האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

אוהבן של ישראל

לראות את מלכנו

מערכת האתר 169 צפיות 0

הדברים הנפלאים שאמר הרבי שליט"א מלך המשיח ביום י' טבת תנש"א בנוגע לתשובה של דור זה, והבטחת הקב"ה לגאולה, ואסור לנו לעשות את החשבונות של הקב"ה גם לגבי יהודים שאפשר לחשוב שהם "ערב רב", משה רבינו של דורנו מחזיר את כולם בתשובה ולוקח אותם איתו לגאולה האמיתית והשלמה.

תמליל התרגום:

נמצאים הרי בזמן כפי שעכשיו אמרנו ומבואר בארוכה בכמה ספרים, שיום תענית, זה יום שהקב"ה קבע שאז תהיה עוד יותר תשומת לב של הקב"ה לכל יהודי, על אחת כמה וכמה לכל היהודים, על אחת כמה וכמה לעניין כללי שנוגע לכל הדורות, כל הדורות שכבר עברו, וגם לכל הדורות שצריכים לבוא; על אחת כמה וכמה לדור של עכשיו, נשמות בגופים - שזה הרי עניין הגאולה האמיתית והשלימה,

ולכן גם, כרגיל בכגון זה, שיודעים שמקבלים (דולר כ)שליחות לתת לצדקה, וגם מוסיף משלו, וכל המרבה - מרבים לו, שצדקה הרי ענינה היא, ששקולה כנגד כל המצוות, במילא מובן גם שהיא כוללת את המצווה של מחיקת העוונות, ועוד יותר, שתהיה מחילה וסליחה וכפרה בשלימות, ומתי זה בשלימות, כאשר זו שלימות אמיתית, כולל השלימות של "ונשלמה פרים", שאין צורך ל"שפתינו", כי יהיה נשלמה פרים [=הקרבה] בפשטות, בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו ממש ממש, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, החל מ"תמידים כסדרם", וגם "מוספים כהלכתם";

על אחת כמה וכמה בנוגע לזמן זה, שישנו פסק דין עוד מזמן הגמרא, שכבר "כלו כל הקיצים", ו"אין הדבר תלוי אלא בתשובה", וגם פסק הדין בגמרא ובזוהר על תשובה, שתשובה זה "בשעתא חדא וברגעא חדא", אפילו אך ורק "הרהר בלבו לעשות תשובה", כבר מיד נהיה צדיק, ועוד יותר, לפי הגירסא בזה שנעשה צדיק גמור, ועד כדי כך שזו הלכה פסוקה, שכאשר זה קשור עם קידוש אישה, "המקדש את האישה על מנת שהוא צדיק", שזה הרי נוגע לעניני נפשות נוסף לעניני ממונות וכו', זה נוגע עד לעניני נפשות, ועוד יותר, זה נוגע לכל הדורות העתידים לבוא, או שהם באו משידוך זה, או לדורות שאחר כך ישתדכו עם בן או בת שיצאו מאותו שידוך, או הדורות של אלה ששימחו בשמחת הנישואין של משפחות אלו, וקשור גם עם "מהרה ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים", "קול ששון וקול שמחה", ואומרים על זה "מהרה", שהמילה "מהרה" נקבעה בנוסח הברכה ע"י אנשי כנסת הגדולה;

ומובן, שאם בכל הענינים שמתפללים לפני הקב"ה ישנו חשבון המילים שאומרים, עם התוכן שלהם ובזה "דע לפני מי אתה עומד", ואל מי אומרים את אותם מילים; על אחת כמה וכמה – אנשי כנסת הגדולה, שלקחו על עצמם את האחריות וקבעו כך בנוסח הברכה, אז מובן שזה דבר בטוח, בפרט עוד, שאחרי זה קושרים זאת עם כמה ברכות, וכמדובר כמה פעמים;

וקשור גם עם זמן פרשת השבוע, שזו הפרשה שקשורה עם "ויחי יעקב בארץ מצרים", "שבע עשרה שנה", ובחסידות מפרשים זאת, וספרי מוסר בכלל, ועד שאפילו על פי נגלה ש"מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים", ואיפה הוא "ויחי יעקב" ש"הוא" בחיים - "מכיוון ש"זרעו בחיים", התורה מעידה, שכל יהודי וכל היהודים, שהם באים מיעקב, ובין כל האבות, קבעו שהעיקרי הוא יעקב, "בחיר שבאבות"; וכפי שמובא בזוהר, שכל נשמה היא ניצוץ של יעקב אבינו, ועד כדי כך שכל נשמה מכונה בשם "נשיא", שכל יהודי הוא "דרך כוכב מיעקב" כמו שמפורש בגמרא בפתרון חלומות, שזה כולל גם את פתרון חלומות הגלות שנקראה בשם חלום, שדומה לחלום.

ואומרים על זה בשיר המעלות, שבקרוב ממש תהיה העליה, במילא אז יקויים גם מה שיעקב אמר לעשיו – אדום, שיבוא אל אדוני שעירה, ושם תהיה להוי' המלוכה, כי שם יהיה הדין ומשפט של שעיר, ע"י הקב"ה עצמו.

ובנוגע ליהודים, שהם עדיין אינם ראויים לזה [=בגלל החטאים] זה לא מעכב חס ושלום-חס ושלום, את ענין הגאולה אפיל לרגע אחד, כי כל יהודי, וכל היהודים הם "ניצוצו של יעקב אבינו", כלולים, וניצוץ מנשמתו, וחלק מנשמתו, ולכל נשמה יש חלק ביעקב, על דרך שכל נשמה נקראת בשם "כוכב", ויש לה חלק ב"דרך כוכב מיעקב" שזה הולך על משיח צדקנו, שהיא חלק, ונכללת במשיח שכולל ניצוצות של כל יהודי וכל היהודים, בלי הבט לאיזה שבט הם משתייכים, ועוד יותר, בלי הבט על ההנהגה שלהם;

ורח"ל "להתעסק" עם ייחוס של יהודי, שהייחוס לו הוא, שהוא בן או בת אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, וככתוב בפסוק, מקרא מפורש, שמי שנוגע בהם, ביהודים, נוגע בבת עינו של הקב"ה!

ושם אומר הקב"ה מה הסדר שהקב"ה מתנהג עם יהודים, אז הסדר הוא, ובדיוק: שקודם הוא יפדה "מכל צרותיו", ורק אחרי זה "מכל עוונתיו", הפסוק עצמו מעיד, שסדר היציאה מהגלות יהיה, שלכל לראש הקב"ה יוציא כל יהודי, ואת כל היהודים, לא רק מצרה אחת, או מכמה צרות, או מאיזה צרה שתהיה, לא ישארו שום "שיריים" משום צרות ושום דברים לא רצויים - "מכל" צרותיו, ורק אחרי זה הקב"ה "יפדה את ישראל מכל עוונותיו";

רק אחרי זה הקב"ה עצמו יפדה כל יהודי וכל היהודים אנשים נשים וטף, אם הם שייכים לצדיקים, או בינונים או לחלק השלישי, שכל שלושת החלקים ביחד מחוברים ע"י האות "ו", שלפני ה"ר" במילה "ציבור", שהאות "ר" [=רשעים] זה הסוג השלישי; ואומרים שזה ביחד נהיה "ציבור", והרי "תפילת ציבור הן א-ל כביר לא ימאס", וכרגע התפללנו לקב"ה בציבור, שזה הרי כולל את כל ציבורי היהודים בכל מקום שנמצאים, ואיך הם נמצאים, באיזה מעמד ומצב שהם נמצאים, אז הקב"ה עצמו "יפדה את ישראל", לכל לראש, "מכל צרותיו" - צרות הגלות, וגם מהגלות הנוכחית שהיא הקשה ביותר, ורק אחרי זה "הוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו" – הקב"ה בעצמו!!

הקב"ה לא מחכה עד שיהודים יעשו תשובה, עוד יהודי יעשה תשובה, ועוד שני יהודים, עד שכל היהודים יעשו תשובה, הפסוק אומר – לא!, לא כך הוא הסדר שהקב"ה קבע, הסדר שהקב"ה קבע, ש"הוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו", המילה "הוא" הולכת על הקב"ה, אם מבינים את זה או לא, אבל כאן ישנו הדיוק "והוא" בלשון נעלם;

כי מי יכול לעשות חשבונות עבור הקב"ה, כמו שעכשיו אמרנו בהפטרה, ש"לא מחשבותיכם מחשבותי", בגלל ש"לא דרכיכם דרכי", אז איך מעיזים להתערב בחשבון כשיודעים שאותו אחד שהלך בדרך זו וזו, ועשה דברים אלו ואלו, שהם לא "דרכי" של הקב"ה! ובפרט בדרך שהקב"ה נקרא "בעל הרחמים"! ותמיד מרחם על יהודים, ואדרבה, אם ישנו יהודי שעוד לא עשה תשובה, הרחמנות עליו גדולה עוד יותר! וכידוע גם הפתגם של רבותינו נשיאינו, על מאמר חז"ל הידוע, שמי שאין בו דעה אסור לרחם עליו, והוסיפו מיד את הפירוש שזה לא ח"ו מאמר חז"ל שמדבר בגנות יהודים איך הם לא צריכים להיות, אלא, כדי לפעול את גודל הרחמנות על זה שאין בו דעה, שמכיוון שמידת הדין שבתורה אומרת שאסור לרחם עליו, ואז הרחמנות צריכה לבוא, ובאה דווקא ממקור הרחמים, ודווקא ממקור הרחמים שבי"ג מדות הרחמים שכרגע קראנו אותם בתורה, וקראנו במקום קדוש! וקראנו זאת במעמד ומצב שקוראים זאת לפני הקב"ה שעומד ליד, והרגע שמע איך שציבור יהודים כאן, ובכל מקומות שבעולם אומרים את י"ג מדות הרחמים, וידוע הפסק דין שי"ג מדות הרחמים אינן חוזרות ריקם, ולכן אפילו גם משה רבינו, שמשה אמת ותורתו אמת, הודיע מיד שיידעו שי"ג מדות הרחמים אינן חוזרות ריקם;

על אחת כמה וכמה כל מי שיאמר אותן, ואיך שיאמר אותן, וכרגע קראנו בתחילת ההפטרה "דרשו הוי' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", ושואלים איפה זה "בהיותו קרוב", ואיפה זה "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב- " - זה מתי שנמצאים בציבור, במילא מובן, שי"ג מדות הרחמים שאומרים בציבור, באיזה מעמד ומצב שיהיה, אז בטוח לגמרי! שמי שיגיד את זה, אפילו ביחיד, על אחת כמה וכמה כשאומרים זאת בציבור, זה ממהר עוד יותר את העניין, ונהיה "דרשו הוי, בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", שלפעמים צריכים לזה דווקא ציבור, ותפילה בציבור, ואומרים שבזמן "עת רצון" זה מקויים מיד, ובפרט בעת רצון שמקשרים זאת עם ענין של אמירה בגלוי, ובדיבור, ובהכרזה, ובקול רם, כפי מנהג ישראל, שבזמן קריאת התורה, כשמגיעים לומר את הפסוקים של י"ג מדות הרחמים, אז לכל לראש, לא שליח הציבור אומר אותם, אלא הם נאמרים ע"י כל אחד ואחת אנשים נשים וטף שנמצאים בציבור, וכל אחד מהם אומר זאת כיחיד, ואומר זאת דווקא בקול רם;

ואחרי זה מיד מסיימים את הקריאה, "וסלחת לעווננו ולחטאתנו", שזה בטוח, ואחרי זה עוד מה שחז"ל הבטיחו, ש"ישראל עושים תשובה" שהתורה הבטיחה, וחז"ל מביאים זאת ואומרים ש"מיד הם נגאלים", ומיד בא ענין הגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו, ובמיוחד כאשר מקשרים זאת עם נתינת הצדקה כמוזכר לעיל, וכפי המנהג וכיוצא בזה, ובוודאי שישנם כמה וכמה מקומות, שגם נוהגים במהנג זה, ובפרט בתענית, ובפרט בתענית ציבור, ואפילו בתענית יחיד. על אחת כמה וכמה בתענית ציבור; שאז מוסיפים עוד יותר על הצדקה הרגילה, ומוסיפים דווקא מתוך שמחה וטוב לבב, שזה מוסיף עוד יותר בשמחה וטוב לבב של הגאולה העתידה לבוא, לא כמה רגעים לאחרי רגע זה, אלא תיכף ומיד ממש, ובסמיכות ממש.

כמו שקראנו בפרשה הקודמת, ש"ויגש אליו יהודה", שיהודה ניגש ליוסף, וחז"ל מפרשים שזה קשור עם סמיכת גאולה לתפילה, שתהיה סמיכות ממש, על דרך שאסור להפסיק בין גאולה לתפילה, אפילו בדיבור, אפילו במילה אחת, צריך להיות סמיכה ממש של "גאל ישראל" עם "אדני שפתי תפתח", ואחרי זה גם "גואל ישראל", בתפילה של ימות החול ועל דרך זה בכל תפילה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון" ברחמים", וה בא באופן של סמיכה ממש, בלי שום הפסק בינתיים, לא הפסק כהמשך של מהלך מיל, כי יש כמה ענינים שמזהירים שצריכה להיות סמיכה שנמשכת זמן של מהלך מיל, ולגבי מהלך מיל, הרי ישנם בזה שיעורים עשרים ושתים דקות, או שמונה עשרה דקות, וכיוצא בזה, אלא שהכוונה גם פחות מח"י רגעים שתהיה סמיכות ממש, בלי שום הפסק בינתיים שאין זמן לומר באמצע אפילו מילה אחת ויחידה, אלא שמיד אחרי "גאל ישראל", בא מיד "אדני שפתי תפתח", אין צורך שהוא יתכונן, ויאמר מה שאומרים אחרי זה, אלא "אדני", מיד אחרי ה"שפתי תפתח", מובן שזו תפילה אריכתא;

ונהיה שהקב"ה פותח את השפתים של כל יהודי, שלכל לראש מזכירים בתפילה את שלוש הברכות הראשונות, שמתחילות שמזכירים שכל יהודי הוא בנו של אברהם יצחק ויעקב, שזו ההתחלה של ג' [הברכות] הראשונות, וראשונות בכל תפילה, כולל גם בתפילות תענית יחיד על אחת כמה וכמה תענית ציבור ברבים, שמזכירים מיד את היחוס של כל יהודי, מאיפה הוא, ומי הוא, וידועה גודל הזהירות שצריך להזהר בתפילה, שצריך לזכור שאומרים זאת לקב"ה, עצמו, "לפני מי אתה עומד ומתפלל", לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה!  וזה נאמר ע"י אנשי כנסת הגדולה, ומתוך שאמיתיים הם, לא כיחשו לקב"ה, אדרבה, הם אומרים את האמת כפי שהיא, והאמת היא, כפי שאומרים בג' ראשונות של כל התפילות הן בימות החול, והן בימות השבת ויום טוב, והן בימי התעניות, תענית יחיד, או תענית ציבור, מתחילים את כל התפילות ב-הוי' אלוקינו, ומיד אומרים – אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ואומרים שזהו היחוס של כל יהודי וכל היהודים, שכל אחד מהם בא מאברהם, מיצחק ומיעקב;

ובמיוחד מ"בחיר שבאבות", כי כל יהודי הוא הרי "בחיר" שבכל העולם כולו, עד כדי כך שאומרים ש"חייב אדם לומר" כל יהודי שיהיה ובאיזה מעמד ומצב שלא יעמוד בו, התורה אומרת לו שהוא חייב לומר "בשבילי נברא העולם", ואומרים שעליו הולך מה שנאמר "בראשית ברא אלוקים" "בשביל ישראל שנקראים ראשית", ואין הכוונה דווקא לנשיאים שבישראל, ולא דווקא לרבנים או למלמדי תינוקות או לתינוקות של בית רבן של היהודים שבישראל, אלא שהכוונה לכל יהודי, כי כל יהודי הנשמה שלו היא ניצוץ של הבחיר שבאבות, ולכל יהודי ניתן הכח ועוד יותר, 'אדני' שפתי תפתח, שהקב"ה עצמו פותח את השפתים של כל יהודי באיזה מעמד ומצב שהוא לא יהיה, שהוא יהיה במצב של "ופי" – "יגיד תהלתך", שאף על פי שנהיה "יגיד" ונמשך בתפילה, - תהלתך של הקב"ה, אומרים שזה "פי" דווקא, פיו של כל יהודי וכל היהודים, ממשיך את "תהלתך" של הקב"ה, ממשיך דווקא בגלוי, בעולם הזה הגשמי והחומרי, אפילו כשזה תפילה בלחש, אלא שצריך להיות בפיו בדיבור עד כדי כך שאומרים שבזמננו זה אין צורך בטבילה;

ובאיזה מעמד ומצב שלא יהיה, אומר הפסוק ועל זה הולך הפסוק, ש"פי", יגיד וימשיך "תהלתך" של  הקב"ה ועוד פירוש בתהילתך שזו תהילה שהקב"ה אומר, שהקב"ה עצמו אומר על כל יהודי, שהם בנים יחידים, כידוע הפתגם בזה, שזה יותר מבן שנולד להורים זקנים לעת זקנתם, כידוע אריכות הדיבור בזה;

ועוד והוא העיקר, שהקב"ה מגלה בגלוי אהבתו ומגלה דווקא באופן של הטוב הנראה והנגלה, לא כמו הענין שיכול להיות לפעמים, שהאב לא מכונה בשם "חסיד", שאז יכול להיות בטוב הנעלם, וכמדובר; בשעה שאומרים שהקב"ה מכונה בשם "חסיד", על דרך אברהם, ועל דרך יצחק ועל דרך יעקב, ואז נהיה "פי יגיד תהלתך" גם בפירוש של "תהלתך"- שזו נהיית התהילה והתפילה, ועוד יותר, זה מה שמברכים את הקב"ה עצמו, הפירוש הפשוט של "תהלתך", שהקב"ה אומר שלכל יהודי יש לו את הכח לשבח ולומר תהילות לקב"ה ועד כמו שכתוב בסיום התהילים "כל הנשמה תהלל י"ה הללוי'ה", ואומרים על זה 'כל' הנשמה, שכל יהודי שיש לו נשמה בגופו, ובמילא הוא "חלק אלוקה ממעל ממש" כמו שהתורה מעידה עליו, על כל יהודי וכל היהודים, ובפרט כאשר יהודים מתכנסים ביחד;

ואז נהיה גם ש"כל הנשמה תהלל י'ה" ונהיה הללוי"ה על כל העולם כולו, שזהו הסיום של התהילות ותשבחות שבקרוב ממש בגאולה האמיתית והשלימה יהיה דוד מלכא משיחא, וממנו עצמו נשמע "נעים זמירות ישראל", כמו שמפורש בפסוק שהוא נקרא "נעים זמירות ישראל" היות שהוא אומר זמירות בשם ישראל כולם, ועד כדי כך, שכל יהודי שאומר תהילים, ואחרי זה מסיים ב"יהי רצון", מסיים בבקשה ואחרי זה אומר "ואמרו אמן" ומה היא הבקשה? –שאותם מזמורי תהילים שֶׁאָמַרְנוּ לפניך שאת זה אומר כל יהודי אפילו כיחיד, ואפילו בביתו, לא בבית הכנסת ולא בבית המדרש ואפילו לא בבית שעושים בו מעשים טובים, אלא בכל מקום שנמצא, הוא אומר "תהלתך" שזה התהילה של הקב"ה, והקב"ה אומר שהוא משתוקק שכל יהודי וכל היהודים ישבחו, ויאמרו לו את כל התהילות האלו, על אחת כמה וכמה תהילות ותשבחות בספר תהילים, וגם התחלת ספר תהילים שמתחיל עם "אשרי האיש", שעל כל יהודי אומרים עליו "אשרי", עם כל המשך הענינים שלאחרי זה, עד לסוף והסיום, וזה ימהר שבקרוב ממש שכל הנשמה תהלל י"ה הללוי"ה גם בגלוי, שישמעו זאת בדיבור מכל יהודי ומכל היהודים;

אף על פי שבינתיים מחכים לזה, אבל תיכף ומיד ממש, כאמור לעיל, "והוא" יפדה את ישראל מכל עוונותיו", שיהודים עוד לא עשו תשובה, או על כל פנים ישנם יהודים כאלה, שעדיין לא עשו תשובה, או שלא עשו תשובה כדרוש ובשלימות, אומרים שהסדר בזה הוא, שלכל לראש הקב"ה מוציא את היהודים מהגלות, ומיד אחרי זה "והוא" - הקב"ה עצמו יפדה את ישראל מכל עוונותיו, וזה כתוב דווקא בלשון של "עוון", שזה לא עניין של "שוגג", ולא ענין של "אונס" - על אחת כמה וכמה שלא, זה נקרא בשם "עוון", כי זה ענין של מזיד רח"ל ;

ואעפי"כ, באה לִפְנֵי זֶה הגאולה - "מכל צרותיו", מכל צרותיו - על אחת כמה וכמה גאולה מגלות זו, ואחרי זה נשארים העוונות עדיין בתקפם; ואז הוא - הקב"ה עצמו, יפדה את ישראל מכל עוונותיו איזה עוון שלא יהיה, ואיזה מעמד ומצב שלא יהיה, הקב"ה עצמו שהוא "מלא כל הארץ כבודו", "את השמים "ואת הארץ אני מלא", "ומניח כל עסקיו", בלשון אדמו"ר הזקן, ופונה אליו, ומוציא אותו מכל עוונותיו, ומתי הוא עושה זאת, לאחרי שהוא מוציא אותו בתוך כלל ישראל מכל צרותיו, מכל ענין שמיצר לו, ומיד אחרי זה נהיה ה"יפדה את ישראל מכל עוונותיו", וכמדובר כמה פעמים.

ויש לקשר זאת עם תענית עשרה בטבת, שזו היתה התענית ש"סמך מלך בבל אל ירושלים", ואז החל הענין של "באה העיר במצור." ושואלים מדוע "סמך" מלך בבל? היה צריך להיות כתוב שהוא שם מצור על ירושלים. ומדוע לשון הכתוב "סמך"?

וזהו הביאור והפירוש, כשיש אחד, או כמה ששואלים שאלה, היתכן!? שהנה הוא ראה יהודי שלא נשמר, ואיבד מצווה, ועבר על "אל תחמיצנה", או גרוע מזה, עשה ענין בשוגג, או יותר גרוע, עשה ענין אפילו במזיד, אומרים שזה הסדר שהקב"ה קבע, שמקודם הקב"ה מוציא את היהודים מהגלות, ורק אחרי זה "הוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו", מיד אחרי שיוציא אותם גם מעבירות שבמזיד, כי הבטיחה תורה, שבסוף גלותן, בטוח שישראל עושים תשובה ומיד הם נגאלים אבל יש תנאי בכמה ענינים של תשובה, שהם צריכים להיות ביחד עם "והחזיר את הגזלה אשר גזל", אם זו היתה גזלה כפשוטו של ממון, ואפילו רק שווה פרוטה, אף אל פי כן זה מעכב את ענין התשובה;

אבל זה לא מעכב בנוגע לזמן של "כלו כל הקיצים" ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, והדיוק בזה שרק תשובה לבד, זה כבר מספיק, ותשובה זה "בשעתא חדא וברגעא חדא", וכאמור, יש לקשר זה שלכן כתוב הלשון "סמך" מלך בבל אל ירושלים, ולא לשון "מצור" ח"ו, איך גוי יכול לעשות מצור על  ירושלים?! ועל יהודים בכלל, ובפרט על יהודי שעומד במעמד ומצב שהוא נמצא ב"ירושלים", שמצד הרצון האמיתי של כל יהודי פסק הדין הרמב"ם בנוגע לפועל לנישואין, הדין הוא, כמוזכר קודם  שהמקדש את האישה על מנת שהוא צדיק, לא שהוא בינוני; ובפרט עוד לפי הגירסה "צדיק גמור", אבל אם גם רק "צדיק", גם אז הדין כך, כמו שנפסק בשולחן ערוך, ורואים את הנקודה, שבכל הדורות שיוצאים מזה שהם דורות כשרים, בלי להסתכל על כמה ענינים ושאלות שיש על זה, ואם כן, מה הפלא שכרגע אמרנו בהפטרה שצריך לדעת ש"לא מחשבותיי מחשבותיכם!!"

וכל החשבונות והמחשבות שעושים בשביל הקב"ה, הקב"ה מעיד "לא מחשבותיי מחשבותיכם"!! במילא מובן גם ש"לא דרכי דרכיכם", שדרך הקב"ה היא דרך מישור, והוא מביא מיד, ומוציא כל יהודי וכל היהודים איך שהם נמצאים במעמדם ומצבם ביחד עם העוונות שלהם, על אחת כמה וכמה ביחד עם הענינים שבשוגג, על אחת כמה וכמה ענינים שבאונס, וכפי שפוסק הרמב"ם שכל יהודי הוא צדיק, וזה נוגע כפסק דין להלכה היות שפנימיות רצונו האמיתי הוא, שהוא רוצה לקיים את רצון הקב"ה ומצוותיו, ומה שזה לא כך, כי "יצרו אנסו", ו"אונס רחמנא פטרי' "!!

הקב"ה נקרא "רחמנא" אפילו לא בלשון הקודש, ונקרא "רחמנא" דווקא בלשון ארמית שהיא מקשרת ומחברת את לשון הקודש עם לשונות שבעים האומות, וזה גם כולל על אחת כמה וכמה את כל היהודים שמאיזה סיבה שתהיה, אינם יכולים לדבר בלשון הקודש מסיבה שאינה תלויה בהם, כי הוא קיבל חינוך כזה שלא באשמתו, אלא 'תינוק שנשבה לבין העכו"ם' וכמדובר כמה פעמים; גם אותו לוקחים, ומוציאים "מכל צרותיו", דווקא ע"י הקב"ה עצמו; ורק אחרי זה "יפדה את ישראל מכל עוונותיו".

ולכן גם כתוב הלשון "סמך", כי איך אפשר לומר שמלך בבל שם מצור על ירושלים, דבר כזה לא יכול להיות, ירושלים היא עירו של הקב"ה! בדיוק כמו שכל יהודי הוא ילד של הקב"ה, וכל יהודי הוא "בן יחיד" של הקב"ה, כידוע הפתגם בזה, ועל דרך שירושלים היא לא סתם עיר של הקב"ה, אלא ירושלים היא עיר הבירה של הקב"ה עצמו; ובפרט החלק בירושלים שנקרא "ציון", שזה החלק שנמצא במקדש ראשון, ומקדש שני, ו"מקדש אדני כוננו ידיך" תיכף ומיד ממש; זו עיר של הקב"ה עם כל הבתים שבה, וכן גם החומה שבה, ולא יתכן, כמוזכר קודם, שלא יתכן שמלך בבל ישים מצור על ירושלים, זה לא יתכן, הוא אפילו לא יכול להתקרב לחומת ירושלים.

אלא מה, בשעה שהקב"ה רוצה מאיזה סיבה שתהיה, שתהיה תשובה באופן שזדונות יתהפכו כזכיות, ולא סתם 'כ'זכויות ב-כ' הדמיון, אלא זכויות ממש, כמובא בספרים, שהלשון שאומרים 'כ'זכויות זה רק בהתחלת העבודה, ואחר כך נהיה זכיות, וזכיות ממש; וכך גם ע"י מעשינו ועבודתינו באריכות הגלות, שנמשך כל כך עד שאפילו הגמרא מעידה "עד מתי"?! ואין על זה שום טעם, והקב"ה עצמו אומר על זה ש"לבא לפומא לא גליא", כי ב"פומא" אין מקום לומר שיחזיקו יהודים בגלות ובפרט בגלות הזו, ובפרט לאחרי אריכות הגלות;

ובפרט כמדובר, לפי הפסקי דינים גם של רבנים בזמן הכי אחרון, ש"כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה", ועוד יותר כמו שמובא שכעת לא צריך להגיע לתשובה, כי כבר עשו תשובה, ולא נשארו שום שיריים של "עוונות", ואפילו אין שום ענינים של "שגגות" אפילו אין שום "רושם בעלמא", נשאר אך ורק הרושם של הזכויות ממש, הן זכויות כפשוטם, והן זכויות שבאות מכל המעשים ודיבורים ומחשבות שהיו שלא כרצוי, כולם נתהפכו כבר בדורות שלפני זה, ובעיקר על ידי הדור של "קדושי עליון". 

ואין לומר עליהם רח"ל שהם חטאו במשהו, שהקב"ה היה לו איתם חשבון, ולכן הקב"ה לקח אותם, רח"ל ביסורים הכי מבהילים שהיו בדור האחרון, "לא תקום פעמיים צרה"; אלא אדרבה, זה דבר שאנו לא מבינים למה עשה הקב"ה ככה, וכפי שאמרנו כרגע בהפטרה "לא מחשבותיי מחשבותיכם" אל תעשו חשבונות בשביל הקב"ה ואל תחשבו בשביל הקב"ה!! ולא דרכיכם דרכי!!

הקב"ה מגלה סוף כל סוף בפסקי דינים שלו, ומגלה בזמן הכי אחרון, כמוזכר קודם, שע"י מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות כבר סיימנו את כל הענינים וכל הבירורים וכל הצירופים, ומה שנמצאים עוד בגלות, זה לגמרי לא מובן!

עד שאפילו אנשי כנסת הגדולה דיברו על זה בתמיהה על אחת כמה וכמה שנמצאים בתמיהה בדור זה ובזמן זה; איפה יהודי נמצא נמצא בשנת ה' תשנ"א  שיהודים נתנו לה ראשי תיבות ה'יה ת'הא ש'נת נ'פלאות א'ראנו, דווקא באופן של "אראנו" שרואים זאת בעיני גשם, ובעיני בשר, עד שזה נראה ע"י כל העולם, שכל העולם רואה איך הקב"ה מלקט כל יהודי ואת כל היהודים, ומלקטם לאחד אחד, ומביאם כולם ביחד באופן של "קהל גדול ישובו הנה", בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, ו"הֵנַה", אומרים חז"ל שזה לשון שמחה, שמביאים אותם כולם במעמד ומצב של "קהל גדול", במילא הכוונה לאלו שנרמזים בראש המילה "ציבור" [=צדיקים] הם "בטל ברובו" ועד כדי כך שהם חלק מ- 'כ'זכיות וחלק מ"זכיות";

וכמדובר כמה פעמים בהנוגע לפסק דין התורה, צריך הרי שיהיה פסק דין של סנהדרין שלמעלה - בית דין שלמעלה ועל דרך זה בית דין שלמטה, ובבית דין שלמטה פוסקים את הדין "אחרי רבים להטות", במילא מובן  שמכיון שאומרים שבית הדין הוא בתוקף, יש בו את הסנהדרין - ע"א משתתפים ביחד עם נשיא שבסנהדרין, כולל גם את הנשיא הנצחי, שזה משה רבינו שהוא היה ראש ונשיא של כל הסנהדרין עד סוף כל הדורות, "משה אמת ותורתו אמת", והם פוסקים לפי פסקי הדינים של משה רבינו, וזה נהיה אצל כל רב וכל יהודי, שכל יהודי הרי קשור עם משה רבינו, וכמדובר כמה פעמים בארוכה בזה, שמה שמשה נקרא בשם "רעיא מהימנא", זה "רעיא מהימנא" עד סוף כל הדורות הוא היה הרועה הראשון, "ומשה היה רועה", עד שהוא גם "רועה אחרון", עד אחרית וסוף כל הדורות;

על אחת כמה וכמה של דורנו זה, שעבר כל כך הרבה נסיונות, וכל כך הרבה ענינים כמוזכר קודם, ועוד ועיקר, שהיה העניין המכונה בשם "שואה", ענין שהפסוק אומר עליו שהקב"ה "ינקום נקמת דם עבדיו השפוך"!!

זה היה היפך רצון הקב"ה, היפך חפצו של הקב"ה, ומה שענין זה היה בוודאי בידיעתו של הקב"ה, אבל היפך חפצו, וכמדובר כמה פעמים, ואדרבה, זה היה ענין של "לרגע קטן עזבתיך", זה היה ה"רגע קטן" כדי שיהיה דווקא "ברחמים גדולים אקבצך".

וזה גם ענין שקשור במיוחד עם עשירי בטבת, לזרז כל יהודי שישמור אפילו את הסייגים שבתורה, שזה בדוגמת החומה המקיפה את העיר, שזה עניינו של סייג בתורה עצמה; ולכן מובן גם הלשון "סמך" שיש לו גם את הפירוש שזה סומך, סומך הוי' לכל הנופלים, שאפילו אלו שהם "נופלים" בלשון הווה, אז 'סומך' הוי' לכל הנופלים! הקב"ה סומך כל אחד מהם, ועד כדי כך, שסוף כל סוף הם מגיעים לשמירת הסייגים שבתורה, שזה עניין "סמוך", ואז מתגלה שמה שהתחיל בעשירי בטבת הראשון ש"עשירי יהיה קודש", ואיך זה שעשירי בטבת יהיה "עשירי יהיה קודש" וביחד עם זה "סמך מלך בבל"!?

התורה מבארת ומסבירה שיידעו שעל ידי זה שהוא סמך, מקרבים וסומכים את הגאולה לתפילה, שמיד אחרי התפילה שהתפללנו הרגע, ותחזינה עינינו לשובך לציון ברחמים, תהיה מיד סמיכת תפילה זו לגאולה כפשוטה, גאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו; ואז גם "והיתה להוי' המלוכה" בכל שבעים האומות, על אחת כמה וכמה ב"מושל בכיפה", ועוד בפרט במלכות של חסד, והוא נהיה אז ש"מלך בבל" של מלכות של חסד ונהיה העניין שהוא גם סומך את ירושלים בתכלית ושלימות היראה, עד שזה בא בפועל במעשה אפילו בדיבור, אפילו במחשבה בתכלית השלימות; ומ"שפתינו" נהיה "נשלמה פרים" בפשטות, בבית המקדש "מקדש אדני כוננו ידיך", וזהו גם הדיוק הלשון דווקא "סמך" מלך בבל, מה שנבוכדנצר הרשע בא ושם מצור על ירושלים, מיד אומרים שהוא אך ורק "כגרזן", ביד זה שאומרים עליו בתפילה הקשורה עם התחלת יום כיפור, "כגרזן ביד החוצב בו", ברצותו עושה כך, וברצותו חוטב ועוקר את כל עניני הגלות ע"י אותו גרזן שמצד עצמו אין בו רוח חיים, הוא עושה אך ורק את רצון מי שאוחז בגרזן שזה עצמות ומהות עצמו - הקב"ה;

והקב"ה עושה, ככתוב בהפטרה, "עוד אקבץ עליו לנקבציו", ואפילו אלה שיודעים עליהם שכאשר הקב"ה עושה ש"תלוקטו לאחד אחד", ואליהם עדיין לא הגיעו, על זה מוסיפים  בסוף כל ההפטרה שבשעה שישנם "נקבציו", וישנו יהודי אחד ויחיד, שעדיין לא קיבצו אותו, אומר הקב"ה עצמו, ובזה מסיימים את ההפטרה, שזה מראה את עיקר הענין, "הכל הולך אחר החיתום", ש"עוד" אקבץ עליו לנקבציו, הקב"ה עצמו מוציא את היהודי האחרון מהגלות, ומוציא גם את כל ניצוצי הקדושה שנמצאים בבבל, בארץ "מושלת בכיפה" בחסד וברחמים, ובפרט עוד שזו מלכות של חסד, ולוקחים את כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, ובתי גמילות חסדים ומעשים טובים שנמצאים הרי בכל העולם כולו, ומביאים גם את האינם – יהודים שעזרו ליהודים בכל עניני יהדות ועוזרים גם עכשיו, וממשיכים לעזור והולך ומוסיף, כמו שהרמב"ם פוסק שאלו הם היעודים הגשמיים, שגם נמצאים בהפטרה הידועה של זכריה, שאומרים זאת גם ביום ראשון של חג הסוכות, וזה קשור עם גאולה העתידה לבוא תיכף ומיד ממש; שאז יהיה, שכל הממלכות שמסביב יעזרו, ויביאו את ישראל, מנחה קדושה במקום קדוש, על למקום קדוש של "מקדש אדני כוננו ידיך";

ועוד והוא העיקר, תיכף ומיד ממש, וכמוזכר לעיל, שדווקא מביאים את ניצוצי הקדושה של האינם – יהודים שעל ידי שבע מצוות דידהו [=שלהם] שכוללות גם, כפי שפוסקת הגמרא, את מצוות הצדקה, שצדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן בין האומות, ועכשיו הוא קיבצם מבין האומות, ואדרבה, ביתר שאת וביתר עז, והאומות שעוזרות לזה "והביאו את ישראל מנחה קדושה", כל יהודי וכל היהודים ותיכף ומיד ממש, לא עיכבן אפילו כהרף עין נוסף בגלות, והגיע הזמן שלוקחים גם, כאמור, את שבע מצוות דידהו של הלא-יהודים שעושים חסד ומקיימים שבע מצוות שמשפיעות גם על לא-יהודים אחרים, עד שנהיה "והיתה להוי' המלוכה", בכל שבעים אומות;

ואז רואים בגלוי שכל החשבונות שרצו לעשות מה היה הענין הזה, ומה היה הפירוש של הענין השני, וענין שלישי, אז הקב"ה עצמו פירש, שכל אלה שניספו רח"ל "לא תקום פעמיים צרה", ולא לומר, רח"ל, שיש עוד חשבון שמתחיל עכשיו, ולא יודעים מתי הוא יגמר!

צריך לדעת שחז"ל פסקו ש"כלו כל הקיצים", ואין עוד שום חשבונות! הקב"ה הבטיח! והבטיח באופן של "מסמך גאולה לתפילה", כמו שהתפללנו הרגע "ותחזינה עינינו", בשובך לציון ברחמים, וסמוך ממש לתפילה זו של "ותחזינה עינינו" בתור בקשה, נהיה מיד "ותחזינה עינינו" בתור סיפור דברים, שנספר ש"תחזינה" לשון עבר; "תחזינה" בלי ו' זה לשון עתיד, בשעה שאומרים ו-תחזינה עינינו, אז יש את זה בלשון עבר, שכבר עבר הרגע הראשון של גאולה האמיתית והשלמה,

ורואים בעינינו בעיני בשר ובעיניים גשמיות, בלי שום הפסק בינתיים, אבל נוסף לזה "הקיצו ורננו שוכני עפר", והם בתוכם, ובראשם באים, כל אלה שניספו בשנות השואה, ולא רח"ל מצד החשבון איתם!! הם היו קדושים וטהורים, והקב"ה אומר על זה "נקמת דם עבדיך"!! כל אחד מהם היה עבדו של הקב"ה!!  שעבד על פי דין אינו מציאות בפני עצמו, כל מציאות העבד היא מציאות האדון שלו, ואומרים מי הוא האדון שלו – מלך המלכי המלכים הקב"ה, הוא בכבודו ובעצמו!!

והוא מוציא כל עבד שלו, על אחת כמה וכמה אלה שהיו בשואה, על אחת כמה וכמה מי שאצלם היה קידוש השם ומסירות נפש בפשטות! כתוב בספרים פסק דין ברור, שכל אותם היהודים שרח"ל, "לא תקום פעמיים צרה", שאצלם הענין שקרה בזמן השואה, הם לכל לראש נכנסים בגדר של דם 'עבדיך' השפוך, והקב"ה נוקם נקמתם, באופן של דרכי חסד ודרכי שלום, וזה לא מזיק לאף יהודי לא מזיק אפילו לאף אינו יהודי, מאילו שסייעו, וממשיכים ומסייעים לכל ישראל בכל עניני יהדות כמדובר כמה פעמים;

והולכים תיכף ומיד קהל גדול, כל יהודי וכל היהודים, ולוקחים גם את ה"ערב רב עלה עמם", על דרך שהיה אצל משה רבינו כשהוא יצא ממצרים, אז בטוח, ובפרט שהערב רב מכונים בשם "עמך" [=של משה רבינו], ואעפ"י שקודם המילה "עמך" הראתה על הנהגה בלתי רצויה, אבל בגלל שהקב"ה מייחד אותם ואומר שהם "עמך" של משה רבינו, אז בטח ובטח שביחד עם משה רבינו, עולה דור המדבר, ובפרט שהם היו בגלוי "דור דעה", על דרך זה גם, נהיה ע"י מעשינו ועבודתינו של כל יהודי, וכל היהודים בדורות שאחרי זה, הם נהיו "עמך" של משה רבינו, שהוא גם גואל אחרון ביחד עם "דוד מלכא משיחא", וכמבואר בספרים הפירוש בזה, שיש אומרים שהפירוש בזה הוא, שבנשמת משיח צדקנו יש גם את הנשמה של משה רבינו, ולכן אומרים שמשה רבינו הוא גם גואל אחרון.

ועוד והוא העיקר, שבאה, כאמור קודם, סמיכת גאולה לתפילה, שכבר התפללנו על הענין, והתפללנו בתחינה ובקשה, ש"ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", עם אות ו' בתחילתו שעושה מזה לשון עבר, ונהיה העבר ברגע שלפני סיום ההתכנסות זו, אפילו קודם ההמשך בזה, נהיה מיד "ותחזינה" בזמן עבר, ונהיה מיד "בשובך לציון ברחמים", ו"אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך", באופן של התיישבות, ודווקא "את פניך" שהכוונה לבית המקדש שאז, בזמן העליה לרגל היה "יראה כל זכורך את 'פני' הוי' אלוקיך", וזה היה בבית המקדש הראשון, ועל דרך זה בבית המקדש השני, ועל דרך זה תיכף ומיד ממש ב"מקדש אדני כוננו ידיך", ועוד והוא העיקר, תיכף ומיד ממש!!

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...