך בפרטי מקרה מבהיל זה - אולם אין זה הזמן לזה. מה-גם, ש'חבל על
הזמן' מלדבר אודות זה.

כעת מוכח גם שאנו נמצאים בחושך כה גדול, וכלל לא שייך לומר שאנו ב'אתחלתא
דגאולה'¹, כדלהלן:

כשלפני זמן מסויים קיבלה הממשלה החלטה
חיובית - הנה תמורת הציפייה לראות בזה יד ה'
ותחילת ההתממשות של ה"אמת מארץ תצמח"² -
הנה בפועל אותם אלה שלוחמים רחמנא-ליצלן
בקב"ה ובתורתו - נעמדו ואמרו שלא יניחו בשום
אופן לבצע החלטה זו;

 

בכך הם נעמדים כנגד כל הענין של 'שלימות

• 1) וראה בארוכה לקו"ש ח"ה עי 149 העי 51.

• 2) תהלים פה, יב.

328
הארץ'; כנגד בטחון היהודים הנמצאים בארץ הקודש, "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלוקיך
בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"⁴⁸⁶ (שבטחון הארץ תלוי בהקב"ה - "לא ינום ולא יישן
שומר ישראל"⁴⁸⁷ - אשר הוא מגן על כל-אחד-ואחד מהדרים עליה).

וכפי שמסופר לגבי אחז שכשישעיהו הנביא הציע לו לעשות נס (בנוגע לכמה ענינים,
כולל גם נגד סנחריב) - אחז אמר שהוא אינו רוצה את הנס בכדי שלא יצא מכך קידוש שם
שמים⁴⁸⁸.

וכך גם הם נוהגים: מוכנים הם להעמיד בסכנה את בטחונם של שלוש מליון יהודים
(וגם את בטחונם של הלא-יהודים) החיים בארץ ישראל; מוכנים הם לעשות ענין שקרי,
היפך השלום, היפך האמת, היפך התקוה - וכל זאת, בכדי להביא לידי ביטוי את הנצחנות
העצמית.

וכל זאת הם עושים ב"א זידענע זשופיצע" (=מעיל משי)⁴⁸⁹; אומרים הם שזה יביא
שלום, בטחון ויגרום לעוד אנשים ליהפך ליהודים - שזה בדיוק ההיפך מכך.

אין צורך להאמין בכך - אך בכל תקופה בחיי עם ישראל ראו, שכשהלכו עם השיטה של
וויתורים על עניני יהדות בכדי לרצות את הגוי - קיבלו רדיפה נוספת, לחץ נוסף, ובסופו
של דבר - מכה נוספת.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת פנחס תשל"ח)

דווקא יישוב הגבול מבטא עמידה בתוקף - היות ו״אין אחר מעשה כלום"!

כעת כבר צועקים ככרוכיא שחבל שלא יישבו את השטחים קצת זמן לפני^-כן, שאז לא
היו את כל הצרות^-צרורות שישנן עכשיו, לא היו צריכים לתרץ את עצמם ולהתחרט
ולהזמין על עצמם לחץ וכו'.

אבל היות ו"היפלא מה' דבר"¹ (בתמיה) - לכן "יערה (על היהודים שיכולים לפעול
בזה) רוח ממרום"² "בשעתא חדא וברגעא חדא", וכל אחד מהם יעשה את מה שצריך
לעשות כדי לקיים את הפסק^-דין הברור בשולחן ערוך אורח^-חיים הלכות שבת³ (שאודותיו
דובר כבר כמה פעמים) - ליישב את כל הגבולות כדי שלא יכנסו אוייבים, חס^-ושלום,
אפילו לא "על עסקי תבן וקש", ושזה יהיה בעגלא דידן ובדרכי נועם ודרכי שלום ובשמחה
וטוב לבב, וזה לא יזיק לאף אחד היות ו"ה' ילחם לכם ואתם תחרישון"⁴ - למטה מעשרה
טפחים ובעגלא דידן.

ואין לערב בזה עניני פוליטיקה - הן אלו שלא יכולים לפעול כלום בזה, ואפילו אלו
שיכולים לפעול - אלא יעשו במעשה בפועל ש"המעשה הוא העיקר"⁵. ובשעה שיתמסרו
לעניין ויעשו את המעשה בפועל - אזי "אין אחר מעשה כלום"⁶ וכך זה ישאר בפועל.

ובפרט שהתיישבות זו מיוסדת על דיבורו של הקב"ה (ש"דיבורו של הקב"ה חשוב
מעשה") בברית בין הבתרים⁷ ש"לזרעך נתתי את הארץ הזאת", שכל ארץ ישראל
לגבולותיה היא נחלת כל יהודי וכל היהודים, כמדובר כמה פעמים.

(מעובד ע"פ שיחת אור ליום ו' ערב-שבת-קודש - ט"ו באב - פרשת ואתחנן תשל"ח)

• 1) וירא יח, יד.

• 2) ישעי' לב, טו.

• 3) סשכ"ט ס"ו.

• 4) בשלח יד, יד.

• 5) ראה אבות פ"א מי"ז.

• 6) ראה בבא-מציעא יז, א.

• 7) לך-לך טו.

330

רב הפוסק להחזיר שטחים כדי שהגוי לא יתרגז - עליו להיות הראשון שיעזוב את הארץ!

כשפוסקים פסק-דין בנוגע למסירת שטחים מארץ ישראל, הנה מלבד זאת שארץ
ישראל שייכת לעם ישראל מצד ההלכה, הנה ישנו ענין נוסף, שאין לו כל קשר לבעלות על
ארץ ישראל אלא זהו ענין הקשור עם פיקוח-נפש כפשוטו. ולכן, צריכה להיות רצינות
והתבוננות מיוחדת, כשפוסקים דין בשאלה זו, שהרי אין זו שאלה הלכתית גרידא, אלא
פיקוח-נפש!

ולדעתי, פסק^-הדין בנושא זה הוא הלכה ברורה בשולחן ערוך⁴⁹⁰: שכשיש "עיר הסמוכה
לספר" וגויים רוצים להכנס אפילו "על עסקי תבן וקש", "יוצאים עליהם בכלי^-זיין" ואפילו
בשבת. היות וזהו ענין של פיקוח^-נפש, שדוחה את כל התורה כולה.

[יש להוסיף: שדין זה הוא כאשר מדובר אפילו על "עסקי תבן וקש"; ובעניננו: הטובים
שבהם אולי חושבים על "תבן וקש", אבל השאר חושבים על ענינים אחרים לגמרי. ואפילו
כמה מהטובים שבהם אמרו בפירוש מה הם רוצים באמת, וכדלהלן]:

וכשיבצעו פסק-דין זה, מפני הציווי ובכוחו של הקב"ה - 'אלקי הצבאות', אזי "תפול
אימה ופחד" על אומות העולם, ולא יצטרכו היהודים לעמוד עם הנשק יותר מזמן קצר, ועד
שכלל לא יצטרכו בו.

כדי שהענין יובהר לנו בצורה הברורה ביותר, הראה לנו הקב"ה, שיאמרו אוייבי ישראל
בגלוי מהי תביעתם, והיא, שהיהודים שהגיעו לארץ ישראל לאחר שנת תש"ח יארזו את
חבילותיהם ויעזבו אותה, ואם לא יעשו זאת - הרי שהם יתרגזו, ועלולים הם לפתוח
במלחמה.

זאת אומרת: שאלו שאינם רוצים לקשר את המעמד ומצב העכשווי עם פסק הדין
הברור של השולחן ערוך וטוענים שלמען פיקוח^-נפש צריכים לוותר ל'גוי' בכדי לא להרגיז
אותו - בזה נותנים הם הוראה, שכל היהודים שהגיעו לארץ ישראל לאחר שנת תש"ח יארזו
את חבילותיהם, יעזבו אותה ויחפשו אי^-שם עיר מקלט, רחמנא ליצלן!

ומכיון שהתורה היא 'תורת אמת' ואי^-אפשר לעשות בה 'פשרות', כאשר פוסקים דין -
צריכים לפסוק באופן נחרץ: שבכדי להרחיב את גבול ישראל, ברור שאסור לעשות מעשה
שממנו יכול להיגרם פיקוח-נפש, אך בעניננו המצב שונה בתכלית, היות שכשמוותרים
להם פותחים לפניהם את כל הארץ לפניהם, רחמנא ליצלן, היות וכל ארץ ישראל היא
במעמד ומצב של "עיר הסמוכה לספר" - עיר גבול.

אלו מהאויבים שאמרו בפירוש שהיהודים שהגיעו לארץ ישראל לאחר שנת תש"ח,
צריכים לעזוב את הארץ הם מהממוצעים שבהם; כיון שהגרועים שבהם טוענים שארץ
ישראל אינה שייכת אפילו ליהודים שהיו בארץ לפני תש"ח, ולכן גם עליהם לעזוב את
הארץ. ולאותם ה'גרועים' ישנה היכולת ללחוץ על ארצות-הברית, כיון שהם מהמדינות
שבבעלותם חלק נכבד מהנפט העולמי.

ומזה מובן, שאם דעתו של רב זה היא, שאסור להרגיז את הגוי מצד פיקוח-נפש,
ובמילא צריך לוותר להם על שטחים כדי למנוע סכנה ליהודים - עליו להיות הראשון
לקחת את חבילותיו ולעזוב את ארץ ישראל, כיון שה'גוי' אמר במפורש שזה עלול
להביא למלחמה. ובפרט, שהיהודים הנמצאים בסביבת הרב מסתכלים כיצד הוא נוהג, וכל
עוד הוא לא עזב, גם הם לא יעזבו, וזה יכול להביא למלחמה רחמנא-ליצלן!

הקב"ה העמיד את המעמד ומצב באופן ברור ביותר:

כאשר מדובר אודות "עיר הסמוכה לספר", והאויבים אומרים שהם באים רק "על עסקי
תבן וקש", הבהירה התורה לפני מאות שנים, שהיכן שהשאלה רק תהיה - בארץ ישראל או
בחוץ^-לארץ, בכל-מקום שישנו ישוב של בני ישראל עד לפינה נידחת בעולם - "יוצאים
עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהם את השבת". ועל-אחת-כמה-וכמה בעניננו, שהאויבים
מבהירים במפורש שהם לא באים "על עסקי תבן וקש", אלא על ענינים חמורים פי כמה
וכמה; ודוקא באופן כזה מגינים על כל המדינה עם כל היהודים הנמצאים בה, עד שזהו
עניין של פיקוח^-נפש שדוחה את כל התורה כולה.

ובפרט שבמצב זה, לא צריכים לדחות שום דין מהתורה, עבור פיקוח-נפש, כיון שזהו
דין מפורש, פשוט וברור ללא שום רמזים ודרושים, בשולחן ערוך הלכות שבת סימן שכ"ט,
שכך צריכים לנהוג.

(מעובד ע"פ שיחת כ"ף מנחם-אב תשל"ח)

פלישת סוריה ללבנון - הוכחה שאין לסמוך על ערבויות!

ישנה מדינה מצפון לארץ ישראל (=לבנון), שאינה קשורה עם יהודים וכמעט שאין שם
יהודים, ובמילא לא שייך שם הענין של "עשו שונא ליעקב"⁴⁹¹, וגם אין שום טענה שמדינה
זו לקחה משהו מהכובש, ולמרות זאת - נכנס לתוכה צבא ממדינה סמוכה (=סוריה) ורוצח
שם מיום ליום אנשים חפים מפשע, (ולא אנשים שלחמו אתם או שכבשו מהם משהו
בעבר) רחמנא ליצלן!

התירוץ שמצאה מדינה זו למסע הטבח הוא, שמאחר וצריך להביא שלום צדק ויושר
בעולם - מביאים הם לשם אנשי צבא עם כלי נשק, והורגים מידי יום ביומו אנשים, נשים
וטף חפים מפשע! ולא בלילה, ובהחבא, אלא בגלוי לעיני השמש, וכל אומות^-העולם
עומדים מסביב, ולמרות שמרעישים ומתחננים בפניהם שיצילו את המצב, אין הם
מתייחסים לכך, ואין הם עושים מאומה. וכך נמשך מצב זה שבועות וחדשים, ובמיוחד
בימים האחרונים.

ישנם מספר מדינות, שנתנו את ערבותם לכך שהערבים יקיימו ולא יפירו את ההבטחות
שהבטיחו במסגרת 'הסכם השלום'. והנה, אותם מדינות, יודעים היטב מה שקורה כעת
בלבנון, ולמרות שמפצירים בהם שיעשו משהו - הם אינם טובלים אפילו אצבע אחת במים
קרים - וזה כלל לא אכפת להם.

ומזה רואים עד כמה אי אפשר לסמוך על הבטחות. שהרי גם בנוגע למדינה זו הם
הבטיחו הבטחות ולא קיימו אותם. ועל-אחת-כמה-וכמה שבנוגע לארץ ישראל שלא
יקיימו את ההבטחות. מאחר שבנוגע למתרחש עתה בלבנון ובסוריה - ניתן לטעון, שיש
להתערב כיוון שפלישתה של סוריה אינה מוצדקת מאחר וסוריה לא יכולה לטעון היינו
במקום זה קודם ועתה רוצים אנו לחזור, שהרי לא היו שם קודם. אך כאן, מדובר בחברון,
שכם וירושלים העתיקה שבהם נמצאים כבר עשרות אלפי ערבים, וברגע שיתנו להם
ממשלה עצמאית, הרי אז יטענו הם: "לנו הארץ", ואין אנו מחוייבים להבטחותינו,
ובמקרה זה גם המדינות שהבטיחו שיתערבו לא יוכלו, כיון שטענות הערבים לכאורה
צודקות. ואם בלבנון - טענת הפולשים שם אינם מוצדקת, ועם-כל-זה לא התערבו
המדינות, הרי שבנוגע לארץ ישראל, בה טענת הערבים מוצדקת [כביכול, היה-לא-תהיה] -
כל-שכן שהם לא יתערבו.

בזה שהערבים יכולים לטעון "לנו הארץ" - אשמים ממשלות ישראל שבמשך עשרת
השנים האחרונות מאז שחרור השטחים - לא התירו ליהודים ליישב שטחים אלו. והערבים
שרואים זאת טוענים: הרי אתם בעצמכם לא התרתם ליהודים להתיישב במקומות אלו,
ואם-כן, ברור שירושלים העתיקה, חברון, שכם ושאר השטחים שייכים לנו, אחרת הייתם
מתירים ליהודים להתיישב שם.

במשך כל עשר השנים שעברו מאז המלחמה, הרעשתי על כך בחשאי, ולא רק שזה לא
הועיל שלא יישבו שם מאות אנשים במשך עשר שנים אלו - אלא אפילו אנשים ספורים לא
יישבו שם - בטענה שזה יכול היה לגרות ולהרגיז את הגויים. אך בפועל לא הרויחו כלום
בכך, והיות ובין^-כך התגרו בגויים, נוצר לחץ מבהיל, והלחץ גודל (לא רק משבוע לשבוע,
אלא אף) מיום ליום. ובכל יום מתחדשים סברות חדשות, שונות ומשונות, שבכדי שיהיה
שלום ובטחון - צריכים להחליש את ההשגחה של היהודים על הערבים!

לא מדובר כאן אודות מדבר סיני או מקום המרוחק 50 קילומטר מהישוב, שאז ניתן היה
לחשב האם יכולים הם לירות משם אל הישוב או לא; מדובר כאן אודות ירושלים העתיקה,
חברון שכם ורמאללה, ערים הנמצאות בארבעה אמות של ירושלים החדשה שהיא ליד
ירושלים העתיקה באופן של "סמוכה ונראית"². ולמרות זאת, בא יהודי ורוצה לשכנע
מישהו שאם יורידו את ההשגחה מהערבים הנמצאים שם יהיה יותר בטחון ויותר שלום,
אף שבכך יתאפשר להם לצבור נשק.

 

ואם לפני כמה שנים, כשהיתה השגחה חמורה על הערבים המתגוררים בירושלים
העתיקה, בכל זאת, מצאו שם נשק וארגונים [כידוע

ממה שכבר נתפרסם מפני שלא יכלו להעלים יותר

(עד שהיה האירוע עם הכומר הידוע) וכאשר

נתעניין ויוודע לנו כמה תפסו שלא נתפרסם, אזי

• 2) ראה מגילה ב, ב.

334

תסמרנה שערות הראש!], על-אחת-כמה-וכמה שכאשר יורידו מהם את ההשגחה החמורה
ויתנו להם בעלות - הרי בודאי שלא יוכלו להשגיח על המחבלים, ולא על כמות כלי הנשק
שהם יצברו.

אי-ישוב יהודים בחברון, שכם, ירושלים העתיקה - סכנה חמורה!

ומה שיקרה לאחר שייחתם ההסכם הוא: שהמחבלים ידרשו את השטחים ששוחררו,
בטענה, שהיהודים בעצמם חתמו ובכך גם הודו ששטח זה אינו שייך להם. והדבר היחיד
שישאר הוא נייר בו מבטיח סאדאת שלא יתן שיאיימו וילחצו על היהודים, אף שהמחבלים
אמרו שהם יסירו את ראשו של סאדאת בעקבות הבטחותיו אלו. כך שגם נישאר נקיים
משטחים, ואף מהבטחות.

ולמרות שזה מה שעלול להתרחש, היה-לא-תהיה, באים יהודים ואומרים שיש להוריד
את ההשגחה החזקה מהערבים, ולסמוך על הבטחות שנחתמו על פיסת-נייר על-ידי אדם
שאינו בר-סמכא, כלל כאמור לעיל.

הנהגה זו לא ניתנת כלל להבנה בהגיון שכלי. שהרי, גם כשהייתה השגחה תפסו נשק
בשטחים המשוחררים. ולמרות זאת, מתעלמים מכל זה, ורק מה שהיו מוכרחים לפרסם
מחוסר ברירה - פרסמו, אך ישנם פרטים רבים באין-ערוך מזה שלא פורסמו.

אותם אלו שאמורים להכריע כיצד בפועל יהיה, יודעים מעובדות אלו. לפני שהם
מורידים את ההשגחה על הערבים שם, ראוי שיבדקו ויבררו שוב מה היה שם במשך עשר
השנים האחרונות - שאז היתה השגחה.

וכבר לפני עשר שנים טענו שאם לא יישבו ביהודים את כל השטחים המשוחררים -
יביאו בכך צרה על עצמם, רחמנא ליצלן, היות ואי^-יישוב יהודים שם, יש לו פירוש אחד
ויחיד: ששטחים אלו לא שייכים ליהודים!

אין מדובר אודות יישובם של שטחי יהודה ושומרון שגם אותם יש ליישב (או כפי שהם
מכנים זאת - 'הצד המערבי', 'הקו הירוק', 'הקו האדום', וכל התוארים שבהם רוצים הם
לחלק את ארץ ישראל) - מדובר אודות שטחים הסמוכים למקומות בהם גרים שלשה מליון
יהודים, כן ירבו, כמו ירושלים העתיקה, חברון, שכם, רמאללה וכל שאר המקומות
הנמצאים בסמיכות מקום ליישוב בני ישראל בארצינו הקדושה. ואי-יישוב שטחים אלו
מהווה סכנה כפשוטה מלבד העובדה שבכך מראים ששטחים אלו לא שייכים ליהודים!

ולמרות זאת, ישנם כמה יהודים, שבמשך עשר שנים רצופות לא מאפשרים ליהודים
להתיישב שם, כיון שהם לא רוצים להתגרות בגוי, וכפי שנאמר "אל תתגרה בגוי קטן"³.

מעולם לא היתה הזדמנות כה טובה ליישב שם יהודים כפי שהיה לפני מספר שנים. ואף
מיום ליום זה נהיה יותר ויותר קשה ליישב שם יהודים.

וכשמגיעים לאחר^-מכן לפגישה, ולמשא-ומתן, מציגים עובדה זו שעצרו ולא הרשו
ליהודים להתיישב בשטחים אלו. ולא אודות מקומות בהם חיים ערבים, אלא אודות יישוב
יהודים בחמשה מקומות שוממים שאף אחד לא חי שם, ואף^-על^-פי^-כן לא הסכימו ליישבם
שם [בטענה שזה יזיק ל"משא ומתן"], ועל-ידי זה מאשרים שאפילו בשטחים בהם לא חי
אף אחד - אסור ליהודים לגור שם אלא אם-כן יש להם אישור מה'ערבי'!

כיצד רוצים למסור את האחריות בשטחים - למחבל?!

נוסף לעניין הנזכר-לעיל, ישנה בעיה נוספת וחמורה במסירת השטחים, עליה דובר
כמה-וכמה פעמים במשך השנה:

והיא שהחזקת השטחים בידינו היא הערובה לבטחונם הגשמי, בדרך הטבע, של שלשה
מליון יהודים, הדרים בארץ הקודש כן ירבו! - מליוני ערבים נמצאים בירושלים העתיקה,
בחברון, ברמאללה, בשכם ובשאר השטחים המשוחררים. והאמת שהדבר היחיד ששמר על
בני-ישראל עד עכשיו, הוא "שומר ישראל" ש"לא ינום ולא יישן"⁴ - שעושה נסים גלויים
למטה מעשרה טפחים. וסומכים שגם הלאה - יהיו ניסים גלויים. היות ועל^-פי דרך הטבע
לא ניתן לומר שאותם אנשים ספורים שאחראים על שמירת הערבים, יצליחו למצוא נשק
ומחבלים.

ולמרות כל זאת, ישנם כאלו שהיו פעם בצבא (היום הם בפוליטיקה) ואומרים שיש
להוציא את אנשי הבטחון מכל השטחים הללו - ולמסור לערבים את המשטר והמנהל

• 3) ראה פסחים קיג, א.

• 4) לשון הכתוב - תהלים קכא, ד.

336
האזרחי. כלומר, למסור את זאת לאחד שהוא בעצמו מחבל או שאביו או בנו הם מחבלים
(כפי שהיו בפועל מחבלים שהם קרובי-משפחה של כמה ראשי ערים שם).

וכפי שדובר כמה פעמים, מי שכעת אינו בצבא, אף שפעם שירת הוא שם - פסול על^-פי
דין לחוות^-דעה בענין התפיסה הביטחונית, כי מאחר והוא יצא מהצבא ואינו יודע מה
המצב שם בחדשים האחרונים, או על^-כל^-פנים בשבועות האחרונים ובימים האחרונים. הרי
שאינו יכול לחוות דיעה בענין זה. - ובפרט שגילו, שקרוב לוודאי שהבטיחו להם הבטחות
מסויימות כדי שימעלו בשליחותם. ואין כאן המקום להאריך בזה.

וגם אם אין לחשש זה כל יסוד, כי יהודי בחזקת כשרות הוא⁴⁹², מכל מקום, על פי דין
מוכרחים לדעת מהי דעתו של איש צבא; האומר את דעתו לא כפוליטיקאי אלא כ'איש
צבא', לפי ידיעתו במצב הצבא כפי שהוא כעת, והשערתו כיצד יהיה המצב מחר.

שמזה מובן, שמי שהיה בצבא לפני כמה שבועות וכעת אינו בצבא - אינו יכול לחוות
דעה בקשר למצב כפי שהוא כעת, כי (היות וכעת הוא אינו בצבא - ממילא), אינו יודע
כיצד יש לנהוג.

מענין לענין באותו ענין: ישנם המייעצים שבפגישה ידברו ברכות עם הצד השני. אמנם
נכון שצריכים לדבר באופן של מענה רך היות ו"מענה רך ישיב חימה"⁴⁹³ - אך זה רק בנוגע
לצורת הדיבור אבל את תוכן הדיבור אסור לשנות, ותוכן הדיבור חייב להיות תקיף!

ברצונך לחלוק כבוד לצד השני - לבריאות; רוצה הינך לדבר בלשון רכה - לבריאות;
אבל אל תוותר על הבטחון על^-פי יסוד זה שאחר^-כך יצטרכו לסמוך על כל הערבים
הנמצאים בירושלים העתיקה, שהרי כשימסרו לידיהם את ההנהלה האזרחית, הרי
שההשגחה עליהם תחלש, ואין לשער את התוצאה הקשה שתבוא מכך, היה-לא-תהיה!

בשולחן ערוך ישנו פסק-דין ברור⁴⁹⁴, שכאשר נכרים באים ואפילו על עסקי 'תבן וקש',
יוצאין עליהם בכלי-זיין ומחללין עליהן את השבת. ועל-אחת-כמה-וכמה שיש לנהוג כך
במצב בו עומדים אנו כעת, שהוא חמור לאין-ערוך מהמקרה עליו נסוב דין השולחן-ערוך,
כיון שהאויבים אומרים בפירוש שהם לא באים "על עסקי תבן וקש" - אלא הם טוענים
שהשטח שייך להם, ואי^-אפשר להתערב בחייהם הפנימיים, ואי-לזאת, הם דורשים הנהלה
אזרחית עצמאית (אוטונומיה)!

כפי שבניתוח - יש להוציא את המקום הנגוע בבת-אחת - כך יש לנהוג כלפי המחבלים!

שוחחתי פעם עם רופא בנוגע לעשיית ניתוח. ובהמשך, גלשו הדיבורים גם אודות
המצב בארץ ישראל.

וכיון שדובר אודות ניתוח, אמרתי לו: כשאתה מנתח יהודי, רצונך לחזק את בריאותו.
מכיון שהניתוח הוא דבר רציני, והוא 'עולה' בהרבה בריאות ודם, רחמנא^-ליצלן - אזי
ולכאורה, בתור איש רחמן ובעל שכל - היית צריך לחלק את הניתוח לעשר פעמים:

קודם תנתח חלק אחד - שאז ייצא קצת דם, ולאחר^-מכן תמתין עד שחלק זה יתרפא,
ואחר^-כך תנתח את החלק השני וכן הלאה עד שתגיע לשלב העשירי, אז תגלה את הבעיה,
ולאחר מכן תעשה את הניתוח ותוציא את הענינים הבלתי-רצויים.

ענה לי הרופא: שלא תהיה לכם קפידא - אך אינכם מתמחים בעניני רפואה.

על שאלתי מדוע? - הוא ענה: מטרת הניתוח הרי היא להוציא את הדבר הבלתי-רצוי,
ואם יעשו חתך קטן וימתינו עד שזה יתרפא, ולאחר כשבוע יעשו חתך שני וכן הלאה עד
החתך העשירי, הרי בינתיים ישאר בגוף הדבר הבלתי^-רצוי, ישפך קצת דם ולא תהיה מכך
כל תועלת, היות ועיקר העניין חסר. ולכן, העצה הפשוטה היא (היות ואין ברירה וחייבים
להוציא את הדבר הבלתי^-רצוי, לכן צריך) לעשות זאת בבת-אחת, למרות שלפי שעה
תחלש הבריאות היות ויותר דם ישפך - אף^-על^-פי^-כן, היות וזה יהיה בבת-אחת, הסך
הכולל יהיה הרבה פחות מהדם שיישפך כשיעשו זאת בעשר פעמים. והעיקר - שעל^-ידי^-זה
החולה יבריא, כי יטפלו בעניין הבלתי-רצוי.

אמרתי לו שאני שמח לשמוע את דעתו - ואולי יש לנהוג בנוגע למצב בארץ ישראל
בדיוק כך:

בנוגע למצב בארץ ישראל, ישנן שתי אפשרויות: האפשרות הראשונה היא - שיאמרו
לצד השני שלא רוצים למסור לידיו את ארץ ישראל, ומכיון שהוא יהיה 'ברוגז' מכך, לא
יפעלו נגד המחבלים, כדי לא להרגיז עוד יותר את הצד השני, אלא ימתינו ויראו אולי לאחר
כשבוע יהיה לו מצב^-רוח טוב יותר, ואז יאמרו לו שוב שאולי הוא יוותר על משהו - אך

338

לפועל לא יעשו כלום, ובמילא, המחבלים עם הנשק ישארו בירושלים העתיקה, בחברון,
בשכם, ברמאללה ובכל מקום, רחמנא ליצלן!

לעומת^-זאת, ישנה אפשרות שניה - שבבת-אחת - "בשעתא חדא וברגעא חדא", יוציאו
משם את כל המחבלים, בריאים ושלמים, וישלחו אותם משם! שהרי לא כל רבבות הערבים
הנמצאים שם הם מחבלים - שאינם אלא אנשים ספורים. שאר התושבים שם, אינם
מתעסקים בטרור, ורק רוצים שיתנו להם לחיות בשקט.

וכפי המתרחש עתה בלבנון - שאלו העושים את המהומות אינם אלא אנשים ספורים,
והם הורגים עשרות^-אלפי אנשים, רחמנא ליצלן. וכמו-כן בנוגע למחבלים הנמצאים בארץ
ישראל: ישנם אנשים ספורים בירושלים העתיקה, ואנשים ספורים בחברון, בשכם, ובלוד
שהם עושים את כל המהומות. יודעים מי הם, יכולים לטפל בהם, אלא שמפחדים
להתעסק אתם - בטענה ש"אל תתגרה בגוי קטן"³ ומכל^-שכן ב"גוי גדול", במילא אסור
לעשות להם כלום, אסור לתת ליהודים להתיישב שם, ואפילו לאנשי הבטחון - לא נותנים
להתיישב שם, עקב הפחד מה'גוי'!

בעשר השנים הללו התיישבו בירושלים העתיקה בסך-הכל מאה אנשים! מאה
אנשים בעשר שנים!!! אשר בזמן זה התווספו הערבים (על-ידי ילודה, וכפי שהם קוראים
לזה 'ריבוי טבעי') פי כמה וכמה.

ויהי רצון, שיהיה העניין של "שופטים ושוטרים תתן לך"⁴⁹⁵ - "שופטים ושוטרים"
הפוסקים לפי דיני התורה. כולל גם הדין הברור בהלכות שבת שאם מוותרים למחבלים
גורמים לכך ש"תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם". ואין כל נפקא-מינה אם מדובר על ארץ
ישראל, או על בארא^-פארק, קיו^-גארדענס, וויליאמסבורג, קראון^-הייטס או בני^-ברק - בכל
מקום זהו אותו דין! וכך גם צריכים לפסוק בנוגע לרמאללה, בנוגע לרמת הגולן והחרמון
כהוראת אנשי הצבא (שמשרתים כעת בצבא) שאמרו באופן ברור, שאם יסוגו מהשטחים
ולא יעשו את מה שצריך לעשות מבחינה בטחונית - הרי שמעמידים בסכנת פיקוח^-נפש,
היה^-לא^-תהיה, את כל היהודים הנמצאים בארץ ישראל.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת ראה, א' דראש-חודש אלול תשל"ח)
שיחה זו והבאות לאחריה נאמרו בעקבות חתימת הסכם
הכניעה האומלל ב'קעמפ-דייוויד' (ט"ו אלול תשל"ח -
17.9.78).

מסירת שטחים: ״לא תחנם״, ובנוסף לכך - פיקוח-נפש וודאי!

כל יהודי ויהודי מעם-ישראל הוא ה'בעל^-בית' על כל שעל, כל טפח וכל 'משהו' מארץ
ישראל. וממילא אין אף אחד שיכול להתנהג כבעל הבית בלעדי על ארץ ישראל - "נחלת
עולם לעם עולם".

ובכדי שיהיה "ונתתי שלום בארץ"¹ - שלום אמיתי - צריכה ארץ ישראל להתנהל כפי
רצון הקב"ה שהוא "בעל^-הבית" על כל העולם כולו, ועל^-אחת^-כמה^-וכמה על ארץ ישראל
שהאלקות שבה היא בגלוי, כמאמר הכתוב^{496 497} "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית
השנה ועד אחרית שנה".

והנה, אחת מהוראות התורה היא - "לא תחנם"⁴⁹⁸.

נוסף לזה: ישנו פסק^-דין ברור בשולחן ערוך⁴⁹⁹, שבכל מקום שיהודים חיים שם, בין
בארץ ישראל בין בחוץ^-לארץ - כאשר עובדי-כוכבים "ממשמשים ובאים", אפילו כשזה רק
"על עסקי תבן וקש" - אסור לפתוח את המקום לפניהם, אפילו כשמדובר על שטח בחוץ^-
לארץ. ואפילו כשהם באים על עסקי תבן וקש "יוצאים עליהם בכלי^-זיין ומחללין עליהם
את השבת", כיון שזהו עניין של פיקוח^-נפש.

ועל-אחת-כמה-וכמה שבמצב הנוכחי אין זה רק חשש של פיקוח נפש, אלא פיקוח^-נפש
וודאי כפי שאומרים באופן ברור אנשי הצבא האומרים דעתם - לא מצד חשבונות
מפלגתיים או חשבונות פוליטיים, אלא השיקול היחיד שמנחה אותם הוא פיקוח^-נפש -
שמסירת שטח ולו שעל אחד מארץ ישראל, היא פיקוח^-נפש כפשוטו.

 

דעתו של המומחה לעניני צבא, מקבלת את התוקף של דין התורה שמוכרחים לעמוד
באופן חזק ובקומה זקופה, יחד עם נשק, היות וזוהי הדרך היחידה למנוע את העניין של
פיקוח־נפש, חס-ושלום.

וזוהי גם הדרך והיחידה שעל ידה יהיה "ונתתי שלום בארץ" - לא שלום רגעי
ומדומיין, אלא שלום כדבעי, שלום אמיתי ובר-קיימא - שזה יכול להיות דוקא
כשמתנהגים על-פי הוראות התורה ש"ניתנה לעשות שלום בעולם"⁵⁰⁰. וכפי שנאמר⁵⁰¹ "ה' עוז
לעמו יתן הי יברך את עמו בשלום". ורק כשנוהגים על-פי התורה ש"היא נצחית"⁵⁰² - אפשר
להבטיח את הענין של הפיקוח-נפש.

וכשנוהגים בדרך זו די בכך שיאחזו את הנשק לשעה קלה, כיון שעל-ידי ההנהגה בדרך
זו, הרי נפעל הענין של "תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן"⁵⁰³, וממילא
יהיה "ונתתי שלום בארץ" עד ש"והלכו גויים לאורך"⁵⁰⁴. ומלכתחילה לא תהיה אפילו
מחשבה על ענינים אחרים, מכיון שאז לא יהיו את ה"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"⁵⁰⁵.

ההסכם שנחתם - ישראל נתנה הכל

תמורת לא-כלום!

לפני מספר ימים היתה אסיפה

ב"קעמפ-דיוויד", בה נחתם הסכם בין

ישראל למצרים:

למרות שבהסכם זה מרובה הסתום

על הגלוי, וכבר למחרת החתימה נתגלו

חילוקי דעות על ההסכם, לא רק בקרב

שלושת החותמים עצמם כי אם גם בקרב

חברי המשלחת, הרי הדברים החתומים מהווים מסמך מבהיל, מחריד ומצער שתוכנו
הממשי הוא - ויתור על הכל תמורת לא כלום.

הדבר היחידי שבישראל משלים את עצמם

 

שספק כמה זמן הוא יחזיק על הכסא. וגם

בשעה שהוא יושב על כסאו לא ברור האם הוא
ינהג כרצונו או כרצון ה"דוד העשיר" - נותן הכסף - שיושב אי-שם בחצי-האי-ערב (=ערב
הסעודית).

גם בנוגע להבטחה על קיום יחסים דיפלומטיים בין ישראל למצרים אין להסתמך כלל,
מאחר ויודעים איזו ממשות ואיזה ערך יש ל"יחס דיפלומטי". שברצונו, הוא מצווה
לדיפלומטים שלו לחזור, וברצונו - שולח אותם הלאה.

הדבר המצער ביותר הוא, שישראל נתנה שטחים בפועל - שמצעד כזה אי-אפשר לשוב,
ולא ניתן להתחרט ולקחת מחר את השטח בחזרה. ואילו מצרים רק הבטיחה שיהיה שלום,
דבר שאפשר לעשותו היום ואילו מחר - לבטלו לגמרי.

כלומר, שברגע שהוא יקבל לידיו את השטחים - הוא יכול להתחרט! היוצא מכל זה:
שישראל לא קיבלה מאומה תמורת וויתוריה על השטחים!!

[ובנוגע לערבות שנותנת ממשלה זו וממשלה אחרת (ארה"ב) - הם נתנו ערבות גם
בעבר וראו כיצד זה נגמר!⁵⁰⁶]

נוסף לזה: חתימה על מסמך המאשר מסירת שטחים, ואפילו באופן תיאורטי בלבד,
לידי שליטה ערבית, מהווה הצהרת וויתור על שטחי ארץ הקודש שניתנו במתנה מהקב"ה -
"נחלת עולם לעם עולם".

מבהילה העובדה שחתמו על ׳אוטונומיה׳ לערבים ביהודה, שומרון וחברון!

פרט נוסף שנחתם בהסכם זה, אומר כי הערבים יקבלו אוטונומיה. ובמילים אחרות:
ההנהלה האזרחית ביהודה ושומרון תהיה בשליטת הערבים. כלומר, שהערבים יוכלו
לבחור לעצמם מנהיגים משלהם ולהתנהג כרצונם.

וראו בפועל, שלפני שהם קיבלו הנהלה אזרחית, ואפילו בערים בהם היה ממשל צבאי
והבחירות היו תחת השגחת הממשל, הם בחרו בבחירות בכאלו שאין להאריך מי הם
(שאמנם היו צריכים לקרוא להם בשמות מסויימים, אלא שישנו הדין של "אל תפתח פה
לשטן"⁵⁰⁷, ויהי רצון שיעשו תשובה ויהיו חסידי אומות^-העולם).

ועל^-אחת^-כמה^-וכמה שכאשר ימסרו לידם את ההנהלה האזרחית, או אז הם יחליטו
שהמשטרה צריכה להיות שלהם, השמירה גם ברשותם והנשק אצליהם. אם כן יוצא
שבהסכמה לאוטונומיה אנו פשוט 'קושרים לעצמנו את הידיים'!

ולמרות שמבטיחים שזה לא יהיה עכשיו אלא רק בעוד שנתיים, שלש או חמש שנים -
הרי כשמסכימים בעיקרון ('פרינציפ') לתת דבר מסויים מצד הצדק והיושר, הרי שאין כל
סיבה להתעקש שזה יהיה רק בעוד שנתיים. כיון שהערבים יכולים לטעון טענה פשוטה:
אם זה מצד צדק ויושר, מדוע שתעשו זאת רק בעוד שנתיים, הרי יכולים אתם לעשות זאת
גם מחרתיים.

וודאי שבהסכם זה ישנם פרטים שלא פורסמו, אך על הפרטים שפורסמו - צריכה להיות
הצבעה, ולאחר מכן לא יתאפשר להתחרט ומהם.

וזה מתבטא בכך, שחתמו על מסירת כל שטחי יהודה ושומרון לשליטה מלאה של
הערבים, ורק במקומות מיוחדים (באופן יוצא מן הכלל) יחזיקו אנשי צבא, ואפילו
במקומות אלו הממשל האזרחי יהיה בידי הערבים.

שזה כולל את העיר חברון, בה חיים רבבות ערבים אך לא מניחים אפילו ליהודי אחד
ויחיד להתיישב בה, וזה נמנע מהם בכח הזרוע! בירושלים העתיקה התירו לכל^-הפחות
למאה יהודים להתיישב וגם זה בדוחק.

די בפעולות אלו להראות שחברון שייכת, כביכול לערבים, ועל^-אחת^-כמה^-וכמה
שכתבו וחתמו, כך שהענין קיבל משנה תוקף. כך נוהגים בשכם וברמאללה, ובכל השטחים
המשוחררים. וכך אף רוצים להתמקח על ירושלים העתיקה ו"אל תפתח פה לשטן".

אמנם בחסדי ה' זה יעבור כפי שצריך להיות וענינים אלו לא יצאו לפועל, אך עצם זה
שכתבו וחתמו על כך הוא דבר מצער ומבהיל מאוד.

והדבר החמור ביותר הוא: שכבר עברו שלשה ימים מאז הסכם זה, בהם קוראים
ומפרשים בזה פירושים, ורואים בבירור עד כמה נורא ההסכם, ולמרות זאת עדיין ישנם
יהודים ש(לא רק שאינם מודים בחומרת הענין אלא) אומרים שזהו הישג! ובמה מתבטא
ההישג - שיש שלום!

- איפה יש לך שלום?! הרי מזמן חתימת ההסכם עד למסירת שטחים אלו בפועל (כיון
שתהיה תקופה של משא-ומתן), אף-אחד אינו יודע מה יהיה עם אחד או שניים מאלה
שחתמו, ואפילו הם עצמם אומרים שאינם יודעים מה יהיה איתם, ועוד שהרי הם תלויים
בדעת נותן הכסף! הרי הכל יכול להשתנות עד אז. וישאר רק ההפסד הגדול, שהשטחים
יעברו לבעלות אחרת עם כל ההשלכות החמורות הנובעות מכך.

התקוה; שיתרחש נס כלאחר ׳ששת-הימים׳ שאז הערבים לא הסכימו לקחת השטחים!

חוזרים שוב על אותה טעות שעשו לאחר מלחמת ששת הימים, ולאחר מלחמת יום-
כיפור, וכן על הטעות שעשו כאשר היו סמוך ל"תעלת סואץ" בפעם הראשונה:

בחסדי הקב"ה היה נצחון מלא ליהודים והמון שטחים שוחררו. ולמרות זאת, באו
יהודים שה' נתן להם במתנה בחירה חופשית והחזירו שטחים אלו בחזרה, וכעת חוזרים
שוב על אותה טעות!

ויהי רצון שמאחר ו"לא ינום ולא יישן שומר ישראל"¹³ - הרי ודאי יקרה נס כמו
בפעמים הקודמות (אף-על-פי שכעת זקוקים לנס גדול יותר מהנס שאירע אז, היות והטעות
והנסיגה כיום גדולים לאין שיעור ממה שהיה אז), שלמרות שרצו אחריהם והפצירו בהם
שיקחו את השטחים - בכל זאת הם סירבו לקחת! (בנימוק שאינם רוצים לקחת את
השטחים - כיון שהם רוצים את הכל; אך הטעם האמיתי הוא משום ש"לב מלכים ושרים
ביד ה'"¹⁴).

ויהי רצון, שגם בימינו יתרחש אותו נס שהערבים לא יסכימו לקחת את השטחים, וכל
ארץ ישראל לגבולותיה תהיה של היהודים, "נחלת עולם לעם עולם". (אולי ניתן ללמד

• 13) תהלים קכא, ד.

• 14) ע"פ משלי כא, א.

344
זכות על היהודים, שהסיבה שהסכימו למסור שטחים היא, היות והם סמכו על הנס,
שהערבים לא יסכימו לקחת את השטחים. אמנם זהו לימוד זכות קלוש מאוד, אך מכל-
מקום, על יהודים צריכים לחפש אפילו לימוד זכות כזה)

וינהגו כפי שהקב"ה הורה בתורתו בכלל, ובפרט בפסק-דין בשולחן ערוך הלכות שבת
שאסור לתת טפח ממקום שנמצא 'על הספר', אפילו כשהם אומרים שהם באים רק "על
עסקי קש ותבן", כפי שהוא אומר שם הטעם "שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה
ליכבש לפניהם".

(מעובד ע"פ שיחת ח"י אלול תשל"ח)

צורת ניסוח השאלה - כשהולכים לקיים "משאל עם" על מסירת השטחים!

אני חושש מאלו שרוצים לפתור את הוויכוח על הנסיגה דרך קיום "משאל עם", משום
שהסכנה טמונה בעצם ניסוח הדברים. אם יבואו וישאלו את העם "האם אתם מוכנים לוותר
על שטחים תמורת שלום?״ - תהיה זו הטעיה מכוונת, כי בשאלה החכמה הזאת מכניסים
כבר חצי תשובה, כאילו שהויתור יביא לשלום.

אם הולכים ל״משאל עם״ זה רק בתנאי שינסחו את השאלה בערך כך:

האם כדאי להעמיד בסכנת נפשות כל בית ובית בארץ ישראל, ולהסתכן במלחמה,
כשישראל תשאר בלי נפט, בלי גבולות בני הגנה, כשהאויב קרוב למוקדי האוכלוסייה שלנו,
תמורת חתימה של סאדאת על הנייר, בשעה שברור הוא שעד היום המצרים כבר הפרו ארבע
פעמים את חתימתם, וברור הוא שסאדאת לא יחיה הרבה זמן ולא ישלוט לעולם במצרים,
וברור הוא שאין לו שום דעה על הערבים ביהודה ושומרון, וברור שערביי יהודה ושומרון
מכריזים בגלוי שכוונתם להשמיד ולהרוג את כל העם היושב בציון, וברור הוא שגם אם
קבוצה מסויימת תסכים לשלום, קבוצות אחרות לא יסכימו - והשאלה היא האם במצב זה
כדאי להסתכן ולהחזיר את השטחים תמורת פיסת נייר שלא מחייבת איש?

(מיחידות מר שמואל כץ)

את החלטת הקב"ה - לא נתן לשנות!

[דיבר אודות ירושלים, ואמר: ואז גם יראו שירושלים הינה עיר ש"חוברה לה
יחדיו"¹. היא מאחדת את כל היהודים² עד לאופן שנהיה שלימות העם - כל העם היהודי
בשלימותו]:

וזה מביא גם לענין של שלימות הארץ - שכל ארץ ישראל לגבולותיה היא "נחלת
עולם" (נחלה נצחית) השייכת ל"עם עולם" (לעם הנצחי) שהם היהודים - היות וזה ניתן
להם מ"אלוקי עולם" - מהקב"ה - שהוא בעל-הבית והמנהיג היחידי והנצחי של כל
העולם.

וזאת, אף אחד אינו יכול לשנות - ואם ישנו חס-ושלום אחד הסבור אחרת, צריך לומר
לו: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל"³ - כל העצות הלא טובות
מתבטלות, ובאופן של "תופר" (הפרה מעיקרא) שמלכתחילה אין להן קיום, היות ו"עמנו
אל"! - יש לנו את הבטחת הקב"ה (באמצעות התורה הנצחית שניתנה מ"אלוקי עולם")
שזוהי "נחלת עולם" השייכת ל"עם עולם"!

והיות שהקב"ה הוא בעל-הבית על כל העולם "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"⁴ - הן
בשמים והן על האדמה - אזי וודאי שגם בארץ (באדמה) ינהגו כפי שהקב"ה רוצה.

ורצון הקב"ה הוא: "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"⁵ שעלה ברצונו של הקב"ה למסור
את כל ארץ ישראל לגבולותיה ליהודים. וממילא, כל יהודי - היכן שרק נמצא, הוא בעל-
הבית מלא על כל ארץ ישראל, היות והקב"ה עצמו עשהו לבעל-הבית, ובמילא אף אחד
אינו יכול לשנות זאת.

וכשיודעים שמהחלטת הקב"ה - לא ניתן לשנות מאומה! - אזי מובן, שפיקח לא יתחיל
לעשות דבר ביודעו שהוא אינו יכול לעשות זאת (ובנוגע ליהודים - כולם פיקחים, כפי

• 1) לשון הכתוב - תהלים קכב, ג.

• 2) ראה ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו.

• 3) ישעי' ח, י.

• 4) לשון הכתוב - ואתחנן ד, לט.

• 5) רש"י בראשית א, א.

346
שמעיד הקב"ה עצמו - "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"⁵⁰⁸ - וממילא, הם מתנהגים כפי
שהקב"ה רוצה). ואודות הטפשים (אומות-העולם) - אומרת הגמרא⁵⁰⁹: "בשופטני לא
עסקינן" - אין מה לוותר ולהתעסק איתם! - חבל על הזמן!

וממילא, זוכים היהודים לברכת הקב"ה: "נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם"⁵¹⁰. היינו,
שיעמדו בתוקף שמלך עומד בו, שכאשר מלך עומד, הרי היחיד ממנו הוא ירא - זה הקב"ה
- "אין על גביו אלא ה' אלוקיו"⁵¹¹.

או אז, יכול היהודי לבצע את כל מה שציוה עליו הקב"ה לעשות!

(מעובד ע"פ שיחת כ"ז אלול תשל"ח)

ישראל - היא זו שיצרה את ה״בעיה הדמוגרפית"!

. . אנחנו יצרנו במו ידינו את הבעיה הדמוגרפית, כאשר לא שלחנו את הערבים שנלחמו בנו
בעיצומה של מלחמת ששת-הימים, וכשלא עשינו את זה והשארנו את הערבים במקומותיהם, ושלא
יבואו כעת, וינופפו במחדל הזה של "הבעיה הדמוגרפית", כדי להסביר מדוע צריך לסגת מהשטחים,
ולא לספחם לישראל.

נכון, אני מודע לכך שמתגוררים במדינה, יכולים להוות בעיה גדולה - אבל מהי האלטרנטיבה
הטובה ביותר? האם יותר טוב שבשטח הזה תהיי מדינה פלשטינאית עצמאית או מדינה ירדנית שבה
מליון וחצי ערבים בטווח-ירי ומלחמה עם כל הערים והכפרים בארץ? האם לא יותר טוב שאותם
מליון ערבים יהיו נתונים לפיקוח המדינה בתוך גבולותיה עם כל הבעיות שהם מעוררים?

חבל שאותם נציגים ישראלים במשא-ומתן מפחדים בכלל להזכיר כי זכותינו על הארץ, נובעת
מההבטחה האלוקית. אנחנו הרי רואים הרבה צעירים ערבים, להבדיל, שלא מתביישים ב״אמונה"
שלהם, וכשהם טוענים על זכותם על הארץ הם מביאים נימוקים דתיים, והם שבים ומתבטאים על-
כך שהם לא יוותרו על "האדמות הקדושות" רק אצלנו מתביישים, כבר ניסו את כל הנוסחאות וראו
את התוצאות, ובכל זאת מפחדים לנסות את הדרך הכי יעילה.

(מיחידות מר שמואל כץ)

מומחי הבטחון קבעו שאסור למסור שטחים!

בשולחן ערוך¹ מובא שכשישנו מצב בו ישנו אפילו ספק פיקוח-נפש, על אחד מישראל,
וכל-שכן על אלפים ורבבות מישראל, ועל-אחת-כמה-וכמה שזהו פיקוח-נפש וודאי - הדין
ברור הוא, שאפילו אם באו "על עסקי קש ותבן" - אסור למסור שום שטח ושעל, וכל-שכן,
כשבאים הם על ענינים גרועים יותר מעסקי "קש ותבן".

ישנם כאלו שמצדיקים מסירת שטחים, על-ידי שמעקמים את הפירוש האמיתי,
באומרם, שלמען פיקוח-נפש יש למסור שטחים, וכן, ישנם כאלה שמצדיקים מסירת
שטחים מצד ה"ג' שבועות"^{512 513}. כשהם מתירים מסירת שטחים, מפני פירושים אלו ואחרים,
אין הכוונה שהם משחקים עם פירוש הרמב"ם - אלא זוהי שאלה של 'פיקוח-נפש' של בני-
ישראל היה-לא-תהיה!

את דעתם על החזרת שטחים הם מבססים על פסק-דין של רב פלוני, שפסק שיש
להחזיר שטחים מאחר והמומחים לענינים אלו אומרים שבשביל פיקוח-נפש צריכים
להחזיר שטחים. אני לא ראיתי פסק-דין זה, ומבהיל להאמין שיש בכלל פסק-דין כזה, אך
כיון שחיים בזמן בו צריכים לשלול בפירוש כל דבר, אחרת יהיו כאלה שיבינו הפוך - לכן,
למרות שקשה להאמין לכך, הרי צריכים לשלול גם סברא זו: אחרי שהגיעו המשלחות
ל"קעמפ^-דייוויד" שאלו שוב אצל מומחי צבא גבוהים (המשרתים כעת בצבא) - וכולם
ללא יוצא מן הכלל אמרו פה אחד שאם יחזירו, ולו אחד מהשטחים רחמנא-ליצלן, הרי
שזה יגרום פיקוח-נפש ליהודים הנמצאים בארץ ישראל! יודעים מי אמר את זה, ומתי, זה
היה לאחר שהמשלחת מישראל נסעה לוושינגטון, ולאחר שהם כבר ידעו היטב איזה
שטחים הערבים יקבלו, ואף ידעו על תוכנית ה"אוטונומיה" לכל פרטיה - היתה תשובת
המומחים שזהו עניין של פיקוח-נפש ליהודים הנמצאים בארץ ישראל.

אמנם אותו מומחה לא יכל לומר זאת בגלוי, מכיון שמתוקף תפקידו אסרו עליו לומר
זאת - והוא מחויב במשמעת.

אך כששאלו אותו בצורה פרטית, באופן בו הוא היה בטוח שלא יספרו שהוא אמר זאת
הוא ענה, שמסירת שטחים מהוה פיקוח-נפש ממשי. וכפי שאחד מאנשי הצבא - שיש לו
שייכות ללימוד - התבטא, שמצד החשבון הצבאי והחשבון של פיקוח-נפש יצאו עם
החתימה 'בשן ועין', והוא אף הביא כמה ראיות והוכחות על כך. וכמו-כן אמר איש צבא
נוסף, שמצד הענין של פיקוח-נפש זוהי סכנה גלויה וברורה ללא כל ספק.

ואם בכל-זאת, ישנו רב שמשלה את עצמו שמצד פיקוח-נפש מוכרחים למסור שטחים
מסויימים, אזי מאחר ויתכן שהטעו אותו ובפרט שמדובר על עניין של פיקוח-נפש, יש לו
את הברירה לקרוא לחדרו מומחה לעניני בטחון ולשאול את דעתו בזה - וממנו הוא ישמע
את מה שכבר שמעו מכמה וכמה מומחי ביטחון, שמסירת שטחים גורמת לפיקוח-נפש של
כל היהודים המתגוררים בארץ ישראל.

התוצאות המרות שנבעו מעירוב ׳חשבונות מדיניים׳ בנושאי פיקוח נפש!

ישנם אנשי צבא האומרים שבנוגע למסירת השטחים - יש שני שיקולים:

השיקול (=חשבון) הצבאי - שהחזרת שטחים גורמת לסכנת פיקוח-נפש; והשיקול
המדיני - שלמרות שישנו ענין של פיקוח-נפש, בכל זאת יש למסור שטחים.

- יש לדעת שעירובים של חשבונות מדיניים כאשר מדובר אודות חשבון של פיקוח^-
נפש - זהו היפך דעת השולחן^-ערוך!

כשמדובר אודות פיקוח^-נפש אסור לחשוב על שום חשבון מדיני! ולא יתכן שרב יפסוק
נגד השולחן ערוך, ויאמר שיש להתחשב בחשבון המדיני כשזה סותר את החשבון של
פיקוח^-נפש.

הוכחה ברורה לכך שאסור בשום אופן לערב חשבון מדיני כאשר מדובר על פיקוח-נפש
ניתן להביא ממה שהתרחש במלחמת יום^-הכיפורים (ומאחר שעכשיו גילו את כל פרטי
המעשה שהיה אז, אף אחד אינו יכול להתווכח על זה):

כמה שעות לפני שהחלה המלחמה, הגיעה לישראל ידיעה ברורה שמצרים וסוריה גייסו
את צבאם ועומדים הם הכן לתקוף רחמנא ליצלן, את ארץ ישראל.

בתחילה עוד התווכחו אם ידיעה זו נכונה, אך כשהתברר כי ידיעה זו נכונה וברורה,
כינסו ישיבת ממשלה, ובישיבה זו היתה הערכה ברורה מאנשי הצבא - שאם יעשו מיד גיוס
מלא של אנשי המילואים, יוכלו לעצור את המיתקפה ובמילא יהיו פחות קרבנות. והוסיפו:
שאף יתכן שכשהערבים ישמעו על גיוס מלא יפול עליהם פחד והם יעצרו את ההתקפה,
ועל^-כל^-פנים יהיו פחות קרבנות מכפי שיכול להיות אם הם יתקיפו כשלא יהיה גיוס מלא.

זו היתה דעתם של אנשי הצבא - חשבון צבאי.

לפוליטיקאים, היתה דעה אחרת:

אמנם מצד החשבון הצבאי ומצד פיקוח^-נפש מוכרחים מיד לעשות גיוס מלא - אבל אז
ישראל, תצטייר כתוקפנית, כמו-כן יש חשש שארצות-הברית תתרגז מזה, ותפסיק את סיוע
הנשק והכסף; ולכן אין לעשות גיוס מלא, אלא רק יודיעו לארצות-הברית שיש ידיעה
שהערבים מתכוננים לתקוף את ישראל, וישארו רק החיילים שנמצאים כעת בצבא, שבמצב
כזה כולם מודים שיהיו יותר קרבנות, רחמנא ליצלן, אבל אז לכל-הפחות ארצות-הברית
תשאר ידידה טובה ותעזור בנשק.

ההחלטה שהתקבלה היתה - שלמרות שמצד החשבון הצבאי ופיקוח-נפש מוכרחים
לעשות גיוס מלא ולהגן על הגבולות, מכיון שעל^-ידי^-זה יחסכו קרבנות, בכל זאת,
מוכרחים להתחשב עם החשבון המדיני - כיצד ישפיע הדבר על הידידות עם ארצות-הברית
וכדומה.

 

כתוצאה מהחלטה אומללה זו ורצון למצוא חן בעיני העולם, לא גייסו את כוחות
המילואים, וכשפרצה המלחמה, התמודדו החיילים לבדם, וכבר בשעות הראשונות של
המלחמה - נהרגו אלפי חיילים, ואלפים נשארו נכים

עד עצם היום הזה, וכל זה השתלשל מכך שעירבו

את החשבון המדיני שלא במקומו.

לאחר מכן התברר, שזה לא היה גורם להרעת יחסי הידידות בין ארצות-הברית לישראל.
ובנשק ששלחו האמריקאים ברכבת האווירית - כלל לא השתמשו, והוא אף נשאר במחסנים
לאחר המלחמה. וזה למרות שלא עשו גיוס מלא, שמניעת הגיוס המלא גרמה נזק לכלי-
הנשק של היהודים, ואף^-על^-פי^-כן היה מספיק נשק, וכלל לא נצרכו לנשק ששלחה ארצות-
הברית; ועל-אחת-כמה-וכמה אם היו עושים גיוס מלא והיו מתכוננים למתקפה אפילו כמה
שעות קודם לכן וודאי שאז לא היו נזקקים לנשק זה.

״זוהי אינה שאלה של ׳קורקבן׳ או ׳ריאה׳ - זוהי שאלה של פיקוח נפש"!

ולמרות שיודעים עובדות ברורות אלו - הולכים ומטעים 'רב' ואומרים לו שצריכים
להחזיר שטחים בשביל פיקוח^-נפש!

איני יודע מי הטעה אותו, אך בידו של 'הרב' לברר ולחקור האם מי שמסר לו זאת אמנם
קיבל את חוות-הדעת הנכונה מהמומחים של הצבא:

מאחר ואנו לא חיים במדבר, יש בכל יום ויום את האפשרות לקרוא למומחה צבאי
ולומר לו שרוצים לשמוע ממנו חוות^-דעת מקצועית כמומחה בענינים אלו - מהו האופן
שעל-ידו יהיה פחות פיקוח^-נפש - כשימסרו שטחים או דווקא כשלא ימסרו?

וכאמור לעיל: כל המומחים בעניני צבא אוחזים בדעה אחידה, שהחזרת שטחים כרוכה
בפיקוח^-נפש של יהודים הנמצאים בארץ ישראל, וכפי שכמה מהם התבטאו שכבר יצאו
"בשן ועין" בחתימה עצמה, ואין לשער מה שיכול לצאת מזה בעתיד, רחמנא ליצלן.

ענין זה של אי-מסירת השטחים, אין לו שמץ של שייכות לדין "אל תתגרה בגוי
קטן"⁵¹⁴, ולהתגרות באומות. זהו עניין הקשור אך ורק לפסק-דין ברור בשולחן-ערוך:
כשיהודים חיים ב"עיר הסמוכה לספר" ועובדי-כוכבים באים ואומרים שהם באים רק "על
עסקי תבן וקש" - הרי ישנו פסק-דין ברור שאין לערב שיקולים כגון, האם הגוי יהיה
"ברוגז", או שמא זוהי התגרות, השיקול היחיד שצריך להיות הוא, האם בכך פותחים את
שטחי ארץ ישראל לפניהם, וכיון שעל-ידי-זה נפתח בפניהם השטח - הדין הוא, ש"יוצאים
עליהם בכלי-זיין" ואפילו בשבת. וכשם שבמקרה בו יש מחלה, צריך הרב לשאול לדעתו
של הרופא, בדיוק באותה מידה צריך הוא לשאול לדעתם של מומחי הצבא בנוגע להחזרת
שטחים.

ואין לשאול בענין זה (האם מדינה מסויימת תהיה "ברוגז" מכך או לא) אצל
העיתונאים, זוהי לא שאלה שיכולים לשחק בה - שזה יאמר שזהו קורקבן והשני יאמר
שזוהי ריאה - אלא זוהי שאלה של פיקוח-נפש כפשוטו!!! ולכן צריכים לשאול רק את
המומחים לכך. וכאמור, כבר שאלו את מומחי הצבא בנוגע לענין זה, ויודעים את שיטתם
הברורה בנושא זה.

וכשמתעקשים לומר שמסירת שטחים היא שאלה של "אל תתגרה בגוי קטן", צריכים
לדעת שבכך זורקים את העניין של פיקוח-נפש לצד.

וקשה להאמין שישנם יהודים שיעשו דבר כזה. הסיבה היחידה שהם אומרים כך היא
כיון שהטעו אותם ולא סיפרו להם את האמת, והצרה היא שהם לא רוצים לקרוא למומחה
צבאי ולשאול אותו.

הסיבה שוויתרו על השטחים היא כיון שלא עמדו בתוקף המתאים. וראיה לכך: שבנוגע
לענינים מסויימים עליהם עמדו בתוקף, הצליחו.

- והיו ידיעות על כך בפועל שהעמידה בתוקף הועילה. טענו שאיני יודע את העובדות -
לא רק שידעתי את העובדות אלא אף סיפרו לי מאחורי הפרגוד את מה שהתרחש, וכלל אין
צריכים להגיע למידע סודי מאחר שזה דבר גלוי, וכדלהלן:

כאשר נשיא מצרים הגיע לירושלים - נגד רצונם של שאר המדינות הערביות, היה ברור
לכולם שסיבת הגעתו היא, לעשות שלום בין מצרים לארץ ישראל. אם שאר המדינות
הערביות יסכימו, מוטב. ואם לא, הוא יעשה שלום פרטי בין מצרים לארץ ישראל.

בתחילה, הוא לא אמר זאת - כיוון שהוא היה מעונין לקבל כסף מאותם מדינות, אך לא
צריך להיות מומחה גדול בשביל להבין שכשהוא עושה זאת בגלוי - ביודעו שכולם
מתנגדים לזה, כוונתו לעשות בנפרד שלום בין מצרים לישראל, אלא סיבת ההכרזה בגלוי
היא, כדי שהוא יצטייר כאדם הגון, בכך שהוא מבקש מהם, ואם הם לא יתנו לו - הוא לא
אשם, וזה כלל לא יזיק לו.

לאחר מכן כשהענינים התקדמו, ומשלחות ישראל ומצרים הגיעו ל'קעמפ-דייוויד' -
הבין אפילו תינוק בן יומו, שגם אם יפרדו המשלחות ללא תוצאות ממשיות - זה לא יזיק
כלל לנציג מצרים, כיון שהוא עשה את כל התלוי בו: הוא התייצב בשם מצרים ובשם כל
מדינות ערב, בירושלים, ולאחר-מכן בוושינגטון והציע שלום, הוא עשה כל שביכולתו,
אלא שהוא לא הצליח לפעול שיהיה שלום.

כמו-כן, כשלון השיחות אודות נתינת שטחי יהודה ושומרון לפלשתינאים לא היה מזיק
כלל לבא-כח של ארץ ישראל, כיון שאין לו מה לדבר עם מצרים אודות הנעשה בירדן. מה-
גם שירדן והפלשתינאים אומרים בעצמם שמצרים אינה הבא-כח שלהם, כך שנציג של ארץ
ישראל אינו רוצה לדבר עם מצרים על-זה.

אמנם ארצות-הברית היתה מוכרחת לפעול שהמשלחות לא יפרדו קודם שחותמים על
הניירות, כיון שנשיא ארצות-הברית העמיד את כל סמכותו על כף המאזניים והזמינם לעיר
בירתו [וושינגטון], הוא היה מוכרח להראות שארצות-הברית היא זו שמושלת ושולטת, כי
אם לא - זה יכול להזיק לו בבחירות, לכן הוא היה מוכרח לפעול שיחתמו על איזה נייר
שרק יהיה - העיקר שיהיה חתום על-ידי שני הצדדים;

אך מכל-מקום, "הלהט" שהיה לבא-כח של מצרים - הוא רק במה שנוגע למצרים. הוא
אמנם תבע גם עבור הפלשתינאים וירדן ושאר המדינות, אבל לו עצמו נגע רק מה שנעשה
בארצו, ואילו מה שנעשה ביהודה ושומרון - כלל לא נגע לו.

״אני אומר במלוא האחריות - אסור למסור את הגדה המערבית ויו״ש, זהו פיקוח נפש"!

ואי-לכך, היה על הבא-כח של ארץ ישראל לטעון, שלא יכולים למסור את יהודה
ושומרון (מאחר וכאמור, זה כלל לא נוגע למצרים), הן מצד הלאו של "לא תחנם"⁵¹⁵, והן
ובעיקר - כיון ששטחי יהודה ושומרון הם שטחי הגבול, המשמשים להגנתה של ארץ
ישראל.

ואילו היו טוענים טענה זו בתוקף, ודאי שהיו מצליחים בכך. והראיה הברורה לכך היא
מענין ירושלים:

נשיא מצרים, תבע את ירושלים בדיוק באותו התוקף בו הוא תבע דברים אחרים. אך
כאשר אמרו לו באופן ברור: "זאת לא", הוא הסכים לכך.

וכשם שעמדו בתוקף בנוגע לירושלים, כמו-כן היו יכולים לעמוד בתוקף גם בנוגע
ל"גדה המערבית". וכיון שלא עמדו על-כך בתוקף, לא הצליחו להחזיק בזה. והמצב אכן
היה כן וכפי שמובן לכל מי שמבין בענינים מדיניים - נוסף לידיעות שהגיעו "מאחורי
הפרגוד".

לאחר מעשה, ישנם כאלה הסבורים, שמאחר וחתמו הרי זה כאילו שנמסרו השטחים -
ואת הנעשה אין להשיב.

אך יש לדעת שהדבר עדיין לא נעשה, ועדיין לא התחיל, קודם יש לדבר על כל הפרטים
ופרטי^-פרטים, עד^-כדי^-כך שיכולים להתחרט ולבטל זאת ואין זה עניין לדבר על כך
בפרסום.

ואני אומר במלוא האחריות:

כל הגדה המערבית, וכל יהודה ושומרון - אסור לתתם על פי שולחן-ערוך כי הוא
עניין של פיקוח^-נפש!!

 

באם ארצות-הברית תראה שיש לה עסק עם אנשים שעומדים בתוקף על עמדתם -
עמדת ההלכה, עמדתה של התורה - "תורת אמת", "תורת חיים" - האומרת, שכיון שזה
קשור עם פיקוח-נפש לכן אסור לפתוח את הגבול
אפילו כדי אצבע קטנה כי כך תיפתח לפניהם
הארץ כולה. וכפי שראו בזמנים אחרים, שכאשר

טענו בתוקף - הטענה נתקבלה.

וכיון שזו דעתם של כל אנשי הצבא, יכולים לאספם שוב ולשאלם כיצד הוא המצב מצד
החשבון הצבאי בלבד, ולאחר מכן אפשר לומר את הנימוק שמכיון שכל אנשי הצבא אמרו
פה אחד שמסירת השטחים תגרום לפיקוח^-נפש של כל היהודים הנמצאים בארץ הקודש -
היה-לא-תהיה, לכן אי^-אפשר לוותר על שטחי יהודה ושומרון.

וטענה זו תתקבל גם עתה:

כיון, שמצד אחד, מצרים אינה "להוטה" ולא נוגע לה מה יהיה ב"גדה המערבית",
ולאידך גיסא, ארצות-הברית לא תיתן שיעזבו את "קעמפ-דייוויד" ללא חתימה, ולכל-
הפחות, על פריצת דרך לשלום בין מצרים לארץ ישראל ואז, כשארצות-הברית תראה,
שאין שום דרך לפעול שיחזירו את יהודה ושומרון, היא תפעל שלכל הפחות יחתמו ישראל

ומצרים על נוסח של שלום, שימנע מלחמה (וכידוע, שלא תיתכן מלחמה ללא השתתפותה
של מצרים).

ובכדי שאכן יקרה דבר זה, צריכים באותם שעות מעטות שנמצאים שם, לעמוד בתוקף
ולומר בבירור את חוות דעתם של אנשי הצבא, אמנם לא חייבים לומר שכך כתוב בשולחן
ערוך, אך יכולים לומר שזוהי חוות-דעתם של כל אנשי הצבא, פה אחד!

אני מוכרח למחות היות וישנו הדין ^"לא תעמוד על דם רעך"!

למרות שבאמת אין זה עניין שלי, היות וישנם רבנים מארץ ישראל שזהו תפקידם
לעשות את כל הרעש, אבל כיון שישנו הדין⁵ של "לא תעמוד על דם רעך", לכן אני מנצל
את ההזדמנות לדבר באופן שיוכלו לשמוע זאת בכל קצווי תבל.

אני אומר זאת בכל החריפות, כיון שעומדים בארבעת הימים שבין יום^-הכיפורים
לסוכות שאז היהודים 'עסוקין במצוות' ומצד "לא תעמוד על דם רעך" - כל אחד שיודע
על המצב אסור לו לשתוק ועליו לומר בגלוי את המצב כמות שהוא!

שהמצב הוא כאמור לעיל - אני חוזר על כך בפעם השלישית מצד חומרת העניין -
שכל אנשי הצבא אומרים פה אחד, שעל^-פי חשבון צבאי אין כל ספק שאם יחזירו משהו
ב"גדה המערבית" הגבול המזרחי של ארץ ישראל פותחים את כל הארץ לפניהם, ובכך
גורמים לפיקוח-נפש לכל היהודים הנמצאים בארץ ישראל.

וגם מצד החשבון המדיני - כשיעמדו על^-כך בתוקף יצליחו; בדיוק כשם שהצליחו
כאשר עמדו בתוקף בנוגע לירושלים.

אמנם בגלל אותה טעות שעושים בנוגע לגדה המערבית ולא עומדים בתוקף, אין להם
את הזכות לעמוד בתוקף בנוגע לירושלים - אך בכל זאת, הקב"ה עזר שעל ירושלים עמדו
בתוקף, כדי להראות שכאשר הצד השני רואה שאכן מתכוונים לכך באמת - הם מוותרים!

וכאמור, מצרים תחתום חוזה שלום עם ישראל גם אם ישראל לא תסכים לתת את הגדה
המערבית. היא אמנם דורשת הכל, אך היא תקח מה שיתנו לה, וכיון שארצות-הברית לא
תתן לנציגי המדינות רשות לחזור, קודם שיחתמו על נייר, אזי הם 'יצאו ידי^-חובה',

בחתימה על נייר של שלום בין מצרים וארץ ישראל - ורק אם ישראל תיתן טעם פשוט
מדוע אין יכולים לחתום על מסירת הגדה המערבית - שהטעם הפשוט והאמיתי הוא,
שכאשר ארצות-הברית תשאל את המומחים שלה בעניני בטחון, הם יאמרו שאם ימסרו את
הגדה המערבית לערבים, הרי שבכך, פותחים את כל הארץ לפניהם - וכך יוותרו
האמריקאים על סעיף זה.

ההסכמה לאוטונומיה - שמיטת הקרקע מתחת לרגליים!

אמנם יש שטוענים, שאין זו מסירת שטחים אלא אוטונומיה בלבד אך כמדובר כמה
פעמים, אין הפירוש בזה שנותנים אוטונומיה ליהודים, אלא נותנים אוטונומיה לאלו
הנמצאים בשכם, בחברון, ברמאללה וכיוצא^-בזה (שכבר עתה יש להם אוטונומיה בזעיר-
אנפין), ויודעים את מי הם בוחרים בתור נציגיהם - וכאשר נותנים להם אוטונומיה ואפילו
רק אזרחית, הרי שאז הבעלות של ישראל במקום זה מפסיקה, ורק כשממשיכים לשמור שם
על הבטחון, ישראל שולטת במקום.

ולאחר שהם יקבלו את האוטונומיה הם יבואו ויטענו שאין ברצונם לחכות חמש שנים⁵¹⁶
ומספיקים חמשה ימים, וידרשו שיוציאו את הצבא מכיון שיש להם משטרה שלהם,
ולהחזיק משטרה משלהם יתירו להם באוטונומיה, ואפילו יתנו להם נשק.

על^-ידי הסכמה זו לאוטונומיה, שומטים מלכתחילה את היסוד מתחת לרגליים, שאחר-
כך לא יוכלו לעמוד שם. בהזדמנות הראשונה שהערבים ירגישו מה יש בכחם, כבר לא
תהיה כל אפשרות להתדיין אתם!

 

וראו באופן ברור: שלאחר שחתמו ב"קעמפ^-דייוויד" שמוותרים על כל מה שברשותנו
ומביאים להם אוטונומיה, וכולם איחלו על כך 'מזל

טוב', שלוקחים חלקים מארץ ישראל, ורק המתינו

כמה שבועות, ומיד הציבו תביעה שזה עדיין לא
מספיק וצריכים למסור שטחים נוספים, ולא יכולים לחכות חמש שנים וכו', וכל הפרטים
שחלקם נדפסו כבר בעיתונים וחלקם יודפסו מחר ומחרתיים.

אם היו עומדים מלכתחילה בתוקף, לא היו מגיעים לכך כלל, אבל כעת ברור מה יהיה,
רחמנא-ליצלן היה-לא-תהיה, באם יחתמו על הנוסח שרוצים להציע עכשיו: אין שום ספק
וספק^-ספיקא שזה יגדיל את הסכנה של פיקוח^-נפש שלא בערך ממה שהיה עד עכשיו, ועל
יסוד העובדות שהיו עד עתה זמן קצר לאחר החתימה הם יתבעו תביעה אחרי תביעה, עד
לתביעה של הקיצונים שבהם שאינני רוצה להעלותה כלל על דל-שפתי.

הנקודה בכל הנזכר-לעיל היא:

ראשית: אלו שהטעו אותם עד עתה, ואמרו להם שהמומחה הצבאי אומר שמצד פיקוח^-
נפש צריכים להחזיר שטחים - שידעו שזו טעות חמורה ביותר, ונגד פסק הדין בנוגע
לפיקוח^-נפש.

הם אמנם לא אשמים בזה שהטעו אותם, אך בידם לברר את זה וכל מומחה צבאי שהוא
יזמין אליו (כמובן בהבטחה שהוא לא יגלה את שמו, כדי שלא יהיו לו צרות על אמירת
האמת) ישמע את אותה חוות^-דעת ששלוחי שמעו מכולם בלי יוצא מן הכלל: שמהחתימה
בלבד יצאו ב'שן ועין', ושהסכנה בנוגע לפיקוח^-נפש היא שלא בערך מכפי שהיה עד עתה,
רחמנא-ליצלן.

שנית: אלו האומרים שהם שאלו את הפוסק והוא אמר שהם צריכים לאחל 'מזל טוב'
על מסירת שטחים, אזי חובתם האנושית מצד הגינות פשוטה (ואף לא מצד שולחן-ערוך)
לפרסם (ובמיוחד באותו מקום אליו הגיעה הידיעה שלהם) שהפוסק אמר להם לשתוק,
ולמרות זאת הם איחלו 'מזל טוב' זה לזה.

שלישית: שלא יחשבו שזה נשאר סוד, ולכן יכולים הם להמשיך להעלים את זה הדבר
נדפס כבר בעיתונים מאחר שטבע של עיתונאי הוא, שכשהוא שומע דבר חדש הוא מפרסם
זאת מיד ואי^-אפשר להסתיר דבר כאשר נוכחים בשעת מעשה עשר, עשרים או שלושים
איש; וכידוע מאמר הגמרא⁵¹⁷: "מילתא דמתאמרא באפי תלתא", שדבר הנאמר בפני שלשה
אנשים, מוכרח להתפרסם, וכשם שהיה במלחמת יום^-הכיפורים, שהדרגים הבכירים חשבו
שאף אחד לא יודע מהמחדל המבהיל שעשו⁵¹⁸ - אך סוף^-כל^-סוף זה התגלה. ובעקבות כך
היו הרבה קרבנות רחמנא ליצלן. וזאת, בגלל שלא התחשבו עם החשבון הצבאי אלא עם
החשבון המדיני.

ולסיכום הדברים: כיון שמצרים אינה "מתלהבת" מכך שסוריה ירדן או לבנון יגדלו.
ורצונה הוא מנוחה בלבד, העיקר שהיא תקבל מארצות-הברית סיוע, ולכן היא מסכימה
לכל מה שארצות-הברית תדרוש.

וכיון שארצות-הברית רוצה הסכם שלום בכל מקרה, ומצרים תסכים לעשות כל מה
שארצות-הברית תדרוש, יוכלו הישראלים לחתום על הסכם גם בלי מסירת שטחי יהודה
ושומרון. כיון שויתור על שטחים אלו, הוא פיקוח נפש כפשוטו, של היהודים הנמצאים
בארץ ישראל.

ואם יתנו לערבים משטר אזרחי במקומות אלו בכך נותנים לידיהם את הנשק שבו יגרשו
הם, רחמנא ליצלן, מחר או מחרתיים את כל היהודים ואנשי הצבא הנמצאים שם!

השאלה היא מתי זה יקרה יום לפני או יום אחרי. אך הנקודה העיקרית היא שבכך
מוסרים להם את המפתח לזה, ולוקחים מאיתנו את האפשרות להתדיין על זה, כיון שבשעה
שנותנים להם שליטה אזרחית, מכירים בזה שהם הבעלים על השטח, והם יכולים להחליט
את מי רוצים הם כשכן ואת מי לא, היכן צריכים צבא והיכן לא. ואין כאן המקום להאריך
בזה.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת האזינו, י"ג תשרי תשל"ט)

הקפה שני׳ קשורה לירושלים; שלישית - לחברון; רביעית - לאנשי הצבא; חמישית - לרבנים!

קודם הקפה שניה:

ידוע הכלל¹ ש"דברי תורה אין צריכין חיזוק". ומכך מובן בפשטות שכאשר רש"י כותב
בתחילת פירושו על התורה^{519 520} - "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים⁵²¹ . . כל הארץ
של הקדוש-ברוך-הוא, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" אין זה צריך
חיזוק. ובפרט שזה מובא מיד בתחילת פירושו על התורה, ובכמה מקומות בתורה.

אך אף-על-פי-כן, על מנת שזה יהיה באופן של "וחרב לא תעבור בארצכם, אפילו חרב
של שלום"⁵²², הנה, על-פי תורת הבעש"ט⁵²³ שבמקום שמחשבתו של אדם נמצאת, שם הוא
נמצא - אזי כשחושבים ומתבוננים שנמצאים בירושלים עיר^-הקודש, עיר "אשר חנה בה
דוד"⁵²⁴ - הרי שנמצאים שם בפועל.

ממילא נמצאים אנו כעת ועושים 'הקפות' בירושלים עיר^-הקודש, כפי שהיא מחוברת
עם ירושלים של מעלה, ובירושלים גופא, בהר הבית מקום מקדשנו, "מקדש מלך עיר
מלוכה"⁵²⁵.

וזה יגרום לכך, שהכרזתו והודעתו של רש"י "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" - נעשית
גלויה לעין כל: שעוד בהיותנו ברגעים האחרונים בגלות, יראו כולם בעיני בשר, ובאופן
גלוי לעין כל, איך שכל ארץ ישראל לגבולותיה - שייכת ליהודים - שלימות ארץ ישראל
ועם-ישראל על-ידי שלימות התורה.

קודם הקפה שלישית:

לאחרי ירושלים (שעליה דובר בהקפה הקודמת) באה כל ארץ ישראל, מכיון ש"עתידה
ירושלים שתתפשט בכל ארץ^-ישראל"⁵²⁶, עליה נאמר⁹ "ארץ אשר . . עיני ה' אלוקיך בה
מרשית השנה ועד אחרית שנה". והחל מחברון בה נמצאת מערת המכפלה שקנה אברהם
אבינו ב"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"¹⁰ ובאופן של "אחוזת עולם"¹¹ - שלא שייך
בזה שום שינוי ח"ו!

ולכן, הקפה זו - ההקפה השלישית, (שהמידה השלישית - תפארת - כוללת את כל
הענינים¹²) שייכת לחברון ואברהם אבינו, שאתו הקב"ה כרת ברית על כל ארץ ישראל,
כולל גם קיני קניזי וקדמוני, (שזה בדוגמת המידה השלישית - תפארת - הכוללת את כל
הענינים) שעוד בהיותנו בגלות, יודו כולם שהיהודים הם ה"בעלי^-בתים" על כל ארץ^-
ישראל.

קודם הקפה רביעית:

מאחר שנמצאים אנו עדיין בגלות, עוד קודם ה'אתחלתא דגאולה'¹³, לכן בכדי שיהיה
"וחרב לא יעבור בארצכם - אפילו חרב של שלום, ושכבתם ואין מחריד" - זקוקים הרי
לעשות זאת מתוך דרכי הטבע, ולכן צריכים צבא שיטיל אימה על אלו שעדיין לא רוצים
להסכים שארץ ישראל כולה שייכת ליהודים, ולקיים בהם את הפסוק¹⁴ "תפול עליהם
אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן".

אך האימה ופחד נעשים על-ידי שיודעים שזה לא מצד "כחי ועוצם ידי"¹⁵, אלא כיון
ש"ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר"; אמנם צריכים להגיע ל"רכב וסוס" היות וגם אצליהם יש
"אלה ברכב ואלה בסוסים" - אך מכל-מקום יודעים שהעיקר הוא ישועת ה' - "ה' הושיעה
המלך יעננו ביום קראנו"¹⁶. שהקב"ה עוזר ועונה מיד כשקוראים לו, אך בתורתו הוא ציוה
שיעשו גם משהו בדרכי הטבע.

• 8) ילקוט-שמעוני ישעי' רמז תקג.

• 9) עקב יא, יב.

• 10) חיי-שרה כג, טז.

• 11) לך-לך יז, ח.

• 12) אגה"ק סי"ב. לקוטי-תורה תזריע כג, ג. ועוד.

• 13) ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

• 14) בשלח טו, טז.

• 15) עקב ח, יז.

• 16) תהלים כ, ח,י.

360

וכשיש ידיעה זו אין צריכים להגיע לשום ענינים אחרים, מכיון שעצם מציאות הצבא -
ובפרט כשהם מראים לחוץ את התפילין והציציות שלהם - כבר מטיל אימה ופחד, ופועל
ש"וחרב לא תעבור בארצכם - אפילו חרב של שלום".

ולכן, בהקפה רביעית זו, השייכת למידת הנצח, ילכו כל אלה שהיו פעם בצבא, ועל-
אחת-כמה-וכמה אלו שכעת בצבא, ואפילו רק במילואים וכיוצא-בזה. וילכו בתוקף
הנצחון של "נעימות בימינך נצח"⁵²⁷ - שלא למסור אפילו טפח אחד ואפילו לא אצבע מכל
ארץ ישראל לגבולותיה, וזה יפעל שיצליחו בדרכי נועם ובדרכי שלום. ועל אלו שלעת^-
עתה אינם מסכימים לכך - "תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן".

וזה יהווה גם הכנה לביאת משיח צדקנו, שאז מלוכת ה"מלך עולמים" תהיה בגילוי.

קודם הקפה חמישית:

בכדי שכל הענינים הנזכרים-לעיל יהיו בדרך מלמעלה למטה, וכפי שחזקיה (שהיה
ראוי להיות משיח⁵²⁸) אמר - "אני ישן על מיטתי ואתה עושה"⁵²⁹ - אזי, מכיון שה'בעלי^-
בתים' האמיתיים על ארץ^-ישראל ועל כל העולם הם הרבנים - "מאן מלכי רבנן"⁵³⁰, שעל-
ידי פסק דינם על-פי תורה מראה להם הקב"ה "מלך עולמים", כיצד להתנהג; ומכיון שכל
העולם נברא הרי על-ידי התורה.

אזי פשוט הדבר שבתורה ישנו פסק-דין ברור בנוגע לכל עניין שבעולם, ועל-אחת-
כמה-וכמה בנוגע לארץ ישראל. וכפי שאכן פסקו הרבנים, שאסור למסור שום שטח מארץ
ישראל - הארץ שאותה הקב"ה "נתנה לנו" באופן של "נחלת עולם" - אפילו לא שעל אחד,
לא טפח אחד, לא אצבע, ואפילו לא 'משהו'.

ולכן, בהקפה חמישית זו, השייכת למידת ההוד של "תנה הודך על השמים"⁵³¹ - שפסוק
זה קאי על התורה (שניתנה, לא על השמים אלא בארץ, כפי הפסק-דין של "מאן מלכי
רבנן" כאן למטה) - ילכו הרבנים, הראשי^-ישיבות, וגם מלמדי^-תינוקות של בית רבן. וילכו
עם הפסק-דין הנזכר-לעיל, יחד עם הפסק-דין ש"כלו כל הקיצין"²² ושאנו נמצאים כבר
"בעתה - אחישנה"²³, ונמצאים כבר ברגעים האחרונים שלפני הגאולה. שגם ענין הגאולה
(מלבד ענין התורה) - שייך להוד - הקפה חמישית - כי מכיון שהחורבן הוא בהוד²⁴ גם
הגאולה היא בהוד.

ועל-ידי שהולכים עם פסק-דין של תורה - לא נצרכים לשום יגיעה והשתדלות, אלא
הדברים נעשים באופן של "אני ישן על מיטתי ואתה עושה", ועל-אחת-כמה-וכמה שאין
בזה שום ויכוחים, היות ופסק-דין של תורה הוא "דבר ה'" - וכמאמר-רבותינו²⁵ "דבר ה' זו
הלכה" - וממילא, הרי "דבר אלקינו יקום לעולם"²⁶, ובאופן של "מלכתחילה אריבער"
ומלכתחילה בהרחבה ומנוחה, ומתוך שמחה וטוב לבב.

(מעובד ע"פ שיחת ליל שמיני-עצרת בעת ההקפות תשל"ט)

• 22) סנהדרין צז, ב.

• 23) לשון הכתוב - ישעי' ס, כב.

• 24) ראה אור-התורה נ"ך כרך ב' ע' א'סז;א'ע.

• 25) שבת קלח, ב.

• 26) ישעי' מ, ח.

362

השיחות דלהלן נאמרו בעקבות האיסור שהטילה הממשלה
על היהודים, לשפץ את בית-הכנסת 'אברהם-אבינו' בחברון.
היה זה לאחר שהפרופ' בן-ציון טבגר יחד עם אנשי הישוב
היהודי בחברון חשפו את בית הכנסת כשהוא קבור תחת דיר
עיזים. במהלך הנסיונות של הפרופסור וחבריו לגלות את
בית-הכנסת - פונו מהמקום פעם אחר פעם בהוראת
הממשלה.

יהודים טוענים לאחיהם: "לסטים אתם"!

דובר כמה פעמים על-כך שכל ארץ ישראל ניתנה ליהודים באופן של "נחלת עולם",
ולכן לא יכולים למסור שום שטח מארץ ישראל. ונשאלת השאלה: זהו הרי ענין כל-כך
פשוט, ומדוע נצרכים להבהיר זאת כל-כך הרבה פעמים?!

והסיבה לכך היא: שחושך הגלות גדול כל-כך, עד שישנם יהודים הטוענים: "ליסטים
אתם"¹, וממילא צריך להתנהג בצדק ויושר, ולהחזיר את שטחי ארץ ישראל...

והם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה^{532 533}, רחמנא-ליצלן, ועד כדי כך שאומרים שעל-פי
תורה צריכים לגזול קרקע ששייכת ליהודים וליתנה לגויים, מפני פיקוח-נפש - בה בשעה
שברור בדיוק להיפך! כפי שראו, שלאחר חתימת החוזה האומלל ב'קעמפ^-דייוויד' אמרו
אנשי הבטחון שיצאו מהחתימה ב'שן ועין', ואם אכן יחזירו את יהודה ושומרון, תהיה זו
סכנה גדולה לכל יהודי ארץ-הקודש.

[אפשר לומר זאת מכיון שעומדים כעת בשמחת תורה. וידועה הרי ההודעה מכבוד-
קדושת מורי-וחמי⁵³⁴ שביום כזה אין מה לפחד מהעניין של "אל תפתח פה לשטן"⁵³⁵].

וכפי שדובר כמה-פעמים אודות ההלכה שנפסקה באופן ברור בשולחן-ערוך סימן
שכ"ט ס"ו - שאפילו כשהגויים טוענים במפורש שהם באים רק "על עסקי תבן וקש", אסור
לפתוח בפניהם את הגבול, מכיון שעי"ז פותחים בפניהם את כל הארץ.

וחושך הגלות גדול כל-כך, שלמרות שיודעים את טענתם הברורה של אנשי הבטחון,
שבאם יחזירו שטחים מיהודה ושומרון - יגרם פיקוח-נפש [בנוגע לסיני יש חקירה ודרישה
בפני עצמה. אך בנוגע ליהודה ושומרון, ברור הדבר שזוהי סכנה של פיקוח-נפש] בכל-זאת
רוצים להחזירם. אלא שמלבישים זאת בלבושים שונים, כגון: 'אוטונומיה', 'משטר אזרחי'
וכדומה - מושגים ללא שום תוכן מציאותי.

וכדי שלא יטעו ויחשבו שהגויים אכן יסתפקו בכך - רואים שדעתם של אלו אשר
הערבים בחרום כנציגיהם היא, שלא מספיק מה שסיכמו אלא צריכים למסור את כל
השטחים!

מורים לאנשי הצבא, בעלי המס״נ, לפנות יהודים מבית כנסת אברהם־אבינו בחברון!

ומרוב החושך הגדול, קרה דבר מבהיל, כדלהלן:

כולם מודים הרי שכשם שהערבים יכולים לקנות קרקע בחברון, כך גם היהודים. על-
אחת-כמה-וכמה כשמדובר על מקום שהערבים עצמם מודים שזה שייך ליהודים, כמו בית-
הכנסת 'אברהם אבינו' [אין כל הבדל אם זה אכן של אברהם אבינו או לא, היות והם עצמם
אומרים שזה כך] ולכאורה, אם ערבי יכול לשפץ את ביתו, יכולים גם היהודים לשפץ את
בית-הכנסת שלהם.

אך לפועל, מתנהגים באופן של מאמר חז"ל⁵³⁶ "עבירה גוררת עבירה": לא זו בלבד
שרוצים לתת משטר אזרחי לערבים בשטחי יהודה ושומרון, למרות שזוהי סכנה לדברי כל
המומחים - אלא אף לא נותנים ליהודים לשפץ את בית-הכנסת של אברהם אבינו!

הם לא מתירים זאת, כיון שהם מפחדים מהגויים, והם לא מתביישים כלל לומר זאת.
וכמו כן, אין הם רוצים להתערב בעניניהם הפנימיים של הערבים, והערבי רק נהנה מזה,
שבאים אליו וטופחים על שכמו ואומרים לו - אחינו אתה, תבחר בעצמך מושל ושולט,
ואף אחד לא יתערב בעניניך!

מה הקשר בין בית-הכנסת אברהם אבינו, לעניניהם הפנימיים של הערבים?! - אין
פוצה פה ומצפצף על גודל הירידה!

ולא מסתפקים בזה, אלא לוקחים אנשי-צבא המוסרים את נפשם להגן על ארצנו
הקדושה ועל עמנו הקדוש, ומנצלים את מסירות נפשם בשביל להוציא יהודים מבית-
הכנסת של אברהם אבינו שנמצא בחברון.

ואף-על-פי-כן - כולם שותקים! מאותו אחד שכבר כן עומד בתוקף, מדבר בכלל על
ענינים אחרים, מנושא זה כלל לא אכפת לו.

[לפני מספר חודשים⁵³⁷, ביקרו המשלחות בארצות הברית ודנו אודות יהודה ושומרון.
ובמהלך הדיון העלתה וושינגטון הצעה מבהילה ביותר, והיא שיתנו לערבים שלטון אזרחי
מלא על שטחי יהודה ושומרון!

 

כששמעתי זאת - הזדעזעתי! היתכן שנשיא ארה"ב יאמר כדבר הזה?! אמנם הוא
נשיאה של 'מלכות של חסד', וצריך שיהיה את הענין של "ודרשו את שלום העיר"⁵³⁸, ובפרט
שלאחרונה יצא בקריאה על חינוך אך מכל-מקום,
אם יהודי יכול לטעות, וודאי אחד שאינו יהודי.]

ולאחר מכן ממשיכים באופן של "מצוה גוררת מצוה", והולכים "מחיל אל חיל"⁵³⁹ -
בלשון סגי נהור; שנוסף לעובדה שמפנים מתיישבים שהתיישבו בשטחים שוממים מאדם
- גם לא נותנים ליהודים לשפץ את בית-הכנסת של אברהם אבינו, ומפנים את אלו שניסו
לעשות זאת.

ניתן עדיין להסביר את זה, שכשיהודי מגיע למערת המכפלה לא בזמנים שנקבעו - לא
נותנים לו להכנס, (למרות שגם זה לא מובן): היות ומכיון שקבעו זמני כניסה מסויימים -
צריכה להיות משמעת. אבל כאן עושים דבר מבהיל ביותר: לא נותנים ליהודים לשפץ את
'בית-הכנסת אברהם אבינו'! ועושים זאת על-ידי יהודים בעלי מסירות-נפש המעמידים את
נפשם בסכנה, על-מנת להגן על שלימות העם ושלימות הארץ.

כבוד-קדושת מורי-וחמי מבאר על מאמר הגמרא⁵⁴⁰ שעשירות והפכה הוא "גלגל החוזר
בעולם" - שכשמגיעים לנקודה התחתונה ביותר שאין למטה ממנה, אין ברירה אלא לעלות.

הגענו לירידה התחתונה ביותר: רב "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה"!

וכן בעניננו: הגענו לירידה מבהילה ביותר - הן מצד אלו שעושים בפועל את הענינים
הבלתי^-רצויים, ויותר מזה - מצד אלו ששותקים. והירידה כה גדולה, עד שמגיעים למצב
של "גילוי פנים בתורה שלא כהלכה", ואומרים שעל-פי דין צריכים להחזיר שטחים, כיון
שאם לא יעשו זאת - עלול הגוי להתרגז, וממילא זה גורם לפיקוח נפש. וכשהם פוסקים
זאת, מתכוונים הם כנראה גם לירושלים העתיקה, היות ובנוסף לכל השטחים, אומרים
הגויים במפורש שהם רוצים גם את ירושלים העתיקה, ואם לא יתנו להם - הם יתרגזו.

אנשי הצבא אמרו בבירור שהחזרת שטחים מיהודה ושומרון קשורה בפיקוח-נפש
ממש, מלבד זאת שישנם שם ישובים יהודיים. ולמרות זאת - לא רק שמוכנים לתת להם
'אוטונומיה', אלא אף מכריחים את חיילי צה"ל לפנות יהודים שרצו לשפץ את בית-הכנסת
של אברהם אבינו. זוהי, כאמור ירידה שאין למטה הימנה, וגם אם יבוא ממציא המצאות
ויאמר ששייכת ירידה גדולה אף מזו - הרי כדאי שלא לחפש אחריה היות ומספיקים לנו כל
הנפילות והירידות שהיו עד עכשיו; נכון אמנם שלא הייתי נוכח שם בשעת מעשה, ואילו
כל מה שדובר כאן הוא על-פי ידיעות שהתקבלו מאחרים - אך כשישנם עדים כשרים
ונאמנים, קרוב לודאי שגם עדותם כשירה ונאמנה. ובפרט שהתרחשו בארץ ישראל כמה
מקרים כעין זה - שהשתמשו עם אנשי צבא בעלי מסירות-נפש להוציא יהודים מנחלתם
בארץ הקודש. שזה מחזק את הידיעה אודות הסיפור המבהיל הנזכר-לעיל - שהוא סיפור
אמיתי לכל פרטיו.

ויהי רצון, שאמנם 'מה שהיה - היה', ומכאן ולהבא ינהגו כפי האמת - שהקב"ה הראה
לנו, שהוא הבעל הבית היחיד על העולם, והוא הודיע ש"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו",
ושנצא ידי חובה בירידה שהיתה עד עכשיו, ושעוד בימים האחרונים של הגלות תתחיל
העליה, על-ידי שלא יתביישו לומר את האמת הכתובה בתורה. אשר אפילו הגויים יודעים
שכל ארץ ישראל לגבולותיה שייכת ליהודים - "נחלת עולם לעם עולם" - עד שמגיעים
לעליה שאין למעלה ממנה, בקיום היעוד¹¹ "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו
והיתה לה' המלוכה", בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

11) צפניה ג, ט.

366

 

 

הסיבה שה׳ הביא את הארץ בתחילה לגויים - שתהיה שמורה עד שכל בנ״י יכנסו אליה!

בתחילת פרשתינו¹ מביא רש"י: "אמר ר' יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא
מהחודש הזה לכם² שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית?
משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים³. שאם יאמרו אומות העולם לישראל:
לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא,
הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

ולכאורה, מתעוררת כאן שאלה עצומה אצל ה"בן חמש למקרא" (ואף אצל אדם בוגר)
שלומד זאת, וכדלהלן:

למרות שהתורה נכתבה בתכלית הדיוק - הנה כאן, שינו את כל הסדר של התורה, וזאת,
בשביל שתהיה ליהודים תשובה לטענת הגויים. ואינו מובן: לשם-מה היה לשנות סדר
זה?! - פשוט יותר היה אילו הקב"ה היה נותן מלכתחילה את ארץ ישראל לעם ישראל,
ואז כלל לא היה מקום לטענת הגויים, וממילא - כלל לא היו צריכים לשנות את הסדר
בתורה!

אמת אמנם שעל הקב"ה אי-אפשר לשאול שאלות ולהקשות קושיות. אולם, כשם
שבתורה ישנם ענינים המוסברים על-פי שכל (והראיה: שאת התשובה על הטענה "ליסטים
אתם" הסבירו לו בשכל - ש"ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו") - אזי גם
זאת ניתן להסביר בשכל ואין צורך לומר "גזירה היא מלפני".

וכמו-כן כאן: כשרואים שעבור ענין מסוים הפכו את כל סדר התורה, הרי שזה לא מובן
- מדוע מלכתחילה לא נתן הקב"ה את ארץ ישראל לבני-ישראל (ואז לא היו נצרכים להפוך
את הסדר בתורה)?!

והביאור:

• 1) בראשית א, א.

• 2) בא יב, ב.

• 3) תהלים קיא, ו.

368

בתורה נאמר⁵⁴¹: "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית
השדה" אלא "מעט מעט אגרשנו".

מובן בפשטות, שאילו הקב"ה היה נותן לאברהם אבינו את ארץ ישראל בהיותו "אחד
היה אברהם"⁵⁴² - אזי היה רק יהודי אחד בכל ארץ ישראל. ואז, ארץ ישראל היתה עומדת
"שממה". וממילא היה נוצר מצב של "רבה עליך חית השדה".

ואף אם הקב"ה היה נותן זאת ליעקב - שאז מנו היהודים "שבעים-נפש", הרי גם אז זה
לא היה מספיק, היות ואפילו כשהיהודים נכנסו לארץ ישראל, שאז הם מנו שישים ריבוא
(מלבד הנשים והטף) - עדיין היה חייב להיות "מעט מעט אגרשנו", כיון שכמות האנשים
שנכנסה לארץ ישראל (אף שהיתה גדולה) לא הספיקה להבטיח את מניעת הענין של
"תרבה עליך חית השדה".

והיות שהקב"ה לא רצה שארץ ישראל תהיה באופן של "שממה" (שהחסרון שבזה
מובן בפשטות: ברגע שהארץ עומדת "שממה" - מיד הופכת היא למשכנם של נחשים,
שרפים ועקרבים - מצב אותו הקב"ה לא רוצה לאפשר, ובפרט שהמדובר הוא על תקופה
של אלפי שנים - עד שבני-ישראל נכנסו לארץ) - לכן היה חייב לתת את הארץ למישהו עד
שבני-ישראל יכנסו לשם. ולכן, בתחילה נתנה לאומות-העולם "ברצונו נתנה להם" ולאחר
מכן - "נטלה מהם ונתנה לנו".

סיבה נוספת: בכדי שיהיו לבני ישראל בתים ורכוש מן המוכן!

סיבה נוספת (ומענגת יותר) מדוע נתן הקב"ה בתחילה את הארץ לאומות-העולם ורק
אחר-כך לבני ישראל, כדלהלן:

בספר דברים⁵⁴³ מובא, שהקב"ה אמר שכשיכנסו לארץ ישראל ימצאו "ערים גדולות
וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא
חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת".

כלומר, כשיכנסו לארץ ישראל, אזי לא רק שהיא תהיה "ארץ טובה ורחבה"
בפוטנציאל, אלא תיכף ומיד כשיכנסו לארץ - כבר יהיו בה "בתים מלאים כל טוב",
"בורות חצובים" ועוד ענינים טובים - שהשאירו אחריהם אומות-העולם!

והיות שהקב"ה רצה שכשעם ישראל יכנס לארץ ישראל יהיה להם כל טוב - "הכל מוכן
לסעודה"! - בתים מוכנים ומלאים כל-טוב - לכן היה צריך לתת זאת בתחילה לשבעה
האומות, בכדי שאחר-כך יהיו לבני ישראל את כל הדברים הטובים, מבלי שיצטרכו לטרוח
על-כך!

זהו לא ׳גזל׳ - זהו שכר דירה שהגויים צריכים לשלם לקב״ה!

אך לכאורה עדיין ניתן לשאול: אמנם את ה"לסטים אתם" - אין הגויים יכולים לטעון,
היות ש"ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" - אך ה"בתים מלאים כל טוב"
וה"בורות חצובים" - ניתנו לגויים, ואם-כן, כיצד לקחו זאת היהודים מהגויים?!

התשובה לזה: כל אחד מבין בצורה הגיונית - שישנו בעולם ענין הנקרא "שכר דירה"!
- כשהאחד דר בדירה שהוא אינו בעל-הבית עליה, צריך הוא לשלם עבור זה שכר דירה.

והיות שהקב"ה ברא את העולם ואת ארץ ישראל, ונתנה לאומות העולם - "ברצונו נתנה
להם", בכדי שאחר-כך יהיה "נטלה מהם ונתנה לנו" - מובן, שכשמחשבים כמה שכר דירה
צריכים לשלם שבעת האומות עבור מאות השנים בהם שהו בדירתו של הקב"ה - יוצא
בחישוב פשוט ש"הבתים מלאים כל טוב" וה"בורות חצובים" - הינם חלק קטן בלבד
מהשכר דירה ששבעה האומות צריכים לשלם עבור שנות שהותם בדירתו של הקב"ה.
ואדרבה: לא שווה להם, להתחיל לטעון על-כך שישראל לקחו מהם את דירותיהם
המוכנות - היות ואז הם יצטרכו לשלם עוד...

ובדוגמת מה שהגמרא⁷ מספרת, שכשבני מצרים הגיעו וטענו שהיהודים לקחו מהם כלי
כסף וזהב בעת שיצאו ממצרים - ענה להם גביהה בן פסיסא - שבני ישראל עבדו במצרים
במשך ארבע-מאות שלושים שנה! ובחשבון פשוט - כלי הכסף וכלי הזהב כלל לא
מספיקים... בכדי לשלם את שכר עבודתם של בני-ישראל במצרים במשך כה הרבה שנים -

• 7) סנהדרין צא, א.

370
עליהם לשלם עוד כסף רב! - וממשיכה הגמרא לספר, שכשהם שמעו זאת - עזבו את
כספם וזהבם, וברחו!

והלוואי שגם עכשיו יהיה לבני-ישראל את התוקף לענות לאומות-העולם, את פסק
התורה שבכתב (שבה - גם הם מאמינים). ואז, לא רק שלא יהיה לחץ, אלא אדרבה: הם
יברחו מהשטחים, כפי שעשו אבות אבותיהם!

אולם, עד עכשיו לא עשו זאת מסיבה שונה ומשונה.

ליהודים לא מאפשרים לגור ביו"ש ובחברון, ואילו אש״ף קונה שם נכסים ללא הגבלה!

דובר בהתוועדויות הקודמות בארוכה - שבכדי להקל על הנסיון - הראה לנו הקב"ה
בעיני בשר לאן הובילה ההנהגה הפחדנית, וכדלהלן:

אילו היו עומדים בתוקף כבר בתחילה, שלא למסור אף שטח מארץ ישראל - הרי שאז
כלל לא היו צריכים להגיע לתירוצים - למה לא ניתן לתת את ירושלים. אולם, היות
ומתחילה רימו - ולמרות שהגוי יודע ש"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" - בכל זאת, נתנו לו
חלקים מארץ ישראל, לכן עכשיו - כשהגוי דורש גם את ירושלים - אין מה לענות לו!

היות והגוי שואל - בצדק - אם נתתם לנו שטחים עד-עתה, מדוע את ירושלים אינכם
רוצים למסור לנו?! - ואם אינכם מוכנים למסור את ירושלים היות ש"כח מעשיו הגיד
לעמו לתת להם נחלת גויים" - הרי שהייתם צריכים לומר זאת כבר מהתחלה ואף על שאר
השטחים! והעיקר - הייתם צריכים להקים התנחלויות ביהודה ושומרון, היות ויהודה
ושומרון, הם חלק בלתי נפרד מה"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"! ואם-כן, מדוע עכשיו -
אתם באים עם טענה זו?!

ואכן, זוהי טענה חזקה ביותר:

אם ירושלים היא של היהודים - אם-כן מדוע במשך למעלה מעשר שנים לא הניחו
ליהודים להתיישב בה?! - לערבים הניחו לקנות בתים ונחלות, אולם כאשר יהודי רוצה
לקנות - לא אפשרו לו. ובמשך כל עשר השנים שחלפו, הצליחו רק מתי-מעט להתיישב
בירושלים העתיקה, ואף זה בקשיים מרובים!

בירושלים - עדיין יושבים כמה מאות יהודים, אולם בחברון - עיר האבות - לא הניחו
אפילו ליהודי אחד ויחיד להתיישב בה!!!

וכשהיהודים התעקשו ועמדו על רצונם לגור בעיר האבות - גזרו היהודים גזירה
('חוק') שמותר להתיישב אך רק מחוץ לגבולות חברון! - ובכדי להמתיק את הגלולה
המרה, קראו לזה שם - "קרית ארבע" (עם תנאי שאסור שזה יהיה "קרית ארבע - היא
חברון"⁸).

ועד כדי כך: כשהיהודים רצו לשפץ את בית-הכנסת של אברהם אבינו הנמצא בחברון -
לא הניחו להם לעשות זאת! - ולא זו בלבד, אלא אף הכריחו אנשי צבא (העומדים
במסירות-נפש על הגנת הגבולות) - שיפנו משם את היהודים!

[אפילו הערבים מודים בעובדה שבית-כנסת זה שייך ליהודים. ואף בתורה (אשר
ב"בייבל" מאמינים גם הגויים) נכתב⁹ שאברהם אבינו (שבהשגחה-פרטית בית-כנסת זה
קרוי על שמו) קנה את מערת המכפלה וסביבותיה!]

אשר כל זה בא כתוצאה ישירה מכך, שלא מניחים ליהודים לקנות אדמות ביהודה
ושומרון ובפרט בחברון! - כשלעומת-זאת (כעת מוכרחים לגלות עובדה זו) - אש"ף קונה
קרקעות ונכסים ביהודה ושומרון, בחברון ובשכם - והכל נרשם על שמם!

כל העובדות הללו, גוררות מצב בו היהודים יצטרכו לחפש יותר ויותר תירוצים -
לטענה הנזכרת לעיל.

וכאמור: טענה זו הינה אף בנוגע לירושלים - אם היא שלכם, אם-כן מדוע בכל עשר
השנים האחרונות לא היעזתם להעביר לשם אפילו משרד ממשלתי אחד?!

וכעת (בעקבות הטענה הנ"ל) - עומדת בפני ישראל ברירה אחת מהשתיים: או למסור
את ירושלים העתיקה רחמנא-ליצלן, או להעביר לשם לפחות משרד ממשלתי אחד (פעולה
שתוכיח את בעלותה על המקום, וממילא, בכך יובן סירובה העיקש שלא למסור את
ירושלים).

• 8) חיי-שרה כג, ב.

• 9) שם, טז.

372

אם לא מיישבים יהודים בירושלים העתיקה - לא ניתן לטעון לבעלות על כפ״ח, ב״ב ות״א!

בתקופה שלאחר הנצחונות הגדולים - הצעתי והפצרתי: נצלו את ההזדמנות שנוצרה
מכך שהעולם כולו עומד נפעם ונרעש מהנצחון הניסי - ותיישבו את כל השטחים
המשוחררים, ובפרט את הגבולות! - אף אחד לא יפתח את פיו אם תעשו זאת!

אך תמורת יישוב השטחים - שלחו שלוחים ואמרו שכלל לא מתכוננים ליישב את
השטחים - אלא ימתינו ל'עת-רצון' בה הערבים יהיו מוכנים לקחת זאת בחזרה!

כעת רואים, עד כמה נחוץ היה ליישב שטחים אלו. ולכן יש לעשות זאת עכשיו - זה
אמנם קשה יותר מלפני שנה, אך זה קל יותר ממחר ומחרתיים. היות ובכל יום שעובר זה
נעשה קשה יותר ויותר.

בתורתו מורה הקב"ה לבני-ישראל שאם צרו נכרים על ערי הספר, וכל מטרתם היא
"עסקי תבן וקש" בלבד - אזי הדין הוא ש"יוצאין עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את
השבת". כלומר, אין הפירוש רק שמותר לעשות זאת, אלא אדרבה: מוכרחים לעשות זאת;
חייבים לעמוד עם כלי-נשק ולא להניח למצב בו "תפתח הארץ לפניהם".

אפילו אלו שרוצים למסור להם את שטחי הגבול - מודים שבעקבות כך תפתח הארץ
לפניהם, רק טוענים הם, שעבור השלום זה כדאי...

אך עיקר הבעיה היא, שכאן כלל לא מדובר בשלום - זהו שלום הכתוב על הנייר בלבד,
ובנוי על 'תנאים' שבכל יום עלולים להשתנות - ומי יודע אם יעמדו בלחץ!

וכאמור: כל אחד מבין, שאם לא מיישבים את ירושלים העתיקה - הרי שאז לא ניתן
לטעון לבעלות בתל-אביב, כפר-חב"ד ובני-ברק. וכשבדיבור אומרים שרוצים את ירושלים
העתיקה (בכך שמסרבים למסור אותה), אך למעשה לא מניחים ליהודים להתיישב בה -
הרי שאז רואים כל אומות-העולם ש"אתי מעשה ומבטל דיבור"!

איסור מסירת שטחים מעד פיקוח נפש - כלל לא קשור ללאו של "לא תחנם"!

והמצב כה מבהיל, עד שיהודים מעיזים לקשר זאת עם התורה, וכדלהלן (ואמנם דובר
על-זה כבר כמה-פעמים, ולכאורה יצאנו ידי-חובת הדברים, אך מכל-מקום - נחזור על כך
שוב):

איסור מסירת שטחים מתבסס על שני דינים:

הדין האחד, הוא הלאו של "לא תחנם"^{544 545}. איסור זה חל על ירושלים העתיקה, על
חברון, על יהודה ושומרון ועל כל שטחי ארץ ישראל - בשווה; לאו אחיד, ואין כל חילוק
אם המדובר הוא על ירושלים או על שטח אי-שם ביהודה ושומרון.

הדין השני, הוא הדין של פיקוח-נפש¹¹. כלומר, שאסור למסור אף שטח מארץ ישראל
היות ו"שמא תפתח הארץ לפניהם"! - לאיסור זה אין שום קשר ושייכות לאיסור של "לא
תחנם", היות וסיבת איסור זה - היא אך ורק מצד פיקוח-נפש הדוחה את כל התורה כולה!

מובן, שכשישנו שטח שעליו חלים שני הדינים הללו - הנה, היות ש"קם ליה בדרבה
מיניה"⁵⁴⁶, לכן מובן שיש לאסור מסירת שטח זה ולדבר רק על הדין של פיקוח-נפש (ולא
לאסור זאת מצד ה"לא תחנם").

כשהשטח נמצא בארץ ישראל, לא צריכים לחכמה מיוחדת בכדי להבין שישנו הלאו
של "לא תחנם", אולם מהיכן יודעים שישנו גם איסור מצד פיקוח-נפש? - זה אינו יכול
לדעת רב, מלמד, בחור ישיבה, פוליטיקאי, שר או ראש ממשלה - זאת יכולים לדעת רק
מומחי הצבא!

ואכן, שאלו את אנשי הצבא - וכולם ענו פה-אחד שמסירת השטחים תוביל לפיקוח-
נפש (לא של יהודי בודד, אלא) של כל ארץ ישראל.

ולאחרי כל זה, בא יהודי ואומר שאמנם על שטחים אלו חל הדין של "לא תחנם" -
אולם באם לא ימסרו אותם - יהיה פיקוח-נפש, והיות שפיקוח-נפש דוחה את כל התורה
כולה (גם את הדין של "לא תחנם") - ממילא - מצד פיקוח-נפש - יש למוסרם!

אותם יהודים שהציגו בפניו את השאלה (שבעקבותיה פסק את מה שפסק) הציגו בפניו
רק חצי מהשאלה: האם פיקוח-נפש דוחה את הדין של "לא תחנם" - ועל-זה ענה שאכן
פיקוח-נפש דוחה זאת! - אכן אילו היה מצב שכזה - הרי שפסק-דינו היה מתאים!

אך הם לא הציגו בפניו את החצי השני - מה שאומרים כל מומחי הצבא - שמסירת
שטחים אלו, היא זו שתביא לפיקוח נפש של אלפי יהודים!

ויהודים אלו - יחד עמו - נושאים באחריות לכך! - בטוחני, שכאשר הוא ידע זאת
(קביעתם של אנשי הצבא) - אין ספק שהוא יצא בפסק-דין ברור (לפי הפסק הברור
בשולחן-ערוך הלכות שבת סימן שכ"ט), שאסור למסור אף טפח ואף שעל מארץ ישראל -
היות שהתורה פוסקת שאם המומחים לדבר (ובעניננו: מומחי הצבא), קובעים שזה פיקוח-
נפש - אזי זה נהיה פסק בתורה, שזה פיקוח-נפש אשר (ממילא) דוחה את כל התורה כולה.

ועל-אחת-כמה-וכמה שפיקוח-נפש דוחה גם את כל החשבונות הפוליטיים האומרים,
שלמרות שאנשי הצבא קובעים שאסור למסור שטחים - אך בשביל למצוא-חן בעיני הגוי -
מותר לוותר על נושאים של פיקוח-נפש!

העדפת דעת המדינאים על פני דעת אנשי הצבא - טעות טראגית שעלתה ביוקר!

אין זו הפעם הראשונה בה מעדיפים את חוות-דעתם של הפוליטיקאים על-פני דעתם
של מומחי הצבא:

זמן קצר קודם מלחמת יום-כיפור, הגיעו ידיעות שהערבים עומדים לתקוף. כל מומחי
הצבא אמרו אז שאם ישראל לא תפתח ראשונה במתקפה - זה יעלה במספר רב של
קרבנות. ולמרות זאת, היות וישראל לא רצתה להצטייר כתוקפנית (ו"אל תתגרה בגוי קטן"
¹³) - לכן, קבעו הפוליטיקאים שישראל לא תפתח ראשונה במתקפה, ואף כלל לא גייסו
כוחות. ובעקבות זאת, נפלו מאות קרבנות מיותרים!

אך במקום ללמוד מכך את הלקח, עדיין ישנם כאלה המדברים ללא הרף על "אל
תתגרה בגוי קטן" - ועדיין מקשרים את איסור מסירת השטחים רק לדין של "לא תחנם",
ומעלימים את מה שקבעו מומחי הצבא - שאם ימסרו אפילו שעל אחד מיהודה ושומרון -
ארץ ישראל לגבולותיה - זה יביא לפיקוח-נפש של אלפי יהודים, היה-לא-תהיה!

ולזה נוסף עוד פרט:

אפילו לטענתם - שמסירת שטחים אלו תקרב את השלום, הנה רואים בבירור, שמאז
החלו למסור שטחים - השלום רק התרחק יותר ויותר. וזאת, כיון ש"מי שיש לו מנה רוצה
מאתים"¹⁴. ברגע שהערבים ראו שלא מניחים ליהודים להתיישב ביהודה ושומרון, חברון
וירושלים העתיקה - מיד הכפילו ושילשו את תביעותיהם, ובגלוי!

ואילו היו מיישבים את השטחים - הרי שאז לא היו מגיעים לתביעות מופרזות אלו
מכיוון הערבים. אך תמורת זאת - בצורה עקבית - לא איפשרו ליהודים להתיישב שם. ולכן,
אף שהיום זה קשה הרבה יותר מלפני שנה (היות שאם היו מיישבים לפני שנה - כולם היו
שותקים, אך כעת אומות-העולם יבואו בטענה: הרי כבר הסכמתם למסור את השטחים,
ואם-כן, כיצד אתם מיישבים אותם?!) - מכל-מקום, זה עדיין קל יותר מאשר אם יעשו זאת
מחר ומחרתיים, היות ובכל יום שעובר המצב רק מחמיר והלחץ רק גובר.

ורק יישוב השטחים, יתן את הכוח שלא למסור שטחים אלו. וכאמור: כל מומחי הצבא
(לא רק מומחה אחד או שניים) קבעו שמסירת שטחים אלו תהווה סכנת פיקוח-נפש לבני-
ישראל! ואין לזה כל קשר ל"לא תחנם" ל"אל תתגרה" או ל"שלושת השבועות"¹⁵.

ככל שנשמעו יותר קריאות ׳מזל טוב׳ על ההסכם - כך גברה תאוות הערבים!

בכדי להקל על הנסיון, נעשה כעת ענין נוסף:

כמדובר כמה פעמים, ישנם את יהודי ה"מה יפית", שכל הזמן מנסים למצוא-חן בעיני
השרים ובעיני הממשלה; והנה, כשהגיעה אליהם הידיעה על חתימת ההסכם (שאפילו
כאשר זה נוגד ללאו של "לא תחנם" בלבד, זה דבר מצער, ובפרט בעניננו שזה גורם לצרות
נוספות עד שאפילו אלה שהסכימו להסכם זה, אמרו שהם עושים זאת בלב שבור) - פתחו
בחגיגות שמחה ובצעקות "מזל טוב"!

ולא זו בלבד, אלא כינסו אסיפה של יהודים שומרי תורה ומצוות - לא בשביל לדבר
אודות נישואי תערובות, או חינוך כשר או כשרות - אלא כל מטרת האסיפה היתה להודות
ולתת "מזל טוב" למוסרי השטחים!

• 14) ראה קה"ר פ"א, יג, פ"ג, י.

• 15) כתובות קיא, א.

376

אמנם צריך להיות "ודרשו את שלום העיר'"⁵⁴⁷ ובפרט שהוא עושה כמה-וכמה טובות
ואשר לכן צריכים אמנם להתפלל בשלומו - אולם זה לא אומר שכשהוא עושה דבר היפך
השולחן-ערוך - צריכים לתת "מזל טוב"! מה-גם שבכלל לא ניתן לצעוק "מזל טוב" על-
כך, היות ועוד לא היתה כזו רעה לישראל!

ככל שנשמעו יותר צעקות "מזל טוב" - כך גברה תאוותם של הערבים לשטחים נוספים,
וכדלהלן:

כשהערבים רואים שהיהודים בארץ מאחלים זה לזה "מזל טוב" על ההסכם שנחתם -
הם מסיקים שהם עשו ליהודים טובה גדולה, בכך ש"הואילו" לחתום עמם על שלום,
והראיה - שהיהודים שמחים מזה!

כשרואים זאת הערבים - הם מבינים שהם נהגו בטפשות הכי גדולה כשהסתפקו רק
בתביעותיהם הנוכחיות. אם היהודים שמחים - היינו צריכים לבקש מהם פי כמה-וכמה
שטחים - חושבים הערבים לעצמם!

ואכן, בעקבות העובדה שהערבים ראו שרבנים, בעלי-בתים ועמך ישראל - שולחים
מברקי "מזל-טוב" וטופחים על השכם, בעקבות הסכם זה - הרי הם הגבירו את הלחץ!

ובפועל: כל מכתב "מזל-טוב" נוסף על חתימת ההסכם שנשלח לראשי השלטון
בישראל - מגביר יותר ויותר את תאוותם של הערבים, מה שגורר עוד ועוד לחץ מכיוון
מצרים ואף מכיוון ארצות-הברית, באמרם: אתם בעצמכם שמחים על-כך שהחזרתם את
השטחים, ואם-כן - תנו עוד!

הסיבה להמשך המחאה: ״הוכח תוכח - אפילו מאה פעמים"!

אחת מן השאלות ששאלו אותי, היתה: היות ואני תובע את תיקון הענין כבר זמן רב,
ובכל-זאת ממשיכים בכיוון של כניעה ומסירת שטחים, אם-כן - 'חבל על הזמן' - שהרי
בין-כה לא ניתן לפעול בזה?!

ישנן בזה שתי תשובות:

• א) אילו כלל לא היו צועקים (ומהם: כאלה הצועקים בחשאי וכאלה הצועקים בפומבי.
  כאלה הצועקים באידיש וכאלה הצועקים בלשון אחרת) - המצב היה גרוע הרבה יותר!!!

• ב) בתורה נאמר¹⁷: "הוכח תוכיח את עמיתך" ומפרשת על-זה הגמרא "אפילו מאה
  פעמים". ומהפוסקים משמע שזוהי לא גוזמא - אלא "מאה פעמים" כפשוטו.

כלומר, אפילו אם הוא קיים את הציווי "הוכח תוכיח" אפילו תשעים ותשע פעמים -
מצוה עליו התורה לעשות זאת גם בפעם המאה, ובאותה התלהבות בה עשה זאת בפעם
הראשונה - היות וזה אותו ציווי!

ולכאורה אינו מובן: הרי הוא כבר הוכיח את השני תשעים ותשע פעמים, ואם-כן, מה
תועיל הפעם המאה?! - ההסבר לזה יובן על-פי דברי הרמב"ם¹⁸ המובאים בתור פסק-דין,
שכאשר העולם אינו במצב של "מחצה על מחצה" - אזי מעשה אחד אינו יכול להכריע את
כל העולם, אולם כאשר העולם שקול, "מחצה על מחצה" - אזי על-ידי צעקה אחת ויחידה,
הוא "מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

ויהי-רצון שלא נלך בדרך בה הלכו עד עתה - אשר הביאה למצב הנוכחי הגרוע - שלא
בערך מהמצב שהיה לפני שנה.

היות ואז יכלו ליישב בניחותא ובצורה חלקה את כל יהודה-ושומרון, חברון וירושלים
העתיקה, בשונה מעכשיו שכשרוצים ליישב אפילו דירה אחת - מיד טוענים אומות-
העולם: עשר שנים רצוף לא הנחתם לעשות זאת. ועכשיו, כשרוצים לחתום הסכם-שלום -
קופצים אתם ועושים זאת?!

אך על-כל-פנים, יהי רצון שלפחות מכאן ולהבא - יישבו את השטחים. ויעשו זאת
תיכף ומיד היות ובכל יום זה נעשה קשה יותר ויותר. ומאחר שבסופו של דבר לא יהיה
מנוס מיישוב השטחים, אם-כן עדיף שיעשו זאת עתה - כשזה עדיין קל (לפי-ערך, היות
והמצב הנוכחי קשה מהמצב ששרר לפני כשנה).

ויהי רצון שדברי רש"י (המצוטטים לעיל משם ר' יצחק) ירדו לידי פועל למטה מעשרה
טפחים, ובטוב הנראה והנגלה, ובאופן של שלום אמיתי - לא שלום על הנייר! - ויתקיים

• 17) קדושים יט, יז. וראה בבא-מציעא לא, א.

• 18) הלכות תשובה פ"ג ה"ד.

378

"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"⁵⁴⁸ מכיון ש"בשם אלקינו נדגול"
ו"בשם אלקינו נזכיר"⁵⁴⁹. שאז יתקיים "תפול עליהם אימתה ופחד" כיון ש"בגדול זרועך"
(של הקב"ה) "ידמו כאבן"⁵⁵⁰.

ואמנם מכיון שנמצאים בגלות - נזקקים גם ל"רכב" ו"סוסים" (וכפסק השולחן-ערוך
הלכות שבת סי' שכ"ט ש"יוצאים עליהם בכלי זיין") - לבושי הטבע - מכל-מקום יש לדעת
שזה לא יותר מלבוש!

ובימי הגלות האחרונים יהיה שלום אמיתי בכל מקום בו נמצאים יהודים, וינצלו את ימי
הגלות האחרונים להוספה בלימוד התורה וקיום מצוותיה מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב.

ובקרוב ממש תסתיים הגלות, ותהיה אתחלתא דגאולה והגאולה כולה, בשעתא חדא
וברגעא חדא, על-ידי משיח צדקנו.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת בראשית, מברכים החודש מר-חשון, תשל"ט)

דווקא בג׳ המקומות עליהם לא יכול הגוי לטעון ״גזולין הם״ - לא מניחים ליהודים להתיישב!

בהמשך למה שדובר אודות מיתת שרה, ו"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה"¹,
שמזה יצא ענין קניית מערת-המכפלה [והיות וכל עניני החסידות, נגלה ודרוש שדוברו
הינם ענין של טפל רחמנא-ליצלן. והעיקר הוא - לשמוע איזו מילה אודות 'קעמפ דיוויד'!
- ולשם-כך הם הם יושבים וממתינים בקוצר-רוח בשביל לשמוע איזו מילה על-כך
(ורחמנות גדולה עליהם)] - ישנו דבר-פלא המובא במדרש בפרשת "וישלח", שמתחיל
בענין קניית מערת-המכפלה:

מבואר במדרש על-הפסוק² "ויקן את חלקת השדה . . במאה קשיטה": זה אחד
משלושה מקומות שאין אומות-העולם יכולין להונות את ישראל ולומר גזולים הם בידכם,
ואלו הן: מערת-המכפלה, בית המקדש, וקבורתו של יוסף. מערת-המכפלה, דכתיב "וישמע
אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון גו'"³. בית המקדש, דכתיב "ויתן דוד לארנן
במקום גו'"⁴, וקבורתו של יוסף, "ויקן את חלקת השדה".

כלומר: למרות שאומות-העולם טוענים "לסטים אתם" (כפי שרש"י מביא בתחילת
פירושו על-התורה) - מכל-מקום, ישנם שלושה מקומות שהתורה מעידה עליהם ששם
אינם יכולים לטעון זאת, היות ומקומות אלו שייכים לעם ישראל. והמקום הראשון (בזמן)
הוא מערת-המכפלה (שעליה מסופר בפרשתינו).

וכאן רואים, עד כמה גדול החושך הכפול והמכופל של הגלות:

כאשר לא מניחים ליהודים להתיישב בארץ הקודש - הנה המקומות עליהם קיימת
ההתנגדות החזקה ביותר - הם דווקא בשלושה מקומות אלו!!!

ממש פלא! - כאשר רוצים להתיישב בתל-אביב - אינם מתערבים בזה; כשרוצים
להתיישב במקום-אחר, או שלא מתערבים, או שישנה התנגדות קלה בלבד. אולם, כאשר
הדבר מגיע למערת-המכפלה - זעזעו את העולם בכדי שלא להניח ליהודים להתיישב

• 1) פרשתינו כג, ב.

• 2) וישלח לג, יט. וראה בראשית-רבה פע"ט, ז.

• 3) פרשתינו כג, טז.

• 4) דברי-הימים-א כא, כה.

380

בחברון. ולא רק במערת-המכפלה - אלא גם בסביבתה, שזהו חלק מחברון - לא מניחים
לאף יהודי להתיישב שם!

וכפי שכבר דובר בארוכה⁵⁵¹ אודות מעשה התעתועים שהיה עם בית-הכנסת אברהם

אבינו:

לקחו אנשים המוסרים את נפשם על הגנת ארץ הקודש; השתמשו בהם והכריחו אותם
להוציא מבית-הכנסת של אברהם אבינו יהודים אחרים. וכל זאת, רק בגלל שבית-כנסת זה
נמצא בחברון!

וכשיהודי מגיע למערת-המכפלה - בזמן שה"מופתי" לא מסכים - לא מאפשרים לו
להיכנס, ואם הוא כבר הצליח 'להתגנב' פנימה - מוציאים אותו משם בכח!!!

וכך גם בשכם: כאשר מגיעים לשכם ורוצים לקנות שם בית או נחלה - גם אז לא
מאפשרים זאת. בטענה, שנמצאים שם ערבים.

שלא לדבר אודות המקום השלישי, מקום מקדשנו - שכאשר מגיעים לשם יהודים -
מציבים חיילים, שימנעו מיהודים להגיע למקום מקדשנו!

וכפי שכבר דובר: ההתנגדות בנוגע לשלשה מקומות אלה, היא הכי גדולה, הכי חזקה,
ובצורה המושפלת ביותר; ואשר על מקומות אלה כתוב במדרש, שאפילו אומות-העולם
אינם יכולים לומר "גזולים הן". והנה, באים יהודים ונותנים לגויים לשלוט שם. וכאשר
רואים הגוים שהיהודים נותנים להם לשלוט - הם בודאי מסכימים; וכי למה לא?!

חוטאים בחטא שגם על דעת היצר הרע - לא עלה!

חס-ושלום לחשוד ביהודי - ולומר שרצונו הוא לתת שליטה לגוי על ירושלים העתיקה
ומקום מקדשנו, על מערת-המכפלה (שם נמצאים הקדושים אברהם יצחק ויעקב, שרה
רבקה ולאה, אדם וחוה), ועל שכם.

ואמנם, כיצד יתכן שיהודים יעשו זאת?!

אלא - בשעה שאדם נמצא בפחד, ומרגיש עצמו נחות בפני הגוים, כיון ש"אתם המעט
מכל העמים"⁶, והוא זקוק לחסדי הגוי בכדי לקבל עוד כמה דולרים או נשק וכיוצא-בזה -
הרי אז, הוא מתבטל בעיני עצמו, עד כדי כך, שאפילו דברים שהגוי אינו רוצה לקחת כלל
(כלומר: כיון שפסקה התורה שהגוי אינו יכול לומר על שלושת המקומות הללו - "גזולין
הן" - מכך משמע, שבאמת הוא לא רוצה אותם) - הרי גם אז מגרים את היצר-הרע, ורוצים
למסור זאת לגוי!

וכפי שכבר דובר פעם בארוכה על מה שאומרים בתפילת "על חטא" - "על חטא
שחטאנו לפניך ביצר-הרע" - שלכאורה אינו מובן: כיצד יכול להיות חטא ללא יצר-הרע?!
הרי כל החטאים הם דרך היצר-הרע, ואיך יכול להיות שאחרי שמפרטים כמה-וכמה
חטאים, מונים חטא מיוחד: "על חטא שחטאנו לפניך ביצר-הרע"?!

עונים על-זה מפרשי הסידור⁷, שישנו חטא כזה שאפילו על דעתו של היצר-הרע - אינו
עולה; אלא היהודי עצמו מגרה את היצר-הרע, רחמנא-ליצלן, ומפתה אותו לעשות חטא.

וכן בעניננו: התורה - "תורת אמת" - מעידה שאומות-העולם מאמינים ב"בייבל"
(=תנ"ך). ובמילא גם הם מאמינים לסיפור שאברהם אבינו שילם עבור מערת-המכפלה
"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר". וממילא הם יודעים שזה שייך ליהודים. וכמו-כן
בנוגע למקום-המקדש ולשכם.

אולם, כשמתחילים ליפול בעיני עצמם לפני הגוי - אזי מגרים את היצר-הרע שישכנע
את היהודי לבצע דבר שאפילו הגוי אינו חושב על כך! וכל זה, נובע ממה שהוא נופל
בעיני עצמו מפני הגוי'שקייט שבקרבו; מפני ה"אל זר אשר בקרבך"⁸.

מערת המכפלה והר הבית: לגוי - בגיסה חפשיתן ליהודי - אי-כגיסה והגבלה מבזה!

. . ולאחר מכן, כשהוא מקבל מינוי בישראל - הוא לוקח יחד עימו את רגש הנחיתות
שלו כלפי הגוי'שקייט.

• 6) ואתחנן ז, ז.

• 7) דה"ח סדר הוידוי במנחה בעיוהכ"פ סק"ד. של"ה שער האותיות אות יו"ד.

• 8) ראה שבת קה, ב.

382

ולאחר מכן, כאשר עליו לקבל החלטה - הוא מאבד את עשתונותיו, לאחר שאומרים לו
שהגוי עלול להתרגז.

וכשאומרים לו את דברי המדרש שהגוי לא יתרגז מזה. אומר הוא: כך אומר מי שלומד
מדרש. אך צריך לשמוע גם את חוות-דעתו של זה הקרוי 'בן אדם', שאינו לומד מדרש.
ובפרט שבעיניו לא המדרש הוא הפוסק, חס-ושלום, אלא ענינים של לימודי חול!

וזאת מזכירים לו מיד בתחילת השבוע: כאשר צריך להיות ה"ויעקב הלך לדרכו"⁵⁵²
ועומד להיכנס בעובדין דחול, מזכירים לו מיד בברכה הראשונה הקשורה עם ההבדלה
שבין שבת לששת ימי המעשה - שצריך להיות (מלבד "המבדיל בין קודש לחול" גם)
המבדיל "בין ישראל לעמים".

אבל בשעה שההבדלה והמחיצה בין שני הדברים אינה קיימת - פועל עליו הדבר,
שה'חול' משמש בתור ראש ועיקר. ועד כדי כך - שמגרה את היצר-הרע שיפתהו לעשות
דבר שאפילו במוחו של הגוי לא עולה כזאת: אצל הגוי לא מסתדר שהיהודי ימסור את
ירושלים; לא עולה בדעתו שיהודים לא יתייחסו למערת-המכפלה כפי שהיתה בראשונה -
של אברהם אבינו; לא מסתדר אצלו כלל שיהודים לא יקחו את בית-הכנסת של אברהם
אבינו (שגם אצל הערבים נקרא כך, אלא בשפה הערבית).

באים יהודים ולא מניחים ליהודים אחרים להיות בבית-הכנסת של אברהם אבינו; אחר-
כך מבטיחים שיתקנו זאת, אך לא מקיימים את ההבטחה: עד כדי כך, שגירשו משם את
היהודים והוציאו אותם בכח!

על-אחת-כמה-וכמה שכך נוהגים בנוגע למערת-המכפלה, ולמקום המקדש.

(לא מדובר חס-ושלום, שמותר ללכת במקום המקדש. אבל ישנם חלקים שמותר ללכת
לשם, דוגמת הכותל המערבי. וכן ישנם חלקים נוספים - אך מצד הספק לא ניתן לברר
זאת).

אולם כאשר מדובר אודות גויים - מאפשרים להם ללכת לשם מתי ואיך שהם רוצים.
וכלל לא מגבילים אותם היות ופוחדים לנגוע בהם.

ולא זו בלבד, אלא מעמידים אנשי צבא שישמרו שלא יבזו את מה שנקרא אצלם 'מקום
קדוש' מצד הקדושה שאצלם, וכן לא לעכב כאשר הגוי רוצה להכנס לשם.

ואפילו לאחר כל ההצטדקויות והסברות שכיום אין יד ישראל תקיפה, וזקוקים ל"חסד
לאומים חטאת"¹⁰ ואשר לכן אסור להתגרות בהם - רואים שאפילו את הדברים אותם נתן
הקב"ה בצורה ניסית - רוצים למסור.

וכמדובר כבר כמה-פעמים בארוכה, מה שנתפרסם כבר, שהמנהיגים דאז - כלל לא רצו
להניח ליהודים לכבוש את ירושלים העתיקה. וזאת, כיון שלא רצו להתגרות ביושבים
בוותיקן.

אלא שנוצר מצב בו לא יכלו לשאול את ה'מנהיגים', ולכן החליט קצין מסויים לעשות
זאת על דעת עצמו. וכאשר הוא הודיע על כך - כבר לא יכלו להתחרט.

ומיד לאחר כיבוש ירושלים, שיגרו שלוחים לוושינגטון (ביניהם היה יהודי שומר
תורה-ומצוות) להסביר, שכבשו את ירושלים (ואת שאר השטחים) רק מפני שלא היתה
ברירה אחרת, וכעת רוצים להחזיר את מה שכבשו!

והנס היה - שהגוים לא רצו לקחת זאת!!!

ובדוגמת מה שקורה כעת בנוגע לירושלים העתיקה, חברון, ושכם, שלאחרי כל
ההבטחות, עדיין לא יודעים על מה עומדים היהודים להסכים, ועל מה כבר הסכימו!

בסוף עלו על הרעיון שלא לספר על כך לאיש ולשמור על הדבר בסוד. אולם, כיון
שמעורבים בזה גם לא-יהודים, הם גילו זאת. וכאשר שואלים אותו מדוע עשית מזה סוד?
הוא עונה שהוא נשאר חייב תשובה לשאלה זו.

סילוף מגוכח של המציאות: פיקוח נפש דוחה את "לא תחנם" ולכן יש למסור שטחים...

לאחר מכן נוסף עוד ענין:

כאשר המדובר הוא אודות החזרת השטחים, מסבירים שאם ישאלו: היתכן, הרי זה
היפך ההלכה? - יענו ששאלו רב, והוא פסק שמותר וחייבים לעשות זאת!

10) משלי יד, לד. ב"ב י, ב.

384

הלכו, אפוא, לרב ושאלוהו מה אמר לאותו שואל? עונה הרב, שמישהו שאל אצלו
שאלה אחרת, ועליה ענה שזה מותר; ובא השני ומצמיד את פסק-דינו של הרב על הענין
של מסירת שטחים!

ומה שאלו את הרב? - האם הלאו של "לא תחנם"⁵⁵³ עומד בפני פיקוח-נפש, או שמא
פיקוח-נפש דוחה אותו? ענה הרב - שפיקוח-נפש דוחה כל לאו שבתורה, גם את הלאו של
"לא תחנם" - תשובה שכל אחד היה עונה לו כך.

אותו אחד ששאל שאלה זו קורא עיתונים (הלואי שהיה לומד כל-כך הרבה תורה כפי
שהוא קורא עיתונים) ויודע מה שכתוב בכל העיתונים, שכל המומחים לעניני בטחון וצבא
(ללא יוצא מן הכלל) אומרים, שבאם יחזירו את השטחים זה יביא סכנה מיידית לבני-
ישראל ומצד פיקוח-נפש אסור למסור את השטחים - אך בכל-זאת הוא העלים עובדה זו
מהרב!

הרב אינו קורא עיתונים, ומעולם לא נפגש עם קצין, ובודאי יש לו פחד ממנו, כי הרי
מוצאו מליטא, שם פחדו מקצין, וכל-שכן מגנרל.

הולך הוא, אפוא, אל הרב בכל הדרת הכבוד, ואומר לו: הקשיבו נא! ישנם כאלה
הצועקים שאסור להחזיר שטחים משום הלאו של "לא תחנם", שזוהי מצוות לא-תעשה מן
התורה. אבל, שואל הוא: מה הדין כאשר זה קשור עם פיקוח-נפש? ענה לו הרב בפשטות:
שפיקוח-נפש דוחה את "לא תחנם".

יותר מזה הוא כבר לא היה צריך; הוא הלך ופירסם בכל העולם כולו, שהרב פסק
שמותר להחזיר שטחים!

וכמדובר כמה-פעמים: כעת - השאלה של מסירת-שטחים כלל אינה קשורה עם האיסור
של "לא תחנם", אלא כפי שכל המומחים לעניני צבא אומרים, שזהו ענין של סכנת פיקוח-
נפש ממש עבור מאות ואלפים מישראל!

אם פקו״נ מכריח מסירת שטחים - יש למסור אף את ירושלים, בני ברק וכפר חב"ד

לאחר מכן עשה מעשה מבהיל נוסף:

בפסק-דינו של הרב אין שום חילוק אם מדובר אודות יהודה ושומרון או הכותל
המערבי; ירושלים החדשה או ירושלים העתיקה.

ואם אתה כבר מפרסם את הפסק-דין - אמור זאת בשלימות! - אמור, שהרב פסק, שאם
זה ענין של פיקוח-נפש, הרי יש להחזיר גם את ירושלים החדשה, ירושלים העתיקה, בני-
ברק וכפר-חב"ד - בכדי שלא להתגרות עם הגוי!

אולם מאחר שהוא יודע שאם יגלה זאת, מיד יורידוהו מכל תפקידיו וכיסאותיו -
התחכם ועשה כך (ביודעו שסוף-כל-סוף יתגלה קלונו ברבים).

הוא שאל שאלה לרב, מבלי לספר לו את העובדה האמיתית שמסירת שטח זה קשורה
עם פיקוח-נפש - והוא הביאו לכלל טעות בשאלו את השאלה כאילו זה קשור ל"לא
תחנם".

ולאחר מכן פירסם את הפסק-דין של הרב, כאילו הכוונה היא למצב בו כל המומחים
באותו ענין (בלי יוצא מן הכלל) אומרים, שאם לא ימסרו שטחים מביאים סכנה.

ולאידך: היות ועליו למצוא חן בעיני פקידי הממשלה, הרי אם יגיד שמחמת פסקו של
אותו רב - אזי דעתו הוא שצריך להחזיר גם את ירושלים העתיקה וירושלים החדשה ועוד
שטחים - הרי יגרשוהו מיד, ויותר לא תהיה לו דריסת-רגל שם.

ולכן מה עשה?! - הוא לא סיפר להם שלפי הפסק-דין של אותו רב אין שום הבדל על
איזה שטח מדובר (אפילו אודות ירושלים העתיקה) - אלא נתן להם להבין שהוא מדבר רק
אודות שטחי יהודה ושומרון - ואילו באשר לירושלים העתיקה - אף הוא בדעה שאסור
להחזיר.

מה פירוש אתה בדעה?! - הרי במענה לשאלה שלך, הרב פסק שמותר (ולא רק מותר
אלא מוכרחים) להחזיר את ירושלים העתיקה בכדי לשמור על נפש אחת מישראל!

שאלו אותי: היות והענין הינו כל-כך ברור ופשוט. אם-כן איך יכול להיות שבא יהודי
שבכל שאר הענינים הוא איש חכם ונבון, ונוסף לזה גם מומחה לעניני פוליטיקה, ואומר
דבר שלא רק שזה מילתא דעבידא לאיגלויי שזה לא אמת - אלא שזה נתגלה כבר יום לפני
כן!

[מאחר שכבר כל הדיעות פורסמו בעיתונות - הן דעותיהם של אנשי הבטחון והצבא,
והן בענין של "לא תחנם", יחד עם הענין של פיקוח-נפש, שאין כל חילוק בין ירושלים
העתיקה, ירושלים החדשה ויהודה ושומרון; וכי על שניהם חל הדין של "לא תחנם"
בשווה, ועל שניהם חל הדין שפיקוח-נפש דוחה כל התורה כולה בשווה! - אשר על-כן,
הרי ממה-נפשך: אם זה לא יותר מ"לא תחנם" - אזי אסור להעמיד בסכנה אפילו את חייו
של יהודי אחד ואם-כן, יש למסור גם את ירושלים; ואם זה להיפך, שהחזרת השטחים
מביאה את הסכנה - הרי שאז אסור למסור אף שעל בכל המקומות הסמוכים לספר, וגם לא
את יהודה ושומרון. שזה הרי פסק-דין ברור בשולחן-ערוך⁵⁵⁴ ובזה אי-אפשר להתווכח].

ולמרות זאת הוא הולך ונוסע ואינו מפסיק לומר - שהרב פסק שצריך להחזיר את
השטחים.

שלכאורה, כיון שזה היפך טבע האדם לומר שקר כאשר מדובר ב"מילתא דעבידא
לאיגלויי" - אם-כן כיצד יתכן שיאמר דבר כזה? הרי מוכרח להיות לזה יסוד כל-שהוא!

ועל-זה עניתי בפשטות:

ישנו כלל ידוע בין פוליטקאים, שכאשר פוליטיקאי אומר שקר קטן, ישנו ספק אם זה
יתקבל או לא; אך כאשר אומר שקר גדול וחוזר עליו כמה-וכמה פעמים - הרי אז בא
השומע ואומר: כיון שזה דבר מבהיל, שאין לו שום מקום בשכל, ולמרות זאת, אומר את
זה אדם פקח - כמה פעמים, הרי זוהי הוכחה שהדבר אכן נכון.

ולאחר מכן, כאשר חוזרים שוב על השקר הגדול, הרי בגלל הענין המבהיל שבזה - הוא
מתקבל!

אינני רוצה להזכיר את שם הגוי, ימח-שמו וזכרו, שאמר ברבים ובפרסום הכי גדול,
שיש לומר שקר גדול ולחזור עליו, ובסופו של דבר זה יתקבל.

וישנם יהודים ההולכים בפרט זה (רחמנא-ליצלן) בדרכו - אף שהם בעצמם, או
קרוביהם, סבלו ממנו. ואומרים דבר המבהיל בכדי שזה יתקבל. בה-בשעה, שאפילו "בר-
ביה-רב דחד יומא" יודע, שהלאו של "לא תחנם" חל על כל שטחי ארץ ישראל בשוה

(ישנם איסורים נוספים בנוגע לירושלים, שאסור להלין שם מת, אך באשר ללאו של "לא
תחנם" - כל שטחי ארץ ישראל בשוה).

וכן הוא בנוגע לענין של פיקוח-נפש: אם זו "עיר הסמוכה לספר" וישנו החשש שאם
יחזירו את השטח, יפתחו את כל הארץ לפניהם - אזי ישנו האיסור של החזרת השטח, בגין
פקוח-נפש, על כל שעל בשווה (הן בירושלים והן ביהודה ושומרון)!

לפרסם ברבים מהו פסק הדין האמיתי!

אך צריך לדאוג, שאלה ההולכים לפי שולחן-ערוך גם בגלוי, לא רק בחייהם הפרטיים
אלא גם בחייהם הכלליים, ולדידם, השולחן-ערוך הוא הפוסק היחידי (שבאותו שולחן-
ערוך כתוב שאם שואלים רב שאלה - אסור להטעותו ולומר לו שהשאלה היא בענין זה,
ולקבל היתר, ואחר-כך להשתמש בפסק זה לענין הפכי - ענין שאינו באותו גדר לגמרי) -
שלא יתעייפו מלהרעיש ולגלות את השקר ברבים, ולהודיע מהו פסק-הדין האמיתי!!!

ואז ייפטרו סוף-כל-סוף מכללות ענין הגלות - החל משחרורו של היהודי הזה מגלותו
הפרטית, הכבוש תחת היצר-הרע שלו, עד כדי כך שהוא מסית ומדיח רבנים, בכך שהוא
מציג להם את המצב להיפך מכפי שהוא במציאות.

ולאחר מכן, שיתחיל לצאת לחירות - וזה יפעל גם על אותם אלה ההולכים בעקבותיו
(מבלי לדעת את הטעות ובלבול המוחות שהוא מכניס ואומרים שהיות והוא יהודי שומר
תורה-ומצוות בחייו הפרטיים, אפשר לסמוך עליו, כיון שאינו חייב להרהר אחרי רבו
[בעניני פוליטיקה הוא רבו ומלמדו]), שעל-ידי-כך זה גם ישפיע להקטין את החושך כפול
ומכופל אצל יהודי שני ושלישי, ולעוד כמה יהודים.

עד שיגיע גם "לאור גוים"¹³, שהלא-יהודים יחושו שבנוגע לאותם שלושה מקומות
אינם יכולים לומר "גזולים הם בידכם", כמדובר לעיל בארוכה - עד שיוקלט אצלם שכל
ארץ ישראל לגבולותיה היא "נחלת עולם לעם עולם".

ואז ייפטרו מכל הלחצים בימים האחרונים של הגלות.

13) ישעי' מט, ו.

388

ועל-ידי שיעמדו באופן של "קוממיות"⁵⁵⁵ בעודם בגלות - בדוגמת מה שהיה: "לכל בני-
ישראל היה אור במושבותם"⁵⁵⁶, עוד בהיותם במצרים - אזי בקרוב ממש ילכו לקבל פני
משיח צדקנו, בשמחה ובריקוד, עוד ברגעים האחרונים של הגלות, בעגלא דידן, במהרה
בימינו ממש.

• * * *

אילו היו עומדים בתוקף בנושא האוטונומיה, כפי שנהגו כלפי ירושלים העתיקה - היו מצליחים!

הבטיחו שידובר משהו אודות ההסכמים של "מחנה דוד" ('קעמפ-דיוויד'):

כבר התגלה כעת, שעל אותם דברים שעומדים עליהם בתוקף, והצד שכנגד (צד השני
על-כל-פנים - אף אם אינו צד "שכנגד") רואה שבין כך זה לא יצא לפועל - הרי שאז הם
מפסיקים מלדבר על-זה. ואף מבקשים - שיכתבו שדנו בשאלה זו וכל-אחד נשאר תקיף
בדעתו.

כלומר, שכעת נתגלו שני דברים:

• 1. כמשלימים עם לחץ - מביא הדבר ללחץ נוסף; בדיוק כשם ש"מצוה גוררת
  מצוה"⁵⁵⁷ - כך הדבר גם להיפך; כשמוותרים ומוכנים שתהיה "אוטונומיה" ביהודה-
  ושומרון, אזי, "תחילת נפילה-ניסה"⁵⁵⁸. וכפי שאירע בפועל שמיד לאחר שוויתרו בנושא
  ה"אטונומיה" - החלו להגיע הדרישות על ירושלים.

• 2. כשאמרו בתקיפות: "זאת לא" וכשיעמדו בתוקף ולא יוותרו (ואף לא נוסעים
  לוושינגטון במטרה ללחוץ על הערבים ש"יואילו" לקחת זאת) - אזי יעצרו ויפסיקו ללחוץ.

וכל זאת - כשהתוקף מבוסס על פסק התורה "תורת חיים ותורת אמת" - או אז, כלשונו
של כבוד-קדושת מורי-וחמי אדמו"ר נשיא דורנו: שכלפי האמת כולם מתפעלים, ואז
תתבטל דרישתם.

וכמדובר כמה-פעמים: אין הפירוש שלא רוצים בשלום; כולם מודים שזקוקים לשלום,
שצריך להיות "ונתתי שלום בארץ"⁵⁵⁹, ואף אחד אינו מתווכח על העובדה שפיקוח-נפש
דוחה כל התורה כולה - כולל גם את הלאו של "לא תחנם"; אולם המצב האמיתי כעת
שברור הדבר, שאם יוותרו על משהו ביהודה-ושומרון (אשר כולה שוכנת על הגבול) - זוהי
סכנה ממשית של פיקוח-נפש.

כאשר דיברו על-כך בדצמבר⁵⁶⁰, הראו ל"אדון הגדול" של ארצות-הברית מפה. והסבירו
לו שנקודת תורפה כלשהי בגבול - תאפשר מצב בו תוך חצי שעה יוכלו (המחבלים)
'לחתוך' לכל רוחבה של ארץ ישראל עד לים התיכון;

ולכן חייבים להחזיק שם צבא, ומקומות-בצורים; מוכרחים להציב שם יישובים
יהודיים, בכדי שכולם יראו שזה שייך ליהודים - ולכן אי-אפשר לוותר מאומה ביהודה-
ושומרון.

אילו היה להם את אותו תוקף גם בהיותם ב'קעמפ-דיוויד' - היו אז התוצאות טובות
הרבה יותר; הם היו מצליחים, בדיוק כפי שהצליחו בנוגע לירושלים העתיקה.

אולם, היות והם היו שפלים בעיני עצמם; ובעיקר - היו יועצים שלא הסבירו ולא תיארו
את המצב לאמיתתו, ואמרו שאפשר להחליט על "אוטונומיה" - לכן, הסכימו לכך.

וכל זאת - תוך ידיעה ברורה שכל הפירושים שהם יתנו מהי ה"אוטונומיה" - כלל לא
נחשבים. וזאת, כיון שישנו צד שני. כלומר: כאשר ישראל תחזיר את השטחים, היה-לא-
תהיה - השני יעמיד משטרה, וכיון שלמשטרה מוכרחים לתת נשק, לכן לא תהיה ברירה
אלא לאפשר לשוטרי האוטנומיה להחזיק נשק. ולאחר שהנשק כבר יהיה בידם - הם יהיו
מופקרים ויעשו ככל העולה על רוחם.

אך אילו היו עומדים מלכתחילה בתוקף שיהודה ושומרון שייכים ליהודים בתור "נחלת
עולם לעם עולם", ואסור להחזיר אף שעל, ולא רק בגלל ה"לא תחנם", אלא עוד יותר:
היות ומסירת שטחים היא פיקוח-נפש (הדוחה את כל התורה כולה) - אזי, לא רק שזה לא
היה גורע מהסיכויים לשלום, אלא אדרבה: זה היה יותר קרוב לשלום בר קיימא.

ואלה המתווכחים וטוענים שבשביל השגת שלום צריכים לעשות הכל - הרי זה בדיוק
להיפך: היות וככל שעומדים יותר בתוקף, כך מתקרבים יותר לשלום.

ואכן, כשהסכימו לוותר על (חצי, שבעצם זה הרבה יותר מחצי, אך למעשה אפילו
כשהסכימו לוותר על) שעל מיהודה ושומרון עם הנוסח של "אוטונומיה" - הביא הדבר
באופן מיידי ללחץ נוסף, עד ללחץ על ירושלים העתיקה, ולחץ נוסף בענינים שלעת עתה
עדיין לא מגלים;

עד ללחץ נוסף בנוגע לדבר איום ונורא (שהפסיקו לדבר אודותיו - מבלי שאדע מה
הסיבה - אם בגלל שהענין התבטל, או בגלל שהענין כל-כך איום ונורא שמפחדים לדבר
אודותיו): אמרו, שאם יהיה שלום - יקימו כביש החוצה את כל ארץ ישראל, ויחבר בין
ירדן לים התיכון. ובדרך זו יוכלו להשתמש הירדנים, המצרים ושאר הערבים.

דרך זו, למעשה, תחלק את ארץ-ישראל לשני חלקים.

אין צורך לשער לאן יוביל דבר שכזה - מאחר שרואים לאן הוביל "פרוזדור" דומה בין
פולין לגרמניה.

לא זקוקים למומחים גדולים בכדי לדעת מה עלול להיות מרשות-הרבים זו. כיון
שהתנאי של דרך זו ("היי-וויי" כפי שזה נקרא בארצות-הברית), הוא שבדרך זו יוכלו
הערבים לנסוע באופן חופשי ללא כל השגחה וללא שום הגבלות.

ומי אלו שיוכלו ללכת שם חופשי? - תושבי ירדן (אשר כעת נערכו שם בחירות וידוע
לכל, מי אלו שזכו שם להצלחה) סוריה וצור.

אמנם הפסיקו לדבר על-כך והלואי שהסיבה לכך היא כיון שנתבטל הדבר. אך בפועל
היה הסכם על-כך; לא רק שהסכימו להיענות לבקשתם, אלא שכבר הסכימו לכך! ואף
ישנם האומרים, שההצעה בכלל הגיעה מצדם של היהודים! זהו דבר שלא היה לעולמים!

"פיקוח נפש דוחה גם את קבלתם של כמה לירות עבור הישיבות"!

וכאמור לעיל: אומות-העולם עצמם אומרים שהמקומות אינם "גזולים". ולמרות זאת
באים יהודים, מגרים את היצר-הרע ואומרים לאומות-העולם: קחו את השטח!

ולכן, רק כשיעמדו בתוקף (ובכל מקרה, בסופו של דבר יהיו מוכרחים לעמוד בתוקף)
כפי שעמדו בתוקף על ירושלים העתיקה - יבינו המצרים שלא יצליחו לקבל את מבוקשם.

ואילו היו עומדים בתוקף על כל הענינים לפני כמה חודשים - היה המצב הרבה יותר
קל; היות ואז המצרים וארצות-הברית לא היו יכולים להתלונן: כיצד היום אתה אומר כך,
בשעה שאתמול דיברת והבטחת אחרת?

אולם, היות ואף פעם אין מצב אבוד (וכפתגם הידוע: "סיאיז קיינמאל נישטא קיין
פארפאלן"²⁰) - הרי מובן שאם יעמדו בתוקף לפחות כעת (תוקף המבוסס על פסק-דין ברור
בשולחן-ערוך) אזי יראו שאין מקום לויכוחים, היות ו"זאת התורה לא תהא מוחלפת"²¹.

וכפי שנוכחו לדעת: כשנהגו בשיטה של נסיגה - לוותר קצת, ועוד קצת, ורק לאחר מכן
לעמוד בתוקף (היות שכבר אין ברירה) - אזי, לא רק שעל-ידי-כך לא היה להם שום נשיאת
חן, אלא אדרבה: רק מתחו את היחסים והביאו לסכסוכים (אינני רוצה להתבטא במילים
יותר חריפות) בין יהודים לאומות-העולם. ומתי אפשר להצליח? דווקא כאשר יעמדו
בתוקף!

ואז אפשר להצליח בכל - כולל גם הענין של שלום בר קיימא, יחד עם שלימות הארץ,
ארץ ישראל לגבולותיה, כיון שזה יהי' בנוי על שלימות התורה, יחד עם שלימות העם -
גיור כהלכה.

. . וכאמור לעיל: למרות שלכאורה נזקקים ל"חסד לאומים" (אף שיודעים ש"חסד
לאומים - חטאת") - ולכן יש להם מקום שלא לעמוד בתוקף - הנה ראו עכשיו בפועל,
שדווקא כשעמדו בתוקף, היה מוכרח השני להיכנע.

אמנם טעמים אחרים מניעים אותו להיכנע לתוקף, כמו: כבוד עצמו הוא דורש, להתגדל
ולהתייהר, ו"חסד לאומים חטאת" - אך בינתיים עושה הוא דבר טוב; והאמת היא, שהוא
עושה זאת כיון ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"²², אך צריך שהיהודי יעמוד בתוקף ויאמר

• 20) 'היום יום' - י"ד אייר.

• 21) י"ג עיקרים לרמב"ם. וראה הל' יסודי-התורה פ"ט ה"א.

• 22) ע"פ משלי כא, א.

392

שארץ ישראל שייכת לו, מכיון ש"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"⁵⁶¹ "ברצונו
נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"⁵⁶² - הארץ בשלימותה.

וכאמור: היות והמצב הנוכחי מהווה פיקוח-נפש - לכן, פיקוח-נפש דוחה הכל - גם את
קבלתם של כמה לירות עבור הישיבות!

והיות ש"אין צועקין על העבר" - לכן התקוה היא שעל-כל-פנים לעתיד יעמדו בתוקף;
תוקף המבוסס על פסק התורה הקובע ש(מכיון שכל ארץ ישראל נמצאת על הספר, לכן)
אסור למסור אף שעל מארץ ישראל.

וכשיעמדו בתוקף (לא של "כחי ועוצם ידי"⁵⁶³, אלא תוקף) של התורה - אזי בטוח
שבסופו של דבר, מצב זה ינצח. ואז גם יושג שלום בין היהודים, לא כפי שהמצב הוא
כעת...

שלום בר-קיימא ואי-לוחמה - רק על-ידי עמידה בתוקף!

. . העמידה על גיור כהלכה דווקא, וכן התוקף שלא לוותר על אף שעל מארץ ישראל -
היא זו שתביא לשלום בתוך היהודים וממילא לביסוס השלום האמיתי (על-פי התורה) בין
היהודים לאינם-יהודים.

והדרך לפעול שיהיה שלימות העם ושלימות הארץ - הוא כשתהיה שלימות התורה -
קיום התורה והמצוות; זוהי גם הדרך היחידה שדרכה יהיה שלום (היות ו"שלימות" הוא
מלשון "שלום") - עד כמה שיכול להיות ענין השלום קודם ביאת משיח צדקנו כי השלום
האמיתי יהיה רק בביאת משיח צדקנו.

וההקדמה לזה תהיה על-ידי עמידה בתוקף בימים האחרונים של הגלות; עמידה בתוקף
על-כך שירושלים העתיקה (בדיוק כמו ירושלים החדשה) שייכת לעם ישראל. וכך גם
יהודה ושומרון. ובפרט עתה שהשטחים הם "עיר הסמוכה לספר", שאז אסור לוותר אפילו
על אצבע קטנה מכל השטחים.

ועמידה בתוקף זו - תבסס את המצב של אי-לוחמה; ויותר מכך: תביא למצב של שלום
בר קיימא.

ובנוסף לעמידה בתוקף - נדרש מהם גם שיפסיקו לחלוטין את הוצאת הנשק מיהודה
ושומרון (שבינתיים זה סוד) ומסיני - שלמעשה זה של הוצאת הנשק, אין כעת שום
הצדקה, היות ועדיין לא חתמו על אף חוזה עם תנאים; אלא שרוצים להראות שמוכנים
לוותר ולהחזיר, ולכן עוד בטרם חתמו על נייר (שאפילו אחרי שיחתמו, גם אז הנייר יהיה
חסר תוקף וערך לחלוטין) - כבר מתחילים להוציא את הנשק!

וכללות העמידה בתוקף, קשורה בהוספה לחומה האמיתית והתוקף האמיתי של כל
יהודי באשר הוא, ש"חומה זו תורה"²⁶; ובפשטות - לימוד תורה בהתמדה ושקידה. ומכיון
ש"גדול לימוד שמביא לידי מעשה"²⁷ תתהווה מזה חומת המצוות, שכל מצוה היא
"פרקליט"²⁸; חומה המגוננת על יהודים וכל עניניהם מהחושך כפול ומכופל של העקבתא
דמשיחא.

ומתוך שמחה וטוב לבב והרחבה אמיתית - יצאו בקרוב ממש לקבלת פני משיח צדקנו
עד שכפי שכתוב²⁹ שחנוכת בית-המקדש השלישי תהיה בחודש כסלו; ו"כל המקדים (מה
שיותר מוקדם בחודש כסלו) - הרי זה משובח".

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת חיי-שרה תשל"ט)

• 26) פסחים פז, א.

• 27) ראה קידושין מ, ב.

• 28) ראה אבות פ"ד מי"א.

• 29) ראה ילקוט-שמעוני מלכים רמז קפד.

394

דווקא בג׳ המקומות שכם, חברון והר הבית - אין מניחים ליהודים להתיישב!

בהלכה יש דין לגבי קרקע, ש"אין הונאה בקרקעות" היות ואפילו חתיכה קטנה ביותר
של קרקע יכולה להיות 'הון עצום'.

וכן הוא הדין כלפי חתיכת קרקע מארץ ישראל:

ידוע שבעת שיעקב אבינו שכב על הקרקע של ארץ ישראל, "קיפל הקב"ה כל הארץ
תחתיו"¹. כלומר, שהקב"ה נתן את כל ארץ ישראל לרשותו של יעקב אבינו.

והיות שבני-ישראל הם זרעו של יעקב (ו"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"^{564 565}) בנוסף
להבטחה ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולרעך" - לכן שייכת ארץ ישראל
לכל יהודי.

וההוראה מפרשת השבוע היא: שאין די בהצהרות, אלא יהודי צריך לעשות בנוגע
לארץ ישראל מעשה בפועל - "שוכב עליה"! - אין די בכך שהוא מראה שהוא יכול
להסתכל ולהסתובב בארץ ישראל - אלא אפילו כאשר הוא צריך לשכב לישון, להירגע
ולנוח - שוכב על כל ארץ ישראל.

עליו לדעת, שאינו יוצא ידי חובתו בכך שהולך ושוכב במקום (בארץ ישראל) שאין
עליו עוררין - אלא, בשעה שיהודי רוצה לנוח, שידע שהוא יכול להיות "שוכב עליה" - על
כל הארץ כולה, היות ו"קיפל כל הארץ תחתיו".

דובר בהתוועדות הקודמת אודות מה שהמדרש אומר בפרשת וישלח⁵⁶⁶ (שהקשר של
פרשה זו אלינו, שכעת - יו"ד כסלו - מתחילים את אותה פרשה): "שלושה מקומות שאין
אומות-העולם יכולים להונות את ישראל לומר גזולין הן בידכם, ואלו הן: מערת המכפלה,
ובית המקדש, וקבורתו של יוסף (שכם)".

ודוקא באותם שלשה מקומות - התעקשו יהודים פראיים שלא להניח ליהודים להיות
שם. ואת אותם יהודים שכן באים לשם - מוציאים משם בעל-כרחם!!!

ושם אירעו ממש לאחרונה כמה צרות-צרורות לא-עלינו - והלואי שיצאו ידי חובה בזה
ו"לא תקום פעמיים צרה"⁴. ואין כאן המקום להאריך בזה.

ההוראה מפרשת השבוע: לעמוד בתוקף על זכותנו בארץ ישראל!

. . היות וצריכים לחיות עם הזמן - פרשת השבוע - לכן יש ללמוד הוראה מפרשת
השבוע והיא: שהיהודים צריכים לעמוד בתוקף (במיוחד לאחר כל הגזירות הקשות
רחמנא-ליצלן שאירעו בגלות המרה) על זכותם לנוח בארץ ישראל.

ולמרות שנמצאים עדיין בגלות - אולם ידוע מה שכותב אדמו"ר האמצעי שבעקבתא
דמשיחא - לאחרי שהיו כל הגזירות של הגלות, כבר לא תהיינה יותר גזירות - אלא הכל
יהיה באופן של מנוחה. ולכן היהודי צריך לדרוש שיהיה "ושכבתם ואין מחריד", בכדי
שיהיה ו"נתתי שלום בארץ"⁵.

והנה אף שהיהודי רודף אחר הגויים ואומר שצריכים לעשות שלום - בכל-זאת יש
הענין של "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך"⁶. כלומר (שישנו דבר פלא), שאותו
גוי שקודם לכן לחץ שימסרו ויכנעו בהכל - כעת מתחנן ואומר: חתמו, שיהיה כבר שלום,
וכמה שיותר מהר!

ולזאת ("והיו מלכים אומנייך") מגיעים רק על-ידי שמתנהגים כפי שנכדי יעקב אבינו
צריכים להתנהג. ועל-ידי-כך יתקיים ה"שוכב עליה": אין מה לרוץ, לרדוף ולהיכנע, היות
שאין מה לפחד; ישנה הבטחה מהקב"ה - כלפי כל ארץ ישראל - ש"נוחה ליכבש לבניו".

ורק על-ידי ש"שוכב עליה" דוקא - אז יהיה ה"נוחה ליכבש לבניו". רק על-ידי קיפול
כל ארץ ישראל תחתיו, אזי "תהא נוחה ליכבש לבניו", היינו, שיהיה שלום גם אצל זרעו
של יעקב אבינו!

ולאחרי-כל-זה אינה מובנת הטענה שיש למסור שטחים מפני שרוצים להבטיח שלום
"עבור בנינו ונכדינו": האם על-ידי שמוסרים עוד שטחים רחמנא-ליצלן, זוהי הדרך
ש"תהיה נוחה ליכבש לבניו"?!

• 4) לשון הכתוב - נחום א, ט.

• 5) בחוקותי כו, ו.

• 6) ישעי' מט, כג.

396

הרי כבר ראו מה יצא מהכניעה והוויתור לפני שלושים ואחת שנים⁵⁶⁷ והמלחמות
שלאחריו! - שאז נתן הקב"ה במתנה את שטחי ארץ ישראל ליהודים. ולמרות זאת - היו
יהודים 'פראיים' ש(מצד טעמים שונים ומשונים) תיכף בקשו ורדפו והתחננו לערבים
שיקחו את השטחים בחזרה! ובעקבות כך הופעל על ישראל לחץ שגבר מיום ליום שיוותרו
על עוד ועוד!

אך בפועל, עשה הקב"ה נס והגויים לא הסכימו לקחת זאת (כמדובר כמה-פעמים)
ובנוסף לכך - "יערה עליו רוח ממרום"⁵⁶⁸ - היהודים החליטו שמכאן ואילך לא יוותרו, אך
מה שכבר הוסכם - לא יתבטל!

אך יש לדעת שגם מה שכבר כן הסכימו עליו (גם כאשר עשו על-כך 'הצבעה') - גם הוא
בטל!!! היות שמלכתחילה לא היתה להם רשות לוותר, היות וארץ ישראל היא לא רכושם
הפרטי! - ארץ ישראל שייכת לכל יהודי ויהודי, וכל יהודי הוא בעל-הבית עליה (בכך שיש
לו בה ד' אמות).

ודי בכך שאפילו יהודי אחד יביע את התנגדותו למסירת ארץ ישראל! - היות ואז יורד
ה"דבר אלוקינו יקום לעולם"⁵⁶⁹ ש"נוחה ליכבש לבניו" - בגלוי למטה.

ולמרות שהוא רק אחד - הנה כפי שהדין אצל כל אומות-העולם שכאשר מגיע אפילו
'יורש' אחד ויחיד שאינו מסכים עם הפעולות שמבצעים בנחלתו - הרי שמבטלים את כל
מה שסיכמו ובוחנים את כל הענינים מחדש. כך הוא בעניננו, ובפרט אשר כאן ה'יורש'
איננו בא בטענת עצמו אלא בא עם תורה-שבכתב, תורה-שבעל-פה, ועד לפסק-דין ברור
בשולחן-ערוך.

העיקר: מעשה בפועל - יישוב ארץ ישראל!

ויהי-רצון, כמדובר כמה-פעמים, שלא יצטרכו כבר לדבר אודות ענינים שמבטלים
סברות שונות ומשונות.

והנה, הגויים עצמם אינם מבינים מדוע היהודים כה מתחננים ורודפים אחריהם! -
הקב"ה עזר ופעל שהגויים לא ירצו לקחת, ומזה התקדמו לשלב נוסף בו 'תפסו' אשר אין
מה לעמוד כעני בפתח - אלא הם יעמדו במקומם, ובאם ירצה הגוי לומר משהו - שיבוא
אליהם ויאמר; ואם אינו רוצה לבוא - שלא יבוא, היות ובכל מקרה אין מתכוננים לוותר
עוד!

ויהי רצון שהיות ו"מצוה גוררת מצוה"¹⁰ - אזי מכך שעומדים בתוקף ולא רוצים לוותר
עוד, זה יגרום גם את העיקר, שיודו שזה שהם רק רצו לוותר - מלכתחילה זו היתה טעות!
וכאשר הם תופסים את הטעות שעשו, הרי שאינם אמורים להתבייש, אלא עליהם לומר
"דבר שאמרתי לפניכם טעות היא בידי". ובפרט שגם גדולי ישראל, כשטעו - לא התביישו
לומר זאת¹¹.

והעיקר: כאן לא נוגעים הדיבורים - אלא מעשה בפועל ("המעשה הוא העיקר"¹²) -
שיעמדו בתוקף על כל ארץ ישראל - "שוכב עליה", "קיפל כל ארץ ישראל תחתיו" -
וליישב יהודים בכל שעל מארץ ישראל, ולא רק אנשי צבא, אלא אפילו יהודי שנח - הוא
נח על כל ארץ ישראל.

ועל-ידי שיעמדו בתוקף ויאמרו שלא ירדפו ולא יוותרו (ולא בגלל "כוחי ועוצם ידי"¹³
אלא כיון שהקב"ה הבטיח¹⁴ ש"הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך") תתקיים הבטחת
הקב"ה "ונברכו בך כל משפחות האדמה"¹⁵ - שבסופו-של-דבר גם הלוחצים יסכימו לכך.

וכשיעמדו בתוקף - אזי לא יצטרכו להגיע לניסים (שגויים ידחו את הוויתורים). וכל-זה
באופן של "נוחה", ללא שום פחד מהגויים. ועוד בימי הגלות האחרונים יתקיים ה"שוכב
עליה", באופן של "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד", "ואולך אתכם קוממיות".

וכשם שאצל יעקב אבינו, בהלכו לחרן - שאז כבר היה בגלות, הנה כשהגיע הזמן
להתפלל מעריב - רץ לבית-המדרש ("ויפגע במקום"), וקיבל שם את ההבטחה האלוקית

• 10) ראה אבות פ"ד מ"ב.

• 11) ראה עירובין קד, א. וש"נ.

• 12) ראה אבות פ"א מי"ז.

• 13) לשון הכתוב - עקב ח, יז.

• 14) לך-לך יג, טו.

• 15) פרשתינו כח, יד.

398

"הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" ובאופן של "ופרצת" ו"ונברכו בך כל
משפחות האדמה".

כך יהיה גם אצל היהודים, שעוד בגלות יראו שארץ ישראל אכן "נוחה ליכבש"
(לבניו), היות שאת זה הקב"ה נתן והבטיח ליעקב שה"ארץ אשר אתה שוכב עליה לך
אתננה ולזרעך", ובאופן של "ופרצת" ו"ונברכו בך כל משפחות האדמה".

והיות שגם היהודים הנמצאים בארץ הקודש - הם בגלות (שלכן ישנן כמה מצוות שאין
מקיימים אותן היום, ובפרט מצות בנין בית-המקדש ובעיקר) כיון שעוד ישנו את ה"יצרו
אנסו"⁵⁷⁰. ולכן גם הם צריכים בימי הגלות האחרונים שיהיה "ושמרתיך בכל אשר תלך"⁵⁷¹.

ועל-ידי העמידה בתוקף בימי הגלות האחרונים אזי יהיה "והשיבותיך אל האדמה
הזאת": אצל יהודי ארץ ישראל תהיה השיבה לכל ברכותיה של ארץ ישראל, "אל ארץ זבת
חלב ודבש"⁵⁷²; ואצל יהודי חוץ לארץ, תהיה גם (בנוסף לזה) השיבה לארץ ישראל
בפשטות!

שהקב"ה לוקח ומלקט את כל היהודים "בידיו ממש", "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני
ישראל"⁵⁷³! ואף יהודי לא ישאר בגלות, ויגיעו ל"ארץ טובה ורחבה", ושם יתבצע הייעוד
"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"⁵⁷⁴, עד לאופן של "ופרצת ימה וקדמה וצפונה
ונגבה" - בעגלא דידן, במהרה בימינו ממש.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת ויצא תשל"ט)

״נכרים שצרו״ - אפילו כשזה רק על ״תבן וקש״ - יוצאים עליהם בכלי זיין אפילו בשבת!

הפסוק "ונתתי שלום בארץ"¹, נאמר, כפי המבואר במפרשי התנ"ך, בנוגע לארץ
הקודש, כיון שסתם 'ארץ' היא ארץ הקודש.

ובכדי שיתקיים יעוד זה, נצרכת קודם ה'אתערותא דלתתא' - עבודת האדם למטה.
שעל-ידי שמקיימים את "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"², אזי
נפעל "ונתתי שלום בארץ". והיות ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"³, לכן נהיה 'שלום'
כפשוטו, עד ל"ושכבתם ואין מחריד". כלומר: הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן להגיע
לשלום - בכל מקום ובכל זמן - היא כשמתנהגים לפי דרך התורה והמצוות, וכשעושים
הכל על-פי הוראות התורה.

ובנוגע לעניננו:

דובר כמה-פעמים, שישנו פסק-דין ברור בתורה⁴ [הסיבה שחוזרים על כך פעם אחר
פעם היא בכדי "לאפרושי מאיסורא", שזה מצריך לחזור על הדבר אף יותר ממאה פעמים.
ובפרט, שישנו כאן גם פיקוח-נפש ו"חמירא סכנתא מאיסורא"⁵], שאם באים גויים למקום
בו נמצאים יהודים - וכלל לא משנה אם זהו בארץ הקודש או מחוצה לה, ואם זהו בזמן
הבית או בזמן הגלות - אזי אפילו אם הם אומרים שבאים רק "על עסקי תבן וקש", ואף
שייתכן שזוהי כוונתם האמיתית (כפי שמעידה על כך התורה) אלא שישנו ספק או ספק^-
ספיקא עד לספק הקלוש ביותר, שהיות וזו עיר הסמוכה לגבול, על-ידי-זה תיפתח הארץ
לפניהם - אזי דין ברור הוא שאפילו בשבת צריכים ליטול כלי^-זיין וכלי^-נשק, ולעמוד בכל
התוקף נגד כניסתם לעיר!

יתירה מזו: "אפילו עדיין לא באו אלא ממשמשין לבוא" - גם כשישנה רק ידיעה, ספק-
ידיעה או ספק^-ספיקא שמא הם "ממשמשין לבוא" - פוסקת התורה - שלגבי דין התורה אין

• 1) בחוקותי כו, ו. ובמפרשים שם.

• 2) שם, ג.

• 3) שבת סג, א. ובכ"מ.

• 4) שולחן-ערוך אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

• 5) ראה חולין י, א.

400

הרי כל הבדל אם מדובר בספק אחד או מאה ספיקות - שצריכים ליטול כלי נשק ולעמוד
נגדם בכל התוקף.

ועל-אחת-כמה וכמה שאסור להציע לאומות^-העולם לפתוח את הארץ לפניהם רחמנא-
ליצלן, או אפילו לתת להם אחיזה במקום שיש בו מושב ישראלי, ואפילו אם חי שם יהודי
אחד ויחיד.

יש שישאלו: כל כוונת הויתורים היא הרי בכדי שיהיה שלום בארץ, ושלום הוא הרי
יסוד חשוב בתורה שעליו נאמר⁵⁷⁵ "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" -
והיתכן שבמקום זה, יעמדו עם כלי נשק ולא יוותרו על שום שעל וטפח, מכיוון שכך כתוב
בתורה?!

והמענה לכך הוא, שרק שלום שהקב"ה מסכים עליו, יכול להיות בר קיימא, ואילו
שלום מחמת ויתורים מוביל רחמנא-ליצלן, למלחמה היה-לא-תהיה. והדרך היחידה להגיע
ל"ונתתי שלום בארץ" - שלום שהקב"ה רוצה - היא רק על-ידי הנהגה המתאימה לשולחן-
ערוך - "בחוקותי תלכו ומצותי תשמורו".

וכיון שדורנו הוא דור יתום, בו החושך כפול ומכופל - כפי שדובר כמה פעמים - לכן
מראים את כל הענינים בצורה ברורה וגלויה.

ישנו חשש שכאשר יוותרו לגוים, הם יבקשו עוד ועוד, עד שיבקשו את הכל. ובכדי
שלא לאפשר ליהודים להתנהג היפך השלום האמיתי והיפך רצון הקב"ה ותורתו - היו
צריכים להגיע לניסים גלויים, שאומות-העולם לא ירצו לקבל את מה שמציעים להם. וראו
בפועל ובעיני בשר ניסים שאירעו - שכלל אינם מובנים על-פי דרך הטבע!

[ובאותו ענין יש להזכיר: גם לאחר מלחמת ששת-הימים רדפו אחרי אומות-העולם
ורצו למסור להם שטחים, וגם אז לא היה מובן כלל מדוע לא היו מוכנים לקחת. אבל הנס
שהתרחש כעת, גלוי הרבה יותר מהנס שאירע אז וכדלהלן].

גסים גלויים: אף שהיהודים הכריחו עצמם למסור שטחים - הערבים לא הסכימו לקבל!

ויובן זה, בהקדים ביאור מהותו וענינו של 'דיפלומט':

טבעה של ה'דיפלומטיה' היא, שה'דיפלומט' אינו אומר מה שהוא חושב (אצל יהודים
ישנו הכלל אשר "נצח ישראל לא ישקר"⁷, מה-שאין-כן אצל הגוים, ועל-אחת-כמה-וכמה
אצל דיפלומטים), כי מאחר שמינו אותו לדיפלומט נעשית הדיפלומטיה לאומנותו, והיא
אוסרת עליו לומר את רצונו האמיתי. ואם למרות זאת הוא מדבר באופן גלוי ואומר את
אשר בלבו, הרי שאז הוא חדל מלהיות דיפלומט.

ועיקר ענינו מתבטא בזה שהוא צריך להצליח להגיע לכמה שיותר הישגים, בכדי
להראות שהוא מצליח בתפקידו - ניהול המשא-ומתן.

והנה, מגיעים יהודים, שבמשך שנים רצופות הם עצמם דיברו בתוקף נגד מסירת
שטחים, וכעת, כיון ש"יצרם אנסם"⁸, מודיעים הם שברצונם למסור את השטחים! אלא,
שהיתנו זאת בכך, שמתוך השטחים שימסרו ישאר משהו ברשות ישראל, ואלו שיש להם
קצת יותר תוקף אמרו, שה"משהו" שצריכים להשאיר, אמנם אינו ת' פרסא על ת' פרסא,
אך לכל-הפחות שיהיה גדול יותר מהשטח שהיה ברשות ישראל עד מלחמת ששת^-הימים.

לכאורה, כשדיפלומט מצרי מקבל כזו הצעה, עליו לומר מיד שהוא מסכים לקבל את
מה שמציעים לו על מגש של כסף. אמנם לא מביאים לו את הכל, אך מה שנותנים - יש
לקחת... הרי אפילו שיכור היה מוכן להסכים לכך, ועל-אחת-כמה-וכמה אדם מפוכח,
ובפרט כזה שהכתירו אותו בתואר 'דיפלומט', ובנוסף לכל-זה - הוא המחליט היחיד בזה.

[אמנם, נשאלת השאלה, כיצד דיפלומט שכל ענינו הוא היפך האמת, יכול להסכים
לחתום על ניר שלכאורה מחייב אותו?

אך מכיון שישנו דין בתורה שבכחו של שטר שני לבטל שטר ראשון, מאחר שהשטר
השני בא אחרי הראשון, וקודם שנעשה מעשה (ואפילו אם הוא בא לאחר עשיית מעשה -
הרי כשם שיש כח להתחייבות הראשונה כך יש לו כח להתחייבות השניה שבאה אחר-כך,
לבטל את השטר הקודם) - השתלשל מזה גם בדיני הגוים, שיש בכחו של שטר שני לבטל
את השטר הראשון.

• 7) שמואל-א טו, כט.

• 8) רמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ.

402

ולכן, כשהם יודעים שבעקבות חתימתם על שטר שלום, היהודים ישבעו נחת מזה,
ויתנו להם כבר בשלב ראשון כמה-וכמה שטחים - הרי שאז הם מוכנים לחתום על השטר.
וכמו-כן, הם מוכנים לחתום על נייר-תנאי נוסף האומר כי ההתחייבות לעשות שלום עם
ישראל מבטלת את התחייבות הקודמת עליה הם חתמו (התחייבות שחתמה מצרים
למדינות הערביות, שאם מדינה כלשהי תלחם עם ישראל, מצרים תסייע לה במלחמתה נגד
ישראל).

והנה, מכיון שהם עצמם אמרו ששטר זה שחתמו כעת לישראל מבטל את ההתחייבויות
הקודמות של מצרים כלפי מדינות ערב, אם-כן, מה ימנע ממצרים לחתום מחר שטר
התחייבות חדש עם מדינה ערבית, המבטל את ההתחייבות שחתמה אמש עם ישראל.

ובפרט מהידוע שגם במלחמת ששת-הימים חתמו על נייר, ובתוך 24 שעות עשו ההיפך
ממה שחתמו בניירות.]

בדרך הטבע, ועל-אחת-כמה-וכמה על-פי דרך הדיפלומטיה, צריכים היו הערבים
לחטוף הצעה מפתה זו בשני ידים, ולחתום על נייר, שעל-ידו יהיו מובטחים להם כל
השטחים. ובנוגע להבטחה עליה חתמו בנייר זה - אלו שבקשו את הנייר קבעו בעצמם את
הכלל שנייר שמגיע למחרת יכול לבטל את כל ההתחייבויות הקודמות!

ולמרות שהיו יכולים הם לקבל שטחים רבים - לא הסכימו לקבל את ההצעות, ולא
רצו לחתום על שום נייר, אלא דרשו שיתנו להם עוד ועוד!

שמכל זה רואים במוחש ובעיני בשר, ובאופן של נסים גלויים, שאפילו כשהיהודים
מכריחים את עצמם למסור שטחים מארץ ישראל - מראים להם מלמעלה שהגויים אינם
מסכימים לקבל, כיון שהם רוצים עוד. וכמדובר לעיל, שדבר זה מלמדנו, ששלום אמיתי
הוא רק על-פי תורה. ואילו שלום שמהותו הוא נגד ההלכה - לא יצליח.

ובעניננו: כל המומחים הצבאיים - שלהם צריך לשמוע מצד ההלכה - אומרים פה^-
אחד, שמסירת שטחים מעמידה יהודים בסכנה, רחמנא-ליצלן!

וסוברים כך גם הגויים; לא רק הידידים, אלא גם שונאי ישראל, ולכן הם רוצים שטחים
אלו!

ולמרות כל זאת, אומרים אותם יהודים אמרו שבשעה שהמצרים יחתמו על הנייר,
ימסרו להם לכל לראש כמה-וכמה שטחים - שכולם מודים ששטחים אלו יפתחו את הארץ
לפניהם.

"פתחו את כל הארץ לפניהם": שדות תעופה, נשק ואוטונומיה!

ובכדי שנייר זה יחתם בכל מחיר, העלימו את העובדה שבאותם מקומות שמהם רוצים
לסגת יש כמה-וכמה שדות^-תעופה!

כמו-כן הסתירו את העובדה שכבר התחילו להוציא משטחים אלו נשק חיוני, לא נשק
המונח במחסנים, אלא נשק המוכרח להגנת אותו שטח! עובדה זו הוסתרה, עד שאחד
מהנהגים נוכח בכך וזה פורסם. אך הם ביקשו שלא ידפיסו זאת בעיתונים, ויחד עם זה
ממשיכים להוציא נשק!

את הסיבה לכך שהם מוציאים נשק כבר עכשיו, הם מנמקים בצורה רשמית: מכיון
שהוצאת כל הנשק אורכת זמן רב, והרי רוצים שיהיה שלום, במילא צריכים להתחיל
להוציא את הנשק לפני שיהיה שלום, לפני שחותמים, לפני שמסכימים, ואפילו לפני
שהתאספו לדבר ועוד לפני שיודעים מה יהיה מחר ועל-אחת-כמה-וכמה מה יהיה בעוד
חודש ובעוד שנה - ואף-על-פי-כן כבר מוציאים משם את הנשק!

ועובדה זו, שצריכים לוותר על נשק זה, כבר התקבלה כדבר טבעי, ואין פוצה פה
ומצפצף!

מה הפירוש לוותר?! אתה הרי סובר שהינך מציאות קיימת, והערבי ממצרים עדיין לא
רוצה לראות בקיום מציאותך - לכן אתה צריך להגן על עצמך, ואתה לא יכול בשום אופן
לוותר על-כך!

בנוסף למחדל זה של הוצאת הנשק, התוסף הדבר הבא שגם אותו ואת תוצאותיו מנסים
להסתיר מהעם היושב בציון: התחייבו לתת לערבים (מה שנקרא) 'אוטונומיה'!

אותם יהודים 'דיפלומטים' הסבירו שאוטונומיה היא בסך-הכל דבר של מה בכך,
המסתכם בזה שהערבים יקבלו את הנהלה אזרחית שם, ונשק עבור המשטרה שלהם ותו
לא.

למרות שיודעים כולם מהי משמעותה האמיתית של 'אוטונומיה', הקב"ה לא סמך על
כך, אלא הראה בפועל מה אירע בשטחים ואף גם בירושלים העתיקה: עוד לפני שנתנו להם
אוטונומיה, ועוד קודם שנתנו להם נשק עבור המשטרה ואף לפני שאפשרו להם לבחור את
אלו שייצגו אותם - הערבים כבר התנפלו על הצבא והמשטרה, ואין כאן המקום לפרט את
שאר הדברים שנעשו שם, די במה שנדפס בעיתונים, ואין צורך להגיע לגילויים של ענינים
חמורים בהרבה שאירעו שם.

ולמרות הנסיונות להעלים זאת מידיעת היהודים, ואף מידיעת הערבים, בכל זאת,
מגיעים השמועות על כך מתושבי השטחים הכותבים דברים גלויים, שבשטחים בהם חיים
יהודים ועדיין לא החזירו אותם, הסכנה גדולה שלא בערך, כיון שהערבים יודעים
שמוציאים את הנשק מאותם המקומות, למרות האשליה שהם אינם מודעים לכך, מאחר
וכשעושים דבר מסויים, אפילו אם הוא נעשה בלילה, הוא אינו נשאר סוד. ודי בערבי אחד
שיראה זאת, כדי שיעביר זאת לחבריו וכך הלאה. ומכיון שהערבים יודעים זאת, או-אז הם
מתמלאים בטחון עצמי, ונעשים חצופים יותר ואמיצים יותר, שמכל-זה סובלים
המתיישבים היהודים המתגוררים במקומות אלו. ובמילא, התושבים שחיים שם, מבקשים
רחמים לא לאפשר זאת.

אם קודם האוטונומיה הרימו הערבים ראש - מה יהיה לאחרי שיקבלו אותה?!

בפעולות אלו ואחרות הם מרמים רק את עצמם - מאחר ואת הגויים אין הם יכולים
לרמות [אמנם אלו הם אומות-העולם ולא "עם חכם ונבון"⁵⁷⁶, אך מכל-מקום, יש בהם כאלה
שהם בגדר של "חכמים המה"^{577 578} - בעיניהם. וכלשון המדרש¹¹ "פילוסופים שבאומות-
העולם"] כיון שהם מודעים לכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים, לזה שרוצים למסור שטח
מסויים, ולזה שישנו מי שלוחץ שימסרו יותר ממה שנכתב ב'הסכם קעמפ-דייוויד". ועיקר
העיקרים, שהם יודעים על דברים מעשיים: הוצאת הנשק מאותם מקומות שהוזכרו לעיל,
ואי-נתינת רשות ליהודים להתיישב בירושלים העתיקה, ואף הם מודעים לכך שהיהודים
הם אלו שאינם מאפשרים זאת!

ומה שהם טוענים, שסיבת איסור ההתיישבות היהודית בירושלים העתיקה, היא כיון
שהם לא רוצים להרגיז את הגוי שעמו הם רוצים לעשות שלום - הנה לזה נאמר "ונתתי
שלום בארץ"¹, הקב"ה מאפשר קיומו של שלום רק כשהוא נעשה על-פי התנאים שנקבעו
על ידו, האוסרים נסיגה והתרפסות בפני הגוי.

תנאים אלו אינם בגדר "חוקים", שאינם מובנים בשכל, אלא מובנים וברורים בשכל
האדם וכפי שדובר לעיל:

שכשהערבי נוכח שהיהודים רפויים בעצמם, פוחדים מהגויים ורוצים למסור את
שטחיהם לרשות אחרת וכדומה - זה גורם לו לקבל יותר אומץ וחוצפה, להכות, לשרוץ
ולחבל במקומות כאלו אשר בהם נמצא (לא רק צבא יהודי, אלא גם) משטרה יהודית, וכפי
שכבר נדפסו כל הפרטים על-כך בעיתונים, נוסף לעובדות המוסתרות מהציבור.

וכאמור, את כל הפרטים האלו, שהערבים כבר מרימים ראש עד למעשה בפועל, הראה
הקב"ה עוד קודם שנותנים להם אוטונומיה, בכדי להבהיר ליהודים לאיזו תוצאות יכולה
להוביל אוטונומיה בפועל; ועל-אחת-כמה-וכמה במקרה זה, כשיודעים מהי האוטונומיה
עצמה ולא נזקקים להשערות, מכיון שכאמור לעיל, ראו זאת בפועל: בכל מקום בו היתה
אוטונומיה, מיד כשניתנה להם מעין אוטונומיה בלבד, דאגו לשלוח את היהודים מכל
המקומות בהם הם קיבלו את השליטה המסויימת הזו.

וכעת, הם מרמים את עצמם, שמאחר והם התירו לערבים להתיישב בין יהודים מיד
לאחר מלחמת ששת הימים, הם סבורים שמצב זה ימשך גם כשיתנו להם אוטונומיה,
ואפילו כשימסרו את השטחים לגמרי לרשות הערבים, גם אז יוכלו היהודים להתיישב שם.

מה הפירוש בזה?! הרי מה שיהיה שם כלל לא תלוי באלו שמסרו את השטחים, אלא
זה תלוי בערבים! ואם כעת, עוד קודם שנתנו להם אוטונומיה, מפחדים להושיב יהודים
בירושלים העתיקה בגלל הערבים (אודות יישוב יהודים בין הערבים בחברון כבר אין מה
לדבר על כך שהם לא מאפשרים זאת, אלא אפילו בירושלים העתיקה שם ישנם קצת יהודים
שהתגנבו לשם ולא היתה ברירה מפני דעת הקהל ולכן הוכרחו לאפשר להם לחיות שם
כיון שהם כבר בפנים - גם שם לא מאפשרים ליהודים נוספים להתיישב) - על-אחת-כמה-

406

וכמה לאחר שיתנו להם את ה'אוטונומיה' - שזה יפתח את הארץ לפניהם, חס-ושלום -
ודאי שלא יוכלו לעשות מאומה נגד הערבים! האם לאחר כינון האוטונומיה יתחשבו
הערבים עם דעתו של פלוני^-בן^-פלוני שיחד עם סיעת חבריו החליט חודש לפני זה
שליהודי מותר להתיישב שם?! הרי-זה כ"חוכא ואיטלולא"?!

עמידה בתוקף מול הלחצים - לא תזיק אלא רק תועיל!

ומה שטוענים שמוכרחים לוותר, מכיון שהקב"ה ציוה "אל תתגרה בגוי קטן"⁵⁷⁹ ועל-
אחת-כמה-וכמה "בגוי גדול". ויתירה מזו: כיון שזקוקים לכסף ולנשק שמקבלים מארה"ב,
לא יכולים להרגיז אותם, ולכן צריכים לוותר. הנה, כפי שדובר כמה-פעמים, אם יוותרו -
לא יהיה, רחמנא-ליצלן, על מה לנצל את הכסף והנשק שלהם!

וכפי שרואים כעת בפועל, שבשעה שמוותרים להם - מיד הם מבקשים עוד. עד עכשיו
היו צריכים להסתמך על הערכת המדינאים והדיפלומטים האם כשיוותרו להם - יבקשו
יותר או להיפך, ובזה היו חילוקי דעות: הדיפלומטים הגויים אמרו שאם יוותרו הרי שאז
הם יפעילו לחץ לקבלת עוד ועוד שטחים, אך היהודים ש"יצרם אנסם"⁸ זעקו, שאם יוותרו,
הרי שאז המצרים לא יבקשו יותר. אבל עכשיו ראו בפועל, שככל שמוותרים יותר, כך הם
גם מבקשים יותר.

ואף אמרו שקודם שיחתמו באופן סופי - הם יבקשו עוד. וכבר גילו מה הם יבקשו: את
ירושלים העתיקה!

ולמרות שאומרים שעד עכשיו לא דיברו על מסירת ירושלים העתיקה - אך האמת היא,
שדברו על הכל ב'קעמפ-דייוויד' ועוד קודם לכן; ועד כדי כך, שדברו על מסירת כל
השטחים כבר מיד לאחר מלחמת ששת^-הימים!

והסיבה לזה שככל שמוותרים יותר - כך הם רוצים יותר, כי מאחר והם רואים
שהיהודים נכנעים ללחץ, ואף שזוהי כניעה למחצה, לשליש ולרביע - הם לא מאבדים את
התקוה: כי מה הם יפסידו מכך שיקבלו עכשיו את השליש ואת הרביע ואחר-כך ימשיכו
ללחוץ?!

ולטענתם, שאם לא יוותרו, לא יקבלו כסף ונשק מארה"ב - הנה, דוקא אם יעמדו
בתוקף - יהיה גם כסף ונשק, כפי שראו עד עכשיו שהדברים עליהם כן עמדו בתוקף לא
פגעו בנתינת הכסף והנשק (זה אמנם הפריע בטווח הקצר אך לא לטווח הארוך).

ולאחר שהובן מדוע צריכים לעמוד בתוקף מול הלחצים, יש גם לומר לאיזה סוג 'תוקף'
נצרכים, וכדלהלן:

תוקף אמיתי מתבטא במעשה ולא ב״אמירה תקיפה"!

ישנם פעמים שלמרות שעומדים בתוקף על דבר מסויים, הנה מיד לאחר מכן מתחרטים
ממנו. ולזאת צריכים ל'תוקף' ממנו לא ניתן להתחרט וליסוג (כיון שאם מתחרטים
מהעמדה התקיפה, זה רק גורם להגברת הלחץ). תוקף שמתבטא במעשה בפועל שממנו
אי^-אפשר להתחרט.

ויובן החילוק בין 'תוקף' של אמירה ל'תוקף' של מעשה בפועל:

כל עוד שהסתפקו בדיבורים תקיפים, ואמרו שיבנו ישוב, ויתיישבו, ויתרחבו, ויעמדו
בחירוף נפש להגן על ארץ-ישראל - זה נשאר בגדר דיבורים בלבד, ואפילו הדיפלומטים
יודעים שדיבורים אינם שווים מאומה: יתכן שדיברו במילים יפות או במילים קשות,
יכולים לכנות את המבטיח בשם אדם העומד בדיבורו או אדם שאינו עומד בדיבורו - אבל
בפועל זהו דיבור בלבד!

ואפילו כאשר הדיבור מתחיל לרדת לידי מעשה. היינו, שהוא לא רק מדבר אלא אף
חותם על מה שאמר ובנוכחות עדים - למרות-זאת הוא יודע שזהו רק כתב, ולמחרת - או
באותו יום גופא, תוך כדי דיבור - הוא יכול לחתום על נייר עם תוכן הפוך לחלוטין.

על נקודה זו, שלדבר שבכתב אין תוקף מכיון שיכולים לחתום מיד להיפך, יתווכחו
הדיפלומטים שאין זה כך, הם יטענו: כיצד זה יתכן?! כשיכתבו ויחתמו על זה, יחד עם
עדות - כלל לא יהיה שייך להפר זאת!

אך הראה הקב"ה בעיני בשר מהי חשיבותו של דבר שבכתב:

ארה"ב חתמה על התחייבות למדינת 'טייואן', שתשמור עליה מאויביה. כך זה היה
במשך יותר משלושים שנה. ופתאום, ללא שום סיבות נראות לעין, הכריזה ארה"ב באופן
רשמי שהיא מבטלת את ההכרה במדינה זו. לא עשו זאת לאחר שיקולים ו'דיון דמוקרטי'
וכדומה, ואף לא מסרו על-כך הודעה מקדימה אלא בבת-אחת בטלו בפתאומיות את כל
ההתחייבויות. וכל סיבה, הגיונית ככל שתהיה, לא תשנה את את המציאות, שבין-רגע
ביטלו את כל מה שהתחייבו אי-פעם למדינה זו.

ולכאורה נשאלת השאלה: עברו הרי כמה עשרות שנים בהם כן כיבדו את ההתחיבויות,
אם-כן, מדוע דווקא עכשיו (תקופה בה ישראל עומדת לפני הסכם "שלום") אירע העניין
האמור, ולא בעוד שבועיים כשיסתיים המשא-ומתן עם ישראל, הרי אותו אחד יודע מה
שנכתב עליו בעיתונים, שאי-אפשר לסמוך על המילה שלו, וכשהוא יעשה מעשה כזה עם
טייואן ישראל לכאורה לא תסמוך עליו?! ואף-על-פי-כן, אירע כל זה עכשיו ובפירסום!

אלא ההסבר בזה הוא, שאירע כאן נס שלמעלה מדרך הטבע, והסיבה הגלויה שניתן
לומר מדוע מאורע זה אירע עכשיו, היא: מאורע זה שאירע כעת בגלוי ולעיני בשר, הביא
הזדמנות ליהודים לפני שהם הולכים לחתום על נייר ועל-אחת-כמה-וכמה לעשות מעשה
בהסתמכם על חתימתו של פלוני שלקח על עצמו את כל ההתחייבויות שבעולם - להיווכח
מה שווה באמת התחייבות ואפילו אם היא חתומה על הכתב.

וכיון שהובהר הערך של 'חתימה' בעיני אומות-העולם, מובנת הבעייתיות שבכך:

כעת רואים כולם מה עושים הערבים בירושלים העתיקה, בשכם, בחברון ובדרכים
המובילים משם ולשם. הם עושים זאת כיון שהם רואים שהיהודים מפחדים להתיישב
בירושלים העתיקה, וכאשר כבר ישנו יהודי שרוצה להתיישב שם, או-אז הערבים רואים
כיצד יהודים אחרים מונעים ממנו להיכנס לשם.

וכשאומות^-העולם רואים שהיהודים לא מאפשרים לעשות שום עניין של מעשה בפועל,
אלא מסתפקים בהתחייבות בדיבור או בכתב בלבד - הנה, כיון שהם יודעים שדיבור וכתב
אינם שווים כלום, כאמור לעיל בארוכה, זה מהווה להם הוכחה גמורה ומוחלטת שעל-ידי
לחץ הם ישיגו הכל, כי מתוך הנסיון שלהם הם בטוחים שגם מההבטחות שהבטיחה
הממשלה הישראלית ליהודים - היא תיסוג, כיון שאלו לא הבטחות של מעשה בפועל.

ולאחרי שהתבאר בהרחבה החסרון שב'תוקף' של אמירה וכתיבה, מובן ש'התוקף' על-
ידו יתבטלו כל הלחצים, הוא רק כאשר יעשו מעשה בפועל. כאשר 'יקשרו לעצמם את

הידים' ויעשו דבר שממנו לא ניתן לחזור - רק אז יראו אומות^-העולם ששום לחץ אינו
מועיל כי הדבר כבר נעשה.

איזה מעשה בפועל יכולים לעשות אשר ממנו לא יוכלו להתחרט?! זה יובן בהקדים
הענין הבא, וכדלהלן:

תוקף של מעשה בפועל: יישוב מיידי של כל השטחים בבת אחת!

ידוע שבכמה-וכמה דברים מתחשבים עם ארץ ישראל, ולא 'מותחים את החבל יותר
מדאי'. הסיבה לכך היא [לא כיון שפוחדים שאם 'ימתחו את החבל' ויבקשו יותר מדאי -
ארץ ישראל תעמיד עוד חייל ועוד אוגדה וכדומה, כיון שלארץ ישראל לא יהיו יותר חיילים
ממה שיש למאה מליון ערבים, וגם לא יהיו לה יותר דולרים ממה שיש לארה"ב, אלא
הסיבה שבגללה הם פוחדים מארץ ישראל, היא:] מכיון שלארץ ישראל יש כלי^-נשק
מודרני. היא יכולה לעשות מעשה שממנו לא תוכל להתחרט וודאי שלא תוכל לחזור ממנו
- היא תיישב את כל השטחים בבת-אחת! וכשיתיישבו שם עשר, עשרים, או שלושים
אלף יהודים - שום כח שבעולם לא יוכל להוציא אותם משם, כיון שלמעשה שנעשה יש
תוקף חזק ביותר וכלשון הגמרא¹³ "אין אחר מעשה כלום"!

זוהי הסיבה שאומות-העולם חוששים 'למתוח את החבל' יותר מדאי - שמא ארץ
ישראל אכן תעשה זאת. זה שהם חוששים מכך, זה גופא ראיה, שיישוב כל השטחים
באופן זה - הוא המעשה היחיד שיעזור למנוע את הלחץ, ולכן צריכים ומוכרחים לעשות
זאת.

ובאותיות ברורות:

בלילה אחד, "בשעתא חדא וברגעא חדא", יישבו יהודים בכל גבולות ארץ ישראל:
הגבול המזרחי, הגבול של רצועת^-עזה, הגבול הקשור עם מצרים, בכל גבול הלבנון ובנגב.

כלומר, שיפתחו את דלתות^-ארץ^-ישראל בפני היהודים. והכוונה, בפני היהודים שכבר
נמצאים בארץ ישראל, שישנם עשרות-אלפי יהודים החיים בארץ ישראל שמספיקים בכדי
ליישב את כל הגבולות, ואותם יהודים מוכנים ורוצים להתיישב בכל השטחים, אלא

שהעומדים בראש מעכבים אותם, ולא רק עיכוב של דיבור, אלא מחזיקים אותם ולא נותנים
להם לצאת מתל-אביב, מבני-ברק או מכל מקום אחר ולהתיישב ביהודה-ושומרון, סיני וכל
השטחים!

ודוקא התיישבות כזו, הקשורה ביישוב השטחים בעשרות-אלפי יהודים - היא ההגנה
היחידה והאמיתית על גבולות ארץ ישראל [אפילו כפי שהם עכשיו, עוד קודם התגשמות
הייעוד "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך"⁵⁸⁰].

 

ולכן צריכים לסייע ולעזור לכל היהודים שרוצים להתיישב שם. וכאמור: יכולים
לעשות זאת בין-לילה. שעות ספורות בלבד נדרשים לפעולה מעין זו. ואם כך הצליחו
לעשות בעשרות מקומות בארץ ישראל, עוד תחת
שלטון האנגלים על-אחת-כמה-וכמה שגם כעת
יכולים לעשות זאת, ולא באופן ארעי, אלא
התיישבות כפי שהתורה מכנה זאת: הוא וביתו, וכל
הכלים שנדרשים לו לצרכיו ולאומנותו.

מובן, שמאחר ויכולים ליישב את כל הגבולות תוך כמה שעות, או על^-כל^-פנים בכמה
ימים - לא יועיל נגד זה שום לחץ מהגויים, כי אפילו אם הם ילחצו, הם לא יכולים לצפות
שישראל תציית להם.

הן מצד זה שאפילו אם ארה"ב תהיה 'ברוגז', מכל-מקום, ארץ ישראל יכולה להתקיים
כמה שבועות בלי עזרתה, כפי שהיה בעבר שכאשר הם היו 'ברוגז', החזיקה ישראל מעמד
ללא עזר מבחוץ.

[במאמר המוסגר יש להוסיף: אכן מובן שישראל לא יכולה 'להרשות' לעצמה
להסתכסך עם ארה"ב לזמן ארוך, היות וזקוקים ל"חסד לאומים" (למרות שהוא "חטאת"⁵⁸¹)
- כסף ונשק. ובעיקר: כיון שארה"ב היא "מלכות של חסד", ויש לה נטיה לעשות חסד
להיהודים - לכן צריכים להשתדל להחזיק בקשר איתה בכל התוקף ובכל הדרכים, חוץ
מהדרכים המובילות לקו ולכיוון ההפכי].

והן מצד זה שכיון שזה יהיה כבר לאחר מעשה, אזי אומות-העולם לא יוכלו לעשות
כלום כנגד זה ושום לחץ לא יועיל, ואף אם ישראל תתחרט על-כך, היא לא תוכל לעשות
מאומה.

ומובן, שזה יהיה הדבר היחיד שאומות^-העולם יתחשבו בו, מכיון שהם יראו
שמתכוונים לכך באמת, וכבר נעשה מעשה ו"אין אחר מעשה כלום", ובלית-ברירה, הם
יהיו מוכרחים להסכים לכך.

אך לא זו בלבד, מעבר ל'לית-ברירה' ישנם סיבות נוספות מדוע ארה"ב תסכים לכך:

הטעם האמיתי הוא: ש"לב מלכים ושרים ביד ה'"¹⁶; והטעם בדרכי הדיפלומטיה הוא:
מכיון שעל-ידי ארץ-ישראל יש להם הגנה מהערבים.

אלא, שעד עתה, כיון שהיו צריכים לשאת-חן בעיני הערבים, הם ידעו שאם ילחצו
במשך זמן ארוך - הם ישיגו מה שרוצים. ובמילא הם לוחצים, ואם הלחץ אינו מועיל ביום
הראשון, הם לוחצים גם ביום השני; אך כאשר הם רואים שנעשה מעשה, שאת זה לא יוכל
להשיב שום לחץ, הרי שאז הם יפסיקו ללחוץ, ואדרבה: בסתר ליבם הם שמחים על כך,
כיון, שזה מגן עליהם מהערבים, כנזכר-לעיל.

ולכן, העיקר הוא, שיעשו את הפעולה המקסימלית ביותר - יישוב הגבול בפועל ממש,
כמה שיותר מהר - כיון שבכל יום שעובר האפשרות לכך נהיית קשה יותר, ובכמה שיותר
יהודים, באופן שאחר-כך לא יוכלו להתחרט ממנו. זוהי הדרך התקיפה היחידה שתמנע את
הלחץ, ותשנה את המצב מעיקרו.

(מעובד ע"פ שיחת י"ט כסלו תשל"ט)

16) ע"פ משלי כא, א.

412

לא רוצים להרגיז את הגוי - לכן לא נותנים ליהודים להתפלל במערת המכפלה!

על הפסוק¹ "מלפנו בהמות ארץ" אומרת הגמרא ש"אלמלא לא ניתנה התורה היינו
למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה וכו'". שמזה מובן, שבענינים מסויימים ניתן ללמוד גם
מהגויים. שאם "עוברי רצונו" עומדים בתוקף ותובעים לעצמם ענינים שהם היפך הצדק
והיושר לגמרי - על-אחת-כמה-וכמה שיהודים צריכים לנהוג כך.

ובעניננו:

לאחרונה נתחדש דבר בנוגע למערת המכפלה: עוד לפני שנתנו לערבים אוטונומיה,
ועוד קודם שחתמו על כל הניירות, ואף לפני שהעלו על דל מחשבתם את הפחד מה יקרה
באם כל הסכם זה יתבטל - כבר קבעו הגבלות ליהודים (היה-לא-תהיה, והלואי שיתבטלו
מיד), שבשעות מסויימות יוכלו להתפל על קברי-אבות ובשעות אחרות, לא תינתן להם
הרשות לכך.

הסיבה לכך שיהודים קבעו הגבלות כאלו, כיון שלא מוצא-חן בעיני הגויים שיהודים
יהיו שם יום שלם ואסור 'חלילה' להרגיז את הגוי, ממילא יהודי זה לא מסוגל להשתחרר
מהמחשבה שהוא מוכרח לוותר לגוי.

בעיה זו משתלשלת ונעוצה בדין^{582 583} "דינא דמלכותא דינא" וכן "ודרשו את שלום העיר
ההיא כי בשלומה יהיה לכם שלום"⁵⁸⁴ - שמזה מגיע היצר-הרע ובאצטלת ירא-שמים טוען
שבהמשך ל"דינא דמלכותא דינא" ישנו גם דין ש"אל תתגרה בגוי קטן"⁵⁸⁵, וכל-שכן ב"גוי
גדול". ובהסתמך על "אל תתגרה בגוי" פוסק רב מסויים פסק-דין החלטי שצריכים למסור
חלקים מארץ ישראל, כיון שאם לא ימסרו - זוהי התגרות. ומזה משתלשל שאם כבר
מוסרים חלק - מערת המכפלה נכללת גם במסירה זו (מסירה זו מתבטאת בכך ששעות
רצופות לא נותנים ליהודים להיכנס לשם).

אכן, ישנה הסברה שכיון שהם קיבלו זאת בירושה, במילא כיון שעכשיו הוא זמן הגלות
(קודם "אתחלתא דגאולה"⁵), ונמצאים בחושך כפול ומכופל, ממילא ישנו את דין הרמב"ם⁶
שעבור מלחמת מצוה צריכים מלך וסנהדרין וזה יהיה רק כשיבוא משיח צדקנו. אך כל זה
הוא בנוגע לנחלה רגילה. מה-שאין כן, כשמדובר אודות "עיר שעל הספר", שאז ברגע
שמוסרים אפילו טפח אחד מעיר זו, אזי נפתחת הארץ לפניהם - לזה כלל אין נצרכים למלך
וסנהדרין, אלא ההלכה פוסקת⁷ שגם בזמן הגלות צריכים להגן על הגבול ו"יוצאים עליהם
בכלי-זיין" עם כל הפרטים שבזה.

פסק-דין זה כה ברור עד שהקב"ה הראה בפירוש מה יהיה אם, רחמנא-ליצלן, יוותרו
על משהו: עוד כשרק דיברו על כך שימסרו שטחים הם כבר תבעו שיורידו יותר שעות
מהשעות שהיהודים הורשו להתפלל במערת המכפלה. ואף תבעו לעצמם את ירושלים
העתיקה אותה נתן הקב"ה בדרך נס, וכפי שדובר כמה-פעמים שלא היו שום תוכניות כיצד
לכבוש את העיר כיון שכלל לא תכננו לכובשה (ולכן גבה כיבוש זה הרבה קרבנות), אלא
פשוט היה שם גנרל בעל אומץ שראה מול עיניו את ניסי המלחמה, במילא כשהוא ראה
שהוא עומד ליד ירושלים העתיקה - הוא פקד ללכת הלאה (היפך הפקודה שניתנה לו
מלמעלה) וכבשו אותה!

ולמרות זאת, שלחו מיד משלחת שהביעה את רצונם למסור זאת חזרה לערבים, ואף
שכנעו רב שיתמוך בזאת בכך שאמרו לו שזהו 'שטח כבוש' וממילא צריכים להחזירו - אין
זה כלל עניין של 'כיבוש שטחים', אלא זהו שטח שאם ימסר יפתח, רחמנא-ליצלן, את כל
הארץ בפניהם. כך אומרים כל המומחים לדבר. גם המומחים משונאינו אומרים כך, וזוהי
הסיבה שהם רוצים את ירושלים - בכדי שכל הארץ תיפתח לפניהם.

כשרק התחילו לדבר על מסירת שטחים - כבר הרימו הערבים ראש!

ולא די בזאת, אלא הראו לנו מלמעלה ענין נוסף המשתלשל מכך שרק התחילו לדבר
על מסירת שטחים:

• 5) ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

• 6) הל' מלכים פ"ה ה"ו-ז.

• 7) שולחן-ערוך אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

414

בירושלים העתיקה, בחברון, בשכם ובכמה מקומות נוספים התחילו הערבים לאחרונה
ליידות אבנים באנשי^-צבא ובשוטרים, מעשים שלפני שנה או שנתיים הם כלל לא העיזו
לעשות (למרות שהממשלה דאז היתה יותר ותרנית בנוגע לשטחים) וכעת הם עושים זאת
כל שני וחמישי, וילדים עושים זאת!

מדוע נהיה כך המצב? מפני שהערבים הרגישו (או על-כל-פנים המזל שלהם -
"מזלייהו חזי"⁵⁸⁶) שהיהודים התחילו להתרפות בבטחון, על-ידי-זה שהם מוכנים למסור את
השטחים.

סיבת רצונם למסור שטחים היא כיון שהם סבורים ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל
הזה"⁵⁸⁷ וממילא הם הבעלי-בתים, ובדיוק כשם שכבשו את^-זה, באותה מידה הם גם יחזירו
זאת. אך האמת היא ששיחרור השטחים לא נעשה על-ידי כוחו או עוצם ידו של מישהו,
אלא "יד ה' עשתה זאת", ואם הקב"ה נתן לנו שטחים אלו, הרי שאף בשר-ודם לא יכול
ואין ברשותו להחזיר זאת.

אלא, שהקב"ה נותן לכל אדם בחירה חופשית, וממילא יכול הוא לומר שהוא בוחר
היפך החיים, היפך רצון הבורא והיפך טובתו האישית, כיון שמכל-מקום יורידו אותו
מהכסא, וגם אז לא יחזירו את השטחים, כיון שסוף-כל-סוף הצד שכנגד לא יקח (כפי
שכבר ראו זאת בעיני בשר).

ויהי-רצון, שכבר לא יצטרכו לדבר על ענינים אלו, אלא יגיעו למצב של "פרזות תשב
ירושלים"^{588 589} כפשוטו, שזה נעשה על-ידי שירושלים של היהודים תהיה "יראה שלמה"¹¹,
ובפירוש הפשוט של "שלם", מלשון "שלימות" - שלימות העם שלימות התורה ושלימות
הארץ, וגם מלשון "שלום", שהדרך היחידה להגיע לשלום - היא לא על-ידי ויתורים [כיון
שויתורים מביאים למלחמה, כפי שראו במוחש], אלא דוקא על-ידי עמידה בתוקף, וכפסק
השולחן-ערוך ש"נכרים שצרו יוצאים עליהם בכלי-זיין" - פסק שאף רב לא יכול לשנותו
וכלשון המדרש⁵⁹⁰: "יבטלו שלמה ואלף כמותו ואל תבטל אות אחת בתורה". רק עמידה
תקיפה היא זו שתוביל להתגשמות הייעוד "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"¹³,
שזה ימהר עוד יותר את ה"שלום ושלוה יהיה בימיו"¹⁴, בימי משיח צדקנו, ותתחיל
ה"אתחלתא דגאולה", והגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש למטה מעשרה טפחים,
בטוב הנראה והנגלה, ובעגלא דידן.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת מקץ תשל"ט)

• 13) בחוקותי כו, ו.

• 14) דברי-הימים-א כב, ט.

416

כשהנכרים רוצים את ארץ ישראל - אין מספיקה התפילה, צריכים לצאת בנשק גשמי!

בסיום שיעור החומש היומי¹ מובא הפסוק: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי"
- פסוק זה נאמר כלפי שכם, ושייך אף ל(חברון - ) מערת המכפלה^{591 592}:

המילים "בחרבי ובקשתי" מפורשות בתורה שבעל-פה⁵⁹³ - "בצלותי ובבעותי". אולם,
כשהתורה שבכתב כותבת "בחרבי ובקשתי" - כוונתה בפשטות לחרב וקשת כפשוטם.

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה הוא: תורה שבכתב שייכת גם, להבדיל,
לאומות-העולם⁵⁹⁴, מה-שאין-כן תורה שבעל-פה שייכת רק ליהודים.

אחד מהרמזים שניתן ללמוד מחילוק זה - שייך למצבינו הנוכחי:

כשישנו מצב ש"רגשו גויים ולאומים יהגו"⁵⁹⁵ - ומתעקשים על שכם ועל חברון [וכך
בנוגע לכל ארץ ישראל] - הרי שישנו פסק-דין בתורה אשר "אין סומכין על הנס"⁵⁹⁶. ובמילא,
אסור להסתפק ב"צלותי ובעותי", אלא מוכרחים להגיע לחרב וקשת כפשוטם - אשר דווקא
את זה (חרב וקשת כפשוטם⁵⁹⁷) רואים הלא-יהודים, ורק זה פועל עליהם אשר מלכתחילה
יפחדו וימנעו מלעשות מלחמה.

[וכהפסק-דין הברור⁵⁹⁸ אשר "נכרים שצרו על עיירות ישראל . . ואפילו עדיין לא באו
אלא ממשמשים לבוא, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת", ו"בעיר
הסמוכה לספר" [כבמצב העכשווי, אשר רובם ככולם של הערים אשר בארץ ישראל הם
במצב של "עיר הסמוכה לספר"] - הנה "אפילו אינן רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש
מחללין עליהם את השבת".

וכשמקיימים את ציווי השולחן-ערוך "יוצאים עליהם בכלי זיין" - הרי שאז כלל לא
צריכים להשתמש בכל זיין, היות ועצם אחיזת הכלי זיין פועלת ש"תפול עליהם אימתה
וחד בגדול זרועך ידמו כאבן"⁹];

אך בכדי שהחרב והקשת (כפשוטם) אכן יפעלו את פעולתם להטיל אימה פחד על
אומות-העולם - צריך היהודי לדעת אשר אין זה "כוחי ועוצם ידי"¹⁰ חס-ושלום, אלא
"אנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר" ו"בשם אלקינו נדגול"¹¹,

אשר זאת מגלה התורה שבעל-פה ליהודי, שפנימיות הביאור של "בחרבי ובקשתי"
שנכתב בתורה שבכתב, הוא - "בצלותי ובבעותי"; הכח שנמצא בחרב וקשת כפשוטם
(שפועל על הלא-יהודים שיפחדו) הוא ה"בצלותי ובבעותי"; החיבור (תפלה מלשון
חיבור¹²) עם הקב"ה, "בשם ה' אלקינו".

(משיחת יום ג', עשרה בטבת, תשל"ט - לקו"ש ח"כ ע' 524 - מוגה)

בהמשך ל׳מבצעים׳ - ישנו גם המבצע של אי-נתינת אף שעל מארץ הקודש!

[דובר אודות המבצעים]:

וכמו-כן ישנו המבצע של אי-נתינת אף שעל מארץ הקודש, שכעת אין כלל צורך
בראיות והוכחות עד כמה מסירת שטחים נוגעת לקיומם של יהודי ארץ ישראל. וכן המבצע
של "שלימות העם" ביטול החוק האומלל של מיהו יהודי! ועד למבצע הכי גדול של
"ואתם תלוקטו לאחד אחד מבני ישראל" - על-ידי הקב"ה בעצמו.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת משפטים תשל"ט)

• 9) בשלח טז, טו.

• 10) לשון הכתוב - עקב ח, יז.

• 11) תהלים כ, ח. שם, ו.

• 12) ראה תורה-אור תרומה עט, סע"ד. ובכמה-מקומות.

418

הסכמה לקריעת חלקים תמורת כסף לחינוך כשר - נסיון לשחד את הקב״ה!

מכיון שנתן הקב"ה לכל אדם בחירה חופשית, ישנו כזה העושה עצמו כטיפש ומכריז
שקריעת חלקים מארצנו הקדושה הוא דבר טוב שיש לעשותו.

וכיון שהוא מניח שזהו דבר הכרחי, לכן מעדיף הוא לעשות זאת מתוך שמחה ולא
מתוך עצבות, וכיון שבכך משכנע הוא את עצמו ואת סביבתו בנכונות הענין, ובנוסף על-כך
שמעשה זה נוגד לתורה ולהלכה, הנה כיון שזהו משגה חמור, הרי כלל לא נצרכים לראיות
שאין זה הכרחי. ובוודאי שלא צריכים לשמוח ולאחל על-כך 'מזל טוב'.

והנה שלימות הארץ קשורה בקשר חזק לשני השלימויות האחרות - "שלימות התורה"
ו"שלימות העם" ושלושתם קשורים זה-בזה. ורואים במוחש דבר מופלא, שהמזלזל
בשלימות זו, לא איכפת לו גם מהשלימות האחרת וכדלהלן:

אותם אנשים שהיו מעורבים בפרשת ילדי טהרן
בימים ההם, ומכרו שמונים אחוז מהילדים לחינוך
נגד הי ותורתו, תמורת כסא וכסף (בהצטדקות
שהכסף ינוצל לצורכי תורה ומצוות), שבזה פעלו
הם נגד "שלימות התורה", הם אלו שלאחר-מכן
הנהיגו והסכימו ללכת נגד הוראות התורה, בזה שהשתמשו בכל האמצעים שברשותם
אפילו בדרכים הנוגדים את הצדק והיושר, וחוקקו את החוק האומלל "מיהו יהודי" -
הפוגע ב"שלימות העם".

 

ועל כל זאת הם החרישו, תמורת הבטחה לכסף - שאותו הם ינצלו לחינוך כשר וכדומה
ועל-ידי זה הם 'ישחדו', כביכול, את הקב"ה.

והם אלו, המכריזים עתה בקול רם על רצונם 'לקרוע' חלקים מארצנו הקדושה, אותם
נתן לנו הקב"ה באופן נסי. ולא זו בלבד, אלא אף מבססים זאת בכח ההלכה, משנים את
תיאור המצב בכדי שזה יתאים להלכה, בזמן שזה היפך ההלכה ממש - בדיוק כפי שעשו
בפרשיות 'ילדי טהרן'.

419

[וכאמור לעיל, יש לנהוג בהתאם ל"כנוס את כל היהודים"¹, ואם-כן אין לדבר שום
מלה אפילו על יהודים אלו, אלא להושיבם בפנים, ואם שייך אצל יהודי ש"יצרו (הלא טוב)
אנסו"², כל שכן ששייך שיצרו (הטוב) יתגבר ויגלה את פנימיות לבבו, שלא שייך למוכרו,
וגם לא ע"י מתן כסף לחינוך כשר כביכול].

ולמרות הסכמתם לקבל כסף עבור חינוך כשר - אף-על-פי שהם מודעים לתוצאות -
הרי זה נסיון לשחד את הקב"ה. ואוי ואבוי אם מסתמכים על זה, כיון שהקב"ה הרי "לא
יקח שוחד"³.

וכבר למחרת מלחמת ששת הימים, שלחו את המשלחת הידועה לוושינגטון (משלחת
שנשלחה בהסתר וב'סוד' ואף הכחישה את דבר הפגישה, אך לאחר-מכן התפרסם הדבר)
ובפיהם ההצעה להחזיר את כל השטחים.

וזאת דווקא משום שליהודי יש 'בחירה חופשית'. משא"כ אצל הגויים ובפרט אצל
המלכים והשרים שעליהם נאמר "לב מלכים ושרים ביד ה'"⁴ - שאין בחירה אלא ה' הוא
מחליט עבורם, לכן לא הסכימו הם לקבל את השטחים, והסבירו זאת בלשונם, שהם רוצים
יותר.

וכך, במלחמות הבאות, שדבר זה נשנה, ומפעם לפעם גוברים הוויתורים - וכתוצאה
מזה גם הלחצים לוויתורים נוספים גוברים.

ובכל פעם, משתכנעים היהודים לוותר עוד ועוד. עד שאותם יהודים שאמרו אך לפני
ימים ספורים על מספר ענינים שהם מסוכנים ומובילים למלחמה ולהיפך השלום - הם אלו
המשכנעים בדיוק להיפך ואומרים כעת שזהו ענין חיובי.

ומזמן לזמן נוצרים תנאים רבים קשים יותר על בטחון ישראל;

ומכיון שבזמן הגלות שמירת הבטחון מלובשת בדרכי הטבע, איך יתכן שמונעים בכח
את יישוב כל הגבולות - שהתיישבות זו אמורה להוסיף לשמירת הבטחון בפרט בזמן
הגלות שנצרכים לבטחון על-פי דרך הטבע - וזאת עושים בעזרת הממשלה שאמורה להגן

• 1) אסתר ד, טז.

• 2) ראה רמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ.

• 3) עקב י, יז.

• 4) ע"פ משלי כא, א.

420

על הגבולות, ובמקום זה מונעת את ההתיישבות ואת ביצוע פסק הדין שיוצאים להלחם עם
האוייב בכלי זיין משום פיקוח-נפש.

נושא זה אינו ענין לשקלא-וטריא ול'פלפולים', אלא דין של פקוח-נפש הכתוב בפירוש
ובבהירות בשולחן-ערוך הלכות שבת⁵⁹⁹, ולא רק דינים השייכים לזמן שלאחר בוא הגאולה,
אלא דינים הנוגעים בעיקר לזמן הגלות.

ובמצב כעין זה היה-לא-תהיה, הדין הוא שאפילו כשבאים הם רק על "עסקי תבן וקש",
צריכים לצאת עליהם בכלי-זין ואפילו אם היה זה בשבת, הן בארץ והן בחוץ לארץ.

דרושה שתהיה הכרה ברורה וגלויה, שלא ניתן להסכים למהלך הנוגד את ההלכה.

ואף שעל-פי השולחן-ערוך נמצאים אנו במצב ש"אין יד ישראל תקיפה"⁶⁰⁰, ואין סנהדרין
יכולים לצוות לצאת למלחמה בכדי להרחיב את גבולות ארץ ישראל - הרי כשמדובר על
הצלת נפשות ופיקוח-נפש של בני-ישראל בכל מקום שהם, "יוצאים עליהם בכלי-זיין", עם
כל פרטי הדין הכתובים שם.

כשמישהו רוצה להיות רגוע, הולך הוא לשאול רב יהודי שלכאורה כשר;

למרות שיודע הוא שאותו רב בעצם משוחד אף שמקבל הוא את השוחד בשביל דברים
טובים, אך הדין בנוגע לשוחד הוא, שכאשר נותנים ליהודי העוסק ב'חינוך הכשר', פרוטה,
וכל-שכן יותר מפרוטה, כדי להחזיק את המוסד שלו, אפילו אם מוסמך הוא לרבנות (שגם
זה בספק), הרי הוא פסול מלומר עדות בנוגע לאותו עניין שעליו קיבל את השוחד;

ובמיוחד שכשנותנים לו 'מנה שוחד', הרי אז רוצה הוא מנה נוספת, ובפרט שה'יצר-
טוב' אומר לו שחלק מהשוחד הוא יתן למוסד חינוכי וכדומה, עבור זה מוכן הוא למכור
את שטחי ארץ ישראל, למרות שמסירת השטחים היא לא רק מצד 'שלימות הארץ', אלא
קשורה לבטחון ישראל באופן ישיר.

ודוקא אצל אלו שואלים בנוגע למסירת השטחים, שלהם יש 'בחירה חופשית' ולכן
יכול לקחת זמן, חס-ושלום, עד שיגיעו למסקנא שאין למסור שטחים, בשונה מהגויים
שלהם אין בחירה והקב"ה גורם שלא יסכימו לקבל.

״יורקים עליו - והוא חושב שאלו הם גשמי ברכה"!

ולכן, כשרוצים, רחמנא-ליצלן, למסור חלקים שהקב"ה נתן ליהודים בצורה ניסית, אזי
יהי רצון שיתבטלו כל התכניות הקשורות בערעור 'שלימות התורה', 'שלימות הארץ'
ו'שלימות העם' (וכן חוק 'מיהו יהודי' שבי"א אדר יחול ה"ארצייט" של החוק⁷) באופן של
"עוצו עצה ותופר"⁸, שכל תוכניות אלו יתבטלו בדרכי נועם;

וכל אלו שמשתטים וחושבים שענין זה טוב הוא, והכרחי, שיתפכחו מיד מטעותם
המרה, עד כדי ביטוי בפועל, שיפסיקו להבהל מה'גוי' הנמצא בקרבם וקל-וחומר גם
מהגויים שבחוץ, עד ל"נפל פחד היהודים עליהם"⁹ (ולמרות שבזמן הגלות "אין מלך ואין
סנהדרין"¹⁰ דבר שלא מאפשר להלחם - אך אין זה בנוגע למלחמה להצלת עם ישראל),
שזה גם יהיה בדרכי נועם הגובל בדרכי שלום, אבל שלום אמיתי ולא שלום שקרי.

ויהי-רצון, שלפחות בפעם הזאת, לא יבהלו מה'חזקה' שכך הרי היה כבר יותר משלשה
פעמים - ובכל הפעמים הללו חשבו רק כיצד להחזיר עוד ועוד, ולא יתנהגו כאחד שיורקים
עליו והוא צועק שזה גשמי ברכה, שזה גרוע יותר מיריקה בפנים!

ושלא יסכימו לכניעה ולהתרפסות אפילו בפני הגויים פשוטי העם, ולא ימסרו את
שטחי ארץ ישראל תמורת הבטחות שאין בהם יסוד, במיוחד שהם מבטיחים דברים שאינם
בידם, וכולם יודעים שאינם בידם, כפי שראו בעיני בשר מה שאירע בפרס, ועכשיו זה קורה
במדינות הסמוכות לפרס.

ושכל זה יהיה באופן שלא יעמיד בסכנה, את קיבוץ יהודי ארץ הקודש, ועל-ידי-זה
ישמרו גם בני-ישראל בכל מקום שהם.

ולמרות שעם ישראל "מפוזר ומפורד בין העמים"¹¹, אך אמיתת מציאותם היא, ש"ישנו
עם אחד", שבזה זו הודה גם המן בשעתו, כנאמר בכתובים.

• 7) = נחקק בשנת תש"ל. המו"ל.

• 8) לשון הכתוב - ישעי' ח, י.

• 9) לשון הכתוב - אסתר ח, יז.

• 10) ראה רמב"ם הל' מלכים פ"א ואילך.

• 11) לשון הכתוב - אסתר ג, ח.

422

ובקרוב ממש, כשיראו שהגוי לא מעונין לקבל, שוב לא יחזרו על הטעות, אלא יחזיקו
בכל חלקי ארץ ישראל ועל-ידי-זה יתבטלו כל הגזירות. והנהגה זו תהיה באופן של "אל
תירא עבדי יעקב"⁶⁰¹. היינו, שסיבת ה"אל תירא" היא, מפני שהוא עבד של הקב"ה, שהוא
'בעל-הבית של בירה זו'. וכל זה יהיה בשמחה וטוב לבב, עד בואנו לירושלים השלימה
המוקפת חומה, בקרוב ממש ומשיח צדקנו בראשנו.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת תצוה תשל"ט)

ביטול כל התוכניות של ממשיכי דרכו של המן הרשע - הטרוריסטים!

בכל דור ודור ישנם את 'ממשיכי-דרכו' של המן הרשע, אשר מעונינים לעשות רע
ליהודים. ובזמננו זה - אלו הם הטרוריסטים וחבריהם התומכים בהם. וכשפוגעים ביהודי
ובפרט בארץ הקודש - הרי זה נוגע לכל יהודי היכן שהוא רק נמצא.

ולכן, באמצעות ה"כנוס את כל היהודים"¹ - שהיהודים מכריזים שהכל קשור עם
הקב"ה, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, אזי - היות והקב"ה הוא בעל-הבית על כל
דבר שנמצא בעולם - לכן, דבר ברור הוא אשר הטרוריסטים (וכל התוכניות שיש להם כנגד
היהודים), חבריהם ותומכיהם - ינחלו מפלה; וכפי שהיה "בימים ההם", בזמן המן, ילדיו
ותלמידיו - שהיה "ונהפוך הוא"², כמו-כן יהיה גם "בזמן הזה" - "ונהפוך הוא" - שתהיה
"שמחה וששון", עד למצב של "יקר"³ - שהאומות הנמצאים סביב היהודים יתנו כבוד לכל
יהודי ולכל היהודים, ויעזרו להם בכל עניניהם.

ובפרט האומות מחסידי אומות-העולם - ישמרו את עצמם מחברות כל שהיא עם
הטרוריסטים, ויהיו ידידים טובים ליהודים, בכך שיתנו תמיכה ועזרה (ללא כל תנאים)

ליהודים בכל מקום שהם, ובפרט ליהודים הנמצאים בארץ הקודש; אשר ארץ הקודש

שייכת כולה ליהודים, והאומה היהודית נשארת שלימה, היות והם קשורים עם "שלימות
התורה", ועל-ידי-זה קשורים עם הקב"ה, השומר על העולם בכל מקום וכל הזמן.

וכשישמחו כעת בשמחת פורים - יתבטלו כל העצות והתכניות של הטרוריסטים, עד
שמלכתחילה לא יבואו לפגוע, וכלל לא יצטרכו לעמוד נגדם; ואדרבה - הם יפחדו כל-כך
מהיהודים, עד שיפחדו אפילו לחשוב כנגד היהודים.

. . והיות ויש מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, מגיעים מתוך מנוחה אמיתית לקבל את פני
משיח צדקנו - שהוא יוציא את כל היהודים מהגלות לארצנו הקדושה, אשר כולה שייכת
לכל היהודים מדורי דורות, בכל הזמנים ובכל התנאים, ובמהרה בימינו ממש.

(מעובד ע"פ שיחת י"ב אדר תשל"ט - לילדי של"ה. נדפס בלקו"ש חכ"א ע' 319 - מוגה)

• 1) לשון הכתוב - אסתר ד, טז.

• 2) לשון הכתוב - שם ט, א.

• 3) שם ח, טז.

424

״האוטונומיה תהיה כך לא פחות ולא יותר״ - אכן, לא פחות - אך הרבה יותר...

דובר בארוכה בהתוועדויות האחרונות על מה שנראה בבירור: בכל פעם שויתרו -
אפילו על דבר קטן - זה גרם שהם יתבעו עוד ועוד, וכתוצאה מכך גבר הלחץ יותר ויותר,
דבר שכלל לא הביא לשלום, אלא רק לויתורים נוספים שגררו לחצים נוספים.

גם אלו שתפסו שעשו טעות חמורה בכך שויתרו, לא היתה להם ברירה והוכרחו לצעוק
שהויתורים היו מחמת שאין כל ברירה וזוהי הדרך היחידה לשלום. ואמרו זאת על אותם
דברים שימים מספר קודם-לכן הם עצמם אמרו שאי^-אפשר לוותר עליהם בשום^-אופן,
מכיון שאין זו הדרך לשלום אלא הדרך למלחמה.

דרך זו, אשר מיום ליום 'מתקדמים' עוד עוד בויתורים, ומציעים דברים שלא העיזו
להעלות על דל שפתם ימים ספורים קודם לכן, התחילה כבר מיד לאחר הנצחון של מלחמת
ששת הימים:

אז, שלחו שלוחים - כמדובר לעיל בארוכה לעיר הבירה וושינגטון, להודיע שרוצים
למסור את השטחים שכבשו, אלא שהבהירו, שאינם מסכימים לא לאוטונומיה, לא
לממשלה זרה, לא לשליטה עצמית, אלא רק הביעו הסכמה למסירת השטחים. בנוסף לכך
ביקשו: אתם, ארצות-הברית, תעזרו לנו לבנות את עצמינו.

בפגישה השניה כבר הראו את כוחם ב"יכרע" ו"ישתחווה"⁶⁰²: הם לא שללו לגמרי את
העובדה שגם אותם אלו שהם בפירוש נגד קיומו של עם ישראל בכל מקום שהוא (ולאו
דוקא בארץ הקודש...) - יחוו את דעתם בנוגע להמתרחש בארץ ישראל.

בפגישה השלישית הם 'התקדמו' עוד קצת, והתחילו לטעון שלא יכון שלום אמיתי ללא
'אוטונומיה' - כי כיצד יתכן שלום אמיתי כאשר לא יתנו להם לחיות באופן עצמאי, הרי זה
היפך הצדק והיושר?!

הם אף מצאו פתרון לדבר - הם יתאספו, יחליטו ויגבילו את האוטונומיה שתהיה רק
בענינים מסויימים, לא פחות ולא יותר. הם משלים את עצמם שהערבים יאמצו בחום תנאי
זה ויסכימו להחלטתם זו. אכן על ה"לא פחות" וודאי שיסכימו כולם. אך על ה"לא יותר",
זהו השקר הגדול ביותר שיכול להיות, לומר שכשהיהודים יחליטו ביניהם שאוטונומיה
פירושה כך וכך, הרי שאז יסכימו לכך כל הערבים, ולא יבואו אף פעם בטענה,
שאוטונומיה אינה כך אלא אחרת!

מה-גם ש'אוטונומיה' היא לא דבר חדש, אלא כבר היה בעבר, ויודעים כיצד הם פירשו
זאת וכיצד נצלו את זה!

ובפרט שבעניננו, כבר אין צריכים לחכות לעתיד כדי לראות בתוצאותיה של
האוטונומיה, כיון שזה נהיה חלק מהעבר רחמנא-ליצלן, לאחר שבעקבות ועל יסוד הידיעה
על הרצון לעשות אוטונומיה 'מוגבלת', כבר היכו הערבים אנשי^-צבא יהודים בטענם: הרי
אתם היהודים בעצמכם אומרים שצריך להיות צדק ויושר ולכן אתם מביאים לנו
אוטונומיה, אם-כן מדוע אתם מגבילים אותנו והרי זהו היפך הצדק?!

התוצאות מדיבורים על האוטונומיה - הערבים מרימים ראש אפילו בירושלים!

ואם עד עכשיו היה זה רק בדיבור, אזי כעת, לאחר שהתחילו להתנהג באופן של "ונהי
בעינינו כחגבים"² ומתחמקים מהעובדה ששלושים שנה רצופות כתבו על ארץ ישראל
שהיא שייכת לעם קדוש ואי^-אפשר שתהיה בה שום ממשלה זרה, באיזה אופן שזה רק
יהיה - מתחילים להגיע לידי מעשה, עד שמניחים לטרוריסטים להיכנס לירושלים
העתיקה!

ישנם הסבורים שבהסתירם את העובדה שערבים היכו יהודים ובאוסרם על העיתונים
לכתוב ולפרסם על הכאות אלו - אזי גם ה^-60,000 (או ה^-70,000) ערבים שחיים בירושלים
העתיקה לא ידעו מכך (שהרי אם הערבים ידעו מזה יאבד כח ההרתעה), ואם הצנזורה
אמרה שאין זה 'משתלם' לה לפרסם זאת, אזי הערבים יסתירו זאת ולא יספרו לאח, לבן^-
דוד או לקרוב שחי בצד הירדני (שהם היכו יהודים) - זה הרי שקר שאי^-אפשר לרמות בו
אפילו ילד קטן!!

2) שלח יג, לג.

426

וכיון שנמצאים בחושך כפול ומכופל של הגלות - אין הקב"ה ממתין עד שיתפסו
ש'שתיים ועוד שתיים שוה ארבע' ולא חמש או שלש, אלא מראה שכבר היכו, רחמנא-
ליצלן, יהודים סמוך לחברון וסמוך לשכם ובירושלים העתיקה, ואף את אנשי^-הצבא היכו!

ולמרות זאת משלים את-עצמם שמכיון ו'הם' ויחליטו 'החלטה' שהאוטונומיה תהיה כך
וכך 'לא פחות ולא יותר' - הרי שהערבים יקבלו זאת כי הרי 'סוכם' כך.

וכפי שרואים במוחש, שלפני זמן סיכמו שידברו על אוטונומיה רק לאחר שיעברו חמש
שנים, ומיד לאחרי-זה הפכו החמש שנים - לשלש שנים.

קודם לכן, אמרו גם על פחות מחמש שנים שזה "יהרג ואל יעבור"⁶⁰³! ופירשו זאת:
דישנם דברים שעליהם ניתן להתווכח, ואם יתנו עוד מיליון דולר - יפסיקו להתווכח אך על
ענין זה - בהתחלה אמרו שאין יכולים כלל להתווכח על זה אלא 'פחות מחמש שנים' זהו
היפך קיום ובטחון עם ישראל! [ובבחינת "יהרג ועל יעבר"].

ולאחר-מכן, בעקבות הלחץ זה השתנה וירד לשלש שנים, והם סבורים אשר בשלש
שנים אלו (עד לאוטונומיה) יחנכו את הערבים והם ייהפכו לאוהבי^-ישראל - האם יש מקום
לחשוב שחינוך זה יכול לפעול במשהו על הערבים ? !

אך על חמש שנים - מי בכלל מדבר?! בה-בשעה שזמן מועט קודם לכן, על פחות
מחמש שנים אף אחד לא חשב!

ומתוך 15^-16 אנשים אלו אף אחד לא מחה כנגד זה, ועוד מתפארים בכך ולא
מתביישים לומר שמכיון שלא היתה ברירה - הרי-זה כמו שמוכרחים לכרות אצל הקרוב,
רחמנא-ליצלן, את הרגל מחמת שזה נוגע לקיומו הכללי של האדם ולכן אין ברירה!

- אבל לא שמעתי שירקדו על כך ש'ברוך-השם כרתו את הרגל'!

ועל הצלת הבטחון לעם ישראל כלל אינם מדברים כיון שהם עצמם יודעים שלא הצילו
כלום, ולא רק זה אלא אף אפשרו להם להתקרב לגבול!

עד עכשיו לא היה לערבים כל אומץ להכות איש^-צבא, ובאם זה כבר אירע - היה זה
על-ידי קטן או קטנה, תלמיד או תלמידת בית-ספר וכיוצא-בזה. ואילו עכשיו זה נהיה גלוי
לעין^-כל!

והפתרון שמצאו בכדי שמאורעות אלו של הכאת היהודים לא יגרמו לפגיעה בבטחון,
הוא שיאמרו לכל העיתונים היהודיים שלא יכתבו על כך! בחושבם שעל-ידי-זה גם
הערבים לא ידעו. אבל בפועל הערבים יודעים זאת עוד לפני שהצנזורה עצמה יודעת מכך,
וזאת מכיון שהאלימות כלפי היהודים לא היתה בפתאומיות אלא במכוון:

מאז שהם ראו שישראל נוהגים באופן של "ונהי בעינינו כחגבים", ובשעה שכתבו
שקודם 'חמש שנים' בשום פנים ואופן לא תהיה אוטונומיה, ואילו בפועל הם רמזו
בעיניהם שיש מקום לדון בזה ו'אחר-כך נראה', ובראותם שלאחר שהופעל לחץ, הקדימו
מיד את ה'חמש שנים' לשלש שנים, ומיד אחר-כך שינו והקדימו ל-10-9 חודשים עד
שכעת מדובר על חודש אחד בלבד! וכיצד היהודים מבטיחים זאת? על-ידי-זה שקודם
יסכמו ביניהם מהי 'אוטונומיה' ואחר-כך יציעו לערבים שגם הם יסכימו על כך.

הנה, לאחר שהערבים רואים את כל זה, כיצד מתנהלים כל הענינים, אזי אין שום סיכוי
שיסכימו על כך - ועוד יותר: בעקבות זאת, הם פותחים באלימות ובטרור כנגד יהודים.

׳מתנחמים׳ שכעבור הויתור קיבלו כסף, רק שוכחים לציין שהאויב קיבל אותו סכום...

ולאחר שראו את האלימות והטרור ונמוגה שמחת האוטונומיה, מצאו 'נחמה' אחרת
שתצדיק את האוטונומיה, שבעבור הויתור יקבלו מארצות-הברית כך וכך מליוני דולרים!
אך שוכחים להוסיף את העיקר (העיתונים האנגליים כותבים זאת בפירוש אך העיתונים
היהודיים ממשיכים במגמת השתיקה כשם שהשתיקו את התפרעות הערבים): אותו סכום
שיתנו ליהודים - יתנו גם לגויים; ולא לגויים הדרים בריחוק מקום מארץ ישראל אלא
לאותם גויים החיים על הגבול. ומלבד זאת שמישראל דורשים תנאים לקבלת הכסף, ומהם
לא דורשים שום תנאי עבור זה, אלא אף נותנים להם יותר ממה שיתנו ליהודים, הן בכסף
והן בנשק!

כשנותנים דולרים ליהודים - נותנים זאת בתנאי שהם ינוצלו עבור הגנה בלבד ולא עבור
התקפה. וכמו-כן, כשנותנים נשק אזי אסור לך להתקיף בזה אלא רק להגן. אבל כאשר הגוי
428

- לא זה הדר ברחוק אלא זה הדר מסביב לארץ ישראל מקבל כסף, לא מציבים לו כל תנאי.
וגם אם סוף סוף 'מועילים בטובתם' ומציבים להם תנאי זה או אחר, הרי יודעים ממספר
מקרים שאירעו ש"פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר"⁶⁰⁴; ובפרט שהם מקבלים עידוד בזה
מנותן הנשק!

מתנחמים העיתונים היהודיים מתוך התפעלות עצומה שקבלו חמש^-עשרה מליון. אבל
יחד עם זה מפרשים, שזה יהיה במשך כך וכך שנים, ומכסף זה יקבל הצד שכנגד, לא זה
העומד 'מן הצד' ואין לו שום דבר נגד ישראל, אלא כפי שמודים כולם שהם הצד שכנגד,
כיון שעדיין לא ניתן לרמות יהודים שיחשבו שהערבי היושב במצרים, בירדן, בבני^-עמון,
ועד בשכם ובירושלים העתיקה - נעשה לידיד ישראל.

ומאחר ולא יכלו להסתיר - הוכרחו להדפיס בעיתונים (על-כל-פנים בקיצור נמרץ וללא
פרטים) שהיכו אנשי^-צבא סמוך לשכם, סמוך לחברון ובירושלים העתיקה. ואף לפני שנה
אירע מעשה שכזה ואף האינם^-יהודים ידעו מכך (ואין כל סיבה שלא ידעו מכך מאחר וזה
היה ברשות^-הרבים ולא בהסתר) - ומכל-מקום לא הניחו להדפיס זאת בעיתונים. וכיון שיש
ללמד זכות על עם ישראל ניתן להסביר את כוונתם בכך שסברו שהפרסום בין-כה לא יועיל
ואין צורך להוסיף דאגות.

שכאמור, כל זה בא כתוצאה מכך שהערבים רואים איך ישראל בכל פעם נסוגה
ומוותרת על עוד פרט ועוד פרט -

שהרי אותם אנשים אשר במשך שלושים שנה

 

רצופות טענו בעוז: "יהרג ואל יעבור" - ארץ
ישראל היא אדמה יהודית ושייכת ליהודים (ואמרו
זאת למרות הטענות, שהם הגיעו לארץ לאחר
שהערבים היו שם כאשר הגיעו היהודים לפני יותר מאלף שנה וודאי שהם היו שם לפני
מאה שנה אז החלו היהודים להגיע) ואסור בשום אופן לתת להם אחיזה בארץ, ובפרט לתת
להם ממשלה. והיו מוכנים לשבת על כך בכלא!!!

והם אלו שנסעו אחר-כך לוושינגטון, ואמרו שם דברים ברורים: הם הוציאו מפה והראו
עליה מקום צר אשר על-ידו יכולים, רחמנא-ליצלן, לחצות את הדרך ולחלקו - חלק זה
מצד זה וחלק זה מצד שני.

לאחר-מכן הביעו את הסכמתם לתת 'משטר אזרחי' לערבים. וכשראו שישראל מוותרת
קצת, הרשו לעצמם לתבוע שהם יהיו האחראים הבלעדיים שם, ולא רק משטר אזרחי. וכך
הומצאה המילה 'אוטונומיה' - שאליה התנגדו בהיותם בוושינגטון [בפגישה הראשונה] -
אך לחמש שנים, ומיד לאחר כך נכנעו והורידו זאת ל'שלש שנים', ועוד ידם נטויה, כאמור
לעיל.

והמשיכו בכניעתם, כדלהלן: השומר העיקרי הוא הקב"ה אשר "לא ינום ולא ישן שומר
ישראל"⁵, אלא שבזמן הגלות צריכה להיות אחיזה ושמירה בדרכי הטבע, המתבטאת
באנשי הצבא אוחזי הנשק הרוצים למסור את נפשם על כל אחד ואחד מעם ישראל, גם על
אלה שמוכנים להפקיר את הבטחון בכך שמציעים להחזיר את הכל. ואת אנשי צבא אלו
מנצלים בכדי לא לאפשר ליהודים להתיישב על הגבול, ובפרט אשר הם בעצמם אמרו,
לפני חדשים ספורים, שאם הגבול ישאר פנוי לא תהיה כל דרך להגן עליו, ולכן הדרך
היחידה להגן על הגבול היא ליישב שם כמה שיותר יהודים!

וכל הכניעות הללו לא נעלמים מעיניהם של מצרים, ירדן, סוריה וערב הסעודית -
המעוררים אותם לדרוש ויתורים נוספים.

כשמתגלה חריץ ב׳סכר׳ יש לחוסמו ולא לתלות שלט שה׳חריץ אינו חריץ/..

וכשסיכמו את הסכמי ה'שלום', אשר לכל-הפחות מבחינתם אמורים להביא שלום
אמיתי ובטחון, נכנעו כניעה אחר כניעה וכדלהלן:

כתבו וסיכמו אשר תחלת הנסיגה מסיני תהיה מהמקום בו נמצאים בארות הנפט!

מדוע מתחילים דווקא משם?!

• 5) תהלים קכא, ד.

430

זה שהערבים רוצים זאת - אין בכך פלא. זה שארה"ב רוצה זאת - גם בכך אין פלא, הם
רוצים להחזיק הכל בכיסם! והם עצמם מבינים ויודעים אודות מה מדובר כאן ולקראת מה
הם הולכים, אך הם משלים את עצמם שאין ברירה.

ובדומה לקיר (=סכר) שתפקידו לחסום מים, ויש בו חריץ - שהפתרון הוא לא לייפות
את החריץ ולעשותו עגול או מרובע, אלא לחוסמו. וכמו-כן גם בעניננו: ישנו חריץ
המאפשר ל"מים הזידונים" לפרוץ, ובמקום לחוסמו, הם כותבים שמעתה והלאה 'חור' זה
לא בשם 'חריץ' יכונה אלא בשם 'שלום'.

ולמרות שבפועל החריץ גדל, ובכך נגרם שלאחר-מכן ה״מים הזידונים" יפרצו דרך
החריץ, ואתם הרי נמצאים בצידו השני של הקיר - גם לכך מצאו עצה: תהיה להם הבטחה
חתומה על נייר שבה יבטיחו המצרים שיספקו נפט ככל שירצו. לאמיתו של דבר, כאשר הם
רצו הבטחה זו ממצרים - הם לעגו על כך, והדבר היחידי שכן הצליחו 'לקבל' הוא,
שמצרים אולי תחתום שמאחר ואי^-אפשר להשתמש בכל הנפט, ומאידך, צריכים לנצלו,
אזי במילא היא תמכור (נפט שכאמור שייך במקור לישראל) חלק מהנפט לישראל במחיר
מסחרי - זו היא ה'טובה' שמצרים מועילה ב'רוב טובה' להעניק לישראל.

׳הישג׳: לישראל ׳תינתן הזכות׳ לעבור בתעלה שלה ולקנות נפט השייך לה...

כניעה נוספת היתה בעניין הנסיעה דרך התעלה:

 

'כבר היה לעולמים' - כל זמן שהיהודים עמדו

בתוקף, לא היתה התעלה שייכת למצרים, ורק
כשהם ברחו מהתעלה, אז מצרים כבשה את זה. עד
אז היה זה דבר בינלאומי, וכל השליטה של ממשלת
מצרים היתה רק על הנייר! לאחר-מכן הגיעו בעלי
מניות מסויימים ורכשו את השליטה שם, וכיון
שרצו להרויח כמה שיותר כסף, אפשרו לכולם
לשייט שם. וכאשר מצרים כבשה זאת החלה להתנהג שם כפי ראות עיניה, וסגרה את
התעלה במשך שנים רצופות - למרות הכסף שהוצע לה - העיקר שמי שהיא לא רוצה
שיעבור שם - לא יעבור שם.

ועכשיו, "שישו בני מעי" - הצליחה ישראל לפעול (וגם זה עדיין לא בטוח) שמצרים
תרשה, בין כל האניות, 'גם' לאניות של ישראל לשייט שם. אין לשער כמה זמן זה יחזיק,
ואף כמה יצטרכו לשלם עבור זה.

שכך היה גם בנוגע לנפט: הבטיחו (=ארה"ב) הבטחה גמורה שיביאו להם נפט מפרס,
והנה רואים ש[לא רק שהם אינם יכולים לתת, אלא] אפילו לעצמם אין! וכשנוכחו בזאת,
הבטיחו שיביאו להם נפט 'מאיזה מקום שהוא' - מה הפירוש 'מאיזה מקום שהוא'?! נפט
הרי לא מגיע מהשמים אלא מהארץ, ובארץ הרי יודעים באיזה מקום זה נמצא!

אז ענו כתשובה: זה נמצא בערב הסעודית. שלחו לשם שלוחים וערב הסעודית ענתה:
'לא', באל"ף רבתי! הם כלל אינם מסכימים להסכם. ולולי זאת, הם הרי ידעו בינם לבין
עצמם באופן ברור, שאפילו אם ערב הסעודית תבטיח לתת נפט, כלל אין לדעת כמה זמן זה
יחזיק, ואף לא יודעים כמה זמן יחזיק זה שיושב שם על הכסא, וכדלהלן:

לא צריכים להיות פוליטיקאי גדול או חכם מופלג בתכסיסי פוליטיקה ומלחמה, בכדי
להבין שהדבר הכי לא נורמלי שיכול להיות ישנו בערב הסעודית:

יש שם שלשה אנשים ממשפחה אחת שיש להם הכנסה של עשרות בליוני דולרים מידי
שנה, והדבר היחיד המחזיק אותם הוא, שחלק מהכסף מנוצל עבור שכירת חיילים שיגנו
על עורם ועל בשרם, ומשלמים להם במיטב כספם וזהבם עבור היותם 'שומרי ראש', והם
מגינים על אותם אנשים ספורים, שכל עשרות בליוני הדולרים נכנסים לרשותם.

מצב כזה היה אפשרי לפני מאה שנה, אז, העם שחי שם היה לחוץ ולא היה לו מספיק
שכל בכדי להבין זאת, ואף לא היה מי שיספר להם את האמת ויאמר להם שבכוחו לשנות
זאת, לכן, הם חשבו שמצב זה יכול להמשיך עד אין-סוף.

אך ההיסטוריה הוכיחה שמצב כזה לא יכול להמשיך:

רוסיה:

בתחילה, כל אדם שהיה קצת מציאותי, לא האמין שלאחרי שלש^-מאות שנה שמשפחת
ה'צארים' יושבת על כסא המלכות - יבואו לפתע מספר איכרים ומספר חיילים וידיחום
מכסאותיהם. וכשזה בפועל קרה - טענו כל האומות שמסביב, שמאחר ורוסיה היא מדינה
'פראית' ('ווילדער פאלק') עם סדרים 'פראיים' ('ווילדער סדרים') והרבה מדבריות, וכל
מיני סוגים של דברים 'פראיים' ('ווילדער זאכן') - ממילא מתאים ל'פראיותם' ולמדינתם
שיקרה כזה דבר.

משם התפתחו מהפכות אלו והתפשטו לכל המדינות שמסביב, ואף אחד לא למד מכך
את הלקח (ששלטון משפחתי מצוצמם אינו יכול להחזיק מעמד).

גם בימינו ממש, אירעה מהפיכה כעין זו, במדינת פרס (=אירן):

מושל מדינה זו (ה'שאה') ישב על כסא מלכותו ושכר חיל שלם שישמור עליו, ויחד עם
זה שלשל לכיסו (לא בליונים כערב הסעודית, אבל) הון עצום.

הגיעו אלו שהיה להם חשק לכך, ושלחו אנשים לכל מקום ומקום ברחבי הממלכה
והסבירו להם: אתם הרי מליונים והם רק אנשים ספורים, וגם שומריהם - הם 'שכירים' -
המקבלים על כך שכר, וכאשר יבטיחו להם שיתנו להם פי-כמה, מדוע שיגנו על שלשה^-
עשר אנשים נגד שלשה^-עשר מליון - זה לא 'משתלם' להם!

וכך הוא גם במדינות הקטנות שמסביב לערב הסעודית, שגם בהם שורר מצב 'פראי'
אשר אנשים ספורים מקבלים מהעם הון עצום, שאינו אמור לשמש את 'טובתם' של אזרחי
המדינה, והם פי^-מליון או שתי מליון או שלש מליון מאותם מספר אנשים.

לכאורה היה על המדינות האלה לבטח עצמם מפני הפיכות שכאלה. אך למעשה -
בפרס כלל לא הבטיחו את-עצמם. ובערב הסעודית - הדבר היחיד שעשו לבטח את עצמם
הוא - ששלחו נשק לפרס, נשק שעתה נפל לרשותם של אלו שהדיחו אותו מכסאו, וחלק
מנשק זה נמצא כבר ברוסיה - אלא שעושים מכך סוד.

אמנם המדינות הערביות מסוכסכות - אך למען שנאת ישראל הם מתאחדים...

ולאחרי כל זה, אומרים לעם ישראל: הקשיבו! נוסף ל'אבו^-רודס' מיסרו גם את סיני!
ולמרות ששטחה של סיני עצום ביותר (פי-שנים משטחה של ארץ ישראל) - מתחילים את
הנסיגה דוקא מאותו מקום שבו נמצא הנפט.

ישראל - שזקוקה מאוד לנפט - מסתירה את העובדה שאם תחזיק ברשותה שטח זה
ותעבדו כדבעי, אזי תוכל להפיק משם את כל תצרוכת הנפט הדרושה לארץ ישראל. ישראל
מתביישת לספר זאת - אך הגוי פרסם זאת ברבים, וכך זה חדל מלהיות סוד.

וכך, בהמשך למסירת 'אבו^-רודס', מוסרים את סיני כשמתחילים דוקא בשדות הנפט.
וכאמור, הם 'מתנחמים' בהבטחה שיתנו לארץ ישראל כך וכך כסף וכך וכך נשק, אבל
לאחר^-מכן נאלצים להוסיף ב"קול דממה דקה" שבשעת מעשה יתנו גם כך וכך כסף
למדינה ערבית זו, כך וכך נשק לשניה, וכך וכך נשק לשלישית.

ובחשבון פשוט: שלשת המדינות הערביות המקיפות את ארץ ישראל יקבלו יחדיו פי-
שלשה כסף ופי-שלשה נשק ממה שתקבל ישראל.

ולא-זו-בלבד, אלא שליהודים נותנים נשק בכדי להגן על עצמם בשטח מסויים, שטח
שאחר-כך יכריחו אותם לפנות אותו [במאמר המוסגר יש להוסיף: בשעה שישראל צריכה
להגן על עצמה בשטחים אלו מפני האויבים, הרי שלערבים החיים בתוך המדינה, נותנים
לעשות ככל העולה על רוחם: לומר מה שהם רוצים, להדפיס בעיתונים מה שהם רוצים
ולחנך את הדור הצעיר שלהם כפי שהם רוצים. וכך צומח כאן דור ערבי חדש! אין הם אלו
הערבים של פעם, אותם יכלו 'לקנות' בכסף ובתענוגות; הצעירים של עכשיו גדלים על
חינוך המטיף להם למסור את נפשם על הענינים החשובים להם. ונותנים להם להתחנך
בחינוך זה בירושלים ובתל^-אביב, עד ששר החינוך הקודם - ומי מדבר על שר הפנים - יצא
בהתפעלות עצומה מכך ש'חיים יחדיו בשלום אמיתי', עובדה שהצדיקה בעיניו מתן תמיכה
ועזרה לחינוך זה, חינוך שכבר רואים את ה'פירות' שלו] ובה-בעת נותנים למצרים נשק
ללא הגבלה כיון שהיא ה'שוטר' של כל העולם הערבי, ונשק זה ישמש למצב שהעולם
הערבי יצא נגד מצרים. אך אותו נשק יעמוד גם להגנת כל המדינות הערביות.

ואם נשאל, היתכן?! הרי מצרים 'מסוכסכת' עם מספר מדינות ערביות, ואם-כן מה
ענינו של הנשק לכאן, כיצד יועיל להם נשק זה?! - התשובה לכך טמונה בפירוש רש"י
(פירוש אותו לומד כל ילד קטן ב'חדר') על הפסוק⁶ "ויאמר מואב אל זקני מדין" (וכן על-
הפסוק⁷ "וילכו זקני מואב וזקני מדין"), וקשה "והלא מעולם היו שונאים זה את זה . . אלא
מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם". שבינם לבין עצמם הם נלחמים, אך כשזה מגיע
לשנאת ישראל - כולם מתאחדים!

- ישראל תתן להם נפט וארה"ב תתן להם נשק וכסף יותר ממה שתתן ליהודים בטענה

• 6) בלק כב, ד.

• 7) שם, ז.

434

שזה צדק ויושר: כי הרי היהודים הם רק שלש מליון ומצרים מונה שלושים מליון. ואף
היהודים עצמם טוענים אשר זהו צדק ויושר שיתנו לערבים יותר, ובפרט שהם עניים
מרודים ואילו היהודים עלו והתפתחו יפה.

מחליטים על אוטונומיה עוד קודם שקובעים מהי מהותה...

איי, כיצד הם עצמם אומרים זאת והרי זהו פיקוח-נפש שלהם - על זה צועקים: שקט!
לא לעשות רעש! לא להציל את היהודים! העיקר הוא לצעוק 'מזל^-טוב', ועל החריץ
שנוצר בחומת ההגנה מאויבינו יתלו שלט גדול שעליו כתוב באותיות גדולות ומאירות
עיניים: "שלום", ומתחת לזה יכתב - גם באותיות גדולות - 'אוטונומיה'; וכששואלים
אותם מהי אוטונומיה? על זה עונים, שעדיין לא החליטו. העיקר שהסכימו שתהיה
אוטונומיה, למרות שלעת^-עתה כלל לא החליטו מהי מהותה של 'אוטונומיה' זו!

ניגש ה"בן חמש למקרא" ושואל שאלת תם: הרי אתם כלל לא יודעים מה זה, ואם-כן
כיצד אתם מסכימים על דבר שאתם כלל לא יודעים מהו?!

אך על מעשה - לא שואלים שאלות: יושבים יהודים שבחיי היום-יום הם אנשים
פקחים, וכשאין מדובר על 'רגשי^-נחיתות' - אזי גם אותם אי^-אפשר להוליך שולל. אך
כאשר זה מגיע לענינים אלו - אזי מצד הפחד מהאינם^-יהודים - נהיה "צל הרים נראה להם
כהרים"⁶⁰⁵ ונכנעו מיד. זאת, למרות שהם יודעים שהם 'מחזיקים את כל היד בכיס', מאחר
ובוושינגטון רצו שתהיה חתימה בכל מקרה, ולא חשוב מה היה נחתם, העיקר שכולם יראו
שנחתם הסכם, אשר על-כן לא היה עליהם להיכנע, כיון שהיו יכולים לחתום בלאו-הכי.

ובפועל, בשעה שמצרים, ירדן וסוריה עמדו בתוקף כנגד הלחצים שהפעילה עליהם
ארה"ב - בישראל התנהגו באופן של "ונהי בעינינו כחגבים". ולאחר^-מכן יצא הקול
שתמורת הויתור הם יקבלו כך וכך בליונים וכך וכך נשק - שזה נכון, אבל העיקר חסר מן
הספר, שהצד שכנגד יקבל יותר כסף, וכן סיוע בנשק, לא עבור עצמו אלא כשומר של
מדינות ערב שסביבו - בעת שכלל לא נכנע ללחץ. ובמה התבטא ה'ויתור' של הצד השני -
בזה שהם מוכנים לקחת את מה שנותנים להם!

על הדברים שרוצים עליהם הבטחות ממצרים - אזי הם יכתבו ויחתמו על נייר שבו יהיה
כתוב שעל ענינים אלו 'יחשבו אחר^-כך'. אבל על ההבטחות של ישראל למצרים, הרי על זה
כבר החליטו שמ'חמש שנים' ו'שלש שנים' - שכחו מזמן, ואפילו על כך וכך חדשים -
ויתרו, עד שזה אמור להתחיל כבר בעוד כחודש.

וגם כשכתבו בנוסח ההחלטה שהאוטונומיה תחל 'עוד חמש שנים לא פחות ולא יותר'
- כוונתם היתה, שאכן 'לא יותר', אבל על ה'לא פחות', יש עדיין מקום לשקול; בטוחים
הם, שמאחר וחתמו על נייר - אין מה לדאוג, שהרי הם סבורים שאם המציאות (כפי
שנכתבה ו'נחתמה' על הנייר) צריכה להיות שיהיה נפט - אזי המציאות תשתנה ויהיה נפט,
ובפרט אותו אחד הטוען שיש לו 'סמיכה' לרבנות, אשר צעק בפומבי - ואף לא התבייש
להדפיס זאת בעיתונים - שלארץ ישראל יש כבר נפט ואין צריך להגיע למצרים, לערב
הסעודית או לפרס - מאחר וארץ ישראל אגרה נפט.

- אך האמת היא שיש הרבה על מה לדאוג - לפני החתימה, בשעת החתימה ולאחר
החתימה, מאחר וראו מה אירע בפרס בפועל, ויודעים שערב הסעודית יחד עם כל
הנסיכויות שסביבותיה ומצרים - כבר מתנדנדות!

ואם כל זה לא היה מספיק בכדי להבין זאת, אזי כעת שלחו מרוסיה לתימן (שתימן היא
בשכנות לערב הסעודית) אנשי^-חיל, ומשכנעים את רוסיה שאף תשלח להם מטוסים,
ומכיון שהמטוסים אינם יכולים 'להלחם בעצמם' - אזי צריכים גם שכירים המומחים
בהטסת המטוס, ושכירים אלו צריכים לציית לאלו המשלמים להם כסף. וכל זה יעורר אצל
כל המדינות מסביב את החשק לכובשה - כיון שעכשיו, אם הם יכבשו את המדינה, הם
ירויחו מלבד הנפט והכסף המצויים שם - גם מטוסים (יחד עם מערכת המכונות ושאר
הדברים המצויים בזה).

וכשהחשק גדל - גדלים יחד עם זה ההמצאות ועצות המלחמה, ובפרט שלא צריכים
לחפש עצות חדשות, כיון שהם כבר ניסו דרך זו בפרס, וכעת מנסים אותה בתימן. ומלבד-
זאת ישנם פרטים נוספים אשר לעת-עתה שמורים בסוד, ורחמנא ליצלן אם זה לא יתבטל
מחר או מחרתיים - הרי שגם זה 'יתפוצץ' בגלוי.

 

 

אילו לא היו יהודים פחדנים - או אז גם הגויים היו משלימים עם אחיזתנו בא״י!

בקשר לחודש אדר (בו אנו עומדים) ישנה הוראה ברורה שצריכים ללמוד מהנהגת
מרדכי אז - "בימים ההם בזמן הזה"¹ - שנעמד באופן ד"לא יכרע ולא ישתחוה"², ולא רק
כשהיה בבית-הכנסת או בבית-המדרש אלא אף בעת המצאו ב"שער המלך" נהג כך, ואף
כשהמן היה שם - ובזמן שמרדכי ידע את דרישתו של המן שכל עבדי המלך יכרעו וישתחוו
לו.

ההוראה הנלמדת מכך היא - "כי הגידו לו את עם מרדכי"³ - שהיכן שיהודי רק נמצא,
הרי לא רק שאינו נוהג בעבודה זרה, אלא אף כופר בכל מציאותה, וכשאומרים לו שכך
ציוה המן ואף שילם על כך "עשרת אלפים כיכר כסף"⁴ - הוא עונה, שמכיון שהוא יהודי
לכן הוא "לא יכרע ולא ישתחווה" כיון שהוא משתייך ל"עם מרדכי" - שמרדכי הנהיג סדר
זה בגלוי לעיני כל העולם - "הגידו לו".

מצד הגויים עצמם לא היו נגרמים ליהודי כל קשיים לנהוג בהנהגה זו, אך הבעיה
נעוצה בכך שכשם שיש לקב"ה בעולמו "עם חכם ונבון"⁵, שיש בו מ"ראשיכם שבטיכם"
עד "חוטב עציך ושואב מימיך"⁶, כך נמצאים ביניהם גם כאלה שהם "הירא ורך הלבב"⁷
שטוענים ללא הרף "אל תתגרה בגוי קטן"⁸ ועל-אחת-כמה-וכמה ב"גוי גדול" - כיצד
אחיזת עם ישראל בארץ ישראל הפכה ל'התגרות'?! מי מתגרה כאן, הרי היהודים מחזיקים
במה שהקב"ה נתן להם!

הרי רואים בבירור שגם הגויים היו משלימים עם אחיזת עם ישראל בארץ ישראל - לולי
שהיו רואים שבעם ישראל עצמו מתנהגים באופן ש"ונהי בעינינו כחגבים" ובמילא - "וכן

• 1) נוסח התפלה - ועל הניסים.

• 2) אסתר ג, ב.

• 3) שם, ו.

• 4) שם, ט.

• 5) ואתחנן ד, ו.

• 6) נצבים כט, ט.

• 7) שופטים כ, ח.

• 8) ראה פסחים קיג, א.

438

היינו בעיניהם"⁶⁰⁶ - תעמיד עצמך במעמד ש"לא יכרע ולא ישתחווה", ותראה מיד שיהיה
"נפל פחד היהודים עליהם"^{607 608}.

אבל כיון ש'פוליטיקאי' זה הוא "הירא ורך הלבב" - הוא מפרש שפלוני הוא בטלן,
ופלוני לא מבין בעניני פוליטיקה, ופלוני שייך לישיבה ולבית^-המדרש, להיות בין יהודים
ולא בין אנשים מתורבתים, הנקראים בשם 'דיפלומטים', שמנהיגים את כל העולם כולו.

למרות שבחייו הפרטיים נוהג הוא בחיים דתיים וצועק שיש בעל הבית לדירה - טוען
הוא שמאחר ונמצאים בגלות, צריכים לנהוג בדרכי דיפלומטיה. שהנהגת ה'דיפלומט' היא
אמירת היפך האמת, וכדלהלן:

כל מהות ענינה של ה'דיפלומטיה' היא, למסור את מצב הדברים לא כמות-שהם. יתירה
מזה, אמנם מוסר הוא את הדברים לא כמות^-שהם אך באופן שלא יתפסו אותו על שום שקר
- שלא יתפסו שהדברים שאמר הם היפך האמת. ולאחר-מכן, כשיצטרכו להתחרט הוא יוכל
לעקם ולומר שלא את זה אמר, ולא הוא זה שכתב כן, ולא לזה הוא התכוון - שלזה צריכים
לימוד ארוך, כיצד להיות 'דיפלומט מצליח'.

כשהדיפלומט ״נכשל בלשונו״ ועמד בתוקף על ירושלים - זה הצליח!

ולעתים אפילו לימוד ארוך לא מועיל, כי לפעמים קורה 'כישלון' ונפלט לו דבר-אמת
שזה ממש 'דבר המבהיל את הרעיון': שמדברים ומדברים באופן 'דיפלומטי' ופתאום נפלט
לו דבר^-אמת - דבר כזה לא היה לעולמים! נמצאים הרי במסיבה מכובדת של 'דיפלומטים'
ופתאום הוא אומר אמת - האם נשמע פעם דבר כזה?! אך כאמור, "שגיאות מי יבין"¹¹ -
ולפעמים קורה שטועים.

והנה, המציאות היתה שכאשר היתה להם טעות ב'הלכות דיפלומטיה' ודיברו ב'טעות'
במילים קשות ואמיתיות - אזי הצד השני מיד נבהל והפסיקו לדבר על-כך והורידו את
הנושא לגמרי מסדר היום.

וכפי שהיה בפועל: היה עניין שפחדו מלהעלותו על דל שפתם. אמנם לאחר ש'נכשלו
בלשונם' ופלטו ב'טעות' את ה'אמת' - שירושלים השלימה - עיר הבירה, ויהודה ושומרון
נשארים ביד היהודים לנצח - אזי הם כל-כך התפעלו מהטון התקיף בו נאמרו הדברים עד
כדי כך שהם הפסיקו מיד לדבר על^-כך והורידו זאת מסדר^-היום! - אמנם זה פעל לזמן
מועט, מאחר שתיכף המשיך הלחץ על-כך, אך על-כל-פנים, ראו שאם עומדים בתוקף אזי
"נפל פחד היהודים עליהם".

מכך למדים (ולא צריכים לסובב את האגודל ולעשות מזה 'דיפלומטיה', אלא אפשר
ללמוד פשוטם של דברים): כשעומדים בתוקף, אזי מכיון שארה"ב מוכרחת בנייר חתום,
איך שזה יהיה, כי הרי אין להם כל הבדל מה יהיה כתוב שם - לכן, כשיראו שלא יוכלו
להשיג את דרישותיהם - הם יסכימו גם על זה, ולא יצטרכו לפשרות גדולות יותר.

אך לצערינו, המצב כיום הוא, שהמנצחת היחידה מכל ההסכם הזה, ואף יכולה לתת
על-כך מזל-טוב - היא מצרים. בכלל, כל מה שמתרחש במסגרת 'הסכם' זה הוא דבר-פלא
גדול מאוד: המשא^-ומתן מתנהל באופן רצוף, ובמשך כל המשא^-ומתן מוסרים שטחים
למצרים, ואילו מצרים לא נתנה אף-פעם מאומה עבור זה!

[אמנם לקחו ממצרים שטחים, אך אלו היו שטחים שנלקחו מהם בעת מלחמה, בזכות
הניסים הגדולים שעשה לנו הקב"ה. אך לאחר-מכן החלו לנהל משא^-ומתן, ומכל משא^-
ומתן היתה תוצאה שמסרו משהו חזרה למצרים, לירדן או לסוריה וכיוצא^-בזה].

וכך, רחמנא ליצלן, זה הולך מדרגה לדרגה במשך כל המשא^-ומתן, בלי יוצא מן הכלל,
עד המשא-ומתן האחרון. שלאחרי כל התקיפות - מצרים תקבל הון עצום בשטחים - הון
עצום בשווה^-כסף והון עצום ב"שם טוב" שיהיה לה בכל העולם כולו. ואת^-זה היא תקבל,
רחמנא ליצלן היה-לא-תהיה מהיהודים - נוסף על-מה שהיא תקבל מארה"ב!

שמצרים תפסיד - כלל לא שייך, כי אפילו אם לא יחתמו בפועל על הנייר, אבל ברגע
שהציעו למסור לה שטחים, כבר לא יוכלו להתחרט.

בכל משא^-ומתן - מצרים רק מקבלת, ללא כל תחליף וללא כל תמורה, וכך זה מתנהל
בכל השלבים. בשונה מהיהודים - אצלם המצב בדיוק הפוך: הקב"ה נתן להם שטחים אלו
באופן נסי, ואז עורבו בזה ידי-אדם והתחילו למסור מכל הצדדים (וכמדובר פעם, שכשם

440

שיש "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"⁶⁰⁹ בקדושה, כך יש גם בלעומת-זה - "זה לעומת זה
עשה האלוקים"⁶¹⁰ - מסרו, רחמנא ליצלן, שטחים ב"ימה וקדמה צפונה ונגבה"), ורוצים
למסור עוד - והעיכוב היחיד הוא, שהם עדיין לא מוכנים לקחת.

ומה שטוען "הירא ורך הלבב" - "אל תתגרה", ובאם "תתגרה" - יהיו תוצאות לא
טובות, הרי זה בדיוק להיפך: כשנותנים להם עוד קצת זה בשבילם ראיה מוכחת שהלחץ
מועיל, ועל^-ידי^-זה מזמינים על^-עצמם לחץ נוסף, והם לוחצים עוד. ואילו כשמדברים
בתקיפות - הרי אז הם מפסיקים ללחוץ. מכיון שמה שנוגע לארה"ב הוא שיחתמו על הנייר
(רצוי שיתנוססו עליו שתי חתימות), אבל מה יהיה כתוב באותו הנייר - כלל לא נוגע להם.

מצרים הרויחה את כל השטחים ומענקי נשק וכסף מארה״ב, ישראל ׳הרויחה׳: פיסת נייר!

וכאמור, מצרים יצאה המנצחת הגדולה, ובשנים: הנצחון הראשון - זה שישראל הציעה
לה את השטחים. הנצחון השני הוא (שאותו, כאמור, לא מספרים לעולם) - שתמורת מה
שהתחייבו ארה"ב לתת ליהודים במשך כמה שנים, התחייבו לתת לצד שכנגד פי-כמה-
וכמה. ובכדי לרמות את העולם - מספרים רק מה שנתנו למצרים (וגם זה לא בשלימות -
מספרים רק אודות הכסף אך לא אודות הנשק שהם מקבלים), אבל לא מספרים על מה
שנתנו לסוריה, ירדן ואירן.

ולאידך: גם לולי ויתורים אלו, לא היתה אפשרות שמצרים לא תחתום על הנייר, כיון
שארה"ב לא יכולה לאפשר מצב בו לא יחתם ה'הסכם'. ואם מצרים לא היתה מסכימה
לחתום על פרטים אלו ואלו, היתה ארה"ב מוצאת את הדרך שמצרים תחתום, וזאת על-ידי
שהיו לוחצים אותם (שבשביל ללחוץ היא לא צריכה לתת משהו, אלא מספיק שהיא לא
תמשיך לתת את מה שמצרים צריכה).

ובפועל, מצרים לוקחת את מה שנותנים לה, ומה היא נותנת תמורת זה - חותמת על נייר
ותו לא! במשך כל המשא^-ומתן (שהוא נגד היהודים) הרויחו רק נייר בנוסח כזה וכזה, אבל
בנוגע לענינים של ממשות - לא הרויחו כלום, אלא הולכים בכיוון אחד - מסירת שטחים,
והשאלה היא, האם למוסרם בבת-אחת או מעט מעט.

ולמרות זאת, הולכים ורוקדים, ומתפארים שבנסיעה הראשונה היתה הצלחה גדולה וזה
הועיל כך וכך - זה לא הועיל כלום! אלא מסרו עוד שטחים שיקרבו את המצרים
לירושלים, בני^-ברק, כפר^-חב"ד ותל^-אביב, במאות קילומטרים, ואחרי שכבר סיכמו תנאים
- הפרו אותם המצרים בתוך 24 שעות.

כעת התגלה⁶¹¹, שסוכם שארה"ב תפקח על קיום התנאים. אבל שכחו להוסיף שארה"ב
כבר השגיחה פעם על הסכמים שונים - וקרה שאחד הצדדים לא קיים את התנאים שלו,
וכשהגיעו ל'קוזק הנגזל' וטענו כלפיו, היתכן?! הרי סוכם בינינו על משהו וסיכמנו באופן
דיפלומטי, וחתמו על נייר שאתה תתנהג כמו 'ילד טוב', אז איך נהגת אחרת?! הוא שמע
את כל הטענות, המשיך בדרכו ואמר: כיון שהם טוענים בדברים, גם אני אצטדק בדברים -
אתם תמשיכו בכיוון שלכם ואני בכיוון שלי.

היתה שם השגחה, צילמו תמונות, תבעו אותם, 'הרעישו' וטענו: היתכן?! אתה לא בן^-
אדם הגון! אבל בפועל, ה'בן^-אדם שאינו הגון' המשיך באותה שיטה! - אמנם היתה שם
השגחה, אבל זה שהוסיפו ואמרו שהשגחה זו פעלה שהם נסוגו מאותו מקום שלקחו ללא^-
רשות וחלק מהאנשי^-צבא שנכנסו לשם ללא^-רשות, עזבו - "לא דובים ולא יער"! לא היה
ולא נברא - באותה צורה תשגיח ארצות-הברית גם כאן!!!

הלימוד זכות היחיד שניתן ללמד על כל המתרחש במהלך המאורעות האחרונים הוא:
כאשר הולכים בתקיפות ואומרים דבר שאינו משתמע לשתי פנים, ופלוני מרגיש שכעת הוא
לא יכול לפעול דבר, גם לא על-ידי לחץ (וגם אם בפועל ישנו על-כך לחץ - אומרים לו
שמסכימים לחתום על הנייר ואחר-כך יבררו את העניין הזה, ולשם מה צריכים הישג יותר
טוב מזה. ואז כולם שמחים, שהרי יודעים שבאמת כוונתו אחרת) - הוא מיד מפסיק לדבר
על^-זה, כאילו לא היו כל חילוקי דעות בנושא - וכאמור, כך אכן נהגו למשך זמן מאוד קצר.

כפי שהדברים מתנהלים עד עתה, אין כל ספק שמכיון שעמדו בתוקף רק על שני דברים
ואילו על שאר הדברים, שולחים, מתלחשים ואף אומרים בגלוי שכאן אפשר להתדבר,
וכאן אנו רוצים לשוחח מכיון שאנו ידידים טובים - ודאי שהלחץ מהצד שכנגד רק יגבר.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת ויקהל^-פקודי, מברכים-החודש ניסן, תשל"ט)

״היו צריכים לגזור תענית על הענין המכונה - הסכם של שלום"!

ידוע אשר בהתוועדות יש לדבר רק על ענינים המשמחים, שהרי אם "מעט אור דוחה
הרבה מן החושך", כמו-כן מעט שמחה - וודאי כשמרבים בשמחה - זה גופא מבטל את
הענינים שהם היפך השמחה. למרות זאת, בעניננו, מכיון שמדובר בענינים המתבצעים
בפועל, והמצב אינו באופן של "מעלין בקודש", אלא בדיוק להיפך - לכן, אין ברירה,
ומוכרחים להזכיר ולדבר אודות ענין זה.

ולכאורה, הרי לא רואים כל תועלת במחאות, ואם-כן מה תעזור עוד מחאה ועוד דיבור.
ואדרבה: מכיון שזה לא יועיל, אזי אלו 'דברים בטלים' חס-ושלום, מכיון שבין-כה הדברים
לא ישיגו את תכליתם, ובפרט שבזמן זה יכולים לדבר על דברי תורה והתעוררות ביראת^-
שמים וכיו"ב - ולמה יבזבזו זמן זה, לכאורה, לריק?!

התשובה לכך היא שישנו ציווי התורה "הוכח תוכיח"¹. אם בפועל ההוכחה תצליח - זה
תלוי בהקב"ה, אבל ה'הוכחה' חייבת להעשות. ומוסיפים חז"ל: אף שנראה לו שעל-אתר
הוא לא פעל כלום - ויתכן שלא רק נראה לו כך, אלא באמת הוא לא פעל כלום - למרות
זאת, קובעים חז"ל: "אפילו מאה פעמים", ואין הלכה יוצאה מידי פשוטה - למרות שכבר
דיברו תשעים ותשע פעמים, והמצב נשאר כמקודם - מוטל הציווי "אפילו מאה פעמים"!

ובפרט, שאם יתבוננו, יבינו שללא התשעים ותשע פעמים בהם הוכיחו וצעקו עד עכשיו
- המצב היה גרוע הרבה יותר! ובפועל, התברר למפרע בנוגע לכמה ענינים, שלמרות
שבשעת הדיבור לא ראו בעיני בשר שנפעל משהו - לאחר זמן התברר שהיתה פעולה
בשעת מעשה עד שבמשך הזמן התחשבו בדיבורים.

ובמיוחד תועלתם של הדיבורים היא: מכיון שיש ציווי בתורה - "תורת חיים" ש"כל
ישראל בחזקת כשרות הם"^{612 613} - וכאן לא מציגים חוות-דעת פרטית אלא חוזרים על ענין
שכתוב בתורה - לכן, יתכן שכשיזכירו על כך [בפרט כאשר זה בנוכחותם של כמה עשיריות
מישראל, ש"כל בי עשרה שכינתא שריא"⁶¹⁴, ובמיוחד במקום כה קדוש - "בית גדול
שמגדלין בו תפלה" (בית^-כנסת) ו"בית גדול שמגדלין בו תורה"⁶¹⁵ (בית^-המדרש)⁶¹⁶] - זה
יפעל את פעולתו למעלה, עד שזה יפעל גם פעולה למטה - שיהיה שינוי במעשה בפועל -
"המעשה הוא העיקר"⁶¹⁷.

בחינתה של הצלחת פעולה מסויימת היא ה"ובכן" - האם זה הגיע לכדי מעשה בפועל.
ולדוגמא ברפואה - מתי מתברר אם רפואה זו הצליחה או לא - כשרואים את התוצאות
בפועל: האם זה שהיה זקוק לרפואה - הבריא!

וכן בחסידות, הצלחת הלימוד נמדדת, בשעה שרואים - מעשה בפועל - שהוא בירר
ושינה את מידותיו, או לכל-הפחות צועד בכיון זה.

על-דרך-זה הוא גם בנוגע ל'הסכמי השלום', אותם הסכמים שעליהם, רחמנא ליצלן,
ישנם כאלו שעורכים חגיגות ושמחות, ואף דואגים שכולם יטלו חלק בשמחה על אותו
"הסכם שלום" שנחתם, ואת אלו שאינם רוצים לשמוח - הם מכריחים (על-ידי-זה שהם
תלויים בכסף שלהם) שיתנהגו בשמחה, ולולא היתה זאת שעת חדווא (מוצאי שבת-קודש,
סעודתא דדוד מלכא משיחא) - היו צריכים לגזור תענית על כל העולם כולו על הענין
המכונה 'הסכם של שלום' - שבפועל זה בדיוק להיפך ולא רואים שום מעשה בפועל של
'שלום'.

ובהקדים: מדוע העולם קורא זאת בשם "הסכם של שלום"?

ב׳שלום׳ עם מצרים צד אחד קיבל הכל והצד השני לא קיבל כלום!

זה יובן מהחילוק בין שומרי התורה והמצוות ל'כתות' ודומיהם: כיון ש"אין צדיק
בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"⁶¹⁸ ו"ידע איניש בנפשיה"⁶¹⁹ - אזי אצל כל אחד מהשומרי
תורה-ומצות ישנם 'נפילות' מסויימות אך מכל-מקום כל אחד יודע את מצבו, ויודע שעליו
לתקן מעשיו.

ישנם גם ה'כתות' למיניהם - 'רפורמים' וכיוצא-בזה - שגם הם מקיימים מצוות במידה
מסויימת, ואף שרחוקים הם מ"מלאים מצוות כרימון"⁶²⁰, מכל-מקום הם עדיין בגדר של
"עשה טוב". ואם-כן, מהו החילוק בינם לבין שאר שומרי תורה ומצוות שגם להם יש
'נפילות' כיון ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ויחד עם זאת הם בגדר של
"עשה טוב"?!

אלא שישנו חילוק עיקרי מפריד ביניהם: השומר תורה-ומצוות שהשקפותיו הם כפי
רצון התורה - יודע הוא שחטא, ויש לו חסרון בשלימות, בקשר ובחיבור של היהודים עם
הקב"ה שהוא מקור הטוב והקדושה. אך מכל-מקום - כיון שהוא יודע שהוא חטא, אזי
בודאי (כפי שכתוב ברמב"ם⁶²¹) - שהוא יעשה תשובה, ובפרט כשהוא אוחז לאחרי מילוי
תאוותו, שאז הוא כבר רגוע, אזי מתבונן הוא בעצמו במצב שקט - כאשר אינו שקוע
בתאווה, וזה מעמידו על האמת שיעשה תשובה, מכיון שהוא יודע שהוא עשה חטא.

מה-שאין-כן כאשר מתבססים על שיטה - 'רפורמים' וכיוצא-בזה - שחושב שהמעשה
שעשה הוא לא חטא אלא מצוה - אזי שולל הוא מעצמו את המציאות שאי^-פעם הוא יעשה
תשובה, מכיון שהוא חושב ומרמה את עצמו, שהוא עשה מצוה, במילא על מה יש לו
לעשות תשובה?! אדרבה: צריכים לטפוח על שכמו ולומר לו: "ישר כוחך" - עשית
מצוה!

וכמו-כן הוא ב'שלום': שלום פירושו שישנם שני צדדים - ולמרות שאין מוכרח שהם
יהיו שוה^-בשוה, ויתכן שהאחד חזק והשני חלש בכמות או באיכות - אך כשעושים שלום
שניהם נכללים. כלומר, שאין זה שלום רק עבור צד אחד שהוא מקבל הכל - אלא זהו שלום
גם עבור הצד השני, וזה שהוא מקבל פחות, היות והוא החלש.

ואילו ב'שלום' שנחתם עם מצרים - צד אחד קיבל הכל (ורוצה עוד, אלא שלא קיבל את
כל מה שדרש) והצד השני לא קיבל כלום!

והסכם זה מתחלק לשנים: חלק אחד שייך ל'עולם הדיבור' - שמכל מה שהבטיחה
מצרים בדיבור (ואף זה בפועל - 'להוציא' ממנה הבטחה בדיבור - לא היה 'מלאכה קלה'),
לא קיימה כלום וכלל לא עמדה בדיבורה.

החלק השני הוא המעשה בפועל, וגם בזה שני חלקים: חלק המעשה בפועל - מעשה
שנעשה כבר וממנו אי^-אפשר להתחרט, ומעשה שנפל בהמצאתו ולמחרת הוא יכול לבטלו.

מה שמתרחש במשך השנתיים בהם מתנהל המשא^-ומתן, הוא: שבנוגע למעשה בפועל
- מצרים מקבלת ללא הרף, ומזמן לזמן מוסיפים לה עוד ועוד, ואילו ישראל מקבלת
דיבורים - הבטחות בלבד. ואפילו בזה, מצרים מבטיחה כמה שפחות! זהו לא סוד אלא
גלוי לכל.

ומובן בפשטות, שמי שקורא לזה בשם 'שלום', מרמה את עצמו. מאחר שפירושו של
'שלום' הוא ששני הצדדים מקבלים דבר ממשי, לא רק דיבור (וגם דיבור זה הוא מינימלי).
למצב זה ראוי יותר לקרוא 'נסיגה' ולא 'שלום'.

מאז שהראה הקב"ה את נס הנצחון, ועל כל העמים נפלו אימה ופחד - "תפול עליהם
אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן"¹¹ עד שכל העמים הבינו שיש להפסיק עם כל
הענינים הבלתי-רצויים - התחיל שקלא^-וטריא ולאחר כל משא-ומתן חלק ממה שדיברו
והתחייבו הערבים עלה על הכתב ואף נחתם - שידוע ואף דובר בארוכה אודות 'תוקפו' של
נייר שנחתם, שכאשר משווים את הנייר הראשון עם האחרון - רואים שאין שום ממשות
להתחייבות, אף-על-פי שהנייר נחתם במעמד עדים, ואף התנשקו והתחבקו לאחר מכן
ועשו סעודה בשמחה גדולה - כאשר מגיעים לענין של מעשה, מה רואים? שהצד שכנגד
(ודובר כמה פעמים אודות מהותו - שלא בכדי נקרא הוא בשם "הצד שכנגד") רק מקבל
ומקבל!

מ׳נייר׳ ניתן להתחרט; ממסירת שטחים - אין חרטה!

11) בשלח טו, טז.

446

ובחלק ה'מעשה' שנותנת ישראל אין היא עושה מעשה שממנו אפשר להתחרט, אלא
מעשה שממנו לא ניתן לשוב - ברגע שמוסרים שטח כלשהו, אין להם שום אפשרות לחזור
בהם. בפרט אם שטח זה ממוקם על הגבול.

שמסירת שטחים אלו בעייתית הן מצד ההלכה והן מהצד המעשי של פיקוח-נפש
בפועל:

הבעיה ההלכתית:

כאמור כמה-פעמים, אין כל נפקא-מינה היכן הוא גבול זה - בחוץ^-לארץ או בארץ^-
הקודש. אין שום הבדל אם מדובר על יישוב יהודים בארץ^-הקודש או מחוצה לה - בכל
מקום ישנו אותו דין ופסק דין הלכה למעשה⁶²²: כשישנה "עיר הסמוכה לספר" - על הגבול
- אזי אם יתנו להם להיכנס פנימה, אפילו לאחד שרוצה רק "תבן וקש" ולאחר מכן הוא
יחזור. דהיינו שאין הוא רוצה לכבוש את העיר, אלא הוא רוצה רק את ה"תבן וקש" ולחזור
למקומו - פוסק השו"ע למעשה בפועל, שאם יתנו לו להיכנס לאותו ישוב יהודי הנמצא על
הגבול ולקחת את ה"תבן וקש" - אומרת התורה שאז יש סכנה ש"תיפתח הארץ [ובחוץ-
לארץ - הישוב] לפניהם"!

ועם הלכה בשולחן-ערוך אי-אפשר לשחק ולומר דרשות, או לומר שמכיון שיקבל עוד
לירות עבור הישיבה - הוא ילמד הפוך את פסק-הדין, זה לא יעזור: השולחן-ערוך אינו
משתנה על-ידי-זה שהוא יקבל לירה, אלף לירות או מליון לירות, ולו יהיה זה גם עבור
הדבר הכי קדוש - היות ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת"⁶²³!

לכן, הלכה זו דוחה הכל! לא מתחשבים עם שבת ולא עם שום ענין. על-אחת-כמה-
וכמה שלא מתחשבים עם כבוד המדומה ועם כסף - אפילו שכסף זה ילך למטרות קדושות.
אשר כל המדובר הוא מנקודת מבט ההלכתית.

הבעיה המעשית:

כשמוסרים שטחים אלו בפועל, הרי זהו פיקוח-נפש, ועל-זה מוכרחים לשאול אצל
המומחה לכך. ובהקדמה: הענינים שקבלה ישראל הם ענינים שבדיבור, ניירות שנחתמו
על-ידי אנשים, שכשם שלפני-כן חתמו הם על ניירות נוספים כך בעתיד הם יחתמו על עוד
ועוד ניירות - ומסמכים שהצד-השוה שבהם הוא, שאינם שוים אחד לשני. ובכל מסמך
מובאים פרטים שלעתים סותרים את הנכתב במסמך הקודם - שכל זה מוכיח מה שוים
דיבורים - למרות שהם חתומים.

לאידך, ישנם דברים שבדרך הטבע, לא ניתן להתחרט מהם - והם השטחים שנמסרו
לערבים: חלק גדול ממדבר סיני; 'אבו-רודס' - המקורות שמהם מוציאים נפט. נפסק
בתורה¹⁴ ש"אין סומכין על הנס", שבדרך הטבע צריך היהודי לספק את צרכיו, ואז באה
ברכת ה' עליו. אך ודאי שאינו צריך להרוס ולהחריב בידים את מה שבא מה"ווברכך ה'
אלקיך"¹⁵. ואילו כאן - הקב"ה נתן שטחים אלו במתנה, ואחר-כך בא פלוני בן פלוני ועל-פי
פקודתו החזירו זאת!

ומזה אי-אפשר להתחרט!!! אין זה נייר ממנו ניתן לחזור - זהו שטח שנמסר לערבים
שמשתמשים בו למטרותיהם, ולא ניתן להחזירו בחזרה!!!

מסרו שטחים תוך בזיון עמוק, ואף אומרים על כך ׳מזל טוב׳!

מאורע כזה התרחש לפני ימים ספורים:

ביום שישי האחרון [בהשגחה פרטית, יש
בכל ענין רמז: יום השישי - אצל הצד שכנגד -
הוא 'יום אידם'. ביום כזה צריכים להיות
הגבלות וזהירויות כדי שאצל זה שאצלו הוא
'יום אידו' לא יוכל להתפרש שהוא הצליח
בכך, ודוקא ביום כזה - זה אירע] מסרו לצד
שכנגד את אותו שטח שעליו אמרו לפני-כן,
שימסרו את הנפש ולנצח לא ימסרוהו!

 

• 14) ראה פסחים סד, ב. זח״א קיא, ב.

• 15) לשון הכתוב - שופטים טו, יח.

448

מסירת שטח זה לוותה בבזיון עמוק שאין למטה ממנו. היו התחנונים שלכל-הפחות
פרט זה לא יהיה ופרט אחר לא יהיה על^-מנת שלא לקלקל את המצב^-רוח - אך גם זה לא
הועיל, בטענה שכל עוד מחזיקים בפרטים מסויימים - לא מגיע שום "יישר כח" על-כך -
אתה הוא זה שנותן, אז במה אתה מתפאר שהבזיון לא היה מאה אחוז אלא חמישים
אחוז?!

וכאמור, שטח זה כבר לא יכולים לקחת בחזרה.

ולא זו בלבד, אלא תמורת ההכנה ל"בחודש השלישי . . ויחן שם ישראל נגד ההר"⁶²⁴,
ההכנה לקבלת התורה, הכוללת את זה שהיהודים לא יפלו לפני ה"א^-ל זר אשר
בקרבך"⁶²⁵, היצר הרע. ועל-אחת-כמה-וכמה שלא ליפול כלפי הגוי - עושים מזה שמחה
הכי גדולה, ומשתדלים שבכל תפוצות ישראל יסתובבו ויאמרו "מזל-טוב" ו"יישר כח" על
היום בו טסים שניהם יחד ממקום אחד למשנהו.

בתשעה החדשים הקרובים 'ידונו' האם זה שלום או לא, אך בינתיים מה שנעשה לא רק
שהוא 'שלום' הרשום על הנייר בלבד, מאחר שהמעשים שנעשו בפועל רחוקים מלהיקרא
'שלום' - אלא אף אין כל מקום לויכוח האם ראוי לומר על כך "מזל^-טוב" ולשמוח שמחה
גדולה כיון שמעשים אלו כלל לא שייכים להיכנס לגדר של שמחה כלשהי. וכמעשה 'אבו-
רודס': מסרו את אחד ממקורות הנפט - 'אבו^-רודס' - למצרים וכיון שכך הוצרכו מיד
לחסדי פרס - שהיא תיתן נפט לישראל. וכעת, בשעה שנזקקים לרכוש נפט הולכים למסור
- מתוך בזיון הכי גדול - גם את המקור השני של הנפט, וכבר מסרו אותו, ומתפארים שעל-
ידי נסיגה מחפירה זו נהיה שלום!

ומה שקיבלו תמורת זה - הבטחות בלבד - גם את זה הם כבר לא מקיימים - ומה
שנשאר בפועל, הוא שהשטח נשאר ברשות המצרים. ואף בנוגע להבטחה שיקנו (יקנו ולא
יקבלו) נפט ממדינה אחרת - גם זה בקושי הצליחו לפעול.

כאשר לא נשאר במה להתנחם בהסכם זה - הצליחו לפעול 'הישג' אחר - 'הישג' שלא
מסיימים מלהתפאר על 'השגתו' - שמצרים תתן מעבר לאניות ישראליות בתעלת סואץ.
פעולה מגוחכת: שהרי בעל-הבית המקורי על תעלה זו היה צבא-הגנה-לישראל, ורק לאחר
שנבהלו ופחדו מלחץ מדומה של אומות-העולם נתנו פקודה לצה"ל ליסוג משם.

וכפי שהתגלה: כמה שנים לאחרי הנסיגה

 

הראשונה מתעלת סואץ, שבאה בעקבות הלחץ

של אומות-העולם הם טענו לישראל: מדוע

צייתתם אלינו?! וכששאלה ישראל: היתכן?!

הרי אתם איימתם ואמרתם שאם לא ניסוג - תטילו עלינו "סנקציות" ודומיהם?! ענו להם:
לנו לא היתה שום ברירה והיינו מוכרחים לאיים בדיבור, אבל אתם - למה ביצעתם
דרישתנו בפועל?!

ועל 'הישג' זה הם מתפארים עכשיו! וזהו כהסיפור על אותו אחד שקם ושרף את ביתו,
ואחר-כך הגיע לבקש את הביטוח. נסגו מתעלת סואץ כ"עלה נידף", למרות שהיו כמה-
וכמה שידעו שאם הם היו עומדים בתוקף - הם היו מצליחים! ורק דרוש שלא תהיה
עקשנות של בטחון בצה"ל וב"כוחי ועוצם ידי"¹⁸ כהצרפתים והאנגלים שמוכנים להסתכסך
עם אלו שנמצאים שם כיון שהם בוטחים בצבאם - אלא מחמת "ישראל בטח בה' עזרם
ומגינם הוא"¹⁹, והוא שנתן את אותו נצחון ואת כל הנצחונות שלאחריו.

ומה עושים עכשיו? מוסרים גם את השטח השני שבו נמצא נפט, וגם אז יתחילו
להתווכח על זה שאפשר למצוא 'הישג' במסירה זו, כשה'הישג' יהיה שמצרים קיבלה את
השטחים בשמחה ובסבר פנים יפות...

שוחררו 76 מחבלים תמורת יהודי אחד - ומסתירים את העובדה שמדובר ברוצחים!

נוסף לכך אירע מעשה מבהיל המראה עד היכן מגיעים הדברים:

היה יהודי שהיה בשבי והסכימו לשחררו
רק כשקיבלו כתמורה לכך שבעים וששה
אסירים. מעשה זה אירע באותו זמן שארצות-

 

• 18) לשון הכתוב - עקב ח, יז.

• 19) תהלים קטו, ב.

450
הברית חתמה חוזה דומה לזה עם ברית-המועצות - אך אז החליפו חמשה שבויים בשניים,
וכאן החליפו אחד תמורת שבעים וכמה.

נכון אמנם שבהלכה - ישנו מקום לוויכוח, מכיון שמדובר אודות פקוח-נפש של יהודי
אחד וכשצריכים לתת על כך פי^-כמה^-וכמה - ניתן לדון על זה.

אך כאן התווסף ענין עיקרי: בגלוי אמרו שכיון ואין ברירה אחרת, ומכיון שמדובר
ביהודי בעל משפחה - לכן לא יכלו להתחיל להתחשבן כמה אסירים יצטרכו לשחרר עבור
כך מבית^-הסוהר. וכששאלו: הרי פעמים רבות נלקחו שבויים מישראל, אך תמיד נתנו
תמורתם מספר שוה או פי-שנים אך לעולם לא נתנו פי-שבעים, והרי אתם עצמכם הכרזתם
שזוהי נקודה עקרונית שלעולם לא ייכנעו לשום איום - אף אם יהיה טעם הלכתי, הגיוני
ודיפלומטי לכך, בטענה שאם יכנעו זה יגרה את הערבים לנסות ולחטוף כמה שיותר בני-
ערובה - לכן אין עצה אחרת ומוכרחים להראות להם שזה לא מועיל. וכך נהגו במשך שנים
רצופות, למרות קרבנות מהיהודים שהגיעו בעקבות כך.

ואילו כאן התחרטו לפתע, באופן מבהיל, כאמור לעיל - אחד תמורת שבעים וששה!!

אך למרות הטענות, ישנו מקום להסכים לכך: כאשר יהודי שומע את הסיפור, שלא
היתה דרך אחרת לשחררו אלא רק על-ידי שחרורם של שבעים וכמה - חושב לעצמו, אולי
זוהי הדרך, שמא לא הייתה דרך אחרת, והרי "נפש אחת מישראל" הוא קיומו של "עולם
מלא"⁶²⁶, ועל-אחת-כמה-וכמה שכאן מדובר רק על שבעים וכמה.

שאלו הם החלקים הגלויים, וכאמור, למרות הטענות יש מקום להסכים לכך.

אך בסיפור זה ישנו גם את החלק הנסתר:

כשהורו על עריכת חגיגות השמחה על ההסכם שהסיפור הנזכר-לעיל הוא אחד
מסעיפיו - אמרו לדוברים למיניהם שלא יספרו מי הם האסירים המשוחררים אבל כיון
שאי^-אפשר לרמות את העולם כל הזמן ובכל הענינים - ישנם אחרים שמאיזו סיבה שתהיה
גילו אשר מהשבעים וכמה הללו - מחציתם היו כאלה שהיו בבית^-הסוהר לא על ענינים של
מה^-בכך - אלא היו מחבלים בפועל עם דם יהודי על הידים.

עד עכשיו לא שחררו גם כאלה שלא התעסקו עם חבלנות, כיון שלא רצו להיכנע לטרור
- ואילו עתה משחררים גם מחבלים.

כיון שלדיפלומטים אין מעצור - אזי הם גם יתחילו לחפש הסברים שהיו צריכים לנהוג
כך. וכאשר שאלו אותם שאלה פשוטה: אם אכן היה מוכרח לשחררם - מדוע אם-כן אתם
עושים מזה סוד, הייתם יכולים לומר מלכתחילה שמטעם זה וזה, מוכרחים לשחרר רוצח
שאף בשחרורו אינו אומר שיעשה תשובה אלא "אכלתי ואוכל עוד", רחמנא ליצלן!

מדובר על מעשה שאי^-אפשר להתחרט ממנו! שבעים וששה המחבלים נמצאים בחופש
ובמקום כזה אשר רחמנא ליצלן, לא נראית שום סיבה מדוע שלא יתעסקו שוב בטרור היה-
לא-תהיה!!!

לא רק ענין זה לחוד בעייתי, השיטה כולה גרועה ומסוכנת, שיטה הגורסת שיש לנהוג
הפוך מ"ואולך אתכם קוממיות". שיטה המתבטאת בכך שמסוגלים להעלים את האמת, ועד
שאומרים דבר שקר, ועד שאומרים שאם לא היו משחררים אותם, הרי שנשיא ארצות-
הברית ונשיא מצרים היו מסרבים לחתום - שקר זה לא מתקבל אפילו אצל ילדים, מאחר
שעל אותם ענינים שעמדו בתוקף - בעבר ובהווה - הצליחו!

כאמור בהתוועדות שלפני-זה, כאשר יורקים עליו, והוא יודע שזו יריקה בפנים - מרמה
הוא את השני שאלו הם גשמי-ברכה! ואף אומר לו לברך "הטוב והמטיב" - עשיית סעודה,
נתינת "מזל^-טוב", ריקודים ברחובות והנפת דגל, עם כל הדברים הקשורים בכך!

וכאן נוגע לא רק המעשה בפועל בשעת מעשה - ששחררו מחבלים. אלא גם שזה לא
נשאר בסוד, והצד שכנגד יודע מזה ומכך הוא מסיק, שמאחר והוא הצליח עד עכשיו,
ולמרות שהוא ירק, היכה, וביזה - בכל-זאת בעיתונים היהודיים מדפיסים לאחר-מכן שאלו
הם גשמי ברכה, שלום אמיתי, ו'שלום עבור ילדינו ונכדינו', ואף מוסיפים, שחוץ מדרך זו,
אין, רחמנא-ליצלן, דרך אחרת להקב"ה ל"ונתתי שלום בארץ"²¹ - בראותו זאת, מה יעשה
הצד שכנגד ולא ימשיך בשיטה זו. ואכן הוא ממשיך, רחמנא ליצלן!

פינו ישובים בבזיון ואת אנשי הצבא העסיקו בהכנת חגיגות עבור השלום!

21) בחוקותי כו, ו.

452

בכדי לרצות התפארו שיישבו כך וכך מקומות, גם בגדה המערבית - בגבול של ירדן
שנמצא ביהודה ושומרון. אכן זה מעשה טוב, ומגיע על כך "יישר^-כח" - אך הם עצמם
הראו ביום שישי זה ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר" - ואותם ישובים שהם בנו, הם עצמם
פינו. וההבטחה שקיבלו היא, שהצד שכנגד יתן הנחות ויפתח את הגבולות לאפשר לעבוד
שם, ואף יאפשר לערבים המתגוררים באל-עריש להשתכר בארץ הקודש ולקחת את הכסף
למשפחותיהם שם, ועד ל"תכלית השלימות" - ה"הישג הגדול ביותר" - שיפעלו אצל
המצרים שיאפשרו לבעלי השדות הנשארות בצד השני לעבוד אצלם - מה יהיה גורל
הפירות ויבול השדה יראו אחר-כך - אך העיקר הוא שיאפשרו לעבוד שם. כל בר-דעת
מבין איזה 'הישג' זה!

ולעצם בניית ההתיישבויות: אמנם זהו מעשה טוב ונכון ויש בזה כל המעלות, ועד
למעלת יישוב ארץ הקודש אשר אין צורך במעלה גדולה יותר - אך שוכחים לספר שאין זה
באופן המגין על הגבול, כי בכדי להגן על הגבול צריכים ליישב לא רק שלשים וכמה
יישובים, אלא פי-כמה-וכמה!

ולא רק שלא מיישבים את הגבול - אלא אף לא מאפשרים - ולא יאפשרו - להתיישב
שם. ואין זה כהמרמים שטוענים שלא מיישבים שם יהודים מאחר שאז יצטרכו לפנות
ערבים מנחלתם - כיון שמדובר בחלקי הגבול הפנויים הנמצאים על הגבול - ועליהם אף
אחד לא יושב.

(וכפי שמפרש רש"י בפרשת בחוקותי⁶²⁷ שהברכה ב"והשימותי" (אף שלכאורה הוא
קללה) היא, שכאשר יהודים אינם יכולים להתיישב בה היא "שממה" וגם הגויים אינם
יכולים להתיישב שם).

• - הציעו, דיברו, והיו כאלו בארץ הקודש שביקשו ממפלגות מסויימות שיישבו את
  הגבול, שכשיראו האויבים שנעשה מעשה שמתכוונים אליו באמת וממנו אי-אפשר לחזור -
  יישוב הגבול - זה יטיל אימה ופחד. ועד היום הזה - לא רק שלא פעלו כך, אלא הכריזו
  במפורש שיישבו רק כך וכך, אך לא את השטחים הקשורים עם הגנה על הגבול.

והשטחים שכן יושבו נעשו בצורה שלא יכולה להגן על הגבול כדבעי, כי מישוב אחד
לשני "הפרוץ מרובה על העומד"²³ - וישנו מרווח כה גדול אשר ממנו יכולים להכנס,
רחמנא-ליצלן היה-לא-תהיה, אלו שעל-פי הלכה, על-פי שכל ועל-פי דיפלומטיה, צריכים
לפחד מהם!

נוסף לכל מה שדובר לעיל בארוכה: העסיקו את הצבא והגנרלים בעריכת חגיגות
לכבוד 'הסכם השלום' - הם הרי צריכים להתעסק בבטחון, וכאשר הם עסוקים בענין צדדי
- אזי, היה-לא-תהיה, זהו הזמן, בו כל מי שרוצה לעשות ענין בלתי^-רצוי יודע שכעת הגוף
המגן עוסק בדברים צדדיים: כאן הוא צריך לרקוד לכבוד 'הסכם השלום'. לאחר-מכן צריך
הוא לעמוד במסדר בכדי לקבל את פני אותו אחד שהגיע לקחת חלקים מארץ ישראל -
אמנם אין לכוחות הצבא ברירה מאחר שאלו הם גינוני מלכות הקובעים שיש לעמוד בפניו
- אבל בפועל כעת, ראשם ורובם מונח בביצוע ותכנון ה'טקס', ובזה מעסיקים את
הרמטכ"ל ואת העומדים תחתיו.

כל זאת, למרות ש"שליח עושה שליחותו" - ולכן יש להניח כי הוא בחזקת כשרות, מה-
גם שהוא הבטיח שלא ינצלו את שעת בלבול-מוחין זו, בה אומרים על נסיגה ועל נפילה,
שהיא הישג ושלום - 'שלום שיבטיח את בנינו ואת נכדינו'. שכאמור לעיל, בכך שמסבירים
כי נסיגה זו 'שלום' היא ובפרט כשחוגגים, צוהלים ועושים מסיבות על 'שלום' זה - רק
מונעים את האפשרות שאי^-פעם יעשו משהו כדי לתקן את זה, כיון שזה הרי 'דבר טוב',
ואם-כן מה יש לתקן.

וכאמור, ב'שלום' זה לא נוגעים טקסים, מסיבות והכרזות אשר זהו 'שלום' - נוגע מה
היה המעשה בפועל: נעשה מעשה שאין לחזור בו, וכולו, חד-צדדי - מסרו את אבו^-רודס;
אל^-עריש; וכעת טסים לבאר^-שבע לראות מה ניתן למסור משם; שחררו שבעים וששה
מחבלים, שחלקם רצחו יהודים בפועל. ולאחר ש"כל הארץ פתוחה בפניהם" מתווכחים על
דברים נוספים שרוצים בהם.

אם אתם מוסרים את יו״ש - מדוע אתם מתנגדים למסירת ירושלים?!

• 23) ראה כלאים פ"ה מ"ד.

454

לאחר ששמעו שיש המתלוננים על הסכם זה - התנחמו שלמרות הכל, על ירושלים
עמדו בתוקף - על-פי הלכה אין כל חילוק בין ירושלים או למקום מסויים ביהודה ושומרון.
אודות מסירת שטחים, פוסק השולחן-ערוך, שמאחר וזהו פיקוח-נפש - פתיחת הארץ
לפניהם - אזי אסור למסור אף שעל מארץ ישראל, ואין כל חילוק אם המדובר הוא
בירושלים או ביהודה ושומרון!

ואם מותר למסור שטח מיהודה ושומרון, כטענתם, כיון שאין בזה סכנת פיקוח-נפש
מאחר והצד השני 'הבטיח' ו'חתם' שיהיה שלום - אם-כן מדוע מתנגדים הם למסירת
ירושלים העתיקה, הרי הערבים 'מבטיחים'?! ואם מתנגדים אתם למסירת ירושלים עליכם
להתנגד גם למסירת יהודה ושומרון.

והמרמים עצמם ששונה ירושלים מיהודה ושומרון - מתעלמים בכוונה מפסק הדין
כמות^-שהוא - אשר משווה את יהודה ושומרון לירושלים וקובע, שמסירת כל שטח, תהיה
היכן שתהיה, מסוכנת עד למצב של "פתיחת הארץ בפניהם".

ומזה מובן איזה סוג 'תוקף' הוא, שמתעקשים בתקיפות על ירושלים אך לא על יהודה
ושומרון!

כשמדובר על הגנת עם ישראל כלל לא נוגע ש״אין מלך ואין סנהדרין":

לאחר-מכן החלה טענה נוספת:

פוסק הרמב"ם בהלכות מלכים⁶²⁸, שרק מלך (מלך על-פי דין - "מבית דוד") וסנהדרין
(סנהדרין של ע"א), בכוחם לשלוח יהודים לסכנה ולצוות עליהם לצאת למלחמה.

וכיון שכך, טוענים הם - מכיון שאנו נמצאים בגלות ואין מלך ואף לא סנהדרין (ונפלה
טענתם של אנשי ה"אתחלתא דגאולה"⁶²⁹, מאחר שגם לדעתם המצב כעת הוא אשר נמצאים
בגלות כה עמוקה, עד שבארץ הקודש ישנו פחד מאומות-העולם יותר מאשר בשאר
מדינות) - במילא אין מי שיכול להתיר גיוס הצבא לשם מלחמה, כיון שזה מעמיד בסכנת
פיקוח^-נפשות.

טענה זו חזקה היא מאוד, לכאורה, אך מתעלמים הם מהלכה מפורשת בשולחן-ערוך
הפוסקת שאם ישנו מקום בחוץ-לארץ והם באים אף על "קש ותבן" - צריכים לקחת נשק
ולצאת למלחמה! אשר פסק זה נאמר על חוץ^-לארץ (וכל-שכן בנוגע לארץ ישראל) ועל
הזמן^-הזה כאשר אין סנהדרין ואין מלך!

ועוד והוא העיקר: למרות שכבר מדורי דורות "אין מלך בישראל", עם כל הכוחות
והרשויות והזכויות והסמכויות שיש לסנהדרין ומלך, שזה יתחדש רק בעת ביאת המשיח,
אז יהיה "ואשיבה שופטיך כבראשונה"²⁶ עם כל הפרטים שבזה. וזאת, כדי שעם ישראל לא
יהיה הפקר - תמורת זאת ישנו "קהל" ו"שבעה טובי העיר", מנהיגי קהילות ומנהיגי
הקיבוץ בישראל שהם אכן לא יכולים להכריז על מלחמות ולבנות את המקדש, רחמנא-
ליצלן היה-לא-תהיה! זהו ענין למלכים שהיו בזמן המקדש ובעזרת-השם למשיח בן דוד,
כמפורט ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם" (כפי שנקראו הלכות אלו ברמב"ם קודם הצנזור).

אך כל זה הוא בנוגע לפתיחה ויציאה למלחמה. אך כשהמדובר הוא על הגנת עם
ישראל - כלל אין מקום לדין זה, אדרבה: היכן נשמע כדבר הזה, שיהודי צריך להשאר
הפקר ואין לו רשות לקחת משטרה שתגן עליו?! וכפי שרואים בפועל כיצד נהגו בכל
מקום, וכפי שזה גם עכשיו, וכאן בחוץ לארץ, שמשתדלים בכל הענינים להגן על נפשות
ישראל, על ממון ישראל, על שלום ישראל ועל מנוחת הנפש ומנוחת הגוף של יהודים, עד
שנפסק שבמצבים שכאלו החובה לדון ולפסוק. ואכן, בכמה-וכמה קהילות בדורות
הקודמים, "שבעה טובי העיר" דנו גם בדיני נפשות.

אז, נקטו בדין זה כלפי "מוסר" וכיוצא-בזה, כידוע בתשובות הרא"ש²⁷ שכך אירע
בזמנו, ודין זה נפסק גם בהלכות מוסרים ובהלכות מומרים (הלכה שאינה נפוצה בישראל
בגלל הצנזור). אך בנוגע לפיקוח-נפש כפשוטו כלל אין צורך להגיע להלכה זו! מעולם לא
עלה ולא יעלה על דעתו של אף-אחד שיוציאו פסק-דין הקובע שמאחר ואין עכשיו עכשיו
מלך וסנהדרין, לכן אסור לגייס יהודים שיעמדו בפתח השער של יהודה ושומרון בכדי
למנוע מטרוריסטים מלהיכנס לארץ ישראל - לא יתכן לומר דבר שכזה!!!

• 26) לשון הכתוב - ישעי' א, כו.

• 27) כלל יז ס"ו.

456

לקשר את מניעת הגנת הארץ להלכה זו הוא בלבול המוח - אין לכך כל שייכות, ואף
אין זה בגדר של "טענו חיטים והודה לו בשעורים", אלא זהו משחק עם פקוח-נפש של בני
ישראל, ומשחק עם ההלכה הפוסקת בבירור שהיכן שהיהודים רק נמצאים עליהם לפעול
על^-מנת להגן על מקומם. ואם הם מגיעים למסקנא שאין דרך אחרת להבטיח את ה"קש
ותבן" - הכרוך בפתיחת הארץ לפניהם - אלא בעזרת נשק - אזי דין הוא בשולחן-ערוך,
בזמן הזה, ואף בחוץ-לארץ, שמי שיש לו השפעה כלשהי - צריך הוא לדאוג שיקחו נשק
בשבת ויצאו להגן (וכשההלכה פוסקת שעליהם לקחת כלי-נשק, ודאי שמתכוונת היא
שהמצב הוא פיקוח-נפש, שאם-לא-כן, מדוע יש לאחוז בנשק?!).

התוצאה מהעדפת דעת מדינאים על דעת אנשי הצבא - אלפי קרבנות!

עד^-כדי^-כך, שכאשר כל זה לא הספיק - 'נפלו' על המצאה נוספת:

אמנם נכון הדבר אשר בדיוק כמו שבנוגע לעניני בריאות צריכים לשאול רופא, כך
בעניני בטחון צריכים לשאול את אנשי הבטחון, שאלו הם אנשי הצבא - אבל מאחר
שעכשיו נעשה שינוי שבמלחמה, ונצחון במלחמה תלוי לא רק בנשק אלא גם בנשיאת^-חן
בעיני אומות שונות, ובכדי לפעול נשיאת^-חן אצל האומות - שישלחו נשק וכסף - צריכים
להגיע לפוליטיקאים ולדיפלומטים, ואם-כן, טוענים הם, נוסף לכך שצריכים לשאול את
אנשי הצבא צריכים לשאול גם את הדיפלומטים כיצד לנהוג!

ונוקטים בדוגמא: כשם שבכדי שחולה יבריא - צריך הוא להיות בריא בכל האיברים
החיוניים שבהם תלויה הנשמה, וממילא - נוסף לכך שצריכים את דעתו של המומחה
באיבר בו הנשמה תלויה - הוא הלב, נזקקים גם לדעתו של המומחה בשאר האיברים בהם
הנשמה תלויה - וללא זאת, אין זו רפואה - כמו-כן, הסבירו, יש לנהוג במצב הנזכר-לעיל.

עזר הקב"ה שכלל לא צריכים להתווכח על תוצאותיה של שיטה זו, וכדלהלן:

 

כעת פירסמו את מספר הקרבנות, ה'-יקום-דמם, של מלחמת יום-הכיפורים - תוך
השוואה למספר הקרבנות הי"ד, שהיו בארץ

הקודש במלחמות הקודמות. ונוכחו לדעת אשר
הקרבנות שנפלו במלחמת יום-הכיפורים שווים במספרם לכל הקרבנות שהיו במלחמות
הקודמות.

כשמתבוננים מהו הטעם לכך על-פי הטבע - אמנם "הכל בידי שמים"²⁸, ו"אין אדם
נוקף אצבעו מלמטה אלא אם-כן מכריזין עליו מלמעלה"²⁹, אבל דין הוא בשולחן-ערוך
שכשישנה סיבה שחושבים שהיא יכולה להביא למחלה - אזי מכיון שחכמת הרפואה
אומרת שזוהי הסיבה למחלה, צריך לעשות כל התלוי בו בדרך הטבע על^-מנת לבטל את
הסיבה!

וכן הוא בנוגע למלחמות, שמוכרחים להתבונן מה היה בדרכי הטבע: כעת נתפרסם
הדו"ח הקובע שישנה נקודה עיקרית שהביאה לכך שפרצה מלחמה ובה היו קרבנות כבכל
המלחמות כולם. היו אז שני דעות: דעה אחת - של אנשי הצבא, שקבעו בבירור שאם יעשו
גיוס אפילו שעות ספורות לפני הזמן בו הערבים מתכננים את פרוץ המלחמה ויהיו מוכנים
- יתכן שזה יפחיד אותם, ומלכתחילה הם לא יפתחו מלחמה. ואפילו אם למרות זאת כן
יגיעו לידי מלחמה - יהיו מוכנים, וממילא יהיה מספר מועט של קרבנות.

לעומתם, היתה הדעה השניה - דעתם של הפוליטיקאים והדיפלומטים, שמוכרחים
להתחשב באומות^-העולם - כאשר אומות^-העולם ישמעו שמגייסים קודם שהתחילה
המלחמה, הם יהיו 'ברוגז'. נכון אמנם שהחשבון הצבאי הוא נכון - אבל זה נוגע רק לזמן
מאוחר יותר, לעומת ה"חסד לאומים" (ושכחו לסיים אשר "חסד לאומים - חטאת"³⁰) אשר
אליו נזקקים כעת (כאספקת נשק וכדומה) - אשר לכן דעתם היתה שלא יגייסו, ושיודיעו
לאומות^-העולם שלא מגייסים ולא מוכנים - ביודעם שזה יגיע לצד שכנגד!

לפועל, מלחמה זו גבתה קרבנות פי^-כמה מכפי שיכל להיות בדרך הטבע (כאמור,
למרות שהכל הוא מלמעלה ובהשגחה-פרטית, מכל-מקום, בכדי לדעת כיצד לנהוג בעתיד
מוכרחים גם לעשות את החשבון על-פי דרך הטבע) - שכל זה בא כתוצאה מכך שלא צייתו
לאנשי הצבא אלא התייחסו לדעת הפוליטיקאים, ועד שעכשיו אותם דיפלומטים ואותם
פוליטיקאים מודים שהיתה זו טעות מצידם, בכך שלא צייתו לאנשי הצבא!

ולכן, גם כעת, כשרוצים לשאול גם לדעתם של הדיפלומטים, יש להתבונן במה שאירע
במלחמת יום-הכיפורים, ולהיווכח: כאשר יצייתו רק לאנשי הצבא, יבטיחו בכך לדעת

• 28) ראה מגילה כה, א.

• 29) חולין ז, ב. ועוד.

• 30) משלי יד, לד.

458

כולם (אפילו לפי הפוליטיקאים והדיפלומטים) את הפיקוח-נפש העכשווי וגם, היה-לא-
תהיה, של מחר ומחרתיים. אבל כאשר ילכו לשמוע ל"דיפלומטים וסיעתם", אזי - (ואפשר
לומר כאן שזה גם לשיטתם בין אם הם אומרים זאת בפירוש ובין אם הם מעלימים זאת)
המצב הוא שרחמנא-ליצלן מעמידים בסכנת פיקוח-נפש עכשווית, היה-לא-תהיה,
עשיריות (ואינני רוצה לומר מספר גדול יותר של) יהודים - ובלשון ההלכה: "תפתח הארץ
לפניהם" - תוך הבהרה שאולי בעתיד הרחוק - ישארו ביחסים טובים עם ה"חסד לאומים"
שהוא "חטאת".

יהודים אשר הנהגתם בגלוי הינה על-פי השולחן-ערוך כלל אינם נצרכים להגיע ללימוד
לקח זה, מאחר שלהם יש את ההלכה האומרת שאפילו "קש ותבן" צריכים להבטיח,
מחשש "שמא תפתח הארץ לפניהם" - ולכן, שימצאו רב אחד ויחיד שיחתום את שמו על
פסק-דין המתיר להעמיד בסכנה מאות יהודים עכשיו, בכדי להבטיח יחסים טובים עם
ה"לאומים" - שזה כאמור, היפך ההלכה!

ואלו שמצד סיבות שונות ומשונות, אשר הנהגתם בגלוי אינה על-פי שולחן ערוך
(בהעלם ובפנימיות הנפש כל יהודי רוצה לנהוג ע"פ השולחן-ערוך כפי שפוסק הרמב"ם⁶³⁰)
והם מתנהגים לפי החשבונות המקובלים בשכל הפשוט ובקרב אומות-העולם - הרי אצלם
הכלל הראשון בתכסיסי מלחמה ובתכסיסי שלום הוא, שמוכרחים ללמוד מהעבר -
והלימוד הראשון שישנו מן העבר - היא המלחמה האחרונה (והלואי שזו אכן תהיה
המלחמה האחרונה בארץ הקודש, ובכל מקום בעולם) - מלחמת יום-הכיפורים.

ולימוד הלקח ברור הוא: כשמפחדים מלחץ ואיום שמחוץ לגבול ישראל, וכשנכנעים
לאיום, וכשלא מתחשבים בדיעה האחידה של כל אנשי הצבא, וכשמוסרים את הנפט -
מעמידים בסכנה בפועל את אנשי הצבא בישראל, ומגדילים את האפשרות למלחמה, היה-
לא-תהיה.

[ובאותו ענין]: וכשלא מיישבים את הגבול, זה משאיר פירצה, ש"פירצה קוראת לגנב"
- שכאן זה מתבצע בצורה ובפירצה הגרועה ביותר. בפרט, כאשר מכריזים ומודיעים שלאף
יהודי אין תוקף להתיישב שם אלא אם זה ילך כסדר ויהיו לו רשיונות.

- אתם רוצים שזה ילך כסדר?! תעשו ישיבה ענינית של אלו הצריכים להחליט בכך
שידונו בענין לגופו - מבלי להתחשב בענינים צדדים - ותחליטו האם צריכים ליישב את
הגבול או שמותר להשאיר גבול פרוץ. ואז - באם יחליטו שצריכים ליישב, אזי תיכף ומיד
יישבו את כל הגבול, ואז יהיה זה מעשה בפועל - שאין לחזור בו, ומזה יהיה ברור שיהודה
ושומרון שייכים ליהודים.

בדיבור, אמנם אומרים שמותר ליהודים להתיישב שם, אך מיד מוסיפים (ומקיימים זאת
בפועל) שלא יתנו ליהודים להתיישב שם, אלא אם-כן תהיה להם תכנית מסודרת ורשיון,
שלזה צריכים ישיבה ו'ועדות', זמן וכסף.

והצד השני רואה, שבדיבור אומרים כל מיני דיבורים טובים ובפועל עושים להיפך -
בדיוק כפי שאמרו בכל התוקף על אל^-עריש, אבו^-רודס, ו(עכשיו) על הנפט שלא יחזירו
אותם ובפועל מסרו את זה. ולא זו בלבד, אלא אף עושים מכך שמחה והישג ומרמים
יהודים שאין זו נסיגה ונפילה רחמנא-ליצלן, אלא נצחון ו(כפי שכעת קוראים לזה) נצחון
דיפלומטי! מה פירושה של בריה זו אינני יודע - אבל כך קראו לזה. מה מוסיף 'נצחון
דיפלומטי' איני יודע - בעבר זה לא הועיל במאומה, ולעומת זאת היכן שעמדו בתוקף,
יצאו מכך עם מעשה בפועל.

שוללים את משכורתיהם של מלמדים חבדיי״ם - כתגובה למחאתי גגד מסירת שטחים!

למרות שזוהי מחאת יחיד - אך כיון שהיא במעמד כמה מישראל, זה בודאי ישמע דרך
הטלפון לכמה מקומות, וכיון ששומעים זאת - במילא הדבר הראשון שעושים לי, הוא:
מאחר וישנם מלמדים שצריכים לקבל משכורת, וממילא צריכים להגיע לעזרה ותמיכות
שונות - אזי פעלו שהמלמדים יקבלו בקשיים את המשכורת, או רק חלק מהמשכורת, בגלל
שאני מוחה שלא ימסרו אף שעל לערבים.

מצב זה הוא "יורד לחייו"! אשר "יורד לחייו של חבירו" הוא מהדברים החמורים
ביותר עליהם מדובר בשו"ע. ולא מתביישים - למרות שיודעים שידיעה זו תגיע לכאן -
לקחת את הכסף שאפילו הבלתי^-אוהב כבר הסכים שצריכים למסור ולהוריד ממנו עוד
יותר, אף שיודעים שזה מיועד לפרנסתו של מלמד.

- אינני זקוק, רחמנא-ליצלן, למתנת בשר-ודם שלהם היה-לא-תהיה, אבל כיון
שהמלמד שנמצא בארץ^-הקודש זקוק לזה, במילא אין לי ברירה ואני מוכרח לבקש לזכות
יהודים (כפי שאני יפרש זאת) בהחזקת המלמד עם הראש^-ישיבה הלומדים עם יהודים
תורה ביראת^-שמים, ודואגים שיגדלו יהודים כאלה שיש להם חיבת הארץ, חיבת התורה,
חיבת הקדוש-ברוך-הוא וחיבת כל בני ישראל. ויחד עם זה מחנכים אותו שאין לפחד
מהגויישקייט ואסור לוותר בשום מקרה, וכאשר מגיעים ואומרים לו, תקבל כסף אבל אל
תתנהג כפי שנראה לך - אומר הוא: פרנסה מגיעה מהקב"ה, והקב"ה זיכה יהודי שני
שיהיה השליח, במילא הוא זה שמחלק את הקופה, אך הוא לא התמנה רחמנא-ליצלן,
להוציא מהקופה כסף ששייך למלמד או לראש-ישיבה.

והטעם לזה שהוא מוציא את הכסף המיועד לפרנסת המלמדים הוא, מאחר שהם לא
מסכימים עם פעולותיו של זה שיושב על הכסא, האחראי לחלוקת הכסף, מאחר והוא מנצל
את הכסא כדי למסור ריבוי ילדים יהודיים לחינוך של היפך התורה, על^-מנת לקבל ריבוי
ילדים בחינוך הכשר.

״כל המרחם על האכזרים (ערבים) - סופו שמתאכזר לרחמגים (מלמדי תשב״ר)"!

בכך הוא מיישם את הכלל הנאמר במדרש⁶³¹ אשר "כל המרחם על אכזרים סופו מתאכזר
על רחמנים"; מתיר הוא למסור שטחים שיהודים כבשו במסירות נפש על-ידי נס גלוי -
שטחים המגינים על הארץ (היפך מפתיחת הארץ לפניהם) - אשר בכך הוא מרחם על
האכזרים, וזה גורם לו להתאכזר על אלו שהתורה ציוותה לרחם עליהם - ולמנוע מהם כסף.

ועושים זאת לכתחילה: הראשון מחסיר מהמלמדים כמה שיותר כסף - כיון שיש להם
שייכות לזה⁶³² שטוען וזועק שצריכים להתנהג באופן של "ואולך אתכם קוממיות"⁶³³ ולא
לפתוח את ארץ ישראל לפניהם. לאחר מכן מגיע השני ופוקד להפחית עוד כיון שלא
הפחיתו מספיק - למרות שהוא יודע שזה נוגע למלמד ולראש^-ישיבה או למורה שלומדת
עם הילדים תורת ה', אהבת ה', יראת ה', ואהבת ישראל, יחד עם כל הדברים שתורתינו
מלמדת אותנו. ועוד יותר: מטרתו היא לכאורה, לגרום לי להפסיק לדבר על-כך, אך הוא
עושה זאת למרות שהוא יודע שזה כלל לא יפעל עלי, ובמילא הוא לא יפעל כלום במניעת
הכסף. מנין הוא יודע שאני לא מפחד מכך - כיון שאין זו הפעם הראשונה שזה אירע, אבל
מעולם עוד לא היה כל-כך בגלוי כפי שהיה בפעם האחרונה ומעולם זה לא היה קשור כל-
כך אחד בשני.

וכאמור לעיל: אם מצד פיקוח-נפש יש למסור את יהודה ושומרון - הרי שזה נהיה דין
בתורה. ואם-כן יש למסור גם את ירושלים העתיקה, כולל הכותל המערבי והר הבית!!!

והקשר (בין מניעת הכסף לדיבורים על שלימות הארץ) הוא כה גלוי, עד כדי כך שיתכן
שלפחות מחאה זו תועיל לענין זה, כיון שסוף-כל-סוף יתגלה מי עשה את השלב הראשון,
השלב השני, והשלב השלישי. ומכאן ולהבא תהיה הנהגה אחרת, שאז יהיה למלמד
ולראש-ישיבה (אמנם לא בהרחבה, אך על-כל-פנים) יותר ממה שיש להם כעת.

או - אם לא תהיה להם הזכות לכך - ימצא הקדוש-ברוך-הוא גבאים אחרים שעל ידם
יקבלו הם את פרנסתם. חס-ושלום שהקב"ה ישאיר את פרנסתם בידי אלו שרוצים לנצל
זאת לענינים האמורים לעיל.

והנני מדגיש שוב: לא הזכרתי שמות ומפלגות, ואם אחר-כך יהיו כאלו שיאמרו -
שרמזתי לזה, והתכוונתי לפלוני, אזי ישנו מעשה מה'צמח-צדק', שאמר על עצמו שהוא
כמו 'עושה כובעים', שעושה מספר כובעים, ולכל אחד מידה שונה. וכשמגיע פלוני ומודד
כובעים שונים ומוצא את הכובע שנעשה לפי מידת ראשו - קונה הוא כובע זה. וסיים
הצמח-צדק: ואכן אליו אני מתכוון!

למי אני מתכוון - אין זה נוגע. אילו הייתי רוצה לגלות - לא הייתי זקוק שיעשו לי
טובה, והייתי אומר את שמו של האיש עליו דיברתי.

ובנוגע לעניננו: מלבד הענין של "יורד לחיי חבירו" - מדובר כאן על ענין כללי, כאמור
לעיל, שביום השישי ("יום אידיהם") האחרון מסרו - בבזיון גדול - את המקום שעליו עד
לפני זמן טענו ש'ישארו שם לעד ולעולמי עולמים' - ועוד ידם נטויה, ומתכננים כבר את
מה שיחזירו בשלב שני - היה-לא-תהיה.

ולאחר-מכן נוסעים מתוך הילולא וחינגא מקצה הארץ ועד קצהו ומצווים לשמוח -
אמנם כתוב "אל תתגרה בגוי קטן"⁶³⁴ וודאי ב"גוי גדול", ולכן יש לנהוג ב'גינוני מלכות' -
אבל אסור לרמות חולה ולומר לו שמחלתו היא סימן של בריאות, מכיון שאז הוא לא יחפש
רופאים, כיון שיחשוב שהוא בריא!

ולא מסתפקים בזה אלא עושים זאת באופן של "אכלתי ואוכל עוד" - למרות שיודעים
את דעתם של מומחי הצבא, שהם המומחים היחידים לעניני בטחון - בפרט לאחר מה
שאירע במלחמת-יום-הכיפורים.

על-דרך-זה יודעים שכשמדובר על פסק-דין בתורה צריכים לשאול מי שאינו משוחד,
לא אצל זה שמחלק את הכסף - לא הוא זה שיהיה נאמן לתאר את השאלה, מאחר שהוא
ינסח את השאלה באופן הפוך מהמציאות, כך שההלכה שתתקבל תהיה היפך המציאות,
ולמרות זאת הוא אומר שזוהי המציאות, כפי שהוא בנידון-דידן:

השוחד גרם שתמורת הפסיקה שמסירת שטחים תוביל לפקו״נ - פסקו ההיפך!

תיארו את המצב ואמרו שמצד פיקוח-נפש - הדוחה את התורה כולה - צריכים למסור
את יהודה ושומרון וחלקים משאר ארץ^-ישראל, בה-בשעה שהמצב בפועל הפוך לגמרי:
הפיקוח^-נפש הוא, והכל (אף הפוליטיקאים) מודים בזה - אם לא תהיה הגנה ליהודים, ועל-
ידי מסירת שטחים (שהם טוענים שיש למוסרם מצד פיקוח-נפש) לא תהיה כל הגנה, ולכן
אף^-על^-פי שאין מלך ואין סנהדרין - ישנו חיוב על כל יהודי לנהוג באופן של "ונשמרתם
מאוד לנפשותיכם"⁶³⁵, עד שישנו דין⁶³⁶ "אל תעמוד במקום סכנה" - אפילו הסכנה הקלה
ביותר. ולכן, בכל מקום בו נמצא אף יהודי אחד, או קיבוץ יהודים - ישנו חיוב להגן, ועל-
ידי אלו שיכולים ויודעים להגן על^-פי דרכי הטבע.

וזאת אפשר לעשות רק אם השטחים בידינו מאחר ואם מוסרים את השטחים - תפתח
הארץ לפניהם, שאז יהיה מצב של פיקוח-נפש.

ויהי רצון, שהמחאה תועיל שעל^-כל^-פנים יצאו ידי^-חובה בענינים של הנסיגה והנפילה
שהיו עד עתה. ובאם יסתפקו בזה, זה יכריח שיתקנו גם את הנסיגות והנפילות שנעשו עד
עתה.

ולמרמים שזהו כבר אבוד, במילא מה יכולים לעשות? - להוי ידוע, שחיים בעולם כזה
אשר בו אין שום דבר אבוד³⁸! וגם בענינים גשמיים: כשיעמדו בתוקף - יקבלו בחזרה את
כל מה ששייך ליהודים על^-פי תורה, בדרכי נועם ובדרכי שלום, ובדרכים המותרים בזמן
הגלות - אשר אז אמנם אין מלך ואין סנהדרין בישראל עם כל הפרטים, אבל ישנם "שבעה
טובי העיר" עם הפסקי^-דינים שבשולחן ערוך - "התורה הזו לא תהא מוחלפת" - בין
בחוץ^-לארץ ובין בארץ ישראל.

וזו תהיה ההכנה הקרובה "שתהיו עמלים בתורה"³⁹ - שיתחילו מיד מהתוועדות זו
לפעול שיהיה "עמלים בתורה" - כל אחד בנוגע לעצמו. בפרט בנוגע לילדים עליהם נאמר⁴⁰
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם" - שיהיה זה באופן
של "להשבית" - ביטול בו כלל לא יצטרכו להגיע לידי ענינים בלתי^-רצויים, אלא מספיק
שיאחזו בנשק, וכלל לא יצטרכו להשתמש בו,

ויהיה "ונתתי שלום בארץ"²¹: "בארץ" - ארץ הקודש, "ונתתי שלום" - בכל מקום בו
יהודים נמצאים, בתכלית השלום שיכול להיות בימי הגלות. שגם בהיות בני ישראל
במצרים - שיא הגלות והחושך, גם אז "לכל בני ישראל היה אור במושבותם"⁴¹, ואזי תהיה
זו הכנה קרובה כפי שהיה אז אשר מיד כמה ימים לאחרי^-זה היה "ובני ישראל יוצאים ביד
רמה"⁴², ו"כימי צאתך מארץ מצרים - אראנו נפלאות"⁴³, בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו
ויוליכנו קוממיות לארצנו.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת במדבר, מברכים-החודש וערב-ראש-חודש סיון, תשל"ט)

• 38) על-דרך המובא ב'יום יום' י"ד אייר: "ענינו של פסח שני - אין מצב אבוד ('ניטא קיין פארפאלען'), תמיד אפשר לתקן ולהשלים.

• 39) ראה רש"י בחוקותי כו, ג.

• 40) תהלים ח, ג.

• 41) בא י, כג.

• 42) בשלח יד, ח.

• 43) מיכה ז, ט.

464

תמורת שוחד הוא מוכן להכניס יהודים למצב של פיקוח נפש!

כשם שישנו הענין של "מצוה גוררת מצוה"¹ - כך יכול להיות בדיוק להיפך, וכדלהלן:

אותו אחד שמכר את חינוכם של 80% מילדי ישראל עבור חינוכם של 20% מילדי

ישראל - נתדרדר הלאה וסוחב יהודים למצב
של פיקוח-נפש! - הוא גורם שיתקיים מצב של
"תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם"^{637 638} היה-לא-
תהיה! - הוא מסלף את העובדות, ביודעו
שבספרו עובדות שקריות אלו נהיה מצב של "תהא

 

וכל -זאת, היות והוא משוחד!!!

ומאחר שהוא משוחד - אזי מוצא הוא לנכון גם לפתות ולהסית אחרים, שיסכימו
למסירת שטחים, מאחר שכל רצונו הוא למצוא-חן בעיני אותם אלה הנותנים לו את הכסף.

והעצה להתגבר על כל המלעיגים והמשוחדים הללו: ישנו פסק-דין ברור בתחילת
השולחן-ערוך האומר ליהודי "אל יבוש מפני המלעיגים". וכאשר רואים יהודי 'משוחד' -
אומרים לו בשקט: ראה כמה רחמנות עליך, ובאיזה "שאול תחתית" הנך נמצא, עד שאתה
סוחב יהודים למצב וודאי של פיקוח-נפש!

ועל-ידי ההוספה בעניני קדושה - יתבטל ה"עוצו עצה" וה"דברו דבר"⁶³⁹! - יתבטל כל
מה שהחליטו על יסוד דבריו של אותו יהודי, שבהיותו משוחד סיפר עובדות שקריות
שגרמו להם לחשוב שההלכה מתירה מסירת שטחים!

ולכן, תמורת הדרך שהוא הולך (ההיפך מ"מצוה גוררת מצוה") - יש להוסיף ב"וילכו
מחיל אל חיל"⁶⁴⁰, בדרכי נועם ובדרכי שלום, וזה יביא שיהיה ה"עוצו עצה ותופר דברו דבר
ולא יקום כי עמנו א-ל".

(מעובד ע״פ שיחת יום ב' דחג-השבועות תשל״ט)

לשם מה על מצרים לפתוח במלחמה, אם היא יכולה לקבל את השטחים גם בלי זה?!

בכדי להקל על הנסיון שישנו בעקבות לחץ - הראה הקב"ה כבר שלוש פעמים בהם
ניסו לילך בדרך זו של כניעה ללחצים, ובכל פעם הכניעה ללחץ הביאה ללחץ גדול יותר,
והוצרכו לוותר - וכפי שנכתב¹ ("מצוה גוררת מצוה" ו)"עבירה גוררת עבירה" - למרות
זאת, לא מתחשבים אפילו עם השכל וההגיון הפשוט שהראה לאן הגיעו בעקבות הנהגה זו,
וממשיכים הלאה לקפוץ אל האש, היה-לא-תהיה.

אך מכיון שזה קשור בפיקוח^-נפש של כמה^-וכמה מבני ישראל, הקב"ה לא יאפשר
שימסרו את^-זה, ויפתחו חס-ושלום את הארץ לפניהם, רחמנא-ליצלן!

אלא שכאן מגיע ה"קלוגינער" (=חכם. היצר-הרע) ומתחיל להתווכח: היתכן? הרי
ישנה "דעת הרבים", ודעת הרבים צועקת שזהו שלום!

הרי זוהי הצעקה, שאיזה מין שלום זה?! 'שלום' פירושו שישנם שני צדדים - העושים
שלום ביניהם. אך כאשר צד אחד הוא המושל ושולט, הדורש ומקבל, ואילו לצד השני אין
כלל דיעה משל עצמו [זוהי רק שאלה של זמן: ביום ראשון הוא מוסר חלק אחד, ביום שני
- חלק נוסף, ומוסיף למסור ביום השלישי] והוא רק נותן ומציית, והדעה היחידה שיש לו
היא, שמרשים לו למחות בדיבור לשעה^-קלה עד שתגיע הישיבה השניה - בה יופעל עוד
לחץ ויוותרו על עוד ענינים - באופן כזה אין שלום כלל בין שתי צדדים, אלא אלו הם שני
צדדים אשר האחד לוקח והשני - ממנו לוקחים.

אין צורך לחפש דברים נסתרים, בכדי לשער לאן מובילות 'לקיחות' אלו ומה חושב
הצד השני ב'מחשבותיו'. לכל אחד מהצד השני ישנו 'דובר' האומר בגלוי את מה שהצד
שלו חושב. אלא מה: לשם-מה צריך הוא להיות דובר כאשר הוא יכול לקבל את הכל ללא
מלחמות אלא בצורה בה זורקים לו את^-זה לתוך הידיים - במילא חוסך הוא את כל
הטירחא של "ישא גוי אל גוי חרב"², להתכונן למלחמה - כאשר הוא יכול לקבל זאת ללא
מלחמה.

• 1) אבות פ"ד מ"ב.

• 2) לשון הכתוב - ישעי' טו, ד.

466

ואכן, רואים בפועל מה קורה כשפוחדים - 'לקיחות' אלו. ולאידך, כשלא פוחדים - רק
מצליחים, שזוהי הסיבה לכך שבכל המלחמות, ניצחה ישראל. מכיון שבשעת מלחמה הם
איבדו את הפחד מהגויים. בעומק יותר: כל זה שהוא בכלל לוחם, זה בגלל שהוא איבד את
הפחד - ולכן ה"ירא ורך הלבב" - "ילך וישוב לביתו"⁶⁴¹ - ובשעה שהתנהלה מלחמה, כיון
שלא היתה ברירה אלא לנהל מלחמה, עמדו במצב של "ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר"⁶⁴²,
ואבד הפחד מעמי הארץ, וקויים מיד ש"ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך"⁶⁴³ - ולא רק
"להצילך", אלא גם "ולתת אויבך לפניך" - שלכן אין זה פלא שבכל המלחמות ואפילו
במלחמה - שפרצה ביום-הכיפורים ונקראת על-שמו - שהחלה תוך מחדל מבהיל של
ישראל - היה נצחון מלא של היהודים.

חוזרים על אותם טעויות שאירעו במלחמת יום כיפור...

אודות מלחמה זו, התפרסם עכשיו מה היה: ימים ספורים קודם המלחמה הגיעו ידיעות
שהצד השני (=מצרים וסוריה) עורך גיוס כללי, ולמרות זאת לא אישרו לגייס את הכוחות
שאמורים להגן על ארץ ישראל, עד כדי^-כך שבערב היום-הקדוש היתה ידיעה ברורה שאם
לא ירתיעו אותם - המלחמה תחל ביום-הכיפורים.

בעצם היום הקדוש עשו אסיפה. מומחי הבטחון העידו ואמרו בפירוש שאם רוצים
למנוע את המלחמה ולחסוך בקרבנות, הדרך היחידה היא שיגייסו את הכוחות מיד ואף
יפרסמו ויודיעו שמגייסים - בלי להתחשב באלו שהם "הירא ורך הלבב" [שסיבת היותם
כאלה, מכיון שיש להם פחד בגופם ובנפשם מהגוי שבקרבם, במילא יש להם פחד גם
מהגויים]. המסקנא מהאסיפה היתה: לא רק שלא יגייסו, אלא אף יודיעו ויפרסמו שלא
מגייסים, כדי שיהיה להם שם טוב בקרב אומות-העולם.

ובשעת מעשה טענו המומחים: הרי זה יעלה לנו בקרבנות רבים, כיון שלא תיתכן
מלחמה ללא קרבנות (חוץ מהמלחמה של משה רבינו עליה נאמר⁶⁴⁴ "ולא נפקד ממנו איש",
שיותר לא יהיו מלחמות באופן כזה עד ביאת משיח צדקנו) - אך גם טענה זו לא הועילה.
יודעים מי הצביע בעד אי^-גיוס, ובאסיפה זו עצמה גבו עדות מאנשי^-הצבא שאמרו, שמפני
מצב הבטחון מוכרחים לגייס, באם רוצים לחסוך קרבנות!

 

בפועל עשו ההיפך מפסק^-דין שבשולחן ערוך, הפוסק שבמצב שכזה מוכרחים לציית
לאנשי הבטחון [והחובה לציית להם היא רק כשהם מדברים מצד הענין של הבטחון, ולא
כפי שאמרו בסיום האסיפה שבאם פלונית בת פלונית⁶⁴⁵ תגיד שמצד טעמים מדיניים אין
לגייס, הוא יסכים איתה, משום שאז יוצא הוא מגדר 'איש בטחון' ונעשה 'מדינאי' - ואז אין
לו שום זכות להביע דעה בעניני פיקוח^-נפש

הקשורים בבטחון], אלא עשו כפסק המדינאים,
ומלחמה זו גבתה קרבנות, רחמנא-ליצלן, יותר ממה שהיו בכל המלחמות קודם לכן!

ועכשיו, לאחר שהתפרסם כל מה שקרה אז - חוזר שוב אותו מעמד ומצב היה-לא-
תהיה: אנשי הבטחון אומרים בבירור - לא פעם ולא פעמיים, אלא כמה וכמה פעמים -
שאם לא יעמדו בתקיפות על^-כך שלא ימסרו שטחים, שטח זה ושטח אחר, וכן את
השטחים שלוקחים מהם נפט - להוי ידוע שמעמידים בסכנת פיקוח^-נפש, היה-לא-תהיה,
כמה-וכמה מבני ובנות ישראל!

ומה עושים כתגובה לזה: בדיוק מה שעשו במלחמת יום-הכיפורים. אז, היו כאלה
שהזהירו שאם לא יגייסו תהיה מלחמה, ואסור לאפשר זאת - אזי העבירו אותם
ממשרותיהם ושלחו אותם, בכדי שלא יישמע קול מחאה. ואף עכשיו עושים זאת (יכולים
כבר לספר על^-כך, כיון שלמרות שהתחכמו ולא נתנו להדפיס זאת בארץ הקודש - הדפיסו
זאת במקומות אחרים עד שהגיעה הידיעה גם לארץ הקודש): אלו שמוחים ואומרים
שאסור למכור את הנפט (ועל-כל-פנים "מאי דהוה הוה") ואסור למסור שטחים - חלק
מהם הוזהרו, והאזהרה הועילה והם שותקים. ואותם אלה שהוזהרו והאזהרה לא הועילה -
הורידו אותם מכסאותיהם, ועל-כל-פנים הורידו אותו מדרגתם לדרגה חשובה פחות.

ומרמים את עצמם - ובמילא גם יכולים לרמות את השני - שאם ימסרו יפחת הלחץ,
אלא שמתחננים שזה יעשה לאט לאט - אך בפועל רואים שאצלם כלום לא סגור ויכולים
לדון על הכל - גם דברים שיום קודם היו בבחינת "יהרג ואל יעבור" - עתה כבר מוכנים
לוותר על-זה או לנהל על-כך משא-ומתן.

כניעה ללחץ - מובילה ללחץ נוסף, ולבסוף - למלחמה!

כפי שראינו זאת בתחילה בנוגע לסיני, לאחר-מכן בנוגע לנפט ואף בנוגע לאש"ף, ואין
לשער לאן יתגלגלו הדברים, רחמנא ליצלן. ואף כשמראים מלמעלה לאן מובילים הדברים,
ממשיכים באותה שיטה של ויתורים - שהראו ב'פורמט' קטן לאן מובילה הנהגה זו של
כניעה ללחץ: אפילו באותם מקומות בהם נמצאים, לכאורה, בשיא התוקף - ישנו מרד
כלפי המשטרה והצבא. בינתיים המרד מתנהל ומגיע מכיוונם של יחידים היושבים למעלה,
ואף חשבו לנהל נגדם משפט, אך בפועל פחדו וביטלו את המשפט תוך שהם מנמקים
בסיבות שונות ומשונות, בחשבם שמכיון שזה לא יודפס בעיתונים לא ידעו מהי הסיבה
האמיתית, שהסיבה האמיתית היא: הלחץ מחוץ-לארץ!

אין להם את התוקף לומר לעצמם שכל לחץ מזמין לחץ נוסף, והכניעה ללחץ היא לא
הדרך שעל ידה ישארו שני צדדים (או אפילו שני 'צדדים', שאחד לוקח ואחד נותן) אלא זו
דרך - רחמנא-ליצלן היה-לא-תהיה - שהצד השני (בראותו את הכניעה) מכריז עליה
בפירוש - מלחמה!

הנזכר-לעיל הוא משחק עם פיקוח^-נפש! מאחר ששיטה זו נוסתה כבר שלוש פעמים
ויותר, ובכל פעם התוצאות מכך היו נסיגה אחר נסיגה - נפילה אחר נפילה. ולמרות זאת,
מתעקשים להתנהג גם הלאה בשיטה זו. משלים את^-עצמם שזו הדרך שתוביל לשלום,
מבלי לראות את הכיוון היחידי שאליו יכולה להוביל דרך זו.

ומבלי הבט על-כך שהמחליטים שמעו ל'מדינאים' ולא לאלו שטענו ש"פיקוח^-נפש
דוחה הכל" - גם את הפחד מפני גוי כביכול, ובכך הלכו נגד תורתו והיפך רצונו - הנה,
מבלי הבט על כך - במלחמה הבאה, נתן הקב"ה ברחמיו וחסדיו נצחון גדול. וגם מאז
הנצחון הולכים בכיוון אחד: מסירת עוד שטח, עוד ענין ועוד חשיבות, כל זאת כתוצאה
מהלחץ - לו נכנעים כיון שזקוקים ל״חסד לאומים" שהוא "חטאת"⁸, ולו לא היו נכנעים
הרי שאז היה הגוי מתרגז.

ומלבד זאת שפיקוח-נפש דוחה גם את ה"אל תתגרה בגוי"⁹, הנה זה הלחץ הוא "קול
עלה נדף" בלבד, כיון שזקוקים הם יותר לארץ ישראל ולדרים בה מאשר זקוקים הם
לאויביה.

ואכן, אלו שעמדו ועומדים בתוקף אפילו על דבר של מה^-בכך, בוושינגטון או בלונדון
- וויתרו להם. ואילו כאשר נשארו באותה הנהגה המדוברת לעיל - כניעה ללחץ, ובפרט -
שמסרו בפועל בתמורה לדיבורים וחתימה על פיסות נייר, ואף עשו סעודה וריקודים
ברחובות - רואים לאן זה הוביל.

הלוואי שיספיק מה שהיה עד עתה, ושינהגו לפי "היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים"
¹⁰ - הנהגה על^-פי פסק^-דין ברור בשולחן ערוך האוסר לפתוח את הארץ לפניהם, אפילו
כשהם באים רק על "תבן וקש" - שזוהי הדרך היחידה ל"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין
מחריד"¹¹, ולא יצטרכו כלל להגיע לכל הענינים שהם היפך השכל כמדובר, ואין להאריך
בדבר המצער.

בעניני פקו״ג; רב אינו יכול להמתין שישאלו אותו היות ו״הנשאל - מגונה"!

ישנם הטוענים: מה הענין לצעוק ולמחות כאשר בין-כה לא יצייתו לפסק. ובמיוחד,
שמחליטי ההחלטות כלל לא באים לשאול בנושא זה. אי-לכך, טוענים הם, למרות שזהו
דין ברור בשולחן ערוך, אבל מכיון שלא שואלים אותו (ואפילו באם ישאלו אותו מי יודע
האם אכן יצייתו לפסקו) - אם-כן מדוע צריך הוא לדחוף ראש קר בנושא חם?!

המענה לכך הוא: כאשר מדובר אודות פיקוח-נפש - נפסק בהלכות שבת¹², ש"הנשאל
מגונה" (כלומר, שרב הממתין שיבואו לשואלו אודות נושא של פיקוח-נפש וקודם-לכן לא
פוסק-דין בדבר - הרי הוא "מגונה"). והטעם להיותו "מגונה" הוא, שכיצד יתכן מצב בו

• 8) משלי יד, לד.

• 9) ראה פסחים קיג, א.

• 10) ואתחנן מד, ו.

• 11) בחוקותי כו, ו.

• 12) סשכ"ח ס"ב.

470

ימתין עד שיבואו לשאול?! אלו שיודעים את הפסק-דין, ויודעים שמדובר על פיקוח-נפש
- אסור להם לחכות עד שיבואו לשאול אותם, אלא הם מוכרחים להכריז ולפרסם את
הפסק^-דין - "גלוי לעין כל" בצורה הברורה והמפורשת ביותר: שצריכים לעמוד מולם עם
כל הנשק!

ובאם עומדים על פסק-דין זה, ישנה ההבטחה (אמנם בכדי לקיים פסק^-דין אין צריכים
שום הבטחה, מאחר שעושים זאת כיון שכך ציוה הקב"ה - אבל על^-זה, יש גם הבטחה)
שכלל לא יצטרכו להגיע למלחמה, וכפי שנאמר⁶⁴⁶ "הבא להורגך השכם להורגו" - שכאשר
ישנו ה"השכם" כלל לא צריכים להגיע "להרגו" בפועל, כיון שה"השכם" מטיל אימה
ופחד, ומלכתחילה לא מגיעים למלחמה. ואז נשארים בידינו כל השטחים.

׳חיבת הארץ׳: מסירות נפש בפועל להתיישב בארץ ישראל!

בפרשתינו (פרשת פנחס) מצינו דבר נפלא המשמש כראיה לכך שכאשר ישנו אפילו
יהודי אחד שצועק וכולם שותקים - זה עוזר:

בעת אירוע המרגלים (המסופר בפרשת שלח⁶⁴⁷) כל העדה יחד עם המרגלים - להוציא
מיעוט שבמיעוט ובהם כלב, יהושע ומשה רבינו - צעקו פה^-אחד אשר בארץ ישנם "ערים
גדולות ובצורות", ו"אנשי מדות" ובכך פסקו על עצמם ש"ונהי בעינינו כחגבים".

והנה, בפרשתנו מסופר שבשעת מעשה היו כאלו - נשים (בנות צלפחד) - שחיבבו את
הארץ, ולא הסתפקו באמרם שצריכים לילך לשם - "עלה נעלה וירשנו אותה" - כפי שכלב
ויהושע אמרו אלא אף תבעו - "תנה לנו אחוזה"⁶⁴⁸ - רצוננו לעשות מהארץ שתהיה ארץ
הקודש, ענין של נחלה ואחוזה, שעל "נחלה" נפעל הענין של "ירושה שאין לה הפסק"⁶⁴⁹,
שנמצאת היא ללא הפסק במצב אשר "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה
ועד אחרית שנה"⁶⁵⁰ [תביעת נשי ישראל זו מסופרת אמנם בפרשת פנחס, אך מדרשי חז"ל
המובאים בפרש"י על-אתר⁶⁵¹ מפרשים שתביעה זו התבצעה בעת אירוע המרגלים]. ונגד
טענת המרגלים - הם לא טענו שיש לעלות לארץ מאחר שבני-ישראל הם יותר בכמות
מהשבעה עממין שבארץ כנען, אלא אמרו שיש לדעת ש"ה' אתנו" ובמילא "סר צילם
מעליהם", ולכן "עלה נעלה וירשנו אותה".

וכאשר יהודי רוצה שארץ^-ישראל תהיה שלו - כיון שזו "ארץ אשר . . תמיד עיני ה'
אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" ואומר זאת בגלוי ומתנהג כן בפועל -
"המעשה הוא העיקר"⁶⁵² - אזי נפעל "וחיו מן האנשים ההם", כמדובר לעיל בארוכה,

שסוף-כל-סוף גם למרגלים יש חלק לעולם-הבא⁶⁵³. וכל זה בא בזכותם של המתנהגים

באופן זה - על-ידי פעולתם ועל-ידי פעולת המסירות-נפש (כהנהגתו של בעל המאסר
והגאולה [כ"ק אדמו"ר הריי"צ]) וגם על-ידי הפעולה (וכידוע פתגם הצמח^-צדק⁶⁵⁴ שיהודי
צריך) "לעשות כאן ארץ^-ישראל", היכן שהוא רק נמצא.

וכשהולכים עם שלימות התורה - זה נעשה הכנה קרובה לכבוש את ארץ ישראל
בשלימותה, כיון ששלימות התורה תובעת שלא ימסרו אף שעל ואף טפח שיכול לפתוח את
הארץ לפניהם - וממילא יש בידינו את ארץ ישראל לגבולותיה. ומכיון ש"וראו כל עמי
הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"⁶⁵⁵, ממילא נהיה "ונתתי שלום בארץ". ואז גם נפעל
"ושכבתם ואין מחריד" שזה קשור עם "ואולך אתכם קוממיות".

זוהי חיבת הארץ האמיתית - לא הרצאת נאום יפה, כשלאחר-מכן, בו^-ביום או למחרתו
- לוקח הוא חלק מארץ-ישראל ומוסר אותו לאינם יהודים, היפך הדין שנפסק בתורת
ישראל, וזאת מלבד שזהו ענין ברור של פיקוח-נפש - ואין לזה כל שייכות ל"לא תחנם"⁶⁵⁶
אלא הלכה מהלכות פיקוח-נפש התקיפה גם בחוץ-לארץ.

ובפיקוח^-נפש אסור לאף אחד לשתוק, כיון ש"הנשאל מגונה ושופך דמים". ולכן, דבר
ברור הוא שכשם שלא יכולים להתנהג כ"ונהי בעינינו כחגבים" כשמדובר בין יהודים

 

לאינם־יהודים, כך הוא גם כאשר ישנה ההכרעה בין הנהגה על-פי שולחן ערוך [ובמקרה
זה: דעת אנשי הבטחון], ובין ההנהגה שאם ה'מדינאים' יאמרו ההיפך, יצייתו להם על
חשבון פיקוח הנפש של השני, היה-לא-תהיה - שגם בזה אסור להתנהג באופן של "ונהי
בעינינו כחגבים" כלפי אלו שלא רוצים לנהוג על-פי שולחן ערוך. ומכיון ש"ה' אתנו",
ו"דבר ה' זו הלכה"⁶⁵⁷ - כפי שפוסק השולחן ערוך, ודאי ש"דבר אלוקינו יקום לעד"⁶⁵⁸,
שהתורה תנצח. וכפי שנאמר בירושלמי⁶⁵⁹ על-הפסוק⁶⁶⁰ "לאל גומר עלי" - שאם רב פוסק
על^-פי שולחן ערוך הדורש את שינוי מציאות
העולם - או-אז המציאות בעולם משתנית.

. . יהי רצון, שלכל-הפחות ילמדו מה"נשים
כשרות שבישראל" ה"מחבבות את הארץ"¹⁸,
המחבבות את השולחן-ערוך, המתנהגות להיפך
מ"ונהי בעינינו כחגבים", והן אלו שכבשו את
חברון.

ויהי-רצון ש"דבר אלוקינו יקום לעולם" ובדרכי נועם ובדרכי שלום, ויהיה - "וישבתם
לבטח בארצכם ושכבתם ואין מחריד"¹¹ "ונתתי שלום בארץ ואולך אתכם קוממיות -
בקומה זקופה"⁶⁶¹, ו"יערה עליהם רוח ממרום"⁶⁶² עד לנצחון הגמור של היהודים, של התורה
ושל היהדות בקרוב ממש, ובלשון הרמב"ם⁶⁶³: "הבטיחה תורה שישראל עושין תשובה
ומיד הם נגאלים", במהרה בימינו ממש.

(מעובד ע״פ שיחת י״ג תמוז תשל״ט)

מי שמקבל שוחד אינו יכול לחוות דיעה בעניני פיקוח נפש!

לאחרונה נשמעה הטענה, כיצד יתכן שמי שמקבל שוחד עבור הישיבה או התלמוד-
תורה שלו, יכול לחוות דיעה ולפסוק דין הקשור עם פיקוח^-נפש של מאות ועשרות יהודים
היה-לא-תהיה?!

אותו רב אמר שאת השאלה אודות מסירת שטחים אין להפנות אל מומחי הצבא (אשר
הביעו את דעתם בפירסום ובבירור), ומנמק זאת במשל מחוכם: כאשר צריכים לרפאות
אדם הלוקה בלבו, אמנם למרות שצריכים לרפאות את לבו - יש לוודא שגם הכבד ושאר
איבריו הפנימיים והחיצונים ובפרט המוח שבראש - ישארו בריאים.

וכמו-כן, מסבירים הם את מצבינו הנוכחי: אמנם אכן צריכים לשאול את מומחי
הבטחון, אך בכדי שהמצב בכללותו יהיה 'בריא' - יש להתחשב גם בדעת הפוליטיקאים
ודומיהם.

מפורסם וידוע, אשר מי שאמר דברים אלו קיבל שוחד עבור ישיבתו, קהילתו ותלמוד-
התורה שלו. את הממון הוא קיבל מזה הצועק שיש למסור חלקים מארצנו הקדושה
לערבים.

על-פי השולחן-ערוך - רק מומחה צבא קובע בעניני ביטחון!

וכאן מתעוררת השאלה: מי שלא קיבל שוחד ושומע אותו - מדוע מבליג?! הרי אפשר
לענות לו שזהו דין מפורש בשולחן ערוך. השולחן ערוך עצמו יודע סברא זו (שמצב בטוח
צריך להיות בטוח מכל הצדדים - כהמשל דהרפואה) - ועם כל זה, פוסק הוא, שכאשר
מגיעים למצב בו צריכים הגנה והצלה ממלחמה, היחיד שצריכים להקשיב לדעתו, הוא
המומחה הצבאי.

ואלו שבתחילה שומעים את דעת המומחה הצבאי, ואחר^-כך את דעת 'שר האוצר' (מה
משתלם יותר מבחינה כלכלית), וגם את דעת שר החוץ (מה עדיף יותר בכדי למצוא-חן
בעיני האחרים), הרי הם הולכים נגד השולחן-ערוך - הפוסק שיש לשמוע במקרה שכזה רק
לדעת המומחה הצבאי.

אפילו "בר בי רב דחד יומא" - כשיקרא את הדין בשולחן ערוך, יווכח לדעת שלמשל
(שהם מביאים כהוכחה לשיטתם) אין כל שייכות לנמשל. במשל, המדבר על רפואה, אמנם
צריכים - מלבד הדאגה לבריאות איבר זה - לדאוג שזה יסתדר גם עם שאר חלקי הגוף, אך
גם על המצב של שאר חלקי הגוף יש לשאול אצל רופא. ואילו בנמשל - בעניננו, כאשר
שואלים זאת אצל שר האוצר או אצל סוחר ממולח, או פוליטיקאי מוצלח, (כלומר, אצל
כאלו שלא יודעים בין ימינם לשמאלם, מהי המציאות ומהי הפכה) - הרי הם מעוותים בכך
את המצב, וממילא אין לזה כל שייכות למשל.

חוזרים על אותה טעות ארבע פעמים!

אשר זהו אפילו אם עומדים בפני כזו הסתפקות וכזה מצב בפעם הראשונה, על-אחת-
כמה-וכמה, כאשר עומדים לעשות את אותה הטעות בפעם השלישית או הרביעית.

הטעות הראשונה אירעה כשהיו במפרץ סואץ - היה זה עוד קודם למלחמת ששת^-
הימים ויום-הכיפורים. צעקו אז ככרוכיא שצריכים ליסוג 30 ק"מ, ולא הסתפקו בפחות
מזה.

אותו אחד שצעק, הוא זה שאחר-כך גרם למחדל של מלחמת יום^-הכיפורים. אנשי^-
הצבא - שלא התענינו בפוליטיקה - טענו נגדו שאסור ליסוג אפילו טפח מהתעלה - כיון
שרק נוכחות ישראלית שם, תמנע מהצד השני לפתוח במלחמה. לבסוף, הגיעו 'מתווכים'
(שאף הם היו משוחדים) והתפשרו על 10 ק"מ. ואותו אחד המשיך לטעון ולצעוק
שצריכים ליסוג 30 ק"מ דוקא.

ידוע, ואף התפרסם לאחר-מכן, שסיבת הרצון לנסיגה היתה היות ורצו למצוא חן בעיני
וושינגטון, שביקשה זאת. כעת כבר הודפסו דבריו של אחד מוושינגטון שאמר, שהם כלל
לא תיארו לעצמם שישראל תנהג בטפשות שכזו (נסיגה מ'תעלת סואץ'), שרק פותחת
פרצה עבור האויב, וכל הסיבה שלחצו היות ולא היתה להם ברירה.

הטעות השניה אירעה בעת מלחמת ששת^-הימים: בעוד שהקב"ה מעניק לעם ישראל
נצחונות גדולים ועצומים - החליטו הפוליטיקאים שאת ירושלים - לא יכבשו, ואף לא
ילחמו עליה - כיון שיש שם נציגות ממלכות נוספת - הותיקן, והרי אסור להתגרות בהם.

אך אנשי הצבא לא התחשבו בהחלטה זו, ובכל זאת כבשו את ירושלים העתיקה. אשר
אותה מחזיקים בלית ברירה, כיון שהפוליטקאים מצידם היו מוכנים להחזיר את ירושלים
העתיקה כבר מזמן, אלא שהערבים אינם מוכנים לקבלה, מכיון שרוצים את כל ארץ-ישראל
ולא רק את ירושלים העתיקה.

ובגלל אלה שלא התירו לכבוש את ירושלים - נפלו בחזית ירושלים קרבנות יותר מאשר
בשאר החזיתות.

ואכן, מה היתה הסיבה לכך? מה שונה ירושלים משאר החזיתות?

דרשתי, חקרתי ולחצתי לקיר, עד שספרו לי את האמת: לכל מקום הנמצא על הגבול,
הכינו עוד קודם למלחמה תכנית לחימה (תכנית מגירה). ולכן, כשנלחמו בגבול הצפוני,
גבול הנגב, הגבול המזרחי והגבול המערבי היתה כבר תוכנית מוכנה כיצד להלחם שם.
אולם בירושלים המצב היה שונה (כשם שהחליטו שלא יכבשו את ירושלים, כדי לא להרגיז
את הותיקן וידידותיו, [וושינגטון, לונדון] כך) שמעולם לא הכינו כל תוכנית כיצד לכבוש
את העיר בבוא הזמן.

ומי שבפועל התקיף את ירושלים - היה צריך להכין מיד ובמהירות את תוכנית הלחימה
לפרטיה. ולא-זו-בלבד, אלא אף הגבילו אותו: פקדו עליו שברחובות מסויימים - לא
לירות, כיון ששם נמצאים כאלה שתופסים חשיבות בוושינגטון.

אך הוא טען, שהערבים יודעים מעובדה זו, ולכן דווקא שם הם ריכזו את התותחים וכלי
הנשק שלהם - כיון שידעו שהפוליטיקאים לא יניחו להלחם שם. למרות זאת, הכריחו
אותו, גם בשעת המלחמה, שבאותו מקום - לא יירו על אף^-אחד. ואכן, שם התרכזה עיקר
תקיפתם של הערבים, ושם נפלו הקרבנות הרבים ביותר במלחמה.

הטעות השלישית אירעה במלחמת יום^-הכיפורים:

• - בתחילה היה זה סודי, אך לאחר מכן זה התפרסם: היה ברור שעומדת לפרוץ מלחמה
  שתעלה במספר רב של קרבנות, ולמרות זאת לא הניחו לגייס את הצבא, ואף לא הניחו
  להביא נשק (אלא רק באופן חלקי).

ולאחרי כל^-זה, עדיין ישנו יהודי האומר שבגלל שהוא יקבל עוד קצת כסף בשביל צרכי
הדת - צריך להצביע עבור אלה האומרים שיש "לפתוח את הארץ לפניהם".

נפסק בשולחן ערוך¹ - ואין חולק על דין זה - שכשפותחים חלק, ולו שעל וטפח
מהארץ - זוהי פרצה הנפתחת על כל ארץ-ישראל. אך השאלה - האם מסירת השטחים
מותרת - נתמכת על-ידי המשל המחוכם שהוזכר לעיל, אשר ממנו משתמע שבשביל הנהגת
המלוכה והממשלה צריכים (מלבד אנשי בטחון) גם את הפוליטיקאים.

• - כאן הרי לא מדובר על 'הנהגת מלוכה וממשלה', אלא בהגנה על ארץ ישראל! וכיון
  שכך - אין כאן שום קשר לא למדינה, לא למלוכה, לא לסנהדרין ולא למלך בישראל - אלא
  זהו דין בשולחן ערוך, שהיכן שנמצא ישוב עם מספר יהודים, בין בארץ ישראל ובין
  מחוצה לה, בין בירושלים העתיקה ובין בעיירה קטנה בליטא - אם מגיע מומחה לעניני
  צבא והגנה ואומר שאם יפתחו את הארץ בפניהם כדי לתת להם תבן וקש, אזי תיווצר מכך
  פרצה שתאפשר לאוייבים לעשות רחמנא-ליצלן ככל העולה על רוחם - הדין הוא שיש
  ליטול נשק ללא נטילת רשות מאף אחד!

גם האמריקאים מקווים שהיהודים יעמדו בתוקף!

ולא די לו בזה שאינו עוזר להגן על הארץ, אלא אף מסית ומדיח עוד יהודים שגם הם
יצעקו שצריך לוותר לגויים. וכשלוחצים אותו אל הקיר, עונה הוא דבר שאינו מן הענין
כלל - שצריכים להתייעץ האם מסירת השטחים תועיל ל'ניהול האוצר', והאם היא תועיל
ל'נשיאת חן' בפני וושינגטון. בה-בעת שבנוגע לענין זה יש להתחשב רק בשיקול הבטחוני.

ואם סבור הוא כי הויתורים יגרמו לתוספת 'נשיאת חן' בעיני וושינגטון - שידע,
שה'נשיאת חן' נשארת כמקודם, כיון שזה שהאמריקאים לוחצים להחזיר שטחים הוא
בלית-ברירה - הם רוצים את הנפט. אבל הם עצמם מקוים שעם ישראל יתנהגו כ"עם חכם
ונבון"^{664 665}, ושיעשו בדיוק כפי שמחייב ההגיון - שכל אחד שיש-לו איזו-שהיא ידיעה והבנה,
מבין מדוע אין למסור שטחים. ואפילו אלו האומרים שיש למסור חלקים מהארץ - מודים
ואומרים בפירוש שישתלשלו מזה מלחמה וקרבנות, רחמנא ליצלן. אלא - טוענים הם -
שאין כל ברירה, מכיון שתלויים ב"חסד לאומים" (שהוא - "חטאת")⁶⁶⁶.

וכפי שהוסבר לעיל, שכבר שלוש וארבע פעמים ראו לאן הובילו מהלכים אלו: לא
לשלום, לא לשקט ולא לבטחון אלא רק ללחץ נוסף - לחץ שגם אליו נכנעים.

ויחד עם זה בכדי שישתקו ולא יעשו רעש, נותנים כמה לירות עבור התלמוד^-תורה. ואין
לבוא אליהם בתלונה על-זה (שבגלל השוחד הם אינם יכולים ללכת נגד הממשלה), כיון
שאין צורך להיות גדול ממשה (אדרבה: הדין בשולחן ערוך⁴ הוא שאחד שאומר שהוא
כמשה - הוא מבזה את התורה ואת משה רבינו), וכשם שמשה רבינו - כאשר באו אליו
בנות^-צלופחד, בשנת הארבעים לצאת בני^-ישראל ממצרים (היה זה לאחר מיתת אהרן
שנפטר בשנת הארבעים), שלושים ושמונה שנים לאחר מחלוקת קורח (שהיתה בשנה
השניה לצאת בני^-ישראל מארץ^-מצרים) ואמרו לו "אבינו לא היה בעדת קורח" - מיד אמר
שאין הוא יכול לפסוק בדינם, כיון שהרגיש עצמו משוחד. ואף שהיה יכול למסור דין זה
לפסיקתם של שאר הסנהדרין - בכל זאת, כיון שהיה המובחר שבסנהדרין, ראשם ומנהיגם,
ויחד עמו אף היה אלעזר הכהן שגם עליו חלק קרח - סבר שהסנהדרין יושפעו מדעתו או
מדעת אלעזר, ולכן לא היתה לו ברירה והגיש את משפטן לפני ה'⁵.

גם מקבלים שוחד וגם פוסקים גגד השולחן־ערוך!

וכן בעניננו: אין דורשים מהם שלא ילכו נגד הממשלה - כיון שקיבלו שוחד - אך לכל-
הפחות שיהיה להם אומץ לומר: כיון שאין לי ברירה ואני מוכרח את הכסף לתלמוד^-תורה
שלי, במילא אני פסול מלדון בדין זה. ואם אינך רוצה לומר על עצמך שאתה פסול - נמק
זאת בכך שאתה עסוק וטרוד בלימוד התורה, בהנהגת התלמוד-תורה או בענין כל^-שהוא
של כבוד ועסקנות ציבורית - אך לא! לא נמנעים מלפסוק בדבר אלא פוסקים דין זה
ומיישמים אותו בפועל. ולא זו בלבד, אלא מכנים מסירה זו בשם 'הישג דתי' - לא סתם
'הישג', אלא 'הישג' עבור היהדות!

• - כיצד ניתן לקרוא לזה הישג עבור היהדות, בה^-בשעה שעל-ידי-זה מעמידים יהודים
  בסכנה?!

• 4) יו"ד סי' רמ"ב סל"ו.

• 5) פנחס כז.

478

ובפרט שהתורה אומרת שכשבונים את חינוכו של אדם צעיר על-ידי שנוטלים כסף
הקשור בהכנסת יהודים למצב של פיקוח^-נפש - הרי שהמחונך לא יכול לצאת דתי מזה,
כיון שאין בונים דת על חשבון סכנה של יהודי שני.

יתכן שמקבל השוחד הוא צדיק וחכם, אך כאשר שמים לו פרוטה בכיס, הרי ששכלו
שבראשו מושפע מזה, וכפי שנאמר⁶⁶⁷: "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".
כשצדיק או חכם מקבלים כסף אזי אין לו כל בחירה - התורה עצמה מעידה שעיניו
"מתעוורות" ודבריו נעשים "מסולפים".

ובנוסף לכל ההוכחות האלו ישנו ה"מעשה רב" - המסופר בפרשתינו - ממשה רבינו,
שהתרחק מלדון אפילו בצל-צילו של שוחד - כמסופר לעיל.

ובפרט שהסכנה אליה מכניסים את היהודים אינה תוצאה מאוחרת (כמו התועלת של
הויתור שתוצאותיה יהיו לאחר זמן - אם בכלל) - אלא סכנה מיידית, היה-לא-תהיה, היות
ו"פותחים את הארץ לפניהם".

ואודות הטענה השונה והמשונה, שרק מי שנמצא בארץ ישראל יכול להתערב בנושא
מסירת השטחים ולא מי שנמצא במקום אחר - זהו בדיוק כמו שנאמר שכשיהודי נמצא
בסכנה, רק למי שנמצא לידו מותר להציל אותו, אבל מי שנמצא חוץ לד' אמותיו, צריך
לצפות בנעשה ולשתוק, או ללכת לטייל, לשתות תה ולשכב לישון וכלל לא להתערב בזה
כיון שלא שאלו אותו, שהרי אינו בד' אמותיו, ו"השומר אחי אנוכי"⁶⁶⁸?!

את הקב״ה - אי אפשר לשחד!

ויהי רצון, שיקויים "דבר אלוקינו יקום לעד"⁶⁶⁹, ויהיה כפסק^-דין תורתינו הקדושה,
שבתורה כתוב שהקב"ה אינו נוטל שוחד, וכשפוסק^-דין - אי^-אפשר לשחדו שעל-ידי
עשיית היפך הדין מקימים חדרים ותלמודי-תורה, אלא שיהיה מצב של "לא תחניפו את
הארץ"⁶⁷⁰, שההתחנפות מתבטאת בזה שמוותרים לאלו שמהם מקבלים את הכסף - ארץ
ישראל אינה סובלת זאת. ורק בגלל שהקב"ה ארך^-אפיים¹⁰, עדיין מתייגעים יהודים בכך
(נטילת שוחד).

ויהי רצון, שנצא ידי חובה ביגיעה שהיתה עד היום, ושיהיה "לא אותי בלבד גאל אלא
את כל מחבבי תורה ושומר מצוה וכל אשר בשם ישראל יכונה"¹¹ ובאופן של "עשרה
שיושבים ועוסקים בתורה"¹² - שילמדו באופן של "עוסק" בתורה, ו"שכינה שרויה
ביניהם" - שיחדשו בתורה את מה שהקב"ה רוצה שיחדשו, ולא להכניס בתורה את מה
שהם רוצים ולמרות שהם קיבלו כבר שוחד - אך על-כל-פנים שיסלקו את ידם מהדין ולא
ימשיכו לדון בזה, ובקל^-וחומר ממשה, שלא התבייש לכתוב בתורה שכשנתנו לו דבר
שהוא כשוחד - למרות שהיה זה לאחר 38 שנים מאז שזה קרה - סילק עצמו מדין זה ולא
ראה בכך פחיתות כבוד.

(מעובד ע"פ שיחת ט"ו תמוז תשל"ט)

• 10) תשא לד, ו. שלח יד, יח.

• 11) ראה ספר-המאמרים תרפ"ח ע' קמו. ועוד.

• 12) ראה אבות פ"ג מ"ו.

480

מחפים על ענינים מבהילים - תמורת כמה לירות!

אין ענין - ובמיוחד במוצאי שבת, לצער יהודים ולהזכיר אודות ענינים שהם היפך
זכותם של ישראל, אך מכיון שנמצאים בשלושת השבועות, ואין לך יום שאינו מרובה
מחבירו, ומיום ליום מתווספים יותר ויותר ענינים שהם היפך מ"מעלין בקודש" - אין מנוס
מלדבר על כך, כדלהלן:

על כל הענינים המבהילים שנעשים, מחפים הנציגים החרדיים בכמה לירות שהם
מקבלים. אפילו כשהיו דתיים שאינם חרדים כמו אלה של עכשיו - הנה למרות שעל ענינים
מסויימים הם חיפו - אך על הענינים שנעשים עתה, גם להם לא היה את התוקף לחפות
ולכסות.

ואילו כעת, היכן שרק מבקשים 'הכשר' לדבר מסויים - מיד מקבלים; למעט בזמן שלא
מבקשים, או כאשר מדובר על דבר שאף אחד לא יוכל לסבול - וגם אז לא מוחים - אלא
שותקים שתיקה גמורה, ומשימים עצמם כלא יודעים מהדברים המתרחשים הדוקרים את
העיניים, רחמנא ליצלן.

וכשזה נדפס ומתפרסם בעיתונות וכבר לא יכולים להשתמט - הם מתחילים להתנצל
בתירוצים ואמתלאות שונות ומשונות. וכבר ידוע ומפורש בראשונים מהו הלשון "אמתלא"
- "אמת - לא"!

אותו מתרץ יודע שאין זו הסיבה האמיתית. הוא אף יודע שאותו אחד ששומע גם יודע
שאין זו האמת. אך כיון שהוא 'אדם גדול', ואינו יכול להרשות מצב בו יהיה קשה עליו -
לכן מוכרח הוא לומר איזו^-שהיא אמתלא - 'אמת - לא'.

וכשמקשים לו, היתכן, כיצד הרהבת להשתיק דבר שכזה?! עונה: כאן הייתי עסוק
בתורה, כאן ישנתי וכאן הייתי עסוק בצרכי ציבור. ומתרץ זאת, אפילו כשמוכיחים לו
שבזמנו סיפרו לו על זה והוא עצמו השתיק זאת, ואף מביאים את אותו אדם שפקד עליו
לשתוק כדי שזה לא יפריע לתקציב של הישיבה. ומלבד שזהו היפך התורה, היפך
האנושיות, והיפך ההגיון - הנה, גם לפי חשבונם הם יפסידו, כיון שבאיזשהו-שלב יתפוס
הציבור מה קורה, וסוף-כל-סוף יגיע יום הבחירות...

רק "יום הדין" שלמטה (בחירות) משפיע עליהם!

הדבר היחיד היכול להשפיע על אותם אנשים הוא: כאשר אומרים להם שיבוא "יום
הדין".

ואין המדובר אודות יום הדין שלמעלה, כי על זה טוענים הם, שלבית-דין של מעלה הם
יבואו עם מספיק זכויות, וכדלהלן:

הם מחזיקים ישיבה, ונותנים לה כמה לירות. מורידים תקציב לישיבה שאינה מצייתת
להם ומוסרים זאת לישיבה שהם בטוחים שינידו להם בראשם - ישיבה שעל כל ענין תאמר
"הן הן", נעשה קודם לנשמע, עוד לפני שתדע במה המדובר. ומוכנים להוריד כסף מישיבה
שאינה מצייתת להם, למרות שעל^-ידי^-זה יורדים הם לחיי ראש הישיבה של אותה ישיבה -
אך גם מזה לא מתפעלים!

כל עוד המדובר הוא רק בנוגע לדין של מעלה - הם כלל אינם חוששים. כיון
שמתנחמים בכך שיעשו תשובה, ואכן יעשו תשובה. ולמרות הנאמר¹ "האומר אחטא
ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה" - הרי כבר מבאר אדמו"ר הזקן באגרת התשובה²
שרק אין מספיקין מלמעלה, אבל אם "דחק ונכנס" - אזי "אין לך דבר שעומד בפני
התשובה"³. ולכן חושבים הם (הם נהיו פתאום, 'חסידים' של אדמו"ר הזקן) נחטוף עוד
יום, עוד שבוע ועוד חודש ואז נעשה תשובה - ובגלל חשבון זה הם לא מפחדים מיום
הדין.

אך כשזה מגיע לדין של מטה, המצב משתנה. העובדה שביום הבחירות הם עלולים לא
להבחר - מזעזעת אותם!

ועד לבחירות, אין לאף אחד אומץ להוריד אותם מכסאותיהם עכשיו, ולהושיב
במקומם מישהו אחר, שאפילו שלא יהיה תקיף גדול - לכל הפחות יהיה לו תוקף כזה -
שכשיבואו אליו ויראו לו שהוא עשה דבר האסור מן התורה - ועד כדי כך שהוא משלשה
הדברים שעליהם נאמר⁴ "יהרג ואל יעבור" (שמסירת השטחים אליה הסכימו נציגים אלו,

• 1) יומא פ"ח מ"ט.

• 2) פרק י"א.

• 3) לשון הרמב"ם - הל' תשובה פ"ג הי"ד.

• 4) ראה רמב"ם הל' יסודי-התורה פ"ה ה"ב.

482

גורמת לשפיכות דמים של יהודים שעל-זה נאמר "יהרג ואל יעבור") - יהיה לו התוקף
לעשות לפחות את מה שכתוב בתורה על "הירא ורך הלבב" - "ילך וישוב לביתו"⁶⁷¹, ולא
שינצל את מעמדו לא לעשות כלום ולא למחות - שמהנהגה זו משתלשל ענין מבהיל
ביותר, שאין כדאי להאריך בו ומספיק מה שכבר דובר, ואולי גם בזה היה צורך לקצר.

ומכיון שעליהם כבר אין השפעה, ואי-אפשר להסתדר אתם - זהו ענין של הקב"ה ויש
להסיח דעת מהם ומהמונם, מבלי הבט על הנהגהתם המבהילה, ולנהוג על-פי מאמר רז"ל⁶⁷²
ש"הם רצים ואנו רצים" - ש"אנו רצים" ללימוד התורה - החל מלימוד הלכות בית הבחירה
ועד לקיום המצוות בהידור - צדקה (ועל-ידי-זה יהיה "השיבה שופטייך כבראשונה
ויועצייך כבתחילה"⁶⁷³ שאף יועצי השופטים יהיו "כבראשונה" - כהיועצים שהיו אז, ולא
כהיועצים שישנם עתה, שלא זו בלבד שהם מציגים לשופטים מציאות של "שעורים" כאשר
המדובר הוא בכלל אודות "חטים", אלא מציגים בפניהם מציאות אחרת שאין לה קשר
למדובר - שלא מן הענין כלל).

פסקו דין - על-יסוד העובדה השקרית שארץ ישראל משופעת בנפט!

וכמדובר כמה פעמים, מסירת השטחים היא ענין של פיקוח-נפש, אך הם מסיחים את
הדעת ומשלים את עצמם שבעייתם של המתנגדים נובעת מן ה"לאו" של "לא תחנם"⁶⁷⁴.
מטשטשים הם את דעת הטוענים שהבעיה היא מצד פיקוח^-נפש, למרות שאלו הטוענים
זאת הם מומחי צבא ובטחון. ואף מונעים רעיון זה מהשני שרוצה להציל יהודים מסכנה
ולא מאפשרים לו להשתדל בזה. ועד כדי כך, שמשלים את אלו הרוצים למנוע סכנה, שאי-
פעולה היא מצות עשה מן התורה.

אחת הדוגמאות, המראות עד היכן הדברים מגיעים: ידוע על אחד שהכריז בגלוי שארץ
ישראל בין-כה משופעת בנפט - ולכן שלום זה הוא הישג אשר יציל נפשות ואין בו שום
סכנה.

אני אמרתי, שדברים אלו לא היו מעולם וזהו היפך המציאות. והנה, כעת התגלה והותר
לפרסום, שמומחה גדול לענין זה אמר בפירוש שאם יבצעו את מה שמתכננים (מסירת
שדות הנפט לידי המצרים) - לא רק שלא ישאר מספיק נפט, אלא עוד יצטרכו לקחת
תשעים ושמונה אחוזים ממדינות אחרות.

בזמנו - כשאותו אחד הכריז שבטוחים לגמרי בנפט, הכחשתי אותו ואמרתי שזה לא
מציאותי, ובכל זאת ממשיך הוא לדרדר את הרב, שהוא היועץ אצלו, ועל יסוד זה פסק הרב
לאחר-מכן דין שהוא היפך המציאות.

עובדה זו לא חידשה מאומה ל'יועצים' אלו, מאחר והם ידעו זאת עוד קודם, אלא
שעתה הודפסה קביעה זו גם בעיתונים - שלא רק שאין לנו מאה אחוזים (כלומר: מספיק)
נפט, אלא בקושי שני אחוזים!

[ולא לחינם אומר אני "בקושי" - כיון שהיום יש שני אחוזים מתצרוכת הנפט, אך כיון
שהדרישה - לא ל'לוקסוס' אלא לצרכי הבטחון - לנפט הולכת וגוברת, הרי שבמהלך
הימים הכמות רק תרד].

ולפחות שעכשיו, יבטלו אותם רבנים את הפסק-דין (פסק-דין המתיר למסור את שטחי
ארץ ישראל שבתוכם בארות הנפט העצומות) המתבסס על-כך שלישראל יש מאה אחוז
נפט - אך גם את זה אינם עושים ולא רוצים לעשות.

והיות ורואים שאין לנו שום עצה בשבילם - זה מהווה סימן והוכחה שאין זה עניננו,
אלא עניננו הוא למחות שזוהי לא דעת תורה! זהו ענין של היפך התורה, והיפך פסק^-דין
גלוי בשולחן ערוך הלכות שבת⁹ שיש ליטול נשק ולא להניח להם להתקרב לעיר הסמוכה
לגבול, ואפילו אם זה בחוץ לארץ. אין לזה כל קשר, לא לאיסור של "לא תחנם", לא ל"אל
תתגרה בגוי קטן"¹⁰, ולא לג' השבועות¹¹ - אלא זה קשור לענין אחד ויחיד אך הוא העיקרי -
'פיקוח^-נפש' של כמה וכמה מישראל, היה-לא-תהיה.

• 9) סשכ"ט ס"ו.

• 10) ראה פסחים קיג, א.

• 11) כתובות קיא, א - שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות.

484

וכל המתנהגים בצורה הפוכה - שהקב"ה ימחל עונם, ויורדיהם מכיסאותיהם, ויושיב
במקומם "שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", שאז יראו אשר "אמת מארץ תצמח"⁶⁷⁵,
וכל מה שהוא היפך האמת - יתבטל וייעקר לגמרי, ו"תורת אמת" והמצוות שהם אינם
מוחלפים - ינצחו, כולל פסק הדין שאסור לגרום ש"תפתח הארץ" בפני האויבים, ואף אם
יהיה זה רק 'תבן וקש', ובודאי לא את מה שמוסרים עתה, שזה מסוכן מתבן וקש לאין
ערוך.

ופעולותינו בזה היא, על-ידי הוספה במשפט - זו תורה, הלכה לאמיתתה, ועל-ידי
נתינת צדקה אמיתית. דהיינו, לקבל צדקה, שיהיה ממון כשר שלא בנוי, רחמנא ליצלן, על
סיכון דם יהודי. ולתת צדקה באופן כשר, לא כפי שרירות לבו - "יורד לחיי חבירו" -
למרות שחבירו זה הוא ראש ישיבה בישיבה שאינה מתנהגת לפי רוחו!

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת מטות-מסעי תשל"ט)

כבר היום אומות-העולם מכירים בקדושת המקדש

בהפטרת חג הסוכות נאמר¹: "כל הנותר מכל הגויים יבואו מידי שנה בשנה להשתחוות
למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות". ומכך (מה שיהיה לעתיד-לבוא) משתלשל הענין
שגם עתה מכירים אומות-העולם בקדושה הנמצאת במקום המזבח.

בהפטרה זו מוזכר גם אודות "משפחת מצרים"² - שגם הם יכירו במעלת בית המקדש
ובמעלתם של היהודים.

ותמורת הנאמר בהפטרה זו - מתפעלים ממצרים, ומחזירים להם עוד ועוד חלקים
מהשטחים שהיהודים קיבלו מהקב"ה בניסים גלויים, וחושבים שעל^-ידי^-זה ישאו חן
בעיניהם - וזוהי הרי שטות גדולה ביותר, שהרי כל העולם שייך ליהודים, מכיון שכולו
נברא "בשביל ישראל שנקראים ראשית"³.

ובפרט שהמדובר הוא אודות שטחים כאלה אשר למרות שאינם חלק מארץ ישראל אבל
דרכם נפעלים ענינים הקשורים עם תורה-ומצוות, ועד ששטחים אלו נוגעים ממש לפיקוח^-
נפש של בני ישראל - כיון ששטחים אלו המוחזקים ביד ישראל הם הגורמים שיהיה
"ושכבתם ואין מחריד"⁴ - שזוהי הגנתו של הקב"ה על עם ישראל כפי שהתלבשה בדרכי
הטבע.

מוסרים שטחים אותם קיבלו באופן ניסי ואשר להם זקוקים לשמירת הביטחון!

ולמרות זאת - מוסרים את השטחים שיש בהם נפט, ומוסרים שטחים שזקוקים להם
בכדי לשמור על הבטחון. ולא רק אני אומר זאת - זוהי דעתם של כל מומחי הביטחון
(המדברים מטעמים ביטחוניים ולא מדיניים).

כפי שדובר כמה פעמים, שהקב"ה מראה את תוצאותיו של כל דבר - בגלוי, גם עתה,
הראה בגלוי מה היה - והפעם - בצפון הארץ: הערבים המקומיים פתחו במרד נגד הצבא

• 1) זכריה יד, טז.

• 2) שם, יח.

• 3) רש"י ורמב"ן - בראשית א, א.

• 4) בחוקותי כו, ו.

486
והמשטרה, ויצאו בגלוי נגד היהודים - כפי שכבר נדפס בכל העיתונים, גם בעיתוני ארץ
ישראל - כשכבר לא יכלו להסתיר זאת (מקום מנוחתו של האריז"ל הוא בצפת אשר בגליל,
וידוע שמשיח יתגלה בגליל⁶⁷⁶. וזהו הטעם הפנימי לכך שמרד הערבים התרחש בגליל
דוקא).

[היה גם-כן מרד בירושלים, אך ה'צנזורה' לא התירה לפרסמו, אלא לאחר זמן. אותם
"חכמי חלם" חושבים שעל-ידי שלא יפרסמו זאת, אף אחד לא ידע מזה - אך בפועל
מעלימים רק מהיהודים. ואילו הערבים, כבר יודעים מהמרד ומספרים זאת אחד לשני, וזה
מעודד אותם להמשיך בזה].

בשלב מאוחר יותר החלו לדון כיצד קרה שעשו מרד, וניסו לחפש כל מיני אמתלאות
שונות (וידוע שהכוונה במילה "אמתלא" הוא 'אמת - לא'), אך הסיבה האמיתית לכך,
פשוטה ביותר:

היות והם רואים שהיהודים אינם עומדים בתוקף (שלא זו בלבד שלא מניחים ליהודים
להתיישב בשטחים שאינם שייכים לאף אחד, אלא אף מחזירים עוד ועוד שטחים) זה גורם
אצלם שלא יפחדו, וממילא עשו מרד! - וממאורע זה מוכח עוד יותר כמה חשוב שיעמדו
בתוקף - משום שדוקא על-ידי שעומדים בתוקף, מביאים לידי כך שיפחדו מיהודים.

• - אף אחד לא חולק על כך ששלום הוא דבר טוב - השאלה היא, מהי הדרך המביאה

לשלום? האם על-ידי  שעומדים בתוקף,  או שמא  על-ידי  שנכנעים  ללחץ וללחץ

שבעקבותיו.

זהו פשוט וברור שכניעה ללחץ אחד, גוררת לחץ נוסף - וכך מוסרים עוד שטח ועוד
שטח, ועד שאין כבר מה לתת (היות ויתבעו גם שטחים כאלה שודאי כבר לא יסכימו לתת)
- וכל זה סולל את הדרך למלחמה, רחמנא-ליצלן!

אפילו "בית הכסא" אסור לבנות בכספים המוכתמים בדם יהודי!

ולטוענים שכבר אבוד, ואי-אפשר כעת לעשות מאומה מאחר שכבר סוכם, יש לענות:
היות ורואים שהערבים ביטלו כבר כמה-וכמה סיכומים שנחתמו ב"קעמפ-דייוויד" -
ממילא ישנה הזדמנות לטעון שהסכם זה היה "מקח טעות".

אמנם יגדפו זה את זה בחריפות, אך יהיה זה לא יותר מאשר באופן דיפלומטי, וזה לא
יזיק לאף אחד, מכיון שברור שיהיה "ושכבתם ואין מחריד", "וחרב לא תעבור בארצכם"
ואפילו "חרב של שלום"⁶ - חרב ה'או"ם'.

יתירה מזו: אפילו את השטחים שכבר החזירו - עדיין ניתן להחזירם לרשותינו - מכיון
שהם ביטלו את ההסכמים שעשו. ובדוגמת ענין התשובה שאפשר לתקן גם את העבר.

לאחר^-מכן התווסף הענין שמקבלים שוחד - כסף עבור הישיבות. אי^-אפשר לבנות
חינוך לתורה וליראת שמים מכספים המוכתמים בדם יהודי!

ולא רק שישיבות אסור לבנות עם כספים כאלו ואף אין לחנך תלמידים ליראת^-שמים
בכספים אלו, אלא יותר מזה: הגמרא אומרת⁷ שאפילו "בית הכסא" אסור לבנות מכספים
שכאלה!

ויהי רצון שתלמידי הישיבות יינצלו מאלה שרוצים 'להלעיט' אותם מכסף כזה!

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת דברים תשל"ט)

• 6) תענית כב, ב.

• 7) עבודה זרה יז, א.

488

כשישנו מצב של פיקוח-נפש אסור לשתוק - וגם כשעומדים מול רב!

ענינה של ארץ ישראל היא: בכניסתם לארץ, הפכו אותה בני ישראל, מארץ כנען לארץ
אשר "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים"¹ כלומר - ארץ ישראל! - ומזה מובן
שכשמגיע יהודי ורוצה לקרוע חתיכות מארץ ישראל ולעשותן "ארץ כנען" - אזי זהו ענין
שאין בו ממש כלל, היות והקב"ה כבר פעל ש"ארץ כנען" תהיה "ארץ ישראל", וממילא,
אף אחד אינו יכול להחזיר זאת לאחור.

ולאחרי כל זה - באים מספר רבנים, רחמנא-ליצלן, וקובעים בפסק-דין שצריכים
ומוכרחים למסור שטחים מארץ ישראל, ורק על-ידי-זה יצילו יהודים! - לא ניתן להציל
יהודים על-ידי שעושים היפך רצון הקב"ה! - והיות ו"פיקוח-נפש דוחה את כל התורה
כולה" - לכן וודאי שזה גם דוחה את מה שרב פסק היפך התורה - מצד זה שהיה משוחד!

ברם, כיון שצריכים להיזהר בכבוד הרב - צריכים להושיבו בשולחן הכבוד, לתת לו
כבוד, וחלילה מלומר איזה דבר נגדו - אולם במקום שישנו היפך קידוש השם^{677 678} אסור
להשתיק זאת, היות והוא אומר דבר שהינו היפך התורה, ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר

אומר דבר המעמיד בסכנה "אפילו נפש אחת מישראל"⁶⁷⁹, ובפרט שבעניננו זה מעמיד
בסכנה (לא רק נפש אחת, אלא) כמה-וכמה נפשות מישראל!

ומובן בפשטות שהעובדה שמושיבים אותו בראש, נותנים לו כבוד המדומה או אפילו
כבוד אמיתי ונותנים כסף למוסד שלו - אינה צריכה לשחד אותו. מאחר שמדובר אודות
פיקוח-נפש של יהודים היה-לא-תהיה! היות ועל-ידי שנותנים חלק מארץ ישראל נהיה
מצב של "תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם"⁶⁸⁰ וכמדובר כמה-פעמים שדין זה חל הן בנוגע
לחוץ לארץ והן בנווגע לארץ ישראל - "ארץ אשר . . תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית
השנה ועד אחרית שנה"⁶⁸¹.

(מעובד ע"פ שיחת ליל ט"ו באב תשל"ט)

כשכואב - צועקים!!!

ישנם כאלה שגם כשהם מגיעים למצב בו מדובר אודות פיקוח-נפש - הם כלל לא
מעוניינים לעיין בסימן בשולחן-ערוך¹ המדבר אודות זה, ואף מונעים מהזולת שגם הוא לא
יעיין בשולחן-ערוך.

והנה, ידוע מה שמובא בספרים² שפסק-דין הנפסק בשולחן-ערוך הינו בהסכמת 200
רבנים שחיו בדורו של הבית-יוסף! - כל "בר בי רב דחד יומא" יכול לבוא ולעיין שם,
ועם-כל-זה הוא מגיע ואומר שאינו מעונין לעיין בהלכה, ואף מונע אחרים מלעשות זאת!

זוהי אינה פלוגתא בפשט ברמב"ם, במשנה או בגמרא - אלא זוהי פלוגתא בענין של
פיקוח-נפש ממש!

וזאת, גם כאשר המדובר הוא אודות "נפש אחת מישראל", ובפרט כאשר מדובר אודות
פיקוח-נפש של כמה-וכמה מבני-ישראל היה-לא-תהיה!

והנה, כל מומחי הבטחון חיוו את דעתם שהמצב העכשווי מעמיד אכן בסכנה (לא רק
נפש אחת, אלא) רבים מבני-ישראל!

שמותיהם של מומחים אלו - ידועים לכל; עדותם - מודפסת בכל מקום; ואותו רב יודע
מכך, ולמרות זאת אינו מעונין לשאול אותם!

זעקתי זו - אינה נובעת מתוך תקוה שמא היא תשפיע עליו לעשות תשובה, אלא סיבת
צעקתי היא - היות וכואב! וכשכואב - זועקים!!!

וכאן נשאלת השאלה: היתכן?! - כיצד יכול להתרחש דבר שכזה?!

התשובה לכך היא: התורה כבר הודיעה שכאשר נוטלים פרוטה אחת ויחידה בתור
'שוחד', ובפרט (כשנוטלים) כמה פרוטות - נפסלים לדין!

ואפילו גדולים שבישראל - כשהטילו לכיסם פרוטה, למרות שהם לא הרגישו בכך ולא
ידעו מאומה - הרי שכיסם הרגיש זאת (ובמילא גם פנימיות נפשם הרגישה זאת) ולכן היטו
את הדין!

• 1) שכ"ט.

• 2) שה"ג להחיד"א ח"ב בערכו מע' אותיות ב אות נט.

490

ועל-אחת-כמה-וכמה בעניננו: שלא רק שהוא הרגיש בשוחד שקיבל, אלא אף נהיה
בעל-הבית על פרוטה זו!

והפלא הוא: הכל הרי יודעים שהוא קיבל שוחד (הוא אמנם השתמש בזה לעניינים
כשרים, וחילק לאחרים מהכסף - אך דבר ברור הוא שעל-פי השולחן-ערוך זהו שוחד).
ובמילא, ישנו דין (ברור) נוסף בשולחן-ערוך⁶⁸², (מיוסד על הגמרא⁶⁸³) שרב שקיבל 'שוחד'
צריך להכריז "פסילנא לך לדינא"! - אסור לו לפסוק ולהתערב בדין זה!

וכאמור לעיל: אין כל נפקא-מינא האם הזעקה אכן תועיל! - אין זועקים כיון שסבורים
שעל-פי שכל זה יועיל אלא מחמת שזה כואב!

לאחר דברים אלו, הרי שלכאורה יתעסקו בזה בלהט! - 'נחת' ו'כבוד' לא יצא לי מכך,
באם אקבל משהו - זה יהיה ההיפך מ'כבוד'. אך אני כבר הפסקתי 'לקחת ללב'!

השיטה עליה חונכתי: כשיש פיקוח נפש - אסור לשתוק!!!

אחד שאלני פעם: כיצד יתכן שאני לא נפגע מכך שאחד אומר עלי תואר מסויים, השני
אומר תואר אחר והשלישי 'עולה על כולנה' - אומר עוד כמה וכמה תוארים? - השבתי,
שאצלי זוהי 'גירסא דינקותא': אינני אומר שאין זה נוגע לי, אבל זה לא פועל עלי עד כדי
כך שאשנה את השיטה - והשיטה היא - שכאשר מגיעים הדברים לפיקוח-נפש אסור
לשתוק!!!

זהו פסק-דין ברור בשולחן-ערוך ומיוסד על פסק-דין ברור וגמור בגמרא⁶⁸⁴ - שאסור
לשתוק בענין של פיקוח-נפשות!!!

הקב"ה עזרני (לא בבחירתי ורצוני) שנולדתי בכור לאבי, שהיה אחר-כך הרב הראשי
ביקטרינוסלב. כיון שבימים ההם ובמדינה ההיא היו צריכים לנהל וויכוח או לענות על
שאלה וגידוף, שעל-זה היו צריכים לענות ברוסית, ואני הייתי בנו המבוגר של רבה הראשי
של העיר - לכן זה נפל עלי.

[עובדת היותי דובר רוסית (ועובדת ידיעתי ענינים אלו וענינים אחרים) הצטרפה גם היא
לגידופים! - אין כאן המקום להאריך בזה, אבל רק לציין שישנם כאלו מהמשחדים, שגם
להם יש את כל המעלות הללו - אולם הם עושים מכך סוד! - אני אינני עושה מזה שום
סוד!].

הורגלתי מאותם הזמנים (לפני כ-60-65 שנה), שאין מה להמתין לתואר של כבוד. ואם
יישבו וישתקו - אינני אוחז מכך, אסור לי לאחוז מכך, ולא על כך חינכו וגידלו אותי!

אני אוחז ב(שיטת ה)חינוך - שכאשר מדובר בענין הקשור לפיקוח-נפש אסור לשתוק,
אפילו כשיודעים שתוך-כדי-דיבור (או מחר, או לאחר זמן) פלוני-בן-פלוני ימסור לשון-
הרע לפלוני-בן-פלוני!

לי זה לא יציק, ובמילא אינני מאותם 'תליתאי' שזה מזיק להם⁶⁸⁵ - אבל מה שמזיק הוא
שאחרי-זה מגיע יהודי ומדבר דברים שלא היו מעולם: לא מדובר אודות הלאו של "לא
תחנם"⁶⁸⁶. וכיוצא-בזה, אלא מדובר על פיקוח-נפש! וכדי שלא יטעו - אמרו וחזרו וכתבו
והדפיסו ופרסמו וביקשו שכל המעוניין יפרסם זאת - שבשולחן-ערוך אורח-חיים הלכות
שבת סימן שכ"ט כתובים דברים ברורים בנוגע לענין זה - ולמרות זאת, לא נגע ולא פגע,
זה לא נקלט אצלו, היות והוא משוחד!

אינני מתכונן לשנות את הדרך שסללו לי אבי ומורי-וחמי!

וכאמור לעיל שזה היה "גירסא דינקותא" שלי! - אכן, אינני אומר שיש לי הנאה מכך -
וזוהי לא בדיוק אותה תחושה כאשר אומרים עלי תואר של כבוד וכאשר אומרים תואר
הפכי - אבל את המעשה אינני הולך לשנות! אינני עומד לשנות את השיטה אותה סללו לי
אבי ומורי-וחמי - שאין להתחשב בענינים של היפך הכבוד, ואפילו עם גזירה של אומות-
העולם - אין להתחשב!

וזוהי גם הטענה: היתכן שמרגיזים את הגויים?! אבל רואים את ההנהגה של כ"ק מורי-
וחמי: לכ"ק מורי-וחמי אדמו"ר היתה הברירה לא להתעסק עם הגויים ולא להתעסק עם

ה'יהודים-גויים' (ה'יבסקציה') - הוא היה יכול לשבת בשלווה וללמוד עם בני-ביתו,
תלמידיו וכל אלו הרוצים ללמוד אתו, וממילא אף אחד לא היה נוגע בו, ועל-אחת-כמה-
וכמה שהיתה לו ברירה לברוח משם כפי שעשו אחרים [שעד היום אינם מתביישים בכך
למרות שהם יודעים שעל-ידי שהם עשו כך - הם סללו את הדרך גם לשני לעזוב את
ההנהגה שלו, לנטוש את הצאן ולברוח למקום בטוח, בכדי שיוכל ללמוד תורה מתוך
מנוחה!].

אבל הוא לא נטש את צאן מרעיתו, ונשאר שם עד שהכריחו אותו לנסוע משם. וזאת,
על-ידי ששללו ממנו כל אפשרות של התעסקות בהפצת התורה והיהדות, היות שמאותו יום
והלאה - כל מי שרק בא במגע עמו - מיד 'לקחו' אותו!

ואדרבה: כשהוא הגיע אל מעבר לגבול, יצר משם קשר עם אותם שנשארו במדינה
ההיא. ורואים את הפירות שיצאו מכך: יהודים יראי שמים, חיים, לומדי תורה ומקיימי
מצוות, שיש להם מסירות-נפש להפצת היהדות. והם אינם מפחדים מהגוים ומה'יהודים-
גויים' שבקרבם!

(מעובד ע"פ שיחת ליל כ' אב תשל"ט)

ההתנגדות לשלושת השלימויות קשורות אחת בשניה!

היות ונמצאים אנו עדיין בחושך כפול ומכופל של הגלות, עוד קודם ל"אתחלתא
דגאולה"¹ - מובן שישנו יצר המנסה להפריע לכך שלא יהיה "כולנו כאחד":

הוא מתנגד ל"שלימות  העם" - שלימות עם ישראל, וזה נגרם על^-ידי שמתנגד

ל"שלימות התורה" - חיי יהודים על-פי התורה. וגם מתנגד ומנסה לערער את "שלימות
הארץ" - שלימות ארצנו הקדושה - ועל-ידי שמנגד לכל הנזכר-לעיל רוצה גם להאריך את
הגלות, היה-לא-תהיה!

ישנם יהודים הטועים טעות מרה, וסוברים שניתן לערער חס-ושלום את שלימות ארץ
ישראל, למרות שזהו ההיפך הגמור מדין ברור בשולחן-ערוך הלכות שבת סימן שכ"ט!

[היות ומתכוננים לשנה שהיא כולה "שבת לה'"^{687 688} (שנת השמיטה) - צריכים להדגיש את
ההלכות הקשורות לשבת, ובפרט ההלכות הקשורות בפיקוח^-נפשות - להישמר מפני סכנה
ופקוח-נפש של כל יהודי, על-אחת-כמה-וכמה כשמדובר אודות סכנה ופקוח-נפש של
יהודים רבים, היה-לא-תהיה.]

ואף^-על^-פי^-כן נמצאים כאלה עם דעות שונות בלתי נכונות, שצריכים לערער את
"שלימות הארץ". וזהו על^-ידי שמערערים את "שלימות התורה" - שלימות כל דין בתורה,
על-אחת-כמה-וכמה דין הקשור בפיקוח-נפש, שבזה תלוי שלימות כל דיני התורה, וזה גם
קשור ל"שלימות העם" היות ומדובר בפקוח-נפש.

ולכן כשמתאספים יחד - ובפרט ילדי ישראל שהם עדיין לפני בר^-מצוה, "הבל שאין בו
חטא"⁶⁸⁹, במקום קדוש⁶⁹⁰, בית^-כנסת ובית^-מדרש⁶⁹¹, מקום בו מתפללים ולומדים תורה⁶⁹²,
ומכריזים ומבהירים בגלוי ש"עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל"⁶⁹³, שכל
העצות שהם נגד פסק הדין בשולחן-ערוך הלכות שבת (ועל-דרך-זה כל העצות שהם נגד
פסקי דינים אחרים) - ודאי שיתבטלו ולא יהיה להם קיום, היות ו"כי עמנו א^-ל" - כך פסק
הקב"ה בתורה, וציוה שיפרסמו את זה, והבהיר בתורה שכשמדובר אודות פקוח-נפש אסור
לשתוק, ואסור לחכות עד שיבואו לשאול מה הדין⁶⁹⁴, אלא צריך ללכת ולהכריז שאסור לתת
דבר שעלול לגרום פקוח-נפש של יהודים!

לילדי ישראל יש כח מיוחד לפעול⁶⁹⁵ שזה יקויים בקרוב ממש ובעגלא דידן - שיראו
כיצד בטילות כל העצות והדיבורים המערערים את "שלימות הארץ", על-ידי נתינת משהו
לאינו^-יהודי. וכן הפגיעה בשלימות התורה, על-ידי דברים שלא על-פי התורה, שרוצים
לשכנע מישהו שזה על-פי התורה, ביודעם שזהו היפך התורה; וכשילדי ישראל מכריזים
ש"עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א^-ל", ובפרט שההכרזה נעשית בבית^-
הכנסת ובית^-המדרש, ומכריזים זאת אחר התפילה ואחר אמירת פסוקים ומאמרי רז"ל
(לימוד התורה) - הרי זה מזרז את הבטחת הקב"ה ש"(עוצו עצה) ותופר", שכל העצות
הללו יתבטלו, ובאופן של "ותופר", שיתבטלו מעיקרא^{696 697}.

השולחן־ערוך, כולל סימן שכ"ט, ינצח!

ויהיה ה"ילחם מלחמות ה' וינצח"¹¹ - השולחן-ערוך של הקב"ה, כולל סימן שכ"ט
מהלכות שבת - ינצח. עד שכל האומות שסביב היהודים יודו שאין צורך במלחמה, ויקויים
"ונתתי שלום בארץ"⁶⁹⁸ מכיון שהולכים בדרך שמביאה לשלום - על-ידי "ואולך אתכם
קוממיות"⁶⁹⁹ - שמחזיקים חזק ויציב בדרך התורה⁷⁰⁰, שהתורה אמרה שהקב"ה נתן את ארץ
ישראל לכל יהודי ולכל היהודים עד סוף כל הדורות!

 

 

גם אכלו דגים סרוחים, גם לקו וגם שילמו...

בימים אלו נעשה ענין מבהיל נוסף: מסרו עוד שטח¹ לידי מצרים מבלי לקבל מאומה
תמורת זה. מה שכן קיבלו הוא מסר שידעו שזה כלל לא מספיק...

אין מדובר כאן רק על שטחים אלו עצמם - אלא זוהי הכנה למסירתם של כל השטחים
כולל ירושלים עיר הקודש. והמבהיל כאן הוא, שאלו שעושים זאת יודעים את האמת, אך
למרות זאת מרמים הם שזה יקרב את השלום.

וזה רק מגדיל את הסכנה, וכמובא באבות דרבי-נתן שמי שיש לו מנה רוצה מאתיים
ומיד לאחר-מכן כבר דורש ארבע-מאות. ולא נצרכים להגיע לאבות דרבי-נתן בכדי להבין
מהי כוונתם, כיון שהם אומרים זאת בפירוש וזה כבר נדפס בעיתונים - הם מנסים לשנות
את המציאות, אך המציאות נלחמת כנגד זה, בהראותה במפורש מה דורשים המצרים.

כל מי שיש לו שכל בקדקדו אינו מתבייש לומר "טעות היתה בידי"^{701 702}. גם גדולי ישראל
האמוראים, כשטעו - היו אומרים "דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי". ולמרות
שהתורה נמנעת מלדבר בדרך-כלל בגנותם של בני-אדם, הרי שבזה הגמרא מפרטת את
המקרה לפרטי-פרטים, ואף מזכירה את שמותיהם של אלה שטעו - והטעם: משום
שכשצריכים הוראה בפסק-דין אזי אסור לומר זאת ב"לשון נקיה", היות ואחר-כך לא ידעו
כיצד לפסוק.

דבר מבהיל נוסף: רודפים אחרי מצרים! - שילמדו מהם, ויפיקו את ההוראה ממדרשי
חז"ל:

אודות הנהגת מצרים בתקופה שקדמה לשחרור בני-ישראל מארץ זו מביאים חז"ל⁷⁰³
משל לאדם שגנב דגים סרוחים ואכלם. כשלא הסכים לשלם, הכריחו אותו באמצעות
מלקות - לשלם, וכשלא יכל לסבול את המכות - שילם. ועל-זה נאמר: גם אכל את הדגים
הסרוחים, גם לקה וגם שילם.

וכמו-כן בעניננו: הרי בסופו של דבר הקב"ה יעשה כרצונו, ותהיה שלימות הארץ
לגבולותיה - אז מדוע צריכים לחקות את פרעה מלך מצרים?! - לספוג בזיונות על-ידי
גרימת צער ליהודים בכך שגירשו אותם מגפנם ותאנתם - לא מתירים ליהודים לגור
בירושלים העתיקה ובחברון עיר הקודש.

כשהרעישו לפני כמה שנים על-זה שיהודים אינם מעונינים שבירושלים העתיקה ישלטו
חוקי היהודים וישראל בכך שהפכו את ירושלים העתיקה לדבר נפרד שבו ינהגו חוקי
הערבים ולא שלטון החוק הנוהג בתל-אביב, חדרה, ירושלים החדשה ובכל מקום, שכל
זאת עשו היהודים - ענו לי: אין כזה חוק!

ואילו כעת התפרסם שבמשך 12 שנים ברציפות שרר שם חוק שעשה הפליה לטובת
הערבים: ערבי יכול לעשות זאת, והיהודי אינו יכול לעשות זאת, ומי שעשה זאת הענישו
אותו בכוח של המשטרה היהודית - אני כבר צעקתי זאת כבר לפני כמה-וכמה שנים!

כבר אכלו את הדגים הסרוחים, ספגו מלקות, עד כדי כך שעכשיו כבר אומרים
שמתחרטים על החתימה!

המצב אינו "מסירת שטחים תמורת שלום" אלא "תמורת פיסת נייר"!

היות שחתימה זו היא היפך ההלכה וממילא, היא היפך רצון ה' (כיון ש"דבר ה' זו
הלכה"⁴) - ומאחר ש"דבר אלקינו יקום לעולם"⁵ - אם-כן בין-כה חתימה זו לא תעזור
במאומה, ואם-כן מדוע מלכתחילה יש לספוג בזיונות ומלקות רק בכדי שהגוי יקבל את
היהודי בסבר פנים יפות. מה-גם שזה רק יגרום לו לתבוע יותר ויותר.

וכשחתמו על נייר זה - ובפרט שהציגו זאת לעם ישראל כ"מסירת שטחים תמורת
שלום" (ואז השאלה היא: האם אתה מוכן לוותר על השטחים תמורת שלום) - צעקו
היהודים "מזל טוב", ועשו הילולא וחינגא שהרי 'נחתם הסכם שלום'.

אך את השאלה היו צריכים להציג בצורה הנכונה: האם אתה רוצה להחזיק בשטחים
ולוותר על פיסת-נייר, או שמא ברצונך לקבל פיסת-נייר ותמורת זה לוותר על השטחים.

• 4) שבת קלח, ב.

• 5) לשון הכתוב - ישעי' מ, ח.

498
ולא זו בלבד שויתרו על השטחים השייכים ליהודים תמורת פיסת-נייר שאינה שווה מאומה
- הנה מסרו את השטחים העומדים בגבול ישראל - ערי הספר - שעל-ידי כך, רחמנא-ליצלן
"תפתח הארץ לפניהם".

וכשטענתי זאת, קיבלתי תשובה, שמאחר והיהודים הם אומה הוגנת, לכן, כיון שחתמו
על נייר - חייבים לקיימו!

אך אין הדבר כך, מאחר שביכולתם לחתום רק על דבר הנמצא ברשותם ורק עבור
עצמם (וכפי שמצרים עצמה צועקת שהיא חותמת רק בשביל עצמה - לא בשביל ירדן,
סוריה, סעודיה או איראן) - אך אינם יכולים לחתום עבור כל היהודים, מאחר שלכל יהודי
יש חלק ונחלה בארץ ישראל. ואף אחד מבני-ישראל לא נתן רשות לעשות זאת, אדרבה:
היהודים טוענים שארץ ישראל שייכת להם "נחלת עולם", ל"עם עולם" מ"אלקי עולם".
וכל ילד יהודי - מיד כשמתחיל ללמוד חומש עם רש"י⁷⁰⁴, לומד הוא אשר "כח מעשיו הגיד
לעמו לתת להם נחלת גויים"⁷⁰⁵.

ולטענה, שהיות והיהודים חתמו - לכן עליהם לקיים - הנה הרי הם כלל לא קיבלו את
הסכמתם של בני-ישראל לחתימה זו. כלל לא קיבלת יפוי-כח מבעלי-הבתים של ארץ
ישראל (בני-ישראל בכל הדורות). ולכן, חתימה זו כלל לא תקיפה; עליך ללכת לוושינגטון
ולומר להם שטעית מאחר שבעלי-הבתים לא מסכימים לזה!

וגם אלו שהסכימו למסור חלקים מארץ ישראל - הרי זה מאחר שלא הציגו בפניהם את
השאלה האמיתית, אלא שאלו אותם האם הם מוכנים למסור את השטחים כתמורה לשלום,
בשעה שהשאלה האמיתית היתה צריכה להישאל כך: האם אתה מוכן למסור שטחים
תמורת פיסת-נייר (ובפרט שהצד שכנגד אומר במפורש שאין שלום).

וזה שכבר חתמת על נייר - הנה מסופר בגמרא שגם אמוראים טעו. ואם לא נעים לך
לומר "טעות היה בידי", כפי שהם אמרו כשנוכחו לדעת שטעו - אז אל תגיד זאת, אך גם
אל תעשה מעשה שממנו כבר לא ניתן להתחרט ("אין אחר מעשה כלום"⁷⁰⁶); כשנותנים
שטח - זה דבר אבוד; כשמגרשים יהודים מנחלתם - זה אבוד; כשנותנים את שטחי הנפט -

זה אבוד (וכמובן שכל-זה הוא בדרך הטבע - כי מאחר ש"דבר אלקינו יקום לעולם", לכן,
חלילה מלומר שזה אבוד).

ככל שמסרו שטחים - המצב הבטחוני הלך והחמיר!

ובשנה האחרונה - תמורת התקרבות השלום - המצב רק החמיר, יותר מחבלים חדרו
לשטחי ישראל, מצב העולם הידרדר ונגרמו ענינים חמורים נוספים המזיקים לישראל
רחמנא-ליצלן, וכל זה הגיע לישראל בבחירתה החפשית.

ולמרות זאת - ישנם כאלו שמצד סיבות משונות אינם מוכנים לשמוע שמדובר אודות
פיסת-נייר תמורת שטחים. אלא מתעקשים וצועקים בחוצות שזה שלום אמיתי - שלום
לבנים, לנכדים ולנינים - ובמילא כשעומדים לקראת כזה שלום, איך יתכן להתחשב עם
השטחים?!

אך בפועל זה בדיוק הפוך; בכל צעד נוסף של מסירת השטחים - גודלת הסכנה, עד
שכבר אמרו בפירוש, ועד שהיו מוכרחים לומר שלמרות שחתמו - הם יתחרטו על
החתימה. והם בחרו לומר זאת אחרי יום-כיפור; אם היו אומרים זאת מיד למחרת החתימה
על פיסת- הנייר (לפני כשנה) - לא היו מגיעים למצב האומלל השורר עכשיו, וכדלהלן:

אף שהם מצהירים ומכריזים קריאות "מזל טוב" ללא הרף, טופחים על שכמיהם ואף
אומרים שהם יזכרו בהיסטוריה היהודית כ'מביאי השלום' - הרי שבפועל, התוצאות
מ"שלום" זה הם, שמאז נחתם, חודרים לישראל מספר רב של מחבלים (לאין-ערוך ממה
שהיה קודם החתימה). מאז החתימה אף גדלו הוצאות הבטחון בצורה דרסטית ביותר.

מעולם לא היה מצב כה חמור כבשנה החולפת. הם סבורים שבשנה זו נהיה "ושכבתם
לבטח"⁷⁰⁷, בשעה שלעולם לא היו כאלו פחדים כפי שיש כעת רחמנא-ליצלן!

החומרה ניכרת במיוחד לאור העובדה שה'שבעים זאבים' החלו לדבר בגלוי. וזאת הם
עושים, היות והם רואים שהיהודים פוחדים מהם, עד כדי כך, שרק כשהם מתחילים לדבר -
מיד מוסרים להם היהודים עוד שטח. וכשנוכחו לדעת שזו שיטה שעובדת - החלו ליישמה
בגלוי!

וכאמור: מכיון שבסופו של דבר - יהיו מוכרחים לציית לשולחן-ערוך^{708 709}, אם-כן מדוע
צריכים גם לאכול את ה"דגים סרוחים" וגם "לספוג מלקות" - וכי לא כדאי לבצע מיד את
מה שקובע השולחן-ערוך?! (שאין לתת אף שעל. ואף רש"י אומר במפורש על הפסוק¹¹
"ברזל ונחושת מנעליך" - שהיו גיבוריהן של ישראל יושבין בערי הספר ונועלין אותן,
בכדי שלא יוכלו להיכנס שם אויבי ישראל", וכדלהלן).

וכשמתעוררת השאלה: היתכן, הרי רק אם יחתמו על שלום יקבלו כסף מארצות-
הברית?! - התשובה היא שזה בדיוק להיפך; דווקא אם יעמדו בתוקף - יקבלו את הכסף.

"וכימך דבאך": אם תעשה רעונו של הקכ״ה - הארצות ישפכו לך כסף וזהב!

וכמובן מהמשך הפסוק הנזכר לעיל: "וכימיך דבאיך". שלפסוק זה מציין רש"י שני
פירושים: א) "וכימיך דבאך" כשם שימי נעוריך, הם ימים טובים מאירים - כך יהיה גם
ה"דבאך", ימי הזקנה, שאמורים להיות דואבים, זבים ומתמוטטים - גם הם יהיו "כימיך",
כימים המאירים; ב) "וכימיך" - כל זמן שינהגו כפי שהקב"ה רוצה, "עושין רצונו של
מקום", יהיה "דבאך" - שכל הארצות יהיו דובאות (נוזלות) כסף וזהב לארץ ישראל.
כלומר, שהכסף והזהב כלה מהם, היות ואת כולו הם מזיבות לישראל. בפירושו זה מביא
רש"י גם מילה בצרפתית (עתיקה) - "אשקלונ"ט" - שפירושה שישפכו לשם. כלומר,
שכשעושין רצונו של מקום, הרי שהכסף לא יגיע לאט, אלא ישפך!

משמעותו של פירוש זה ברורה לחלוטין: אם תעשה רצונו של מקום. כלומר, שתקיים
את פסק השולחן-ערוך, שאם באים נכרים אפילו על "קש ותבן" - או אז תעמוד עם כלי-
נשק ולא תאפשר להם להיכנס - הרי אז מובטח לך (אחרי "ברזל ונחושת מנעליך") -
"וכימיך דבאך". כלומר, שגם בימי הזקנה יהיה לך את התוקף של ימי הנעורים (כפירושו
הראשון של רש"י). ושמכל הארצות ישפך כסף וזהב לארץ ישראל (כפירוש השני ברש"י).

ולא זו בלבד, אלא אף ישנו קשר מיוחד בין ברכת "כימך דבאיך" לשמירה על ארץ
ישראל. מאחר שמילים אלו באות בהמשך לברכת "ברזל ונחושת מנעליך" אותה משייך
רש"י בבירור לשמירה על ארץ ישראל, וכלשונו: "עכשיו הוא מדבר כנגד כל ישראל, שהיו
גיבוריהן יושבים בערי הספר ונועלים אותה כדי שלא יוכלו האויבים להיכנס בה".

ואמנם ילד קטן יכול להקשות: אף אם יישבו את הגבול, מה יעשו במקומות הפנויים
שבין עיר לחברתה? - אך כשיגדל יבין, שכשעומדים עם נשק (כפסק השולחן-ערוך) - אזי
ביכלתו של הנשק להגן גם על המקומות הפנויים שבין ערי הספר!

וכאמור: אם יאמרו שאין ברירה, מכיון שצריך להגיע לנשק, ואת הנשק צריכים לקנות
בכסף, שאותו צריכים לקבל מאומות-העולם - גם את זה הבהירה התורה בפשוטו של
מקרא (שרק אם עושים רצונו של מקום אז ניתן לקבל כסף מאומות-העולם).

ואותם אלו שיש להם 'פשט' טוב יותר לאותו פסוק - הנה כל עוד זהו ויכוח על פשט
של רש"י בלבד, איני בא כלל להתווכח עמם. אך כשזה מגיע למצב של פיקוח-נפש - יש
לצעוק עד שיבינו הם את המצב לאשורו!

ולסיכום: השאלה איננה "שלום או שטחים", אלא "פיסת נייר או שטחים"; לא צריכים
לחקירות ודרישות, או לדעת את המתרחש 'מאחורי הקלעים' בכדי להבין, שבשנה

 

האחרונה - מאז חתמו על פיסת-הנייר (המכונה 'הסכם השלום') - היו פיגועים (בהם נרצחו
יהודים, ה'-יקום-דמם) כה רבים; מאז מלחמת
ששת הימים לא היתה שנה כה מלאה בפיגועים

- כשנה זו!

כעת, לאחר שמצרים הפרה פעמים כה רבות את ה'הסכם' - ואשר בעקבות זה החלה
ישראל להתחרט על החתימה - התקוה היא, שזו תהיה התחלה טובה (לא שחס-ושלום
יתחרטו מזה, כפי שעשו כמה פעמים בעבר) ושיודו שמלכתחילה כל החתימה הזו היתה
"מקח טעות", וכבר אכלו מספיק "דגים סרוחים" וספגו מספיק 'מלקות' - אשר אי-לכך,
כבר הגיע הזמן לקיים את רצון ה'. ומכאן ואילך יפסיקו לתת, ואף את מה שנתנו ישתדלו
לקחת בחזרה! - ברור שדרך זו לא תזיק, אלא רק תועיל, היות שהולכים בכוחו של הקב"ה
שהבטיח שאם יעשו רצונו אזי יהיה "וכימך דבאיך", כמבואר לעיל בארוכה!

ובקרוב יקוים הפירוש השני ב"דבר ה'" - זה הקץ⁴, הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי
משיח צדקנו בקרוב ממש!

(מעובד ע"פ שיחת י"ג תשרי תש"מ)

יש לדבר עם הגוי בלשון רכה אך בשיא התוקף!

בין פסוקי "אתה הראת" - הנאמרים בהקפות - אומרים את הפסוק "ויהיו נא אמרינו
לרצון לפני אדון כל".

ואינו מובן:

• א. הרי בפסוקים הקודמים הנאמרים בהקפות, מזכירים את הקב"ה באחד משבעה
  השמות שאינן נמחקין, כגון: "הוי'" ו"אלוקים" - ומדוע כאן, מזכירים את הקב"ה דווקא
  בתואר שאינו מ"השמות שאינן נמחקין" - "אדון כל"?!

• ב. "אמרינו" - כלומר אמירה - פירושו הוא "לשון רכה", ואינו מובן: איך יהודי מדבר
  ב"לשון רכה"?! הרי כל ענין שיהודי אומר - או ענין של תורה, או ענין של דברי הרשות
  שעל-פי התורה - צריך להאמר בתכלית התוקף ובאופן של "אמר מלכא - עקר טורא" ואם-
  כן איך יהודי מדבר ב"לשון רכה"¹?!

והביאור בזה:

כאשר ליהודי יש עסק עם אינו יהודי, הוא צריך ללכת בדרכי נועם ובדרכי שלום, (כפי
הוראת התורה שכשבאים על עיר למלחמה, לכל לראש צריך להיות "וקראת עליה לשלום",
להמתין שלשה ימים^{710 711}) לדבר עם הגוי באופן של "אמירה" - "לשון רכה".

כאשר מדובר אודות עצמו, נאמר⁷¹² - "לעולם ירגיז אדם יצר-טוב על יצר^-הרע" - לא
בלשון רכה - אלא, כלשון התניא⁷¹³ "ירעים עליה בקול רעש ורוגז"; אך כאשר מדובר אודות
אלה שאינם יהודים - יש להתנהג באופן של "אמירה", "בלשון רכה".

והנה, למרות שיש לדבר עם הגוי בלשון רכה, ולמרות הדין "אל תתגרה בגוי קטן"⁷¹⁴ -
יחד-עם זה, צריך לדבר בכל התוקף, וכפי המובן מזה שה"וקראת אליה לשלום" מתבטא
בכך ש"כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך"⁷¹⁵!

יהודי צריך לעמוד בתכלית התוקף, וזה שלפעמים צריך לדבר עם הגוי בלשון רכה -
זהו רק מפני שכך ציוה הקב"ה - אך יחד עם זה רוצה הקב"ה שידברו בשיא התוקף.

ולכן הקב"ה מכונה בפסוק זה "אדון כל" - מכיון שהקב"ה הוא "אדון כל" מבין גם מי
שאינו יהודי:

כשמדברים עם הגוי אודות שם הוי', הוא אומר "לא ידעתי את הוי'"⁷; כשמדברים עימו
אודות שם אלוקים, רוצה הוא להבין על איזה 'מזל' ועל איזה 'מלאך' מדובר; אך
כשמדברים איתו על "אדון כל" - כל אחד מבין מהי הכוונה.

ועל-זה נאמר "ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל":

הדרך לשיככוע ה׳קונגרס׳ אינה כ״כוחי ועועם ידי" אלא באופן שקשור ל״אדון כל"!

יכול להווצר מצב, שהיהודי - ששלחו אותו ל'קונגרס', לדבר עם גויים - יחשוב,
שמאחר והם לא מבינים כשמדברים אתם על הקב"ה, לכן הוא ידבר עם תוקף של "כוחי
ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"⁸ - הוא יראה להם שהוא חכם, גיבור ועשיר - ובאופן כזה
יצליח לפעול על הגויים.

אומרים לו: לא זו הדרך להצליח בענינים האלו. אם הוא רוצה להצליח - עליו לדבר
באופן שקשור ל"אדון כל"; ודוקא כך יצליח, מכיון שאז הולך בכחו של "אדון כל" ולא
בכוחות עצמו. וכפי הכתוב בירמיה⁹ "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו
ואל יתהלל עשיר בעשרו . . כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי".

וזה קשור לנאמר¹⁰ שלעתיד-לבוא "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", שזה יהיה
בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, במהרה בימינו ממש.

(מעובד ע"פ שיחת ליל שמחת-תורה תש"מ)

• 6) שופטים שם, יא.

• 7) שמות ה, ב.

• 8) לשון הכתוב - עקב ח, יז.

• 9) ט, כב-כד.

• 10) שם לא, לד.

504

"ברצוגו נתנה להם וכרעוגו נטלה מהם ונתנה לנו"

אנו אוחזים כעת בפרשת בראשית, שנקראת על-שם התחלתה - "בראשית ברא אלקים
את השמים ואת הארץ".

ידוע הפתגם¹ שצריכים לחיות עם הזמן. ובעניננו, לחיות עם הלימוד בפרשתינו כיצד
ברא ה' את העולם.

ובמיוחד כשלומדים הפרשה עם פירוש רש"י, שעל-פי השולחן-ערוך^{716 717} פירוש רש"י על^-
התורה יכול להחליף את התרגום. ובמיוחד, שפירש"י לא צריך שום הסכמות, ואין כל צורך
בחקירה אודות גדלותו של רש"י. שכעת, לאחר 900 שנה, ידוע ומפורסם לכל מה חידש
ופעל רש"י, ומה גדולי ישראל אמרו אודותיו, עד שהראשי-תיבות של שמו הם - "רבן של
ישראל". כלומר, שרש"י מקובל על כולם ללא שום פקפוק.

מכל הנזכר-לעיל מובן, עד כמה נעלה לימוד החומש עם פירוש רש"י.

בכדי לא לערבב ענינים נוספים, פשוט נלמד כעת את פירוש רש"י על הפסוק הראשון
בתורה (ובמיוחד, ש"ליכא מידי דלא אתירמיז באורייתא"⁷¹⁸. היינו, שכל דבר שבתורה
שבעל-פה נרמז ונכלל בתורה שבכתב, ואת התורה שבכתב הקב"ה חלק וסדר, והוא קבע
שהפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" - יהיה הפסוק הראשון בכל התורה
כולה).

על הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" מפרש רש"י⁷¹⁹: "אמר רבי
יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם⁷²⁰ (שלכאורה מדוע צריך
להתחיל מפסוק זה, הרי הוא מופיע בחומש שמות, ואף לא בתחילתו?! אלא הטעם לזה
שהיה צריך להתחיל את התורה מ"החודש הזה לכם" הוא:) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו
בה ישראל (היינו: למרות שיש מצוות כבר לפני-כן בחומש בראשית, מכל-מקום, במצוה
זו "נצטוו ישראל", שאת המצוה הזו נצטוו כשנהיו ישראל, כשנעשו לעם [שלפי שיטת ר'
יצחק ורש"י זוהי המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל] ותמיהה זו [למה לא פתחה התורה
ב"החודש"] מובנת מעצמה - אף ללא ר' יצחק - שהרי כל "בן חמש למקרא" מבין
בפשטות שמכיון שהתורה ענינה להורות לבני ישראל כיצד להתנהג, ממילא התורה צריכה
לפתוח במצוה הראשונה).

ומה טעם פתח בבראשית משום (כפי שאומר דוד המלך בתהלים⁶) כח מעשיו הגיד
לעמו לתת להם נחלת גויים (שדוד המלך לא אמר מילים משל עצמו, אלא משל הקב"ה,
שהקב"ה הגיד כח מעשיו לעמו, שהעביר לרשותם של בני ישראל את נחלת הגויים, שהיתה
של הגויים, וכפי שממשיך שם:) שאם יאמרו אומות העולם (היינו, שלאו דווקא שיטענו,
אלא יתכן שיטענו) לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה אומות. אומרים להם
(שיהודים אסור להם להתפעל מהגוי, אבל לאידך, לא רבים אתו אלא מסבירים לו בשכל
פשוט, ששכל פשוט נובע מאמונה פשוטה בקב"ה, שהוא ברא את העולם, שאמונה זו
נמצאת אצל הגויים באופן מקיפי ומזה נובעת טענתם, שעליה עונים בני ישראל) כל הארץ
(וכל העולם כולו) של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה
להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

מזה שרש"י מביא את דברי ר' יצחק, ולא מוסיף על^-כך שום הסבר - מובן, שאין שום
צורך בהסברה נוספת בכדי שגם אומות^-העולם יקבלו את המענה הזה. וההכרח לכך הוא
(שהם יקבלו מענה זה ללא צורך בתוספת הסבר): שאם-כן, היתכן שהקב"ה יצווה את בני
ישראל לענות מענה שלא יצא ממנו שום תועלת?! אלא מובן, שמה שישראל יענו (כפי
שמופיע בדברי ר' יצחק) יתקבל גם בשכלם של אומות^-העולם!

תחילת התורה דווקא ב״כח מעשיו״ - גדולתו של הקב״ה

מכך מובן ענין נוסף, וכמו שרש"י מפרש מיד לאחרי-זה שעם ישראל נבראו בשביל
ללמוד תורה ולקיים מה שכתוב בתורה. שבתורה כתוב: בראשית - בשביל התורה שנקראת
ראשית⁷ ובשביל ישראל שנקראים ראשית⁸ (היינו שהעולם נברא בשביל ישראל והתורה).

• 6) קיא, ו.

• 7) משלי ח, כב.

506

שרש"י מדגיש, שבעת שה' ציוה שילמדו תורה, זה יהיה באופן שלא תהיה אפילו
איזושהי מחשבה אצל הגוי, שהתורה לא קשורה עם בריאת העולם ורצון ה'.

ובכדי שלא תהיה כזו מחשבה אצל הגוי, לכן, שכשיהודי מתחיל ללמוד את התורה,
מבאר לו רש"י שהקב"ה שינה את הסדר בתורה מכפי שהיה צריך להיות בתחילה.
שבתחילה היתה צריכה התורה להתחיל בציווי - "החודש הזה לכם", אך הקב"ה שינה את
הסדר, ופתח את התורה ב"כח מעשיו. .", בכדי שידעו כולם הגדולה והגבורה של הקב"ה.

ודוקא בזה מתחילים ללמוד את התורה, כיון שכך רצה הקב"ה. ולא רק בכדי שהיהודי
ידע מזה, אלא - כפי שכותב רש"י - "הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים", שכשיהודי יפגש
עם גוי, צריך הוא לומר לו הגדלות והכח של הקב"ה (ש"נתן להם נחלת גויים")!

וכשמסביר לגוי את "כח מעשיו. .", צריך הוא לומר לו שיודע זאת מהתורה, ולא^-זו^-
בלבד, אלא אף מסביר הוא לגוי את הטעם למה התורה מתחילה מ"בראשית ברא אלקים
את השמים ואת הארץ".

[באם נראה למישהו שיש לו טעם אחר מדוע התחילה התורה מ"בראשית", שידע,
שטעם זה הוא הפוך מהטעם שרש"י מבאר בשם ר' יצחק. שר' יצחק (שהיה תנא או
אמורא) ידע טעם זה מהקב"ה].

ואת טעם דין זה לומד רש"י כפשוטו.

וכיון שכך לומד הפרשן^-דתא, מפרש התורה, רבן של כל ישראל - (שנוסף לזה שהוא
היה רב פוסק^-הלכות וראש הישיבה, היתה לו גם שייכות לענינים של מסחר, ופעל בחלקו
בעולם מה שיהודי צריך לפעול הן כ"ישככר" והן כ"זבולון") - שדבריו הם "דבר מלכות"^{721 722},
מאחר שהם הודפסו והתקבלו אצל כל תפוצות ישראל, (עד שהרמב"ם פוסק שלדבר
שהתקבל יש תוקף של מצות-עשה ומצות-לא-תעשה ממש!) - הרי מובן, שכל אחד^-ואחד
צריך ללמוד כך, שהקב"ה נתן לכל אחד^-ואחד מבני ישראל חלק ונחלה בארץ ישראל -
"נחלת עולם".

"התורה הזאת לא תהא מוחלפת"

וכיון ש"התורה הזאת לא תהא מוחלפת"¹⁰, אין אף אחד שיכול לשנות את התורה, כיון
שה' אמר שהתורה לא תשתנה.

וכשם שאי-אפשר לשנות ולהחליף אות בתורה, או תג בתורה, או קוץ בתורה, כך אי-
אפשר לשנות חס-ושלום את הסדר בתורה.

שהסדר בתורה הוא, שתחילת התורה היא ב"כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת
גויים", כפי שזה בא לידי ביטוי בפסוק (הראשון בתורה): "בראשית ברא אלקים את
השמים ואת הארץ". ורק לאחר-מכן מובאים סיפורי האבות וכו'. שסיפורים אלו הם שסללו
את הדרך לעם ישראל, החל מאברהם אבינו ש"אחד היה אברהם"¹¹ - המאמין הראשון בה',
שלא ערבב באמונתו שום הסברות וטעמים, ואפילו לא הקשה קושיות (למרות שהיה יכול
להקשות, למשל: שרק עכשיו ה' אמר לו¹² "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואיך יתכן שמיד
לאחרי-כן ציוה עליו לעקוד את בנו?!).

ובשעה שאברהם קיים את התורה ולמדה, אין ספק שהתחיל ללמוד מ"בראשית ברא
אלקים את השמים ואת הארץ", ורק כשהגיע לספר שמות למד את "החודש הזה לכם" (ורק
בספר דברים¹³ למד "ושננתם לבניך"), כיון שזהו הסדר שהקב"ה קבע שיהיה.

ורק בדרך הזו מחזיקים את התורה - הדרך שהורו לנו אבותינו, נשיאנו וגדולי ישראל.
שכך גם הם למדו את התורה.

אמנם במדרש¹⁴ כתוב, שכשמלמדים תינוק, מתחילים בחומש ויקרא בכדי "שיבוא טהור
ויעסוק בטהורים" - אך אין חס-ושלום הכוונה שאומרים לו שהתורה מתחילה שם, אלא
מדגישים לו שהוא מתחיל ללמוד בספר השלישי - ויקרא, ולפני-כן יש את הספר השני -

• 10) י"ג עיקרים לרמב"ם. הל' יסודי-התורה פ"ט ה"א.

• 11) יחזקאל לג, כד.

• 12) וירא כא, יב.

• 13) ואתחנן ו, ז.

• 14) ויקרא-רבה פ"ז.

508

שמות, ולפניו יש את ספר בראשית, ובספר זה גופא התורה התחילה ב"בראשית ברא
אלקים את השמים ואת הארץ".

^"כח מעשיו" זהו ענין המובן גם בשכל!

כיון שכל דבר בתורה הוא בהבנה והשגה לכל אחד לפי מעמדו ומצבו, לכן מבאר רש"י
שהענין של "כח מעשיו הגיד לעמו", הוא לא ענין של "חוקה", או "גזירה", אלא זהו ענין
המובן ב"טעם".

וזה "טעם" כזה, שמוסרים אותו לכל בני ישראל מתחילת כל הדורות ועד סוף כל
הדורות.

ובזה ישנה הוראה נוספת: שלא ישנו חס-ושלום את הסדר הזה, שכשמשנים את הסדר
בתורה, הרי ידוע מה דינו⁷²³ של כזה ספר^-תורה, ועד עצם היום הזה לא היתה כזו מציאות
שמישהו ירצה לעשות דבר כזה.

וכאמור, כיון שרש"י כותב שענין זה ("כח מעשיו הגיד לעמו") הוא ענין של טעם
והסברה, מובן, שצריכים ללמוד דין זה כבר עם "בן חמש שנים למקרא" (וכיון ש"יוסיף
ימים יוסיף חכמה"⁷²⁴ - הרי כשיגיע ל"בן עשר" ו"בן י"ג" וכן הלאה - יחקק ענין זה אצלו
בתוספת ביאורים ופירושים).

וכאמור, אין העיקר כאן כל האריכות, אלא העיקר - פירוש רש"י כפשוטו, וכפי שרש"י
אומר⁷²⁵ "ואני לא באתי אלא לפרש פשוטו של מקרא" (ובמיוחד, שזהו ענין עיקרי שהזמן
גרמא, היות וישנם יהודים שעקב פחדם מ"קול עלה נדף"⁷²⁶ של הגוי - רוצים למסור את
שטחי ארץ ישראל) לכן, נחזור פעם נוספת על לשון רש"י כפשוטו:

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהיא
מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום: כח מעשיו הגיד
לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם,
שכבשתם ארצות שבעה גויים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה
ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

* * *

המתנגדים לעמידה בתוקף עם כלי-נשק - הולכים נגד השולחן-ערוך!

ישנו פסק-דין ברור בשולחן-ערוך¹⁹ אודות נכרים שצרו על עיר בישראל, אפילו שהם
אומרים שרוצים רק "קש ותבן", ואפילו שאכן לכך הם מתכוונים באמת, ואפילו שהם רק
"ממשמשין ובאין" - מצווה התורה (התורה לא מתירה, אלא מצווה) - שיקחו נשק - אפילו
ביום השבת - ויתייצבו על הגבול, בכדי לחסום את כניסת הגויים לארץ ישראל.

ובציווי התורה גופא, אין זו "גזירה" או "חוקה", אלא זהו "טעם" - ענין הגיוני המובן
על-פי שכל, על-פי שכל התורה. שרחמנא-ליצלן על-ידי-זה תפתח להם הארץ - במילא הרי
ענין זה, הוא ענין של פיקוח^-נפש.

ומי שרוצה ללמוד אחרת מהפסק^-דין בשולחן-ערוך - הוא הולך נגד השולחן-ערוך,
ונגד הסכנה של פתיחת הארץ ופיקוח^-נפש כפשוטו (שאין כאן המקום להאריך בזה, מצד
הפשטות שבדבר).

וכפי שנפסק בשולחן-ערוך, אין כל שייכות היכן נמצאת העיר, והיכן נמצא השטח. בין
בזמן הגלות, בין בזמן שבית-המקדש היה קיים. בין בחוץ לארץ (ושם גופא אין חילוק, אם
היא עיר שרובה נכרים או מיעוטה נכרים) ובין בארץ ישראל.

שהפסק הוא, שאם יש מצב של "תפתח הארץ", אין צריכים לעשות שום חשבונות של
בשר ודם, אלא "דבר אלקינו יקום לעד"²⁰, ו"עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו
א^-ל"²¹.

ו"כן יקום" שעם ישראל חי וקיים ויתקיימו בגופם, בנשמתם ובתורתם כפי שהקב"ה
רוצה, וילמדו תורה כפי שהקב"ה רוצה, ואז יהיה ה"לאסוקי שמעתתא אליבא

• 19) אורח-חיים סשכ"ט.

• 20) ע"פ ישעי' מ, ח.

• 21) שם ח, י.

510

דהלכתא"⁷²⁷, כפי שהתורה פוסקת את ההלכות (בלא להתחשב עם יועץ פלוני ויועץ אלמוני
וכל הפרטים שבדבר, וכמפורסם לכל מיהו היועץ ומדוע הוא מייעץ כך).

וכאמור, שכל הענינים הרעים יתבטלו באופן של "תופר" - הפרה מעיקרא, כיון ש"עמנו
א^-ל". וכההמשך, "ועד זקנה . . אני אסבול", שאת הענינים הבלתי^-רצויים הקב"ה לוקח על
עצמו.

וכמדובר כמה פעמים, שעל-הפסוק⁷²⁸ "וקווי ה' יחליפו כח", מבארים ספרי מוסר,
שהפירוש בזה הוא, שמי שבוטח בה' ועושה כרצון ה' - מחליף לו הקב"ה את כוחותיו
החלשים, עם הכוח של ה'. שזהו ענין של חליפין, קנין מהתורה.

התורה היא זו שקובעת את מצבו של העולם!

. . ישנם כאלו שאינם מבינים מדוע עושים "רעש", מזה שפלוני^-בן^-פלוני מפרש אחרת
דין בשולחן-ערוך (סימן שכ"ט).

וההסבר בזה:

מצד החושך כפול ומכופל של הגלות הגיעו למצב מבהיל, שישנם כאלו החושבים
לעצמם, שזה שיהודים יפסקו שאסור למסור שטחים על-פי הלכה - אין לזה שום קשר
לעולם, היות והעולם לא שואל מה הפסק-דין להלכה בענין זה, וכיון שלא שואלים - אם-
כן גם כשיאמרו להם את ההלכה - הם לא יקשיבו. ולכן - טוענים אותם אנשים - אין נפק"מ
"לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", ואין שום צורך לפסוק זאת להלכה - שהרי בין-כך זה
לא יועיל מאומה.

אך האמת היא, שהם טועים טעות גדולה, היות שזהו ענין עיקרי - שהתורה היא בעל-
הבית על העולם הזה הגשמי והחומרי, ומצב העולם נקבע לפי פסק-דין התורה.

וכמדובר כמה-פעמים, ישנו ירושלמי מפורש⁷²⁹, ונפסק להלכה על-הפסוק ל"א^-ל גומר
עלי"⁷³⁰, שישנה משמעות גדולה כיצד יפסקו היהודים את ההלכה, שאם מציאות העולם
היתה שונה קודם פסק ההלכה - הרי לאחר פסק ההלכה, העולם משתנה ומתאים את^-עצמו
להלכה.

ויהודי הסובר שהתורה לא יכולה לפסוק כיצד יתנהג העולם הגשמי, היינו, שהעולם
ימשיך להתנהג הפוך מהתורה, הרי הוא אפיקורס!!

במילא, על-מנת שהעולם ינהג כפסק התורה (הפסק הברור על איסור מסירת שטחים),
צריך רוב שיפסקו כך כיון ש"אחרי רבים להטות"²⁶. אלו ששותקים, ואלו שלא רוצים
להכניס את עצמם לדין הזה (כיון שאולי התוצאה תהיה מפסק-דין זה - שאסור להם
לשתוק [והם רוצים לשתוק]) - צריכים לדעת ששתיקה זו לא תעזור, שתיקה זו תגרום
לתוספת סכנה רחמנא-ליצלן!

זהו כלל²⁷ יסודי ביהדות (לא בחסידות, לא במוסר ולא בקבלה, אלא יהדות כפשוטה
שכוללת גם מוסר, גם קבלה, גם נגלה וגם רזין דרזין) שהתורה היא "אסתכל באורייתא
וברא עלמא".

דבר זה - שמציאות העולם נקבעת על^-פי התורה - לא אירע פעם אחת או פעמיים, אלא
כמה^-וכמה פעמים, ראו במוחש שמציאות העולם נהייתה כפי קביעת התורה!

וכמדובר כמה פעמים, שאנו זכינו - מאחר וכל מציאותנו וכל הנהגתנו נקבעת על^-פי
התורה. אבל אפילו במקומות ובזמנים קשים כתקופת הבולשביקים, שהיו פחדים לנהוג
על-פי תורה, מכל-מקום כיון שמציאות העולם צריכה להיות על-פי תורה, ממילא,
כשפסקו שם, שעל-פי התורה צריך להיות כך וכך - הרי כך נהייתה המציאות.

אצל הגאון הראגאטשאווער (הגאון רבי יוסף ראזין), התרחש סיפור כזה במוחש:

היה זה כאשר הוא התגורר בלענינגראד (פעטערבורג), כשפעם אחת, נשלחה אליו
הודעה ממשרד המסים, שעליו לשלם שני סוגי מסים.

כשראה זאת - שאל את נכדו [שהיה בעל^-כשרון והיה בקי בכל סוגי המסים] מה הם שני
המסים, ומה החילוק בין אחד לשני? ענה לו הנכד: שהמס הראשון נועד לכאלו וכאלו
ענינים, ואילו המס השני נועד למטרה אחרת.

• 26) משפטים כג, ב.

• 27) זח"א קסא, ב.

512

הראאגטשאווער שקל את הענין, והגיע למסקנא שעל-פי התורה הוא צריך לשלם את
המס הראשון בלבד (שהרי בכל-זאת "דינא דמלכותא דינא"⁷³¹), אבל את המס השני - אינו
צריך לשלם על-פי התורה!

למחרת, הגיעה אליו הודעה שחלה טעות, והוא צריך לשלם רק את המס הראשון ולא
את השני!

שזה מעשה שהיה, ולא סתם, אלא אצל הבולשביקים, ויודעים עם-מי זה התרחש,
שממעשה זה רואים שמציאות העולם נקבעת ע"פ תורה!

ועל-דרך-זה מובן, שמכיון ש"התורה הזאת לא תהא מוחלפת"¹⁰ - מובן, שלתורה יש
את אותו כח בשעת מתן תורה, בזמן הבולשביקים וגם בזמננו - שהסיבה לכך היות והתורה
היא חכמתו ורצונו של הקב"ה.

הרבנים חייבים לפסוק את סימן שכ״ט - וזה יפעל בעולם!

כל רב שנכנס לעומק הסוגיא, ובאופן כזה של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא",
והוא יודע שזה נוגע ל"תפתח הארץ לפניהם", שזה ענין של פיקוח^-נפש - וגם אם יש לו רק
ספק^-ספיקא - במילא, אין לו ברירה, והוא צריך להתמסר וללמוד הלכה זו, עד שזה יהיה
באופן של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא"²².

איי, הוא ישאל: מכיון שלא שואלים על דין זה, אז מה הוא יועיל בכך שהוא יפסוק את
ההלכה?! - אלא הוא צריך לדעת שמכיון שהוא פוסק הלכה - למרות שהפסק ישאר בחדרי
חדרים, מכל-מקום, כיון שזה נפסק - זה פועל על מציאות העולם.

אלא, מכל-מקום - צריך הרב שיהיה לו שקלא-וטריא קודם שפוסק, כיון שבשמים לא
יכולים לפסוק פסק-דין בנוגע לזה שהרי "לא בשמים היא"⁷³². אלא, יש כלל בהלכה, שבעת
שצריכים לפתור ספק בהלכה, צריכים לשאול דוקא רב שנמצא למטה ויש לו סמיכה
ו"יראת ה' אוצרו"⁷³³. ולאחר שהוא דן ומברר, במילא, ניתן לשאול אצלו מהו הפסק.

ואף-על-פי שמאיזו סיבה שלא תהיה, הוא לא מפרסם את הפסק - הוא צריך לדעת,
שכיון שהפסק נמצא אצלו בצורה ברורה, מנומק ומבואר - הרי אז, משתנה מציאות העולם
בהתאם לפסק הדין שפסק. ואותו רב מתווסף לשאר הרבנים שכבר פסקו כך.

רבנים היוצאים נגד ההלכה מאריכים את הסכנה

ישנו בזה ענין נוסף:

כל רגע ורגע שעומדים בסכנה, עומדים כמה-וכמה מבני ישראל בפחד. אם-כן מדוע
מתארכת הסכנה?! - אלא, כיון שיש כאלו שזועקים וצורחים נגד ההלכה. ואלו שכן
יודעים את ההלכה - אומרים את הפסק רק בחדרי חדרים. ונוסף לזה, ישנם רבנים שכלל לא
יודעים ממציאות השאלה, ואפילו אם הם מודעים לשאלה - הם חושבים מן הסתם שהענין
של שמירת הארץ קשור ל"ג' שבועות"⁷³⁴ ("לא יעלו בחומה ולא ימרדו באומות"), ציונות
וביאת המשיח. וזוהי הסיבה שהסכנה מתארכת!

הבהרת ענין זה הוא גם פרט בדין פיקוח^-נפש (ואמר הרבי: אני אומר זאת דוקא בזמן
שרושמים את דברי, בכדי שלא יסלפו אחר-כך את דברי כפי שעשו בעבר. ולכן אני חוזר
ואומר:) ישנם כאלו שחושבים ומשוכנעים שהענין של שמירת הארץ קשור ל"ג' שבועות",
"ציונות" ו"ביאת המשיח", ולכן צריך להדגיש:

אין לשמירת הארץ כל קשר לענינים אלו!!!

זה אפילו לא "טענו חטים והודה לו בשעורים". שם, לכל-הפחות יש צד^-השוה,
ששניהם תבואה, ושניהם אין להם שום קשר לפקוח-נפש, ושניהם יכולים לקנות תמיד
חטים או שעורים - כאן, אין שום קשר בין שמירת הארץ לענינים אלו. זהו פיקוח^-נפש
כפשוטו!!!

וכמבואר בארוכה, שלא צריכים להסביר לאף אחד את גודל הענין של פיקוח^-נפש.

כל רב, בעת שיברר את הענין ויגיע לפסק^-הלכה, הרי הוא הכריע את הכף, למרות
שלא שאלו אותו, ואפילו שהוא חושב שהוא בטלן ולא 'פוליטיקאי' (ובין ידידיו הרבים אין
אפילו 'פוליטיקאי' אחד, במילא אין הוא יודע מה הם 'פוליטיקאים') למרות זאת, עליו
לדעת שמבלי הבט על כל ענינים אלו - בנוגע לענין הזה - פסיקת הלכות (באם הוא
יפסוק על-פי הכללים, היסודות והדרכים אותם הראו לנו כיצד לפסוק דין) הקב"ה נתן לו
את כל השליטה על העולם.

שעל-ידי-זה מתווספת לו זכות נוספת - פרסום פסק-דין ברור בשולחן-ערוך, שזוהי
זכות גדולה מה שיתעורר ויפעל בעקבות פסק-דין זה.

כשיהודי פוסק על-פי התורה - משתנה מעיאות העולם, ויפה שעה אחת קודם!

וכאמור, זהו מעיקרי התורה, שבעת שיהודי פוסק על-פי תורה נעשה "לא^-ל גומר עלי",
היינו, שכך נעשית מציאות העולם - מציאות על-פי הפסק-דין (למרות שאומות^-העולם
אינם יודעים מכך).

וכיון שמדובר כאן בפיקוח^-נפש הרי צריך להיות "יפה שעה אחת קודם"⁷³⁵, שהפירוש
בזה הוא "רגע אחד קודם".

ושכל-זה יהיה באופן של "לא תגורו מפני איש"⁷³⁶, כיון ש"כי עמנו א^-ל", ממילא,
כשיפסוק הפסק-דין הזה, אף^-אחד לא יוכל לגעת בו. והטענה שהוא טוען שהוא נמצא
במצב של פיקוח^-נפש מאחר והוא תחת איומים - הרי אינו דומה פיקוח^-נפש מדומיין -
"קול עלה נדף" - של אדם יחיד, לפיקוח^-נפש ודאי (כפי שנפסק בשולחן-ערוך סשכ"ט)
של עשרות - איני רוצה לומר מאות - יהודים!!

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת בראשית תש"מ)

אלה הסומכים על פיסת-נייר שנתן פלוגי - ליצנים הם!

כשמתבוננים ורואים את המצב בעולם, מגיעים למסקנא וודאית ש"אין לנו שיור אלא
התורה הזאת", אבל אז באים 'ליצני הדור' ואומרים שיש לבטוח באדם: מאחר שפלוני נתן
נייר והבטחה ואף התנשק ואמר "אחינו אתה" - יכולים לסמוך על זה. זו שמחה גדולה
ביותר, הגוי כינה אותו 'ידיד' ו'אח' והוא מזמינו לבוא ולהשתתף בשמחה הנערכת על
דברים שנכשל בהם!

לכאורה, מדוע צריכים לדבר על זה והרי זהו ענין של 'ליצנות' - ענין שאין לו מקום
בשכל הישר ויכולים לבטלו עם היד, ולשם מה מתעסקים בזה?

על זה ישנו הלימוד מפירוש רש"י¹ שצריכים להזהיר גם את "ליצני הדור" - כיון שישנם
ליצנים שטיפסו וניתלו אפילו ברש"י. בא ליצן אחד ומביא ראיה מפרש"י, והשני מביא
ראיה מהגמרא² האומרת "אל תתגרה בגוי קטן", ולכן טוען שצריכים לעשות כמה ענינים
שמעמיד בסכנה מיידית קיבוץ גדול של יהודים!

זהו ענין שאפילו בשכל הפשוט - לא תופס מקום. ועל-אחת-כמה-וכמה שגם בשכל
האמיתי, שכל התורה - אינו תופס מקום.

התורה פוסקת³ דין ברור שכשבאים נכרים ומבקשים "תבן וקש" ואומרים בפירוש שהם
לא רוצים לעשות מלחמה אלא רק רוצים "תבן וקש" ואחר כך ילכו לדרכם - אסור לסמוך
עליהם. ואם זו "עיר הסמוכה לספר" אזי אפילו כששומעים שהם רק "ממשמשים לבוא" -
כבר "יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת".

ואילו ליצנים אלו, מניחים את השולחן-ערוך בצד ואומרים שהוא לא שייך לעניננו!
השולחן-ערוך הוא ספרו של הקב"ה, רצונו של הקב"ה⁴ ופסק הדין של הקב"ה - ובדיוק
כשם שאי-אפשר לנתק את הקב"ה מענין מסויים, ולומר שענין זה אין לו שייכות לקב"ה -
כך לא יכולים לומר שענין מסויים לא שייך לתורתו - אין ענין בעולם שלתורה אין מה

• 1) תולדות כה, יט.

• 2) ראה פסחים קיג, א.

• 3) שולחן-ערוך או"ח סשכ"ט ס"ו.

• 4) ראה תניא פ"ד ועוד.

516

לומר עליו, מכיון ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא"⁷³⁷ - כל ענין שישנו בעולם הזה הוא רק
בגלל שהתורה רצתה שהדבר ייברא, וקודם היה ה"אסתכל באורייתא" ורק אחר-כך הדבר
נברא בפועל. מזה מובן שכשאומרים שבענין זה התורה לא יכולה לחוות דעה, וזה ענין
שאין לו שייכות לתורת היהודים - זהו היפך התורה!

כשעושים עפ״י הרופא - עושים זאת משום שכך כתוב בשולחן ערוך!

ואין זה ענין הקשור עם סודות התורה, אלא הוא פסק-דין בשולחן-ערוך. וכמדובר
כמה-פעמים - בעת שהשולחן-ערוך פוסק שצריכים לשאול רופא ולפיו יעשו בשבת וביום-
הכיפורים ענינים מסויימים שבזמן רגיל אסור לעשותם - אין הפירוש שעושים זאת מכיון
שכך אומר הרופא, אלא עושים זאת מכיון שכך כתוב בשולחן ערוך - התורה אומרת
שבענין זה צריכים לשאול רופא, ולנהוג כפי שאמר, אבל לא בגלל שזוהי דעת הרופא אלא
בגלל שכך היא דעת התורה.

וכן הוא בענין "דינא דמלכותא דינא"⁷³⁸, שזהו דין בשולחן-ערוך של הקב"ה. זאת
אומרת, שכשמדובר על ענין הנוגע ליהדות ואינו בניגוד לשלימות התורה, שלימות הארץ,
ושלימות העם - אזי נותן הקב"ה כח ל"דינא דמלכותא" עד שזה נכנס בשולחן-ערוך של
הקב"ה.

מזה מובן שכשאחד בא וטוען היפך ההלכה באומרו שאין לזה שייכות עם השולחן-
ערוך - זה היפך התורה. וכאמור לעיל, שפסק השולחן-ערוך הוא, שכשמדובר על "עיר
הסמוכה לספר" ובאים נכרים ואומרים שהם רוצים "תבן וקש" - בטענה שאין ברצונם
לעשות מלחמה אלא הם רוצים שלום, שיתנו להם רק "תבן וקש" ואז הם ילכו מגבול
ישראל - אסור לתת להם להכנס לשם אפילו באופן עראי, כי יתכן ש"משם תהא הארץ
נוחה ליכבש לפניהם".

מובן, שהשולחן-ערוך כלל לא צריך להבהיר מהו הדין במקרה שאינם מדברים על
"תבן וקש", אלא אומרים בפירוש שרוצים את המקום ואת השטח שמסביב לעיר זו.

ולכן, כשמוסרים בשם מישהו שאמר שזהו ענין שאין לו שייכות לשולחן-ערוך - אז
ודאי שהוא לא אמר את זה, וזה שמוסרים בשמו ענין כזה הוא בגלל שהמוסר ענין זה - לא
מתאים.

וכידוע הסיפור, שמסרו ענין בשם רב מסויים וכשבאו אליו ושאלו אותו - היתכן?! איך
אתה יכול לומר דבר כזה?! - הוא הכחיש ואמר "לא היו דברים מעולם". אמרו לו: אם אכן
לא אמרת את זה, אתה צריך לפרסם שמה שמסרו בשמך - אכן לא היה מעולם! אך הוא
ענה: באם יפרסמו זאת ייצא מזה חילול השם, מכיון שזה שמסר את זה הוא יהודי שמניח
תפילין ושומר שבת, ואם יתפרסם שאמר דברים לא נכונים - ייגרם חילול השם!

יודעים מי הוא זה שענה זאת, ויודעים על איזה ענין דובר, ויודעים מי היה מוסר
הדברים.

ובכוונה מספר אני את זה כשזה מועבר על-ידי הטלפון, כדי שימסרו זאת גם לאותם
השניים: לזה שלא הרשה שיגלו שאמרו בשמו ענין ש"לא היו דברים מעולם", וגם לזה
שמסר את השמועה. יכול להיות שזה ימנע אותו להבא והוא ידע ש"אמת מארץ תצמח"⁷ -
לרמות אפשר רק לרגע, שניים או שלשה רגעים, אך סוף-כל-סוף האמת מוכרחת להתגלות.
אז יתכן שזה יפעל עליו שמכאן ולהבא הוא ימסור דברים כהוויתן.

וכולי האי - אולי הקב"ה יתן לו זכות מיוחדת שהוא יבוא להרהור תשובה, ומהרהור
תשובה הוא יבוא לתשובה בפועל באופן של חרטה על העבר. ובאותו אופן שהיה הקלקול
תהיה גם החרטה על כך; שהוא יפרסם שמה שהוא אמר בשמו של פלוני - טעות היתה
בידי, ויבקש מחילה על זה, ביחד עם קבלה טובה על להבא.

אמנם לא כדאי להאריך בעניני צער, ואפילו לא בדיבורים מועטים, אך מוכרחים לדבר
על זה מכיון שישנם כאלה שטוענים שלעולם לא היה מצב כזה טוב - כעכשיו. עד שהם
אומרים שטות גדולה ביותר - ומשבחים את מסירת הנפט למצרים באמרם שבלאו-הכי יש
נפט 'מעל הראש'. וכשרואים ששטות זו לא מתקבלת - הם אומרים שבארצות-הברית יש
נפט 'מעל הראש', וארצות-הברית הבטיחה שהיא תתן נפט.

7) תהלים פה, יב.

518

כשאומרים דבר דמיוני כל אחד מדמיין לפי מהלך נפשו!

כשאומרים תירוץ אמיתי - כולם אומרים אותו דבר, כי כשמתחשבים עם המציאות
ועונים כפי שהדבר בפועל - מוכרחים כולם לענות באותו אופן, אך כשאומרים דבר דמיוני
- כל אחד מדמיין לפי מהלך נפשו!

ובמילא, חושב מישהו, שמכיון שבאמריקה צברו נפט לעשרות שנים יכולים לסמוך על
זה.

זוהי שטות, ואפילו תינוק בן יומו (שמתמצא בנפט) יודע שלא תתכן כזו מציאות!

בעיתוני ארצות-הברית נכתב מידי-פעם שהנפט הנמצא בבארות בעובי האדמה יספיק

לארה"ב ל-50-70 שנה.

ומכיון שהוא לא מתמצא (או שמא מפני שהוא רוצה לבלבל את השני), הוא מקבל את
מה שכתוב בעיתונים ומפרש שבאמריקה צברו נפט לחמישים שנה ושאמריקה חתמה
שהיא תתן לארץ ישראל נפט 15 שנים רצופות!

איך יכולים לומר כזו שטות?! - הרי כעת, באמריקה, כל אחד לוחם בחבירו ומחפש את
כל החסרנות שרק אפשר לומר עליו - ואילו 'חסרון' שכזה, שהכינו נפט לחמישים שנה
בכדי להבהיל את העולם - אף אחד לא מציין.

ורק אותו אחד שנמצא בארץ הקודש נפל על ההמצאה שנדפסה בעיתון מסויים,
שבאמריקה יש נפט לחמישים שנה. ואף מפרש כאילו הולכים הם לספק נפט לישראל
במשך 15 שנה - וכך אומרים עוד ועוד שטויות שאין בהם ממש!

אך כיון שאנו חיים ב"עולם השקר" - אזי גם ענין של שקר מתקבל! ולא זו בלבד, אלא
כשאומרים שקר קטן, אזי ישנם כאלו שמאמינים וישנם שלא מאמינים.

אבל כשאומרים שקר גדול - כזה שלא יתכן במציאות - חושב לעצמו זה ששומע זאת:
הרי זה דבר בלתי מציאותי, ולמרות זאת אומר זאת אדם שהוא כבר מעל גיל עשרים שנים,
ויושב על ה'כסא', ואף מצווה להדפיס זאת בעיתונים - ממילא לא יתכן שהוא יאמר דבר
שקרי. מוכרחים לומר שהדבר באמת כך, וזה שאני לא מבין זאת הוא מצד קוצר שכלי!

ואכן ישנם כאלה שדוקא בגלל שאמרו להם דבר שכלל אין לו מקום בשכל - הם
מאמינים לזה!

במקום לשבת וללמוד תורה מרימים יד על יהודי אחר!

וכך, בשעה שמדובר על פיקוח-נפש היה-לא-תהיה של אלפי יהודים - מתירים הם
לעצמם (והשני אינו פוצה פה ומצפצף) לשחק עם שקרים ועם ענינים שהם קוראים להם
חצי אמת.

היתכן לקרוא לזה 'חצי אמת'?! - אם זה מנותק במשהו מן האמת - זהו שקר! לשמות
אלו - חצי אמת, שליש אמת, רבע אמת - יתכן שיש מקום בחכמת הלשון, אך אין לזה
מקום בחיי האדם, ובפרט כשמדובר על עניני פיקוח^-נפשות.

המצב העכשווי בכל הענינים: בטחון, יחסים בין לאומים ופיקוח-נפש - נהיה שלא
בערך גרוע יותר מכפי שהיה לפני כמה שנים, ואף לפני חודשים ספורים.

וכן בנוגע למצבה של היהדות החרדית:

מדברים על-כך שמצבה של היהדות החרדית עכשיו - טוב מתמיד. אך רחמנא-ליצלן,
גם שם זה לא כך! במקום שישבו וילמדו - מתעסקים עם כאלה ענינים שאינני רוצה לקרוא
להם בשם האמיתי שצריך לקרוא להם, ועוד עושים זאת באיצטלא של יראת שמים!
באמרם שבעבור זה יהיו עוד כמה לירות כדי להחזיק תלמיד בישיבה (בישיבה שלו דוקא,
מכיון שלישיבה שניה הוא לא נותן, אלא אם-כן ראש הישיבה נשמע לרצונו) ובניית עולם
התורה.

אך בפועל, זה נעשה עם כאלו תלמידים שבמקום לשבת וללמוד עושים ענינים אחרים
עד להרמת יד! וכידוע מה שאירע בארץ הקודש במקום פלוני עם תלמידי ישיבות,
שכשהשני לא הסכים לשיטה שלהם, שהם חושבים שזו השיטה אמיתית - אז במקום לקיים
מאמר חז"ל⁷³⁹ של "השכם והערב עליהן לבית המדרש והן כלין מאליהן" - הם היכו אותו!
יודעים מי היכה, ויודעים את מי היכו, ויודעים באיזה מקום באה"ק זה היה, ויודעים אצל
מי התלמידים האלה למדו!

יתירה מזו: התלמידים שהרימו יד על רעיהם בארץ הקודש משפיעים על תלמידים
אחרים שגם הם יסגרו את הגמרא וילכו להכות את מי שנראה להם שלא אוחזים מהשיטה
שלהם!

ובנוגע לענין האחדות בין יהודים - היו כמה דורות⁷⁴⁰ שלמרות שהם למדו הרבה תורה,
בכל זאת, כשהם הלכו למלחמה הם הפסידו מכיון שהיה ביניהם היפך השלום. בשונה
מדורו של אחאב שאז, למרות שעבדו עבודה-זרה - אך מכיון שהיתה ביניהם אחדות אזי
כשהיו יוצאין למלחמה - ניצחו⁷⁴¹. וזאת, מכיון שהתנהגו באהבת ישראל וקירוב הלבבות.

(מעובד ע"פ שיחת מוצאי שבת-פרשת חיי-שרה, מברכים-החודש כסלו, תש"מ)

. . לאחר לחיצת יד לשלום פנה אלי הרבי ואמר: "זה זמן גדול וחשוב לעם היהודי. העם היהודי מלומד בנסים
לכל אורך ההיסטוריה שלו. כל קיומו מהווה שרשרת אחת של נסים. אבל רק באירועים ספורים הנסים הם
כאלו שבו אלוקים מראה לעולם כולו, כאילו תוקע בשופר גדול ומכריז על עם הנצח שלו, העם היהודי. כך היה
ביציאת מצרים, כך היה בעוד אירועים ספורים וכך היה גם בשבוע שעבר. יש תקופות שהי כאילו מסתיר פניו
מבניו, אך יש רגעים שבהם החסדים והניסים הם בצורה הכי מרובה ופומבית. כך היה בשבוע שעבר. האלוקים,
שהוא ברא את העולם והוא מנהיגו, נתן את ארץ ישראל לעם ישראל. לזמן מה, לזמן ארוך מאוד, הוא לקח
מאתנו את הארץ ונתן אותה לאומות העולם. בשבוע שעבר הוא לקח מהם את זה בחזרה ונתנה לעם ישראל.
וכדי שלא יהיה ספק לאיש שאלוקים הוא שנתן לנו את זה - היה הדבר כרוך בנסים גדולים. כאשר כל אוייבי
ישראל זממו להשמיד את העם היהודי בארץ ישראל, והעולם כולו והיהודים כולם חרדו ודאגו כיצד תינצל
ישראל המוקפת מכל צדדיה אוייבים המבקשים להשמידה - הראה אלוקים נסים ונפלאות ובזמן הכי קצר
הביס את אויביה מפניה ונתן לה את ארץ ישראל, את הקדושים שבמקומותינו. אבל - אמר הרבי - ליהודים יש
בחירה חופשית ועל שני דברים עיקריים צריך לעמוד כעת על המשמר. הדבר הראשון שלא יגידו חלילה "כוחי
ועוצם ידי". שלא יתפארו כאילו הכח הצבאי הוא שהביא את הנצחון. זה היה רק כלי קטן בדרך הטבע. הנצחון
הנסי היה מאלוקים וממנו בלבד.

הדבר השני, המשיך הרבי, נוגע גם לך ולכן ביקשתי לשוחח עמך. אני מכיר את טבעם של היהודים, כולל אלו
העומדים היום בראש השלטון בישראל. אני חושש מאד שכבר בימים הקרובים הם יזדרזו לשלוח לוושינגטון
שלוחים שהם מוכנים להחזיר את השטחים שכבשו. הם לא מבינים שהם לא כבשו שום שטח אלא הקב״ה נתן
להם במתנה גדולה ובנסים גדולים את הארץ השייכת להם. את זה חייבים למנוע, בכל הדרכים״. - הרהבתי עוז
ושאלתי: ״רבי - איך אני נכנס כאן לתמונה?״ - "אתה נפגש עם הישראלים הבאים לאו״ם. עם השגריר הישראלי
וכדומה. יש לך גם מהלכים כנראה ב"סטייט דפרנמנט". אתה יכול להריח מה קורה. ובקשתי היא שכאשר
תיווכח ברפיון הרוח של נציגים ישראלים - תחזור בפניהם על הדברים ששמעת כאן ובשיא התקיפות". וכאן
פנה אלי הרבי בקול מאוד נרגש, במין סערת נפש: "ואם ישאלו אותך הישראלים: מנין הבטחון הגדול שלך? על
סמך מה אתה יודע מה טוב לישראל ומה לא? - תספר להם על הבן היחיד שהוריו פחדו לגורלו ורצו להביאו
לארצות -הברית, ומהחדר הזה הבטיחו לו ולעוד אלפי בנים יחידים שאין מה לדאוג ובטוח יהיה בסדר. ועל
סמך מה הבטיחו מהחדר הזה? - על סמך זה שיש בורא עולם ומנהיגו אשר החליט לתת במתנה את ארץ ישראל
לבנ"י וכשבורא העולם נותן לנו מתנה - צריך לייקר אותה ולשמור עליה ולא לחפש איך להיפטר ממנה!"

(מתוך יחידות של יוסף בן-אליעזר - שבוע לאחר מלחמת ששת-הימים - נדפס בכפר-חב״ד גליון 627)

PDF created with pdfFactory Pro trial version www.pdffactory.com

(מעובד ע"פ שיחת שבת-פרשת וישב תשמ"ג)

• 5) לך-לך יב, יז.

• 6) שם יג, ב.

• 7) שם יב, כ.

• 8) שם יג, א.

• 9) שם, ז.

• 10) בבא-בתרא ק, א.

• 11) לך-לך טו, יח.

336

מתנת ה׳ - מומרים כ״מתי ידים"!

כאשר יהודי יודע ומרגיש שהגלות אינה מקומו האמיתי, ומה שנמצא בגלות ("בנים
שגלו מעל שולחן אביהם") הרי זה רק באופן עראי, מכיון שהוא מוכרח לקיים את רצונו
של הקב"ה ששלחו בגלות למשך זמן מסויים (ואינו רוצה למרוד חס-ושלום בהקב"ה),
אבל הוא מצדו חפץ לצאת מהגלות - הרי מובן בפשטות שכאשר הקב"ה נותן (לא חס-
ושלום בשר ודם בכחו ועוצם ידו) ליהודים שטחים של ארץ ישראל (עוד בהיותו בגלות)
מחזיק הוא בשטחים אלו בשתי ידיו¹, ואינו מוותר אפילו על 'שעל' אחד^{1177 1178}!

ישנו אמנם הענין של "לא יעלו בחומה"¹¹⁷⁹, כלומר, שאין למהר ולהשיג את כל שטחי
ארץ ישראל על-ידי בנין של כח - היות ועל-זה-נאמר "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי"¹¹⁸⁰,
כלומר, שצריכים לעסוק בביטול הענין של "חטאינו", ובדרך ממילא יתבטל כללות הענין
של "גלינו מארצנו"¹¹⁸¹, ואז יקבלו בני-ישראל - מהקב"ה - את כל ארץ ישראל בשלימותה,
ללא ענין של מלחמה וכיוצא-בזה;

אבל כאשר מדובר אודות שטחי ארץ ישראל שהקב"ה כבר נתנם לבני-ישראל -
מחזיקים בני-ישראל בשטחים אלו בשתי ידים, ואינם מוותרים מאומה!

וכמו כן בנוגע לשטחי חוץ לארץ הקשורים ונוגעים לבטחונם של יהודים הנמצאים
בארץ ישראל או בחוץ לארץ - שאין לוותר חס-ושלום על שטחים אלו, מכיון שוויתור כזה
כרוך עם ענין של סכנה ופיקוח-נפש, ואדרבה: היות וישנו חשש ש"משם תהא הארץ נוחה
ליכבש לפניהם" - אזי "יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת", וכל זה -
אפילו כאשר מדובר אודות נכרים שצרו על עיירות ישראל "על עסקי תבן וקש" בלבד, ולא
רק כאשר צרו בפועל, אלא אפילו כאשר ישנה שמועה שהם "ממשמשים לבוא"¹¹⁸².

וכאשר יהודים מתנהגים על-פי הוראת השולחן-ערוך, ועומדים בזה בכל התוקף - אזי
נופל פחד על אומות העולם, וכמו שכתוב⁷ "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו
ממך", ואז - אינם מנסים אפילו לפגוע ביהודים חס-ושלום, ואדרבה: "בשבעה דרכים
ינוסו לפניך"⁸. כלומר, שהם יברחו משטחי ארץ ישראל ומהשטחים הקשורים לבטחונה
של ארץ ישראל, ותועלת הדבר תהיה גם עבורם - עבור האינם יהודים, ואפילו עבור
מחבלים, שגם הם לא יפגעו, היות וינוסו! וזוהי הדרך היחידה להשכנת שלום אמיתי!

לעאת מהגלות ה״פגימית"

ומכיון שישנם יהודים שהכניסו את עצמם לגלות פנימית ועמוקה ביותר (הן בין אלו
הנמצאים בחוץ לארץ, והן בין אלו הנמצאים בארץ הקודש) - 'רגש נחיתות' ופחד איום
כלפי גוים ו'גוי'שקייט', וכתוצאה מכך מתנהגים הם היפך רצון ה' והיפך רצון התורה בכל
הקשור לבטחונה של ארץ ישראל - הנה יהי-רצון ש"יערה עליהם רוח ממרום"⁹ ויתחילו
לצעוק "ונשאתני ממצרים"¹⁰, כלומר, שיבקשו מהקב"ה שיוציאם ויגביהם מכל המיצרים
והגבולים!

ולא זו בלבד שמכאן ולהבא יפסיקו לפחד מפני 'גוי'שקייט', אלא אדרבה: יהיה נראה
לכל שמכיון שיהודים מתנהגים על-פי רצונו של הקב"ה, הנה גם בהיותם בזמן הגלות
ובארצות הגלות - נעשים הם הבעלי^-בתים האמיתיים על המציאות כולה. וכמבואר
בירושלמי¹¹ על-הפסוק¹² "לא^-ל גומר עלי", שכאשר יהודי פוסק - על-פי השולחן-ערוך -
אודות ענין הקשור עם מציאות העולם, נפעל כן במציאות העולם. ובעניננו: כאשר יהודי
פוסק - על-פי שולחן-ערוך - שהגוי צריך להתנהג כך וכך, הרי הגוי מתנהג כן בפועל, היות
ו"מזליה חזי"¹³!

• 7) תבוא כח, י.

• 8) שם, ז.

• 9) ישעי' לב, טו.

• 10) לשון הכתוב - ויחי מז, ל.

• 11) נדרים פ"ו ה"ח.

• 12) תהלים נז, ג.

• 13) ראה מגילה ג, א.

338

ועד שהקב"ה ממלא את בקשת www.pdffactory.com

¹

תהלים קיט, פט.

²

תהלים כ, ח.

³

ל' הכתוב - עקב ח, יז.

1

⁴

ל' הכתוב - אסתר ח, יז.

⁵

סנהדרין קב, א.

⁶

תצא כג, טו.

⁷

הלכות מלכים פי"א ה"ד.

⁸

לשון הרמב"ם - בהקדמתו לספר היד.

3

⁹

בחוקותי כו, ו.

¹⁰

תענית כב, ב.

¹¹

בחוקותי שם, יג.

¹²

פרק כג.

¹³

אגרות-קודש אדה"ז סי' לח. וש"נ.

¹⁴

לשון הכתוב - תהלים נה, יט.

¹⁵

ראה 'בית רבי' חלק ב' ספ"ה הע' א.

¹⁶

ראה שבת קד, א.

¹⁷

ראה ספר השיחות תש"ה ע' 60.

¹⁸

אגרות קודש כ"ק אדה"צ - ע' שה-שז. וראה שם ע' תק.

¹⁹

ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

²⁰

פי"א מהלכות מלכים ה"ז.

²¹

לקוטי-תורה סד"ה יונתי וסוף הביאור. וראה גם שמואל-א לח, ב.

²²

לשון הכתוב - וילך לא, יח.

9

²³

לך-לך טו, יג.

²⁴

חיי-שרה שם, יז.

²⁵

וישלח לג, ד.

²⁶

חיי-שרה שם, ו.

11

²⁷

ראה ילקוט-שמעוני מצורע רמז תקסג. ובכ"מ.

²⁸

תהלים סח, יג. ובמפרשים שם.

²⁹

בחוקותי כו, ו.

³⁰

רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.

15

³¹

ברכה לג, ד.

³²

ראה רש"י יהושע כד, א.

³³

ראה ברכות ג, א.

17

³⁴

עקב יא, יב.

³⁵

בראשית א, א.

19

³⁶

ראה באריכות תניא ריש פ"ב.

³⁷

כתובות נד, ב. קידושין יט, ב. ועוד.

³⁸

ראה לקוטי-שיחות ח"ד ע' 1309.

³⁹

לכללות ענין זה - ראה מכתבי י"ט סיון וי"ג תמוז תשכ"ט. נדפסו בכרך ב' עמ' 440 ואילך.

⁴⁰

לשון הכתוב - קהלת ד, יג. וברש"י שם.

20

⁴¹

מלכים-א, כ.

21

⁴²

עקב ח, יז.

⁴³

על-פי בא ט, יב.

⁴⁴

לכללות ענין זה - ראה גם מכתב י"ג חשון תשל"א. נדפס בכרך ב' עמ' 453 ואילך.

⁴⁵

ראה כתובות כו, ב ואילך. בבא-קמא צז, ב. ועוד.

25

⁴⁶

בראשית-רבה יב, ט.

⁴⁷

ראה שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקלו. ס' השטרות לר"י ברצלוני ע' 43. אוצר הגאונים קידושין סי' קמו-קנא.

27

⁴⁸

ראה זח"ג צב, ב.

⁴⁹

א, א.

⁵⁰

בא יב, ב.

⁵¹

תהלים קיא, ו.

⁵²

האזינו לב, מג.

29

⁵³

ראה שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקל"ו. ס' השטרות לר"י ברצלוני ע' 43. אוצר הגאונים קידושין סי' קמו^-קנא.

⁵⁴

ראה נוסח ברכת "יוצר אור".

⁵⁵

כתובות נו, ב. פג, ב ואילך. קידושין יט, ב. ועוד.

⁵⁶

תהלים עה, ד.

⁵⁷

רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.

⁵⁸

ערכין לב, ב.

31

⁵⁹

ראה לך-לך טו.

33

⁶⁰

ראה רמב"ם הל' יסודי-התורה פ"ה ה"ב.

35

⁶¹

ראה ספר-המאמרים תרפ"ח ע' קנו.

⁶²

נוסח תפלת שמונה-עשרה.

⁶³

בתניא פרק לב ובכמה מקומות.

⁶⁴

שם רפ"ב.

⁶⁵

ראה שו"ת מהר"ם ב"ר ברוך סי' תקל"ו. ס' השטרות לר"י ברצלוני ע' 43. אוצר הגאונים קידושין סי' קמו-קנא.

⁶⁶

לשון הכתוב - שמואל-ב ז, כג.

37

⁶⁷

רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ד.

⁶⁸

ראה פסחים קג, ב.

⁶⁹

בחוקותי כו, ו-יג.

39

⁷⁰

עקב י, ו.

⁷¹

ראה שבת קח, ב.

⁷²

פסחים סד, ב. ובכ״מ

43

⁷³

ראה בארוכה לקו"ש ח"ח ע' 277 ואילך.

⁷⁴

סוכה נה, ב.

49

⁷⁵

תהלים ב, ד.

51

⁷⁶

לכללות ענין זה - ראה 'נספח' בסוף שיחה זו.

53

⁷⁷

גיטין סב, א.

⁷⁸

שיחת י"ג תמוז תשכ"ט; שיחת ש"פ מטות מסעי תשכ"ט עמ' 16 ואילך.

⁷⁹

ראה מלכים-א פרק כ.

57

⁸⁰

שיחת ש"פ עקב תש"ל; שיחת ש"פ נח תשל"א.

58

⁸¹

שמות-רבה פ"ו. ויקרא-רבה פי"ט. ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו.

⁸²

דברי-הימים-א כט, כג.

⁸³

שמואל-ב ז, כג.

⁸⁴

סי' לא.

59

⁸⁵

ראה רש"י וישלח לג, ד.

63

⁸⁶

ראה שלח יג, לב-לג.

⁸⁷

כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר: להראות 'לומדות' בכל השבעים לשון זה לא נוגע... - המו"ל.

64

⁸⁸

שם יד, ט.

⁸⁹

עקב יא, יב.

65

⁹⁰

כוונתו היא לממשלת השמאל.

⁹¹

ואתחנן ז, ז.

69

⁹²

שבועות פ"ו מ"ג. כתובות קח, ב. בבא-קמא לה, ב. ובריבוי מקומות.

70

⁹³

ראה רמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ.

⁹⁴

בראשית א, א.

71

⁹⁵

= מייסד שיטת הסוציאליזם. המו"ל.

⁹⁶

ישעי' כט, א.

⁹⁷

תניא פ"ו.

⁹⁸

שיחת ש"פ במדבר וש"פ נשא תשל"ג - מודפס בעמ' 61 ואילך.

73

⁹⁹

ראה בארוכה שיחת ש"פ מטות-מסעי תש"ל; שיחת ש"פ עקב תש"ל.

76

¹⁰⁰

שופטים כ, ח.

¹⁰¹

נח ח, יא.

¹⁰²

רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.

¹⁰³

לך-לך טו.

¹⁰⁴

בחוקותי כו, ו,יג.

77

¹⁰⁵

לשון הכתוב - עקב ח, יז.

¹⁰⁶

ישעי' ז.

79

¹⁰⁷

ראה קה"ר פ"א, יג, פ"ג, י.

¹⁰⁸

ע"פ משלי כא, א.

81

¹⁰⁹

ראה בבא-קמא סה, א.

¹¹⁰

זח"א קנג, א. ח"ב קפד, ב. ועוד.

83

¹¹¹

שבת קלח, ב.

¹¹²

ראה פסחים כה, ב. יומא פב, א. סנהדרין עד, א. רמב"ם הל' יסודי-התורה פ"ה ה"ב. ועוד.

85

¹¹³

ע"פ דניאל יב, י.

¹¹⁴

ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

87

¹¹⁵

שבת לג, ב.

¹¹⁶

משלי יד, לד.

¹¹⁷

מגילה טו, ב.

¹¹⁸

ראה נוסח ההגדה.

89

¹¹⁹

אבות פ"ג מ"ב.

¹²⁰

עקב יא, יב.

¹²¹

שבת קלח, ב.

91

¹²²

ראה מלכים-א כא, יט.

¹²³

אגרות מלך ע' ק"ה.

¹²⁴

שיחת שמחת-תורה תשל"ד, בעיצומה של מלחמת יום-כיפור. וראה בשיחת ש"פ נח תשל"ד, נדפס בעמ' 67 ואילך.

92

¹²⁵

ראה שבת יא, א.

93

¹²⁶

ראה כתובות כו, ב. בבא-קמא צז, ב. ועוד.

¹²⁷

אבות פ"ד מ"ב.

95

¹²⁸

שמות ג, כב.

¹²⁹

= הנרי קיסינג'ר. שר החוץ של ארצות-הברית באותם ימים. המו"ל.

¹³⁰

= מייסד שיטת הסוציאליזם. המו"ל.

97

¹³¹

א, א.

¹³²

תהלים קיא, ו.

¹³³

תבוא כח, י.

¹³⁴

ראה אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר הריי"ץ ח"א ע' תפה.

¹³⁵

נוסח ההקפות.

99

¹³⁶

ברכות יט, א.

101

¹³⁷

שבת קלח, ב.

103

¹³⁸

ראה מגילה כט, א (ושם "שכינתא עמהון בגלותא").

104

¹³⁹

= הכרזת האו"ם - חלוקת הארץ לשני עמים. וכן הצהרת בלפור. המו"ל.

¹⁴⁰

שמואל-ב ז, כג.

¹⁴¹

עקב יא, יב.

¹⁴²

יחזקאל כ, לב.

¹⁴³

תהלים קיא, ו.

107

¹⁴⁴

ישעי' יט, ב.

¹⁴⁵

ראה ברכות מז, ב. סוכה ל, א. ועוד.

¹⁴⁶

אבות פ"ד מ"ד.

¹⁴⁷

ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

¹⁴⁸

הל' מלכים פי"א ה"ד.

111

¹⁴⁹

בבא-בתרא קכג, א.

¹⁵⁰

מגילה יד, א.

¹⁵¹

פסחים ג, א.

¹⁵²

נח ז, ח.

¹⁵³

ראה לקו"ש ח"י ע' 26 ואילך.

¹⁵⁴

ראה גיטין סב, א.

113

¹⁵⁵

א, ח.

¹⁵⁶

ישעי' ב, ג. מיכה ד, ב.

117

¹⁵⁷

אודות הנס שאירע במלחמה זו ראה בארוכה בשיחת ש"פ תולדות מבה"ח וער"ח כסלו תשל"ד עמ' 73-72

¹⁵⁸

תהלים קכא, ד.

121

¹⁵⁹

רש"י וישלח לג, ד.

¹⁶⁰

ראה שבת קה, ב.

¹⁶¹

הל' מלכים פי"א ה"ד.

123

¹⁶²

ישעי' מט, יז.

¹⁶³

הל' מאכלות אסורות פי"א ה"ז.

125

¹⁶⁴

ראה בבא-בתרא קטז, א.

127

¹⁶⁵

= מייסד שיטת הסוציאליזם. המו"ל.

¹⁶⁶

ע"פ משלי כא, א.

¹⁶⁷

ילקוט-שמעוני ישעי' רמז תקג.

¹⁶⁸

תולדות כה, כג.

¹⁶⁹

צפניה ג, ט.

131

¹⁷⁰

תהלים נה, יט.

¹⁷¹

אגה"ק סי' לח. וש"נ.

¹⁷²

סוטה פ"א ה"ח.

¹⁷³

שמואל-ב טו, יד ואילך.

¹⁷⁴

עוקצין פ"ג מי"ב.

¹⁷⁵

תהלים כט, יא.

133

¹⁷⁶

סנהדרין יז, א. רמב"ם הל' סנהדרין פ"ב ה"א.

¹⁷⁷

וישלח לג, ד.

135

¹⁷⁸

לשון הכתוב - משלי יד, לד.

137

¹⁷⁹

שבת לא, א.

139

¹⁸⁰

סוטה כב, ב.

¹⁸¹

תהלים קכב, ג.

143

¹⁸²

אודות כל זה ראה בארוכה בשיחות: ש"פ עקב כ' אב תש"ל; ש"פ נח ב' דר"ח חשון תשל"א; שיחות ש"פ במדבר וש"פ נשא תשל"ג;
וכן שיחת י"ט כסלו תשל"א ושיחת ש"פ תולדות מבה"ח וער"ח כסלו תשל"ד.

145

¹⁸³

בא יב, ג.

¹⁸⁴

שמות א, ח.

¹⁸⁵

נוסח ההגדה.

¹⁸⁶

בא שם, ז.

¹⁸⁷

שם, כג.

147

¹⁸⁸

שם, מג.

¹⁸⁹

ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

¹⁹⁰

= מייסד שיטת הסוציאליזם. המו"ל.

¹⁹¹

אודות כל זה ראה בארוכה בשיחות: ש"פ עקב כ' אב תש"ל; ש"פ נח ב' דר"ח חשון תשל"א; שיחות ש"פ במדבר וש"פ נשא תשל"ג;
וכן שיחת י"ט כסלו תשל"א ושיחת ש"פ תולדות מבה"ח וער"ח כסלו תשל"ד.

¹⁹²

לשון הכתוב - תהלים ב, א.

¹⁹³

ישעי' ח, ו.

¹⁹⁴

שבת עז, ב.

¹⁹⁵

תולדות כז, כב.

¹⁹⁶

לשון הכתוב - תהלים שם, ב.

¹⁹⁷

ילקוט-שמעוני תהלים רמז תתסג. שבת קיט, ב.

¹⁹⁸

לשון הכתוב - תהלים קה, טו.

¹⁹⁹

סנהדרין לט, א. וראה תניא פ"ו.

151

²⁰⁰

ישעי' מ, ח.

²⁰¹

י"ג עיקרים לרמב"ם.

153

²⁰²

= השליח ר' יוסף יצחק גורעוויטש שיחי'; ר' חיים-שלום סגל, ושלוחים נוספים. המו"ל.

²⁰³

אסתר ח, טז.

154

²⁰⁴

ילקוט-שמעוני אסתר רמז תתרנט. מגילה טז, ב.

²⁰⁵

אסתר שם, יז.

²⁰⁶

בחוקותי כו, ו.

155

²⁰⁷

הלכות מלכים ספ"ח.

²⁰⁸

ראה נדה יז, א.

²⁰⁹

ראה פסחים קג, ב. ילקוט-שמעוני בהעלותך רמז תקל.

²¹⁰

חיי-שרה כג, ד.

²¹¹

שם, טז.

²¹²

לקו"ד ח"ד תרצב, א.

159

²¹³

תהלים קיא, ו.

²¹⁴

לשון הכתוב - עקב ח, יז.

²¹⁵

מסעי לד, ב.

²¹⁶

תנחומא ראה ח.

²¹⁷

ביצה כה, ב.

²¹⁸

ישעי' מ, ח.

²¹⁹

161

²²⁰

סנהדרין קיב, ב.

163

²²¹

ביצה כה, ב.

²²²

תהלים כט, יא.

²²³

שיר-השירים-רבה ב.

²²⁴

ראה שבת סג, א. ועוד.

²²⁵

ילקוט שמעוני תורה רמז רסח: "וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו, רבי
אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא. שבשעה שנתנה תורה זעו כל מלכי אדמה בהיכליהם שנאמר ובהיכלו כלו אומר כבוד, באותה שעה
נתקבצו כל אומות העולם ובאו אצל בלעם ואמרו לו שמא המקום עושה לנו כשם שעשה לדור המבול שנאמר ה' למבול ישב, א"ל שוטים
שבעולם כבר נשבע הקב"ה לנח שאינו מביא מבול לעולם שנאמר כי מי נח זאת לי וגו'. אמרו לו שמא מבול של מים אינו מביא אבל מביא הוא
מבול של אש אמר להם אינו מביא לא מבול של מים ולא מבול של אש אלא תורה נותן לעמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן, וכיון ששמעו כלם את
הדבר הזה מפיו נסו כולן והלכו איש איש למקומו".

²²⁶

לכללות שיחה זו - ראה מכתב איסרו-חג שבועות תשל"ו נדפס בכרך ב' עמ' 461.

165

²²⁷

ואתחנן ז, ב ובפרש"י. עבודה-זרה כ, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ג-ד. טור-שולחן-ערוך יורה-דעה סי' קנא ס"ח ואילך.

167

²²⁸

ראה אבות פ״ג מי״א. סנהדרין צט, א ואילך.

²²⁹

חולין כז, א ואילך ובתוס' שם.

171

²³⁰

ראה 'היום-יום' ט' אייר.

²³¹

בכל-זה ראה רמב"ם הל' בית-הבחירה פ"ו הט"ו-ט"ז.

173

²³²

וישלח לג, ד.

²³³

ברכות סא, ב.

²³⁴

ואתחנן ו, ז. וברש"י שם.

²³⁵

ראה 'היום-יום' כ"א סיון. כ"ה תמוז. ובכ"מ.

²³⁶

עקב יא, יב.

177

²³⁷

בראשית א, א.

²³⁸

תהלים קיא, ו.

²³⁹

לשון הכתוב - עקב ח, יז.

181

²⁴⁰

יתרו יט, ו.

²⁴¹

רמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ד.

²⁴²

בחוקותי כו, לב.

²⁴³

= צפת, טבריה, ירושלים, חברון.

²⁴⁴

אג"ק אדמו"ר-האמצעי ע' שה-שז. וראה שם ע' תק. וראה בשיחת ש"פ ויצא תשכ"ט עמ' 7 ואילך.

²⁴⁵

כתובות קיא, א (וברש"י) ושם: "שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות העולם".

183

²⁴⁶

לקוטי-תורה אמור לח, ב.

²⁴⁷

בראשית ג, כב.

²⁴⁸

ע"פ משלי כא, א.

185

²⁴⁹

ראה כתובות כו, ב ואילך. בבא-קמא צז, ב. ועוד.

186

²⁵⁰

בבא-בתרא ק, א.

²⁵¹

קידושין פ"א ה"ג.

²⁵²

לך-לך יג, יז.

²⁵³

שם טו, יח ובפירש"י.

²⁵⁴

רש"י בראשית א, א.

²⁵⁵

חיי-שרה כג, טז.

187

²⁵⁶

ראה רמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ.

²⁵⁷

יח, כח.

²⁵⁸

כ, כב.

²⁵⁹

זבחים קטז, א.

²⁶⁰

ילקוט שמעוני תורה רמז רסח. לתוספת ביאור ראה שיחת ליל אדר"ח אייר תשל"ו הערה 8.

²⁶¹

לשון הכתוב - תהלים כט, יא.

189

²⁶²

עקב יא, יב.

²⁶³

ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

²⁶⁴

רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.

²⁶⁵

נוסח התפילה - מוסף לג' רגלים.

²⁶⁶

שמואל-ב יד, יד.

²⁶⁷

ראה פסחים קיג, א.

²⁶⁸

יתרו יט, ה-ו.

191

²⁶⁹

מלכים-א כ, לב. וראה שיחת י"ג תמוז תשכ"ט; שיחת ש"פ מטות-מסעי תשכ"ט. נדפס בעמ' 16 ואילך.

²⁷⁰

= "המגבית היהודית". ארגון שאסף כספים עבור ארץ ישראל. המו"ל.

²⁷¹

ואתחנן ז, ב ובפרש"י. עבודה-זרה כ, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ג-ד. טור-שולחן-ערוך יורה-דעה סי' קנא ס"ח ואילך.

²⁷²

עקב יא, יב.

193

²⁷³

כו, לב. ובפרש"י.

²⁷⁴

ויחי מד, ד.

²⁷⁵

תצא כא, י.

²⁷⁶

בשלח יד, ח.

195

²⁷⁷

ראש-השנה יח, ב.

²⁷⁸

ואתחנן ז, ב. ובפירש"י.

²⁷⁹

עבודה-זרה כ, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ד.

197

²⁸⁰

'היום-יום' ט' אייר.

²⁸¹

גיטין י, ב.

²⁸²

ירמיהו כט, ז.

²⁸³

ראה ספר-המאמרים תרפ"ח ע' קמו. תש"ח ע' 263. ועוד.

199

²⁸⁴

הל' גירושין פ"ב ה"כ.

²⁸⁵

פסחים סד, ב.

²⁸⁶

שמות-רבה ו. ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו.

201

²⁸⁷

דברים א, ח.

²⁸⁸

יג, ל.

²⁸⁹

שם כח, לא.

²⁹⁰

שם יד, ט.

203

²⁹¹

בחוקותי שם, ג.

²⁹²

משלי ג, יז.

²⁹³

בחוקותי שם, יג.

²⁹⁴

תניא רפי"ז.

207

²⁹⁵

פ"ז מ"ה.

²⁹⁶

כתובות פד, ב. טור-שולחן-ערוך חושן-משפט סי' כה.

209

²⁹⁷

תהלים שם, ח,י.

211

²⁹⁸

רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ב;ה"ד.

215

²⁹⁹

לך-לך טו, יח.

³⁰⁰

ראה רש"י בראשית א, א.

³⁰¹

לך-לך יג, יז.

³⁰²

ראה תנחומא לך-לך ט. בראשית-רבה פ"מ, ו. רמב"ן לך-לך יב, ו. לקוטי-שיחות חט"ו ע' 76. וש"נ.

³⁰³

לך-לך יב, ח. יג, ח.

³⁰⁴

תהלים ב, א.

³⁰⁵

בפרט שהקס"ד שלהם בזה [ד"רגשו" ו"יהגו"] הוא (כהמשך הכתובים בתהלים שם) "יתייצבו גו' על ה' ועל משיחו" (לנתק את בני
ישראל מה' - ) "ננתקה את מוסרותימו - אלו תפילין של יד, ונשליכה ממנו עבותימו - אלו תפילין של ראש (מדרש תהלים עה"פ (ב, ג)
בירושלמי עבודה^-זרה פ"ב ה"א: "זו מצות תפילין זו מצות ציצית" - וגם מצות ציצית היא מצוה כללית (מנחות מג, ב) - אלא שבירושלמי
שם הוא שבני^-נח יחזרו מהמצוות (תפילין וציצית) שיקבלו עליהם). שמצות תפילין היא מצוה כללית (קידושין לה, א) - הרי בודאי שצריך
להיות בתוקף, שלא להתפעל מזה.

³⁰⁶

אבות פ"א מי"ז.

³⁰⁷

לשון הכתוב - עקב ח, יז.

³⁰⁸

סנהדרין פ"ד מ"ה.

³⁰⁹

לשון הגמרא - בבא-קמא סה, א.

³¹⁰

תהלים קיז.

³¹¹

ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 ע' 51.

217

³¹²

= פורסם לראשונה בשבועון 'בית משיח' גליון 81 (י"א ניסן תשנ"ו) - המו"ל.

³¹³

לכללות שיחה זו - ראה מכתב מכ"ב חשון ש.ז. למשורר מר אורי צבי גרינברג נדפס בכרך ב' עמ' 464 ואילך.

219

³¹⁴

'היום-יום' - ט' אייר.

221

³¹⁵

ע"פ משלי כא, א.

³¹⁶

לשון הכתוב - שופטים כ, ח.

³¹⁷

לשון הכתוב - בחוקותי כו, לו.

223

³¹⁸

ואתחנן ז, ב ובפרש"י.

225

³¹⁹

לך-לך טו.

³²⁰

ראה פסחים סד, ב.

227

³²¹

ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

³²²

רמב"ם הל' בית-הבחירה פ"ז הט"ז. וראה שם ה"ז.

³²³

שמות-רבה פב, ב. וש"נ.

³²⁴

כתובות קיא, א.

229

³²⁵

משלי יד, לד. וראה בבא-בתרא י, ב.

³²⁶

תקו"ז ת"ו. שם ת"ל. תנ"א ספ"א.

³²⁷

תהלים קכא, ד.

³²⁸

שיתוף: משמעותו הוא, שהאמינו אמנם בקב"ה, אך סברו שהכוכבים ומזלות - הם אלו שמשפיעים בפועל.

³²⁹

שבת כא, ב.

³³⁰

רש"י בראשית א, א.

³³¹

תהלים קיא, ו.

³³²

משלי כ, כז.

³³³

שם ו, כג.

233

³³⁴

לשון הכתוב - עקב ח, יז.

³³⁵

ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

³³⁶

הל' מלכים פי"א ה"ד.

³³⁷

איוב כח, ג.

³³⁸

תהלים כ, ו,ח.

235

³³⁹

פנחס לא, מט.

³⁴⁰

סנהדרין פ"ד מ"ה.

³⁴¹

תולדות כז, כב.

³⁴²

בראשית-רבה פס"ה, כ.

³⁴³

תבוא כח, י.

³⁴⁴

בלשון התניא ספל"ז.

³⁴⁵

בשלח טו, טז.

³⁴⁶

רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.

237

³⁴⁷

שולחן-ערוך אדה"ז מהדורא-קמא ס"א ס"ג.

³⁴⁸

תהלים כד, א.

³⁴⁹

ע"פ גיטין סב, א.

³⁵⁰

תניא פ"ב.

³⁵¹

ראה מגילה ג, א. וש"נ.

³⁵²

כתובות פד, ב. טור שולחן-ערוך חושן-משפט סי' כ"ה.

³⁵³

לשון הכתוב - תולדות כה, כג.

³⁵⁴

ראה שיחת מוצאי ש"פ ויצא ש.ז.

239

³⁵⁵

ראה פסחים קיג, א.

³⁵⁶

ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

³⁵⁷

סנהדרין פ"ד מ"ה.

³⁵⁸

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

241

³⁵⁹

נוסח התפילה - ראש השנה ויום-כיפור.

³⁶⁰

ברכות סא, ב.

³⁶¹

= כ-2,600 קרבנות הי"ד. המו"ל.

243

³⁶²

בחוקותי כו, ו.

245

³⁶³

ראה ספר השיחות תש״ב עי 29 ואילך.

³⁶⁴

י, א.

³⁶⁵

בא ז, יד.

³⁶⁶

שם ח, יד.

³⁶⁷

עקב יא, יב.

247

³⁶⁸

שלכן האיסור ללמוד תורה עם גוי הוא רק בנוגע לתורה שבע"פ. משא"כ בנוגע לתורה שבכתב. ראה שדי-חמד כרך ז ע' א'תקטו ואילך.

³⁶⁹

תהלים פט, טז.

³⁷⁰

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

³⁷¹

לשון הכתוב - תולדות כז, כב.

248

³⁷²

תבוא כח, י.

³⁷³

ראה טו, יח.

³⁷⁴

מכילתא דרשב"י יתרו כ, ט.

³⁷⁵

יתרו כ, ח.

³⁷⁶

עקב ח, יז.

³⁷⁷

ישעי' ב, ד.

249

³⁷⁸

נוסח התפילה - מוסף לג' רגלים.

³⁷⁹

ירושלמי סוף תרומות פ"ח. רמב"ם הל' יסודי-התורה פ"ה ה"ה.

250

³⁸⁰

סשכ"ח ס"ב.

³⁸¹

ראה בארוכה בשיחה הקודמת.

³⁸²

בא י, א.

³⁸³

בשלח יד, ח.

³⁸⁴

שם יג, יז.

³⁸⁵

בראשית-רבה פט"ז.

251

³⁸⁶

ראה זח"א ד, א.

³⁸⁷

תהלים ב, א.

³⁸⁸

עובדיה א, יח.

³⁸⁹

ריש פרשת בא.

³⁹⁰

בשלח יג, יז.

³⁹¹

שמות ג, כב.

³⁹²

בשלח יד, ח.

³⁹³

ראה הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א ספר-המאמרים תש"ג ע' 198.

253

³⁹⁴

תולדות כז, כב.

³⁹⁵

שופטים כ, ח.

³⁹⁶

תהלים כ, ו.

255

³⁹⁷

שופטים ט, לו.

³⁹⁸

בחוקותי כו, לו

³⁹⁹

ראה פסחים קיג, א.

259

⁴⁰⁰

עקב יא, יב.

⁴⁰¹

ישעי' ח, יא.

⁴⁰²

תולדות כז, כב.

⁴⁰³

ראה בראשית-רבה פס"ה, כ.

⁴⁰⁴

שהעולם הוא מלשון "העלם והסתר" - לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.

⁴⁰⁵

ישעי' ס, כא.

⁴⁰⁶

ראה פסחים קיג, א.

261

⁴⁰⁷

בשלח טו, טז.

⁴⁰⁸

תבוא כח, ז.

⁴⁰⁹

מגילה י, ב.

263

⁴¹⁰

סנהדרין פ"ד מ"ה.

⁴¹¹

יומא פב, א.

⁴¹²

פסחים ד, א.

⁴¹³

יומא פד, ב.

⁴¹⁴

שם פ"ח ה"ה.

⁴¹⁵

אורח-חיים סשכ"ח ס"ב.

265

⁴¹⁶

י"ג עיקרים. וראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט ובכ"מ.

⁴¹⁷

ע"פ לשון הכתוב - שופטים כ, ח. וראה בארוכה שיחת מוצאי ש"פ צו ש.ז. טעם השינוי מלשון הכתוב.

267

⁴¹⁸

כתובות קיא, א - שלא ימרדו באומות ושלא יעלו בחומה.

271

⁴¹⁹

תהלים קכ, ז.

⁴²⁰

סוטה מד, ב. פרש"י שופטים כ, ט.

273

⁴²¹

סוטה מד, א.

⁴²²

קהלת א, טו.

275

⁴²³

יומא פ"ג, א. רמב"ם הל' שבת רפ"ב. שו"ע או"ח סי' שכ"ט.

277

⁴²⁴

אסתר ח, טז-יז.

⁴²⁵

שם ט, א.

⁴²⁶

אבות פ"ד מ"ב.

279

⁴²⁷

בלק כג, ט.

⁴²⁸

ברכה לג, כח.

281

⁴²⁹

תהלים כ, ו,ח.

⁴³⁰

סוכה כו, א, רש"י תצא כב, כג.

283

⁴³¹

כתובות קיא, א - שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות.

⁴³²

ראה בבא-קמא. ובכ"מ.

285

⁴³³

תצא כג, טו.

⁴³⁴

בחוקותי כו, יג. ובפרש"י.

287

⁴³⁵

רמב"ם הל' מלכים פ"ו ה"ז.

291

⁴³⁶

עקב ח, יז.

⁴³⁷

שמואל-ב ה, י.

⁴³⁸

בחוקותי כו, יג.

⁴³⁹

בשלח טו, טז.

⁴⁴⁰

עובדיה א, כא.

⁴⁴¹

צפניה ג, ט.

293

⁴⁴²

שיחת מוצאי ש"פ משפטים ש.ז.

⁴⁴³

= פסק-הדין של הכנסיה הגדולה בשנת תרצ"ז. המו"ל.

⁴⁴⁴

סשכ"ט ס"ו.

⁴⁴⁵

ראה פסחים קיג, א.

⁴⁴⁶

ירמיהו כט, ז.

⁴⁴⁷

גיטין י, ב.

⁴⁴⁸

סנהדרין פ"ד מ"ה.

295

⁴⁴⁹

ישעי' מט, יז.

⁴⁵⁰

לשון הכתוב - בחוקותי כו, לו.

⁴⁵¹

= רב-אלוף רפאל איתן. המו"ל.

297

⁴⁵²

תהלים קכא, ד.

299

⁴⁵³

גיטין נז, א.

⁴⁵⁴

ירמיהו ג, יט.

301

⁴⁵⁵

בראשית א, א.

⁴⁵⁶

בא יב, ב.

⁴⁵⁷

תהלים קיא, ו.

303

⁴⁵⁸

ראה כתובות קיא, א.

⁴⁵⁹

לשון הכתוב - תהלים ב, א.

⁴⁶⁰

לשון הכתוב - נחום א, ט.

⁴⁶¹

חגיגה יג, א.

⁴⁶²

ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

305

⁴⁶³

לשון הכתוב - ישעי' ה, כ.

309

⁴⁶⁴

לשון הכתוב - פרשתינו כו, לו.

⁴⁶⁵

בבא-מציעא יז, א.

⁴⁶⁶

ראה פסחים קיג, א.

311

⁴⁶⁷

בהר כו, א.

⁴⁶⁸

פ"א ה"ג.

⁴⁶⁹

לשון הכתוב - בחוקותי כו, לו.

315

⁴⁷⁰

שופטים כ, ח. וראה שיחת מוצש"פ צו ש.ז. אודות סיבת שינוי לשון הפסוק.

⁴⁷¹

לשון הכתוב - תהלים עג, א.

⁴⁷²

הלכות ממרים רפ"ג.

317

⁴⁷³

סנהדרין פ"ד מ"ה.

⁴⁷⁴

פירש"י תצא כב, כג. ועוד.

319

⁴⁷⁵

פרשתינו יג, כח.

⁴⁷⁶

שופטים כ, ח. וראה שיחת מוצש"פ צו ש.ז. - טעם השינוי מלשון הכתוב.

⁴⁷⁷

ישעי' ד, ב.

⁴⁷⁸

עקב ח, ח.

⁴⁷⁹

שם יא, יא-יב.

321

⁴⁸⁰

רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.

323

⁴⁸¹

וראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

⁴⁸²

ע"פ שופטים כ, ח. וראה שיחת מוצש"פ צו ש.ז. - טעם השינוי מלשון הכתוב.

324

⁴⁸³

ראה שולחן-ערוך אורח-חיים ס"א ס"א.

⁴⁸⁴

תהלים ב, א.

325

⁴⁸⁵

ראה תניא פכ"ד.

327

⁴⁸⁶

עקב יא, יב.

⁴⁸⁷

תהלים קכא, ד.

⁴⁸⁸

ישעי' ז, יא-יב ובפירש"י.

⁴⁸⁹

= כלומר, 'תחפושת של דתי' - היינו: שמנסים להראות שהמעשה שעושים - כשר הוא.

329

⁴⁹⁰

סשכ"ט ס"ו.

331

⁴⁹¹

ראה רש"י וישלח לג, ד.

333

⁴⁹²

ראה רמב"ם הל' קידוש החודש פ"ב ה"ב.

⁴⁹³

לשון הכתוב - משלי טו, א.

⁴⁹⁴

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

337

⁴⁹⁵

לשון הכתוב - שופטים טז, יח.

339

⁴⁹⁶

בחוקותי כו, ו.

⁴⁹⁷

עקב יא, יב.

⁴⁹⁸

ואתחנן ז, ב. ובפירש"י. עבודה-זרה ב, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ג-ה"ד. טור-שולחן-ערוך יורה-דעה סי' קנא ס"ח ואילך.

⁴⁹⁹

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

340

⁵⁰⁰

רמב"ם הל' חנוכה פ"ה הי"ד.

⁵⁰¹

תהלים כט, יא.

⁵⁰²

ראה תניא רפי"ז.

⁵⁰³

בשלח טו, טז.

⁵⁰⁴

ישעי' ס, ג.

⁵⁰⁵

שם מט, יז.

341

⁵⁰⁶

ראה בארוכה שיחת י"ט כסלו תשל"ט אודות ה'ערבויות' שנותנת ארצות-הברית. המו"ל.

342

⁵⁰⁷

ראה ברכות יט, א.

⁵⁰⁸

ואתחנן ד, ו.

⁵⁰⁹

ראה בבא-מציעא, מז, א. ועוד.

⁵¹⁰

לשון הכתוב - נצבים כט, ט.

⁵¹¹

הוריות ג, א במשנה.

347

⁵¹²

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

⁵¹³

ראה כתובות קיא, א - שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות.

348

⁵¹⁴

ראה פסחים קיג, א.

⁵¹⁵

ואתחנן ז, ב. ובפירש"י. עבודה-זרה ב, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ג-ה"ד. טור-שולחן-ערוך יורה-דעה סי' קנא ס"ח ואילך.

353

⁵¹⁶

= ההסכם קבע שלאחר חמש שנים מהחלת האטונומיה, יתחיל הסדר קבע - המו״ל.

356

⁵¹⁷

בבא-בתרא לט, א.

⁵¹⁸

= אי-גיוס מילואים, למרות שהם ידעו בבירור שהולכת לפרוץ מלחמה - כיון שלא רצו להצטייר כ"תוקפנים". - המו"ל

357

⁵¹⁹

תענית יז, ב.

⁵²⁰

בראשית א, א.

⁵²¹

תהלים קיא, ו.

⁵²²

בחוקותי כו, ו. וראה תענית כב, ב.

⁵²³

כתר שם-טוב הוספות אות לח. וש"נ.

⁵²⁴

ישעי' כט, א.

⁵²⁵

עמוס ז, יג.

⁵²⁶

359

⁵²⁷

לשון הכתוב - תהלים טז, יא.

⁵²⁸

סנהדרין צא, א.

⁵²⁹

איכה-רבה פ"ד, טו.

⁵³⁰

גיטין סב, א.

⁵³¹

לשון הכתוב - תהלים ח, ב.

361

⁵³²

ראה רש"י בראשית א, א.

⁵³³

ראה אבות פ"ג מי"א. סנהדרין צט, א.

⁵³⁴

ראה תורת-שלום ע' צז ואילך.

⁵³⁵

ברכות יט, א.

363

⁵³⁶

אבות פ"ד מ"ב.

⁵³⁷

= ו' טבת תשל"ח - 16 בדצמבר. וראה שיחת ח"י אלול תשל"ח. המו"ל.

⁵³⁸

לשון הכתוב - ירמיהו כט, ז.

⁵³⁹

לשון הכתוב - תהלים פד, ח.

⁵⁴⁰

שבת קנא, ב. ועוד.

365

⁵⁴¹

משפטים כג, כט-ל.

⁵⁴²

יחזקאל לג, כד.

⁵⁴³

ואתחנן ו, יא.

369

⁵⁴⁴

ואתחנן ז, ב. ובפרש"י. עבודה-זרה כ, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ג -ד, טור-שולחן-ערוך יורה-דעה סי' קנ"א ס"ח ואילך.

⁵⁴⁵

שולחן-ערוך אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

⁵⁴⁶

13) ראה פסחים קיג, א.

375

⁵⁴⁷

לשון הכתוב - ירמיה כט, ז.

377

⁵⁴⁸

תבוא, כח, י.

⁵⁴⁹

תהלים כ, ו,ח.

⁵⁵⁰

בשלח טו, טז.

379

⁵⁵¹

שיחת יום שמחת-תורה ש.ז.; שיחת מוצש"ק פר' בראשית ש.ז.

381

⁵⁵²

לשון הכתוב - ויצא לב, ב. וראה לקו"ת בלק ע"ב, ב. ואילך.

383

⁵⁵³

ואתחנן ז, ב. ובפרש"י. עבודה-זרה כ, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ג-ד. טור-שולחן-ערוך יו"ד סי' קנ"א ס"ח ואילך.

385

⁵⁵⁴

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

387

⁵⁵⁵

בחוקותי כו, יג.

⁵⁵⁶

בא, י, כג.

⁵⁵⁷

אבות פ"ד מ"ב.

⁵⁵⁸

סוטה מד, ב. ספרי ופירש"י עה"פ שופטים כ, ט.

389

⁵⁵⁹

בחוקותי שם, ו.

⁵⁶⁰

= בעת ביקור בגין אצל הנשיא קרטר. ראה שיחת י"ג תשרי ושיחת יום שמחת-תורה ש.ז. המו"ל.
390

⁵⁶¹

תהלים קיא, ו.

⁵⁶²

רש"י בראשית א, א.

⁵⁶³

לשון הכתוב - עקב ח, יז.

393

⁵⁶⁴

ראה רש"י ויצא כג, יג.

⁵⁶⁵

ראה תענית ה, ב.

⁵⁶⁶

בראשית-רבה פע"ט, ז.

395

⁵⁶⁷

= נסיגה משטחי סיני בעת מלחמת השחרור. המו"ל.

⁵⁶⁸

ישעי' לב, טו.

⁵⁶⁹

שם מ, ח.

397

⁵⁷⁰

ראה רמב"ם הל' גירושין פ"ב ה"כ.

⁵⁷¹

פרשתינו שם, טו.

⁵⁷²

שמות ג, ח.

⁵⁷³

ישעי' כז, יג.

⁵⁷⁴

ראה ילקוט-שמעוני ישעי' רמז תקג.

399

⁵⁷⁵

רמב"ם הל' חנוכה פ"ד הי"ד.

401

⁵⁷⁶

לשון הכתוב - ואתחנן ד, ו.

⁵⁷⁷

ירמיהו ד, כב.

⁵⁷⁸

ילקוט-שמעוני תולדות רמז קטו.

405

⁵⁷⁹

ראה פסחים קיג, א.

⁵⁸⁰

ראה יב, כ.

⁵⁸¹

ראה משלי יד, לד.

411

⁵⁸²

איוב לה, יא. וראה עבודה-זרה יט, ב.

⁵⁸³

גיטין י, ב.

⁵⁸⁴

ירמיהו כט, ז.

⁵⁸⁵

ראה פסחים קיג, א.

413

⁵⁸⁶

מגילה ג, א.

⁵⁸⁷

לשון הכתוב - עקב ח, יז.

⁵⁸⁸

זכריה ב, ח.

⁵⁸⁹

ראה בראשית-רבה פנ"ו. ילקוט-שמעוני וירא רמז קב.

⁵⁹⁰

שמות-רבה פ"ו. ויקרא-רבה פי"ט.

415

⁵⁹¹

ויחי מח, כב.

⁵⁹²

פירוש רש"י על-הפסוק.

⁵⁹³

תרגום אונקלוס. וראה גם פירוש רש"י שם: חכמתו ותפילתו.

⁵⁹⁴

ראה שדי-חמד כרך ז' ע' א'תקטו ואילך.

⁵⁹⁵

תהלים ב, א.

⁵⁹⁶

ראה פסחים סד, ב. ועוד.

⁵⁹⁷

מה-שאין-כן עבודה שבלב זו תפלה (תענית בהתחלתה. וידועה השקלא-וטריא בהא דהיא מצוה שבדיבור ובפה).

⁵⁹⁸

שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן אורח-חיים סימן שכ"ט סעיף ו'. מטור-שולחן-ערוך שם.

417

⁵⁹⁹

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

⁶⁰⁰

כתובות כו, ב ואילך.

421

⁶⁰¹

לשון הכתוב - ישעי' מד, ב.

423

⁶⁰²

לשון הכתוב - אסתר ג, ח.

425

⁶⁰³

ראה פסחים כה, ב. רמב"ם הל' יסודי-התורה פ"ה ה"ב.

427

⁶⁰⁴

לשון הכתוב - תהלים קמד, ח,יא.

429

⁶⁰⁵

ע"פ שופטים (נ"ך) ט, לו.

435

⁶⁰⁶

שלח יג, לג.

⁶⁰⁷

אסתר ח, יז.

⁶⁰⁸

תהלים יט, יג.

439

⁶⁰⁹

ויצא כח, יד.

⁶¹⁰

קהלת ז, יד. וראה תניא רפ"ו.

441

⁶¹¹

ראה בארוכה שיחת י"ט כסלו תשל"ט - אודות 'טייואן'.

442

⁶¹²

קדושים יט, יז. וראה בבא-מציעא לא, א.

⁶¹³

ראה רמב"ם הל' קידוש-החודש פ"ב ה"ב.

⁶¹⁴

סנהדרין לט, א.

443

⁶¹⁵

רש"י מלכים-ב כה, ט. מגילה כז, א.

⁶¹⁶

ויש להוסיף בדרך אפשר שעיקר המעלה היא, היות הדיבורים הינם ב"בית רבינו שבבל" - בית המקדש של זמן הגלות.

⁶¹⁷

ראה אבות פ"א מי"ז.

⁶¹⁸

קהלת ז, כ.

⁶¹⁹

ראה ילקוט-שמעוני תהלים רמז תשכה.

444

⁶²⁰

ראה ברכות מז, א.

⁶²¹

הל' תשובה פ"ז ה"ה.

445

⁶²²

שולחן-ערוך אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

⁶²³

י"ג עיקרים לרמב"ם. הל' יסודי-התורה פ"ט ה"א.

447

⁶²⁴

יתרו יט, א.

⁶²⁵

שבת קה, ב.

449

⁶²⁶

סנהדרין פ"ד מ"ה.

451

⁶²⁷

שם, לב.

453

⁶²⁸

פ"א ואילך.

⁶²⁹

ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

455

⁶³⁰

הל' גירושין פ"ב ה"כ.

459

⁶³¹

ילקוט-שמעוני שמואל-א רמז קכא.

⁶³²

= הכוונה: שיש להם שייכות לרבי ולחב"ד. המו"ל.

⁶³³

בחוקותי כו, יג.

461

⁶³⁴

ראה פסחים קיג, א.

⁶³⁵

ואתחנן ד, טו. יהושע כג, יא.

⁶³⁶

ראה שבת לב, א.

463

⁶³⁷

אבות פ"ד מ"ב.

⁶³⁸

שו"ע או"ח סשכ"ט ס"ו.

⁶³⁹

ישעי' ח,י.

⁶⁴⁰

תהלים פה, ח.

465

⁶⁴¹

שופטים כ, ח.

⁶⁴²

תהלים כ, ח.

⁶⁴³

תצא כג, טו.

⁶⁴⁴

מטות לא, מט.

467

⁶⁴⁵

= ראש ממשלת ישראל דאז - גולדה מאיר. המו"ל.

468

⁶⁴⁶

סנהדרין עב, א.

⁶⁴⁷

פרק יג ואילך.

⁶⁴⁸

פנחס כז, ד.

⁶⁴⁹

רמב"ם הל' זכיה ומתנה פי"ב ה"א.

⁶⁵⁰

עקב יא, יב.

471

⁶⁵¹

פנחס כו, סד.

⁶⁵²

ראה אבות פ"א מי"ז.

⁶⁵³

ראה בארוכה שיחת קרח תש"מ.

⁶⁵⁴

הובא במכתב כ"ק אדמו"ר הריי"ץ - כ' אב תרפ"ה. נדפס באג"ק שלו ח"א ע' תפה ואילך. וראה לקו"ש ח"ב ע' 621.

⁶⁵⁵

תבוא ח, י.

⁶⁵⁶

ואתחנן ז, ב ובפרש"י. עבודה-זרה כ, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ג-ד. טור-שולחן-ערוך יורה-דעה סי' קנא ס"ח ואילך.

⁶⁵⁷

שבת קלח, ב.

⁶⁵⁸

ע״פ ישעי' מ, ח.

⁶⁵⁹

קידושין פ"ד ה"א. סנהדרין פ"ג ה"ז.

⁶⁶⁰

לשון הכתוב - תהלים נז, ג.

⁶⁶¹

רש"י בחוקותי כו, יג.

⁶⁶²

ישעי' לב, טו.

⁶⁶³

הל' תשובה פ"ז ה"ה.

473

⁶⁶⁴

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

⁶⁶⁵

לשון הכתוב - ואתחנן ד, ו.

⁶⁶⁶

משלי יד, לד.

477

⁶⁶⁷

שופטים טז, יט.

⁶⁶⁸

לשון הכתוב - בראשית ד, ט.

⁶⁶⁹

ע"פ ישעי' מ, ח.

⁶⁷⁰

מסעי לה, לג.

479

⁶⁷¹

שופטים כ, ח.

⁶⁷²

ברכות כב, ב.

⁶⁷³

ישעי' א, כו.

⁶⁷⁴

ואתחנן ז, ב ובפרש"י. עבודה-זרה כ, א. רמב"ם הל' עכו"ם פ"י ה"ג-ד. טור-שולחן-ערוך יורה-דעה סי' קנא ס"ח ואילך.

483

⁶⁷⁵

תהלים פה, יב.

485

⁶⁷⁶

זח"א קיט, א. ועוד. וראה רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הי"ב וברדב"ז שם.

487

⁶⁷⁷

תהלים קיא, ו.

⁶⁷⁸

ראה ברכות יט, ב.

⁶⁷⁹

ראה סנהדרין פ"ד מ"ה.

⁶⁸⁰

שו"ע או"ח סשכ"ט ס"ו.

⁶⁸¹

עקב יא, יב.

489

⁶⁸²

טור חו"מ ס"ט.

⁶⁸³

כתובות קה, ב.

⁶⁸⁴

עירובין מה, א.

491

⁶⁸⁵

ראה ערכין טו, ב. לשון הרע מזיקה לשלשה: למספר, לשומע ולמושא הסיפור.

⁶⁸⁶

ואתחנן ז, ב. פרש"י עה"פ. ע"ז כ, רע"א. רמב"ם הל' עכו"ם פי' ה' ג-ד. טושו"ע יו"ד סקנ"א ס"ח ואילך.

492

⁶⁸⁷

ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.

⁶⁸⁸

בהר כה, ב,ד.

⁶⁸⁹

שבת קיט, ב. וראה אסתר-רבה פ"ט, ד.

⁶⁹⁰

מקדש מעט - מגילה כט, א.

⁶⁹¹

בית גדול - (מלכים-ב כה, ט). "מקום שמגדלין בו תורה, מקום שמגדלין בו תפלה" (מגילה כז, א).

⁶⁹²

שתפילה צריכה להיות בביה"כ - מקום רינה, ואוהב ה' שערי ציון כו' המצויינין בהלכה - ביהמ"ד (ברכות ו, א. ח, א. טושו"ע
(ואדה"ז) או"ח ס"צ סי"ח (ס"י)).

⁶⁹³

ישעי' ח, י.

⁶⁹⁴

ד"הנשאל הרי זה מגונה שהיה לו לדרוש ברבים" - שו"ע אדה"ז או"ח סי' שכח, ז. וש"נ.

⁶⁹⁵

ראה אסתר^-רבה פ"ט, ד. שע"י תשב"ר בטלה הגזירה.

⁶⁹⁶

דלשון "הפרה" פירושו "עקירת הנדר מעיקרו" (רמב"ם הל' נדרים פי"ג ה"ב. שו"ע יו"ד סרל"ד סל"ז).

⁶⁹⁷

רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.

⁶⁹⁸

בחוקותי כו, ו.

⁶⁹⁹

שם, יג.

⁷⁰⁰

ראה פירש"י עה"פ "קוממיות - בקומה זקופה".

495

⁷⁰¹

= אזור 3 בסיני. המו"ל.

⁷⁰²

ראה עירובין קד, א. וש"נ.

⁷⁰³

ספרי דברים א, ב.

497

⁷⁰⁴

בראשית א, א.

⁷⁰⁵

תהלים קיא, ו.

⁷⁰⁶

בבא-מציעא יז, א.

499

⁷⁰⁷

בחוקותי כו, לו.

⁷⁰⁸

אורח-חיים סשכ"ט ס"ו.

⁷⁰⁹

ברכה לג, ד.

501

⁷¹⁰

פירש"י יתרו יט, ג.

⁷¹¹

שופטים כ, י. ספרי עה"פ שם, יט.

⁷¹²

ברכות ה, א.

⁷¹³

פכ"ט.

⁷¹⁴

ראה פסחים קיג, א.

⁷¹⁵

503

⁷¹⁶

ראה ספר-השיחות תש"ב ע' 29 ואילך.

⁷¹⁷

אורח-חיים סי' רפ"ה ס"ב.

⁷¹⁸

תענית ט, א.

⁷¹⁹

כ"ק אדמו"ר שליט"א החל לקרוא את פירוש רש"י מתוך החומש כשהוא מתרגם כל מילה ומילה לשפת היידיש. המו"ל.

⁷²⁰

בא יב, ב.

505

⁷²¹

ירמיהו ב, ג.

⁷²²

לשון הכתוב - אסתר א, יט.

507

⁷²³

ראה שו"ע סי' רפ"א.

⁷²⁴

ראה אבן-עזרא קהלת ד, יג.

⁷²⁵

בראשית ג, ח. ובריבוי מקומות.

⁷²⁶

בחוקותי כו, לו.

509

⁷²⁷

ראה סוטה כה, א.

⁷²⁸

ישעי' מ, לא. ראה רד"ק ומצו"ד שם.

⁷²⁹

קידושין פ"ד ה"א. סנהדרין פ"ו ה"ז.

⁷³⁰

תהלים נז, ג.

511

⁷³¹

גיטין י, ב.

⁷³²

נצבים ל, יב.

⁷³³

ראה ישעי' לג, ו.

513

⁷³⁴

כתובות קיא, א.

⁷³⁵

אבות פ"ד מי"ז.

⁷³⁶

דברים א, יז.

515

⁷³⁷

זח"א קס"א, ב.

⁷³⁸

גיטין י, ב.

517

⁷³⁹

גיטין ז, א.

⁷⁴⁰

ויקרא-רבה פכ"ו, ב. ועוד.

⁷⁴¹

בראשית-רבה פל"ח, ו. וראה תורת-חיים נח עד, ד ואילך.

521