האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

עונש מוות לזורקי אבנים

שלימות הארץ

אתר הגאולה 277 צפיות 0

עונש מוות לזורקי אבנים

יאיר אנסבכר, בקיר הפייסבוק שלו:

סבתא היתה נרגשת כשבאתי לאסוף אותה, היא לבשה את הבגדים היפים ביותר שלה, התאפרה והתלבטה עד הרגע האחרון איזה מעיל לקחת. בגיל המכובד של 86, לפני כל יציאה מהבית מתלבטים ולכל פרט קטן יש משמעות גדולה. היא לא יכלה לדמיין שבמקום להגיע לשמחה המשפחתית את סוף הערב נבלה בחדר מיון, כשהיא עם פרצוף מדמם, אף שבור ושפתיים שסועות.
חמש מאות מטר לפני הכניסה לביתר עילית, במקום די מואר ודי ראשי, עמדו כמה אנשים על הכביש. המחשבה הראשונה שלי הייתה שבח"ים, פועלים שעוברים את הכביש כדי לחזור לביתם בסוף יום עבודה, אלא שהחבר'ה האלה לא זזו רק עמדו במרכז הכביש, המחשבה השנייה הייתה "טרור".
שתי המחשבות הבליחו מספיק מהר כך שיכולתי לשבור את ההגה שמאלה ולהתרחק מהם עוד לפני שהמנהיג שלהם הרים את ידו, אבל המרחק היה קצר מכדי שאספיק לגמרי לחמוק מפגיעה.
בטווח של כחמישה עשר מטר, ראיתי אותו מצוין. הוא לבש שחורים כמו יתר חבריו, בערך בגיל 18. הוא היה רזה וגבוה. שמתי לב לעובדה שהוא היה מאוד ממוקד ותכליתי, שפת הגוף שלו שידרה מקצועיות, זאת בהחלט לא הייתה הפעם הראשונה שלו וגם לא השנייה.
תוך כדי שבירת ההגה בחזרה ימינה, חטפנו.

U2
סבתא נפגעה וצעקה, בניגוד אליי, היא לא הבינה מאיפה זה בא. העפתי מבט זריז לעברה, האישה המכובדת והאלגנטית נעלמה. לידי ישב גוף מכווץ ומיילל, מכוסה בדם. לא היה לי אקדח הפעם וכן הייתה לי סבתא פצועה, סחטתי את דוושת הגז כדי להתרחק מהמיידים שעדיין עמדו באמצע הכביש ועשו בו כבשלהם.
את הרגעים הבאים הקדשתי לדיווח למשטרה ולהזמנת אמבולנס.

רק שתי דקות אחר כך, כשהגענו לשער של ביתר עילית יכולתי לבדוק את הנזק בצורה יותר יסודית. אל הרכב חדר סלע בגודל של כדור באולינג ובמשקל דומה. הוא עבר את השמשה ופגעה בסבתא ואז נחת בינינו. רסיסים של אבן דם וזכוכית היו פזורים בכל מקום.
בסופו הארוך והכואב של הלילה, סבתא שוחררה לביתה לאחר שנבדקה על ידי שלושה רופאים. היא הוכרזה כפצועה קל וזהו. כאן ניתן היה לסיים את המאמר העצוב הזה. אחרי הכל היה לנו הרבה מזל, לא?

U1

אלא שבנקודה הזו אני רוצה דווקא להתחיל:
אף אחד שאיתו דיברתי על האירוע הזה לא הופתע. הרי הכל ידוע ומוכר. הכפר העוין, זריקות האבנים, מדיניות ההכלה והענישה הסלחנית כלפיהם (גם אם תופסים מיידה אבנים על חם, הוא מקבל במקרה הטוב כמה חודשים בכלא וגם זה אם הוא לא קטין), השתיקה הקבועה של התקשורת, אוזלת היד של זרועות הביטחון והרצון שלהם לא לחמם את השטח. גם אני הכרתי את כל אלה. ולמען האמת אין בזה שום חידוש.

ובכל זאת אני רוצה לדבר רק על מה שלא יכולתי בעוונותיי לכתוב עליו עד היום. על ההרגשה.
איך מודדים כאב? איך מודדים השפלה ובושה? איך מחליטים מתי אדם הוא פצוע קל והיכן עובר הקו שבו חודרת האלימות אל תוך הנפש ומחוללת שם פיגוע ממושך?
לא הכל נמדד בכמות הדם הניגר, הפח המעוקם או הבשר המושחת, האם הנזק שנגרם לרוח אינו משנה מכיוון שאינו מדיד? ועוד דבר אחד, קשה יותר מהכל:
אז בסדר, פתאום איזה צעיר הורס לך במעשה של רגע את החיים, זה מרושע בצורה שרובנו פשוט לא מסוגלים להבין אבל לפחות יש בזה הגיון. הוא רואה בך אויב (וגם בסבתא שלך או בתינוק שלך) והוא לא יהסס להרוג את כולכם. נורא אבל לפחות מסתדר בראש.

מה שלא מסתדר בשום אופן זאת הצורה שבה המדינה מתייחסת לאירוע הזה ואליך, בעיני זה מרגיש כמו פיגוע נוסף, הרבה יותר כואב. שהרי באופן טבעי , אתה אמור להתנחם בעובדה שיש לך צד, שיש לך עם ומדינה חזקה שיגבו אותך. (הרי כל הסיבה שבגללה ניסו להרוג אותך היא רק בגלל שאתה ישראלי! לא?) אז מה פתאום אתה מרגיש לבד!?
מטרת הטרור היא לזרוע פחד, לחלחל ולשנות דפוסי חיים ושגרה, לגרום לנו לחשוב שלא נוכל לחיות פה באופן נורמלי. להתייאש ולעזוב.
כואב לי לומר שהתנהלותה של ישראל בנושא הזה עוזרת לטרור. במקום לייצר סולידריות חברתית וקו פשוט ותקיף, במקום לשאת מסר פשוט כלפי שני הקהלים -שאנחנו מצד אחד חברה רגישה שיודעת לתמוך בקורבנותיה ולהעניק להם את כל מה שצריך כדי שיחזרו לתלם, ומצד שני חברה חזקה שיודעת לרדוף את אויביה עד חורמה - ישראל פשוט מבצעת את ההיפך. היא יוצרת הפרדה מלאכותית בין ציבורים בישראל, ממש כאילו יש באמת הבדל בין תחושת מי שנפלה בחצר ביתו רקטת גראד לבין מי שנפלה על מכוניתו אבן. היא מנסה לייצר תמונה שבה יש בחלקים מסוימים בארץ מן "ישראל מערבונית כזאת" שבה הכל מותר ושבה כל מה שקורה הוא לא "ממש" טרור.
השב"כ המשטרה והתקשורת לא מתייחסים לזריקות אבנים כפח"ע, והיחס לזורקים הוא כאל ילדים שובבים. עדיין לא דיברתי על היחס למחבלים עם דם על הידיים ומה זה עושה לשפיותם של המשפחות שאיבדו את אהוביהם באשמתם לראות אותם חוגגים בכלא או משתחררים בעסקאות משפילות. ככלל, נעשית כאן אפליה נוראית ומתסכלת באופן שאי אפשר להעלות על הכתב כשעוסקים ביחס "אנושי יותר" לפוגעים הארורים שקמו והחליטו שהם רוצים לרצוח אנשים תמימים ואנושי פחות לנפגעים החפים מכל פשע שכל חטאם היה שהם נולדו ישראלים ויהודים ושהם הגיעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. כאילו בשל שאיפות או נטיות פוליטיות כאלה ואחרות, דם של ישראלים מסוימים סמוק פחות, וכאילו בשל חוסר החלטיותה וחששותיה של ישראל להגדיר את רצונה ויעדיה המדיניים היא "נאלצת להודות" שיש לפחות הצדקה מסוימת למעשיהם האיומים של הטרוריסטים.
כך יוצרים מן השוואה שאין נוראה ממנה. הנזק העקיף שגורמת ההתנהלות הזאת לעם ישראל גרוע פי כמה מהנזק הישיר שגורם הטרור עצמו.
בהחלת עונש מוות, לכל בני המוות, העוסקים במקצוע המוות, המכונה "טרור (בני כל הגילאים ובעלי כל "המקצועות החופשיים" הללו: מזורק אבן דרך סייען ועד מייצר הרקטות), ישראל לא רק תעשה צעד ראשון ומשמעותי מעין כמוהו בהרתעת משנאיה ובאיחוי הקרעים עם אוהביה, אלא גם תעשה חסד גדול עם רוב האוכלוסייה הערבית בארץ, ותקרב את השלום המיוחל. שבת שלום.

מה שאנחנו לא מסוגלים להבין בשום פנים ואופן זה את עוצמת השנאה והרוע שיש באויבנו. פשוט כי אנחנו לא יודעים לשנוא בעצמה כזאת .
כלומר אני לוחם והכל, אני מסוגל להילחם ולהרוג אם אין ברירה... אבל להרוג תינוק? להרוג זקנה? זה לא דבר שאני מסוגל אפילו לחשוב עליו.
וכאן אני חוזר בלית ברירה , ומתוך אנושיות גדולה ודאגה לעתידם של היהודים וגם של הערבים בארץ הזאת- דווקא לעונש המוות. לפעמים לטובת כל השאר, צריך פשוט להוציא תלמיד מסוים מהכיתה ושהמנהל הגדול שבשמיים כבר יחנך אותו.

AV

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...