האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

מה שהציונות לימדה את הבדואים

שלימות הארץ

אתר הגאולה 192 צפיות 0

מה שהציונות לימדה את הבדואים

 

כמה ימים אחרי שפורסמה כתבה זו של קלמן ליבסקינד, (במעריב 28.1.17) הוא "צייץ" בטויטר, שאף יהודי לעולם לא יקבל ממדינת ישראל מה שהיא נתנה למשפחת רוצח השוטר מאום אל חירן. המתנות שמחלקת מדינת ישראל למחבלים הבדואים מלמדים אותם איך לגנוב, לשדוד, לגזול ולצאת זכאים.

יצחק עמית, בהכרעתו בעניין קבורת רוצחו של השוטר ארז (עמדי) לוי ז"ל באום אל־חיראן, היו מהתלושים שניתן להעלות על הדעת. “אזכיר את המובן מאליו", כתב, "...משפחתו של המנוח משתייכת לעדה הבדואית, שבניה הם אזרחי ישראל שומרי חוק...".

גם אם אסור להכליל, אם נגיד שהבדואים הם הציבור שמתחבר פחות מכל ציבור אחר לשלטון החוק, זו תהיה הכללה שלא תחטא יותר מדי ולא תחטיא יותר מדי. זה נכון בכל מה שקשור לחוקי התכנון והבנייה, שאינם רלוונטיים כלל לחלקים גדולים במגזר. זה נכון בכל מה שנוגע לפוליגמיה. זה נכון בכל מה שקשור לתשלומי מס ולעוד אלף ואחד תחומים אחרים.

ועכשיו, אחרי הפתיח הזה, אני מבקש לסובב את המראה אל הצד השני, זה של המדינה, כדי להוכיח - וזה יהיה קל מאוד - שבמקרה של הבדואים, לא העכבר גנב, אלא החור גנב. שמדובר בציבור שהמדינה מחנכת אותו בכל רגע ורגע, שמי מתוכו שבוחר לשמור על החוק או לשתף פעולה עם המדינה ועם רשויותיה השונות, איננו אלא אידיוט גדול ופראייר בקנה מידה בינלאומי. שבפרספקטיבה של שבוע וחצי אחרי הבלגן באום אל־חיראן, קשה מאוד לבוא בטענות אל מי שהפנו אצבע משולשת למדינה וסירבו להתפנות. שהמדינה, ככל שזה נוגע לבדואים, היא בית ספר גבוה לעבריינות ולתחמנות, שבו מצליחים רק התלמידים הטובים.

***

בואו נלך רגע אחורה, אל ההיסטוריה. עסקתי פה בעבר הרבה מאוד בתביעות הבעלות של הבדואים, אותם שטחי ענק שהבדואים טוענים שהיו שייכים למשפחותיהם מדורי דורות, ואין להם שום הוכחה לכך. בכל ערכאה משפטית שהעניין נבחן בה, נקבע שלא מגיע לבדואים כלום. אלא מה? מדינת ישראל לדורותיה סברה שלמרות זאת כדאי להגיע איתם להסדר בדרכי נועם, ואם בשביל זה צריך לשלם משהו, אז לא נורא לשלם.

מה עשתה המדינה? הציעה לבדואים עסקה. אתם תוותרו על התביעות שלכם, תשחררו את הקרקע שאתם טוענים שהיא שלכם וכולנו יודעים שאין לכם דרך להוכיח את זה, והמדינה מצדה תפצה אתכם בכסף לפי מחיר שייקבע לכל דונם. חלק מהבדואים השתכנעו, הסכימו וחתמו על הסכם. הרוב הגדול לא. עבר זמן, המדינה עשתה חושבים והחליטה שכדי לפתות עוד קצת בדואים לחתום איתה על הסדר, כדאי לשפר את ההצעה.

"אוקיי", אמרה להם המדינה, "אתם לא תקבלו רק פיצוי כספי כמו שקיבלו החברים שלכם, אתם תקבלו יותר. מי מכם שיש לו תביעת בעלות בשטח של לפחות 400 דונם, לא יצטרך להסתפק רק בכסף, אלא יוכל לקבל גם 20% משטח התביעה על שמו בטאבו". שוב, הייתה קבוצה שהסכימה וקבוצה גדולה יותר שהעדיפה לחכות להצעה משופרת. וכשהמדינה רצתה לנסות לשבור עוד קבוצה של סרבנים, ההצעה המשופרת הגיעה גם הגיעה.



"נשברנו", אמרו פקידיה המסורים של המדינה לבדואים, "אנחנו מוכנים לשלם עוד. גם מי שאין לו תביעת בעלות על שטח אחד של 400 דונם, אלא יש לו כמה תביעות שכולן ביחד מגיעות ל־400, גם הוא יקבל פיצוי של 20% מזה בטאבו". שוב היו שחתמו, שוב היו שהתנגדו, שוב המדינה החליטה להעלות את המחיר. לקבוצה הבאה כבר הוצעו 30% בטאבו, בלי קשר לשאלה אם יש לבדואי 400 דונם או 100 דונם. בני בגין, האחרון שהניח הצעה על השולחן, כבר הגיע ל־50% בטאבו.

עזבו עכשיו את השאלה אם מדובר בהצעות ראויות או לא. היא לא רלוונטית כאן. השאלה הרלוונטית היא מה מלמדת המדינה את אזרחיה הבדואים? איזה שיעור היא מעבירה לאלה שהיו הראשונים שלחצו את ידה, קיבלו את הצעתה, סגרו איתה עסקה ופינו את האדמות שהמדינה הסבירה להם שאינן שלהם. הרי הם יצאו פראיירים. הרי השכנים שלהם מסתכלים עליהם ולועגים להם, למטומטמים שנשארו עם כמה עשרות אלפי שקלים כשהם עצמם מקבלים מאות דונמים מאותה מדינה שאמרה לקודמיהם שאין לה יכולת לתת עוד.

הלאה. בכל ההליכים המשפטיים שנוהלו עד היום, עשרות רבות של הליכים כאלה, הבדואים הפסידו. בכל ההליכים האלה נקבע שאין להם בעלות על הקרקע. בשורה ארוכה של פסיקות נקבע שהם צריכים לפנות את בתיהם ואת השטח שהם יושבים עליו. ומה קרה כשהם לא מילאו את החלטת בית המשפט? כמעט תמיד כלום. ברחמה, לדוגמה, ריכוז בדואי גדול סמוך לירוחם, המדינה זרקה לפח ערימה של פסקי דין שהשיגה במשך שני עשורים, פסקי דין שקבעו שעל הבדואים לפנות את בתיהם הבלתי חוקיים ואת השטח שעליו הם יושבים, והודיעה להם שהחליטה להרים ידיים ולהקים להם יישוב חוקי באותו מקום בדיוק שבו פסק נגדם בית המשפט העליון את שפסק.

הניחו בצד את השאלה אם נכון או לא נכון להקים יישוב במקום הזה. רק שאלו את עצמכם מה חושב הבדואי, אחרי התנהלות כזאת, על בית המשפט ועל חשיבותו בעיניה של המדינה. למה יכבד את השופטים בפעם הבאה שבית המשפט הזה יוציא נגדו צו, אם המדינה עצמה לא מתייחסת אליהם ברצינות?

***

רוצים עוד סיפור? בבקשה. מדרום לרהט שוכן היום הכפר החדש של התראבין. קודם לכן, עד לפני כמה שנים, התגורר השבט על אדמות מדינה, סמוך ליישוב עומר. כשבאו נציגי המדינה, לפני למעלה מעשור, אל בני התראבין כדי לדבר איתם על הצורך לפנות את הקרקע שאינה שלהם ולעבור ליישוב מסודר, הם גילו שתי בעיות. האחת, שהשבט מפולג בין כמה קבוצות, שעם כל אחת מהן יש צורך לשאת ולתת בנפרד. השנייה, שבתור נקודת התחלה, כל הקבוצות מאוחדות בהחלטה שלא לזוז מהמקום.

הראשונה שאיתה נסגרה עסקה הייתה הקבוצה החלשה בשבט, שמאוחר יותר, בעקבות השבירה המוקדמת שלה, זכתה בתואר המפוקפק "קבוצת הבוגדים". אלה קיבלו שלושת רבעי דונם למשפחה ביישוב החדש שהוקם עבורם, בתוספת על פיצוי בן כמה עשרות אלפי שקלים. כשנציגי מינהל מקרקעי ישראל ביקשו להזיז את הפלג הבא בתור, הם נתקלו בדרישה חד־משמעית. "אין שום סיכוי שנדבר איתכם על פיצוי שדומה למה שקיבלו 'הבוגדים'. אנחנו רוצים יותר".

כשגם ההסברים המלומדים על כך שמדובר במדינה מסודרת שלא יכולה לתת לכל אזרח משהו אחר נפלו על אוזניים ערלות, חשבו פקידינו המצוינים על פתרון יצירתי והוסיפו להסכם סעיף קטן חדש. בני זוג גרושים יזכו לפיצוי נפרד. האישה תקבל פיצוי כמו משפחה. הגבר כמו גרוש. הרמז היה ברור. הבדואים הבינו אותו היטב. כבר למחרת ניגשו עשרות המשפחות בקבוצה אל בית הדין השרעי, וחזרו ממנו עם אישור חתום המעיד על סיום מערכת היחסים בין הבעל לאישה. עכשיו, בהתאם לחוזה, קיבלה כל אישה מגרש ו־180 אלף שקל, ובעלה עוד מגרש ו־70 אלף שקל. העסק הזה לא הפריע, כמובן, לאף אחת מהמשפחות הללו להמשיך לחיות יחד, להמשיך להביא ילדים לעולם יחד ולהמשיך לגדלם יחד, אבל זה כבר לא היה עניינה של המדינה. היא את שלה השיגה.


כלומר, כמעט השיגה. כי בסוף הדרך עמדה עוד קבוצה אחת, הסתכלה על כל מה שקורה, והודיעה חגיגית שאם היא לא תקבל יותר מהקבוצה הראשונה ומהקבוצה השנייה, יהיה פה בלגן. לא סתם הודיעה. בקבוקי תבערה החלו להתעופף בגזרה, האלימות חגגה, ומי שהיה צריך להבין את הרמז הבין אותו היטב ופתח שוב את הארנק. כי אין דבר שהמדינה יודעת לעשות כשמאיימים עליה, יותר מאשר להרים ידיים ולהיכנע.

אתם בטח רוצים לדעת עם מה יצאה כל משפחה מהפלג האחרון שסגר עסקה, נכון? ובכן, עם ארבעה דונם לכל משפחה, שניים לחקלאות ושניים למגורים, יותר מפי ארבעה ממה שקיבלו הטמבלים שחתמו ראשונים, אלה שגרים היום בשכונה הסמוכה, אלה שמסתכלים בעיניים כלות על אחיהם, אלה שמקללים את הרגע שבו האמינו לעובדי המדינה שהבטיחו להם שהם נותנים להם את המקסימום שאפשר לתת.

עכשיו, שכל אחד יחשוב בינו ובין עצמו - גם אם הוא הממלכתי ביותר, גם אם הוא נוהג להצדיע כל לילה לדגל, גם אם הוא לא נכנס למיטה לפני שהוא שר את ההמנון - אם הוא היה סוגר איזושהי עסקה עם מדינה כזאת, בלי מאבק ואולי אפילו קצת אלימות.

***

אבל הכי מעניין זה לחזור, בהקשר הזה, לסיפור אום אל־חיראן, הסיפור החם של השבועיים האחרונים, כדי להבין למה הבדואים ממשיכים להילחם גם כשהם יודעים שבסוף בסוף הם יפונו. מדינת ישראל, על רשויותיה השונות, מנסה להזיזם כבר שנים מאדמות המדינה שעליהן הם יושבים, ומבטיחה להם הבטחות לפיצויים מפיצויים שונים. בשבוע שעבר ראינו את העקשנים. אלה שנלחמו עד הסוף. מי שהיו מוכנים, עם חברי הכנסת הערבים יחד, לנהל מלחמת עולם כדי לא לשחק את המשחק של המדינה. להישאר בבתים הבלתי חוקיים שלהם, בכפר הבלתי חוקי שלהם. שאר בני השבט שלהם, שהתגוררו בעבר לצדם, קיבלו לפני שנים הצעות נדיבות והתפנו. הם קיבלו פיצוי כספי על המבנים הבלתי חוקיים שנאלצו להרוס, וקיבלו גם מגרשים חדשים חינם אין כסף ביישוב חורה, שהוא יישוב מסודר ומאורגן עם שירותים מגוונים ועם חשמל ומים ומערכת חינוך ורווחה ובריאות.

רגע לפני ההריסה, באה המדינה אל אחרוני העקשנים שסירבו במשך שנים לזוז, והניחה להם על השולחן הצעה ששמה בכיס הקטן את מה שקיבלו כל מי שחתמו בעבר. "אם לאחים שלכם, שעברו קודם לכן, הצענו מגרש לכל משפחה", אמרו להם נציגי רשות הבדואים, "לכם אנחנו מציעים לשמור גם מגרש לילדים הקטינים, כדי שיהיה להם מקום לבנות בו בית אחרי שיתחתנו". ולא רק זה, "לאחים שלכם הצענו רק מגרשים", הוסבר להם, "לכם אנחנו מוכנים לתת חינם גם שטחים לחקלאות".

עכשיו תגידו לי מה לומד המגזר הבדואי, שצופה כולו על האירועים מהצד, מהסיפור הזה. שכדאי להיות כאן שומר חוק - או לא? שכדאי לשתף פעולה עם פקידי המדינה, כשהם באים אליך ומסבירים לך שאתה יושב במקום לא חוקי ואתה כאזרח שומר חוק צריך להתפנות, כן או לא? כך נוהגת מדינה חכמה או טיפשה? האם יש סיכוי שמישהו יעשה מחר הסדר עם מדינה כזאת לפני שהוא מוריד אותה על הברכיים, הכי נמוך שיש?

רגע, אבל עוד לא סיימנו. כי כשאנשי אום אל־חיראן לא הסתפקו בהצעה הזו, וביקשו עוד מגרשים, נולדה הבעיה הקבועה. מה, ניתן לכל אזרח הצעה משלו? איך אפשר? הרי במדינה מסודרת עסקינן. הרי אי אפשר לתת מגרש למי שאינו עומד בקריטריונים. הרי כתוב במפורש שהקצאת קרקעות תהיה רק ל"אזרחי מדינת ישראל, בעלי משפחות או רווקים מעל גיל 24".

וכך נוסף להסדר הסעיף הבא, שאינו אלא בית ספר גבוה של המדינה לכל מי שמוכן לגנוב איתה סוסים. "הרשות תאפשר שינוי סטטוס (קרי - נישואים או הגעה לגיל 24) עד לתאריך 28.2.2017 ביחס להקצאת עד עשרה מגרשים בלבד...ללא כל פיצוי כספי כלשהו". במילים פשוטות, אנחנו מוכנים לתת עוד עשרה מגרשים למי שבחודש הקרוב יגיע לגיל 24 או יינשא. ומכיוון שלהגיע לגיל 24 זו משימה מעט קשה למי שתאריך הלידה שלו שם אותו במקום אחר, הרמז היה ברור. יש לכם חודש לגשת לבית הדין השרעי ולרשום שם עוד עשרה זוגות חדשים לנישואים. בקיצור, הישראבלוף הישראלי במיטבו.

וכשמדינת ישראל מלמדת את אזרחיה הבדואים לשקר ולתחמן ולהירשם סתם לנישואים כדי לקבל יותר, ואז לרוץ לבית הדין להתגרש כדי לקבל עוד יותר, ולא לחתום איתה על הסכמים כי תמיד האחרון שחותם מקבל יותר מהפראייר הראשון, אין פלא שאחר כך אין במגזר הבדואי עם מי לדבר. רוצים יותר מזה? בואו נהיה ישרים ונגיד את האמת. לו הייתה המדינה מוכנה להציע ליהודים עסקאות כאלה בקריצת עין דומה, אני מכיר לא מעט יהודים שהיו הופכים ליותר בדואים מבדואים.

***

והנה עוד סיפור אחד קטן לסיום. בנגב משתוללת כבר שנים מחלת הברוצלוזיס, "קדחת מלטה" בעברית. מדובר במחלה שנגרמת מחיידק העובר, בין השאר, בשתיית חלב לא מפוסטר ופגיעתו קשה. מחלה שאינה מטופלת בזמן עלולה להביא לפגיעה קשה באיברים פנימיים ואף למוות.

החברה הבדואית, שגם מגדלת באחוזים גבוהים צאן ובקר וגם שותה באחוזים גבוהים חלב לא מפוסטר, היא הנפגעת העיקרית מהמחלה. ח"כ אחמד טיבי, שהעלה את הסוגיה לדיון בכנסת לפני כשנה וחצי, גילה שבשנים האחרונות מאובחנים יותר מ־500 חולים חדשים מדי שנה, ושרמת התחלואה עולה כל הזמן. המדינה, בניסיון למגר את המחלה, עורכת כל הזמן בדיקות של עדרי צאן ומשמידה עדרים נגועים. בעל העדר, לפי טבלה מסודרת, מפוצה בסכום של כ־1,000 שקל לכל ראש שמומת. בחודשים האחרונים, רק כדי לקבל מושג, הושמדו בנגב קרוב ל־5,000 כבשים.

הניסיון המאומץ של המדינה להילחם במחלה ונכונותה לפצות את בעלי העדרים הביאו לפיתוחו של סטארט־אפ מרתק של בדואים שמצאו דרך לעשות קופה. איך זה עובד? הולך הסטארטאפיסט אל הרשות הפלסטינית, ורוכש עדרים נגועים במחלה - יש כאלה רבים - במחיר של כ־200 שקל לראש. הללו מוברחים ארצה, וממתינים לבדיקה הבאה של אנשי הווטרינריה במשרד החקלאות. כשזו מגלה שהעדר נגוע, הוא מושמד ובעליו מקבל מהמדינה על הכבש המת בערך פי ארבעה או חמישה ממה ששילם על הכבש החי.

גורם במשרד החקלאות, שאיתו שוחחתי השבוע, העריך שבכל חודש מוברחים לשטחנו 2,000 עד 2,500 ראשי צאן. רק בריאות.

 

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...