האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

סיפור המתח של השלוחים בבוליביה

פעילות משיח

אתר הגאולה 164 צפיות 0

סיפור המתח של השלוחים בבוליביה

 

סיפור המתח של השלוחים בבוליביה

שליח הרבי שליט"א מלך המשיח ל-לה פז, קולומביה, הרב יוסף יצחק קופצ'יק ומשפחתו חוזרים השבוע בעז"ה לארץ הקודש להכניס את בנם לבריתו של אאע"ה, לאחרי פריצת גדרי הקורונה במדינה הסגורה ומסוגרת בניסי ניסים של ימות המשיח. סיפור מתח בחמישה פרקים שמתקרב לסיומו הטוב.

לדרמה הזו עוד אין סוף... מכתב ראשון 17/6

החיים בבוליביה הם דרמה אחת מתמשכת. 

הקורונה ולידה בתנאי קורונה רק מוסיפים לה שיאים.

הסיפור ארוך ומתמשך, ואשלח בחלקים. אני מקווה שעד שאגיע לסוף, גם הדרמה תגיע לסופה.

פרק א

(קטעים ממכתב שכתבתי למשפחה)


מאוד רצינו לטוס לארץ ללידה השביעית.

ללדת לבד בניכר, בתנאים הרפואיים פה, זה לא קל!

בלי "שפרה ופועה", בלי עזרה מהמשפחה, בלי לחם מאנג'ל וקוטג' של תנובה...

עם 7 זאטוטים בבית. לא פשוט.

אבל, הרופא אישר לעלות על טיסה עד לפני פורים.

להשאיר את יהודי הקהילה ועשרות ומאות המטיילים בלי בית חב"ד בפורים?

"תביאו מחליפים" אתם אומרים?

אחרי פורים מגיע פסח, ולארגן ולנהל הכנות לליל הסדר של מעל 1000 איש (כך בדרך כלל בלה פז...) זה לא מתקבל על הדעת, עדיף להשאיר את זה לבעלי נסיון...

עם המון מסירות נפש חיה מחליטה להשאר וללדת פה, בשליחות.

אחרי פורים פרצה כאן הקורונה. הכל היה תלוש מהמציאות. לא מובן. לא ברור.

רק שני חולים מאומתים- והשלטונות הודיעו, שתוך 48 שעות סוגרים את הגבולות.
אנחנו כמובן נשארים.

קלטנו כבר , שאלף איש כבר לא יהיו. אבל מאה יהיו? חייבים לדאוג להם לסדר, ובכלל צריך לדאוג לכל צורכי החג לקהילה ולמטיילים שיישארו.

טירוף מוחלט.

מאות מטיילים מנסים להחלץ מהמדינה. אין מקומות על טיסות. מתבטלות טיסות.
אנחנו הופכים לסוכנות נסיעות. מייעצים, בודקים, עוזרים לכולם למצוא טיסות, אוטובוסים, מוניות, דרכים חילופיות. העיקר, להצליח לברוח מבוליביה...

עד סוף אותו שבוע נשארו כמה עשרות בודדות בבוליביה. לאחרונים האלה מתארגנת אז טיסת חילוץ צבאית מיוחדת לברזיל , ואנחנו , מהווים הבסיס והעזרה לכל מה שצריך.

ב"ה הישראלים כולם חולצו, ואנחנו נשארים לבד. אנחנו ובני הקהילה היהודית המקומית.

ממשיכים בהכנות לפסח תחת תנאי עוצר מוחלט, קשה , קפדני עד טירוף.

החוק מתיר לצאת מהבית לקניית מזון ותרופות בלבד. רק בשעות הבוקר, ורק יום אחד בשבוע- לפי המספר הראשון בתעודת הזהות שלך.

לא הבנו עד כמה זה חמור. ביום הראשון אח שלי יגאל (שהגיע מהישיבה עם חבר לעזור לנו לפורים ופסח ונתקע למזלינו הטוב כאן ) יצא לקניות. חשב, שכזר ללא תעודת זהות, זה בסדר. אפילו שאל חייל במחסום ליד הבית והלה אישר לו.
יגאל התקשר אלנו אחרי זמן קצר: המשטרה לקחה אותי למעצר!
הבעיה הגדולה מבחינתינו: הוא לא הספיק להניח תפילין ולהתפלל לפני הקניות. ועכשיו הוא עצור עד לערב.

למזלנו , נשיא הקהילה היהודית הוא רופא (עוד ידובר בו) ולכן רשאי לנסוע חופשי. הוא מיהר לנסוע לבית מעצר והצליח לשחרר אותו אחרי כמה שעות.

הבנו ש"אין משחקים"...

למה בכלל צריך לצאת כל כך הרבה בכלל? חוץ מהצטיידות למשפחה, צריכים להספיק להביא מצות לכל יהודי הקהילה....

* * *

לה פז היא העיר הגבוהה ביותר בעולם, ולכן חסר פה חמצן, והקורונה מאיימת עוד יותר.

שירותי החירום והרפואה פה גם ככה לא מהמתקדמים בעולם בלשון המעטה.

זמן הלידה מתקרב ואיתו החששות....

קרן האור היחידה זה הרופא. בהשגחה פרטית ממעל, הרופא של חיה הוא יהודי, עם לב חם, ראש הקהילה היהודית, רופא ידיד עם כל המשתמע מכך.

הוא מרגיע אותנו כל הזמן:

"אל תדאגו. נראה מה יהיה. זה לא ענין שלכם לחשוב על
זה בכלל. תחשבו טוב. מקסימום נקים בקהילה היהודית חדר לידה. נביא כמה רופאים ואחיות וציוד. והכל יהיה בסדר!"

הגיע הרגע המרגש והגדול. הלידה מתקרבת וצריכים לצאת לבית הרפואה.
אין רכבים, אין מוניות!

אין ברירה , למרות אי הנעימות צריכים לבקש מהרופא שיבוא לקחת אותנו ...

איזה רבונו של עולם!
במקום ה"מפחיד" והרחוק הזה, ראש הקהילה היהודית , יהודי יקר וידיד אמת שלנו הוא גם גיניקולוג וגם אחד ממנהלי בית הרפואה הקטן, שמכונה כאן "קליניקה"!

הוא מגיע. בלי לשאול הביא גם את אשתו שתלווה את הלידה. פשוט ראה, שאין מישהי אחרת שתוכל להגיע.

איזה יהודים תמימים ופשוטים, ממש יהודים של הבעל שם טוב. בדרך היא מסבירה לנו, שבעלה הבהיר לה, שהיא חייבת להביא איתה תהילים להגיד בזמן הצירים והלידה.
אני לא יודע מתי לאחרונה היא פתחה ספר תהילים. עכשיו, ביררה ברצינות, איזה פרקים להגיד ומתי.
כמה שווים פרקי תהילים של האישה הזו!

מגיעים ל"קליניקה". קומה לחולי קורונה. וקומה שלנו.
ריקה. אין אף חולה. אנשים ממש חוששים לצאת מהבית. וגם אין בדיוק איך...

אמצע הלילה. טלפון לרופא ילדים (יהודי מהקהילה!). הוא מתארגן ומצטרף ללידה.

מזל טוב, בן!
שביעי. כל השביעין חביבין.

כמה דקות של התארגנות, הרופא יוצא. אני חייב לצאת מיד- הוא הנהג שלי הביתה... אין דרך אחרת.

מעיר את הילדים, הם חיכו בהתרגשות לשמוע את הבשורות טובות. ולהביא סופסוף קץ להתערבויות שלהם. בן או בת... חמודים. תוך כמה דקות הם חוזרים לישון.

אני ישן שלוש ארבע שעות וקם.
צריך לנפות קמח, להעמיד בצק, לאפות לחם, צריך להכין ליולדת 3 ארוחות.

הכנות מאפס, אין להכנס למכולת ולשלוף מהמדפים...

שמח ומאושר מצד אחד. עייף ותשוש מצד שני. נזכר בסיפור של הרבי באתי לגני על אדמו"ר הזקן והכנת האוכל ליולדת...

הרופא שגם לא ממש ישן מגיע לקחת אותי לקליניקה.

כמה דקות אחרי שהגענו הוא מקבל קריאה לצד השני של העיר. יהודיה מבוגרת צריכה עזרה.

הוא צריך לזוז. ואני- איך אני אחזור לבית, לילדים?

הוא משרבט לי איזה פתק על הבלאנק של הקליניקה שאני באמצע טיפול חירום. משאיר לי אותו ויוצא.

עד כאן, והמשך יבוא....

= = = =

ב"ה

פרק שני

בוליביה סגורה ומסוגרת- ומה עם הברית??

בסוף המכתב הקודם, סיפרתי על הביקור שלי אצל היולדת.
אירוע הכי פשוט- ועכשיו הכי מסובך. בעיר מוטל סגר כבד, ואין מוניות...
הרופא הגנקולוג היהודי טרח לבוא ולקחת אותי בעצמו לבקר אצל אשתי (!) אבל עכשיו נקרא לביקור אצל יהודיה מבוגרת בקצה השני של העיר.
איך אחזור לבית? אני לא יודע.
אבל לפחות אין לי עכשיו אי נעימות, שהרופא המכובד מרגיש את עצמו נהג ומחכה לי..
הרופא הצדיק מזהיר אותי, "אם לא תמצא דרך לחזור - תתקשר אליי ".
אני יודע ,שזה יקח לו ארבעים דקות נסיעה כל צד, ואני יודע, שלא אתקשר אליו. מה כן? ה' יעזור.

סיימתי את הביקור, יוצא מהמרפאה. הולך 5-6 רחובות. נעמד בפתח של כביש מהיר. כמה מטרים אחרי מחסום צבאי. אישור לצאת מהבית - יש לי. אבל רכבים - אין.
היום יום ראשון וזה היום הכי קשה בסגר. אפילו לספקי מזון לחנויות ולבעלי חנויות אסור לצאת, וכתוצאה מזה, הכביש הכי עמוס ומהיר בעיר - ריק. פעם בכמה דקות עובר רכב, שכמובן לא עוצר. אחרי רבע שעה אני משלים עם המצב. וחושב ביאוש ללכת ברגל עד לבית. ללכת? לעלות! הרחובות של לה פז, העיר הגבוהה בעולם הם בזוויות עליה בלתי אפשריות בעליל!

פתאום ניגש אליי המפקד של המחסום: "יש לך אישור להיות פה?"
אני מוציא לו את המכתב של הרופא. אחרי דוח שיח קצר הוא אומר לי: "חכה פה. אני אדאג לך". אני מחכה.
על הכביש מתקדמת ומגיעה מכונית מרצדס מהודרת. החייל עוצר את הנהג ופשוט פוקד עליו לקחת אותי עד פתח הבית...
"מאין יבוא עזרי?- עזרי מעם ה'".


בגלל החשש ממגיפת הקורונה, הרופא המליץ לעזוב את הקליניקה בהקדם האפשרי. פחות מיממה וחצי אחרי הלידה, הרופא היהודי המדהים הזה מגיע לבית לקחת אותי. הוא מחכה, שנסדר את כל התשלומים למרפאה . אין לנו ביטוח רפואי אז אנחנו צריכים לשלם הכל במזומן. לעצמו הרופא אינו מוכן לקחת ולו בוליביאן אחד על הטיפול המסור והאישי... לא נעים.
בהודאה לה', יוצאים מהמרפאה, בידיים מלאות, שמחים ומאושרים.
ב"ה, בבית מחכים שישיית ילדים נמרצים. איזה אושר!
חבר חדש הצטרף אליהם למשפחה ולשליחות המבודדת!

יום של התאוששות. לא רק היולדת מותשת, גם אני.

ומיד מתחילה לנקר השאלה: איך עושים ברית?
הכבישים סגורים, השמים סגורים, אין יוצא ואין בא.
איך להביא לכאן מוהל?
אני לא מוצא פתרון.

אני מתקשר לרב להתייעץ, מה אפשר לעשות.
"אונס, רחמנא פטרי" (מי שאנוס הקב"ה פוטר אותו) הוא פוסק חד משמעית.
אם אין דרך להביא מוהל אז אין דרך.

מתחילים לעלות כל מיני רעיונות. בדיעבד, מטורפים.

אולי ללמוד מילה דרך המחשב?
אולי לקחת רופא יהודי שיעשה את הברית, או לפחות אני אעשה את החיתוך והוא יעשה את השאר?
אני מתייעץעם הרב פייגלשטוק מארגנטינה והרב ירון עמית מארגון "ברית יוסף יצחק."
הם מסבירים לי שאולי הרעיונות יפים, אבל הם לגמרי לא פרקטיים.
המוהל צריך מיומן ,לדעת את מלאכת הקודש, ושיהיה לו כלים מתאימים.
והעיקר, ההלכה לא "משחקת" עם פיקוח נפש. זה יכול להיות נזק שאי אפשר לתקן...

בהמשך היום אני מקבל שיחת טלפון למזל טוב מהרב בלומנפלד, שליח הרבי בלימה, פרו, ידיד קרוב ואיכפתי, שעוקב ודואג לענייני בית חב"ד שלנו. והעיקר, אחד שהולך "ראש בקיר", לא מוותר.

- "נו, מה עם הברית?" הוא שואל.
- אני מנסה להסביר לו, שזה בלתי אפשרי
- "אין כזה דבר! הגבולות סגורים!" אני מסביר לו.
- אז תגיע לגבול ותעשה את הברית שם! אתם לא תצאו מהמדינה והמוהל לא ייכנס למדינה! הכל בסדר."
נשמע טוב. אבל איזה גבול?
לבוליביה אין ים. יש לה גבול יבשתי עם חמש מדינות: פרו, צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל ופארגווי.
הגבול הקרוב עם פרו. בפרו אין מוהל מתאים.
הגבול הבא הוא עם צ'ילה, 'רק' חמש שעות נסיעה. כל צד... יולדת ורך נולד...

מתחילים לעשות בירורים.
ראשית, טלפון לרופא. הגבול נמצא בגובה של 5000 מטר מעל גובה פני הים.
"אין בעיה", הוא מרגיע אותנו. "ליתר ביטחון תצטיידו בבלון חמצן נייד. ותעמדו איתי בקשר."

איך נגיע לגבול כשבבוליביה תחת עוצר כבד?
טלפון לנשיא הקהילה. הרופא הידיד.
"אין בעיה! אשיג לכם אישור מיוחד. אתם יודעים מה, אסיע אתכם בעצמי."
"זו נסיעה של 10 שעות הלוך וחזור..." אנחנו מנסים להגיד.
והוא בשלו.
"אמרתי שאקח אתכם!".

טלפון לר' בערל סוקולוביץ' מסאנטיאגו, צ'ילה. הוא מוהל וותיק שלנו, כבר שלושה בנים שלנו הוא הגיע לכאן למול.
- "יש לך דרך, איך להגיע לגבול?"
-" האמת. שגם פה בצ'ילה יש עוצר. הקורונה משתוללת ואפילו יותר מבוליביה."
מה עושים?
טלפון לרב פרמן, השליח בסנטיאגו. בבקשה תברר על מטוס פרטי לאריקה, עיר בצ'ילה, במרחק שעתיים - שלוש מהגבול עם בוליביה.

בינתיים, הרב בלומפלד שוב על הקו.
- "מה מתקדם?"
אני מסביר לו.
- "בסדר גמור. אני אחפש לך גם איזה גביר בעל מטוס פרטי".
אחרי יום הוא חוזר עם תשובה שלילית. הגביר אמנם הסכים. אבל, אנשי צוות המטוס חוששים מהקורונה...

הרב פרמן חוזר עם הצעת מחיר. 50 אלף דולר. לטיסה פנימית של 3 שעות הלוך חזור.
אני חוזר למוהל, שינסה למצוא פתרון יותר זול. כבר מגיע ערב שבת...
ההצעה הבאה. 20 אלף דולר.
הרב בלומנפלד מסביר לי: לא מתחשבים כעת בכסף. לך על זה.

טלפון חוזר למוהל.
אנחנו מעלים סידרה של בעיות. הרי גם בצ'ילה יש עכשיו עוצר כבד. צריכים למצוא את הדרך להגיע לשדה, לצאת מהשדה ולהגיע משדה התעופה אל הגבול.
הוא מבטיח לי להפעיל קשרים של יהודים ממהקהילה המקומית עם הממשל.
אני מעדכן את נשיא הקהילה של לה פז, העיר שלנו. הוא ממליץ למוהל לעשות מיד בדיקה מהירה של קורונה וירוס. כך, אם הוא יצא שלילי יהיה יותר קל להגיע למפגש בגבולות. עוד כאב ראש... אבל בסוף גם זה מסתדר.

רגע לפני שמזמינים את המטוס לטיסה בין לה פז לעיר בגבול עם צ'ילה, אחד מגורמי הממשל בצ'ילה מעדכן, שבחרנו בגבול ממש לא טוב...
בגבול הזה, מסתבר, מחכים מאות אולי אלפים של בוליביאנים לחזור לבוליביה. המדינה לא מאשרת להם. הם תקועים והקימו שם עיר אוהלים.

כל האיזור של הגבול חסום על ידי חיילים ואנשי צבא. גם אם המוהל יקבל אישור להגיע, בכלל לא ברור שהחיילים יתנו לו לעבור. על אחת כמה וכמה בצד הבוליביאני. הגבול חסום וממש אין שום אפשרות להגיע אל הגבול.
עם כל הרצון הטוב, הוא לא יכול לעזור ולא ממליץ לעשות את זה.
כל התוכנית קרסה.
כל כך הרבה זמן ומאמץ השקענו. כל כך הרבה אנשים נרתמו לעזור. ובסוף, כלום.
לאורך כל דרך החתחתים הזו זכרנו, שאנחנו כאן לא בשביל עצמינו. שאנחנו שליחים של הרבי מלך המשיח- ובוודאי הרבי ידאג לנו.

מנסים לא להתייאש.
טוב. מה הרעיון הבא? לאיזה כיוון לפנות?

= = = =

פרק שלישי: 23.6

אליהו הנביא בלבוש בוליביאני

הולכים הלאה עם הרעיונות הכי קיצוניים שאפשר.

אם אי אפשר לעשות ברית בגבול,
אולי אנחנו נגיע לאסונסיון בירת פרגוואי?
הרי מטוס "כבר יש".

אני מטלפן לטייס. מקבל מסלול טיסה והצעת מחיר. בעיה חדשה מתנפצת לנו בפנים: בצד של פרגוואי לא מוכנים לוותר על בידוד של שבועיים. אפילו אם רק ננחת ולא נצא מהמטוס.
בצד של בוליביה לא מוכנים גם הם לוותר על בידוד של שבועיים בחזור.
ושניהם דורשים בידוד במלון ממשלתי. אין אפשרות להביא לשם אוכל כשר. אבא אמא ותינוק מבודדים לחודש במתקן ממשלתי ללא אוכל כשר, ללא הילדים האחרים, לא רלוונטי.

אולי נטיס את המוהל מפרגוואי לעיר בוליביאנית אחרת, שאינה ממוקמת בגובהי ההרים, ואליה המטוס שלו יכול להגיע?
איך אנחנו נגיע לעיר הרחוקה הזו? גם אנחנו נקח לשם מטוס פרטי.

שוב הרב בלומנפלד מטלפן לשגריר, ואנחנו לנשיא הקהילה. עוד יום-יומיים חולפים.

התוצאה: אין אישור לנחות בשום אופן בס. קרוץ. זו עיר של פחות ממליון תושבים וכבר יש שם 10.000 מקרי קורונה. בתי הרפואה שם קורסים. אנשים מתחילים למות בבתים. לא מוכנים לאשר לנחות ולהמריא משם.

לא אכתוב על הנסיונות מול ברזיל וארגנטינה. כבר התעייפתם...

אם אין ברירה ואי אפשר להביא מוהל לפה. אולי נגיע אנחנו למוהל - נצא מבוליביה.

אבל איך? טיסת החילוץ הראשונה לא רצינו לצאת, משום שהיה זה עוד לפני פסח והיתה לנו אחריות על המצות ושאר ענייני הפסח לקהילה.

אח"כ, כשהיתה טיסת חילוץ נוספת, לא היתה לנו ניירת לתינוק החדש, וכל המשרדים הממשלתיים סגורים.

למזלנו, אחרי שלושה חודשים של סגר, ממשלת בוליביה החליטה להקל קצת, ומשרדי הממשל נפתחו. יש סיכוי להוציא דרכון. אבל הדרך אינה קצרה ואינה קלה.

מיד ביום הראשון אנחנו מסתערים על המסלול הביורוקרטי הפתלתל.

יוצאים למשרד הראשון. המטרה: להנפיק תעודת לידה.

במדינה רגילה זה תהליך אוטומטי, המתקיים בין בתי הרפואה למשרדי הממשלה. פה, במדינת עולם שלישי. צריכים להביא לממשל את האישורים מבית הרפואה פלוס שני עדים, שאינם קשורים אלינו ולא אחד לשני (ממש כמו בחופה, להבדיל). תבינו עד כמה התהליך 'מתקדם', כשהגענו לרשום את הבן הקודם, בדיוק נגמרו להם הדפים בספר, בו הם רושמים (בכתב יד!) את פרטי הלידה. היינו צריכים לחזור אחרי שבועיים...

הפעם, בחסדי השם, התהליך הולך ממש בקלות ובמהירות. הם מוותרים על ה"עדים" בגלל תקופת הקורונה. ו... תוך שעה וחצי הפקידה מסיימת את עבודתה ומנפיקה לנו תעודת לידה.

שלב א' עבר בהצלחה.

לאן עכשיו? להוציא 'קרנט' - תעודת זהות מקומית.
נוסעים יחד למשרד בדרום העיר. מקום השכונות העשירות, בתקווה ששם יהיה שירות יותר טוב ויעיל.


כבר ממרחק אנחנו מבחינים בתור ארוך של אנשים. עשרות אולי מאות של אנשים. הצטברות של שלושה חודשים שבהם המשרד היה סגור.

כולם עם מסכות, חלקם עם סרבלים. עומדים במרווחים תחת השמש הקופחת ומחכים לתורם. למשרד עצמו נכנסים רק מספר מצומצם של אנשים בכל פעם.

"נו, מה ההבדל בין לחכות בפנים ללחכות בחוץ" אני חושב. קצב העבודה של הפקידים אותו קצב.

אחרי דקה עמידה בשמש, אני מתבדה. בגלל הגובה, העוצמה והקרינה של השמש היא נוראה. בצל קר, בשמש - נשרפים...

אני הולך לתחילת התור. מסביר לפקיד, שאנחנו עם תינוק בן שבועיים בסך הכל, וממש מסוכן כל רגע שהוא מחוץ לבית. הפקיד מבין ונותן רשות לחיה להכנס. אני - נשאר בחוץ.

במשרד קודם ויתרו על העדים. עכשיו מותרים על האב...

אחרי שעה חיה יוצאת עם התינוק. אי אפשר להנפיק פה את התעודה. בגלל שאנחנו זרים צריך לנסוע למשרד שנמצא בצד השני של העיר.
שעה נסיעה. אויש!
היום כבר לא נספיק. נמשיך מחר.

למחרת, נוסעים לצד השני של העיר. שוב תור ארוך.

בכניסה, הפקיד לא נותן לנו להכנס. אסור לילדים לצאת מהבית. אסור לנו להנפיק מסמכים לילדים. בכלל, קשה לנהל איתם שיחה. כולם חבושים במסיכות מיוחדות ואטומות, לבושים בסרבלים כתומים מכף רגל ועד ראש. הנעליים בכיסוי בד מיוחד. לרגע אנחנו מרגישים בכלא.

כל ההסברים והתחנונים לא עוזרים. הוא בשלו, אבל גם אנחנו בשלנו. אחרי כמה דקות של ויכוחים כשאנחנו לא מוכנים לזוז מהפתח.

לפתע, יוצא מנהל ממשרד סמוך. כשהוא שומע את הסיפור, הוא מורה לנו להכנס למשרד שלו.
"אמנם, אני אחראי על תחום אחר, אבל תשבו פה וארים כמה טלפונים." הוא אומר.


הוא מרים טלפון למנהל הראשי של אגף תעודות הזהות: "יש פה זוג יהודים (מה הקשר יהודים? אבל כנראה קשור...) הם חייבים לעזוב את המדינה בהקדם. לא יכולים לצאת בלי דרכון. בשביל זה חייבים תעודת זהות. כן. כן. יש להם את כל המסמכים (הוא בכלל לא בדק...) אתה חייב לעזור להם!..."

וככה ממשיכה השיחה להתנהל. מהצד השני לא ממש מוכנים לעזור. אבל הוא מתעקש. בסיום השיחה הוא לוקח אותנו פנימה.

מסביר לפקידת הקבלה את הסיטואציה, משם ממשיך איתנו לפקיד, שאמור לטפל בנו. שניהם מסבירים לנו: "אם מישהוא ישאל אתכם, תגידו שלא הנפקנו לכם כלום. ביציאה, תצאו ממעלית אחורית ותחמקו מהמשרד. אם יידעו שהנפקנו לכם ניירת "יורידו לנו את הראש". זה ממש אסור בימים אלה."
ממש נס.

חשבנו שנצא עם תעודת זהות? אז חשבנו.

מתברר, שהניירות שלנו, של ההורים, בבעיה, שלא ידענו עליה בכלל.

מה עושים עכשיו?
"תבוא עוד שבוע. אולי יטפלו בזה. אולי לא. אתה יודע. מצב קורונה..." מסביר הפקיד.

חוזרים למנהל 'הידיד' שלנו.
"ככה? בואו איתי. " לוקח אותנו למשרד אחר. שם לוקחים מאיתנו תמונות. טביעות אצבעות. ממלאים טפסים אלקטרוניים. אנחנו בכלל לא מבינים, מה קורה פה...

בשורה תחתונה: הוא מוסר לי את המספר האישי שלו.

"חבל שתבוא במיוחד, ותגלה שעדיין לא סידרו לכם את הניירות. תתקשר אליי ביום שני. אני מקוה שעד אז הכל יהיה בסדר. בעצם, אפשר לנסות אפילו ביום שישי."

הקב"ה שלח אלינו את אליהו הנביא בלבוש בוליביאני.

המשך יבוא.

= = = = =

מכתב מס 4 חלק ראשון

השערים הולכים ונפתחים

יום שישי. יום לחוץ. כמו אצל כולם.
הטלפון מצלצל. יש! אפשר לבוא למשרד!
מזדרזים לצאת. תוך חצי שעה אנחנו במשרד. תוך שעתיים אנחנו בחוץ. יש תעודת זהות לרך הנולד.

היעד הבא: דרכון. בלי דרכון הבייבי לא יכול לצאת מבוליביה. ילד שנולד בבוליביה זכאי לדרכון בוליביאני.
נוסעים לרשות ההגירה שם מנפיקים דרכונים. סגור.
האמת? שמחנו... אפשר לחזור להתארגן לשבת בצורה רגועה...

יום שני. חוזרים לרשות ההגירה. להפתעתנו הפעם התהליך קצר. ממלאים טפסים. הולכים לשלם בבנק. ו... תוך שעה יש דרכון בוליבייני לבייבי ביד.
וואו. זריז.

ועכשיו? - ויזה לארצות הברית. אין טיסה ישירה מבוליביה הרחוקה לישראל. עכשיו גם אין טיסות לאירופה.
טיסות חילוץ נדירות היו למיאמי.

תוך כדי התעסקות עם הדרכונים, אנחנו מגלים, שלרוע מזלנו, פג תוקפו של הדרכון הישראלי (והויזה לארה"ב) של מענדלה, הבן הגדול. הוא לא נולד כאן ואינו זכאי לדרכון בוליביאני.

איך לא ראינו את זה עד עכשיו?
עכשיו זה כבר לא משנה. ההתעסקות הבלתי נגמרת של דרכונים ישראלים ובוליביאנים, ויזות ואשרות שהיה היא עסק שמצריך פקיד מיוחד...

תכלס, צריך מהר, אבל ממש מהר, להשיג דרכון חדש.

אין שגרירות ישראל בבוליביה, אין קשרים דיפלומטיים.
אני מתקשר ללימור הקונסולית בלימה. אשה ממש מיוחדת ונחמדה. עזרה לנו בעבר בכל מה שיכלה. וגם הפעם היא מאוד רוצה לעזור. אפילו עונה בטלפון האישי בשעות הערב, מחוץ לשעות העבודה.
"עם כל הרצון לעזור גם הפעם, אין כעת שירותי דואר בין המדינות. וגם אם כן, זה בטח יקח כמה שבועות" היא אומרת לי. "אני מחכה לחבילה כבר חודשיים. הכל סגור פה בפרו".

אני מטלפן למשרדי חברת המשלוחים הבינלאומית DHL . אין מענה טלפוני בימים אלה. נוסע למשרד שלהם. מחכה בתור.
"אין לכם משלוחים מפרו, מה עם מיאמי?" אני מנסה את מזלי.
"אין שירותים בינלאומיים" עונה הפקידה.
אם אין דרך להביא דרכון חדש למענדלה, לא נוכל לצאת מהמדינה...
וכי מה? נשאיר פה ילד??
אני חוזר לבית מיואש. זהו. אנחנו בכלא גדול. אין אפשרות לצאת מהמדינה.

"לא אירא רע כי אתה עמדי"...

כמה ימים חולפים ונודע לי, שיצאה טיסת חילוץ מיוחדת לאמריקאים מבוליביה למיאמי. אם כך, אז המטוס אמור לעשות את דרכו גם ממיאמי לבוליביה!
אולי נשלח את הדרכון בטיסה ממיאמי?
אני מטלפן לקונסוליה בלימה והקונסולית מבטיחה לעדכן מיד את הקונסוליה במיאמי. הקונסול במיאמי, איש נפלא, יוצא מגדרו לעזור.
"אני מכיר פה מלא חבדניקי"ם. שלח אלי חבדני"ק עם תמונות והטופס".

יש לי חבר במיאמי, השליח שולם קליינמן.
הוא תמיד אמר לי: "בכל ענין שתצטרך, רק תרים טלפון." עד כה לא ניצלתי את זה כמעט. לא נעים, אבל עכשיו הגיע הזמן.
אני יוצר איתו קשר. ומסביר לו את המצב. שליח של הרבי הוא חייל. הוא עוזב את כל ענייניו ויוצא לדרך, להדפיס תמונות וטפסים, לנסוע לקונסוליה, לשלם, ולחזור לאסוף את הדרכון.
אחרי שעתיים הוא מעדכן: "מחר הדרכון יהיה מוכן".

"מה מחר?? הטיסה הערב! אין הזדמנות נוספת!"...

שולם מסביר לקונסול אלי את הסיטואציה, והוא יוצא במיוחד מהבית להנפיק את הדרכון. אחרי שעה הדרכון ביד של חבר שלי קליינמן.

מה הלאה?
בינתיים יצרתי קשר עם סוכן נסיעות יהודי מהקהילה, ובקשתי ממנו, שיסדר את המשלוח עם חברת התעופה הבוליביאנית.
שום דבר טוב לא עובר בקלות.
מתברר שיש להם חוק, שאסור להם לקחת דרכונים.
אני מתקשר לנשיא הקהילה. "אולי נפעיל קשרים? אולי נשיג מכתב בקשה מהקונסוליה לסייע למקרה הומניטרי?"
"אפילו אם תביא מכתב מביבי נתניהו, זה לא יעזור!" אומר לי נשיא הקהילה. "האופציה היחידה, שהאיש שלך במיאמי יסע למשרדים שלהם שם. וינסה לשכנע את הפקידים".

שולם השליח, חייל של הרבי! הוא נוסע לשדה התעופה, למשרדים כדי לגלות, שהם עדיין סגורים, למרות יש עוד 7 שעות לטיסה...
הוא מנסה את מזלו ונוסע למשרדים של החברה בעיר. בו זמנית אני הולך למשרדי ההנהלה של החברה בלה פאז. אנחנו מנסים ביחד משני המקומות.
לא עוזר שום דבר! הם לא מוכנים לקחת את הדרכון בשום אופן! לא מוכנים גם לתת פרטים על איש מהצוות, שאולי יסייע בתור אדם פרטי.

אולי ננסה את DHL שולם שואל. אני כבר בדקתי, אבל שולם לא מתייאש. נוסע למשרדים שלהם במיאמי. כן יש אפשרות לקחת את הדרכון, אבל יקח עוד שבועיים עד שזה יגיע. וגם זה לא בטוח....

כששואלים ''מאין יהוא עזרי?" התשובה היא: "עזרי מעם ה'.."

שולם חוזר לביתו, ואחרי שעה יוצא חזרה. נוסע לשדה. ופשוט נעמד ליד הדלפקים של החברה, מנסה למצוא נוסע שיהיה מוכן לקחת את הדרכון.
הבעיה: הוא לא בדיוק מדבר ספרדית...
ה' עוזר!
בניסי ניסים הוא מוצא בחורה שטסה לבוליביה ומוכנה לקחת את הדרכון!
אני מתאם איתה בטלפון את כל הפרטים בספרדית.

הדרכון יצא לדרך.
אני מעז לנשום קצת קצת לרווחה.

הטיסה נוחתת ב-4 בבוקר. היא אמורה להלקח מהשדה מיד לבידוד ממשלתי במלון. יש לנו 'חלון' קצרצר של 2 דק' : מרגע שהיא נכנסת לטרמינל ועד שעולה על האוטובוס.

הטיסה לא נוחתת בלה פז אלא נוחתת בס. קרוץ. עיר שנמצאת שעה טיסה מאיתנו. אין לנו איך להגיע לשם... ובכלל, שם יש עדיין עוצר קפדני. אסור לצאת מהבתים.
אני יוצר קשר עם יהודי מקומי. הוא פותח במסע חיפושים אחרי נהג מונית אמין עם אישורים מיוחדים. זה לא פשוט בכלל.
אחרי שעתיים הוא מוצא את ה'אוצר'. הנהג יחכה ב4 בבוקר בשדה. עם שלט מיוחד, יאסוף את הדרכון. אז יצא מהשדה (אסור להשאר היום סתם בשדה) רק בשש בבוקר נפתחים המשרדים של חברת התעופה בואה קרגו\ אז הוא יחזור בשעה שש וימסור להם את הדרכון למשלוח בטיסה ללה פז.
בשעה 11 בבוקר הדרכון אמור להגיע בטיסה מיוחדת ללה פאז.

לפנות בוקר אני משכים. מתחיל להתכתב וכוסס אצבעות. הטיסה ממאימי נחתה בס. קרוז, אבל הנהג קצת מאחר לשדה... ה' יעזור. איחור של עוד כמה דקות והעסק יסתבך לגמרי. ב"ה, גם הבחורה קצת מתעכבת.

ב"ה, הדרכון נמסר. עוד צעד אחד ויהיה בידינו.

אחרי כמה שעות אני נוסע לשדה התעופה בלה פז. אני מקבל מהפקיד את המעטפה. הוא לא מבין את ההתרגשות הגדולה..
ניסי ניסים!

מיד למחרת אני מגיש בקשה לוויזה לארצות הברית למענדלה (גם הויזה פגה לו) ולרך הנולד. הזכרתי כבר, שאין טיסות מבוליביה לישראל. הדרך מבוליביה החוצה עוברת דרך ארה"ב.
הקונסוליה האמריקאית דורשת בתחילה ראיון ונותנת תאריך... לעוד חודש...
אוי ואבוי...

מכתב מס' 4 - המשך

אבל איך אמא שלי משננת לי כל הזמן?
"איציק, אתה הרי יודע, שניסים יקרו לך בסוף. כמו תמיד. רק תצפה לראות איך בדיוק זה יקרה, ואתה צריך להאחז ולהאמין בהם- מעכשיו"....

הברכה של הרבי אכן ממשיכה ללוות אותנו.
הקונסוליה וויתרה על הראיון!
ביום שלישי, פתחו במיוחד עבורנו את שגרירות ארצות הברית. וקיבלנו ויזה על המקום.
איזה התרגשות....

נותר רק להתפלל על טיסה יוצאת מבוליביה...

יום יומיים עוברים.

סוכן הנסיעות היהודי המקומי מתקשר אלי.
"יש לכולם דרכונים? יש ויזות?"
"כן, למה?"
"בשורה טובה בפי!"
הנשימה נעצרת.
"בעוד שבועיים יוצאת טיסת חילוץ מלה פז לאמריקה! שם תוכל סוף סוף לעשות ברית לרך הנולד ומשם- לארץ הקודש!"
"זה היום קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו!"


אני כותב לרבי על אפשרויות הטיסה.
התשובה של הרבי מחזקת ומשמחת.
במקור הרבי מברך זוג לחתונתם ולקשר שלהם, אבל לנו יש את הקשר והמזל טוב שלנו:
"והנני בזה להביע ברכתי, שיהי' קשורם בשעה טובה ומוצלחת למזל טוב ובסימן טוב, וכאשר יגבילו זמן הנשואין, יהי' זה למז"ט מז"ט"
מסע חתחתים מאחורינו, את הברית לא הצלחנו לקיים בזמנה כי היינו "בדרך רחוקה". אנחנו מייחליםלהגיע סוף סןף למועד המיוחד לטהר את הרך הנולד ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והרי עונה במכתב:
"ואפילו אם בשעה שכל ישראל הקריבו קרבן פסח, והאחד שיה' טמא או בדרך רחוקה ... בכל זאת איז דאס ניט פארפאלען, ועושים בשבילו מועד מיוחד, שלאחר שטיהר את עצמו יקרב לבית המקדש ויכנס לפנים מהאסקופה וכו:"
ברכת הרבי נותנת לנו המון כוח להסתער קדימה.

המיצר האחרון לפנינו.
טיסת החילוץ כמו כל טיסות החילוץ, יקרה מאוד.
מכפילים בעשרה כרטיסים – לבני המשפחה פלוס הבחורים שהיו לצידינו. טיסת החילוץ היא רק עד מיאמי ואז צריך להוסיף את מחירי הכרטיסים לישראל...

אנחנו מגיעים למחיר דמיוני של

עשרים וחמש אלף דולר! 25.000$

לסוכן נתתי את המילה, והוא עשה הזמנה, למרות שאין לי מושג, איך אני משלם את הכרטיסים האלה.

אנחנו תמיד בצד הנותן. עכשיו אנחנו חייבים את עזרתכם כדי לצאת מכאן!

ביחד נפתח את השערים!
לתרומה באשראי:
https://katzr.net/b0620f
ביט/פפר/פייבוקס:
0587705851
לאפשרויות נוספות (כולל תרומה מוכרת לצורכי מס):
http://chabadofbolivia.com/
או צרו קשר:
http://Wa.me/59176569770


נ.ב.
כל כך הרבה פניות קבלנו בעקבות המכתבים.
"יצאתם כבר?"
"הברית כבר הייתה?" "מספיק עם המתח, גלו את הסוף.
וגם- "האם זה קמפיין?"

אז האמת היא, שגם אני לא ידעתי אז את הסוף....
את הויזות האמריקאיות וגם את ההודעה על טיסת החילוץ המיוחלת קבלנו רק לפני יומיים...

= = = = =

מצפים לסיום טוב

כולם מצפים לסוף הטוב. 7/7/20
גם אנחנו.


במכתבי האחרון השארתי אתכם עם טעם מריר חמצמץ של ביטול הטיסה.
קנינו כבר כרטיסים לטיסה שתוציא אותנו מבוליביה. ואז פתאום כל התוכנית קרסה, הממשלה ביטלה את כל הטיסות המסחריות מבוליביה עד סוף אוגוסט, כולל הטיסה שלנו.

מה אומר לכם, האכזבה היתה קשה.

הרגשנו שהגענו לישורת האחרונה. העזרה מכל כך הרבה יהודים, שאפילו לא מכירים אותנו, אפשרה לנו כבר לכסות את רוב עלויות הנסיעה ולהוציא את המזוודות מהבוידם. ההתרגשות המריאה מעלה מעלה ואז נאלצנו לנחות בחזרה אל מציאות נוקשה...
התעשתנו. "חשוב טוב יהיה טוב" זה הרי הא"ב של חב"ד.

בינתיים מגיעות חדשות לא טובות מערים בבוליביה. הקורונה הולכת ומתפשטת. הבוליביאנים יודעים היטב את היכולות הרפואיות שלהם ו.. מכינים קברי אחים רח"ל.
וכל זה לא נוגע לנו. לא בכוחותינו הגענו לשליחות הזו. אנחנו שליחים של הרבי מלך המשיח. מי ששלח אותנו, הוא מלווה אותנו. הוא ידאג לנו הלאה.

הסוכן היהודי מודיע לי פתאום שמתארגנת טיסת חילוץ. טיסת חילוץ, להבדיל מטיסה מסחרית רגילה, היא טיסה מיוחדת להוצאת זרים מבוליביה. טיסה כזו מקבלת אישור מיוחד מהממשלה, והיא לא מבוטלת כמו הטיסות הרגילות.
במדינת עולם שלישי, עד שהטיסה ממריאה א"א לדעת כלום, אבל בכ"ז...

הבעיה.
הטיסה הזו מלאה, מפוצצת. אין מקומות. ואנחנו צריכים 9 כרטיסים למשפחה שלנו פלוס לאחי וחברו, שהיו איתנו ולצידנו בכל התקופה הזו. לך תשיג 11 כרטיסים, כשאין מקום לסיכה....
הסוכן היהודי מפעיל קשרים. ידיד קרוב שלו הוא חבר של מנכ"ל "בואה", החברה הבוליאנית, שמוציאה את הטיסה.
מפעילים לחץ ושכנוע. משפחה עם ילדים, ילד שצריך ניתוח (ברית!)...
יומיומיים חולפים. מתברר שעדיין אין אישור מהממשל לטיסה. ב"ה, האישור המיוחל מגיע.
והנס הגדול, הסוכן מודיע לי, שאושרו לנו כרטיסים. אני בשמחה זהירה ממהר למשרד, ויוצא ממנו אחרי זמן קצר עם כרטיסים ביד!
אי אפשר לתאר את השמחה...
הטיסה יוצאת מס. קרוז, עיר בבוליביה, אני ממהר לקנות קודם כל טיסה מהעיר שלנו, לה פז, לעיר הזו. 18 שעות חניית ביניים. בקטנה. העיקר לצאת מבוליביה....

ננחת במיאמי. מה הלאה?
מתחילים לבדוק את כל אפשרויות הטיסה לישראל ובמקביל, בודקים את הנושא הלכתית.
הטיסה ממיאמי היא דרך ניו יורק. לעשות ברית במיאמי? בניו יורק? בארץ? ברית אחרי טיסה, כשהתינוק ב"מצב בידוד" מותרת? ואם שם- כמה זמן חייבים לחכות אחרי ברית?
ומצטרפת בעיה: ניו יורק מחייבת בידוד לבאים ממיאמי. אז הרעיון לעצור בניו יורק יורד מהפרק.

לפי תשובת הרב והרופא, נבנה המסלול.
יציאה ביום שלישי מלה פז. 18 שעות בס. קרוז. טיסה למיאמי. 21 שעות שם וטיסה לניו יורק. את החניות הארוכות האלה לפחות נעשה סגורים בחדר במלון. לא שזה כזה בילוי: לצאת מהשדה עם כל הילדודס ומיליון מזוודות, לנסוע למלון, לבדוק ששום ילד או מזוודה או דרכון לא נעלם על הדרך. צ'ק אין וכבר צ'ק אאוט ... והעלויות...
ולא, לא עושים ברית בדרך.

ממשיכים. איפה היינו ?
בניו יורק. חמש שעות נחכה בשדה. נרגיש הכי קרובים ל770 בית חיינו, אבל אליו לא נגיע, השדה מדי רחוק מכדי להגיע עם כל החבורה, אפילו לביקור קצר.
מניו יורק טיסה טראנס אטלנטית עד תל אביב.
טיסה במצב קורונה, מסיכות והכל, אבל אנחנו בדרך הביתה לארץ הקודש!

נוחתים ביום ששי.
לא התבלבלתי.
יוצאים ביום שלישי, נוחתים ביום ששי. כן. שלושה יממות!
התעייפתם רק מלקרוא את המסלול? ברור....
ומה איתנו?...
אנחנו עדיין מקווים להגיע עם ענני שמיא, זה בטוח יהיה יותר קל...

יום ששי בצהרים. ארץ הקודש, אנחנו כאן!
ב"מצב גאולה"- כנראה נסע לירושלים.
אבל אם עדיין חלילה "מצב קורונה", נעלה על רכבים ונעלה מיד לצפת עיר הקודש.

לבידוד....

ומתי הברית?
בארץ הקודש כבר נוכל לנשום לרווחה. נבצע בדיקת קורונה- והרב יפסוק.

כאן המקום להודות לכל עמישראל, שנחלץ לעזרתינו.
בלעדיכם לא היינו מגיעים לרגע הזה!
בעזרתכם הצלחנו לשלם את כרטיסי החילוץ היקרים מאוד!

במדינת עולם שלישי, הכל יכול לקרות. עדיין.
אנחנו מלאי תפילה ועוד נכתוב לרבי, לבקש ברכה, שהכל יעבור בשלום.

ארץ הקודש! אנחנו בדרך!

תרומה באשראי:
https://katzr.net/b0620f
ביט/פפר/פייבוקס: 0587705851
לאפשרויות נוספות (כולל תרומה מוכרת לצורכי מס):
http://chabadofbolivia.com/
או צרו קשר: 
http://Wa.me/59176569770

donate

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...