שיעורי הרב רמי אנטיאן במהדורה חדשה

הרב רחמים אנטיאן, או כפי שנקרא בפי כל 'רמי', היה דמות מיוחדת במינה, אישיות רבת גוונים. אך דבר אחד בלט במיוחד באישיותו: התמסרות לרבי שליט"א מלך המשיח ללא גבולות. הדבר ניכר לכל שנות חייו, החל מעבודתו המסורה לביסוס הישיבה בצפת, המשך בפתיחת קרן המיליון לתמיכה ביוזמות להבאת הגאולה וכלה בהתוועדויות ומסירת שיעורים שהיה מוסר לרוב.

לאחר שנים רבות, בהן הדברים היו רק בהקלטות, החליטו מוקירי זכרו שהושפעו משיעוריו, לזכות בהם את הרבים על ידי שכתובים והוצאתם לאור כספר. אחד מתכונותיו הבולטים של רמי הייתה הכריזמטיות, האינטונציה בה אמר את הדברים מה שלא ניתן להעביר – בשום אופן באמצעות הכתב. בעריכת הספר נעשתה השתדלות רבה לשמר את הניחוח המיוחד של השיעורים, יחד עם עיבודם לשפת הכתיבה והבאת מראי המקורות למקורות מקבלה וחסידות אותם מצטט רמי בשיעורים.

אנו תפילה שספר זה יהווה נדבך נוסף ועיקרי בהשגת המטרה לשמה מסר רמי את כל חייו מילוי רצונו של הרבי שליט"א מלך המשיח – – הבאת הגאולה האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

לאחרונה עברה המהדורה הדיגיטלית שינוי ועריכה מחדש, והרי היא בקישור שלפניכם.

הספר לקריאה / הורדה

= = = 

לפניכם הפרק הראשון בספר:

מבשרי אחזה אלוקה
(מבוסס על דבר מלכות פרשת נשא)
אחד העניינים הכי עמוקים בתורת הסוד הוא עניין השכחה והזכירה. ידוע שהבעל שם טוב היה מרבה לשאול את התלמידים שלו מה הם זוכרים. כתוב ״ומבשרי אחזה אלוה״ ומוסבר בתורת החסידות שעל ידי ההתבוננות של האדם אל תוך עצמו הוא יכול ללמוד על ה׳. כמו שיש באדם רמ״ח איברים, כך גם בתורה יש רמ״ח מצוות עשה. בנפש האדם יש עשרה כוחות (חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), כך גם בעולמות העליונים יש עשר ספירות שהם עשרה מסכים דרכם בחר הקדוש ברוך הוא להסתיר עצמו.
הדבר מתבטא גם בפרטים הגשמיים שלומדים מהם על אלוקות. הספירות (כן גם הכוחות) מתחלקות באופן כללי לשלוש קטגוריות: המוחין - חכמה, בינה, דעת. המידות - חסד, גבורה, תפארת. ומעשה - נצח, הוד, יסוד. גם בגוף האדם יש גולגולת ובתוכה חבויים המוחין כאשר בתחתיתה נמצא הגרון. הגרון הוא מקום צר שגורם לנתק בין המוחין למידות שבלב. במוח שורה הגילוי האלוקי, וכשזה יורד לגרון - הגילוי מסתתר ונעלם. צמצום זה מומחש באמצעות חישוב הגימטרייה של התיבה ׳גרון׳, השווה לשלוש פעמים תיבת ׳אלוקים׳ (שמו של הקדוש ברוך הוא המורה על צמצום האור האלוקי), שהוא בגימטרייה ׳הטבע׳. . כמו כן ׳גרון׳ הוא בגימטרייה ׳אחרים׳.
מאחורי הגרון נמצא העורף. אדמו״ר הזקן מסביר ש׳פרעה׳ אותיות ׳הערף׳. פרעה יושב מאחורי הגרון, בעורף, ומונע את האלוקות מלהצטמצם ולחדור למידות. לפרעה יש שלושה שרים: שר המשקים שנמצא בקנה, שר האופים בוושט ושר הטבחים בוורידים. פרעה ושלושת השרים, מונעים מהאור האלוקי - השפע הגלוי - לרדת אל תוך הלב, וכך נוצר החושך - הדמיון שיש שני ממדים, אני והבורא. האמת היא שיש רק ממד אחד.
בקדמת הגרון, מוסבר בתורת הקבלה, יושב עמלק, אותיות עם-לק (עם שלקה), ויחד עם פרעה יוצרים את הניתוק והפירוד בספירת הדעת. פתאום, בבת אחת, ממצב של ׳אין עוד מלבדו׳, ראיית אלוקות בפשיטות, מגיע מצב שהאדם מרגיש נפרד מאלוקות. זה שיא השקר ולכן העולם הזה נקרא עולם השקר. זו השכחה.
- איך נוצרה השכחה?
׳הלכה׳ מלשון להוליך, הדרך שבה הוליך האור אין סוף את אורו לרדת לעולמות. בהלכות זרעים, בקשר למצוות לקט שכחה ופאה, אומר הרמב״ם ש״אין שכחה אלא בעומר״4. מספר הפעמים בהם מופיע שם אלוקים במעשה בראשית הוא שלושים ושתיים, בגימטרייה ׳לב׳. את העולם ברא הקדוש ברוך הוא בכ״ב אותיות, כפי שאדמו״ר הזקן מסביר על הפסוק ״ואתה מחיה את כולם״; ׳ואתה׳ רומז על כ״ב האותיות, מאל״ף ועד תי״ו, והה״א רומז על חמשת מוצאות הפה: גרון, חייך, לשון, שינים ושפתים.
דרך האותיות, מחד אנו מעבירים ומגלים את מה שאנו חושבים. מאידך גם מסתירים - דיבור האדם לא מגלה את כל מה שהוא חושב, והוא גם יכול לשנות את מה שחושב באמצעות דיבור. כ״ב האותיות פלוס עשר הספירות, שווה ל״ב, כמניין הפעמים בהם מופיע שם אלוקים במעשה הבריאה. אם נכפיל כל אחד מל״ב הפעמים של שם ׳אלוקים׳, בעשר ספירות הכלולים בהם, נקבל 320 שהם המושג הקבלי ׳שך דינים׳. ישנם שלוש מאות ועשרים דינים שמסתירים על האור אין סוף ברוך הוא ובבד בבד מגלים אותו בהגבלה.
׳העומר׳ בגימטרייה גם כן ׳שך׳ ״והעומר עשירית האיפה הוא״. ׳אפה׳, אומר האר״י, אותיות ׳פאה׳ שבגימטרייה ׳אלוקים׳. ה׳שך׳ דינים, העומר - הם המקור לעולם, מלשון העלם. כשנצרף ל׳שך׳ דינים את התוספת של האות ה״א משם ההוי׳, יחד עם הכולל של שלוש האותיות = שכח. זהו מקור השכחה. על ידי האותיות והספירות, נשכחת האלוקות.
על הפסוק ״ה׳ הוא האלוקים״ מסבירים בתורת הסוד, שהוי׳ בחילופי א״ת-ב״ש יוצא ׳מצפץ׳ ששווה בגימטרייה לשם ׳אלוקים׳ עם המילוי (האותיות המלאות לדוג׳ א=אלף). הוי׳ הוא האלוקים פירושו: נכון, בינתיים יש פירוד על ידי ה׳פרעה׳ ו׳עמלק׳ שיושבים בגרון ומנתקים בינינו לבין המציאות האמתית שלנו, ונכון שמרוב העלמות וצמצומים וחילופי אותיות וגימטריות נדמה לנו שאנחנו ישות נפרדת מהבורא - אך יש לזכור שבאמת הוי׳ הוא האלוקים. אם נחדור את המסך של אלוקים, נגלה בפנים שלא רק שאין עוד מלבדו, אלא שהמציאות האמתית של יהודי זה שהוא בעצמו אלוקים.
בפרשת נשא מדבר הרבי מלך המשיח שליט״א על תורה חדשה מאיתי תצא. ועיקר הנושא הוא, שפנימיות התורה היא היחידה שמסוגלת לגלות שבעצם המציאות, ישראל והבורא - הם אחד, כפי שהיה במתן תורה שהעם ראו אלוקות.
הבורא העלים את עצמו בגופנו. אם נחשוף את הממדים החיצונים שלנו, נגלה וניזכר איך פעם בראנו את העולם. זה נשמע על גבול ה׳שגעון׳, אך אל לנו להתפעל מכך. המציאות של ישראל היא עצמות. בשונה מהעולמות, אשר יתבטלו כליל במידה ויוחזרו לאין ואפס - הקדוש ברוך הוא וישראל, שהם אחד, יישארו. בפרשת נשא מסביר אדמו״ר הזקן שבימות המשיח לא יצטרכו אתערותא דלעילא [= התעוררות מלמעלה של האור אין סוף], אלא הכל ייעשה בכוח המטה. כשנזרוק את ה׳שך׳ דינים, המגבילים ומסתירים על האמת שיהודי הוא אחד עם הקדוש ברוך הוא, לא יהיה יותר מעלה ומטה.
דמיינו שיש עשר דלתות שמורכבות מעוד 320 דלתות קטנות. כל דלת שפותחים, מגלה עוד קטע קטן ממה שמעבר לדלתות. כשמסיימים לפתוח את כל הדלתות הקטנות - נראה הבורא. פותחים את דלת המלכות, את דלת היסוד וכן הלאה והלאה עד שמגיעים לדלת האחרונה. ואז מה רואים? - את עצמנו!! זה הלם! אדם חושב לראות את הבורא, אבל חוץ ממך אין שום דבר. אתה והבורא זה דבר אחד.
מלבד השכחה ישנו גורם משמעותי נוסף, והוא הפחד. פחד אלוקים, פחד מאלוקים. אלוקים נמצא הרי בתוכנו, אם כן, אחרי שבראנו את העולם, שכחנו זאת ואז מתרגלים שאנו נברא. כמו חייל שמתרגל לחשוב בראש קטן. באים לבית הכנסת כמסכנים, מבקשים, קורעים, מתחננים
- מסרבים לגלות את תעצומות הנפש, עצמות הנפש, להבין שהתפילה האמתית היא חשיפת העצמות האישית שהיא בקיעת כל המסכים ופתיחת כל הדלתות והשערים. הפחד להיכנס פנימה הוא הגלות. מה קרה למשה רבינו? משה ראה את הנחש ונס. ׳נחש׳ בגימטרייה ׳משיח׳. משה פחד לבוא לבית פרעה. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני אקח אותך פנימה, אל תוך עצמך. הכל נמצא אצלנו בפנים.
נסו לעצום עיניים ולהתחיל להיפרד מכל הדברים החיצוניים: שמכם הפרטי, שם המשפחה, הגיל, הגובה והמשקל ולהתנתק מהזמן והמקום
- כל אלו הם דברים נבראים. עכשיו נשאל מי אני? האם אני זה השם שלי? הכתובת? הגובה? הגיל? - נגיע למחסום שנפחד לפרוץ. פריצת המחסום הזה היא פקיחת העיניים. הרבי אומר שאנו יכולים ״לעשות כל שביכולתנו״, אנו דור הגאולה שחייב לפקוח את העיניים.
כתוב ״כי לא יראני האדם וחי״. בחיים לא יראני, אבל במיתה רואים את המציאות האמתית. אדמו״ר הזקן מסביר שברגע יציאת הנשמה מהגוף, הדבר הראשון שהיא רואה זה שכל מה שעברה בגוף היה שקר ומקח טעות. מיד בצאתה מבינה הנשמה שאין עוד מלבדו ואני והוא זה דבר אחד. ׳איך הייתי כל כך טיפש לחשוב שאני דבר נפרד׳ תמהה הנשמה. הנפש הבהמית מסתירה על הנשמה, בהיותה בגוף, וגורמת ליהודי לדמיין שהיא דבר נפרד מאלוקים.
מה נחשב מיתה בחיינו? ביטול. בביטול אפשר לראות את אלוקים. בפרשות בא ומשפטים אומר הרבי שהדור עובר לחיים נצחיים בלי הפסק כלל. הרבי מבאר כיצד יתכן שדור הגאולה יעבור לחיים נצחיים ללא מיתה? הרי כדי לקבל את העצמות שבעפר חייבים לרדת ״אל עפר תשוב״. הבעל שם טוב אמר שביכולתו לעלות השמימה כמו אליהו הנביא, אבל מעדיף הוא לעבור דרך העפר שבו כוח העצמות. מסביר הרבי שדור הגאולה יגיע לביטול כזה שיהיה שווה למוות ולא יצטרך למות במובן הפשוט. השיחה של הרבי מחייבת אותנו להשתדל ׳למות׳, באמצעות ביטול.
שיעורי ר׳ רמי אנטיאן
הסתיימה עבודת הבירורים של כלל ישראל, אך נותרו בירורים פרטיים לאנשים פרטיים. כלל ישראל יכול לפקוח את העיניים. מספיק שאחד יפקח את העיניים - זה ימשוך אחריו את כל העולמות. כשאחד יתגלה - הכל יתגלה. הכוח להתגלות הוא בגלל שיש בנו את נקודת הרבי, נקודת העצמות.
נבאר את עניין פקיחת העיניים מזווית ראייה נוספת: העולם מורכב מששה קצוות - מעלה, מטה, מזרח, צפון, מערב, דרום - כנגד שש המידות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד (ראשי תיבות: חג״ת נה״י). חסרים המוחין (חכמה, בינה ודעת) והמלכות. אנחנו, יושבי העולם, מסתובבים כמו תרנגולת שכרתו לה את הראש והיא רצה כי נדמה לה שיש לה ראש. אין לה ראש ואין לה עצמות. אנחנו צריכים להרכיב את המוחין על הראש וזו העבודה היחידה המכונה בפי הרבי - ׳קבלת משיח צדקנו׳, וכפי שהרבי מתבטא פעמים רבות: ״משיח צדקנו בראשנו״.
צריך לשים את הרבי שבקרבנו על הכתפיים, שיהיה לנו ראש. הרבי אומר שעכשיו כל ׳עשרת המבצעים׳ צריכים להיות חדורים בנקודה של קבלת פני משיח. צריך לעשות את כל המבצעים, אבל לדבר גם כמה דקות על משיח. פקיחת העיניים פירושו לגלות רבדים פנימיים בתוכנו עד שהעיניים יפקחו. כרגע יש רקיע, ׳קרח הנורא׳, והוא מפריע לנו לראות המציאות האמתית - שאין עוד מלבדו.
לסיום נצטט קטע משיחת אחרון של פסח שנת תש״י, כמה חודשים אחרי שהרבי קיבל הנשיאות:
כשם ש״שראל אורייתא וקודשא כריך הוא כולא חד״, היינו, לא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקודשא בריך הוא11, אלא חד" ממש, כך גם ההתקשרות בין חסידים לרבי, שאינה כשני דברים המתאחדים, אלא נעשים "כולא חד" ממש. והרבי אינו "ממוצע מפסיק״ כי אם "ממוצע מחבר". ובמילא, אצל חסיד,הוא והרבי והקבה - כולא חד.
- לא ראיתי שיאמר כך בפירוש בתורת החסידות, אלא זהו "הרגש", ובמילא, מי שרוצה להרגיש כך - ירגיש, ומי שאינו - איני רוצה להתווכח עמו, יהי לו אשר לו. -
ובמילא אין מקום לקושיא אודות "ממוצע" - מאחר שזהו עצמות ומהות בעצמו, כפי שהעמיד עצמו ״ווי ער האט זיך אריינגעשטעלט") בגוף. ועל דרך מאמר הזהר ״מאן פני האדון הוי דא רשבי", או כפי שמצינו שבעת השליחות נקרא אפילו מלאך בשם הוי', או כפי שאמר משה רביו: ''ונתתי עשב״
וכמו כן אין גם מקום לקושיא כיצד עונה הוא ביחס לענינים של מטה וכדומה, כי, הקשר שבין הרבי לחסידים הוא קשר עצמותי (״א עצמיותדיקער פארבונד"). ולכן אמר רבי: בכל מקום בו אמצא - לבני אני צריך.
בסיום ההתוועדות דיבר כ״ק אדמו״ר שליטא - מתוך התרגשות גדולה ובכיות - שאין להשתמש בהלשון "נבג"מ'' בנוגע לאדמור מהוריי"צ. איזה (וואס פאר א) "גנזי מרומים"?!... "גנזי מרומים" הוא עניין השייך להארות וגילויים, ואילו הרבי - שעבודתו היתה שלא על מנת לקבל פרס, מלשון פרוסה, שהוא עניין של הארה וגילוי בלבד - קשור עם העצם שלמעלה מהארות וגילויים, וכיון שהעצמות הוא (בהמקום שבו נעשית כללות העבודה) כאן למטה (כמבואר בדרושי חסידות), נמצא גם הרבי כאן למטה!
(וסיים :) כק מוח אדמו״ר - שליטא - יוליכנו להגאולה האמיתית והשלימה (מרשימה פרטית בלתי מוגה).
הרבי הוא לא ממוצע בינינו לבין משהו שנמצא בחוץ, אלוקות שבחוץ. הרבי הוא הממוצע בין החלק שבנו שנפרד מאלוקות לבין העצמות שבנו. בלי הרבי אי אפשר לחדור לעצמנו. הרבי הוא כמו צינור שדרכו ניתן לחדור פנימה, אל תוך עצמנו. הוא הראש, המוחין ורק דרכו ניתן לחדור ולראות שישראל, אורייתא (התורה) וקודשא בריך הוא (אלוקים) - כולא חד.
לא יתכן שהרבי לא נמצא, כי אז אנו בלי ראש ואי אפשר לחיות בלי ראש. כאשר ׳החלטנו׳ לברוא את העולם, ׳החלטנו׳ שחלק יסתתר בגוף היהודי וחלק נוסף יסתתר בגוף של הרבי, כדי להזכיר לעצמנו שפעם הטמנו את עצמנו בגופתנו. היהודי הוא למעלה ממקום וזמן. היהודי לא נברא בששת ימי בראשית. יהודי זה עצמות ומהות. הממד הזה טמון בגופנו והרבי זה תזכורת על מה ששכחנו. הרבי גורם לנו לבקוע את הקליפה פנימה ולגלות שאף פעם לא היה עולם, הכל זה מראית עין ושקר גמור.
״קשר עצמותי״ לרבי, כזה שלא תלוי בשום גורם ובוודאי לא גורם חיצוני, הוא המאפשר את ׳פקיחת העיניים׳. באמצעות ׳קשר עצמותי׳ לרבי אנו מרכיבים לגופנו את ה׳ראש׳ - הרבי, וזה נעשה על ידי ביטול מכל וכל.