• ב"ה ימות המשיח!
  • י"ט אדר ב' התשפ"ד (29.03.2024) פרשת צו

זה היום תחילת מעשיך - ער"ה תשמ"א

מאמר דא"ח "זה היום תחילת מעשיך" ערב ראש השנה תשמ"א, המדבר במעלת מין האדם, מעלת נשמת ישראל, מעלת הנפש הבהמית, ומעלת הגוף היהודי בו ודרכו ממליכים את הקב"ה למלך על כל הארץ ע"י התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח לעיני כל בשר
כל הידיעות מאתר הגאולה אצלכם בואצאפ

מאמר דא"ח "זה היום תחילת מעשיך" ערב ראש השנה תשמ"א, המדבר במעלת מין האדם, מעלת נשמת ישראל, מעלת הנפש הבהמית, ומעלת הגוף היהודי בו ודרכו ממליכים את הקב"ה למלך על כל הארץ ע"י התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח לעיני כל בשר

המאמר מדבר בחשיבות ומעלת האדם, שלכן נקרא יום השישי למעשה בראשית "זה תחילת מעשיך" כי בו נברא האדם, למרות שהוא היום האחרון למעשה בראשית. המאמר מבאר את מעלת האדם בחיר הנבראים שנברא ביום השישי לבריאת העולם, ולכן יום זה השישי יותר חשוב מהיום הראשון לבריאת העולם, ודווקא הוא נקרא "זה יום תחילת מעשיך", היות ונשמת האדם מושרשת בעצמות הבורא ומשם ירדה הנשמה לגלות את עצמות הבורא בעולם הזה שאין לתחתון למטה הימנו, ולעשות לקב"ה דירה בתחתונים.

מצד הנשמה האלוקית שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש", לא שייך שיהודי יעשה עבירה או כל דבר שנגד רצון הבורא. אם שייך להתנגד ח"ו לרצון הקב"ה זה רק מצד הגוף, ורק מצד הירידה שהיתה בחטא עץ הדעת.

במאמר, מסביר הרבי שליט"א מלך המשיח את מעלת הגוף היהודי שיש בו, אמנם, יצר הרע, אבל רק דרכו ניתן לקיים את התורה והמצוות בעולם הזה, וכל עניינם של התורה והמצוות זה "מצוות המלך", כשמקיימים את התורה והמצוות ממליכים את הקב"ה, ואת זה עושים דווקא ע"י הגוף היהודי.

דווקא הגוף נברא בעולם וקשור ל"חלקו בעולם" שעליו לתקן, כי הנשמה מצד עצמה אינה צריכה לתיקון. ולמרות ש"עולם על מילואו נברא", כלומר בשלימות, בכל זאת, יש שלימות נוספת על שלימות הבריאה מצד עצמה, והיא "לעבדה ולשמרה", להכניס בתוך שלימות הבריאה את ההרכה וההרגשה שהכל זה מהקב"ה, וזה אפשר לעשות, כאמור, רק ע"י מצוות שעושים ע"י הגוף שיש בו גם יצר הרע.

כאשר מגיע ראש השנה, שאינו יום בריאת העולם, אבל הוא יום בריאת אדם הראשון, חוזר על עצמו העניין שבו קרא אדם הראשון לכל בעלי החיים ואמר "בואו נכרעה נשתחווה לפני האדון שעשנו", שזה תוכן עניין ההכתרה, והממלכה, וזה התוכן הפנימי של תקיעת שופר ואמירת פסוקי ההכתרה, ופסוקי "זכרונות, מלכויות ושופרות" בראש השנה.

וכעת אחרי אריכות גלות רביעי, כשיודעים כבר שהמלך המשיח הוא הרבי שליט"א מליובאוויטש, ומבינים שע"י ההכתרה שלו, זו גם הכתרת הקב"ה בעולם כי "מלכותא דערעא כעין מלכותא דרקיע", וכמו ביום כיפור ב770 בברוקלין אומרים בסיום תפילת נעילה ביום כיפור, אחרי שבע פעמים "ה' הוא האלוקים", ואחרי שלוש פעמים "שמע ישראל", לפני תקיעת השופר מכריזים שלוש פעמים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד".

תמליל התרגום של המאמר בסרט:

השאלות במאמר

זה היום תחילת מעשיך, זכרון ליום ראשון ואח"כ ממשיך כי חוק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב, וישנם בזה דיוקי רבותינו נשיאינו, וגם לפני זה, הדיוקים שכתובים במפרשי הש"ס, ש"זה היום" אומרים זאת בראש השנה בנוגע לראש השנה, שזהו הרי יום השישי לששת ימי בראשית שעליו אומרים על זה היום, שזה תחילת מעשיך, וגם אח"כ ממשיך "זכרון ליום ראשון", ובעניין זה גופא מדגישים שיש יום ראשון, אבל מכיוון שיש [=גם] יום ראשון [=תחילת הבריאה שהיתה בכ"ה באלול שהיתה] לפני כן, איך יכולים לומר על זה היום, "תחילת מעשיך"?

גם צריך להבין מהו קשר הענינים ושייכות העניינים [=בין המילים] כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב - איזה שייכות יש לזה, כי מתי שהיה "זה היום תחילת מעשיך" לבריאת העולמות, ואח"כ אומר על זה "כי", כלומר שבעניין זה ההמשך בפסוק הוא הטעם, אז איזה מן טעם זה לבריאת העולם "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב"?

ב.

נקודת הביאור

בכללות נקודת הביאור בזה היא הרי, כמו שרש"י מפרש בתחילת פירושו עה"ת, שמייד ביום ראשון, ש"בראשית ברא אלוקים" – בראשית - "ב' ראשית", שזה בשביל ישראל שנקראים ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, שזהו היה הטעם שבגללו נברא העולם, את השמים וכל - את – לרבות צבאי'ה, ואת הארץ לרבות צבאי'ה, וזה היה בראשית – בשביל ראשית, וזהו גם שלכן אומרים על זה "זה היום" שאז היתה בריאת אדם הראשון, שאז נהיה עניין של "לעבדה ולשמרה", שבגלל זה הוא נברא, החל מכך ש[=אדה"ר אמר] ה' מלך גאות לבש, ע"י שהוא עורר את כל הבריאה כולה, "בואו נשתחוה ונכרעה לפני הוי' עושנו, ומבאר בארוכה בפרקי דרבי אליעזר, שזהו תחילת מעשיך, מכיון שבשביל זה נבראה כל העשיה כולה, שמים וכל צבאי', ארץ וכל צבאי'.

ג.

המענה על השאלות

וזהו גם קשר העניין ש-"כי" ב' ראשית ישראל ביחד עם התורה, שהם הולכים שניהם ביחד, ע"י שיהודים לומדים תורה ומקיימים מצוות, שאלו הם שני הענינים "כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב", שישראל ויעקב הם בכללות שתי דרגות ביהודים, יהודי מתקשר עם התורה שענינה בראש – הבנה והשגה שזהו גם ישראל מלשון "לי ראש", ואח"ז יש גם את "משפט לאלוקי יעקב", מלשון "בעקב", שזהו גם עניין המצוות שהם קשורות דווקא עם ענינים גשמיים, מדידות והגבלות גשמיות, שזהו [=ההסבר על הטעם] "כי" - למה זה "תחילת מעשיך", מכיוון שכל הבריאה כולה שנקראת בשם מעשה של הקב"ה, שדיבורו של הקב"ה חשיב מעשה - "בעשרה מאמרות נברא העולם", והמילה "כי" שאומרים על יום זה [=שישי למעשה בראשית] שזה "תחילת מעשיך", מכיוון שזהו היום שבו בא לביטוי בפועל,

החשבון של שנה שעברה– ישראל זוכים בדין ועושים את החשבון של כל השנה שעברה בערב ראש השנה, שאז נפסק - והטור מביא זאת, שישראל זוכים בדין, עד שכבר בערב ראש השנה "מחתכים הצפרנים ומסתפרים ולובשים לבנים ומתעטפים לבנים מכיוון שזהו "אופיה של אומה זו", "גוי אחד בארץ", שיודעים עוד קודם שמתחיל יום הדין שכבר מתכוננים בלבושים כאלו ומסדרים כך את הגוף אפילו את השערות והצפרנים, שזהו דבר הכי אחרון והכי טפל בגוף, באופן שמראה גלוי לעיני כל, שזוכים בדין לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה מיד בראש השנה, להיכתב לאלתר בספרן של צדיקים גמורים,

וכל כך בטוחים בזה כבר בערב ראש השנה שכבר עומדים במעמד ומצב כזה [=של נצחון בדין], עד שכאמור, זה ניכר בגוף, וגם בגוף גופא גם בשערות וצפרנים, עד שניכר גם בלבושים, שאלו הכל ענינים שנראים ע"י כל העולם כולו, שכל העולם כולו רואה את מעלת בני ישראל,

וע"י זה נמשך גם כל העולם כולו אחרי זה - כרצון היהודים, שזהו קשור ובדוגמת כמו שאומר המדרש ש"אלה תולדות מלא" כתוב [=בתורה] שתי פעמים, בפעם הראשונה "ואלה תולדות השמים והארץ בהבראם", בזמן הבריאה, שאז היה כבר "עולם על מילואו נברא", ואח"ז יש את הלעתיד לבוא, לאחרי מעשינו ועבודתנו במשך שיתא אלפי שני דהווי עלמא, שאז יש את העניין של "אלה תולדות פרץ", שזה עוד יותר מ"תולדות השמים והארץ בהבראם", שאז פורצים את כל הגדרים וכל המדידות וההגבלות והעלמות והסתרים, וזה בא בפועל כאן למטה "והיתה להוי' המלוכה" והן "לעבדו כולם שכם אחד",

ה. בני ישראל פועלים המלכת הקב"ה

לאחר ההקדמה שאמרו גם, שהביאור בזה מבואר גם בכמה מקומות, שע"י שהקב"ה מלך ישראל שזה נהייה ע"י ש"תמליכוני עליכם", שאז הוא גם נהייה מלך על כל הארץ, עד ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו", שזהו הדרגה השלישית כמבואר בכתבי האריז"ל ובסידור האריז"ל, שזה הולך עד עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו - עולם העשיה, שזהו העניין ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו", לאחרי שהענינים נפעלים בעולם היצירה שלמעלה מזה, ועולם הבריאה שלמעלה משניהם, ואלו הם שני הלשונות שנמצאים לפני זה. ו.עולם על מילואו נברא – בשלימות מלאה כדי אבל לבאר עוד יותר את המעלה של יהודים, שמה שמבואר בקונטרסים ומאמרי חסידות גודל העילוי שכאשר אומרים "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" - ש"בהבראם" מראה על בריאה מאין ליש, שהבריאה מאין ליש נהייתה דווקא ביום ראשון שאז היה "בראשית ברא", שזה מראה על מאין ליש כמו שאומרים <?> וכמה מקומות, שזה היה ביום הראשון וזה כבר כלל את כל הבריאה כולה שמים וכל צבאיה והארץ וכל צבאי'ה.

ועוד יותר גבוה מזה, כמו שמבאר בכמה מקומות ומדרשי חז"ל, ומובן עוד יותר בספרי קבלה, שגם "את" השמים ו"את" הארץ, כולל את השמים עליונים עד שמים הכי עליונים, שעל זה נאמר "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", שזה כולל בתוכו את כל סדר ההשתלשלות, כולל גם את עולם האצילות, עד שזה כולל [=גם את] עולמות בי"ע הכלליים,

ומתי כל זה נהייה, זה נהייה ביום ראשון דווקא, לא ביום שישי למעשה בראשית, דווקא ביום ראשון. העניין עוד יותר מודגש כפי שמבואר בזהר, ש"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", זה גם רומז על כל עשר הספירות שגם הם נהיו כאשר היה "בראשית ברא" לאחרי הצמצום ואח"ז נהייה העניין של ברא מאין ליש, שאז נהייתה השתלשלות הספירות, כי "עד שלא נברא העולם" כפי שמובא בקבלה גם "עד שלא נאצלו העולמות", שאז היה "הוא ושמו בלבד", ששמו היה באופן של "בלבד", ומה שנהייה אחרי סדר ההשתלשלות מהעשר ספירות, זה הכל היה לאחרי שברא, ועל זה אומרים שהכל נהי'ה ביום ראשון.

ואעפי"כ אומרים, שמה זה "זה היום תחילת מעשיך", שזהו העיקר והמטרה והתכלית והשלימות של כל העניינים שנבראו ביום ראשון באופן של בריאה, שאחרי זה רק נהייה יותר שלימות בזה, במשך ששת ימי בראשית, שהכל התחלת התחילה בזה, ז.תכלית השלימות – בריאת האדם ומה מביא לביטוי את המטרה והתכלית - ותכלית השלימות - זה דווקא ביום שישי, וביום שישי גופא, כשאדם הראשון נברא, והוא פעל בכל סדר ההשתלשלות עפ"י האמור בזהר מובן [=שהוא פעל] גם בעניין הספירות, עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר,

שמכיוון שזה שייך דווקא לאחרי הצמצום, איפה שיהודי פועל, שהכל מתעלה יותר למעלה בלשון הידוע וחוזר לקדמותו, ולשם מגיעה עבודתו של יהודי, ובמיוחד העבודה ביום שישי של מעשה בראשית שזהו בכל שנה ושנה ביום ראש השנה, וע"י זה מגיעים לדרגה שנהי'ה "אלה תולדות פרץ", שפורץ את כל הגדרים וההגבלות עד למעלה מהצימצום, ולשם מגיע יהודי ע"י לימוד התורה שלו פה למטה בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ע"י שמקיים מצוות עם עניינים של עוה"ז התחתון,

שזה מעורר את התענוג הפנימי עד פנימיות ועד פנימיות ועצמות התענוג עוד יותר ועצמות ומהות, ומזה אח"כ נמשך, בכל הענינים שחזרו לקדמותם, עד שנמשך בעוה"ז התחתון לעשות לו ית' דירה בתחתונים.

ח.

להבין איך בריאת האדם קשורה לנשמות ישראל ולהבין איך זה קשור ליהודי, שעל זה נאמר שבני ישראל עלו במחשבה, נוסף לזה שהוא גם בסדר השתלשלות, זה ירד בעשרה מאמרות עד המאמר "נעשה אדם" שהוא אחד מהעשרה מאמרות, אבל לפני כן, כמו שיהודי עומד עוד גבוה מזה, קודם ולפני אותו מאמר, שעל זה בכלל אומרים שזה - עניין המחשבה, בדוגמת המעלה של מחשבה לגבי דיבור, ובמחשבה גופא עומדים במצב של "עלו במחשבה", הדרגה והעניין הגבוהים ביותר במחשבה, עד שאומרים שנשמות - זה כבר אינו שייך לעניין וגדר של עליה ומחשבה, [=כי מושרשות בעצומ"ה]

ט.

עניין הנשמות כמבואר בתניא חלק מהעצם שניכר גם למטה בעשי' ואח"כ יש כאן את עניין הנשמות כמו שנכתב בתניא, ודוגמא על זה כמשל הבן הנמשך ממוח האב, שאעפ"י שאומרים על זה שנמשך ממוח האב – מחכמתו ורצונו, אבל זה גופא נלקח מזה שהבן קשור עם עצמות של האב, עד שלכן יכול להיות יפה כח הבן מכח האב מכיוון שזה נלקח עוד יותר מגבוה, ונמצא גבוהה יותר מחכמה ורצון של האב, ומשם זה גם יכול לרדת עד שיורד למטה בכוחות פנימיים, ועי"ז גם בכוחות חיצוניים, עד שיורד למחשבה דיבור ומעשה שלושה לבושים שלו, וזה ע"י שהוא מושרש והוא דבר אחד "חלק הוי' ממעל", וכפי שאדה"ז מוסיף בזה בספר תניא קדישא - "ממעל ממש" - שהוא חלק מהעצם, עד חלק מעצמות ומהות, וכמו שהוא שם, כך זה יורד ע"י נפש השנית בישראל שהיא חלק הוי' ממעל ממש פה למטה בעוה"ז התחתון - נשמה בגוף, עם כל המדידות וההגבלות, זה לגמרי לא תופס מקום לגבי העצם ופנימיות של יהודי, עד כדי כך לא תופס מקום, עד שאפשר משם להמשיך [=את העצם] שיחדור בכל הכוחות הפנימיים שלו ושלושת לבושיו, עד הלבוש התחתון שלו – כח העשיה שלו, עד גם איפה שכח העשיה שלו עומד באופן נפרד, שבאותו עניין שבו הוא מתעסק - בכח העשי', שם ניכר שזוהי עשי' של יהודי, שהוא חלק אלוקה ממעל ממש, לפי מאמר הבעש"ט, העצם כשאתה תופס במקצתו – תופס בכולו.

יוד.

תכלית הבריאה קיום התורה והמצוות ושלימות – תכלית הבריאה הרי היתה – שיהי' אנכי בראתי ארץ ואדם עליה, אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי', "בראתי" – בראתי בגימטריא תרי"ג – שבשביל זה היה "עשיתי ארץ", כדי שמה"ארץ", שבזה יש גם את הפירוש של "ארציות", בגשמיות – שבזה יגלו את מה שמרומז ארץ – על שם שרצתה לעשות רצון קונה. ועל זה אומרים, שאפילו כמו שמעמד ומצב העולם היה לפני עניין הידוע [=חטא עה"ד] שהביא אח"כ ענינים בלתי רצויים, שזה היה ביום שישי בסופו של יום. ויום אחד לפני זה, ואפילו ביום שישי עצמו לפני ברוא אדם, "אדם עליה בראתי", שאז היה העולם היה "על מילואו" - כל העולם כולו, עאכו"כ כמו שהיה בגן עדן שבתוך העולם, עאכו"כ בגן עדן גופא כמו שהעולם היה ביום ראשון כמו שנאמר במדרש, שזה נקרא שמכונה בכתוב "יום אחד", לא יום ראשון, מכיוון שאז היה בעולמו רק הקב"ה בלבד כמו שהקב"ה נמצא באופן של אחד ויחיד.

יא.

לפני בריאת האדם – העולם נברא בהגבלה בשם אלוקים ומזה מובן גודל העילוי וגודל המעלה שבדבר, שבכללות סדר ההשתלשלות וכללות העולמות קודם החטא, ובתוך כללות העולמות גופא, עיקר שכינה בתחתונים היתה דווקא בעולם הזה התחתון, ובתוך עולם הזה התחתון עצמו זה היה בגן עדן, ובגן עדן זה גם כולל גם ביום ראשון יום אחד - שאז היה "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור", שראו בו מסוף העולם ועד סופו, כמבואר במדרשי חז"ל בארוכה גודל העילוי שבזה, שהאור שהבדילו לעצמו – אין העולם ראוי להשתמש בו עאכו"כ כפי שזה מבואר בקבלה, ולכאורה זה עילוי שאין למעלה מזה <?>, אעפ"כ אומרים, שאמת, אמנם, ש"עולם על מילואו נברא", זה הכל כפי שהוא בגדר של "עולם". אמת אמנם שכל זה היה גן עדן לפני שהיה [=אדם] "לעבדה ולשמרה", של יהודי. אמת אמנם שזה יום ראשון, ועוד יותר - יום אחד, שרואים רק את הקב"ה כפי שהוא באופן של "אחד", אבל זה הכל היה באופן של מדידה והגבלה, שלכן מקדימים לכל ענינים אלו "בראשית ברא אלוקים", - ביקש הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, עד עוד יותר למעלה עד הצימצום הראשון, ומיד למטה מזה מתחיל כל סדר ההשתלשלות, וכל העשר ספירות וכל ענינים אלו.

יב.

נשמת בני ישראל – עצמות ומהות בערך לעצמות ומהות זוהי הרי ירידה - וירידה שלא בערך, ומכ"ש וקל וחומר ממה שאומרים אומרים שיש ירידות בעולמות גופא – שזה ירידה צורך עליה, ועאכו"כ כשמדובר על ירידה כזו כפי שהירידה ע"י הצמצום שאז היה בתחילה "בראשית [=ברא] את השמים ואת הארץ". מכיוון שמיד כשנברא העולם בא אותו עניין לידי תיקונו, שתהיה העליה עוד יותר מתחילת הירידה של הצמצום, שצמצום זה גם קשור עם עניין הספירות כפי שהן עומדות לפני הצימצום, ובזה גופא בספירת מלכות שבמלכות כפי שמבואר בליקו"ת וכבכמה מקומות, ומה שהקב"ה ברא יהודי, ואצל יהודי זה "עפר מן האדמה", ש"ממקום כפרתו נברא" כפי שמובא המדרש ברמב"ם הל' ביהב"ח בתחילתו, ואח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים", שכל מאן דנפח מתוכו ומפנימיותו נפח, כמובא בתניא בהמשך ובביאור שזה חלק אלוקה ממעל ממש, שמכיוון שזה נלקח מפנימיותו, ובגלל שזה נלקח ונעוץ בפנימיותו ועוד יותר למעלה מזה מעצומ"ה, ומזה מובן שבדיוק כמו שלא שייך ח"ו לומר בנוגע לעצומ"ה פנימיות התענוג שלמעלה ואפילו [=בנוגע] לדרגות נמוכות יותר, שהצימצום שם מעלים או מסתיר, וכך זה לגבי אמיתית עניין של היהודי, שאין שום עניין שיכול להעלים ולהסתיר עליו, הרשות והיכולת ניתנה ואין הדבר תלוי אלא ברצונו.

יג.

מעלת הנפש הבהמית בזמן הבריאה וכאשר הרצון של יהודי - ואפילו מה שלא יהיה מעמדו ומצבו, אז הרי "היתה באמנה אתו", כפי הפס"ד ברור ברמב"ם, שזהו אמיתית רצונו לקיים את רצון הקב"ה, עד שהוא מקיים זאת כחלק מהעצם, שעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו, שאז הוא מביא למטה ע"י שאצלו זה יוצא ומתבטא מעצם הנפש ופנימיות הנפש וגם בחיצוניות הנפש, שזה גם העניין של "בכל לבבך" – "בשני יצריך" - שגם היצר השני מתבטא בשווה עד ששניהם נכללים באותה מילה, וכידוע שזה מראה שהם ביחד עניין אחד, ובכללות זה גם כפי שדובר קודם בנוגע ל[בריאת] העולם, שנפש בהמית של יהודי, ע"ד זה גם היצר השני, שבתחילת הבריאה - חמשה-ששה הימים הראשונים, וגם בחלק גדול מיום השישי הוא [=היצר הרע] הרי היה "שמש גדול", כפי שהגמ' אומרת בסנהדרין, ומיד אח"כ היה העניין שזה השתנה. ע"ד זה גם מובן, ש"יצירך בגן עדן מקדם", [=שנבראה] בשביל "אדם עליה בראתי", שאז גם נפש הבהמית שלו עמדה בדרגה ומעלה נעלית ביותר, עד שאומרים שזה יצור כפיו של הקב"ה, עד אפילו לאחרי שהיה העניין הבלתי רצוי, גם אז היה ש"עקבו של אדם הראשון "מכהה גלגל חמה".

יד.

מעלת הגוף של בני ישראל בו ואיתו מקיימים את המצוות ועל זה אומרים, שאף על פי כן אומרים שמיד עם הבריאה נברא "אדם עליה בראתי" בגימטריא תף ריש יוד גימל, תרי"ג מצות שזה כולל גם את העבודה עם נפש הבהמית שלו, ועי"ז גם את חלקו בעולם - "לעבדה ולשמרה", וע"י שאז פעל בגן עדן נפעלה בדרך ממילא הגבהה והעליה בכל העולם כולו, ומובן מכאן גודל העילוי של גוף האדם, וכמו שנאמר קודם, שממקום כפרתו נברא – הגוף שלו – עפר מן האדמה, ואח"כ ע"ד מה שהיה שבנוגע לעולמות, ע"ד זה בנוגע לגוף האדם. מתי שיהודי פועל בעצמו כפי שהוא נמצא במעמד ומצב הכי נעלה, שבגופו ניכר שזה יצור כפיו של הקב"ה, כי כל היהודים מכונים "אתם קרויים אדם", בדוגמה ומטעם זה עצמו שאדם הראשון קרוי אדם, מצד "אדמה לעליון", אח"כ זה יורד למטה איך שהנפש שלו והגוף שלו ונפשו הבהמית והיצר השני באים לפה כאן למטה, וגם את זה הוא "לוקח" אותם עם הנפש האלוקית שלו, וע"י הגוף עם פנימיותו, עד עד בזה גופא עם עצמיות נפשו, ולכן הוא יכול לכנות לפעול אחרי זה בכל העולם אפילו כמו שהעולם נהיה לאחרי העניין שנהיה בסוף יום השישי, שמזמן כבר כיפרו על זה כמו שנאמר קודם, שכבר ערב ראש השנה, שכל יהודי וכל היהודים לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומסתפרים שערותיהם ומחתכים צפרניהם, כי זהו אופיה של אומה זו שאלוקים קרובים אליו, כפי שמובא כפס"ד בטור בהלכות ראש השנה בתחילתו,

טו.

תפקיד היהודי לגלות בעולם את העצמות ומהות וע"י מה עושה כך יהודי – שצריך בעולם זה גופא להראות את האור, שמהאור יראו את אמיתית עניין העולם, שאפילו שהעולם "על מילואו נברא", ואפילו כמו שהעולם עומד בגן עדן, ואפילו כמו שהעולם עמד בגן עדן ביום הראשון, זה הכל "ברא אלוקים", שלא האור כפי שהבדילו לעצמו, עאכו"כ כפי שהאור נקרא גם בשם "שם", [=שמו], שלפני שנאצלו העולמות, היה הוא ושמו בלבד. צריכים פעולה שתהיה דרך מציאות כזו שכאילו היה אותו העניין שגם עכשיו קשור עם עצמות ומהות, ויהודי לוקח "נר מצוה ותורה אור", יחד עם "נר הוי' נשמת אדם", שזהו חלק אלוקה ממעל ממש, ואורייתא וקוב"ה כולא חד, ובמצות מתגלה רצון העליון בגלוי, וברור איך צריך לקיים אותם עד שזה נהיה תשמישי קדושה וכלים לקדושה, עד שנהיה מצוה לשון צוותא וחיבור, וע"י זה פועל [=האדם] שמגלה בעולם כולו את התכלית שלו והמטרה שלו, וכאמור, לא רק שהמטרה בגלל שהעולם נברא, אלא בתוך העולם גופא מגלה איך עולם [=באמת] נעלה מעולם [=בחיצוניות] אעפ"י שהמדידות וההגבלות נשארות בשלימות, ששת ימים ותרי"ג מצוות, ותורה שבכתב ותורה שבע"פ שהיא קשורה עם אותיות שבכתב ולמעלה מזה – אותיות החקיקה, ואח"כ [=קשור עם] כל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש, או להסביר, פירכא ושקלא וטריא באורייתא, ובהם מגלים שע"י זה נהיית מציאות חדשה לגמרי, שאז נהיית מציאות ש"נלקחת" מעצומ"ה, ע"י פעולת האדם, ע"י פעולה של כל יהודי וכל היהודים, והם מגלים ב"גן עדן" ב"יום ראשון" שבגן עדן, עד בהתחלת יום ראשון, עוד קודם המאמר הראשון, אבל כל זה לאחרי שכבר יש אלוקים וצימצום, ושם מגלים - עד כפי שכתוב, גם גילוי לעיני בשר, שזה עצמות ומהות, אין עוד מלבדו.

טז.

פועלים את ההכתרה אח"כ אומרים שאעפ"י שהיה אח"כ כל סדר ההשתלשלות, והיתה אריכות שלמה, הן בזמן והן בסדר השתלשלות במקום, ע"ד זה גם בנפש, שאלו שלושת העניינים של עולם שנה נפש שעליהם מושתת כל ספר יצירה, שעל זה הועמד כל סדר ההשתלשלות, אפילו עולמות הכי עליונים, עד [=עולמות] בי"ע הכלליים, ואז [=האדם, היהודי] פועל דווקא ב"זה היום", שיהיה ביום שכולל גם את יום ראשון, שגם פה זה נהייה באופן של "זה", "מראה באצבעו", שאפשר להראות באצבע גשמית, ואומר "זה", כי אז היום מלשון אור, מאירה אמת המציאות שזה עצמות ומהות כאמור לעיל, העניין של "אין עוד". ומשם מעורר, ועי" זה נפעל ה"תמליכוני עליכם", מתחננים לקב"ה שרוצים להכתיר אותו, והקב"ה מקבל את ההכתרה, וכאמור לעיל שההתחלה בזה פועלים כבר בערב ראש השנה, ע"י שיהודי מראה בפועל שלובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומספרים שערותיהם, ומחתכים צפרניהם, ורואים ע"י זה שאופיה של אומר זו – הלא אלוקים קרובים אליו – אופיה של אומה זו, ומה שיש כאן עניין של דין ונקרא גם בשם "דינא רבא", זה רק בגלל שמתגלה גם אותה המעלה שאחרי הישור לאחרי שהיה קס"ד שלכן צריך להיות על זה דינא רבא, אבל זה רק ש[=הקב"ה] נורא עלילות על בני אדם, ויודעים מלכתחילה שזוכים בדין, כי יודעים שאמנם "חק לישראל הוא, משפט לאלוקי יעקב", יהודים פעלו את כל העניינים של תורה ומצוותיה, בשנה שעברה עוד יותר, עאכו"כ כשמתחשבים בחושך כפול ומכופל של הגלות, כזה חושך שהחושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ויהודים לא מתפעלים מזה, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, מכיוון שמחזיקים ב"נר מצוה ותורה אור", ואצלם מאיר ה"נר הוי' נשמת אדם", והם מגלים כבר בפועל פה למטה, ש"אין עוד", הכל עצמות ומהות.

יז.

ובקרוב ממש בביאת משיח צדקנו, שאז גם יראו כל עמי הארץ "הלכו גויים לאורך", שאלה תולדות פרץ, יהודים פורצים את כל ההגבלות ומדידות והעלמות אפילו עד ההעלם הכי עליון, כמדובר ומוזכר לעיל ומבואר בארוכה בכמה דרושי חסידות ומיוסד על כתבי האריז"ל, שרואים את זה פה למטה שהוי' אחד ושמו אחד כפי שאני נכתב כך אני נקרא בכל המציאות כולה, בקרוב ממש בביאת משיח צדקנו ע"י שיהודים מכתירים את הקב"ה כבר בערב ראש השנה, עאכו"כ בראש השנה עצמו, מורידים למטה את מלכותו באופן ש"והיתה להוי' המלוכה", כמו שנאמר קודם עד באופן ש"ידע כל פעול כי אתה פעלתו", ומקיימים אח"כ את "זמן שמחתנו", שאז מתגלה מה שאמור קודם בכסה – ביום ראש השנה שהחודש מתכסה, וזה עומד בגילוי בחג הסוכות, שאז בבוא כל ישראל לבית המקדש, ששנה זו בחג הסוכות ובבית המקדש עניין של הקהל כל העם, האנשים והנשים והטף, ואז "שומע מפי הגבורה", ע"י קריאת המלך זה מלכא משיחא, במהרה בימינו, ממש!

בראש השנה, נברא האדם "בצלמנו כדמותנו" משיחת כ"ה אלול תשמ"ט

התוועדות פורים תש"כ באורך מלא

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...