משיח בפרשה - פרשת פקודי

דרשת "משיח בפרשה" פקודי תשע"ט

החל מהשבוע, מידיי שבוע בשבוע, תשלח בעז"ה דרשה קצרה על "משיח בפרשה", הדרשות נכתבות על ידי הרה"ח ניסים שי' לגזיאל, ותודתנו נתונה לו על כך. - הערות? שאלות? תגובות? נשמח לשמוע את דעתך! - 

קישור לארכיון השיעורים הקודמים של משיח בפרשה -  לחץ כאן

הנשמה יוצאת!

 להורדה PDF

מבוסס על מאמר אדה"ז ד"ה "ואת האלף" (פרשיות התורה חלק א), ולקו"ש חלק ט שיחה לשבת חזון

 נשמה חדשה ירדה מעולם העליון, בדרכה היא פוגשת נשמה שסיימה את תפקידה עלי אדמות, ועושה את דרכה לעולם הבא. הנשמה הצעירה והרעננה מתבוננת בנשמה העולה, ורואה נשמה מרוטה, עייפה, רצוצה ושבורה. שואלת היורדת את העולה:

'תגידי, מה קרה לך? כל כך גרוע שם למטה? איזה עולם זה?!'

עונה הנשמה העולה: או..עולם יפה יש למטה. יש בו דבר אחד שנקרא 'כסף', איתו אפשר להגיע רחוק מאוד!  לתת צדקה, להשקיע בתשמישי קדושה, לעזור בגמילות חסדים! יש רק בעיה אחת…. עד שמשיגים את ה'כסף' הזה ... יוצאת הנשמה!

 השבוע נקרא את פרשת פקודי, המסיימת את חומש שמות, "ספר הגאולה". בתחילת הפרשה מוסרת לנו  התורה דין וחשבון מפורט על תרומתם של בני ישראל למשכן ועל השימוש שנעשה באותם חומרי גלם על מנת לבנות את המשכן על כל חלקיו; הקרשים, היריעות, הכלים והפרוכות.

מהכסף (המתכת, לא הירוקים..) נוצקו אדני המשכן, אותם 'גרבי מתכת' שהעמידו  את קרשי המשכן במקומם ובכך היוו את יסוד המשכן. "מאת אדנים למאת הככר, ככר לאדן". עם שארית הכסף, אלף שבע מאות שבעים וחמש שקלי קודש,  עשו ווים וחישוקים לעמודי המשכן.

 וכך נאמר במקורות:"וְאֶת־הָאֶ֜לֶף וּשְׁבַ֤ע הַמֵּאוֹת֙ וַחֲמִשָּׁ֣ה וְשִׁבְעִ֔ים עָשָׂ֥ה וָוִ֖ים לָעַמּוּדִ֑ים וְצִפָּ֥ה רָאשֵׁיהֶ֖ם וְחִשַּׁ֥ק אֹתָֽם׃" (שמות לח,כח)

 לכאורה, פרט שולי גרידא.  איזכור על שימוש בכספי ציבור למטרות יפוי המשכן ומבנהו, משהו שיעניין רק את רואי החשבון מבינינו, או לחילופין, את אנשי מס הכנסה..

 אבל, לאורה של תורת החסידות מתברר שפסוק זה טומן בתוכו את סוד זמן הגאולה…

 מסופר על  הרה"ח המפורסם ר' יהודה אריה לייב ציוויאק ז"ל, שבהיותו גר בוורשא שמע מזקני חסידי הרבי הרש"ב נ"ע שסיפרו על חסיד אחד שעלה לתורה בבית מדרשו של אדמו"ר הזקן בפרשת פקודי, וכידוע, אדמו"ר הזקן היה הקורא בתורה.

כשהגיע לפסוק "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" וגו', שמע מאדמו"ר הזקן שאומר בלחש ששנת 'אלף שבע מאות וחמשה ושבעים' הוא זמן ביאת משיח במהרה יגלה. אחר כך סיפר החסיד מה ששמע מפה קדשו, וכששמע אדמו"ר הזקן על כך, הקפיד בדבר והלה לא הוציא את שנתו בין החיים. (כפי שאמרנו, בגלל ה'כסף' יוצאת הנשמה…)

 מהי שנת ה'אלף שבע מאות וחמשה ושבעים' בה תבוא הגאולה? ובכלל, מה הקשר בין פסוק זה לזמן הגאולה?

 במאמר נפלא מבאר האדמו"ר הזקן בעצמו את התעלומה. הטעם המקראי על המילה "האלף" נקרא בשם 'אזלא גרש'. משמעות המילה 'אזלא' בארמית הוא ללכת, ו'גרש' הוא מלשון גירושין. פסוק זה מרמז על הגלות, זוהי טענת השכינה הנמצאת עם עם ישראל גם בצרת גלותם - עד מתי נלך (אזלא) מגירוש לגירוש (גרש)? עד מתי נלך מגלות לגלות? "עד מתי קץ הפלאות"?

 התשובה לשאלה נעוצה בדברי הפסוק: 1775 שנים  ואז תבוא הגאולה!

באם נחשב 1775 שנים מרגע התחלת הגלות (דהיינו מזמן חורבן בית המקדש השני, שהיה בשנת ג'תתכ"ח) יצא לנו שזמן ביאת המשיח והגאולה הוא בשנת ה'תר"ג[1]!

לאור האמור יוצא, שהאדמו"ר הזקן אם־כן, חישב את קץ הגאולה לשנת ה'תר"ג[2]. אלא, שה'תר"ג כבר הרבה מאחורינו… ואילו את ביאת המשיח, בנין בית המקדש ובוא הגאולה האמיתית והשלימה עדיין לא ראינו….

האם האדמו"ר הזקן טעה ח"ו? האמת היא ששאלה זו אינה רק על האדמו"ר הזקן, כי־אם על רבים מגדולי ישראל (ביניהם ר' סעדיה גאון, רש"י, רמב"ם ואפילו ההאריז"ל) שחישבו ונתנו קיצים שונים לביאת הגאולה, וכולם כבר עברו מזמן….

 האם כולם טעו? כולם חישבו לא נכון?

 כשנסתכל בעיון ונבחן לעומק את התאריכים שצויינו על־ידי גדולי ישראל בתור זמן הקץ או זמן המסוגל לגאולה, נוכל לראות במפורש שבאותם שנים והזמנים נפעלו ענינים גדולים (ולעיתים ענינים ושינויים חובקי עולם) שיש בהם מעין טעימה, בזעיר אנפין, מהגאולה.

 האור החיים הקדוש חישב את לידת הגואל לשנת ה'ת"ק, ובשנת ה'תצ"ד, רק שש שנים לפני כן, מתגלה בעש"ט בעולם כולו כמחולל הדרך החדשה לעבודת ה', הדרך המובילה בית א-ל, לגאולה!

ה'חתם סופר'[3] חישב את "הנץ חמה"-התנוצצות אור הגאולה לשנת ה'תק"נ, ואז באותם שנים, ניצוץ הגאולה פורח ועולה בדמותו של מייסד חסידות חב"ד, האדמו"ר הזקן, שמביא את הגאולה קרוב עוד יותר באמצעות הסברת תורת החסידות בהבנה והשגה עמוקה ורחבה.

 זאת ועוד, מסביר הרבי, שרועי ישראל אלו חזו את הגאולה לאור מחשבותם על ההוספה העתידנית של עם ישראל בתורה ומצוות. הם חישבו שבאם עם ישראל יתעורר עוד יותר, יפעל עוד יותר, הרי הקב"ה יחיש את ביאת המשיח ואז באמת נוכל כולנו לראותו באותו "קץ". אלא, שדא עקא, אנחנו מצידנו פיספסנו את ההזדמנות להביא את הגאולה מוקדם יותר על־ידי הוספה בתורה ומצוות, התעצלנו ולכן נשארנו איפה שאנחנו, בגלות!

 משל למה הדבר דומה: למפקד טנק צבאי היושב במרומי הטנק ומנסה לנווט  דרך מנהרה חשוכה, הראות לקויה ואי אפשר לראות שום דבר, חוץ מ...האור החזק והבהיר הבוהק  בסוף המנהרה. המפקד הוא היחיד שמסוגל לראות את אותו אור בעוד שהנהג ושאר החיילים "תקועים" בחושך.

'עוד כמה זמן עד שנצא מהחושך הזה?' שואלים החיילים את המפקד הנערץ.

'עוד שלוש דקות' עונה המפקד תוך שהוא לוקח בחשבון שאם החיילים והנהג יתאמצו יותר, 'ילחצו על הגז ויתחילו לזוז' עוד שלוש דקות הם יהיו בחוץ...

אבל אכזבה, הנהג ישן, וגם שאר אנשי הצוות אינם משתפים כל כך פעולה. הדבר הולך לו בעצלתיים ובכבדות, וגם אחרי שלוש שעות, הטנק, המפקד, הנהג והחיילים עדיין תקועים בחושך..

 המפקד הוא נשיא הדור, המנהרה היא הגלות, האור מסמל את ביאת המשיח והגאולה ואילו, החיילים הם אנחנו!

 הרבי הבטיח לנו כי דורנו הוא האחרון בגלות והראשון לגאולה, הרבי כבר רואה את אור הגאולה נצב מולו, ואם אנחנו נפסיק לשבת בחיבוק ידיים ולישון, אם נרתם למשימה, נפשיל שרוולים ונתחיל לעבוד, הרי שאפילו בפחות משלוש דקות יהיה בחוץ!

 ונסיים בסיפור: באחת היחידויות של הרב לאו עם הרבי, שאל הרב לאו את הרבי על המצב הנורא בארץ ובעולם, הוא סיים את דבריו במשפט:"רבי...מה יהיה???" ענה לו הרבי שבמקום לשאול מה יהיה, עדיף לשאול 'מה אפשר לעשות בנידון'!

 לא נשב בחיבוק ידים ונשאל "מה יהיה", כי אם נפשיל שרוולים ונתחיל לעבוד עד שתצא הנשמה….מהגלות!

שבת שלום!

[1] 172 מחורבן בית שני עד סוף האלף הרביעי, כל האלף החמישי,ו603 מהאלף השישי.
[2] מקובל לחשוב שאדה"ז חזה 'קץ' לשנת ה'תר"ח (כידוע הסיפור בקשר להדפסת ה'לקוטי תורה') אלא שלאור החשבון המופיע במאמר זה, הקץ הוא לשנת ה'תר"ג, ולא לשנת ה'תר"ח, עיין בהערות המו"ל על מאמר זה, ואכמ"ל.
[3] ה'חתם סופר' חי לאחר תקופה זו, והוא חישב את "נץ החמה"-ביאת הגאולה כתקופה בעבר!

= = = =

Moshiach B’Parshas - Pekudei

The Neshama Goes Out

Based on:

ד"ה ואת האלף - נדפס במאמרי אדה”ז בראשית-שמות ע' תיט ובמגדל עז ע' תפד

לקו’’ש חלק ט’ - שבת חזון

A Joke to Begin With…

A fresh, new neshama comes down from the celestial worlds. On its way, it meets a fellow neshama that finished its job on earth, making its way up to the next world. The young, fresh neshama looks at the neshama coming up and sees him tired, broken and anguished. The one going down askes the one coming up, “Tell me, what’s wrong with you? Is it so bad down there? What type of world is it?!”

The neshama going up answers, “Oh...it's a beautiful world down there! As a matter of fact, there is one thing over there called ‘money.’ With it, you can get so much done! You can give build shuls, buy top-of-the-line mehudardike tallis and tefillin, do acts of goodness and kindness! There is only one problem... until you get that “money,” your neshama can go out!

***

This week we will read Parshas Pekudei which ends Chumash Shemos, which is known by our sages as “ספר הגאולה”, “the Book of Redemption”. At the beginning of the parsha, the Torah gives a detailed account on the pledges of the Bnei Yisroel to the Mishkan and on the usage which was done with the raw materials in order to build the Mishkan with all of its parts; the beams, the coverings, and the utensils etc.

From the silver, they melted the adanim, the metal sockets that held the Mishkan in place and therefore became the foundation of the Mishkan. “מאת אדנים למאת הככר, ככר לאדון” - One hundred sockets to the hundred talents, a talent for a socket.

The pasuk continues “With the remaining silver, 1,775 silver coins, they made hooks and an overlay for the beams.” Apparently, this is a minor detail. Merely a mention of usage of public funds to beautify the Mishkan and its structure. Something that would only interest only the accountants among us or the IRS clerks!

However, in the light of Chassidus, it turns out that this pasuk hides within itself the secret of the time of the Geulah.  

A story is told about a chassid who was called up to the Torah in the Alter Rebbe’s shul on Parshas Pekudei. It is famously known that in his shul, the Alter Rebbe himself was the Baal Koreh. When he reached this pasuk, he heard the Alter Rebbe whispering that the year of “one thousand, seven hundred and seventy-five is the time of Moshiach’s coming.” Later on, the chassid recounted to others what he had heard from the Alter Rebbe’s holy mouth. When the Alter Rebbe heard about this, he was not pleased. That chassid did not live to see the next year.

What is the year of “one thousand, seven hundred and seventy-five”? What is the connection between this pasuk and the time of the Geulah?

In a beautiful ma’amar, the Alter Rebbe himself explains the mystery. The “trop” (cantillation mark) on the word “האלף” (one thousand) is called “Azla Geresh.” The meaning of the word “azla” in Aramaic is “to go”. “geresh” means “expelled, chased away”. This pasuk alludes to Galus. This is the claim of the Shechina that resides together with Am Yisrael, even in galus. Till when would we go (azla) from expulsion to expulsion (geresh), till when will we go from exile to exile? Ad Masai?!

The answer to the question lies in the words of the pasuk:

“One thousand, seven hundred and seventy-five years” and the Geulah will come! If we count 1775 years from the moment the galus began (the time of the destruction of the second Beis HaMikdash in the year 3828). According to this calculation, the destined time (ketz) of Moshiach’s arrival is the year 5603.

In the light of the above, turns out that the Alter Rebbe calculated the ketz to be in the year 5603 (1803).

But 5603 is already long gone, and we have yet to see the coming of Moshiach…

Did the Alter Rebbe chas v’shalom miscalculate?

The truth is that this question applies to many more Gedolei Yisrael (Rashi, the Rambam, and even the Arizal amongst them) who calculated and predicted various times for the coming of Moshiach, all of those have passed…

Did they all make a mistake? ?couldn’t the learn from the “failure” of their predecessors?

When we look carefully at the dates given by our chachamim for the time of the Geulah, we can see explicitly that major developments (sometimes worldwide political upheavals) took place in them that served as a “taste” of the Geula, and in essence brought the world much closer to the ultimate Geulah.

The Ohr Ha’chaim Ha’Kadosh calculated the birth of the Redeemer for the year 5500, ה’ת”ק, and in the year 5494, just six years prior, the Ba’al Shem Tov was revealed to the world and generated a new way of serving Hashem, a way leading to the Geulah.

The Chasam Sofer calculated the “neitz ha’chama” — the sparkle of the light of the Redemption to happen the year 5550, ה’תק”נ, and indeed, the spark of redemption blossomed in the image of the founder of Chabad Chassidus, the Alter Rebbe, bringing the Geulah even closer by presenting the teachings of Chassidus with depth and understanding. A clear foreshadow of the occupation of the world when Moshiach will come — “to know G-d.”  

Moreover: the Rebbe explains that these giants of Torah when making these calculations took into account that it would happen only if Am Yisrael would wake up from their spiritual slumber and be more active. Revealing the ketz and heightening the excitement was meant to effect a change in us, so-to-speak “prompting” Hashem to hasten the coming of Moshiach on his part. We, however, missed the opportunity; we were lazy and therefore stayed in galus!

Take, for example, a military tank-commander sitting atop his tank trying to navigate through a dark tunnel. The visibility is poor and you can’t see anything, except for ... the bright, strong light shining at the end of the tunnel. The commander is the only one who can see that light while the driver and the other soldiers are “stuck” in the dark.

“How long until we get out of this darkness?” The soldiers ask the venerable commander.

“Another three minutes,” the commander answers, taking into account that if the soldiers and the driver exert more effort, they will press the peddle-to-the-metal and start moving.

But to his disappointment, the driver is asleep, and the rest of the crew are, also, not active enough. Everything is moving much slower than expected, and after three hours, the tank, the commander, the driver, and the soldiers are still stuck in the dark...

The commander is the Nassi of the generation, the tunnel is the galus, the light symbolizes the coming of Moshiach and the Geulah, while the soldiers are us!

The Rebbe promised us that our generation is the last in galus and the first to be redeemed. The Rebbe sees the light of redemption before him. If we stop sitting by the side dreaming and join the mission, if we roll our sleeves and begin to work, we’ll be out of this Golus in no-time!

And to wrap-up with a story: In one of Rabbi Lau's Yechidus’s with the Rebbe, Rabbi Lau asked the Rebbe about the terrible situation in Israel and around the world. He concluded his question with the sentence: “Rebbe ... what will happen? What will be?”

The Rebbe replied. “Instead of asking ‘what will be?’ it’s more conducive to ask, “What can we do about it?”

Takeaway: Let us not sit by and ask “What’s gonna be?” Let’s roll up our sleeves and get to work until the neshama will go out… of Galus!

A Gut Shabbos!