התוועדות י"א שבט תשמ"ב בתרגום מלא

שיחת קודש י' שבט תשמ"ב

שיחת קודש י' שבט תשמ"ב, בתרגום מלא, ע"י מערכת "פארבריינגנס".

שיחה א':

כפי שכבר דובר כמה פעמים, אך זה נוגע גם לכל פעם, לענות על שאלה שיכולה להתעורר אצל משתתפים רבים באירוע זה, יחזרו – על כל פנים בקיצור – את נקודת הביאור בזה.

התאספנו, אמנם במקום קדוש, במקום בו מתפללים לקב"ה "כעבדא קמי מריה", ובמקום בו ישנם שיעורים בהם לומדים תורה ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", ועל ידי זה מתאחדים עם הקב"ה, ועד שתורת אמת אומרת שזהו "כולא חד".

אף-על-פי-כן הרי לא עושים זאת בכל יום ובכל שעה בכזה אופן ובכזה היקף, וזה שזה נעשה "ברוב עם הדרת מלך" – מלכו של עולם.

זה קשור עם מאורע שהתרחש לפני עשרות שנים רבות - לפני שלושים ושתיים שנה!

בכלל זהו משך זמן גדול, על-אחת-כמה-וכמה בשנים האחרונות, ובפרט שלושים ושתיים שנים אלו, שהיו עשירות במאורעות כאלו שבזמנים נורמליים היו צריכים לארוך הרבה יותר שנים, כפי שרואים את השינויים והמאורעות שהיו במשך זמן זה, הן השינויים לטוב, והן גם השינויים בכיוון ההפוך.

בזמנים נורמליים זה ארך הרבה יותר זמן, וכאן הם נכנסו במשך זמן (לפי ערך המאורעות) קטן בהרבה, וזה 'מרחיק' עוד יותר לכאורה את היום והלילה שבו התאספו מהזמן שבו המאורע התרחש.

אף על פי כן רואים הרי, שזה משך אנשים מחוגים שונים של בני ישראל, ויהודים נקראים הרי "עם חכם ונבון", והם יודעים – כל אחד מהם – שזה קשור עם מאורע שהיה בעבר, וכאמור לעיל – בעבר שלכאורה הוא מאוד שונה מהמצב ההווה כעת.

אף על פי כן באים ברצונם הטוב ובטוב לבב להשתתף וליטול חלק בזה, מבלי הבט על הטירחות השונות הקשורות בזה.

וכאמור – מדובר אודות "עם חכם ונבון", ואף על פי כן עושים זאת, כפי שרואים בפועל, ואדרבה – משנה לשנה זה גדל בכמות, וכאשר מתווסף באנשים וביהודים בכמות, נעשית גם הוספה באיכות, כמדובר כמה פעמים.

ובפרט כפי שהובא גם בהלכה ש"ברוב עם הדרת מלך", שלא רק כאשר ישנו החילוק בין תשעה אנשים לעשרה אנשים, שדווקא אז הם נעשים "עדה קדושה", אלא אפילו החילוק בין עשרה לאחד-עשר, והחילוק בין מאה למאה-ואחד, והחילוק בין אלף לאלף-ואחד, ורבבה לרבבה-ואחד, חל על כך החיוב והזכות של "ברוב עם". אף על פי שלכאורה מה באמת התווסף כאשר נוסף עוד אחד או עוד שניים, כאשר בלאו הכי ישנה השלימות של מניין, השלימות של מאה, השלימות של אלף, והשלימות של רבבה, כפי שהמשנה מונה את החילוקים לדעת ר' יוסי בנוגע לנוסח ברכת המזון. ואף על פי כן אומרים שכאשר ישנה רבבה ומתווסף עוד אחד הרי זה עוד יותר "הדרת מלך", וכאשר יתווספו עוד שניים – תהיה עוד יותר "הדרת מלך", מזה מובן שכאשר מתווסף בכמות מתווסף בדרך ממילא גם באיכות.

הביאור בזה בפשטות: זה גופא שרואים שהעניין נמשך, וזה גופא שרואים שמזמן לזמן – משנה לשנה זה מושך יותר [אנשים] זו גופא ההוכחה, והוכחה אמיתית, שאין זה עניין של 'עבר', אלא זהו עניין של 'הווה'.

וכיון שזהו הווה כזה, שלפני שנים בזמן זה הוא היה הווה, ורואים שאחר כך נוספו עוד פירות יותר ויותר.

דרך אגב – זה גם מודגש בכך שימים ספורים אחרי עשירי בשבט מגיע חמישה-עשר בשבט, ראש השנה לאילנות, ומקשרים זאת עם הפסוק "כי האדם עץ השדה" שכל אדם, ובפרט יהודי, קשור ודומה לעץ השדה, ואזי מתחיל ראש השנה לאילנות. ובפרט לדעת בית שמאי שזה התחיל כבר מראש חודש שבט, הם סוברים שאז מתחילה הלחלוחית החדשה עם התוקף החדש ועם החיות החדשה, שהם יצמחו עוד יותר ויתנו עוד יותר פירות בכמות ועוד יותר פירות באיכות.

כאמור – זו גופא ההוכחה שזהו עניין של הווה, וזהו עניין שמבטיח שהעתיד יהיה עוד יותר מאשר ההווה כיון ש"ילכו מחיל אל חיל" – עוסקים בצמיחה מתמדת בעצמם, ועוסקים בנתינה מתמדת של כמה שיותר פירות.

וכאשר נשאלת השאלה – הייתכן? כיצד אפשר לומר דבר כזה כאשר רואים שתורת אמת אומרת שכאשר כותבים בשטר את התאריך של שנה זו יש להוסיף במספר השנים 32 שנים יותר מהשטר שנכתב בשנה ההיא, הרי זה גופא שלכאורה חלפו שנים זה תלוי בשאלה מה עשו בשנים שחלפו, וזה תלוי גם אודות איזה אדם מדובר ואודות אילו פעולות מדובר,

ובדוגמת מה שאומרים שיין ישן "דעת זקנים נוחה הימנו", ישנם דברים כאלו שכאשר נוספת עוד שנה, לא רק שאינם נחלשים חס ושלום או פחות פועלים חס ושלום, אלא אדרבה – כאשר זה מתיישן בעוד שנה, אזי "זרעו בחיים" מתחזקים ומתווספים, הן בכמות והן באיכות, על אחת כמה וכמה כאשר עוברות יותר שנים, ומדובר אודות אדם שתפקידו ושליחותו שביצע בפועל היו להכניס חיות בכל אדם שהוא פגש, חיות ברוחניות, וחיות גם בגשמיות,

כידוע מפעולותיו שהוא עשה עד לאופן של מסירת נפש אם היו זקוקים לזה כדי לעזור לכל אחד שהוא יכל לעזור לו הן ברוחניות והן בגשמיות, וחינך את כל אלו שאליהם יכל להגיע שגם הם יהיו "זרעו בחיים", שיתעסקו בהפצת חיים, הפצת חיות ברוחניות ובגשמיות מסביבם, החל מעצמם – לא להסתפק במעמד ומצב שאליו הגיעו אלא לעסוק בצמיחה מתמדת,  כמו עץ השדה שעושה פירות ופירי פירות.

והוא גם [??] העמיד דורות של תלמידים ותלמידי תלמידיו שגם הם יתעסקו "בחיים" – להחיות את עצמם וסביבתם, וגם באופן של "נרות להאיר" ו"טופח על מנת להטפיח" להאיר אנשים שאיתם באים במגע, באופן כזה שהוא אחר כך יראה בעצמו שליח להחיות עוד יותר את האנשים שסביבו,

אזי מתהפך העניין – כאשר מתווספת עוד שנה הדבר לא נעשה (כאמור) חס ושלום זקן יותר ובמילא – חלש יותר, אלא הוא נעשה זקן יותר, הוא נעשה פיקח יותר נעשה ירא-שמיים יותר,  למד עוד יותר תורה וקיימו עוד יותר מעשים טובים, ובמילא התקיים "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים", וכאשר יש לו כבר מאתיים אזי הוא דורש, ועושה כל התלוי בו שיקבל ארבע מאות. וכאשר עוברת עוד שנה ועוד שנה נעשה הדבר חזק יותר ו'חי' יותר, וצומח כל הזמן בכמות ובאיכות.

ועד שיש בזה ההבטחה, שכאשר פועלים למטה, נותן הקב"ה מלמעלה במידה טובה מידה כנגד מידה, אך כמה פעמים ככה - במידה הרבה יותר גדולה, הן בכמות והן באיכות. ועד שנעשה – בלשון חכמינו ז"ל  (שביטאו רעיונות עמוקים מאוד במילים מעטות מאוד) "יגעת ומצאת" – שכאשר מתייגעים באמת אזי לא רק שמשיגים את מה שעבורו התייגעו, כי אז לא היה צריך להיות כתוב הלשון "ומצאת" אלא "והשגת" או "וקיבלת" או כיוצא-בזה.

כתוב הלשון "ומצאת" – שמוצא עוד יותר ממה שציפה לפי היגיעה שהוא השקיע. ועד שזוכים על ידי כל המעשים הטובים ועל ידי לימוד התורה שמקיימים באופן ד"ילכו מחיל אל חיל", וכאשר מתבגרים ביום אחד, מתווסף עוד יום מלא במעשים טובים ובלימוד התורה וקיום המצוות, ועד שזה מביא באופן ד"אחישנה" את "ומלאה הארץ דעה את הוי'", שמתמלא היום של כל אחד ומתמלא כל העולם ב"דעה את הוי'", בידיעה והתקשרות והתאחדות עם אלוקות, על ידי שממלאים את השליחות ד"אתם קרויים אדם"  על שם "אדמה לעליון",

שעושים כל מה שיכולים ש"מה הוא חנון אף אתה חנון" – לדבקה בו, "מה הוא רחום אף אתה רחום", לעשות מעשים טובים, כולל מעשים טובים עבור הנשמה על ידי צמיחה ביהדות יותר ויותר.

והמעשה הוא העיקר: לימוד התורה במעשה בפועל, קיום המצוות בהידור במעשה בפועל. וזה מזרז עוד יותר את "והקיצו ורננו שוכני עפר", והוא בתוכם, העניין דתחיית המתים, שכאמור בזוהר יהיו שינויים בזה גופא – "הקודם קודם יותר".

ההתחלה תהיה מצדיקי עולם ונשיאי עולם – נשיאי ישראל האמיתיים, כפי שמובן גם מכך שהגמרא אומרת ש"משה ואהרן עמהם"  שמיד כשיהיה בית המקדש השלישי, שזה יהיה בתחילת הגאולה האמיתית והשלימה על ידי "יבנה בית המקדש", כפי שפוסק הרמב"ם, מיד יהיה העניין ד"משה ואהרן עמהם" והם יורו את פרטי העבודה שבהם עדיין חסרה בהירות כיצד הם צריכים להיעשות,  כפי שהגמרא ותוספות מביאים.

וכדי לזרז זאת עוד יותר ולעשות זאת באופן של שירה ושמחה, כפי השיר של יום זה, לפי תקנת בעל ההילולא כפי שיתבאר לקמן, הרי כל מעשה טוב אחד, וכל דיבור טוב אחד, וכל מחשבה אחת טובה ואפילו ההחלטות הטובות בזה בתוקף המתאים שמחליטים בחוזק המתאים, וזה בוודאי יבוא בפועל במחשבה דיבור ומעשה בנוגע לעצמו, ובנוגע לפעולה על כל אלו  שהם "זרעו" – המקבלים ממנו, התלמידים שלו והמושפעים שלו, שהם יהיו "בחיים", הם יהיו מקור שממנו מופצת חיות אמיתית בכל הסביבה, מביאים כאמור, באופן ד"מיד", באופן ד"אחישנה", את "הקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם, ומביאים את הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

וכאמור – במהרה בימינו ממש!