האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

במחיצתו של איש האמונה

שלימות הארץ

מערכת האתר 228 צפיות 0

במחיצתו של איש האמונה

במחיצתו של איש האמונה

יש להחזיק בשטחים ולספחם אל מדינת-ישראל עם כל הבעיות שסיפוח זה גורר עמו. איש לא היה מעלה על דעתו החזרת השטחים, אלמלא דיברו על כך ראשונה שרים ישראליים. יש כאן פשוט ענין של פיקוח נפשות ובנדון זה, הרי ההלכה ברורה. צעקות הגוים על כל אבן שמזיזים בירושלים מפני שביקשנו "למצוא חן" בעיני הגוים.

 כתבתו של פינחס פלאי ע"ה מיום ג' מנחם אב תשכ"ט, שנדפסה לאחר מכן באלבום "הרבי", שלושים שנות נשיאות. רשמים מיחידות, ומה אמר הרבי שליט"א מלך המשיח לעשות עם מיליון וחצי הערבים שהיו אז בשטחים שישראל רצתה להחזיר.

לא כ'חסיד' באתי אליו, בוודאי לא כחסיד חב"ד. וכי מהי עמידתו של חסיד לפני הרבי שלו, אין מהרהרין אחריו, כל מה שהוא אומר ועושה - טוב ויפה. ואילו אני, מודה אני ומתוודה, הרבה 'השגות' היו לי בשנים האחרונות על דרכיו. הרבה סתומות ותמוהות נשארו בדברים שפורסמו בשמו. בעמקי לבי, אפשר שהייתי רוצה להיות 'חסיד'. מה טוב לו לאדם שיש לו 'רבי' שהוא יכול להלך אחריו בעינים עצומות. בפגישות רבות שהיו לי עם הרבי בשנים שעברו - הכרתי בגדולתו, ראיתי בו מנהיג ישראל שהוא משכמו ומעלה גבוה. אבל דווקא משום כך ומשום שאני מעריך אותו יותר מדי, יודע אני שלא כל הרוצה ליטול את השם 'חסיד' בא ונוטל. ואם אינך יכול לבוא כ'חסיד' אל רבי - מה טעם ללכת אליו בכלל? כל-שכן 'לרוץ', כשם שרצים הרבה מן הישראלים הלהוטים לבלוע את כל אתרי התיור המעניינים מדי בואם לניו-יורק ומכניסים גם את האיש שב"770 איסטרן פארקוויי" לרשימת "הסייט סיאינג" שלהם. בבואם אחר-כך לספר על הנפלאות שראו בניו-יורק ועל המציאות שקנו בה, הם יכולים להוסיף "ישבתי שעתים עם הרבי מליובאוויטש". בחוגים מסויימים נעשה פסוק זה מעין סמל-סטאטוס חדש.

"הרצים" הללו, המייגעים אותו ללא-רחם וכיוצא-בהם הז'ורנאליסטים שגילו לאחרונה כי אפשר לצאת מן הרבי עם "כותרת" טובה - אף הם, גרמו לי שאמנע מלבוא אל הרבי במשך השנתיים האחרונות שהייתי בניו-יורק, מרחק של חצי שעה נסיעה מן החצר שב-770 איסטרן פארקויי.

אמנם, פעם-פעמיים באתי בהחבא להתוועדות חגיגית ונבלעתי בירכתי בית-המדרש בין המוני החסידים השרים בהתלהבות ושותים בצמא את השיחות הקולחות של הרבי היושב במרומי הבמה. יש וזוהי הרגשה נפלאה אם אתה מצליח להסחף עם גלי השירה וההתלהבות ו"לשכוח" עצמך לשעה. אבל ל'יחידות', כלומר לשיחה פרטית עם "הרבי", כפי שהייתי רגיל לה בשנים עברו, לא נתנני לבי לבוא. אם לא יכולתי לבוא כ'חסיד' - לא רציתי לבוא כחלק ממה שנראה בעיני כמוקף בהמולה תעמולה פרסומאית-עתונאית חילונית-מודרנית, שהיה קשה לי לזווגה עם קדושת היחד שבין אדמו"ר וחסידים שקולה קול דממה דקה של מה שמן הנשמה ולפנים. והנה אני עומד לעזוב את אמריקה אחרי ששהיתי בה קרוב לשנתיים ולשוב לירושלים, ומשהו - והוא דוקא נמצא בפינה זו ש"מן הנשמה ולפנים" - מושך אל 770 איסטרן פארקויי. משהו בקרבך מלחש, כי אי-אפשר לעזוב את אמריקה בלי להפרד, בלי להרגיש עוד פעם את לטף היד והעינים. ונקבעה פגישה עם הרבי. וכשאתה נוסע לשם בשעת-לילה מאוחרת, כרגיל, אתה מלחש לעצמך בפעם העשרים שלא כ'חסיד' אתה הולך הפעם, אלא "סתם ככה". סתם ככה.

כעבור שלוש שעות, כאשר יצאת מן הפגישה של 'יחידות' בחדר רחב-הידים, ליד השולחן העמוס, המוכר - אולי לא היית עוד כל-כך בטוח בכך במאה-אחוז שאינך "חסיד" שלו, אולי ביקשת עתה הגדרות אחרות למונח 'חסיד', אבל בטוח-במאה-אחוז כבר לא היית. על מה דובר באותה שעה ארוכה של 'יחידות'? רוב הדברים, הרי הם מאותם דברים שהם "מן הנשמה ולפנים" ופרסומם אינו נאה להם. מה שעליך שנאוי, אל תעשה לעצמך. לא כל שיחה עם הרבי מותרת בפירסום ברבים, רוב הדברים חייבים להשאר "באתכסיא".

הגברת המוח על הלב

בדברים המעטים, המתפרסמים בזאת, אין איפוא משום ראיון-עתונאי עם הרבי - לא באתי אליו כדי "לראיינו", או כדי לספק "כותרת" לעתון. אין כאן גם רשומי-דברים של חסיד המקבל מראש את דבריו של הרבי כנתונים מסיני. יש כאן שיירים של שיחה גלויה על כמה מן הדברים המעיקים עלי, על כולנו. לא חסרו בשיחה ארגומנטים לכאן ולכאן. לא מתוך גאווה ורמות-רוח חלילה, אלא כדי ללבן את הדברים הקשיתי קושיות על דבריו, התווכחתי עמו. אבל ככל שהרביתי להקשות, נתגלתה לי יותר ויותר בהירות מחשבתו, צלילות דעתו. בלשון-חסידים קוראים לזה: "אספקלריה המאירה". בעיני שלי, בכך עיקר גדלותו.

ראיתיו כאשר נכנס להתפלל "מעריב" בבית-המדרש שב"חצר". כתפיו הרחבות נראו שחוחות תחת המעמסה של תלאות-ישראל, עיניו הביעו עצב אינסוף ופניו - חרדה רבה. אז ראית לפניך את הרבי כאוהב-ישראל גדול; כשהסתכלת בו מגבו, כאשר עמד בשמונה-עשרה בלחש; ראית את הקדושה הזרועה סביבו. כל ניע וזיע שלו אומר קדוש, כמפחד לדחוק רגלי השכינה. בהתוועדויות החסידיות ההמוניות כשהוא יושב בראש וכולו שופע אש-התלהבות של שמחה, קולות וברקים, ראיתי את האדמו"ר-המנהיג שצאנו הולך אחריו באמונה רבה; אבל עיקר ייחודו מרביים אחרים - נראה לי דווקא בפשטות השיחה האינטימית שלו, בבהירות המוח, רעננות הזכרון וצלילות הראייה. כאילו נתבטאו בו באותה שעה דורות של תורת חב"ד שאחד מעיקריה: "הגברת המוח על הלב". לא שיש כאן מוח בלא לב, אלא שגם הלב נעשה בבחינת מוח ומתמלא "חכמת לב".

לא מתוך גישה מיסטית

את כל מכלול הבעיות שאנו מתלבטים בהן הוא כורך ביחד ומוצא להן מקור משותף אחד: התבטלות בפני הגויים.

הבעיות של ההנהגה הרוחנית ביהדות - גם האורטודוקסית, גם זו שבגולה וגם זו שבארץ-ישראל; הבעיות הבוערות של הקהילה היהודית באמריקה לנוכח ההתפתחויות החדשות, בעיית ה"שטחים" בארץ-ישראל - כולן נובעות מאותו מקור של חוסר עמדה יהודית עצמית-עצמאית ברורה ומוצקה ופזילה לעבר הגוי.

לגבי בעיית השטחים דעתו של הרבי בהירה וברורה. כי יש להחזיק בשטחים ולספחם אל מדינת-ישראל עם כל הבעיות שסיפוח זה גורר עמו. אולם, הנימוקים של הרבי לעמדה זו שונים בהרבה מנימוקיהם של אנשי "התנועה למען ארץ-ישראל השלימה". לגבי האדמו"ר המניעים לארץ-ישראל שלימה אינם מיסטיים או חזוניים כלל, אלא נובעים מתוך חישובים פשוטים. כך דרכו של עולם. הכובש - כובש ומחזיק ואינו פוזל לראות מה אחרים אומרים. איש לא היה מעלה על דעתו החזרת השטחים, אלמלא דיברו על כך ראשונה שרים ישראליים. נכון, שמליון ערבים בתוך שטח המדינה, עשויים להוות בעיה. אך הרבי שואל: מה עשויה להיות האלטרנטיבה "הטובה ביותר" להחזקת השטחים? מדינה ערבית או ירדנית, עצמאית או פדרטיבית ובה מליון וחצי ערבים עויינים. וכי טובים מליון וחצי ערבים במדינה משלהם כמטחווי ירי מערי המדינה וכפריה, מאשר מליון ערבים הנתונים לפיקוח המדינה בתוך גבולותיה עם כל הבעיות שהם מעוררים? לדעת הרבי, יש כאן פשוט ענין של פיקוח נפשות ובנדון זה, הרי ההלכה ברורה, אילו קבעה מדינת-ישראל עובדות בירושלים ובשאר השטחים, מיד אחרי הכיבוש, לא היה איש פוצה פה ומצפצף. עכשיו שהראינו את חולשתנו - הערבים ושונאינו מקימים קול זעקה על כל אבן שמזיזים בירושלים כל זה בא לנו מפני שביקשנו "למצוא חן" בעיני אחרים.

עוד רבו הדברים בנושא זה. הרבי מתגלה כמי שבקי בכל פרט ופרט של הנעשה בישראל. הוא מצטט הצהרות של שרים ומנהיגים פוליטיים שגרמו ועוד יגרמו, חלילה, צרות. הדרך הטובה ביותר והיחידה היא הדרך הישנה של "אמור מעט ועשה הרבה".

התעמולה לעליה מפחידה ומרחיקה

מעניינת ומקורית ביותר דעתו של הרבי בסוגיה אחרת העומדת בראש מעיינינו, סוגיית העלייה. הרבי סבור, כי כל הדיבורים על עידוד עלייה ועל ארגון עלייה - אינם אלא מזיקים. יהודים באים ויבואו למדינת-ישראל, אבל אף יהודי אחר לא יבוא כתוצאה מתעמולה לעלייה. להיפך, התעמולה מפחידה ומרחיקה אנשים מעלייה. זאת ועוד, כוח-האדם, הכסף והעניין שמדינת-ישראל מוציאה לעלייה - חייב להינתן לשטח אחר, חשוב פי-כמה: שטח הבטחון. בכל אדם בעל-כשרון, בכל סכום-כסף המועברים מענייני בטחון לענייני עלייה כביכול - יש משום פשיעה, ויש בכך משום איסור גמור. אין זה נכון לדעת האדמו"ר, שהעלייה היא צורך בטחוני. מדינת-ישראל בהרכבה עכשיו יש בכוחה להגן בעזרת השם על גבולותיה. היא גם יכולה לפעול רבות להגברת העלייה הפנימית. בחלק קטן בלבד מן הכסף המוצא לעלייה מחו"ל - אפשר היה "להעלות" כל שנה יותר ממאתים-אלף ילדים שבתנאים הנוכחים נדונו להפלה ולכלייה ולירידה.

הדיבורים המרובים על עלייה עשויים גם לגרום צרות ליהודים בארצות מושבותיהם בגלות וסכנתן מרובה מתועלתן.

גם בסוגיה זו של העליה נאמרו הדברים תוך ידיעה מקיפה של כל פרט ופרט בסטאטיסטיקה של העלייה, בתקציבים של מחלקות העלייה והקליטה. הדברים נאמרו מתוך בהירות מחשבה וקשר נפשי ולבבי של איש-מבפנים, שכל פרטי הבעייה נהירים לו.

הדברים נאמרו בבהירות מחשבה וניתוחים - אך גם באמונה גדולה של איש אמונה גדול, מגדולי המאמינים שבדור.

 

donate

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...