האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

מסכת סוטה ליום א' סיון: דף מ"ה

מסכת סוטה

אתר הגאולה 16 צפיות 0

מסכת סוטה ליום א' סיון: דף מ"ה

  

(סוטה מה,א)

וי"ו לא משמע ליה (מאי קאמר רחמנא? המיוחדין שבשופטיך).

אלא מעתה (דברים כא,ב: ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל) 'ויצאו' שנים 'ומדדו' שנים - לרבי יהודה - הרי כאן תשעה, לרבי שמעון הרי כאן שבעה!?

ההוא מיבעי ליה לכדתניא: 'ויצאו' - הן ולא שלוחיהן; 'ומדדו' - שאפילו נמצא בעליל לעיר (במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו) היו מודדין, שמצוה לעסוק במדידה.

מתניתין (דלא קתני מלך וכהן גדול) - דלא כרבי אליעזר בן יעקב, דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'זקניך' - זו סנהדרין, 'שופטיך' - זה מלך וכהן גדול: מלך דכתיב (משלי כט,ד) מלך במשפט יעמיד ארץ [ואיש תרומות יהרסנה]; כהן גדול דכתיב (דברים יז,ט) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה וגו' [בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט].

איבעיא להו: רבי אליעזר בן יעקב - במלך וכהן גדול הוא דפליג, אבל בסנהדרי - אי כרבי יהודה (חמשה) אי כרבי שמעון (שלשה) סבירא ליה (ולא בעי כולה סנהדרין)? או דלמא בסנהדרי נמי פליג: עד דאיכא כולה סנהדרי?

אמר רב יוסף: תא שמע: מצאן זקן ממרא (לב"ד הגדול; שאינו נעשה ממרא אלא בב"ד של שבעים ואחד, כדיליף בפרק קמא דסנהדרין) אבי פגי (כל שהוא בתוך היקף החיצון של ירושלים קרוי 'בי פאגי' ולי נראה שהוא לשון חבישה, כמו שקורין ציגל"א של עיר, כמו 'חמור ובית פאגי (בבא מציעא ט,א) בשטדידור"א - בית ראש של אפסר קורין כן) והמרה עליהן(כלומר על מה ששאל מהם שם, ואמרו לו ההלכה - הלך לעירו והורה לעשות כדרך שהיה מורה בתחילה, דהוה ליה ממרא על פיהם); יכול תהא המראתו המראה? תלמוד לומר (דברים יז,ח) [כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך] וקמת ועלית אל המקום [אשר יבחר ה' אלקיך בו] - מלמד שהמקום גורם ('המקום' המיוחד למשפט, והוא לשכת הגזית).

דנפוק (מינייהו לבי פאגי) כמה (דאיצטריך לאשמועינן דפטור משום טעמא דחוץ לב"ד)? אילימא דנפוק מקצתן - דלמא הנך דאיכא גואי כוותיה סבירא להו (ומהיכא תיתי לן חיובא דאיצטריך קרא למיפטריה)? אלא פשיטא דנפוק כולהו!

ולמאי [יצאו מלשכת הגזית]? אי לדבר הרשות - מי מצו נפקי? והכתיב (שיר השירים ז,ג) שררך אגן הסהר ('שררך' זה סנהדרין, שיושבת בטיבורה של א"י; ' אגן הסהר' שעשויין כחצי לבנה עגולה בשורת ישיבתן, כדי שיהו כולן רואין זה את זה) אל יחסר המזג ('המזג' - כשיעור מזג: שני חלקים מים ואחד יין; ואף כאן צריך שישתייר שליש) [בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים] - שאם נצרך אחד מהם לצאת אם יש שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה – יוצא, ואם לאו אינו יוצא!? אלא פשיטא - לדבר מצוה; למאי? לאו למדידת עגלה, ורבי אליעזר בן יעקב היא?

א"ל אביי: לא! דלמא להוסיף על העיר (על ירושלים) ועל העזרות, כדתנן: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד.

תניא כוותיה דרב יוסף (דאמר רבי אליעזר בן יעקב כולהו סנהדרי בעי): מצאן אבית פגי והמרה עליהן כגון שיצאו למדידת עגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות - יכול תהא המראתו המראה? ת"ל 'וקמת ועלית' מלמד שהמקום גורם.

נמצא טמון בגל או תלוי באילן [או צף על פני המים - לא היו עורפין, שנאמר 'באדמה' - ולא טמון בגל; 'נופל' - ולא תלוי באילן; 'בשדה' - ולא צף על פני המים]:

לימא מתניתין (דיליף פרט לטמון) רבי יהודה היא, ולא רבנן, דתניא: (דברים כד,יט) [כי תקצר קצירך בשדך] ושכחת עומר בשדה [לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך] פרט לטמון - דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים: 'בשדה' - לרבות את הטמון (לרבי יהודה משמע 'בשדה' - על פני השדה, ולרבנן משמע 'בתוך השדה').

אמר רב: אפילו תימא רבנן: (מענייניה דקרא צריכין למידרשיה) הכא מענייניה דקרא התם מענייניה דקרא, (והכא מענייניה דקרא תדרוש ליה ) דכתיב (גבי חלל) (דברים כא,א) כי ימצא חלל [באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה, לא נודע מי הכהו] ('כי ימצא חלל' - כל) היכא דמשתכח (ואפילו טמון; הלכך על כרחך כי אתא) 'באדמה' - פרט לטמון (למעוטי טמון בא, דתדרוש ביה 'על פני האדמה', דאי לרבויי לא איצטריך); והתם מענייניה דקרא, דכתיב (דברים כד,יט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר [בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך] - שכחה דומיא דקציר: מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי (והוה ממעט טמון ממשמעותא אי לאו דהדר רבייה:) - כתב רחמנא 'בשדה' לרבות את הטמון.

לרבי יהודה נמי תיפוק ליה משכחה דומיא דקציר?

אין הכי נמי; ואלא 'בשדה' למה לי? מיבעי ליה לרבות שכחת קמה (שאם שכח זוית אחת לקצור - קאי עלה ב'לא תשוב לקחתו', והכי משמע: 'ושכחת עומר' או 'ושכחת בשדה').

ורבנן - שכחת קמה מנא להו?

נפקא להו מ'כי תקצור קצירך בשדך' (מ'בשדך ושכחת' - קרי ביה ששכח את קצת שדהו).

ורבי יהודה?

מיבעי ליה לכדרבי אבהו אמר רבי אלעזר, דאמר רבי אבהו אמר ר"א: פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו (שנשבה הרוח והרימה את העומרין מן הארץ, והציפתן לתוך שדה חבירו, ושכחן, כסבור שאינן שלו - נפקא מ'בשדך' - ולא בשדה חבירך, דלא הוו שכחה).

ורבנן?

מ'בשדה' - 'בשדך' (מיעוטא ד'שדה חבירו' נפקא להו מדהוה ליה למכתב 'כי תקצור קצירך בשדה ושכחת', וכתיב 'בשדך').

ורבי יהודה?

'בשדה' - 'בשדך' לא משמע ליה.

בעי רבי ירמיה: צפו עומרין לתוך שדהו (שהיו מוטלים על גבי אבן או עמוד או זו על זו) מהו? אויר שדה כשדה דמי או לאו כשדה דמי?

א"ל רב כהנא לרב פפי, ואמרי לה רב כהנא לרב זביד: תפשוט ליה מדרבי אבהו א"ר אלעזר, דאמר 'פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו' (וקא סלקא דעתך 'צפו' – ממש: על גבי אבן או על גבי עמוד): ד'חבירו' – אין, לתוך שדהו – לא!

וליטעמיך: 'לתוך שדה חבירו צפו' (על גבי אבן הוא דמעיט) – אין, (אבל) מונחין לא (מיעט)? והא בעינן 'בשדך' וליכא!? אלא (הא דקאמר צפו לאו דוקא צפו על שום דבר קאמר דאפי' מונחים על גבי קרקע נמי קאמר אינו שכחה) 'לתוך שדה חבירו' - ואפילו מונחין, והאי דקאמר 'צפו' - דלא משכחת לה (עומרין לתוך שדה חבירו) אלא בצפו (שהרוח מצפתן על הארץ ומביאתן לשם).

תא שמע: 'עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר (ס"ד השתא דאורחא דמילתא נקט ולאו דוקא) והניחו על גבי חבירו, ושכחו - התחתון שכחה והעליון אינו שכחה. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: שניהם אינן שכחה: התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף.' עד כאן לא פליגי אלא בתחתון, אבל בעליון - דברי הכל לא הואי שכחה!

שאני התם: כיון דאחזיק ביה זכה ביה (ותו לא הוי שכחה, דבעינן 'שכוח מעיקרו' כדאמר בבא מציעא בפרק קמא (יא,א)).

אי הכי מאי איריא 'על גבי חבירו'? אפילו בשדה נמי!

אין הכי נמי, והאי דקתני 'על גבי חבירו' - משום תחתון.

והא – 'מפני שהוא צף' קאמר [ולא 'משום שכבר זכה בו', ועוד: הרי כעת הוא 'מונח על גבי חבירו' ואינו צף]?

אימא 'מפני שהוא כצף' (שהוא פטור על שהחזיק בו כאילו היה עודנו צף מעל הקרקע ומונח בידו).

אמר אביי (יום אחד היה דעתו צלולה, אמר): 'הריני (כאן בפומבדיתא) כבן עזאי בשוקי טבריא (מוכן להשיב דבר לשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי שהיה חריף ודורש בשוקי טבריא).

אמר ליה ההוא מדרבנן לאביי: שני חללים זה על גבי זה (והאחד משוך להלן מחבירו מעט, ואם תמדוד מזה יקרב לעיר אחת ואם תמדוד מחבירו יקרב לעיר אחרת) - מהיכן הוא מודד? מין במינו הוי טמון, ומין במינו לא הוי צף, ומעליון מודד? או דלמא מין במינו הוי צף, ומין במינו לא הוי טמון, ומתחתון מודד? או דלמא מין במינו הוי טמון ומין במינו הוי צף, ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד (והוא הדין דמיבעיא ליה נמי 'או דלמא מין במינו לא הוי טמון, מין במינו לא הוי צף' ומשניהם מודד*, אלא שהוא בכלל אלו)?

[*אם מודד משניהם, ואם יש הפרש בתוצאה: למת זה עיר א' ולמת אחר עיר ב' - שני הערים יביאו, כל עיר על המת הקרוב לו.]

אמר ליה:

(סוטה מה,ב)

תניתוה (לחדא מינייהו: דפלוגתא היא בטמון, אבל 'צף' - לא פשט לה מינה, דהא אוקימנא טעמא דעליון משום דאחזיק ביה הוא, ו'צף' לא ידעינן מאי הוי עלה): 'עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, והניחו על גבי חבירו ושכחו - התחתון שכחה והעליון אינו שכחה; רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: שניהן אינן שכחה: התחתון מפני שהוא טמון והעליון מפני שהוא צף' [וכן לענין שני מתים, אין מקיימים דין עגלה ערופה לדברי רבי שמעון, ולדברי תנא קמא ימדדו מן התחתון].

סברוה (רבנן דבי מדרשא דבעו למיפשט מינה דפלוגתא בטמון, דמין במינו הוא) דהני תנאי (אפילו תנא קמא, דאמר 'תחתון שכחה') כרבי יהודה סבירא להו, דאמר 'בשדה' - פרט לטמון (וטעמא [טעם המחלוקת] משום [הסברה] דמין במינו לא הוי טמון): מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמר סבר 'מין במינו הוי טמון' ומר סבר 'לא הוי טמון'!

לא! אי כרבי יהודה סבירא להו [פרט לטמון], דכולי עלמא מין במינו הוי טמון, והכא בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קמיפלגי: דרבנן כרבנן [שהתחתון שכחה, אף על פי שהוא טמון, שלשיטתם יש שכחה בטמון בשדה], ורבי שמעון בן יהודה כרבי יהודה [שהואיל והתחתון טמון - אינו שכחה שהרי לשיטתם אין שכחה בטמון בשדה, וכן ימדדו דוקא מהמת העליון]!

אי הכי - מאי איריא 'על גבי חבירו'? אפילו בעפר ובצרור נמי!

אין הכי נמי, ולהודיעך כחו דרבי יהודה, דאמר אפילו מין במינו הוי טמון.

תנו רבנן: (דברים כא,א: כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה, לא נודע מי הכהו) 'חלל' - ולא חנוק (חלל' לא מקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב), 'חלל' - ולא מפרפר, 'באדמה' - ולא טמון בגל, 'נופל' - ולא תלוי באילן, 'בשדה' - ולא צף על פני המים; רבי אלעזר אומר: בכולן (ואפילו מפרפר צף וטמון ותלוי), אם היה חלל – עורפין.

תניא: אמר רבי יוסי בר יהודה: אמרו לו לר"א: אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה (דלא הוי צף, ולא טמון, ולא תלוי) - (ואפילו הכי) שאין עורפין (ד'חלל' קבעי, אלמא קרא - כדכתיב בעית:) אלמא חלל ולא חנוק, הכא נמי 'באדמה' ולא טמון בגל, 'נופל' - ולא תלוי באילן, 'בשדה' - ולא צף על גבי מים.

ור"א?

חלל יתירא כתיב ('הקרובים אל החלל' ועוד 'חלל'ים טובא (פסוקים ב ו-ג), למדרש 'חלל' דוקא ולא חנוק).

נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים כו' [או לעיר שאין בה בית דין - לא היו עורפין]:

דכתיב 'כי ימצא' - פרט למצוי (תדיר, כגון ספר, או עיר שרובה עובדי כוכבים).

או לעיר שאין בה ב"ד:

דבעינא 'זקני העיר' וליכא.

אין מודדין אלא לעיר כו' [שיש בה בית דין]':

פשיטא: כיון דתנא 'לעיר שאין בה ב"ד' אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין!?

הא קא משמע לן, כדתניא: מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד - שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין (והכי קאמר 'נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד - אין מודדין לה, אלא לעיר שיש בה ב"ד מודדין; איזו היא 'עיר שיש בה ב"ד'? קרובה לו; ואי לא הדר תניא - הוה אמינא אין מודדין כלל)? ת"ל (דברים כא,ג) [והיה העיר הקרבה אל החלל] ולקחו זקני העיר ההיא [עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל] מכל מקום (דהאי 'העיר' - קרא יתירא הוא, דמצי למכתב 'והיתה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקניה עגלת בקר').

משנה:

נמצא מכוון (מצומצם) בין שתי עיירות (שאין זו קרובה לו מזו אפילו כמלא חוט) - שתיהן מביאות שתי עגלות - דברי רבי אליעזר.

ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה (מפרש טעמא בגמרא).

נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר - מוליכין הראש אצל הגוף (בגמרא מפרש למאי הלכתא מוליכין) - דברי רבי אליעזר.

רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש.

מאין היו מודדין?

רבי אליעזר אומר: מטיבורו.

רבי עקיבא אומר: מחוטמו.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל: מצוארו.

גמרא:

מאי טעמא דרבי אליעזר?

קסבר אפשר לצמצם (אפשר לכוין המדה, ואמת מדדו, שאין זו קרובה לו מזו כלל, והוו להו שתיהן קרובות), ו'קרובה' (וקסבר נמי 'קרובה' דכתיב בקרא) - ואפילו קרובות (במשמע, כמו 'ובהמה רבה' (יונה ד).

דאי סלקא דעתך אי אפשר לצמצם - אין כאן קרובה אלא אחת, ואנן הוא דלא ידעינן הי מינייהו, והוה ליה למימר יביאו עגלה בשותפות וי?תנו?: 'אם שלנו קרובה חלקכם יהא קנוי לנו, ואם עירכם קרובה - חלקנו יהא קנוי לכם').

ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה:

דאמר קרא (דברים כא,א) [כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה, לא נודע מי הכהו] 'לרשתה', וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים.

נמצא ראשו במקום כו' [אחד וגופו במקום אחר - מוליכין הראש אצל הגוף (בגמרא מפרש למאי הלכתא מוליכין) - דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש. מאין היו מודדין? רבי אליעזר אומר: מטיבורו. רבי עקיבא אומר: מחוטמו. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל: מצוארו.]:

במאי קמפלגי? אילימא לענין מדידה קמיפלגי (קאמר 'יביאו הראש אצל הגוף', דממקום שנמצא הגוף שם צריך למדוד, ויביאו הראש לכאן), הא מדקתני סיפא 'מאין היו מודדין' - מכלל דרישא לא במדידה עסקינן.

אמר רבי יצחק: במת מצוה קנה מקומו קמיפלגי, והכי קאמר: לקוברו קנה מקומו (לקוברו שם, דזה אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בפרק מרובה (בבא קמא פא,א)); והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר - מוליכין הראש אצל הגוף - דברי רבי אליעזר; רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש.

במאי קמיפלגי?

מר סבר: גופיה בדוכתיה נפיל, רישא דנאדי ונפיל, ומר סבר: רישא היכא דנפיל נפיל, גופא הוא דרהיט אזיל.

מאין היו מודדין:

במאי קמיפלגי?

מר סבר עיקר חיותא באפיה (הלכך עיקר חלל מיקרי, ומודדין מיניה, כדכתיב 'אל הערים אשר סביבות החלל'), ומר סבר עיקר חיותא בטיבוריה.

לימא כי הני תנאי:

'מהיכן הולד נוצר? מראשו, וכן הוא אומר (תהלים עא,ו) [עליך נסמכתי מבטן] ממעי אמי אתה גוזי [בך תהלתי תמיד] (אתה – מראשי: יצרת ראשי תחילה; ד'גוזי' לישנא דרישא), ואומר (ירמיהו ז,כט) גזי נזרך (שער ראשך תלשי וגלי ראשך) והשליכי וגו' [ושאי על שפים קינה, כי מאס ה' ויטש את דור עברתו].

אבא שאול אומר: מטיבורו, ומשלח שרשו אילך ואילך'.

אפילו תימא אבא שאול (כר' עקיבא סבירא ליה): ע"כ לא קאמר אבא שאול אלא לענין יצירה, דכי מיתצר ולד - ממציעתיה מיתצר, אבל לענין חיותא -דכולי עלמא באפיה הוא, דכתיב (בראשית ז) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו':

רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל: מצוארו:

מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב (דאמר: מן הצואר הוא קרוי חלל)?

כדכתיב (יחזקאל כא,לד) [בחזות לך שוא בקסם לך כזב] לתת אותך אל צוארי חללי רשעים [אשר בא יומם בעת עון קץ] (והלכך ממנו מודדין כדכתיב אל החלל).

משנה:

נפטרו זקני ירושלים והלכו להן (שאין עליהם אלא למדוד, כדכתיב 'ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו'); זקני אותה העיר מביאין עגלת בקר אשר לא משכה בעול - ואין המום פוסל בה - ומורידין אותה לנחל איתן.

- איתן כמשמעו: קשה;

אע"פ שאינו איתן – כשר (דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה).

ועורפין אותה בקופיץ (כמין סכין גדול) מאחוריה (ממול עורפה) ומקומה אסור (לעולם) מלזרוע ומלעבוד, ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים (דוקא נקט עבודה שאינה בגופה של קרקע כדמפרש בגמרא).

זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים (דברים כא,ז) 'ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו'.

וכי על דעתינו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן? אלא שלא בא על ידינו ופטרנוהו <בלא מזון> (בגמרא מפרש בלא מזונות, והיינו 'ידינו לא שפכו': לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות, והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג), ולא ראינוהו והנחנוהו <בלא לוייה> (יחידי, בלא חבורה, והיינו 'ועינינו לא ראו').

 

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...