האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

מסכת סוטה ליום י"ז באייר: דף ל"ב

מסכת סוטה

אתר הגאולה 17 צפיות 0

מסכת סוטה ליום י"ז באייר: דף ל"ב

 

(סוטה לב,א)

והכא במאי עסקינן (דקתני 'עד אחד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת" היתה שותה', ואוקימנא בפסולי עדות, ובין בבת אחת בין בזה אחר זה כרבי נחמיה - ועל כרחיך דבזה אחר זה איצטריך עיקר לאשמועינן, דאי בבת אחת - מאי 'הלך אחר רוב דיעות' איכא? בחד וחד נמי היתה שותה)? ([אלא] בהכי עסקינן:) כגון דאתאי אשה מעיקרא (דההוא דאתא מעיקרא ואמר "נטמאת" - אשה הויא; הילכך אפילו בזה אחר זה - אתו תרתי ומבטלי לה), ותרצה לדרבי נחמיה הכי (דהא דאמרן לעיל 'ועשו שתי נשים באיש אחד כו' - לאו סיפא דמילתיה דרבי נחמיה הוא, אלא פירושא דמילתיה הוא, דאנו פרשין לה הכי): רבי נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד - הלך אחר רוב דיעות; ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד; אבל שתי נשים באיש אחד - כי פלגא ופלגא דמי (כלומר: כי חד וחד; ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמיה אספיקא, ואי בזה אחר זה, וההוא דהאמינה תורה קדם, ואתא ברישא - הוה ליה כשנים, והנך כחד, ואין דבריהם במקומו; והיכא דשתים אומרות "נטמאת" ועד אחד כשר אומר "לא נטמאת" - היתה שותה, דכי חד וחד נינהו; ומתניתין דקתני "לא היתה שותה" - כגון דההוא חד הוה פסול).

ותרתי בפסולי עדות למה לי (למתני מתניתין הלך אחר רוב דיעות)?

מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דיעות – לחומרא (שתשתה), אבל לקולא (להקל מעליה שלא תשתה) לא אזלינן (בתר רוב דיעות בפסולי עדות, והיכא דשתים אומרות "נטמאת" ואחד אומר "לא נטמאת" - כיון דאיכא הכחשה כל דהו - נימא אוקי האי לבהדי הנך, ואוקי מילתא אספיקא, ותשתה)? - קמ"ל.

הדרן עלך מי שקינא

סוטה לב,א פרק שביעי אלו נאמרין

משנה:

אלו נאמרין בכל לשון:

פרשת סוטה (מה שהכהן אומר לה; ולא אמרינן 'צריך לאומרה בלשון הקודש כדרך שנכתב' ובספרי אמרינן דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן – הוה אמינא ניגמר מיבמה בקל וחומר: ומה יבמה קלה - לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש, סוטה חמורה לא כל שכן),

ווידוי מעשר (בשנה השלישית: 'בערתי הקודש מן הבית' (דברים כו) שהוא מוציא כל מעשרותיו ומבערן מביתו, ואין יכול עוד להשהותם, ונותן מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים ומעשר שני של שתי שנים שעברו - מעליהו לירושלים עכשיו אם לא העלהו, ומתוודה; 'בערתי הקדש' - זה מעשר שני, 'וגם נתתיו ללוי' - זה מעשר ראשון, 'לגר ליתום ולאלמנה' - זה מעשר עני; ואומרו בכל לשון, כדיליף לקמן, ולא אמרינן בלשון זה הזקיקו הכתוב לאומרה - בלה"ק),

קרית שמע, ותפלה, וברכת המזון,

ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון (בכל לשון שהשביעוהו, וכ?פ?ר ולא הודה - חייב קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות, ואשם גזילות בשבועת הפקדון).

ואלו נאמרין בלשון הקודש (ולא אמרינן 'נגמר מהנך דלעיל, שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם ואין צריך לאומרן בלה"ק, כדכתיב בכולהו, משום דבהני [להלן] כתיב עיכובא):

מקרא ביכורים (שהיה קורא מ'ארמי אובד אבי' (דברים כו,ה) עד סוף כל הפרשה),

וחליצה (וחליצת יבמה: היא אומרת 'מאן יבמי וגו' והוא אומר 'לא חפצתי לקחתה', ואחר החליצה היא אומרת 'ככה יעשה לאיש וגו'),

ברכות וקללות (שאמרן יהושע וישראל בהר גריזים והר עיבל), ברכת כהנים (נשיאות כפים), וברכת כהן גדול (ביום הכפורים אחר עבודת היום שלפני ולפנים, היה קורא בתורה את הפרשה, ומברך שמנה ברכות כדמפרש במתניתין),

ופרשת המלך (מפרש בסוף פירקא, והיא פרשת הקהל), ופרשת עגלה ערופה (ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל וגו' (דברים כא)), ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם ((שם כ) והיה כקרבכם אל וגו' שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם וגו').

מקרא ביכורים – כיצד (כמו 'מ?נ?י?ן')?

(דברים כו,ה) וענית ואמרת לפני ה' אלהיך [ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט; ויהי שם לגוי גדול עצום ורב], ולהלן הוא אומר (בברכות וקללות של הר גריזים; ולקמן מפרש התם גופיה מנא לן): (דברים כז,יד) וענו הלוים ואמרו [אל כל איש ישראל קול רם]: מה להלן בלשון הקודש - אף כאן בלשון הקודש.

חליצה – כיצד?

(דברים כה,ט) [ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו] וענתה ואמרה [ככה יעשה לאיש, אשר לא יבנה את בית אחיו] ולהלן הוא אומר 'וענו הלוים ואמרו' - מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. רבי יהודה אומר: (אינו צריך ללמדה בגזרה שוה, שמעצמה היא למידה:) 'וענתה ואמרה ככה' (דמשמע כלשון זה תאמר) - עד שתאמר בלשון הזה.

ברכות וקללות – כיצד?

כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון (אצל שומרון) שבצד שכם שבאצל אלוני מורה, שנאמר (דברים יא,ל) הלא המה בעבר הירדן וגו' [אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני, הישב בערבה מול הגלגל, אצל אלוני מרה], ולהלן הוא אומר (בראשית יב,ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה [והכנעני אז בארץ] - מה אלון מורה האמור להלן – שכם, אף אלון מורה האמור כאן – שכם.

ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע (בין שני ההרים);

הכהנים מקיפין את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן (על ההרים), שנאמר (יהושע ח,לג) וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון וגו' [נגד הכהנים הלוים נשאי ארון ברית ה', כגר כאזרח; חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשנה].

הפכו (הלוים) פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה (כל הארורים היו אומרים תחלה בלשון ברכה): "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה" - ואלו ואלו עונין אמן;

הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: (דברים כז,טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה [תועבת ה' מעשה ידי חרש, ושם בסתר; וענו כל העם ואמרו: אמן] ואלו ואלו (שבהר גריזים ושבהר עיבל) עונין אמן (והא דכתיב 'ואלה יעמדו לברך'? לא שהיו השבטים מברכין ומקללין, אלא הלוים העומדים בין שני ההרים הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה), עד שגומרין ברכות וקללות;

ואחר כך הביאו את האבנים (כדכתיב [מובא משנה להלן] 'ובנית שם מזבח וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב) ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר (דברים כז,ח) [וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת] באר היטב'

ונטלו את האבנים (סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים כדכתיב והעלית עליו עולות (שם כז)) ובאו

(סוטה לב,ב)

[המשך המשנה]:

ולנו במקומן (בבית מלונם, בגלגל, ושם הקימו את האבנים).

גמרא:

פרשת סוטה - מנלן? דכתיב (במדבר ה,כא) [והשביע הכהן את האשה, בשבעת האלה] ואמר הכהן לאשה [יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה] בכל לשון שהוא אומר (הכי גרסינן: (במדבר ה,יט) [והשביע אתה הכהן] ואמר אל האשה [אם לא שכב איש אתך, ואם לא שטית טמאה תחת אישך - הנקי ממי המרים המאררים האלה]; בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה) ('אל האשה' - משמע דברים הנכנסין בלבה: שתהא מכרת בלשון).

תנו רבנן: משמיעין אותה בכל לשון שהיא שומעת על מה היא שותה (כדמפרש ואזיל: שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה) ובמה היא שותה (בכלי מאוס במקידה של חרש), על מה נטמאת (מי הביאה לידי טומאה? שחוק וקלות ראש - כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים, שעל ידי כך באות לידי 'וצבתה בטנה'), ובמה היא נטמאת (משמיעין אותה הלכות המים המאררים: על איזו טומאה הן בודקין אותה, שאם נטמאה והיא מזידה וברצון – בדקוה, ואם שוגגת, כגון אמרו לה 'מת בעליך' או אנוסה - לא יבדקוה):

'על מה היא שותה' - על עסקי קינוי וסתירה;

'ובמה היא שותה' - במקידה של חרש;

'על מה נטמאת' - על עסקי שחוק וילדות;

'ובמה היא נטמאת' - בשוגג או במזיד, באונס [או] ברצון;

וכל כך למה (למה לנו להודיע בהלכות המים? בשלמא הנך קמייתא - משום 'ונוסרו כל הנשים' (יחזקאל כג), אלא הך למה)?

שלא להוציא לעז על מים המרים (שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה גם כן לא היו בודקים אותי).

וידוי מעשר:

מנלן דכתיב (דברים כו,יג) ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקודש מן הבית [וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי] ויליף אמירה (אמירה אמירה) מסוטה: בכל לשון שהוא אומר.

א"ל רב זביד לאביי: ולילף אמירה (אמירה אמירה) מלוים: מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש?

דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה.

תניא: רבי שמעון בר יוחי אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו בקול רם; שבחו ('לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי' (דברים כו) - היינו שבח עצמו) בקול נמוך (מדלא כתיב ביה ענייה) מן וידוי המעשר, גנותו (כגון 'ארמי אובד אבי' היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע) בקול רם ממקרא ביכורים.

'וגנותו בקול רם'? והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש (שיהא אדם אומר תפלתו בלחש, כדאשכחנא בחנה: וקולה לא ישמע (שמואל א א))? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה (המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם); שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה (לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו, שלא יבינו שהיא חטאת - ומתבייש)!

לא תימא 'גנותו' אלא אימא 'צערו' (צרות שעברו עליו, דהיינו צרות שעברו על ישראל: צרת לבן הארמי, צרת מצרים), כדתניא: (ויקרא יג,מה) [והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרמים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה] ו'טמא טמא' יקרא (כלומר 'סורו מעליו שטמא הוא'): צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים; וכל מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.

גופא: א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.

ולא? והא איכא דמים (כלומר והרי יש סימנים אחרים להכירה): דם חטאת למעלה (מחוט הסיקרא, דכתיב (ויקרא ד) 'על קרנות', ובעולה לא כתב 'קרנות', והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא, וכן שאר כל הדמים) ודם עולה למטה!?

התם כהן (לחודיה) הוא דידע (ולא שאר כל העולם ואין בשת בכך).

והאיכא: חטאת – נקבה, עולה – זכר!?

התם מיכסיא (הנקבות של נקבה) באליה (בזנב ולא ניכר).

תינח כבשה - שעירה (שאין לה זנב וניכר הנקבות) מאי איכא למימר?

התם איהו דקא מיכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאיתויי כבשה (אם היה לו בשת, שהרי כל החטאות של יחיד רצה כשבה רצה שעירה חוץ מחטאת עבודת כוכבים שכתיב בה עז בת שנתה בפרשת 'שלח לך אנשים') וקא מייתי שעירה.

חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר?

התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה (הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה).

קרית שמע מנלן?

דכתיב (דברים ו,ד) שמע ישראל (ה' אלקינו ה' אחד) - בכל לשון שאתה שומע.

תנו רבנן: קרית שמע ככתבה (בלשון הקודש) - דברי רבי, וחכמים אומרים: בכל לשון.

מאי טעמא דרבי?

אמר קרא (דברים ו,ו) והיו [הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך] - בהווייתן יהו.

ורבנן?

אמר קרא 'שמע' - בכל לשון שאתה שומע.

ורבנן נמי - הא כתיב 'והיו'?

ההוא - שלא יקראנה למפרע.

ורבי - שלא יקראנה למפרע מנליה?

נפקא ליה מ'דברים' - 'הדברים'.

ורבנן?

'דברים' 'הדברים' - לא משמע להו.

ורבי נמי הכתיב 'שמע'?

ההוא מיבעי ליה להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך (פלוגתא היא במסכת ברכות (דף טו));

ורבנן סברי לה כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא.

לימא קסבר רבי (מדאיצטריך קרא שתהא קריאת שמע ככתבה)

 

 

 

 

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...