האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

אוריאל צימער א. גיטלין יהדות התורה והמדינה

דעות

אתר הגאולה 311 צפיות 1

אוריאל צימער א. גיטלין יהדות התורה והמדינה

M1

 למעלה: כותרת עלון "המאור" (ברוקלין, תש"כ), בו מתפרסמת החוברת של אוריאל צימער.

M3

יהדות התורה והמדינה / א. גיטלין - ברוקלין נ. י.


יהדות התורה והמדינה
בירור רעיוני בשאלת היחס לציונות ולמדינה,
עם קצת פרקי היסטוריה מן העבר הקרוב
א. גיטלין - ברוקלין נ. י.
ירושלים, שלהי תשי"ט



תוכן המאמר:
א. במהות חבור זה ומטרתו
ב. מדינת ישראל מהי?
ג. ציונות מהי?
ד. כלל ישראל מהו
ה. ארץ הקודש ולשון הקודש
ו. "נהיה כגויים"
ז. מקומה של ה"דת" בציונות
ח. גלות וגאולה
ט. עברית ולשון הקודש
י. סוד הצלחתה של הציונות
יא. היהדות החרדית
יב. הצהרת באלפור
יג. השואה והשנים שלאחריה
יד. המדינה הופכת מציאות
טו. מציאות המדינה
טז. מדינה וציונות - היינו הך
יז. חילוקי הדעות
יח. "הציונות הדתית"
יט. הפתרון?

תקציר: הגדרת עמדות חרדיות אנטי ציוניות כלפי המדינה והציונות.

מילות מפתח:
ציונות; מדינת ישראל, נטורי קרתא, גאולה, חקיקה דתית, חרדים, שואה
.


א. במהות חבור זה ומטרתו

מטרת החיבור הזה היא למלא חסרון אשר, אם הוא עצמו אינו מורגש כל כך, הרי תוצאותיו מורגשות.

השאלה שאודותיה ידובר היא מאותו סוג העניינים שמרבים לדבר עליהם ויודעים עליהם אך מעט. עמדתה של יהדות התורה כלפי המדינה - לא אחת היא משמשת עניין לדיון ולכתיבה, אף לויכוח ולפולמוס, אולם - כפי מיטב ידיעתי - לא נעשה עד כה כמעט שום ניסיון בכתב להגדיר עמדה זו בצורה מרוכזת ומסודרת. מאמרים שונים על נושאים קרובים לכך נכתבו מעל דפי עיתונים שונים, רעיונות בקשר לכך הובעו פה ושם בעת נאומים או דרשות, אבל במרוכז ובמסודר אין עד כה שום הוצאה שבכתב.


חסרון זה, כאמור, נותן אותותיו במידה רבה יותר מכפי שחושבים. חוסר העמדה הברורה בשאלה זו שהנה כיום - אם תמצי לומר - שאלת השאלות ברחוב היהודי הן בארץ והן בגולה יגרום לטשטוש המושגים הן במחנה שומרי התורה והן אף במחנה הבלתי דתי - שאינו יודע בבירור את אשר לפניו ולפיכך נראות בעיניו תופעות רבות ומאורעות שונים באור מוזר, מייחס הוא לקבוצת "קנאים" דעות שהן נחלת היהדות האמונה כלה, וכו'. לאידך גיסא, הרי גם בחוגי החרדים, ואף החרדים ביותר מביא חוסר הידיעה לידי כך שעושים את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, אין מבדילים בין סיבות לתוצאות וכדומה.

זוהי אפוא מטרת החיבור הקטן הזה. ניסיון - כמעט ראשון במינו - להגדיר הגדרות יסוד בשטח זה.

עמדתה של יהדות התורה כלפי מדינת ישראל ניתנת להגדרה בשלוש דרכים שהן אליבא דאמת, אחת:

א) ע"י בירור הלכתי
ב) ע"י בירור מדיני
ג) ע"י בירור רעיוני

כאמור, שזורות וכלולות הדרכים הללו זו בזו וקשה לפעמים לקבוע את קווי התחום, ומה גם שלפי אמונת היהדות "ליכא מילתא דלא כתיבא באורייתא", התורה כוללת את הכל ושלטת על הכל. אעפי"כ יש כאן שטחים שונים, כשם שגם בתוך התורה עצמה יש שבעים פנים.

החיבור הזה יעסוק רק בדרך השלישית: בירור רעיוני. בירור הלכתי, היינו הבאת כל מקורות ההלכה, ביאור נכון למאמרי חז"ל ודברי ראשונים המובאים לעתים קרובות ע"י תועמלנים שונים באור בלתי נכון, וכו' וכו' - דבר זה הוא נחוץ מאוד, וראוי שייעשה ע"י אישיות תורנית מתאימה, אולם לא זו מטרת החיבור הזה.

בירור מדיני, היינו בירור העמדה על יסוד הניסיונות המדיניים והבעיות העומדות על הפרק מזמן לזמן, הצבעה על מעשים שונים של שלטון המדינה ביחס לחרדים וכד' - גם הוא כדאי שייעשה, ואמנם נעשה הדבר מפעם לפעם בעיתונים ומכתבי עת שונים, אולם גם זו אינה מטרת החיבור הזה. נוסף לזה, כלל ידוע הוא מדברי רז"ל כי "כשם שאין פרצופיהם דומין כך אין דעותיהם שוות" - וכמובן שאף היהודים החרדים בכלל זה בענייני מדיניות, בענייני התגובה על מאורע פלוני או אלמוני - יש ויש מקום לדעות שונות, ואין בכוונת הכותב להיכנס לדברים אלה במסגרת זו.

לעומת זאת תהא מטרת החיבור הזה הגדרה ובירור בשטח הרעיוני.

הגדרה ובירור - אך לא פולמוס. אין כוונת החיבור הזה להתווכח עם מישהו, אלא רק להגדיר ולנסח השקפת-עולם קיימת. נכון הדבר, ואין כל טעם להסתיר זאת, שגם הכותב מזדהה עם השקפת העולם המובעת בחיבור, וממילא תהא זו הגזמה אם נאמר שהדברים נכתבו תוך אובייקטיביות גמורה ומוחלטת, ורק כעין מחקר על דבר הרחוק מלב המחבר, כגון הכותב מחקר על שיטת הפילוסופיה הסינית למשל. אולם יחד עם זה נעשה מאמץ לתאר את ההשקפה תיאור אובייקטיבי ככל האפשר, שכן החיבור הזה אינו מיועד לקוראים חרדים דווקא ומכ"ש לא רק לקוראים המזדהים עם ההשקפות המובעות בו.

להפך, כפי שצוין בראשית הדברים, יש בכוונת החיבור הזה לתאר גם ואולי בעיקר לקוראים "הבלתי דתיים" את השקפת עולמה של היהדות החרדית, (או כל שם אחר שיקראו ליהודים הנאמנים לתורה) למען יבינו גם אם לא יסכימו.

עוד שתי הערות דומה ואינן מיותרות, בייחוד באווירה שבה אנו חיים כיום: המחבר אינו מייצג ואף אינו חבר בשום תנועה או מפלגה, וגם הדברים האמורים כאן כפי שנשתדל להוכיח - אינם מיוחדים לשום חוג מפלגתי וכד' אין המחבר כותב את דבריו אלא על דעת עצמו - מבחינה משפטית ורשמית. בכך כלול גם יתרון שכן הוא פוטר מן הצורך להוכיח צדקתה "הנצחית" של מפלגה זו או אחרת.

לאידך גיסא יורשה למחבר להעיר הערה אישית אחת: במשך שנות חיי הייתה לי הזכות וההזדמנות להיפגש או לעמוד במגע קרוב פחות או יותר כמעט עם כל גדולי ישראל בדורנו מכל החוגים והסוגים בארצות שונות. אף אלה שלא זכיתי למגע אישי עימהם - עמדתי בקשרים קרובים עם תלמידיהם המובהקים או שראיתי את חיבוריהם. הדברים האמורים בחוברת זו הם מעין "מכנה משותף" בין כל הגישות השונות, אשר בו משתווים כל גדולי ישראל או עכ"פ רובם המכריע. אם כי, כאמור, איני מייצג בחיבור זה שום יחיד או רבים באורח רשמי, אך ברור שבעיקרם של דברים מובעת בזה הדעה הכללית הרווחת בין גדולי ישראל.

ולבסוף, ההערה השנייה: החיבור הזה אינו מכחיש ואינו מתעלם מן העובדה שישנם יהודים שומרי מצוות שהשקפותיהם שונות ואף מנוגדות לנאמר כאן. אולם חיבור זה, כאמור, אינו מיועד לפולמוס ואם כי גם על תופעה זו ידובר בוודאי במסגרת זו, הרי המגמה העיקרית היא: להגדיר ולנסח את ההשקפה המוצעת כאן ולעמוד על השקפות אחרות רק במידה שהדבר נחוץ לשם מגמה זו.


ב. מדינת ישראל מהי?

בעולמנו הנוכחי יש להבחין שני סוגי מדינות. יש מדינות - לרוב הדמוקרטיות המערביות - שבהן הממשל הוא נבחר. גם במדינות הללו או ברובן שולטת מפלגה - המפלגה המנצחת בבחירות. שעה ששורות אלה נכתבות, שולטים באנגליה - השמרנים. בצרפת - דה-גול ואנשיו. בארה"ב - הרפובליקנים. ייתכן שבמדינה זו או אחרת מתנהגת המפלגה השלטת שלא כהוגן, ייתכן שבמדינה זו או אחרת השיגה המפלגה השלטת את ניצחונה בבחירות - וממילא את שלטונה במדינה - באמצעים פסולים. ייתכן שהמשטר הוא גרוע ומנוון - אבל בכל המדינות הללו - המפלגה היא השלטת בתוך המדינה אבל אינה המדינה עצמה.

לעומתן יש מדינות אשר בהן המדינה היא היא המפלגה - היא עצמה המדינה. בברית המועצות, למשל, אי אפשר לומר שהקומוניזם שולט במדינה, אלא הקומוניזם הוא הוא המדינה. המפלגה הבולשביסטית, שהייתה מקודם מפלגה (תחילה בלתי חוקית) במשטרים הקודמים, הפכה להיות המדינה עם עלייתה לשלטון. עם ייסוד "ברית המועצות" לא חל שינוי משטר או שינוי המפלגה השלטת ברוסיה, אלא נולדה מדינה חדשה. אף שם המדינה מרמז על כך: ברית מועצות הקהיליות הסוציאליסטיות. ה"סוציאליזם" (שמו ה"סאלוני" של הקומוניזם) הוא חלק מהמדינה עצמה, הוא יסוד המדינה. בלעדי של הקומוניזם - תחדל ברית המועצות להתקיים בתור שכזו. ייתכן אמנם שברית המועצות תחליט באחד הימים - (כפי שהיא טוענת זה מכבר) להנהיג משטר ליבראלי יותר, להקל על חיי אזרחיה, על חופש התנועה וכו' - אבל על הקומוניזם לא תוכל לוותר, כי בלעדיו לא תהיה עוד "ברית המועצות".

מדינת ישראל אף היא שייכת לאותו סוג מדינות: מדינת ישראל איננה מדינה אשר הציונות שולטת בה אלא מדינת ישראל היא הציונות עצמה ואין כל הבדל בכך שאין הדבר נזכר בפירוש בשמה של המדינה. יוכל במדינת ישראל להיות משטר דמוקרטי אמיתי, תוכל להשתנות (כפי שכבר נשתנתה במידה ידועה) מדיניותה הכלכלית, מבחינה תיאורטית (אם כי אין לכך, בדרך הטבע, סיכויים מציאותיים) תוכלנה לנצח בבחירות המפלגות האזרחיות ולהפך את המדינה הקפיטליסטית - אבל דבר אחד אין המדינה יכלה לשנות: אין היא יכלה לחדול מלהיות מדינה ציונית. כשם שברית המועצות נולדה מן הקומוניזם, כך נולדה מדינת ישראל מן הציונות, והיא משמשת המחשתה, היא הלבישה את הציונות - שהייתה עד שנת תש"ח תנועה או מפלגה - לבוש חדש, נתנה לה כוח ושלטון של מדינה, אבל הציונות היא היא עצמותה ומהותה של המדינה שבלעדיה אין זו עוד "מדינת ישראל".

לשם מניעת טעויות יש להעיר כאן, כי כשהמדובר הוא על הציונות אין הכוונה דווקא להסתדרות הציונית אלא לרעיון הציוני. אם ברצותנו אפוא להגדיר את היחס למדינה, עלינו בראש וראשונה להגדיר ולברר את היחס לציונות שהנה, כאמור, יסודה ומהותה של המדינה.


ג. ציונות מהי?

מושג "הציונות" גם הוא אחד המושגים שכה מרבים לדבר עליהם - בין מצד מחייביו ובין מצד שולליו - מבלי לדעתם ולהכירם.

אמנם כן, דברי אבות הציונות נלמדים כיום בבתי הספר בארץ (לרבות, הדתיים בחלקם הגדול) עוד יותר מן ה"חומש" - להבדיל, ואפילו יותר מן החשבון וההיסטוריה, ואף בארצות הגולה נישא ה"זייאניזם" בפי כל, אבל מעטים מאוד - אף בחוגי האינטליגנציה הגבוהה - יודעים על מה בעצם מדובר. גם שמה של התנועה (שאגב, ירד חינו בזמן האחרון בקרב הדור הצעיר בארץ) מטעה: "ציון" אינה אלא חלק משאיפותיה של הציונות, ואף לא חלק "שהנשמה תלויה בו". לא רק באמריקה דהאידנא אלא גם בארצות הגולה שלפני החורבן היו ציונים טובים ונלהבים שלא חשבו על עליה "ציונה", והיה זמן שאף הקו הציוני הרשמי ראה את "ציון" בחינת "לאו דווקא" - היה זה בעת הקונגרס הציוני השישי, כאשר אישר הקונגרס את תוכניתו של אבי הציונות ד"ר הרצל להקמת מדינה יהודית באוגנדה שבאפריקה.

מעניין לציין כי "המזרחי", המפלגה הציונית הדתית תמכה אז בתוכניתו זו של הד"ר הרצל, אם הוזנחה תוכנית זו אח"כ, הרי שהדבר נעשה בעיקר מתוך החישוב התעמולתי (המוצדק) כי "התכנית הפלשתינאית" המקורית עשויה הרבה יותר לשבות את לב ההמונים.

לא היה כדאי להזכיר פרשה רחוקה זו אם לא על מנת להראות עי"כ שהייתה תקופה שהציונות דחתה כמעט כליל את עניין "ציון", היינו העלייה לא"י, ואף את השאיפה להקים בה מדינה - ואף על פי כן נשארה "ציונות" - ולא באי צדק. שכן ברעיון הציוני מהווה "ציון" לאמיתו של דבר אמצעי ולא מטרה.

המטרה בה"א הידיעה אשר אותו הציבה הציונות לפניה היא זו שהוגדרה פעמים אין ספורות ע"י הוגי דעותיה של הציונות מאז הורתה עד היום הזה. למן כתבי "אחד העם" ועד נאומי בן גוריון יכולים אנו לשמוע הגדרת מטרה זו, בניסוחים שונים אולם התוכן נשאר שווה תמיד: לשנות את מהותו של כלל ישראל!


ד. כלל ישראל מהו

כלל ישראל, לפי השקפת היהדות, מהווה יחידה שאינה ניתנת להגדרה שכן עצם מושג ההגדרה דורש כתנאי מוקדם שהדבר המוגדר יהא שייך לסוג כלשהו. כל הגדרה מורכבת מנקיבת שם הסוג שאליו משתייך הדבר ובציון אופיו המיוחד של הדבר המוגדר בתוך אותו הסוג. המושגים "אומה", "דת" וכו' כפי שהם מקובלים בשימוש היום (מבלי להיכנס לשרשן מבחינה לשונית או לפירושם בכתבי הקודש או דברי חז"ל) אינם אלא שאולים ומתורגמים מלשונות הגויים וממהלך מחשבתם ומתאימים רק לאומות העולם. כלל ישראל אינו מהווה "אומה" במובן המקובל של המילה. הוא אינו "אומה שונה" מיתר האומות בלבד, אלא אין שם האומה או היחידה הלאומית כפי המושג המקובל בעולם הגויי נופל עליו כלל. לפי השקפת היהדות מהווה עם ישראל ברייה מיוחדת לעצמה "עם זו יצרת לי" (ישעיה מ"ג, כא), "עם זו קנית" (שמות טו, טז) של הקב"ה. "מחשבתן של ישראל קודמת לכל דבר" כמארז"ל (בראשית רבה א, ב), ישראל כדברי אותו מדרש הם "עדתך קנית קדם" (תהילים ע"ד ב).

כלל ישראל, אומר ר' יהודה הלוי בכוזרי, מהווה סוג נפרד בבריאה, וההבדל בינו לבין יתר העמים הוא בדומה להבדל בין דומם וצומח או בין חי למדבר. החסידות (ליקוטי אמרים פרק ב) מדברת על "הנפש השנית בישראל" ומבארת שאם בגופם דומים בני ישראל לשאר בני אדם, הרי יש בהם אותה "הנפש השנית" העושה אותם למין נבדל.

וכן הוא אומר בזוהר (ח"ג עג ע"א) תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב"ה אורייתא וישראל. הקב"ה, התורה וישראל עניינם אחד.

התורה היא היא המהווה את העם. רק עם מתן תורה נאמר (דברים כ"ז, ט) "היום הזה נהיית לעם"; לא נקראו "בני ישראל" עד סיני (חולין קיא ע"ב).

"אין אומתנו אומה אלא בתורתה" אומר ר' סעדיה גאון. בלי התורה לא רק שחסר משהו לכלל ישראל אלא הוא חדל מלהיות. התורה היא נשמתו ומהותו. לפי השקפת התורה לא רק שיהדות בלי תורה היא לקויה, אלא אינה קיימת כלל.

לפי השקפת היהדות אין כל זה פרי התפתחות היסטורית, אלא זוהי תכלית בריאת העולמות, וכל ילד יהודי הלומד חומש יזכור בוודאי את ה"רש"י" הראשון בחומש, בתחילת ספר בראשית (הלקוח לאמתו של דבר מדברי חז"ל): בשביל התורה שנקראה ראשית 1 ובשביל ישראל שנקראו ראשית 2 וכו'.


ה. ארץ הקודש ולשון הקודש

כשם שישראל עצמו הוא, לפי השקפת היהדות, חטיבה מיוחדת ויצירה אלקית לעצמו המהווה חלק עיקרי בתוך מעשי בראשית, כך גם יתר העניינים הקשורים באומות העולם במושג "האומה" מהווים גם הם מושגים שונים לגמרי מן המושגים המקבילים בעולם הגויי. "ארץ ושפה" בישראל אינם "נכס לאומי", כשם שהתורה אינה "דת" (כפי שעוד יבוא להלן) במובן המקובל בעולם.

אף ארץ ישראל "ארץ אשר עיני ד' אלקיך בה" וגו' היא חלק מאותה כוונת בראשית, כפי המבואר באותו ה"רש"י" המפורסם בהתחלת ספר בראשית, ועוד תהא הזדמנות להרחיב את הדיבור על כך.

כן גם לשון הקודש היא הלשון בה ברא הקב"ה את עולמו. עשרה המאמרות שבהם נברא העולם - בלשון הקודש נאמרו, ועד היום הזה - כפי המבואר בייחוד בכתבי האר"י ז"ל. בספרי החסידות - מהווה לשון הקודש לא רק חלק מהבריאה אלא אף את קיומם של כל פרטי הנבראים בעולם:

... וכן כל הנבראים שבעולם השמות שנקראים בהם בלשון הקודש הן הן אותיות הדיבור המשתלשלות ממדרגה למדרגה מעשרה מאמרות שבתורה... ומתלבשות באותו נברא להחיותו (תניא שער הייחוד והאמונה סוף פרק א).

כל העולם כולו הוא ברייה גשמית, כי כוונת בריאת העולמות, כדברי חז"ל, היא "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים" (מדרש תנחומא), ולכן אף העניינים הרוחניים ביותר מלובשים בלבוש גשמי. גם מצוות התורה אף שמקורן מהמדרגות העליונות שבעצמות אין סוף ב"ה - מלובשות דווקא בלבוש גשמי ואין אדם יוצא ידי חובתו אלא כשהוא מקיים את המצוות בגשמיותן, בלבשו את הציצית העשויה מצמר גשמי, בהניחו את התפילין העשויה מעור בהמה גשמית. בנטלו את הלולב ואת האתרוג שהם דברים גשמיים, ובלעדי המעשה הגשמי לא יצא ידי חובתו אף אם ישיג את הסודות הנעלים ביותר הקשורים בתוכן המצוות האלה.

ברם, רק מצוות ד' היא העושה את האתרוג לאתרוג. אם ייטול אדם אתרוג כשר ומהודר בערב סוכות או למחרת הסוכות - אינו אלא אוחז פרי גשמי בידו שאין חשיבותו אלא כתפוח זהב או לימון. רק אם יטלנו בעת ובאופן המצווה בתורה - רק אז הוא מקיים את המצווה ורק אז הוא מתדבק ע"י מצווה זו בעצמות אין סוף ב"ה. הוא הדין ללימוד התורה עצמה: הלומד, למשל, את פרק "השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר" מתוך הגמרא בבא בתרא או מתוך מפרשי התורה - הריהו לומד תורה ומקיים מצוות תלמוד תורה, והריהו באותה שעה בכל אותן הבחינות הנעלות של העוסק בדברי תורה שנתפרשו בדברי חז"ל, בספרי החסידות והקבלה וכו'. אולם העוסק באותה שאלה של השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר מתוך ספר החוקים של ארצות הברית, למשל, או ב"קודקס יוסטיניאנוס" של המשפט הרומי וכיו"ב - אף אם נניח שפסק הדין במשפט האמריקאי או הרומי יהיה אותו פסק הדין - אין כל מצווה או קדושה בלימודו, ואין בכך יותר מאשר אילו עסק, למשל, בתקנות המכס של ממשלת ארצות הברית.

גם בתורה מדובר על אותה החצר הגשמית ועל אותה גדר או מסיפס של עצים או אבנים גשמיים - אבל שם זוהי התגלות רצונו ית' וקדושה עליונה - משום שזהו חלק מן התורה. במילים אחרות: גם התורה וגם מצוותיה עוסקים אמנם בעניינים גשמיים, כי לא נתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות כה ע"ב), והיא באה להסדיר דווקא את חיינו בעולם הזה - אבל התורה עצמה היא דבר העומד למעלה מכל גשמיות.

אותו משל על דבר ההבדל בין לימוד פרק "השותפין", למשל, לבין קריאת החוק האמריקאי המקביל, כוחו יפה גם לגבי יתר העניינים הנ"ל. ארץ ישראל היא אמנם ארץ גשמית ככל ארצות אשר יש בה עצים ואבנים ונהרות ושדות וכרמים ובתים כבכל הארצות, אבל לא בכך נעשתה "ארץ הקודש". רק כאשר נכנס אליה ארון ברית ד' החלה קדושת הארץ, ורק על ידו היא ארץ הקודש.

לשון הקודש גם היא לשון בני אדם, אשר יש בה דקדוק, שמות, משפטים, משקלים וכו' כביתר הלשונות - אבל כל אלה הם לבושה הגשמי בלבד, ואילו תוכנה האמיתי, נשמתה, היא גבוהה ונעלה מאוד - בה ברא הקב"ה את עולמו ועל ידה מתקיימים כל הנבראים כנ"ל.


ו. "נהיה כגויים"

האמת הזאת על מהותו המיוחדת, הבלתי ניתנת להגדרה של ישראל, תורתו, של ארץ הקודש ולשון הקודש - הייתה מובנת מאליה לכל יהודי ויהודי במשך כל שנות קיומו של ישראל. היו אמנם במשך כל תולדותינו יחידים או קבוצות - אף קבוצות גדולות לפעמים, שהשליכו מעליהם את עול התורה ומצוותיה, אם מתוך תאווה ואם אפילו בשאט נפש. אולם כל אלה - או עכ"פ רובם - לא פגעו ביסוד זה. גם הם ידעו כי על השאלה מה מלאכתך ומאין תבא מה ארצך ואי מזה עם אתה" - אין תשובה אחרת אלא "עברי אנכי ואת ד' אלקי השמים אני ירא" (יונה א, ט). גם אלה שהשליכו מעליהם עול תורה יכלו לטעון רק אחת משתי טענות: או שטענו כי לדעתם צריך לחדול מלהיות יהודים, או שטענו, אם כי במרמה ובאי צדק, כי שיטתם גם היא נאמנה לתורה, בגלותם בה פנים שלא כהלכה. אם להביא דוגמאות מתקופות מאוחרות יותר, הרי כת ש"צ למשל, טענה כי דרכה היא כאילו "דרך התורה", והביאו כל מיני "ראיות" מדברי חז"ל, מהזוהר וכו', ולאידך טענו המתבוללים באשכנז כי הם "אשכנזים בני דת משה" וכי חפצים המה לבלתי החשב כ"יהודים" אלא כבני עם אחר השומר על מנהגי דת מיוחדים. אפילו הצדוקים, ובתקופה מאוחרת יותר - הקראים, טענו שהם הם המקיימים את התורה לאמיתה, כי גם כל אלה לא יכלו ולא העזו להכחיש בעובדת היסוד כי "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" וממילא ידעו כי אין ניתוק מהתורה אלא ע"י ניתוק מהאומה; וכי אין "יהדות" אלא תורה.

עד שבאה הציונות.

"ציונות" אינה כמובן אלא שם גרידא, שניתן לתנועה זו, אגב, רק כמה וכמה שנים לאחר היווסדה. שם זה, המזכיר לכל שומעיו את שמה המקודש של "ציון" סייע בהרבה להתפשטותה של התנועה הזאת בקרב יהודים תמימים, ולהגברת בלבול המוחות עד היום הזה - ועל כך עוד נייחד את הדיבור, עתה די לנו אם נאמר כי, כפי שיבין כל אדם, אין השם אומר כלום ואינו מעיד כלום 3. יתכן שאילו החליטו אותם האנשים שקבעו את השם "ציונות" לקרוא לעצמם בשם "נטורי קרתא", כי אז היו השמות הללו אומרים לא פחות ולא יותר מאשר היום. תמצית הציונות כמבואר לעיל, אינה "ציון". ארץ ישראל מהווה רק חלק ולא יסוד בציונות. תמצית הציונות היא "הלאומיות היהודית", או יותר מתאים יהא להשתמש במילה הלועזית הנאציונאליזם היהודי. (לשם נוחיות נשתמש להבא לציון המושג הזה בשם "לאומנות").

תנועת הלאומנות נוצרה בעולם קצת לפני הפרק בה נוסדה הציונות. לפני כן לא הייתה "הכרה לאומית" רווחת בין אומות העולם. הלאומנות בעולם נתעוררה לאחר שאיפתו של נאפוליון לכבוש את העולם, ולהכניע את האומות תחת עול הקיסרות הצרפתית. ברחוב היהודי הכתה תנועה דומה גלים רק כיובל שנים אחר כך. כי בימי נאפוליון לא הייתה קרקע לכך בקרב המוני היהודים, אשר הכרת התורה "אין אומתנו אומה אלא בתורתה" הייתה מושרשת עמוק בלב כל איש ישראל.

רק על קרקע ההתבוללות וה"השכלה" שהיו תוצאות אי העמידה בניסיון האמנציפציה (שיווי הזכויות ליהודים) והחלישו את שמירת התורה בקרב יהודים רבים - יכלה הציונות להוולד.

מה חידוש חידשה התנועה הלאומנית היהודית?

טענתה הייתה, כי יהודים חייבים ליהפך לעם "ככל הגויים". כלומר כי ישראל שהיווה עד אז בלבם ובהכרתם של כל יהודי תבל חטיבה מיוחדת, בריאה מיוחדת של הקב"ה (כמבואר לעיל) צריך ליהפך למהות אחרת: ל"עם" כפי מושג "העם" בין יתר אומות העולם.

מהי הגדרת "העם" לפי המושג הגויי?

נביא לדוגמא את הגדרת המלון הגדול של Funk & Wagnalls Encyclopedia Britannica:

(קיבוץ אנשים בעלי מוצא ולשון משותפים).

או את הגדרת המלון הצרפתי המפורסם "לארוס" (Larousse) :
Nation: Reunion d'hommes habitant un meme territoire et ayant une origine et une langue commune ou des interets longtemps communs.
(קיבוץ אנשים הגרים באותו השטח ושהם בעלי מוצא משותף, לשון משותפת או עניינים משותפים משכבר הימים).

בישראל - לא כל אלה מהווים את "העם". קיים אמנם "מוצא משותף", כשם שקיים "מוצא משותף" לכל המין האנושי מאדם וחוה. "המוצא המשותף" של ישראל החל עשרים דורות לאחר בריאת העולם, אולם "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". עוד בטרם נבראו שמים וארץ כבר עלה במחשבתו של הקב"ה כביכול ליצור לעצמו את ישראל ואת התורה, והרי "סוף מעשה במחשבה תחילה".

האנשים הגדולים ביותר בתולדות ישראל, בעורקיהם נזל דם של גזעים אחרים. דוד מלך ישראל שהוא "מלכא משיחא" זקנתו הייתה מואביה. ר' עקיבא היה מצאצאי סיסרא. שמעיה ואבטליון היו מצאצאיו של סנחריב מלך אשור (ר' גיטין נ"ז, ע"ב, סנהדרין צ"ו ע"ב) ואף מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק (שם).

ובאשר לארץ - הלא, כמבואר לעיל, נתהווה ישראל לעם עוד בטרם נכנס לארץ בכלל, ואף לאחר כך, רק חלק קטן מימי קיומו ישב ישראל בארצו, ואף מאותה התקופה רק חלק קטן עוד יותר הייתה לו ממלכה עצמאית ממש.

והלשון - גם היא שימשה רק זמן קצר לפי הערך השפה המדוברת בעם. יש דעות 4 אשר לפיהן דיברו ישראל אף במצרים "מעין מצרית" ומדייקים מן הנאמר בדברי חז"ל שלא שינו את לשונם - כלומר בצורה שלילית ולא נאמר "שדברו בלשון הקודש". התורה עצמה ניתנה בשבעים לשון, והלא ידוע שאף חלק מכתבי הקודש וכן שני התלמודים, המדרשים ספר הזהר - נכתבו ארמית. רוב ספרי הרמב"ם - כולל פירושו על המשנה, ר' יהודה הלוי, רבנו בחיי ועוד ועוד - נכתבו ערבית.

ובאשר "להיסטוריה המשותפת" המובאת לעיתים כהגדרת מושג "העם" באומות העולם - הלא מובן שאין הכוונה יכולה להיות אלא להיסטוריה משותפת במאות האחרונות. ואילו "היסטוריה משותפת" שחדלה להיות משותפת לפני כאלפיים שנה - הריהי כיום נחלתם של עמים רבים המהווים בהווה עמים נפרדים אם לא אויבים. במאות הראשונות לפי הספירה האזרחית, שעה ש"ההיסטוריה המשותפת" שלנו התקרבה כבר לקצה - לא היו עדיין רוב עמי אירופה דהאידנא קיימים בתור כאלה. ולאידך גיסא, הרי מבחינה חיצונית לא הייתה מעולם "היסטוריה משותפת" ואף לא היו "קשרים מיוחדים" בין יהודי תימן ויהודי איטליה או רוסיה, למשל. אף "אינטרסים משותפים" לא היו, ולא אחת קרה שהאיטרסים של הקיבוצים היהודיים השונים היו - או יכלו להיות - אף מנוגדים זה לזה. בימי מלחמת העולם הראשונה, למשל, הרי היהודים תושבי מעצמות הברית - פרט אולי לרוסיה הצארית - ודאי שהיו מעונינים בניצחון מדינותיהם, ואילו היהודים תושבי הקיסרות האוסטרית-הונגרית היו מעונינים באמת ובתמים בניצחונו של "הקיר"ה" פראנץ יוסף השני.

לא כל ההגדרות הללו שהובאו לעיל - ולא כל הגדרה אחרת המקובלת להגדרת מושג "העם" בין אומות העולם תוכלנה אפוא לחול על ישראל.

לא אלה הם אפוא העושים את ישראל לעם, אם כי, כמבואר לעיל, יש בהם קדושה משל עצמם. כל אלה תופסים את מקומם אך ורק בתוך מסגרת התורה. מחוץ למסגרת התורה מאבדים הם את כל תכנם, כדוגמת האתרוג שלאחר סוכות שהובאה לעיל.

התנועה הלאומנית באה להחליף את דמותו של ישראל ולהפכו "עם ככל העמים", עם "שפה לאומית" - כלומר גרימה לדימויה של כללות האומה לאומות אחרות (בניגוד ל"התבוללות הפרטית" של המתבוללים בארצות מערב אירופה שדרשה דימוי כל יחיד לשכניו הבלתי יהודיים); גם הגדרה זו אינה מדויקת. כהתבוללות לאומית אפשר לראות, למשל, את מגמת השלטון הסובייטי להפוך את כל העמים אשר תחת השפעתו המדינית "למדינות דמוקרטיות עממיות" ואפילו עמים בעלי אופי השונה לגמרי מזה של הרוסים, כגון הטשכים או בני גרמניה המזרחית, אשר רוסיה רוצה להחדיר בהם את דפוס החיים הרוסים על השפעתו התרבותית. אולם מה שעשתה הציונות לישראל הוא הרבה יותר מזה: אין זו העברה מתרבות אחת לשניה, אלא שינוי מהותי, הוצאה בכוח מגדר "עם זו יצרתי לי" לגדר "עם ככל העמים" והרי זה (אם נשתמש במושגים הנזכרים בספר הכוזרי) כמי שהיה בא לכפות על בני אדם להתהלך על ארבע ולחיות חיים כחית השדה, ועם כל זה - להכריז כי זו היא האנושות הנכונה בה"א הידיעה.

במילים אחרות: החידוש שחידשה הציונות היא: שינוי הגדרת היהדות. הגדרת היהדות למימי הר סיני ועד הציונות הייתה: תורה, ומכאן ואילך תהא ההגדרה: לאומנות, השתייכות לאומית.

ברור שהשקפה זו נוגדת בתכלית הניגוד את השקפת התורה, אף מבלי להיכנס לשאלה, עד כמה הציונות היא "דתית".

ז. מקומה של ה"דת" בציונות
שינוי זה של הגדרת "ישראל" שאותו חידשה הציונות, כלל בתוכו ממילא, גם שינויי הגדרה אחרים. כפי שנתבאר לעיל, הפכה אפוא ארץ הקודש ל"מולדת לאומית", לשון הקודש ל"שפה לאומית" (ר' פרק על "לשון הקודש" להלן), והתורה הפכה ל-"דת". מושג ה"דת" כשלעצמו הוא מושג שאינו קיים בעולמה של היהדות, ואף לא בלשון הקודש. המושג "דת" כפי שמשתמשים בו היום אינו אלא ניסיון לתרגם את המושג הלועזי "רליגיה" שאי אפשר לתרגמו ללשון הקודש תרגום אמיתי, כי כאמור, אין מושג כזה קיים. כי אין בעברית מילה או מושג שיכלול בתוכו את תורת ישראל ואת פולחנם של העמים האחרים. המילה "דת" בלשון הקודש פירושה פקודה, צו "והדת ניתנה בשושן הבירה" (אסתר ג, טו) "דתי המלך" (שם ג, ח, עזרא ט, א). (מעניין לציין, דרך אגב, כי המילה "דת" נזכרת במקרא רק פעם ביחס לתורה: "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב) וגם שם נחלקו המפרשים על פירושה העצמי של המילה דת). בכתבי הקודש וכן בדברי חז"ל מדובר תמיד רק על תורת ד', אורייתא, רחמנא וכו' מצד אחד - להבדיל - על אלוהי העמים, אלילים, עבודה זרה וכו' מצד שני.

נוסף לזה מהווה ה"דת" בקרב העמים, בייחוד העמים המודרניים, עניין המוגבל לשטח מסוים של החיים, שאין לו קשר ליתר שטחי החיים והחברה. אין צורך להדגיש כי גישה זו מנוגדת בתכלית הניגוד לגישה היהודית. "התורה היא תורת חיים" השליטה על כל שטחי החיים הן של היחיד והן של הציבור הלכות טוען ונטען, הלכות דיינים וכו' הן חלק בלתי נפרד מן התורה לא פחות מהלכות תפילין, למשל, אותם החלקים המקבילים למה שנחשב ל"דת" בקרב העמים (להבדיל) מהווים רק חלק זעום מהתורה - ואף לא את החלק החשוב ביותר שבה. בית הכנסת, למשל, הוא אמנם עניין חשוב ומרכזי בחיי העם, אבל יוצא אדם ידי חובתו גם בהתפללו ביחידות. נשים פטורות בכלל מתפילה בנוסח הקבוע.

גם הכמורה - המהווה חלק עיקרי ומרכזי ב"דתות" השונות - אינה קיימת בישראל כלל. "כל ישראל כשרים לכל" - כל יהודי רשאי לעבור לפני התיבה וכו' וכו'. הרב בישראל הוא רק אדם שלמד את חוקי התורה ולפיכך הורשה לפסוק שאלות וכדומה. אפילו עניינים כסידור קידושין וכו' - שהם סמכותם הבלעדית של הכמרים בדתות הגויים - להבדיל - אינם סמכותו הבלעדית של הרב, בתור שכזה, אלא שההלכה דורשת שיהא המסדר קידושין בקי בטיב גיטין וקידושין - כלומר יודע את חוקי התורה השייכים לעניין זה. מצד עיקר הדין אין צורך ב"מסדר קידושין" בכלל, אלא שהתקינו זאת רק כדי להבטיח שהכל ייעשה לפי דרישות ההלכה.

רואים אנו אפוא, כי אפילו מבחינת ההקבלה החיצונית אין "מכנה משותף" כלשהו בין התורה לבין "הדתות של העמים".

מושג "הדת" במשמעו "רליגיה" לקוח אפוא ממהלך המחשבה הבלתי יהודי. לפי מושגים אלה מהווה הדת - בייחוד בדורות האחרונים - עניין פרטי או קיבוצי, אך על כל פנים מושג נפרד מן "הלאומיות" ובלתי תלוי בה. היו גם עמים שהחליפו את דתם.

יש עמים שונים ואף אויבים זה לזה המשתייכים ל"דת" אחת. צרפת ואוסטריה-הונגריה, למשל, נלחמו זו בזו במלחמת העולם הראשונה אף ששתיהן היו מדינות קאטוליות. גרמניה ואנגליה נלחמו זו בזו במלחמת העולם השנייה, אף ששתיהן שייכות לדת הפרוטסטנטית. וכן, להפך, יש עמים אשר בתוכם נמצאות דתות שונות. כמה מדוברי העברים ומנהיגיהם, למשל, הם נוצרים. מדינת הלבנון יש בה נוצרים, מוסלמים ודרוזים אלו בצד אלו. באנגליה היה אף לורד אחד, חבר בית הלורדים (לורד פילבי) שהיה... מוסלמי, וכן היו מוסלמים בפולין שבראשם אף עמד "מופתי" מיוחד. ביוגוסלביה יש מוסלמים, נוצרים, יווניים ונוצרים קאטוליים, ובכל זאת לא יפקפק איש ב"אנגליותו" של הלורד פילבי או ב"יוגוסלביותם" של המוסלמים מסאראיבו, למשל. היו בהיסטוריה גם עמים שהחליפו את דתם באופן "סיטונאי" ובכל זאת לא אבדה מהותם הלאומית.

ייתכן שלהחלפות דת אלה היו השפעות תרבותיות שונות, אבל שינוי המהות הלאומית ודאי שלא היה כאן. התורכים, למשל, נשארו תורכים במשך מאות השנים, בין בשעה שקבלו את האיסלאם כ"דת לאומית" ובין בשעה שביטלו את מעמדו הבלעדי של האיסלאם עם מהפכת קמאל פחה.

עם הפיכת ישראל ל"עם ככל העמים" הפכה ממילא, בפי התעמולה הציונית, גם התורה ל"דת ככל הדתות" שהיא עניין פרטי ליחידים או לקבוצות, וששטח תחולתה מצטמצם בשטח הפולחני והצרמוניאלי. לפי שיטת הציונות יכל אפוא יהודי להתייחס ל"דת" זו ביחס חיובי, יכל הוא להתייחס אליה ביחס שלילי או ביחס אדיש - אין זה מוסיף ואין זה גורע מ"יהדותו" כלום.

הוגה הדעות של הציונות בה"א הידיעה - "אחד העם" - אשר דבריו נלמדים כיום ברוב בתי הספר בארץ - לרבות הדתיים - הגדיר עמדה זו בצורה בלתי משתמעת לתרי אנפין:
"יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי כך הקשר ביני ובין עמי" (על פרשת דרכים, כרך א, עמוד קל"ב).
בצדק ובהגיון גמור באו הוגי דעות אחרים של הציונות ואף הוסיפו לאמר, כי אבן הבוחן ל"יהדות" היא מידת קידום האינטרסים הלאומיים. כיוון שהיהודים "ההולכים אחרי הרבנים" מתנגדים אפוא ל"אינטרסים לאומיים" אלה - הריהם יהודים פסולים, ואילו - כפי הגדרתו של י.ח. ברנר (הפועל הצעיר, יפו, כרך כ"ה) - יכל אדם
"להיות יהודי טוב ולהתייחס עם זה ברטט נפש רליגיוזי אל הליגנדה הנוצרית על בן וכו' שנשלח לבני האדם ובדמו כפר עוון הדורות..."
שכן, אין הוא נוגד את "האינטרס הלאומי". אל לשכוח כי היה זה כבר לפני למעלה מיובל שנים, שעה שאיש לא חלם כי השקפות קיצוניות אלה תיהפכנה מציאות באורח כה מהיר...

נכון הדבר ש"אחד העם" התנגד לדעות אלה של ברנר וחבריו, אבל אם מקבלים את הציונות - כלומר את הלאומנות היהודית כבסיס, אין כאן אלא מסקנה הגיונית מעמדה זו.

בעצם לא השתנה הרבה יותר מאשר הביטויים הסגנוניים מימי האידיולוגיה הציונית הנ"ל ועד ימינו. ברנר וחבריו לא היו בעצם רק חלוציהם של "הכנעניים" דהאידנא, אלא אף אבותיה החוקיים והאמיתיים של האידיולוגיה ה"ישראלית" או הציונית הרשמית של ימינו, כפי שעוד נשוב לבאר.

מובן הדבר לפי השקפת היהדות, הרי זוהי הגרועה שבכפירות, זוהי עקירת התורה במלא מובן המילה - ומנקודת מבט זו אין הבדל אם היחס ל"דת" הוא חיובי או שלילי! (מובן - ובייחוד לפי הדעה האומרת "מצוות אין צריכות כוונה" - כי יותר טוב כאשר מקיימים את המצוות בפועל, אבל אין בכך נפקא מינה לגבי העמדה כלפי השיטה, ורק על זו מדובר ברגע זה) הרי זו בחינת "מעיקרא דדינא פירכא".

הרואה בתורה "דת" לפי מושגי העמים, המודה שה"דת" היא רק בחינת "רשות", רק חלק מה"יהדות" וכי יש גם "יהדות בלי דת" כשם שיש "אנגליות בלי פרוטסטנטיות" - אף אם בעצמו הוא מתייחס בחיוביות ל"דת" זו ומקיים מצוותיה - הרי זה הוא ניגודו העיקרי האמיתית ליהדות ורק אח"כ בא חשבון המצוות והעברות הפרטיות!

משל למה הדבר דומה? נביא משל מן המציאות העגומה של ימינו שלצערנו אינה כיום בגדר משל בלבד... יש באמריקה (ולצערנו לא רק באמריקה...) העורכים מסיבות לכבוד ניט"ל ומגישים לכבוד זה בשר כשר למהדרין. ודאי שיותר טוב שיהודי - בכל מצב שהוא - אוכל סעודה כשרה, נוטל ידיו, מברך "המוציא", אוכל ויושב כשראשו מכוסה, מברך ברכת המזון וכו' - אבל עצם הסעודה היא פסולה, עצם הסעודה היא לכל הפחות אביזרייהו דעבודה זרה וכשרותה של הסעודה אינה מוסיפה אלא צחוק וגיחוך מר.

עוד נשוב לדבר על כך בפרטות בפרק על "הציונות הדתית".

ח. גלות וגאולה
אילו באה הציונות לעסוק רק בהפיכה תיאורטית של "עם זו יצרתי לי" ל"גוי ככל הגויים" - ספק אם הייתה מצליחה במידה שהצליחה לכבוש את לב ההמונים.

במסגרת "תרגום המושגים" או "שינוי הדמות" לא יכלה הציונות להתעלם גם מיתר מושגי היסוד המהווים חלק בלתי נפרד מישראל: עניין הגלות והגאולה.

גם הגלות והגאולה, לפי השקפת התורה, אינן "פרי התפתחות היסטורית". גם אלה הם עניינים אשר שרשם במעשה בראשית, בתוך תבנית בריאת העולמות, "בהדי כבשי דרחמנא". עוד לפני בריאת שמים וארץ, אומר לנו המדרש, כבר נבראו הגלות והגאולה:
"והארץ הייתה תהו - זו מלכות בבל וכו' ובהו - זו מלכות מדי וכו' וחשך - זו מלכות יון וכו' על פני תהום - זו מלכות הרשעה שאין להם חקר כמו התהום וכו' ורוח אלקים מרחפת - זה רוחו של מלך המשיח" (בראשית רבה ב, ה').
בשורת הגלות והגאולה ניתנה עוד לאברהם אבינו, בטרם היה ישראל קיים כעם בכלל, ונזכרת אחר כך במפורש בתורה בפירוש יתר טרם נכנס ישראל לארצו.
"והיה אם לא תשמעו וגו' והשימותי אני את הארץ וגו' ואתכם אזרה בגויים וגו' וזכרתי את בריתי אברהם וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים משם אקבצך וגו'" -
כל הדברים האלה נאמרו לישראל מראש, הם מהווים חלק מן התורה שהיא היא כביכול תוכנית העולם כמאמרם ז"ל: "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" (ב"ר א, ב). לפי השקפת היהדות באה עלינו הגלות בעל כורחנו ובדרך שלמעלה מהטבע, החזקנו מעמד באופן שלמעלה מהטבע, ואף הגאולה יכולה אך ורק לבוא ע"י משיח. האמונה בביאת המשיח היא אחד מי"ג עיקרי האמונה לא פחות מאשר האמונה באמיתות התורה ומציאות הבורא. והאומר אין תחיית המתים מן התורה - כלומר לא הכופר בתחיית המתים אלא הוא מודה בה אלא שהוא אומר שאיננה מן התורה, שאיננה חלק מאותה תבנית העולם שהוצבה מראש - עליו אומרים חז"ל ש"אין לו חלק לעולם הבא" (סנהדרין צ"א) שהוא אחד העניינים החמורים בתורה.

אולם הציונות הבאה לבטל ולעקור את מהות "עם זו יצרתי לי" הרוצה להפוך את ישראל לעם "נורמאלי" עם המושגים הנהוגים בין יתר העמים - מובן שגם את עניין הגלות והגאולה היא רואה באור שונה לגמרי.

אין היא יודעת אמנם "תירוץ" מתאים לבאר מדוע וכיצד החזיק "עם נורמאלי" זה מעמד בפיזורו משך אלפים שנה בה בשעה שעמים שהיו "נורמאליים" הרבה יותר לכל הדעות אבדו, אולם לגבי ההווה ובהנוגע אל הפועל רואה היא גם בגלות רק תהליך "לאומי" שבא כתוצאה מתנאים מדיניים בימי האימפריה הרומית, ולכן היא רואה את החזרת העם ל"נורמאליותו" כעם היושב על אדמתו רק כתהליך הצריך להתנהל על אותו הבסיס המדיני או הצבאי ה"נורמאלי".

מובן שגם השקפה זו מנוגדת תכלית הניגוד להשקפת היהדות היודעת והמאמינה כי רק "מפני חטאינו גלינו מארצנו" וכי "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה". (ירושלמי תענית פ"א ה"א).

מובן כמו כן כי האמור לעיל לגבי ה"דת" כוחו יפה גם כאן. גם כאן אין ההשקפה הזאת נעשית פחות מנוגדת להשקפת התורה, אם משרד הקונגרס הציוני, למשל סגור בשבת, אם במטבחי צה"ל מגישים אוכל כשר וכדומה. לא שיש כאן כוונה כלשהי לזלזל בכל הישג שהוא בשטח שמירת המצוות, אלא שכמבואר לעיל לא זה הוא הנידון האמיתי.

ט. עברית ולשון הקודש
בתוך תהליך "שינוי הדמות" וה"נורמליזציה" של ישראל, אי אפשר היה כמובן להעלים עין מעניין הלשון, "לשון הקודש" אשר כמבואר לעיל, היא מהווה גורם כה יסודי בתורה - מקבלת גם היא את מקומה בתוך המבנה הלאומני החדש. כשם שישראל הפך ל"עם" במובנו הגויי; כשם שארץ הקודש הפכה ל"מולדת לאומית" ואח"כ "מדינת ישראל"; כשם שהתורה הפכה ל"דת" - כך הפכה לשון הקודש "לשון לאומית".

לאמיתו של דבר, אין הלשון מהווה יסוד בלתי נמנע ב"עם" לפי המושגים הבלתי יהודיים. כל עמי דרום אמריקה, למשל (פרט לברזיל) דוברים ספרדית. אנגליה וארצות הברית - אשר היחסים ביניהן אינם תמיד מצוינים והמהוות לכל הדעות שתי אומות נפרדות - שתיהן דוברות אנגלית. השפה הערבית מדוברת בכל המרחב העצום שבין מרוקו ועיראק, בין סוריה ותימן, ע"י תריסר עמים הרבים אלה עם אלה תדיר. לאידך גיסא. קיימות בקרב העם ההודי חמש "שפות לאומיות" השונות זו מזו תכלית שינוי עד כדי כך שהפרלמנט בניו דלהי נאלץ לנהל את ישיבותיו באנגלית, שהיא השפה היחידה המובנת לכל הצירים. כן יש שלוש שפות גם לעם השווייצרי וכו'.

אף על פי כן מהווה טיפוח "הלשון הלאומית" גורם תעמולתי חשוב בקרב הלאומנות בכלל. במשך יובל השנים האחרונות לערך ניסו עמים רבים להחיות את לשונותיהם העתיקות שהיו מדוברות עד אז רק באזורי הרים או ביישובים נידחים, כחלק מתעמולתם הלאומנית. עדים אנו לתהליכים אלה בכל חלקי תבל, משני עברי מסך הברזל. קאזאכסטאן, אוזבקיסטאן, וכו' מכאן - אינדונסיה, וייטנאם, הארצות השונות באפריקה השואפות או שכבר השיגו עצמאות מדינית - כולם עמלים להתאים את לשונותיהם העתיקות לשימוש מודרני ו"תרבותי". תהליך זה החל לערך באותה התקופה שבה נוצרה הציונות. רק מעטים הם היודעים, כי השפה הרומנית עד לפני יובל שנים לא היה לה אפילו כתיב קבוע, ורק זמן קצר לפני כן הנהיגה את הכתב הלטיני.

באותו כיוון באה גם "החייאת השפה העברית". אולם אותה לא היה צריך לגלות" - כמו למשל את השפה האירית, הליטאית וכד' - בין יושבי כפרים ושוכני הרים רחוקים. מעולם לא חדלו להשתמש בלשון הקודש לכתיבה וקריאה. אם כי בתפוצה האשכנזית הייתה אידיש השפה המדוברת (ובתפוצה הספרדית - לאדינו, ערבית, בוכארית וכדומה), הרי נחשב הדבר ל"עם ארצות" להשתמש באידיש אפילו לשם כתיבת מכתבים מסחריים או פרטיים וכל איש ישראל שלא רצה להיחשב לעם הארץ השתדל בכל כוחו לכתוב את מכתביו - בעצמו או ע"י אחרים - בלשון הקודש ולו אפילו בסגנון משובש.

"תחיית השפה" או, ליתר דיוק, הפיכתה מלשון הקודש ל"לשון לאומית" הפכה כמעט עניין של ספורט בין הציונים הראשונים. בראשית ימיה של הציונות היה זה החלק הקל ביותר שבה, שכן באותם הימים היה לכל יהודי ויהודי מושג ממנה ע"י הסידור והחומש. רק לאחר ההתרחקות מיהדות התורה - שהייתה, שוב, תוצאת אותה הציונות עצמה, הפכה ידיעת העברית כפי הנראה החלק הקשה ביותר מן הציונות לגבי ציוני אמריקה, למשל...

אם כי בעניין זה דובר אולי פחות מאשר ביתר העניינים, הרי לאמיתו של דבר מהווה שינוי מהותה של לשון הקודש ל"שפה לאומית", פגיעה לא פחות חמורה מנקודת מבטה של התורה מכל יתר "שינויי הדמות" של ישראל עצמו, התורה וארץ ישראל.

מדוע דובר פחות על שאלת שפה? הסיבה לכך נעוצה אולי בזה, שאין הלשון דבר הניתן למישוש בידיים, ונוסף לכך דרושה מידה מסוימת של בקיאות בלשנית כדי לעמוד על "שינויי דמות" אלה בכלל.

אין מטרתנו כאן להיכנס לפרטים אלה, אך לאידך גיסא לא יהא זה מיותר להקדיש לפחות כמה דברים קצרים לנושא זה.

לכל שפה יש מה שאפשר לכנות בשם גוף ונשמה. אין זו רק הנחה פיוטית או מסתורית, אלא עיקרון המוכר על ידי המדע הלשוני בכללו. גוף הלשון הוא אוצר מלותיה, מבניה הדקדוקיים וכו'. נשמת הלשון - בדומה לנשמת האדם - הריהי אותו עניין שאינו נתפס בידיים, המחיה את הלשון, המשווה לה את אופייה המיוחד ושאפשר לגלותה רק פה ושם ברמזים דקים. נשמת הלשון היא המשקפת את רוח העם הדובר בה. ברוב המקרים הולכים גוף הלשון ונשמתה בד בבד. אולם יקרה כי לשון אשר גופה שייך לאומה אחת הופכת להיות לשונו של עם אחר - על הרוב מפני סיבות היסטוריות או מדיניות. התורה במקרים אלה היא, כי השפה מאבדת את כל "נשמתה" המקורית ומחליפה ל"נשמתו" של העם הדובר בה, אם כי הגוף, כלומר המבנה החיצוני וחלק גדול מאוצר המילים - נשאר עומד על עמדו 5.

כאן נעוץ ההבדל בין לשון הקודש והעברית-הציונית. העברית המודרנית חדורה כולה ברוח "נהיה ככל הגויים", אם כי נשארה בה הצורה החיצונית של לשון הקודש. איבעית אימא - יפה גם כאן כוחו של משל "האתרוג שלאחר סוכות" שהוא לעיל, אשר בלי מצוות ד' - כלומר כשמשתמשים בו בצורה ובזמן אחר מאשר נצטווינו בתורה - הופך הוא פרי פשוט ללא קדושה.

אם כי אין לנו צורך להרחיק לכת כדי למצוא ראיות לכך, מכל מקום יהא זה מעניין למסור כאן - אם כי לא בתור ראייה או אסמכתא, אלא בתור דבר אפייני גרידא - כי עובדה זו בולטת עד כדי כך שהוכרה אפילו ע"י בלשנים מקצועיים גרידא שלא מבני ברית. המומחה הנודע לשפות השמיות ברגשטראסר בספרו "Einfuhrung in die semitischen Sprachen" (מינכן 1928) דן בשפה העברית כאחת השפות השמיות בצד האשורית, הערבית, הסורית, החבשית וכד'. את דיונו על השפה העברית הוא מחלק לשלושה חלקים: "עברית עתיקה" (לשון המקרא) "עברית ביניים" (לשון חכמים) ו"עברית חדישה". בדברו על זו האחרונה הוא אומר כי הניסיון "להחיות" את השפה העברית תוך העדר "הרגשת לשון עברית בטוחה" הביא בהכרח לידי פתרון מדומה" -
"Zu einem Hebraisch, das in Wirklichkeit eine europaische Sprache mit durchsichtiger hebraischer Verkleidung ist"
"עברית אשר לאמתו של דבר היא שפה אירופית עם הסוואה עברית שקופה" (דף 47).
לא קל להיכנס אל הפרטים הלשוניים על מנת להוכיח במה מתבטא "שינוי דמות" זה. תחת זאת מוטב שנביא כמה דוגמאות ממשיות מן העברית החדישה הנראות תמימות למדי, אך המוכיחות על כמה מגמות הנובעות בדרך ממילא מ"הלאמת" השפה העברית.

"חשמל" היא המילה העברית הרגילה לציון הכוח האלקטרי. מילה זו מקורה בספר יחזקאל (א, ד) בפרק המגלה את חזיון הנביא. פרק זה - המכונה כרגיל בשם "מעשה מרכבה" - הריהו אחד הפרקים המקודשים ביותר בכתבי הקודש. רק יחידי סגולה - ואף אלה רק בתנאים ובאופנים מסוימים - רשאים בכלל לעסוק בסודות אלה של מראה הנבואה. בנבואתו ראה יחזקאל אש גדולה "ומתוכה כעין החשמל". מהו פירוש הפשוט של המילה "חשמל"? - דבר זה הוא על כל פנים עניין למחקר המפרשים. תרגום השבעים מתרגם את המילה "חשמל" ב"אלקטרון" שהוא השם היווני לחומר שרגילים לקרותו היום בשם ענבר - חומר שע"י שפשופו נוצר זרם חשמלי (ומכאן הכינוי "אלקטריה" לזרם זה ברוב הלשונות האירופיות). מובן שאין כוונתנו כאן להיכנס לנבכי הפרשנות המקראית או הלשונית. אולם למעשה התוצאה היא זו:

המילה "חשמל" הייתה מעוררת חרדת קודש בלבו של כל יהודי, זקן ונער. "חשמל" היה מושג שהמחשבה קשרה אותו ממילא במעשה מרכבה, בסודות הבריאה, בספירות הסוד.

אולם הילד או המבוגר הדובר עברית חדישה יודע כי "חשמל" פירושו הזרם או הכוח האלקטרי - דבר שהוא משתמש בו ורואה אותו מאות פעמים ביום - דבר שאינו מעורר אצלו כל הרגשת קדושה או רטט, דבר הקשור רק עם חדר המגורים, הרדיו או האמבטיה.

כשהילד הזה נתקל במילה "חשמל" בספר יחזקאל, הרי שבתת-הכרתו הופכת כל הנבואה מגוחכת. מתחת לסף הכרתו משתקפים מעשי מרכבה כ"משחק תאורה" חשמלי - כל היחס משתנה ממילא ליחס של חולין גמור - על הצד היותר טוב - אך זוהי בדיוק הכוונה שאותה רוצה "תחיית השפה" להשיג.

דוגמא שנייה - הפעם מאוצר המילים של לשון חז"ל: המילה "אגדה". במוחו של היהודי הטרום-ציוני, בין תלמיד חכם בין איש פשוט, הייתה "אגדה" מציינת את דברי המוסר של חז"ל - את אותו חלק מהתורה המכונה בפי החסידות בשם "פנימיות התורה". המילה "אגדה" הייתה מעוררת בלב כל יהודי אור ותום, עידוד מוסרי, אהבה עזה וקשר פנימי אל חכמיו מימי קדם.

בשפה העברית החדישה מציינת "אגדה" סיפור בדים. בתת הכרתו של הילד שגדל על השפה העברית המודרנית הופכים אפוא גם אגדות חז"ל ל"סיפורים" השייכים לאותו סוג שאליו שייכת "האגדה הסינית" או סיפור ה"שלגיה" - איבעית אימא - המיתולוגיה הלאומית היהודית" - ושוב: זוהי בעצם מטרתה של הציונות.

יורשה לכותב הדברים האלה לסיים פרק זה במקרה שיש בו קצת מן המבדח אבל הרבה מן האופייני, ששמעתי מפי אחד מידידי בירושלם. ידידי זה - נכדיו חיים במושבה ליד תל אביב. שפת אמם היא, כמובן, עברית, אולם יודעים הם לדבר גם אידיש בצורה די שוטפת בייחוד עם הסבא והסבתא. יום אחד שאל ידידי את נכדתו הקטנה: מה עונים כששואלים "מה שלומך"?

- "כששואלים בעברית: "מה שלומך" - לא איחרה הקטנה להשיב - "עונים: טוב מאוד", וכששואלים באידיש - עונים "ברוך השם..."

מפי עוללים...

נוסף לכל אלה כלל "שינוי הדמות" של לשון הקודש לעברית המודרנית בתוכו את הסכנה כי - לאחר שגם הלשון היא בעצם דבר רוחני מופשט, עלולים - ואמנם כן עושים - להציג אותה כ"תחליף" לתורה לאלה המתגעגעים ל"תוכן רוחני" כדי למלא את החלל שנתהווה בלבם עם זניחת התורה.

אכן הפך לימוד העברית עד מהרה בידור ותחביב לנוער הציוני "המשכיל" בעיירות מזרח אירופה. כדי להגביר את הכוח המושך מצד אחד, וכדי להדגיש, לאידך גיסא, את ההבדל בין "העברית" לבין לשון הקודש של בית המדרש - נפל מישהו על המצאה נפלאה: הנהגת ההברה "הספרדית" (אשר, כפי שנראה מיד, אינה ספרדית כלל). זה הוסיף כוח משיכה ללימוד העברית בתתו לה צליל אקזוטי שהלהיב את דמיונם של אותם הנערים והנערות בעיירות הקטנות. הנימוק שניתן לבחירה זו היה כי הברה זו היא כאילו העתיקה יותר והנכונה יותר.

מבחינה מדעית, הרי כל אותה הנמקה היא - אם להתבטא במתינות רבה - אמאטורית במקצת. ראשית כל, הרי שקדמותה של החברה הספרדי (אף הספרדית ממש) לגבי "האשכנזית" היא - שוב: כדי להתבטא במתינות רבה - דבר הטעון עדיין הוכחה. אולם גם אם יוכח הדבר, עדיין אפשר להקשות אף מבחינה לאומנית גרידא - ואף מבלי להתחשב כלל בעיקרון היהודי המסורתי "אל תטוש תורת אמך" - אם אמנם משמשת קדמותו של המבטא הוכחה שצריך להשתמש בו גם היום. אם אמנם "ככל הגויים" - הרי ברוב לשונו אפוא המבטא לפני שמונה מאות שנה שונה בהחלט ממה שהוא היום.

נוסף לכל אלה, הרי גם מבחינה היסטורית גרידא אין כל הוכחה שלמעלה מכל ספק כי ההברה "הספרדית" היא אמנם הקדומה יותר. הדעה הרווחת במדע - והכוונה אינה כאן ליהודים חרדים דווקא אלא לבלשנים מקצועיים - נוטה יותר להניח ששתי ההברות הן קדומות, אלא שבאחת השתמשו ביהודה ובשניה - בגליל ובצפון. הבדלים במבטא שבחלקי הארץ השונים במבטא השי"ן למשל נזכרים, כידוע, כבר בשופטים ("שבולת - סבולת"). על כל פנים עובדה היא שמבטאם של התימנים דומה הרבה יותר לזה של האשכנזים ודווקא לזה של ... יהודי ליטא (ביטוי החולם בדומה לצירי) - ואיש לא טען עדיין כי יהודי תימן היו אי פעם תחת השפעה אשכנזית וכל שכן ליטאית. לפי המסורת שבידם, יושבים יהודי תימן עוד מימי בית ראשון 6.

נוסף לכל אלה - ושוב, אנו מדברים עתה מבחינה לשונית גרידא ללא התחשבות בגורמים אחרים - השיגה הציונות בקבלת ההברה הספרדית מצב של "קרח מכאן וקרח מכאן". מעלת ההברה האשכנזית על הספרדית היא בהבדלת יתר בין התנועות (קמץ - פתח) ובין בהבדלה בין תי"ו דגושה ורפה. מעלת ההברה הספרדית על האשכנזית היא בביטוי המדויק יותר של האותיות הגרוניות (הבדלה בין א - ע, כ - ח וכו'), אולם במבטא זה נזהרים רק הספרדים שמוצאם מאזור ההשפעה של הערבית, אשר בה קיימים הבדלים אלה. מובן שאין כל קשר אורגאני בין "ההברה הספרדית" (קמץ שווה לפתח) לבין היגויי המדויק של אותיות הגרון. (התימנים, למשל, שמבטאם דומה, כאמור, למבטא "האשכנזי" במה שנוגע לתנועות ולתי"ו הרפה מבטאים את אותיות הגרון - גם ט, ו- ק בכלל - בבירור רב, עוד יותר מן הספרדים, וכן מבדילים הם, בניגוד לספרדים - גם בין ג' וד' רפות ודגושות).

המבטא העברי המודרני - אף מבחינה לשונית גרידא - מאחד בתוכו אפוא את חסרונן של כל ההברות: אי הבדלה בין פתח וקמץ - כספרדים, אי ביטוי האותיות הגרוניות - כאשכנזים.

מובן שלאיש לא איכפת הדבר. שכן "תחיית השפה" גם היא אינה אלא אמצעי למטרה האחת: שינוי דמותה של לשון הקודש ל"שפה לאומית" כחלק בשינוי דמותו של ישראל להיות "גוי ככל הגויים".

י. סוד הצלחתה של הציונות
אכן לא פלא הוא שהציונות הצליחה להתפשט במידה כה רבה בקרב ההמונים. אף לפני יובל שנים לא הכל היו "אינטליגנטים" בעלי חוש אבחנה. המילה "ארץ ישראל" היא מילת קסם לגבי כל יהודי ויהודי. הצעירים הללו, שאצבעותיהם כבר החלו נכוות מן ההתבוללות ומן ההליכה בדרכי הגויים אשר סביבם, נאחזו ב"יהדות" חדשה זו, שהביאה עמה המצאה נפלאה: אפשר להיות "יהודי" טוב וגאה בלי עול מצוות, אפשר ליהנות משני עולמות בבת אחת: להיות יהודי ולדאוג לתקנת עם ישראל, וליהנות באותה שעה מכל העינוגים הקוסמים שהיה בידו של הרחוב הבלתי יהודי להציע. גם "המצאה" זו כבשה לבבות רבים בעיירות הקטנות. ואף יהודים רבים יראים ושלמים מקרב ההמון שלא התמצאו בסבך העניינים ראו בכך בתמימות אתחלתא למילוי התקווה המשיחית.

נוסף לזה ידעה הציונות כמעט מראשית ימיה לנהל תעמולה יסודית וענפה כיד התכונה הגרמנית הטובה על מייסדיה שהיו ברובם ילידי אשכנז או חניכי אוניברסיטאות גרמניות.

הציונות אף ידעה "למשוך בחבלים" המתאימים ב"חלונות הגבוהים" ולטפח את שנאת ישראל כדי שהיהודים ירגישו נכרים על האדמה שעליה ישבו 7, אולם כל אלה אינם שייכים לנושא החוברת הזאת.

יא. היהדות החרדית
אמרו חז"ל איזהו חכם? הרואה את הנולד. רובם המכריע של גדולי ישראל החרדים הבחינו מיד בסכנה הגדולה ליהדות ברוחניות - וגם בגשמיות - שהציונות טומנת בקרבה. יחסם לציונות לא יכל היה להיות אלא שלילי, וממילא היה אותו היחס השלילי קיים גם בכל אותם החוגים שהשפעתם של גדולי התורה והיראה הגיעה.

מובן הדבר, כי הציונות לא יכלה להצטמצם בשטח הרעיוני בלבד. גוף ונשמה קשורים זה בזו בקשר אמיץ. התעמולה הציונית גרמה אפוא לא רק התרחקות עיונית מהשקפת התורה, אלא גם ובעיקר הייתה תמיד מלווה בהתפרקות מעשית מעול המצוות.

אעפי"כ טעות גמורה היא האומרת כי ההתנגדות לציונות הייתה רק משום שראשי נושאי כליה היו "חופשים" - דעה הכוללת, כמסקנה הגיונית, את ההאשמה נגד החרדים מדוע לא שאפו הם להיות נושאי כליה של הציונות ואז ממילא היו מובילים את הציונות בדרך התורה, וממילא הייתה גם מדינת ישראל נבנית ברוח התורה וכו'. דעה זו, כאמור, נובעת מתוך ראיה בלתי נכונה של הדברים. גדולי התורה לא שללו את הציונות רק על שום שנושאי כליה היו חופשים ברובם. התמונה הזו הפוכה: עובדה זו לא הייתה הסיבה לפסלות הציונות בעיני גדולי התורה אלא להפך: היא הייתה תוצאה מפסלות השיטה. במילים אחרות: לא היה זה "מקרה" בעלמא שנושאי דגלה של הציונות היו חופשיים בעיקרם אלא דבר זה כרוך בעצם מהותה של הציונות. על קרקע התורה, בקרב ישראל השומר אמונים לתורתו בהשקפותיו ובמעשיו - לא הייתה הציונות יכולה להיוולד מעולם, שכן, כפי שביארנו לעיל, מנוגדת היא בתכלית הניגוד ליסודות ההשקפה התורתית. ההנחה "אילו היו גדולי התורה מצטרפים לציונות" מופרכת אפוא יסודה: אילו היו שומעים בקול גדולי התורה לא הייתה ציונות מעיקרא.

אם יש כאן קושיא, הרי אינה אפוא מדוע לא הצטרפו החרדים לציונות, אלא להפך: כיצד זה נמצאו חרדים שהצטרפו לציונות. אולם לשאלה זו עוד יוקדש פרק מיוחד להלן.
יהדות התורה והמדינה / א. גיטלין - ברוקלין נ. י.

יב. הצהרת באלפור
מנהיגי הציונות המשיכו בינתיים ב"משיכת החוטים" בזירה הבינלאומית. מלחמת העולם הראשונה שמשה הזדמנות נאותה לכך. הוצעו הצעות כמעט לכל המעצמות שתזכינה בתמיכת "היהדות הבינלאומית" בתנאי שתסכמנה לתמוך בהקמת "בית לאומי יהודי" בארץ ישראל. כיוון שבפועל נכבשה הארץ מידי התורכים בידי האנגלים, הגבירו אפוא את "משיכת החוטים" באנגליה, עד שלבסוף ניתנה הצהרתו המפורסמת של הלורד באלפור ב- 2 בנובמבר 1917 כי "ממשלת הוד מלכותו תראה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה (א"י)".

יודעי דבר, ודווקא מבין ראשי הציונים, ידעו כי הצהרה זו בנוסח המעורפל שבו ניתנה, לא הייתה דווקא ניצחון שלם למה שרצו הציונים, ושמשה מקור ושורש לכל מיני צרות ב- 25 שנות המנדאט, אולם דבר זה לא הקטין את ההתלהבות ברחוב היהודי, והיו אף כאלה שהשוו את הצהרת בלפור - לא פחות ולא יותר - מאשר להכרזת כורש על בניין הבית השני.

כאן אנו נתקלים בפעם הראשונה במאורע בעל קנה מידה עולמי מבחינה ידועה. וכיוון שישראל מאמינים בני מאמינים שאין אדם נוקף אצבע קטנה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, הרי שראו בכך מעין "אצבע אלקים" מעין "אות מן השמים" שמלמעלה הסכימו לתכנית הציונות. ומה גם כאשר נתמנה סיר (היום לורד) הרבט סמואל כ"נציב הראשון ליהודה" לאחר קבלת המנדט ע"י אנגליה מאת חבר הלאומים, וסיר הרבט סמואל הלך רגלי מארמונו בפסגת ההר בדרום ירושלם עד לבית הכנסת ר' יהודה החסיד בעיר העתיקה במזרח העיר ועלה שם לתורה למפטיר ובכה באמרו "על כסאו לא ישב זר" - הלא נקל לשער שבלב רבים נולדו תקוות משיחיות. רבים מוותיקי ירושלם אולי יזכרו, כי היו אף בתי כנסיות שבהם כללו בנוסח הקדיש את המילים: בחייכון וביומיכון וכו' ובחיי אליעזר בן מנחם", שמו העברי של סיר הרברט.

כאן מקום אתנו לעמוד על שאלה, שהפכה בשנים האחרונות שוב לנושא לויכוח סוער ברחוב היהודי, בייחוד לאחר מלחמת סיני-סואץ - השאלה: "נסים או לא נסים" וכו'.

מבלי להיכנס לכל החקירה הזאת, יורשה כאן להגיד כי המתווכחים אינם מתווכחים על הנושא הנתון באמת לדיון. הנעשה "בהדי כבשי דרחמנא" אינו שייך לנו. הערכתו המטאפיסית של מאורע זו או אחר היא עניין עיוני ודק, שאינו מעניין הויכוח. השאלה המעניינת אותנו היא מהי המסקנה שעלינו להוציא בעולם הזה מן המאורעות השונים הללו. ועל דבר השאלה הזאת, שהיא השאלה האמיתית, יש בפי התורה והשקפתה רק אבן בוחן אחת: המתאימות המסקנות לתורה ולמצוותיה? אין בעולם שום אדם, אף לא נביא ולא שום מאורע שיצדיקו, לפי דעת התורה, עקירת אף חלק קטן שבתורה. אם יבא נביא ויראה מופת של ממש ("שינוי טבעו של עולם" כלשון הרמב"ן, דברים יג, ב) וידרוש, בהסתמך על הנס שהודיע עליו מראש, לזנוח אפילו מצווה דרבנן - "לא תשמע לו" - "אפילו מעמיד לך חמה באמצע הרקיע - לא תשמע לו". (סנהדרין צ. א) אף אם יוכיח באותות ובמופתים - כדי לחזור לענייננו - שהצהרת באלפור הייתה נס ממש, שבא מלאך מן השמים והתייצב בפיו של באלפור ודיבר מתוכו מה שדיבר, ואם, בהסתמך על כך ידרשו להכיר בנכונות ההשקפה הציונית, הרי, לפי דעת התורה, גם בכך אין שום הוכחה ואין בכך אלא ניסיון נוסף "הישכם אוהבים".

כוחה של השקפה זו יפה עוד יותר ביחס למאורעות הכבירים עוד יותר בימי ייסוד המדינה ומלחמותיה, אולם מצאנו לנחוץ לבטא את ההשקפה הזאת דווקא כאן, שכן המרחק בזמן מאפשר דיון שקט יותר.

אם אמנם הייתה הצהרת באלפור טובה גדולה לכלל ישראל אף מבחינה גשמית גרידא - על כך יש מקום לויכוח לכל הדעות, ואפילו במחנה הציוני עצמו לא הכל תמימי דעה בשאלה זו - אבל אין זה מענייננו כאן.

ברם דבר אחד חידשה הצהרת באלפור והמנדאט לגבי היהדות החרדית לכל הדעות: מאורעות אלה הביאו עמם תפקידים חדשים, בעמדה ובהשקפה לא חל שינוי, לא יכל היה לחול כל שינוי, אולם כשם שהציונות עברה עתה לשלב חדש, מעשי יותר, הרי ברור שגם התגובה מן הצד החרדי צריכה הייתה להיות בדרכים חדשות.

מהן הדרכים האלה? הצריך להעמיד כוח מאורגן עם כל אביזרי הארגון המדיני מול הכוח הציוני, או המוטב להתרכז בשמירת היהדות וטיפוח השקפותיה בצורה בודדת, מקומית? על כך פרצו חילוקי דעות. על רקע זה נוסדה מצד אחד אגודת ישראל, שעיקר ריכוזה היה באשכנז ובכמה מחלקי פולין, ולאידך גיסא הובלטה עמדתם של חרדים אחרים, בייחוד בהונגריה וגליציה - ובמידת מה בליטא - שהתנגדה לארגון זה. התפתחות זו מעניינת מאוד, אבל לא כאן המקום לדון עליה.

כן היו חילוקי דעות בחוגים החרדים (בתוך אגודת ישראל עצמה ומחוצה לה) מה צריך להיות היחס לעבודה המעשית במסגרת היישוב החדש בארץ. הצריך לחייב הכשרה ועליה לארץ של "חלוצים" כדי לעודד שם את השקפת התורה, או הצריך להימנע מכך מחשש פן יתפרש הדבר כהסכמה לרקע האידיאולוגי של "החלוציות" בכלל, ופן ישפיע הדבר על העולים והמתכשרים עצמם, בכיוון ציוני? מובן שמדובר כאן רק על אלה - משני הצדדים - שהאמינו בשיטתם באמת ובתמים ולא על אלה שעשו אותה נושא למקח וממכר מדיני או כתתי (ואפילו כספי).

אולם גם חילוקי דעות אלה - עד כמה שהיו בין אנשים שהאמינו בתמים בדעותיהם, לא היו חילוקי דעות על דבר עצם היחס לציונות. להפך, אלה שחייבו את העלייה לא"י וכד' מצאו עוד יותר צורך להדגיש את התנגדותם לציונות. כדוגמא יובא הד"ר יצחק ברייער ז"ל שהיה לוחמו של הכיוון ה"פרו-א"י" הוא הוא שקרא ליצירה הציונית בארץ בשם "בית לאומי לעבודה זרה".

בשנת תרצ"ז - שעה שבארץ ישראל התחוללו מאורעות הדמים - התכנסה במארינבאד שבטשכוסלובקיה "הכנסיה הגדולה" של אגודת ישראל. בסמוך לאותו פרק, קצת לפני כן, פרסמה ועדת החקירה המלכותית הבריטית שבראשה עמד הלורד פיל את הדו"ח שלה ובו הצעות לפתרון "בעיית היהודים והערבים בפלשתינא". הצעות אלה כללו זו הפעם הראשונה את המילים "מדינה יהודית" לא רק כסיסמא מפוצצת אלא כהצעה מעשית. המדובר היה אמנם על מדינה בגבולות מצומצמים מאוד - מצומצמים עוד יותר מאשר לפי החלטת האו"מ מ- 29 בנובמבר 47 - אך בכל זאת מדינה יהודית. הצעה זו, אילו לא כללה את הפרט שירושלם עצמה היא מחוץ "למדינה היהודית", ודאי שהייתה מעוררת גל של התלהבות עצומה על "אתחלתא דגאולה", ואמנם היו גם כאלה שהתלהבו ביותר גם מהצעת-פיל זו. לא לרבים ידועה אולי העובדה כי איתמר בן אב"י הוציא אז בתל אביב לאור מכ"ע (שרק גיליונות מעטים ממנו הופיעו) שנשא את התאריך: שנת א, לגאולת ישראל.

הקונגרס הציוני שהתכנס גם הוא בקיץ תרצ"ז עמד כולו בסימן "הן או לאו" וטבעי הוא שגם הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל עמדה באותו סימן, אם כי מתוך גישה אחרת לגמרי. בקונגרס הציוני הייתה השאלה: הלקבל את הצעת החלוקה אף שהיא אומרת ויתור על שטחים גדולים מלהיות חלק מהמדינה היהודית, או הלהתנגד לה משום שחלקים אלה חסרים במדינה היהודית. השאלה בכנסיה הגדולה הייתה עצם ההסכמה למדינה יהודית. מעניין לציין כי ההכרעה שנפלה שם הייתה "לאו" מוחלט, ובאמירת הלאו לא היה הבדל בין אלה שחייבו עליית חלוצים לארץ, ואפילו נציגי הקיבוצים המעטים שהיו אז לאגודת ישראל, לבין אלה שהתנגדו אף לכך. הגאון ר' חיים עוזר גראדזנסקי מווילנא - שאף הוא לא נמנה על אגף ה"קיצונים" - אמר במכתבו לכנסיה הגדולה (שלא יכל היה לנסוע אליה מחמת חולשתו), כי "אף אם תקום מדינה כזאת, תהא זו לכל היותר מדינה שמושליה יהודים ולא מדינה יהודית".

בהחלטת "מועצת גדולי התורה" שנתקבלה פה אחד נאמר:
"... מדינה יהודית שאינה מבוססת על יסודי התורה הריהי הכחשת המקור היהודי, מתנגדת למהותו ודמותו האמיתית של עמנו וחותרת תחת יסוד הקיום של עמנו".
בהחלטת הועדה המדינית של הכנסיה הגדולה בתרצ"ז נאמר:
"(א) הכנסיה הגדולה אינה יכלה לתת את הסכמתה למדינה היהודית כפי שהוצעה ע"י ועדת פיל".
ויש לשים לב שההחלטה אינה אומרת שהכנסיה מתנגדת להצעת ועדת פיל, אלא למדינה יהודית כפי שהוצעה וכו'.

יג. השואה והשנים שלאחריה
השואה האיומה וחורבן יהדות אירופה הנם מאורעות אשר עד היום הזה, כמעט חמש עשרה שנה לאחריה - עדיין אין אנו יכולים לתפוס את מלא היקפם. כל מה שנאמר, נכתוב ונדבר על כך - לא יהא אלא בבחינת אסימון שחוק, כי כבר הפכו הדברים למליצה שדופה שהכל דשין בה. כאן אין הכוונה לחזור על כל דברי הכאב והצער הממלאים בלי ספק כל לב יהודי לזיכרון השואה הזאת, אלא להתרכז על כך רק עד כמה שהדבר נוגע במישרין לענייננו.

בשואה הושמדו ר"ל לא רק שישה מליוני יהודים מתוך 16 מיליון, אלא נשמד עורק החיים העיקרי והמרכזי של כלל ישראל. אם אחרי שואה זו נשאר כלל ישראל בתוך כזה קיים - הרי שזה אחד הסודות המופלאים שאין בכוח השכל האנושי לתפסם, והרי כאן ראייה מוחשית לאפיו העל-טבעי של ישראל אשר לא רק שאיננו עם הדומה ליתר העמים, אלא מהות אחרת, יצירה אלקית לעצה "עם זו יצרתי לי" כפי שנתבאר לעיל.

אחרי השואה נשארו כל אותם שרידי המחנות שבורים בגשם וברוח - ומאוכזבים. הם קיוו שלאחר הסיוט הגדול ימצאו כלל ישראל, את שרידיו של אותו כלל ישראל שבתוכו נולדו וגדלו, שעל היותם חלק ממנו עונו ונשכלו - ומצאו חבר "עסקנים" בעלי מגמות מפוקפקות.

ראשי הציונות לא פסקו מ"משיכת החוטים" משך כל ימי השואה ולאחריה. שעה שכלל ישראל המום מהמהלומות הכבדות, שעה שהכאב הקהה את החושים - דימו ששעה זו כשרה לבצע את "הניתוח הגדול" להפוך את כלל ישראל ל"עם נורמאלי" ולשים קץ לגלות בכוח עצמם ע"י הקמת מדינה.

"משיכת החוטים" הזאת בימי השואה ולאחריה כוללת בתוכה פרקים שונים שכדאי מאוד היה לפרסמם ולכתוב עליהם. כמה מן הפרטים הללו צפו ועלו לאור היום בהמשך משפט קאסטנר - אולם לא על כך אנו מדברים עתה.

אף על פי כן כדאי יהיה למסור עובדה "קטנה" אחת זו ששמעתי מפי העד המהימן, בה"א הידיעה הרב מיכאל דב ווייסמאנדל ז"ל (אשר אף בנאומו של התובע הכללי של מדינת ישראל, חיים כהן, הוא נקרא בשם: "אותו צדיק" - ר' "תיק פלילי 124" בהוצאת "ידיעות אחרונות" תל אביב).

שח לי ר' מיכאל דב ז"ל: הידיעות הראשונות על קיומו וסדריו של מחנה ההשמדה באושווינצים - בירקנאו, נתקבלו ע"י שני יהודים סלובאקיים שהצליחו ע"י הרפתקאות שונות להימלט משם חזרה לסלובקיה ומסרו גביית עדות מפורטת בצירוף מפות, מספרים וכד' בנוכחות אחד הקונסולים הניטראליים. בחירוף נפש הצליח הרב ווייסמאנדל להגניב את המסמך הזה לנציגי "היהדות" (הדזוינט והסוכנות) בשווייצריה. ואמנם נתקבלה תשובה כעבור זמן מה: "מסרתי את מכתבך לחיים (ווייצמאן). הוא ישמח מאוד. זה יועיל לנו להשיג מדינה...".

בזיכרונותיו (הנמצאים עתה בדפוס) מביא הרב ווייסמאנדל את הנוסח המקורי של מכתב אחד שנתקבל מאותם המוסדות הציוניים המרכזיים בשווייצריה, בתשובה לקריאת עזרה שהופנתה אליו ע"י הגב' גיזלה פליישמאן הי"ד - עסקנית ציונית ותיקה ופעילה ביותר בענייני הצלה בימי השואה - בשיתוף פעולה עם הרב ווייסמאנדל זצ"ל שהיה קרוב שלה. קריאתה לעזרה כללה גם הוראות מדויקות כיצד להושיט את ההצלה וכו' (כאמור, אי אפשר להיכנס לפרטים כאן). התשובה שנתקבלה לאחר צפייה דרוכה הייתה: כל העמים שפכו את דם בניהם במאמץ המלחמתי. אנו רוצים במדינה יהודית ו"רק בדם תהיה לנו הארץ..." (אלה המתארים עתה כ"עלילת דם" כל הזכרה של פרשות אלה - מוטב להם שיזמינו בעוד מועד את ספרו של הרב ווייסמאנדל זצ"ל ויקראו בו ובכל המסמכים המצורפים אליו).

כאמור, אין הכוונה כאן להיכנס לפרשה הזאת. המאורע הבודד דלעיל הובא רק כדי למסור תמונה ממהלך המחשבה הציוני.

אכן צדק אותו נציג הסוכנות. השואה הגדולה באירופה ומצבם הנואש של שרידיה במחנות הפליטים לאחר המלחמה שמשו קלף חשוב בידי המנהיגות הציונית ב"משיכת החוטים" במסדרוני האו"מ, הבית הלבן בוושינגטון וביתר בירות העולם - והאו"מ החליט ב- 29 בנובמבר 47 על חלוקת א"י ועל הקמת מדינה יהודית עצמאית בחלק ממנה.

יד. המדינה הופכת מציאות
לא יפלא כי במצב הנואש שבו נמצאו היהודים במחנות הפליטים, ובפרט לאחר התעמולה הציונית הרבה במחנות שהייתה לעתים קרובות מלווה גם איומים, עוררה הידיעה על הקמת המדינה גל של שמחה בחוגים רבים מאוד. מובן כמו כן כי השמחה הרועשת ביותר הייתה בקרב אלה שהקמת המדינה לא חייבה אותם לכלום - פרט לכמה דולרים (המשמשים ניכוי ממס הכנסה) - ציוני אמריקה. נכון הדבר כמו כן, כי ע"י הקמת המדינה הוקלה אפשרות היציאה מן המחנות ליהודים רבים והייתה להם רווחה זמנית על ידה.

אולם השקפת התורה כלפי המדינה לא יכלה להיות אחרת מאשר הייתה כלפי הציונות.

המדינה אינה אלא מסקנא הגיונית וישירה מן הציונות. הציונות שאפה למדינה בתור "פתרון בעיית היהודים" וכחלק מתהליך ה"נורמאליזציה" של העם היהודי - והשיגה סוף סוף שאיפתה זו.

כפי שצוין בראשית דברינו, אין מדינת ישראל מאותן המדינות שנוצרו מקדמת דנא בתור מלכיות ואח"כ שורר בהן משטר זה או אחר, אלא מדינת ישראל היא מאותן המדינות שהמשטר מהווה אותן והן מהוות את המשטר. מדינת ישראל אינה אפוא מדינה שציונים או ציונות שולטים בה, אלא מדינת ישראל היא היא הציונות. עד ה' אייר תש"ח היו להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית כוחות של ארגון או מפלגה ומאז ה' אייר תש"ח רכשה ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית כוח של מדינה. דבר זה גרם, כמובן, שינויים בכוחותיה וביכולתה להטיל את מרותה, אבל לא שינו את מהותה.

משל למה הדבר דומה? לאיש אדום השער שנתעשר בין לילה העושר שבו זכה מסוגל לשנות את אורח חייו, ייתכן שמפאת הנכסים הרבים הנתונים לבעלותו, ינהג ביתר זהירות מאשר בשעה שהיה עני, אולם הוא נשאר אותו האיש אדום השער שהיה, כי זהותו אינה יכולה להשתנות.

מובן הדבר, כי קיומה של המדינה הביא עמו מצב אובייקטיבי חדש, והוליד אפוא בעיות חדשות, ועמהן - את הצורך בדרכי תגובה חדשים. ההבדל העיקרי שבין ההסתדרות הציונית והמדינה הוא זה, שההסתדרות הציונית היא הסתדרות הבנויה על חברות או השתייכות מרצון. אדם שאינו חפץ בה, יכל הוא שלא להצטרף אליה. אף כאשר השיגה הציונות בימי המנדאט את השלטון על הקהילה המוכרת מטעם הממשלה, אשר כל תושב פלשתינה (א"י) השתייך אליה באופן אוטומטי במלאת לו שמונה עשרה שנה, הכירה ממשלת המנדאט סוף סוף ברשותו של כל אדם לצאת ולהשתחרר מחברות אוטומאטית זו ע"י מסירת הצהרה מתאימה. ואילו "יציאה" מן המדינה אינה אפשרית לכאורה בלי יציאה מגבולותיה, על כל פנים אינה עניין קל ופשוט כל כך כיציאה או אי כניסה בקהילה או ארגון.

השאלה: מה תעשה היהדות החרדית, בייחוד זו שבא"י, לנוכח מציאות המדינה, אינה אפוא שאלה קלה ופשוטה. שכן המדינה אינה שיטה בלבד אלא גם מציאות. היא מורכבת מיהודים - וכלפי יהודים, ללא הבדל מי הם ומה הם - קיימת חובת הערבות והאחריות. מעניין לציין, בקשר לכך, כדוגמא את העובדה שדווקא חוגי "נטורי קרתא" שאותם מאשימים בבדלנות והסתגרות יותר מכל חוג דתי אחר - הם הם עפ"י רוב הראשונים למחות נגד חילולי שבת וכד' - מחאה שאין לה שום יסוד והצדקה אלא דווקא בערבות זו של כל ישראל זה בזה, וכי דווקא החוגים "המתונים" יותר הדוגלים השכם והערב בסיסמת האחווה והערבות בין כל בני ישראל - הם הם דווקא הנשארים אדישים יותר לנוכח חילולי התורה הללו. במילים אחרות: אלה הנאשמים בבדלנות והסתגרות, שאפשר היה להניח שלא יהא איכפת להם אלא חוגם הם - הם הם דווקא המתעניינים ביותר במעשה אחיהם - וכן להפך.

בחרנו בדוגמא זו כדי להראות, כי אף אלה המכריזים בגלוי על אי הכרה גמורה במדינה - אפילו לא "דה פאקטו" - דווקא הם החדורים ביותר בהרגשת הערבות כלפי יתר תושבי המדינה - ואף במידה יתירה על אחרים.

נוסף לזה הלא נמצאת המדינה על שטח א"י וא"י נשארת א"י, "פלטרין של מלך" ללא הבדל מי הוא השליט בה, ועל כן פוגע וצורם חילול הקודש על אדמת א"י יותר מאשר בכל מקום אחר, ולפיכך גם חובת המחאה - אם ועד כמה שהיא קיימת - גדולה יותר בא"י.

מה ואיך תהא המחאה הזאת, מהם הצעדים שחייבים לנקוט היהודים החרדים החיים בשטח המדינה לנוכח המציאות הקיימת - על כך נחלקו הדעות, ואין פלא בדבר. "כשם שאין פרצופיהן דומין כך אין דעותיהן שוות". המצב, כאמור, הוא מסובך למדי. הדברים נוגעים לפעמים בעניינים דקים ועדינים ביותר, וממילא אין זה אלא טבעי שתהיינה גישות שונות והצעות שונות בדבר הצעדים המעשיים. אולם בעצם היחס השלילי למדינה אין ולא יוכלו להיות כל חילוקי דעות בקרב היהדות העומדת על בסיס התורה - והתורה בלבד.

וכאן כדאי לייחד את הדיבור על עוד פרק אחד:

טו. מציאות המדינה
עד כה דובר על כל העניינים הללו מתוך גישה רעיונית והובעה הדעה כי השלילה נובעת מתוך הטעמים הרעיוניים בעיקר שהם בניין אב לכל יתר השיקולים. אם כי אין מטרת הדברים האלה, כמבואר בפתיחה, להיכנס לכל פולמוס שהוא או לדון על עניינים מדיניים, מכל מקום לא נצא ידי חובתנו אם לא נזכיר ולו בקיצור גם את הצד המעשי-המציאותי. שכן, אחרי ככלות הכל הננו דנים במציאות קיימת ולא רק בשיטה.

הד"ר יצחק ברייער מהוגי דעותיה של אגודת ישראל הגדיר פעם את הציונות כ"בית לאומי לעבודה זרה עם חדר קטן עבור הקב"ה". הגדרה זו אינה בלתי מתאימה למדינת ישראל, הנהגת המדינה מיום הווסדה נוקטת בשיטה של עקירת התורה בצורה שיטתית, ללא רתיעה מפני שום אמצעים, כולל פיתויים, מרמה, כוח הזרוע, סחיטה ואפילו שפיכת דמים אם יש צורך בזה.

כוונת הדברים האלה, כאמור, איננה למנות את רשימת הפגיעות המכוונות בתורה כגון גיוס נשים, חוק שעות העבודה (המסמיך את שר העבודה "להתיר חילול שבת") וכל אותם המעשים שנעשו ללא שום תועלת, רק "להכעיס" כגון פרשת המועדון בירושלים, רצח סגלוב, פרשת הבריכה - ועל כולם: העברתם על דת אבותיהם של מאות אלפים יהודים - ובעיקר ילדים. כל הדברים הללו ראויים בלי ספק להירשם - ודווקא בצירוף מסמכים (המצויים לרוב) - אבל לא כאן המקום לעשות זאת.

ואף באותו השטח בו מתפארת המדינה ב"יהדותה": שטח השיפוט הרבני בענייני אישות, הרי לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון: לא זו בלבד שלרבנים בא"י (והמדובר על הרבנות הראשית המוכרת הרשמית) יש כיום פחות זכיות מאשר היו (ובחלקם עוד ישנם) בידי הרבנים ברוב ארצות אירופה עד למלחמת העולם האחרונה, אלא שאף יש להם זכיות פחות מאשר בימי ממשלת המנדט. זה לא כבר פרסם הד"ר גויטיין, אחד המשפטנים והדיפלומטים החשובים ביותר של המדינה, מאמר בו הוכיח כי זכיות הרבנים הללו ניתנו רק תוך שמירה על ה"סטאטוס קוו" של ימי המנדאט, וכי הן הולכות ומצטמקות משנה לשנה. מאז המאמר הזה, עוד חלו צמצומים נוספים בזכיות אלה.

כיוון שאנו עוסקים בפרק זה, כדאי להתעכב על עוד פרט אחד המעיד על היות המדינה כלי מבטאה הנאמן של הלאומנות: את עצם קיומו של "משרד הדתות". עם ייסודו של המשרד הזה ניתנה גושפנקא רשמית ונתבטאה בצורה בולטת ביותר העובדה כי הציונות - ועמה המדינה - רואה בתורה "דת" אחת מתוך רבות. עובדה זו עצמה, שצריכה הייתה בעצם לפקוח עיניים עוורות רבות - הרי לא זו בלבד שלא עשתה זאת, אלא שלמרבה הגיחוך עוד יש באלה המשתמשים בה כדי להוכיח על "דתיותה" של המדינה...

צא מכך את העובדה, כי משרד דתות זה, בה בשעה שלגבי "יתר הדתות" הוא נוהג מנהג אדמיניסטרטיבי גרידא, באורחם השגרתי של משרדים ממשלתיים בארצות אחרות, הרי ביחס ל"דת היהודית" הוא עושה מעשים של הפקרות ממש, מחבר תפילות, "טכסים דתיים", מתקן תקנות מתי לאמר הלל ומתי לאמר סליחות.

ה"מטכ"ל" של המשרד הזה על "הר ציון", המהווה אמנם מקום-משיכה לתיירים אמריקאים תמימים או לכמה תימנים תמימים עוד יותר - הצליח לאט לאט ליהפך נושא לצחוק ולגלוג בכל החוגים - ללא הבדל השקפה.

אכן, ה"חדר" הדתי הזה בבניין העבודה הזרה הגדול מעיד כמאה עדים על אופיו של הבית...

כאמור, לא מעניינינו הוא כאן למנות את כל התופעות האלה, ולתאר את פרטי "המצב הדתי" בארץ. לית מאן דפליג שהוא בשפל המצב, וכי יש כאן פעולה מתוכננת. השאלה העומדת לפנינו כאן היא כיצד לראות וכיצד להבין את התופעה הזאת.

טעות היא לחשוב, כי הבעיה נעוצה בכך שיש בארץ "רוב חילוני" ואילו היה "רוב דתי" היה המצב שונה.

קודם כל יש לערער על כך מבחינה עובדתית. בניגוד למה שחושבים, יש גם כיום רוב דתי מכריע בארץ. החשבון הוא חשבון של סטטיסטיקה פשוטה: עם תום המנדאט היו בארץ כחצי מליון יהודים לערך וגם בהם אחוז דתי ניכר. כיום מתקרבת המדינה למליון השני. נוספו אפוא במדינה למעלה ממליון - כמעט מיליון וחצי - עולים. מאין באו העולים הללו? נכון הדבר, שהעולים הראשונים באו ממחנות "העקורים" (ד. פ.) באירופה וכן מכמה מארצות מזרח אירופה. גם בין אלה היה אחוז היהודים שומרי התורה די גדול. אולם כל העלייה האירופאית הזאת לא הגיעה ליותר מחצי מיליון, אף אם נצרף את העלייה החדשה מרומניה. כל היתר באו מארצות המזרח - והללו כולם שומרי תורה ומצוות במעט או הרבה. יש אפוא "רוב דתי" ואם אין הדבר ניכר בשלטון - הרי שגורמים אחדים לדבר, גורמים שבמשטר, בפוליטיקה וכו' שאינם מענייננו כאן.

מובן הדבר שהעובדה שהשלטון בארץ נמצא בידי אלה שאצלם הוא נמצא - מוסיפה חריפות ולפעמים אף אכזריות לבעיה, אבל לא בכך השורש, ולא זה הוא הגורם לקביעת היחס אל המדינה.

מה שנאמר לעיל לגבי הציונות, כוחו יפה שבעתיים גם כאן: לא על שום שהשלטון נמצא בידיים בלתי דתיות מנוגדת המדינה לתורה. אלא להפך: על שום שהמדינה כולה נוגדת את התורה, ממילא מובן שרק אנשים בלתי דתיים יכלו להיות מייסדיה ומנהיגיה; וה"דתיים" אינם אלא גרורים (כפי שעוד נשוב לבאר בפרק על "הציונות הדתית").

עצם קיומה של מדינה עם בית נבחרים שיוכל להחליט על ענייני תורה ומצוות ע"י הצבעה ברוב דעות מנוגד בתכלית הניגוד לתורה, אפילו אם ההצבעה תהיה תמיד "לטובת" התורה!

במילים אחרות: הטענה מדוע לא הקימו החרדים את המדינה וכו' מופרכת מעיקרא, ועד כמה שבלתי פופולארי הוא להגיד זאת כיום, הלא עובדה היא (כמו שנאמר לעיל לגבי הציונות) כי אילו היו החרדים בעלי הדעה המכרעת - לא היו מייסדים מדינה לעולם! עובדה כי - וגם זאת אוהבים להסתיר "ולהתבייש" כיום - כי גדולי ישראל די בכל אתר ואתר התנגדו במפורש להקמת מדינה יהודית. כפי הנזכר לעיל נתקבלה החלטה כזו אף בוועידת אגודת ישראל בשנת תרצ"ז - אף שאגודת ישראל לא היוותה גם אז את האגף "הקיצוני" ביותר לציונות - ואצ"ל אותם גדולי ישראל שעמדו "מימין" לאגודת ישראל...

כי המדינה אינה אלא חלק אורגאני מן הציונות ושלב טבעי ממנה, והיא לא יכלה לצמוח על קרקע אחר אלא זה של הציונות; המדינה מהווה שלב הבא בהשתלשלות ישרה מתהליך ה"נורמליזציה" או "שינוי הדמות" של כלל ישראל מ"עם זו יצרתי לי" ל"גוי ככל העמים"... הציונות, היא היא "הלאומנות היהודית" הרואה את עם ישראל כיחידה לאומית לפי מושג הגויים, והרואה גם את הגלות רק כפרי "תהליכים היסטוריים" ואת המדינה כ"פתרון בעיית היהודים".

וכשם שיש בכך זיוף ויותר מזיוף - מתוך השקפת היהדות - לראות בכלל ישראל "גוי ככל הגויים"; לראות בארץ ישראל את מולדתו הלאומית" של הגוי הזה; בלשון הקודש את "שפתו הלאומית", ובארץ הקודש את "מולדתו הלאומית" - כך ועוד יותר מזויף הוא להציג את המדינה כ"גאולה" או - בדרך פשרה - כ"אתחלתא דגאולה".

במילים אחרות: המדינה גם היא אינה אלא חוליה מאותה השרשרת של "שינויי הדמות" או "תרגום המושגים" מקדושה אלקית לחולין בלתי יהודי, למושגי אומות העולם.

אין פלא, כי לא הכל תופסים את ההבדלים הללו שאינם לכאורה אלא רוחניים. ולכן אין כל פלא כי בקרב חוגים רבים של שומרי מצוות נשתרר בלבול מוח שאין למעלה הימנו.

לשבחם של ראשי המדינה ומייסדיה יש לאמר כי הם לא הסתירו מעולם את כוונתם. בן גוריון בנאומיו מכריז השכם והערב על מגמת המדינה "להקים עם חדש" ועל צבא ההגנה שמגמתו העיקרית להיות "בית היוצר" ל"עם חדש" זה.

כותב הדברים האלה הביע עוד לפני כמעט עשר שנים את הדעה, כי בכיוון זה יש לראות גם את הכוונה האמיתית בהעלתם לארץ של קראים, שומרונים, שבתאים ובני כל מיני כתות שאינם נחשבים ליהודים על פי ההלכה, ואת עידוד פעולת הרפורמה בארץ, דבר שאין בו כל צורך אובייקטיבי ואין כל דרישה כזאת נשמעת מאיזה צד שהוא בין תושבי הארץ.

המחלוקת שפרצה בזמן האחרון מסביב לשאלה "מי הוא יהודי" דומה והיא עשויה להבליט אפילו למוכי סנוורים, את מגמת היסוד של המדינה "לשנות את דמותו של ישראל". שכן, לפי ההשקפה הציונית הרואה בישראל "גוי ככל הגויים" מוצדקת עמדתם של חוגי השלטון בנידון זה במאת אחוזים. גישה זו רואה - לפי מתכונת הגויים - את ה"לאומיות" כגורם נפרד וחשוב יותר מן ה"דתיות", ומדוע זה יתחשבו במעצורים שמטילה ה"דת" לשם קביעת הזהות ה"הלאומית". כלום לא ראינו, למשל, שאחד מגדולי הסופרים הגרמניים היה דווקא צרפתי בשם שאמיסו? הלא אין העולם כיום מאמין ב"תורת הגזע". וההשתייכות "הלאומית" - לפי מושגי הגויים היא זהות "תרבותית" בעיקרה. מדוע לא יוכל אפוא בן אם קטולית להיות "ישראלי" או אפילו "יהודי" טוב, אף אם הוא משתייך לכנסייה הקטולית?

מבלי כל רצון להיכנס לפולמוס המפלגתי-מדיני מסביב לשאלה זו, אפשר לאמר לכל הדעות כי הויכוח מסביב לשאלה זו - ועצם הצגתה של השאלה מסמלת ומבליטה את מהותה האמיתית של המדינה ככלי ביצועה של הציונות.

על רקע זה עלינו להבין את היווצרו של החוג שרגילים לקרוא לו "כנעניים", בשמות ובגלגולים שונים מבחינה ארגונית ומדינית מהווה החוג הזה כמות זעומה ביותר. "העברים הצעירים", "האיחוד השמי", אנשי "א" - וכל יתר השמות שנקרא בהם החוג הזה - לא היוו אף פעם ארגון רב-חברים ובעל השפעה מדינית. אולם מבחינה רוחנית השקפתית, הרי זוהי המגמה היסודית הרווחת בחלק גדול - אם לא ברוב האינטליגנציה ה"צברית", בין שמודים בכך בין אם לא. תמצית השקפתו של החוג הזה היא: היישוב היהודי בארץ מהווה יחידה לאומית נפרדת, שקשריה עם יהדות העולם תרבותיים בלבד. על חטיבה זו לשאוף להשתלב מבחינה תרבותית ומבחינות אחרות בין עמי המרחב השמי. במילים אחרות, הרי זוהי הטפה לפרישה מכלל ישראל בתור יחידה "דתית".

צעירים אלה, לאמיתו של דבר, אינם אלא כאותו תינוק בסיפור המפורסם הקורא: "המלך ערום!" שיטתם אינה אליבא דאמת אלא מסקנה הגיונית מן ההשקפה הציונית. בהיותם צעירים שכבר גדלו באווירה "חופשית", הריהם גלויי לב יותר, ומודים באמת יסודית אחת אשר בה אין הציונים "הרשמיים" חפצים להודות והיא, כי אין יהדות אלא תורה, כיוון שגודלו וחונכו תוך יחס שלילי אל התורה - הרי שרק הגיונית היא טענתם, שאם כן, חפצים הם להיפטר גם מן ה"יהדות".

ביסודו של דבר, קו ישר הוא המוביל מראשוני הציונות כגון ברדיצ'בסקי וברנר (ראה לעיל) עד ל"כנענים" - "נוער הזהב" של המדינה בהווה.

טז. מדינה וציונות - היינו הך
ברור, שמבחינה רעיונית לא יוכל להיות כל הבדל כלל בעמדת יהדות התורה כלפי המדינה לגבי עמדתה כלפי הציונות. אם קיים הבדל כזה - הרי היחס לגבי המדינה הוא שלילי בהחלטיות גמורה עוד יותר, משום שהמדינה היא עניין מעשי בעוד שהציונות הייתה עניין עיוני בעיקרו.

ברור כמו כן כי בכל התופעות של עקירת הדת או רדיפת הדת וכד' יש לראות לא סיבה אלא תוצאה טבעית המושתתת על עצם מהותה של המדינה.

הרוצה להלביש לאדם בגד לא לו - ברור שהבגד יקרע בכל אשר יפנה האדם - בגב, בשרוולים, לפנים ולאחור. אין פירושו של דבר שהחייט טעה במידת הזרועות או המותניים וכד' אלא שבגד זה אינו מתאים כלל ואינו עשוי כלל עבור אדם זה. בגד זה זר לו כולו ומעיקרו.

דפוס "הגוי ככל הגויים" זר בהחלט לישראל. כאשר מלבישים אותו במלבוש זה בכוח הזרוע - לא פלא הוא שבכל אשר יפנה - ייקרע. פעם בעניין גיוס נשים, פעם בעניין העברת הילדים על דתם וכו'.

יפה הגדיר את המצב הזה הרב מיכאל דב ווייסמאנדל ז"ל (הנזכר כבר לעיל) בשיחתו עם אחד מראשי הציונים. השיחה התנהלה בגרמנית, והרב ווייסמאנדל אמר לאיש שיחו, בקצת בדיחותא כדרכו בקודש: Ihr habt eine Weltreligion fur ein Paraguay eingetauscht (המרתם דת-עולמית בפאראגואי). אולם התורה אינה נותנת להסגירה במסגרת של "פאראגואי" - וכאן הוא השורש להתפרצויות התמידיות.

לא "הרוב החילוני" ואף לא פלוני או אלמוני האוחז בשלטון הוא האשם בהתפרצויות אלה מבחינה אישית או מפלגתית. כל אלה יכולים להיות אשמים רק בצורה החריפה שהדברים מתקבלים ואין כאן כל כוונה לגרוע מערכה של אשמה זו. אולם האשמה העיקרית אינה תלויה בצווארו של שום אדם כיחיד. השורש נעוץ בניגודם הגמור, הדיאמטראלי, מן הקצה אל הקצה - בין שני ההפכים: התורה והציונות, או: התורה ומדינת ישראל.

יז. חילוקי הדעות
כיוון שכך הדבר, ברי אפוא שגם היחס למדינה אינו יכול להיות אלא שלילי בהחלט, כאמור. אולם כפי שבארנו לא נקל למצוא פתרון מעשי לביטוי השלילה הזאת, ומכאן חילוקי הדעות השונים.

כוונתנו כאן איננה להיכנס לחילוקי דעות אלה, ומכל שכן שלא לנקוט עמדה ביחס אליהם. אולם התמונה לא תהא שלמה אם לא נציין לפחות את המגמות העיקריות שנתגבשו במשך השנים במחנה החרדי.

אולם בטרם נבוא לתאר את המגמות הקיימות, כדאי להתעכב לרגע על מגמה אחת שאינה קיימת: לכאורה אפשר היה להניח, כי המבנה האנטי תורתי של המדינה ומה גם ההתפרצויות האכזריות שאירעו בה מדי פעם בפעם יעוררו כיוון המטיף ליציאה המונית מן הארץ. מעניין לציין כי כיוון כזה אינו קיים בתור שכזה. יש אמנם תנועה גדולה של יציאה מהמדינה בכלל, ובתוך המהגרים יש גם אחוז ידוע של יהודים שומרי מצוות - אחוז הרחוק מאוד מלהיות אפילו מיעוטא דמינכר - אבל בין אלה משתייך רק המיעוט לחוגים "הקיצוניים", וגם בתוך מיעוט זה רובם ככולם אינם מנמקים את הגירתם בטעמים רוחניים אלא על הרוב כלכליים, משפחתיים, אישיים וכדומה 8. על כל פנים אין לדבר בשום פנים על שיטה המטיפה להגירה.

תופעה זו היא מעניינת למדי ולכן כדאי היה להזכירה. שורשיה נעוצים בלי ספק בחיבת הארץ הטבעית על אף ההתנגדות למדינה.

בטרם ניגש לדון על הכיוונים הקיימים, עלינו להקדים הקדמה שכוחה יפה גם לגבי פרקים אחרים: כלל גדול הוא בתורה, או, ליתר דיוק, שני כללים שהם אחד: ברשיעי לא עסקינן ובשופטני לא עסקינן. אין אנו דנים כאן באלה אשר דבריהם, הטפותיהם והכרזותיהם בנויים על חשבונות של קנוניא פרטית, מפלגתית או מדינית ואשר רק האינטרסים מכוונים את דבריהם, היום כך ומחר כך, אם מעט ואם רב כוחם ברגע זה או אחר. כך אין אנו עוסקים כאן בחסרי בגרות מחשבתית ורעיונית הנאחזים במליצות מצלצלות בלבד, אנו עוסקים כאן רק בכיוונים רציניים שמחזיקים בהם אנשים בעלי רגש אחריות מלא ובעלי בגרות שכלית מלאה.

בקרב אלה יש להבחין בעיקר שתי גישות שונות, עם גוונים וגווני גוונים בפרט זה או אחר. יש כיוון התובע מן החרדים התנזרות גמורה מכל דבר הקשור במדינה במישרין או בעקיפין, לרבות אפילו (לכה"פ להלכה) השימוש בשירותים החיוניים הניתנים ע"י המדינה כגון הדואר, המטבע, פנקסי מזון וכד'. ממילא דורש כיוון זה גם את אי ההשתתפות בבחירות לכנסת ואף לעיריות וכו'.

מבחינה עיונית מופשטת יש הצדקה רבה לכיוון זה, אלא שלמעשה קשה לרוב הציבור לעמוד בו. קיים אפוא כיוון שני שאת שיטתו הגדיר בשעתו בצורה קולעת אותו הד"ר ברייער הנזכר לעיל שעה שהמדינה הייתה עדיין בגדר תוכנית: כל הכרה שנוכל לתת למדינה זו, אמר אז, תוכל להיות רק "הכרה דה פאקטו", אך לעולם לא "דה יורה". כיוון, טוענים בעלי הכיוון הזה, שההינזרות המוחלטת מכל שירותי המדינה היא בבחינת גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, כיוון שממילא מוכרחים כמעט כל תושבי הארץ להשתמש בשירותים אלה, משלמים מסים, מתייצבים (אף בני ישיבות) לגיוס וכו'. ממילא אין לדעתם כל אסון בכך אם ישתמשו גם בזכות הבחירה ויבחרו נציגים למוסדות המדינה שיגנו במקום האפשר על זכויות התורה ויביעו מחאה פומבית יותר מעל במת הכנסת - בתנאי כמובן שלא יעשו שום צעד שיש בו משום נשיאת "האחריות המשותפת" לשלטון המדינה בכללה (כגון ע"י השתתפות בקואליציה הממשלתית) (אם אמנם נמצאו כבר במשך כל הבחירות עד כה נציגים כאלה בכנסת, זו שאלה אחרת היא...).

אולם הכרה זו "דה פקטו" אינה גורעת במאומה מאי הכרתם המוחלטת "דה יורה". גם בעלי הכיוון הראשון וגם בעלי הכיוון השני הם בעלי עמדה שלילית בהחלט כלפי המדינה. חילוקי הדעות הם אפוא רק בשטח הצעדים המעשיים.

אם כי לכאורה ברורים הדברים האלה למדי, הרי המציאות מוכיחה ששורר בלבול וטשטוש רב בשטח זה בכל הצדדים.

משום כך לא יהא זה מיותר לבאר את הדברים הפשוטים האלה ביאור נוסף בעזרת משל הלקוח מחיי הארץ.

בכל החוגים הדתיים בארץ נחשב חינוך בלתי דתי כפסול.

נניח שבאחד הימים יבוא צעיר אחד אל הרב בשאלה דלקמן: מציעים לו משרת מורה בבית ספר שבנוסח "זרם העובדים". הצעיר עצמו הוא שומר תורה ומצוות. אם יקבל את המשרה, יהיה בידו לפעול הרבה להצלתם הרוחנית של חניכיו - והראיה: אחרים עשו כן והצליחו. לאידך גיסא, הרי נוסף לניסיון שהוא עצמו יהיה נתון בו יום יום בסביבת חבריו המורים וההורים הבלתי דתיים - הרי ייתכן שבעיני תושבי המקום תשמש עצם מציאותו במקום זה כ"הכשר" על בית הספר, וגם הורים כאלה שבתנאים אחרים היו מוסרים את ילדיהם לחינוך דתי יותר, ימסרו הפעם את ילדיהם לבית ספר זה. מה יעשה אפוא צעיר זה? - שואל הוא את הרב.

תשובתו של הרב תהא תלויה, כמובן, בנסיבות המדויקות שבמקרה מיוחד זה: מי הוא הצעיר, היכן נמצא בית הספר - הבתוך העיר או במושב עולים מרוחק, מהן סמכויותיו של המורה וכו' וכו'. לאחר בירור כל הפרטים האלה - יתכן שבמקרים ידועים ובתנאים מסוימים תוכל תשובתו של הרב להיות "הן" וכמובן שייתכן שרבנים אחרים ינקטו בעמדה שלילית גם במקרים ותנאים אלה. אולם בשום פנים אין לפרש את פסק ההיתר של הרב הראשון למקרה מיוחד זה לא כהסכמה לעצם החינוך הבלתי דתי או בית הספר הבלתי דתי, אלא אף לא כעמדה פושרת יותר ביחס לאותו חינוך ולאותו מוסד חינוך. שכן לא על שום שהחינוך או בית הספר הנידון נראו בעיניו פחות פסולים מאשר בעיני חבריו - פסק כפי שפסק, אלא על שום שהנסבות חייבו או הרשו לדעתו פעולה אחרת מן הנראית בעיני זולתו. לא היו כאן אפוא כל הבדלי השקפה או עמדה - אלא רק חלוקי דעות בדבר הצעדים המעשיים.

כדאי בהזדמנות זו לעמוד לרגע על הסיסמא הנשמעת אי-פה אי-שם בחוגים דתיים שונים: "אנו נגד הממשלה אבל בעד המדינה". סיסמה זו אינה סיסמתה של יהדות התורה, ואין היא שייכת לאף אחד משני הכיוונים הנ"ל. סיסמא זו שייכת או ל"ציונות הדתית" (שעליה ידובר בפרק הבא) או לאותם שני הסוגים "דלא עסקינן בהו" כנ"ל. שכן לפי ההשקפה התורתית שתוארה לעיל באריכות (וממילא גם ובמידה לא פחותה לפי דעת הכיוון השני הנז') הנכון הוא בדיוק ההפך: היחס למדינה הוא "נגד" מוחלט, ואילו היחס לממשלה אמנם אינו דווקא "בעד", אבל הלא הממשלה היא עובדה קיימת, אתה מוכרחים "להסתדר" ברצון או שלא ברצון, נגדה צריך לפעמים גם להילחם, אבל עם הממשלה, עם פלוני או אלמוני האוחז בהגה השלטון, ומכל שכן עם פלוני הפקיד הגבוה או הנמוך במחלקה זו או אחרת צריך לפעמים לנהל מו"מ ולפעמים אפשר אף להגיע עמו לעמק השווה בפרט מעשי זה או אחר, ואילו אל "המדינה" לא יוכל, כמבואר לעיל, להיות כל יחס אחר אלא שלילה מוחלטת.

ואם תמצי לומר, אפשר להגדיר את חילוקי הדעות בין שני הכיוונים הנ"ל ואת הצד השווה שבהם דווקא בעזרת סיסמת-מליצה זו: חילוקי הדעות הם רק ביחס אל "הממשלה". אולם שני הכיוונים גם יחד הם "נגד המדינה" באותה מידת ההחלטיות.

יח. "הציונות הדתית"
למקרא כל הדברים דלעיל, יימצאו בוודאי אנשים השואלים כיצד נוכל לראות את הציונות ואת המדינה כמנוגדות תכלית הניגוד לתורה, שעה שיש "ציונות דתית" וכל שכן שיש יהודים יראים ושלמים ומדקדקים במצוות, אשר לבם שלם עם המדינה, ואף כאלה הרואים בה "אתחלתא דגאולה"?

הגענו כאן לאחד הפרקים העדינים והמסובכים ביותר בכל הפרשה הזאת, פרק שקשה שבעתיים לדון בו במסגרת זו, שכן בפרק זה בייחוד צר הגבול בין הפולמוס - שממנו רצוננו להימנע כאן - לבין הבירור הרעיוני, שהוא מטרתנו כאן.

קשה שבעתיים הדיון הזה באווירת הפולמוס השוררת כיום ברחוב, אולם אי אפשר להימנע ממנו שכן בלעדי הדיון הזה יהיו הדברים האלה חסרים יתר על המידה.

משום עדינות הנושא הזה ומפני אותה אווירת הפולמוס לא יהא זה אפוא מיותר אם נקדים הקדמה שצריכה הייתה להיות בעצם מובנת מאליה, ושכוחה יפה, כמובן, לגבי כל האמור בדברים אלה ולאו דווקא בפרק הזה בלבד, אלא שבפרק זה הוא טעון הדגשה כפולה: כל הדברים האמורים כאן, בין לשבח ובין (בייחוד) להפך - מכוונים אך ורק כלפי הרעיונות והשיטות, ובשום אופן אינם מכוונים כלפי האישים הדוגלים בסיסמאות ובשיטות אלה, שכן, כפי שצוין כמה פעמים, לא לפולמוס הכוונה כאן אלא לבירור, וכדי לתת הבלטת יתר לרוח זו, אשתמש בסיסמא השאולה דווקא מתוך חוגי הציונות הדתית ("עין בעין") "אין אנו בעד מישהו ונגד מישהו אלא בעד משהו ונגד משהו".

ה"קושיא" שנזכרה לעיל, שאפשר לשמעה לא פעם, אינה לאמיתו של דבר, קושיא כלל. אם ננתח אותה, הריהי שואלת: כיצד יוכלו שני ניגודים מבחינה הגיונית לדור בכפיפה אחת? אולם שאלה זו בנויה על ההנחה שגם הנושא שאליו היא מכוונת בנוי על ההגיון, ולכן אין כל ראיה. לא כל התופעות בחיינו בנויות על ההגיון, בייחוד בדור הזה. ויפה המשילו חכמי הקבלה וגדולי החסידות (עיין תורה אור לפ' וישב ד"ה בשוב ה' את שיבת ציון) את ימי הגלות לחלום "היינו כחולמים":
"הנה החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא אחד ומרכיב שני עניינים הפכיים כאילו היו לאחדים" (שם).
בימי הגלות וההסתר ייתכן שיבואו שני הפכים בד בבד. הסתירה ההגיונית אינה עיכוב לכך, בייחוד בימינו. בחיי הציבור היהודי באמריקה, ולא רק באמריקה, נתקלים על כל צעד ושעל בתופעות כאלה, שאי הגיונותן מגיעה לידי גיחוך ממש. כבר נזכרה לעיל הדוגמא של "נשף כשר לכבוד חג המולד" ("כשר'ע קרסטמעס פארטי") שאינה, לצערנו, מוגבלת לשטח הבדיחה כלל וכלל, אלא המהווה, בצורה זו או אחרת, חלק מן המציאות העגומה של אמריקה היהודית דהאידנא. או אם מטעם בית כנסת "אורתודוקסי" באמריקה נערכים מחולות מעורבים של גברים ונשים - תופעה המהווה חלק מן ההווי ה"אורתודוקסי" האמריקאי היום יומי עד כדי כך, שאין עוד איש שם לב לכך - הרי ששוב לפנינו אותו הפרדוכס, אותה הסתירה מיניה וביה הקיימת בכל זאת בנושא אחד.

ולענייננו: העובדה שקיימת "ציונות דתית" אינה מעידה שהיא בנויה על יסוד הגיוני כלשהו.

הזכרנו למעלה את משל החלום - הבה נמשיך בו: גם ראיית החלום אינה ראיה של ממש, דמיון בעלמא, ולא עוד אלא שהפסוק, עליו בנוי המשל הזה "היינו כחולמים" הוא בכ"ף הדמיון - רק כחולמים, לא חולמים ממש. שכן גם איחוד ההפכים האלה בנושא אחד אינו כמעט אף פעם אלא למראית עין ובצורה שטחית. התבוננות מעמיקה יותר תראה לנו שהניגודים האלה אינם יכולים לעלות בבת אחת, כי אם למראית עין הם מאוחדים בנושא אחד, כשם ש"הנשף הכשר לקראת חג המולד" או שאינו כשר באמת או שאינו "קריסטמעס פארטי" באמת.

הזכרנו לעיל את הכלל על שני הסוגים "דלא עסקינן בהו". "לא עסקינן" פירושו שאין אנו יכולים להביא ראיה ולהסיק מסקנות ממעשיהם של אלה הנכללים בגדר זה, או להביאם לדוגמא. אולם לאידך גיסא אין להכחיש את העובדה, כי העולם מלא מאלה ומאלה. ואם כי "לא עסקינן בהו" כנ"ל, אין זאת אומרת שאינם קיימים. נדמה ואפשר לומר כי השיטות השונות בקרב הציונות הדתית שייכות או לסוג זה או לסוג זה.

שכן, כאמור, איחוד שתי סתירות לא יוכל להיות אלא חיצוני בפנימיותו אין האיחוד הזה אלא מדומה ובהכרח הוא שהצד האחד או הצד השני לקוי או חסר לאמיתו של דבר. או שחסר או לקוי או מזויף הוא הצד "התורתי" - ואז ייכלל בסוג הראשון. או שצד זה אינו חסר בעצם והאיחוד בא פשוט - (נקרא הילד בשמו) מתוך חוסר שכל - ואז ייכלל בסוג השני.

נדמה ואפשר להבדיל ארבעה כיוונים עיקריים במסגרת זו שקראנו לה בשם "הציונות הדתית" לשם קיצור ונוחיות, אך הכוללת לאמיתו של דבר הרבה יותר מאשר את אותן המפלגות המודות בפירוש בהשתייכותן לציונות ולהסתדרות הציונית. נדמה ומארבעת החוגים הללו יש רק חוג אחד היודע בבירור את השקפת עצמו, ואם כי לא תמיד, הרי לפעמים יש מדובריו שאינם פוחדים להודות בכך בגלוי - כמובן על הרוב ב"לשון נקייה" ובסגנון מתון.

הכיוון האחד הזה מסכים בפה מלא - בין שיודה בכך ובין אם לא - למגמותיה של הציונות והמדינה: להפוך את מהותו של כלל ישראל ל"עם בין העמים" אשר ה"דת" היא בו עניין פרטי, אלא שבניגוד לחוגים ציוניים אחרים חפץ לבו של החוג הזה באותו "עניין פרטי" ו"דעתו הפרטית" היא חיובית ביחס ל"דת". אולם גם הוא רואה - בין שיודה בכך ובין אם לא - בתורה "דת", או, אם להתבטא לפי משלו הנ"ל של הד"ר ברייער: מסכים הוא לכך כי להקב"ה יוקצה חדר אחד בבניין הע"ז הענקי, אלא שהוא חפץ לגור בחדר הזה, ואמנם חפץ לראות שלחדר הזה יינתן מקום נכבד בבית וכי יוכר כחלק חשוב מהבית - אבל הוא מודה שה"דת" אינה, אחרי ככלות הכל אלא "חדר" אחד בבניין הלאומי הגדול.

מתוך נאמנות לשיטה זו רואה הסוג הזה גם במדינת ישראל "אתחלתא דגאולה" וממילא את "קץ הגלות" וממילא את הצורך ב"דפוסים דתיים חדשים" שאינם כבולים עוד ע"י ה"שולחן ערוך" הגלותי, ולשם כך יש צורך ב"חידוש הסנהדרין" וכו' וכו'.

מבלי להיכנס לחשבון עולמם - ומכל שכן לתחום כבודם האישי - של המחזיקים בכיוון זה, הרי הם עצמם יודו כי מנקודת מבטה של "יהדות שולחן ערוך" מהווה שיטתם סטייה רחוקה מאוד. אותה הדרישה ל"דפוסים חדשים", וכן אותה שלילת "הגלותיות" פוגעת ביסודות האמונה של "יהדות השולחן ערוך". שכן, לפי השקפת יהדות זו, מדינת ישראל אינה רק גלות "גם היא", אלא גלות כפולה - גלות בתוך גלות, וה"אתחלתא דגאולה" והגאולה השלמה לא תבאנה אלא ע"י אליהו ומשיח צדקנו, וממילא פסולה התביעה ל"דפוסים דתיים חדשים" מתוך טענת ה"אתחלתא דגאולה" לא פחות מאשר התביעה ל"דפוסים חדשים" כאלה מתוך "תנאי החיים המודרניים" של המאה ה- 19 וה- 20 - כפי שנשמעה ע"י הרפורמיים למיניהם.

לא לנו להוציא משפט על אנשים, אלו שהם, בתור אנשים - אולם השיטה הזאת, ברי שהיא נכללת בגדר הסוג הראשון כנ"ל. אצלם הצד הציוני הוא השלם והצד התורתי - הלקוי.

אולם לא לכל חלקי "הציונות הדתית" אותו האומץ ואותה בהירות הדעת באשר לכיוון הנ"ל. מתוך הרצון הכן והמובן ש"יהיה טוב ליהודים" וכי תהיה המדינה "אתחלתא דגאולה", אלא שה"שולחן ערוך" טבוע עמוק בדמם ובנשמתם וגם על "המשא" הזה אינם חפצים לוותר. אין ספק שבלבם מכרסמים ספקות על אמונתם זו ב"אתחלתא דגאולה" ובציונות, אלא שאין הם מסוגלים - או שאינם מעיזים - לסדר ולהגות את השקפתם עד תומה, וכך הם נשארים תלויים ועומדים, ואת כל הטענות הם דוחים בשפע של מליצות ומאמרי חז"ל בשבחה של ארץ ישראל, של לשון הקודש, בשבחם של ישראל "כבשה אחת בין שבעים זאבים" וכו'.

בוודאי שלפי השקפת "יהדות השולחן ערוך הגלותית" כל מאמרי חז"ל אלה הם אמת לאמיתה, וכפי שביארנו למעלה, אין ארץ ישראל ועם ישראל ולשון הקודש רק דבר שבקדושה סתם, אלא חלק מייסוד הבריאה וכנ"ל. אולם הטענות הללו בקשר זה הן שלא בדרא דאונא. איש אינו חולק על קדושת הארץ - ופחות מכולם "נטורי קרתא" המעורים בארץ הקודש וברגבי אדמתה מדור דור. אלא שאין זה ממין הטענה. הרי זה ממש כאותו רב בטלן שמספרים עליו שהראו לו שאלת-טריפה בבהמה ואמר אם ריאה היא זו - הריהי כשרה, אלא שנתברר שלא הייתה זו ריאה אלא כבד...

משל למה הדבר דומה: לעמולת ה"שלום" של הקומוניסטים ולמי שבא להביא לה ראיות מדברי חז"ל כי "גדול הוא השלום", בוודאי שגדול הוא השלום, ובוודאי ששרירים וקיימים כל דברי חז"ל על גדולתו וחשיבותו של השלום, אלא שלא זוהי הטענה, שכן אותו השלום שעליו מדברים חז"ל, אינו אותו השלום שעליו מדבר כרושצ'ב - להבדיל. ההתנגדות לציונות ולמדינה לא באה מתוך התנגדות לארץ הקודש ולמצוות יישוב ארץ ישראל (אף לדעת אותם הפוסקים שאינה נוהגת בזמן הזה ושאינה ממניין המצוות), וכל שכן שאינה באה מתוך שנאת כלל ישראל ח"ו, אלא בדיוק להפך: היא באה מתוך חרדה לטהרתם וקדושתם של המושגים הללו שהציונות מפשיטה אותם ממהותם ונותנת בהם מהות נכרית. וכל אותן הראיות מדברי חז"ל וכו' על קדושת ארץ ישראל הן הן דווקא המהוות את ההתנגדות לציונות. ואם בכל זאת קיים סוג כזה הבא להביע את תמיכתו הנלהבת במדינה ובציונות (בשם זה או אחר) תוך החזקה ב"שולחן ערוך" - הרי ששיטה זו אינה נובעת אלא מתוך חוסר בגרות מחשבתית, ושיטה זו (ושוב: מבלי להיכנס לתחום כבודם האישי של אנשים) היא בלי ספק בגדר הסוג השני. שכן החיסרון אצלם הוא בבחירות ובכשרון המחשבה של הציונות ההגיונית.

כיוון זה - המתאמץ לדחוס את האידיאולוגיה הציונית לתוך מסגרת ה"שולחן ערוך" מוליד לפעמים יצורים משונים ומגוחכים כאלה, כגון הבירורים בסגנון רבני מובהק על השאלה הבוערת "כיצד נוהגין ביום העצמאות שחל להיות בתענית שני בתרא?" - שאלה שבאמת נשאלה וזכתה לדיון לפני כמה שנים, ולא במסגרת תכנית בידור פורימית אלא בצורה "רצינית" ביותר - ואף היא מוכיחה על השתייכותו של הכיוון הזה לסוג השני כנ"ל.

הכיוון השלישי מהווה את "העורף" הגדול של "הציונות הדתית", הלא המה אנשי ההמון הנגררים אחריה. בעצם מהווה סוג זה רק דרגה פרימיטיבית יותר מהסוג השני, אלא שיש בו בחוג זה על הרוב יותר תמימות. החוג הזה נגרר אחר הציונות הדתית מפני שהדבר נוח יותר לגוף ולנפש גם יחד. עם סוג זה אין מקום לויכוח, שכן אין לדבר על "שיטה", כל עוד יהיו קיימים שני הסוגים הראשונים, יהיה קיים גם המון הנגרר אחריהם.

והכיוון הרביעי הוא מעור אחר לגמרי. הללו יודעים את מהותה של הציונות והמדינה ואת ניגודם לתורה. ולא עוד, אלא שאף בצד ה"כשר" ביותר שבציונות - בבניין הארץ - לא פעלו כמעט ולא כלום. בשעת הצורך אף אינם מעלימים את יחסם השלילי לציונות, אלא שראו שגם מי שאינו בא לבנות את הארץ יוכל להיבנות במדינה, "קפצו על העגלה" ומתוך שיקולים של סחר-מכר מפלגתי גרידא צצה בין לילה "שיטה" חדשה - מין מהדורה שנייה של הכיוון השני, אלא שבה בשעה ששם בא הדבר מתוך תמימות או חוסר הגיון, בא הדבר כאן מתוך חשבון קר. וכדי להלביש את החשבון הזה בלבוש אידיאולוגי - נוצרה שיטה של "ציונות - לא מדינה - כן". ואף הסיסמא שעליה דיברנו לעיל "נגד הממשלה אבל לא נגד המדינה" מבית מדרשו של חוג זה יצאה.

גם עם החוג הזה אין מקום לויכוח רעיוני. יש ויש מקום - במקרה זה - לפולמוס מדיני-מפלגתי, שכן עיקר "אידיאולוגיה" הזאת בנויה על חשבונות אלה - אבל לא כאן המקום לכך. התירוצים לכל "הקושיות" על ה"אידיאולוגיה" הזאת ידועים למנהיגי הסוג הזה לא פחות מאשר לאחרים, ולא עוד אלא, כאמור, כשיש צורך בכך מצד אותם השיקולים - מציגים את אותו האידיאולוגיה עצמה כשיטת "הקנאות" האנטי-ציונית האמיתית.

וכיוון שכל יהודי חפץ בלבו פנימה להיות נאמן לתורה - על כן יורשה כאן לייעץ לכל הבאים במגע עם הסוג הזה: כשהם מדברים על "ציוניותם" אל תאמינו להם!

ובסיכומו של פרק זה יאמר: הציונות הדתית היא סתירה מניה וביה. ציונות ומדינה - מנוגדים להשקפת התורה. כל מאמרי חז"ל הרבים המובאים בשבחה של ארץ ישראל לא יוכלו לשנות את העובדה היסודית שעליה דובר לעיל בפרוטרוט: המדינה היא גולת הכותרת של הציונות ומהווה כלי חשוב ועיקרי בידה במגמתה האחת והמרכזית: לשנות את מהותו של כלל ישראל לגוי ככל הגויים!

יט. הפתרון?
המורם מכל האמור עד כאן הוא אפוא כי היהדות התורתית והמדינה הם שני הפכים הנמצאים בניגוד דיאמטראלי זה לזה. היהדות התורתית לא תוכל להשלים לעולם עם הציונות ולא תכיר מעולם "דה יורה" במדינה. הציונות והמדינה לא תוכל לעולם להשלים עם קיומה של יהדות הרואה את כלל ישראל במהותו המקורית, שכן אם תעשה זאת - תאבד את כל הקרקע מתחת לרגליה.

מהו אפוא פתרון הבעיה?

התשובה שתינתן כאן לפי עניות דעתו של כותב הדברים האלה ודאי שתאכזב רבים, אבל מוטב להיות כן עם עצמו: התשובה היא: אין פתרון כזה בידי אדם - אם כוונה לפתרון ראדיקאלי.

אין זו השאלה היחידה בעולם, ואף לא בעולם היהודי - שאין פתרונה נראה באופק.

במשך כל שנת גלותו, כשעמדו בראשו מנהיגי אמת, לא ניסה כלל ישראל אף פעם "לפתור את בעיית היהודים" או - מבחינה זו - כל בעיה עולמית אחרת. "לאלוקים פתרונים". כל פעולות השתדלנות היהודית משך כל שנות גלותנו - והיו בין "השתדלנים" הללו אנשים בעלי אופק, מעוף וחכמה - לכל הדעות - לא פחות מאשר בין "המדינאים היהודים" הגדולים היום - לא היו מכוונות מעולם ל"פתרון הבעיה". ההשתדלות הייתה תמיד להקל על גזירה פה ושם, להשיג זכויות ידועות פה או שם. ידעו מנהיגי ישראל האמיתיים כי לא הם הם היוצרים את הבעיות ולא הם הם שעליהם מוטל למצוא את "הפתרונות".

מצדדים שונים כבר הוצעו כמה "פתרונות רדיקאליים", וכדאי לעמוד עליהם בקצרה, ולו בתור קוריוז בלבד. עוד לפני 8 - 9 שנים הציע עיתון יומי בשפה הגרמנית בתל אביב (הקרוב לחוגי המפלגה הפרוגרסיבית) להקים מחנה ריכוז גדול אי-שם בנגב ולהושיב שם את כל אנשי "נטורי קרתא". על הצעה זו חזרו במשך הזמן חוגי "הכנענים" וכמה חוגים אחרים. רק לפני זמן קצר יצא הסופר חיים ליברמאן (הנמנה על "הדתיים" דווקא...) (ב"פארווערטס מיום ז' כסלו תשי"ט) בהצעה: לחתוך את הסרטן ששמו "סאטמאר" מתוך גופו של עם ישראל, הצעה שפירושה בעברית פשוטה: כי "מחנה ריכוז" זה יהא גם מחנה השמדה, שכן אי אפשר לחתוך סרטן אלא באיזמל. אולם הצעות אלה, אף אם תתקבלנה ביום מן הימים, אינן אפילו התחלה לפתרון. אף אם יושיבו לא רק את אנשי "נטורי קרתא" אלא את כל מאה וחמישים אלף תושבי ירושלים במחנה ריכוז - תתפרצנה מחר ההתנגשויות בחיפה, בבני ברק, בפרדס חנה, בחדרה - במקומות שלא ציפו להן כלל. שכן אנשי "נטורי קרתא" משתמשים אולי באמצעים חריפים יותר מאחרים, אבל - כפי המבואר לעיל - בהשקפה היסודית אחים להם יהודים במספר כה רב שאי אפשר להושיבם במחנה ריכוז, שכן לא אנשי "נטורי קרתא" הם שיצרו את הניגוד בין התורה והציונות, אלא הניגוד הזה טבוע בעצמיות התורה מצד אחד והציונות מצד שני.

מן הצד הקיצוני השני נשמעת מפעם לפעם הצעה להקמת משטר בינלאומי בירושלם או מתן מעמד מיוחד תחת חסות האו"ם, לאלה החרדים שאינם חפצים באזרחות המדינה. נוסף לכך כי להצעה זו יש פחות סיכויים במציאות מאשר להצעה הראשונה, הרי אפילו לא נתקבלה, לא תוכל אלא להביא אולי הקלה במצבם של יהודים רבים, אבל לא לפתור את עצם השאלה. כותב הדברים האלה איננו מאמין שאף אם יושג הדבר יחדלו אפילו אנשי נטורי קרתא דירושלם עצמם מלמחות נגד המדינה, וכל שכן יהודים אחרים בארץ ובחו"ל, כי הניגודים וההתנגשויות לא יבוטלו עי"כ.

האמת היא, כאמור, כי אין פתרון ראדיקאלי. כל מה שאפשר להשיג - ואת זאת אפשר להשיג בקצת רצון טוב, הוא מה שקורין בלע"ז: modus vivendi ("הסדר חיים"), הסדר שימנע ככל האפשר מלהרגיז את הרוחות. היוזמה לכך צריכה לצאת מחוגי השלטון: להימנע מלחוקק חוקים ולתקן תקנות הפוגעות במישרין בתורה, לצוות על המשטרה לנהוג בצורה אנושית וכו' וכו', וככל שימעטו הפוליטיקאים הדתיים להתערב בדבר - ייטיבו לעשות. ברור ש"הסדר חיים" כזה אינו פתרון, כל שכן שאין פתרון כולל.

שכן לדעת התורה קיימת רק דרך אחת ויחידה המובילה לקראת "פתרון שלם": דרך התשובה - המובילה אל קיום התורה בהשקפה ובמעשה. תפקיד שאליו אף החרדים ביותר אינם מקדישים תשומת לב מספקת וחייבים היו להקדיש לו יתר תשומת לב הוא: להפיץ את האמונה התורתית, ההשקפה התורתית וקיום מצוות התורה בכל אתר ואתר, בארץ, בגולה, על רקע אישי, מקומי וכו'.

בעיני רבים תיחשב ההצבעה הזאת על דרך התשובה כדרך בטוחה לקראת "הפתרון הכולל" שלא בעלמא הדין, מעין "שכר מצווה בהאי עלמא", עירוב גורמים רוחניים - ואף מסתוריים - בעניינים שלמטה מעשרה טפחים. אף על פי כן, הרי דווקא בדורנו זה נראה הקשר הזה יותר ארצי ומוחשי משהיה, אי פעם, ואפילו בעולם הבלתי יהודי.

מעניין לספר בקשר לכך על מאורע שזכה בשעתו לפרסום רב: לפני כשנה נערך בניו יורק סימפוזיון בהשתתפות גדולי המדענים במקצועות "המדעים המדויקים" כגון פיסיקה גלעינית, רפואה, נסיעות-בחלל, כימיה וכד'. הנושא העומד לדיון היה "מאת השנים הבאות". כותב הדברים האלה היה במקרה נוכח בעת הדיונים. חבר המדענים היה מורכב כולו, כאמור, מאנשי המדעים המדויקים כלומר אנשים ששטח פעולתם היא המעבדה, המשקפת וכדומה. לא היה ביניהם אף נציג אחד של "מדעי הרוח", לא היה שם לא פילוסוף, לא משורר, לא היסטוריון ובוודאי שלא היה שם שום נציג של חכמי הדת. היה זה אפוא חבר אנשים הרחוקים מאוד מכל נטייה "מיטאפיסטית".

אף על פי כן הייתה נקודה אחת עליה חזרו בזה אחר זה כל המרצים, אף שלא נדברו ביניהם מראש: עתיד האנושות תלוי בראש וראשונה בכוחה המוסרי. בעייתה היסודית של האנושות כיום היא בעיה מוסרית, וכל יתר הבחינות - בין במדע בין במדיניות - אינן אלא תוצאות ולא סיבות.

הבאתי דוגמא זו כדי להראות כי אף העולם הבלתי יהודי מתחיל כבר לראות את הקשר הישיר, הממשי שבין הערכים המוסריים לעתידו הממשי הגשמי של העולם. או - לבטא את הרעיון הזה במושגים יהודיים - כי היחס שבין התשובה ועתידו המעשי, הגשמי של העולם אינו רוחני-מטאפיסי בלבד, אלא מציאות ממשית.

התשובה היא אפוא הדרך האחת והיחידה המובילה לקראת "פתרון כולל" ובר ביצוע, ולפי השקפת התורה אין ולא יוכל להיות אלא פתרון אחד ויחיד שהוא גם ממשי וגם פתרון "כולל" לכל הבעיות שעלו על הפרק בכל שנות גלותנו.
"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ותורה שבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ד', הרי זה בחזקת שהוא משיח... ויתקן את העולם כולו ולעבוד את ד' ביחד שנאמר "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ד' ולעבדו שכם אחד". (רמב"ם הלכות מלכים פי"א).
... ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבא... 

תגובות

  1. ספרו של אוריאל צימער, "יהדות התורה והמדינה" בקישור זה http://hageula.com/news/view/16425.htm

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...