האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

מסכת סוטה ליום ד' סיון: דף מ"ח

מסכת סוטה

אתר הגאולה 18 צפיות 0

מסכת סוטה ליום ד' סיון: דף מ"ח

ואנן קא יהבינן לכהנים (וכיון דאינן נותנין כתקנן - אין יכולין לומר 'וגם נתתיו ללוי... ככל מצותך'). ולודי אשאר מעשרות? אמר ריש לקיש: כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון - שוב אין מתודה על שאר מעשרות. מאי טעמא? אמר אביי: הואיל ופתח בו הכתוב תחילה ('ונתת ללוי' - זה מעשר ראשון; 'לגר' - זה מעשר עני; 'בשעריך' - זה מעשר שני, דכתיב 'לא תוכל לאכול בשעריך' (דברים יב)) - מכלל דאפרושי הוו מפרשי. והא תניא: אף הוא (יוחנן כהן גדול) ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי, לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין, אמר להם: בני! בואו ואומר לכם: כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה - כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה (ב'אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג,א) ילפינן לה) (וכשאתם לוקחין מעם הארץ והם לא הפרישו אלא תרומה - עודנו טבל למעשרות, ואתם נענשים מיתה). עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ - מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני (מפריש כל המעשרות ממנה להוציא מידי טבל); (ואחר כך מפריש מתוך) מעשר ראשון - מפריש ממנה תרומת מעשר (מה שעל הלוי להפריש), ונותנה לכהן (משום דאית ביה עון מיתה - אחמור עלייהו שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני); ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים. מעשר ראשון ומעשר עני - המוציא מחבירו עליו הראיה (ואומר 'המוציא מחבירו עליו הראיה' – גזירה: דלמא כי משהי ליה גביה אכיל ליה, אבל מעשר ראשון ומעשר עני - מותרים לזרים ואין בהן אלא גזל כהן, הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה). (אלמא אפרושי נמי לא הוו מפרשי, ואת אמרת 'לפי שאין נותנין אותו כתקנן' - הא אפרושי מפרשי ליה?) תרתי תקן: ביטל וידוי דחבירים וגזר על דמאי של עמי הארץ (לעולם העברת הודאות מעשר - משום שאינם נותנין אותו ללוים הוא, והא דתניא 'לפי ששלח כו' - לאו אביטל את הוידוי קאי, אלא אגזר על הדמאי קאי, ותרתי תקנות תקן: ביטל וידוי של חברים אע"פ שמפרישין אותו, לפי שאין נותנין אותו כתקונו, וגזר על הדמאי על לוקח מעם הארץ לפי ששלח כו'). ואף הוא ביטל את המעוררים: מאי 'מעוררים'? אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים (תהלים מד,כד) עורה למה תישן ה' [הקיצה אל תזנח לנצח] - אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר (תהלים קכא,ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל? אלא בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה'. ואת הנוקפים: מאי 'נוקפים'? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין (כשהיו רוצין להפילו לארץ לשוחטו) לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו (ואינו רואה ואינו מתחזק כל כך על רגליו; ו'נוקפין' - לשון ונקף סבכי היער (ישעיה י)). אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא. במתניתא תנא: שהיו חובטין אותו במקלות (להפילו לארץ; ו'נוקפין' - לשון חבטה ומכה, כדאמרינן: 'אין אדם מנקף אפילו אצבעו'; דם ניקוף מרצה כדם עולה (חולין ז,ב)) כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים. אמר להם: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח? 'נבילות'? הא שחיט להו? אלא טריפות - שמא ניקב קרום של מוח; עמד והתקין להם טבעות בקרקע (להכניס צואר בהמה לתוכו): עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים: בחולו של מועד: כל ימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי: כדאמרן (שתיקן שיהו כל הלוקחין מפרישין, ולא היה אדם צריך לישאל לחבירו חבר שלקח מעם הארץ הפרשת דמאי). משנה: משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות שנאמר (ישעיהו כד,ט) בשיר לא ישתו יין וגו' [ימר שכר לשתיו]. (ובגמרא מפרש מנא לן דמשבטלה סנהדרין הוא). משמתו נביאים הראשונים (בגמרא מפרש) - בטלו אורים ותומים. משחרב בהמ"ק - בטל השמיר ונופת צופים (מפרש בגמרא), ופסקו אנשי אמנה מישראל (בוטחים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב, ואין דואגין לחסרון) שנאמר (תהלים יב,ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו' [כי פסו אמונים מבני אדם]; רשב"ג אומר: העיד רבי יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות; רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות; רבי שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה נטלה את <הטעם ואת> הריח המעשרות נטלו את שומן הדגן; וחכמים אומרים: הזנות והכשפים כילו את הכל. גמרא: וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דאמר קרא (איכה ה,יד) זקנים משער שבתו - בחורים מנגינתם. אמר רב: אודנא דשמעא זמרא – תעקר. אמר רבא: זמרא בביתא - חורבא בסיפא שנאמר (צפניה ב,יד) [ורבצו בתוכה עדרים כל חיתו גוי גם קאת גם קפד בכפתריה ילינו] קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה; מאי 'כי ארזה ערה'? אמר רבי יצחק: (הכי קאמר: וכי) בית המסובך בארזים - עיר הוא (שלא יהא נוח ליחרב)? אלא: אפילו בית המסובך בארזים מתרועע (לשון 'ערה' כמו 'ערו ערו' (תהלים קלז)). אמר רב אשי: שמע מינה: כי מתחיל חורבא - בסיפא מתחיל (מאיסקופת הבית ופתחיו מתחיל), שנאמר 'חרב בסף'; ואיבעית אימא מהכא: (ישעיהו כד,יב) [נשאר בעיר שמה] ושאיה יוכת שער ('ושאיה' - לשון בית השאה מאין יושב, ומתוך כך שעירים מרקדים שם ומנגחין וכותתין את שעריו). אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא. אמר רב הונא: זמרא דנגדי (מושכי ספינות בחבל – שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם) ודבקרי (שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם) שרי, דגרדאי אסיר (אינו אלא לשחוק). רב הונא בטיל זמרא (גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות); קם מאה אווזי בזוזא, ומאה סאה חיטי בזוזא, ולא איבעי (ולא היו רוצים לקנותם בכך). אתא רב חסדא זלזיל ביה (ולא הקפיד למחות בידם), איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח. אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי – פריצותא; זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת (לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו, ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים, וקול באשה ערוה, כדכתיב 'השמיעני את קולך' (שיר ב), ומבעיר את יצרו כאש בנעורת; אבל זמרי גברי ועניין נשי - קצת פריצות יש, דקול באשה ערוה, אבל אינו מבעיר יצרו כל כך, שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים). למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא (אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם - נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת). אמר רבי יוחנן: כל השותה בארבעה מיני זמר - מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר (ישעיהו ה,יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם (פסוק יב) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו; מה כתיב אחריו: (פסוק יג) לכן גלה עמי מבלי דעת [וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא] - שגורמין גלות לעולם 'וכבודו מתי רעב' - שמביאין רעב לעולם; 'והמונו צחה צמא' (צמא (שמות יז) מתרגם צחותא) - שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה. (ישעיהו ה,טו) וישח אדם וישפל איש [ועיני גבוהים תשפלנה] - שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה; ואין איש אלא הקדוש ב"ה, שנאמר (שמות טז,ג) ה' איש מלחמה [ה' שמו] 'ועיני גבוהים תשפלנה' - שגורמין שפלות של ישראל; ומה כתיב אחריו (לאחר שהביאו חמש פורעניות הללו לעולם)? (פסוק יד) 'לכן (סוטה מח,ב) הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה (סופן נופלין בגיהנם) לבלי חק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה'. משמתו נביאים הראשונים: מאן 'נביאים הראשונים'? אמר רב הונא זה דוד ושמואל ושלמה; רב נחמן אמר: בימי דוד זימנין סליק וזימנין לא סליק (פעמים עולים בידם שנענים ופעמים שלא עלה בידם) שהרי (כשברח דוד מפני אבשלום, יצא מירושלים) שאל צדוק (באורים ותומים) ועלתה לו (שהשיבוהו), שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר (שמואל ב טו,כד) [והנה גם צדוק וכל הלוים אתו נשאים את ארון ברית האלקים ויצקו את ארון האלקים] ויעל אביתר [עד תם כל העם לעבור מן העיר] (שנסתלק מן הכהונה מפני שלא נענה באורים ותומים; והכי תניא בסדר עולם גבי ארון: ובברחו מפני אבשלום - יצא עמו עד שעלה במעלה הזיתים, ונשאל באורים ותומים, ונסתלק אביתר מן הכהונה גדולה - נכנס צדוק תחתיו כדכתיב (שמואל ב טו) ויאמר המלך לצדוק השב את הארון וגו'). מתיב רבה בר שמואל (דברי הימים ב כו,ה) ויהי לדרוש אלהים כל ימי זכריה (והוא בנו של יהוידע שהיה בימי יואש) המבין בראות אלהים [ובימי דרשו את ה' הצליחו האלקים] - מאי לאו באורים ותומים? לא, בנביאים. ת"ש: משחרב בהמ"ק ראשון - בטלו ערי מגרש (ערי לוים שהטעינן הכתוב מגרשות), ופסקו אורים ותומים, ופסק מלך מבית דוד; ואם לחשך [ילחוש לך, יאמר לך] אדם לומר (עזרא ב,סג) 'ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים' (אלמא הוו אורים בבית שני) - [אמור לו] (לא שהיו אורים ותומים אלא) כאדם שאומר לחבירו 'עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד' (אלמא כל ימי המקדש ראשון הוו). אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן 'נביאים הראשונים'? לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי, דאחרונים נינהו, דת"ר [גירסת רש"י: דתניא. חגי זכריה ומלאכי נקראו אחרונים]: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול: שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: 'יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך' - נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו: 'הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא'; ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן 'יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך' - נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו 'הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל'; ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון (רבן שמעון שהיה נשיא) וישמעאל (ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהרגתם מלכות יון) לחרבא ( שעתידין ליהרג בחרב), וחברוהי לקטלא (לשאר מיתות, כגון רבי עקיבא שסרקו בשרו במסריקות פיפיות של ברזל, כדאמר בברכות (סא,ב), ורבי חנניה בן תרדיון שנשרף, ורבי יהודה בן בבא בלונביאות של ברזל כדאמר בסנהדרין (יד,א)), ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא. ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר 'הי חסיד הי עניו', אלא שנטרפה שעה שאין מספידין על הרוגי מלכות (מאימת המלך לפיכך מיחו בידם). משחרב בהמ"ק בטל השמיר כו': ת"ר: שמיר שבו בנה שלמה את בהמ"ק, שנאמר (מלכים א ו,ז) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה [ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו] - הדברים ככתבן (כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל), דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר (מלכים א ז,ט) כל אלה אבנים יקרות וגו' [כמדות גזית] מגוררות במגרה [מבית ומחוץ וממסד עד הטפחות ומחוץ עד החצר הגדולה] - אם כן מה ת"ל 'לא נשמע בבית בהבנותו'? שהיה מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים. אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו. ורבי נחמיה - שמיר (דאמרינן במסכת גיטין (סח,א) שהביאו שמיר ע"י אשמדאי מלכא דשדאי) למאי אתא? מיבעי ליה לכדתניא: אבנים הללו (שבאפוד וחשן) - אין כותבין אותן בדיו משום שנאמר (שמות כח,יא) [מעשה חרש אבן] פתוחי חותם [תפתח את שתי האבנים על שמת בני ישראל מסבת משבצות זהב תעשה אתם] ('פתוחי חותם' - חקק משמע), ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר (שמות לט,יג) [והטור הרביעי: תרשיש שהם וישפה, מוסבת משבצת זהב] במלואותם (שיהיו שלמות שלא יחסרו מהם כלום); אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ (על פני הדיו כחריץ האות), והן נבקעות מאליהן - כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום. ת"ר: שמיר זה - ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו? כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני של אבר (גובתא מש"א בלע"ז) מליאה סובי שעורין. אמר רבי אמי: משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה תניא נמי הכי משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא (מין משי הוא), וזכוכית לבנה, ורכב ברזל; וי"א אף יין קרוש הבא משניר הדומה כעיגולי דבילה. ונופת צופים: מאי 'נופת צופים'? אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה (מרוב שומנה מדבקת בדופני נפה, ודומים לעיסה חיה שנילושה ביין כו'; 'נופת' - דבק הנפה; 'צופים' - שצפה), ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן; ולוי: אמר שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו (שהיתה בר?כה מצויה בעיסה, וכשמדבקין ככרות בדופני התנור - אחת בדופן זה ואחת בדופן זה שכנגדו, והן תפוחות (אצפליי"ר בלע"ז) - עד שמגעת פני זו לזו, כצוף זה שגדל ומתפשט והולך ותולה באויר - כן אלו צפות ותפוחות באויר); ורבי יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מן הציפיא ('מן הצופים': ההרים הגבוהים שמשם צופה למרחוק). מאי משמע (מהיכא ילפת שדבש בא מן ההרים)? כדמתרגם רב ששת (גירסת רש"י: כדמתרגם רב יוסף): (כאשר תעשינה הדבורים): כמא דנתזן [כמו שמתפזרים] דבריאתה [הדבורים] ושייטן ברומי עלמא [ועפים ברומו של עולם] ומתיין דובשא מעישבי טורא [ומביאים דבש מעשבי ההר]. תנן התם: כל הנצוק (המערה מכלי טהור לכלי טמא -) טהור (אין הקילוח מצרפן להיות חיבור לטמא את מה שבתוך הכלי שהוא מערה ממנו), חוץ מדבש זיפים (שהוא עב מאד, והרי הוא כמחובר: שכשהקילוח פוסק - הוא הולך מלמטה למעלה; והכי אמרינן ב'מדות') והצפיחים (הצפחת: ברשק"א בלע"ז, שהן עבות ונכנסת השעוה עם הדבש). מאי 'זיפים'? אמר רבי יוחנן: דבש שמזייפין בו (מתוך שהוא טוב ועב - מערבין בו מים ויין, ואין נכרות בו); וריש לקיש אמר: על שם מקומו כדכתיב (יהושע טו,כד) זיף וטלם ובעלות. כיוצא בדבר אתה אומר: (תהלים נד,ב) בבא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד וגו' [מסתתר עמנו]. מאי 'זיפים'? אמר רבי יוחנן: בני אדם המזייפין דבריהם (שקרנים והולכי רכיל); ורבי אלעזר אומר: על שם מקומן, כדכתיב (יהושע טו,כד) זיף וטלם ובעלות. ופסקו אנשי אמנה: אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה (לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים), דתניא: רבי אליעזר הגדול אומר: 'כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר 'מה אוכל למחר'? - אינו אלא מקטני אמנה'; והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (זכריה ד,י) כי מי בז ליום קטנות [ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרבבל - שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ] מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא (שאין מקבלין שכר שלם; והכי משמע: כי מי בז ליום הבא את הצדיקים)? קטנות (קטנות אמנה) שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה. רבא אמר: אלו קטני בני רשעי ישראל (גירסת רש"י:קטני רשעי בני ישראל: שמתו כשהן קטנים),

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...