האגודה למען הגאולה האמיתית והשלמה

י"ט טבת - ג' תמוז || הרב חלוי"צ גינזורג

גאולה ומשיח

אתר הגאולה 59 צפיות 0

י"ט טבת - ג' תמוז || הרב חלוי"צ גינזורג

י"ט טבת - ג' תמוז || הרב חלוי"צ גינזורג

לארועי “דידן-נצח” יש מספר ימים שמציינים את הנצחונות השונים שהיו במהלך המשפט. אם אמנם כולם מהווים ימי סגולה מיוחדים להפצת המעיינות חוצה, הרי שיום הבהיר י”ט טבת (תש”נ) תופס מקום מיוחד. הקשר המיוחד בין ג' למוז לי"ט כסלו.

ביום זה היה הניצחון במשפט ההמשך למשפט הספרים, כדלהלן. כפי שכבר נאמר ונכתב גם במסגרת זו פעמים רבות, כל משפט זה לא היה אלא “פטרבורג” - כלומר: קטרוג והעלם על אופן הפצת המעיינות חוצה בדור השביעי, שבו ממשיכים את השכינה עד למטה בארץ. כאשר נפסק למעלה וממילא כך פסקו גם למטה בערכאות, כי “דידן-נצח”, אזי ניתנה הרשות והחלה הפצת המעיינות באופן הרבה יותר גדול וחזק. ועד, כפי הגדרתו של הרבי שליט”א אז (בש”פ ויגש תשמ”ז), שמתחיל “זמן חדש ותקופה חדשה”, שבה לא נשאר אלא עניין אחד ויחיד - “עמדו הכן כולכם לבניין בית המקדש השלישי בגאולה האמיתית והשלימה”.

ענין זה דומה כמו לאחר חג הגאולה י”ט כסלו אשר אז החלה תקופה חדשה בהפצת המעיינות חוצה. “לשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה” - במלאות שנה לניצחון בפעם הראשונה במשפט הספרים, קבע הרבי מלך המשיח שליט”א בעצמו ברבים ובפרסום גדול את יום זה כיום סגולה ויום גאולה, יום “דידן-נצח” לדורי-דורות, יום חיזוק הלימוד בספרים וחיזוק הספרי’ של “אגודת חסידי חב”ד” וכו’.

[ההתוועדות של אותה שבת החלה במילים “הרי תולה כאן שלט ‘דידן-נצח’...” - למרות שכבר אז היו גדולים וטובים שהתנגדו לאותו שלט, ולשלטים בכלל, בטענה שהכל צריך להיות בפנימיות ולא בפרסומת רעשנית. ובכלל טענו שהרבי לא רוצה שיקבעו כאן ימים טובים חדשים (ראה להלן), ועד שלא רצו להכניס לרבי מאמר להגהה לקראת ה’ טבת כנהוג לפני כל יומא דפגרא. ורק בזכות עקשנים שהכניסו לרבי את המאמר גם ללא הסכמת ה”ברי-סמכא”, זכינו למאמר מוגה נוסף].

כידוע, גם אחרי הניצחון לא שקט הצד שכנגד למעלה וממילא גם למטה, והמשיך הלאה במאבקו (כדי שנזכה לימי סגולה נוספים) - והוגש ערעור על פסק הדין, בעקבות זאת התנהל משפט נוסף, ושוב עברנו ימים קשים של חרדה ודאגה ומשפט על החידוש של הדור השביעי. בכ”ה מרחשוון תשמ”ח נדחה סופית הערעור ונקבע סופית בבית-המשפט כי הספרים שייכים ל”אגודת חסידי חב”ד”. יומיים לאחר מכן, בכ”ז מרחשוון, נקבע כי יש להחזירם בפועל ממש ל-‏770, וביום הבהיר ב’ כסלו חזרו הספרים למקומם בפועל ממש ל-‏770, שזהו לכאורה העיקר ותכלית כל המשפט וכל ה”דידן נצח”.

בתחילה חשבו החסידים לחגוג את הניצחון ברוב פאר ופרסום, ולהביא את הספרים למקומם האמיתי בתהלוכה גדולה ותזמורת וכו’, כשם שחגגו אשתקד את ה’ טבת במשך שבעת ימי ההיקף, כשהרבי שליט”א משתתף בעצמו בשמחה, אומר שיחה מידי ערב ונותן הוראות מיוחדות וכו’. אבל הרבי שליט”א לא הסכים, ואדרבה, הרבי כתב מענה מפורט שהדבר צריך להיות דווקא בצנעא ובלחש. וזו לשון קדשו: “וכיון שעתה יהי’ בקיום ובמנוחת הנפש והגוף וכו’ - הסדר בזה שינתנו בלחש וכהנ”ל [= הכוונה לאופן הבאתם ל-‏770, בלי תהלוכה ותזמורת אלא] בלחש וק”ל”. והובן מהדברים שניתן להשוות את הדבר לאופן נתינת הלוחות-הראשונות והשניות, שהראשונות שניתנו ברעש - נשתברו, ודווקא הלוחות השניות שניתנו בחשאי נשארו קיימים ושלמים.

מזה עצמו מובן שיש מקום ועניין לחוג גם ימים אלו (אלא שזה צריך להיות יותר בצנעה ובלחש), ואדרבה. שהרי חוגגים גם את מתן הלוחות השניות בשמחה גדולה. וכפי המבואר בחסידות שהטעם לקביעת שמחת תורה בשמיני עצרת הוא בגלל השמחה הגדולה בלוחות השניות שניתנו ביום הכיפורים. רק לשם השוואה: ל”ג בעומר נחשב לנתינת לוחות ראשונות של פנימיות התורה, ואילו חג החגים י”ט כסלו ללוחות שניות (כפי שמביא הרבי שליט”א בשיחת שבת פרשת וישלח תשנ”ב הערה 46). אך גם בזה עדיין לא הסתיים העניין.

הצד שכנגד ראה שהפסיד במשפט הספרים, והחליט לתקוף מכיוון אחר - הם טפלו עלילות והגישו משפט נוסף, כשתוכן המלשינות היה כאילו דבריו של הרבי בקשר לספרים גרמו לאלימות אצל “קיצונים” והביאו לתוצאות בלתי רצויות. הם היו מעוניינים שהרבי יצטרך לבוא לבית המשפט ולהגיב על אותה טענה. כאן היה קשה הרבה יותר לפעול שהשופטים יחליטו כי הרבי אינו צריך לבוא ולמסור את גרסתו (מאחר שהייתה זו תביעה אישית נגדו, ולא כמו בי”ג כסלו תשמ”ו, הניצחון הראשון שלפני תחילת המשפט, כאשר החליטו השופטים כי “המלך אינו מעיד ואין מעידין אותו”). ואולם גם כאן ארע הנס ודידן-נצח. בתחילה נפסק בכ”ו תשרי תש”נ, ולאחר הערעור נפסק סופית בי”ט טבת תש”נ שאין טענה ומשפט (משפט זה התנהל, מטבע הדברים, ביתר חשאיות, שהרי הוא לא נגע ישירות לחסידים, אלא אישית כלפי הרבי בעצמו, ולכן הרבה פרטים גם לא ידועים).

ולכאורה נדמה כי י”ט טבת קשור רק אל הרבי אישית, ולא נוגע לחסידים. אמנם ידועים דברי הרבי מלך המשיח שליט”א בקשר ליום הגאולה ג’ תמוז, וזה לשון קדשו (לקוטי שיחות ח”ד ע’ 5131): "הטעם שלא קבע כ”ק מו”ח אדמו”ר את יום השלישי בתמוז ליום טוב, ורק את הימים י”ב וי”ג תמוז - יש לומר, לפי שכל ענינו של נשיא ורועה ישראל הוא - להשפיע לאנשי דורו (וענייניו “הפרטיים” אין נחשבים אצלו - בערך זה), ומכיוון שבהיותו בגלות, יכולתו בהשפעה הייתה מוגבלת ביותר, לא קבע את יום ה-ג’ בתמוז ליום טוב. "אמנם התקשרות חסידים לרבי נשיא - צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם ענייניה “הפרטיים” שייכים לכלל ישראל), ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום ג’ בתמוז”.

ולכאורה בולט הדמיון של י”ט טבת לזה. כמו בג’ תמוז, שבו ניצל כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ בעצמו ממוות לחיים, ולמרות זאת לא קבע אותו ליום-טוב, מכיוון שהיה זה עניין פרטי שלו שלא נגע ישירות לעבודתו בהפצת החסידות. אך הרבי מלך המשיח שליט”א קובע כי חסידים מקושרים גם לענייניו הפרטיים של הרבי, ובפרט ש”נשמה כללית, גם ענייניה ה”פרטיים” שייכים לכלל ישראל”. ואף מוסיף שם (ובאריכות במקומות אחרים) ש”מובן, אשר יום השלישי בתמוז יש בו - מכמה צדדים - שמחה יתירה מאשר בימי י”ב וי”ג תמוז”.

כן הוא לכאורה בקשר לי”ט טבת, שאף שהוא לכאורה עניין אישי של הרבי מלך המשיח שליט”א עצמו, הרי לחסידים נוגע גם העניינים האישיים של הרבי, ואדרבה, “מכמה צדדים” זה אולי נוגע להם אף יותר! מה גם, שבעצם, משפט הספרים סבב כל כולו סביב שאלה זו: האם עניין אישי ופרטי של הרבי שייך רק לרבי עצמו או גם לחסידים. כלומר: האם הספריה של הרבי היא ספריה פרטית שאז, לטענתם, יש בה דין ירושה וצריך לחלקה בין “היורשים החוקיים”, או, כפי האמת, וכפי שנקבע גם לעיני כל השרים והעמים בבית המשפט, שגם העניינים הפרטיים של הרבי שייכים לחסידים, וכפי שאמרה הרבנית הצדקנית מרת חי’ מושקא נ”ע: “הן האבא והן הספרים שייכים לחסידים”.

נמצא שגם, ודווקא, עניינים אישיים ופרטיים של הרבי, שייכים לחסידים. ואדרבה, מבחינה מסויימת, דווקא אותם עניינים של הרבי הנוגעים אליו עצמו ממש, כמו שהוא למעלה משייכותו אל הזולת, הם העניינים היותר פנימיים ועצמיים, שהרי הם נוגעים לעצמותו ממש! מובן ופשוט אם כן, שחסידים עליהם לחוג גם את היום הבהיר י”ט טבת במיוחד, יום בו “דידן נצח” בעניין “פרטי” של הרבי - למרות שהרבי לא קבע אותו רשמית ליום-טוב, שהרי גם העניינים הפרטיים והאישיים של הרבי שייכים לחסידים כנ”ל, ואדרבה.

ועל-דרך-זה גם בקשר לימי הסגולה הנוספים הנ”ל שלא נקבעו לחג, אך כחסידים אנו חוגגים גם אותם. הטענה הרשמית שלנו במשפט הייתה, כפי שהוזכר לעיל, העובדה שהספריה של הרבי אינה רכוש פרטי של הרבי, אלא שייכת ל”אגודת חסידי חב”ד”, לתנועת חב”ד, ולכל אחד ואחד מחסידי חב”ד (”צו יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ררום” - שיחת ט”ו תמוז תשמ”ה).

ולכן גם אחרי הסתלקותו של הרבי הריי”צ בשנת תש”י שייכים הספרים לליובאוויטש. יחד עם זאת הדגיש הרבי (באותה התוועדות) וזעק בכאב עצום על שבכלל יש צורך להבהיר דברים כאלו: הטענה האמיתית שלנו היא ש”הוא בחיים”, שלמרות שעברו 35 שנה מתש”י, הרי אין פירושו של דבר שהרבי נמצא רק בעולם האמת ואילו כאן למטה בגשמיות הוא איננו ח”ו. הרבי נמצא כאן למטה בגשמיות! “הוא בחיים” בעולם הזה הגשמי והחומרי! הלה טוען, אומר הרבי, שכבר שלושים וחמש שנה עברו מהסתלקותו של הרבי, הוא עצמו השתתף בהלווייתו, וכבר שלושים וחמש שנה נמצא הוא “בעולם האמת” - לך ודבר עם כזה מין אדם שאין לו שום מושג במה שלמעלה מחושיו הגשמיים והחומריים. חושב הוא שמה שאי אפשר לספור על אצבעות היד (כמו “דולרים”) אינו קיים! הוא מזכיר את הרבי בעולם הזה הגשמי רק כדי להרוויח יותר כסף ממכירת החפצים והספרים שלו, אבל לדבריו הרבי לא נמצא בעולם הזה הגשמי.

- ההיפך הוא הנכון! כבר שלושים וחמש שנה שכל רגע ורגע הרבי הוא נמצא “נאך מערער און נאך שטררקער און נאך פרישער און נאך לעבעדיקער”! (= עוד יותר, ויותר חזק, ויותר רענן ויותר חי). והרבי חזר על כך שוב ושוב בלהט ובזעקות כאב פעמים רבות, הן באותו פררבריינגען והן בהזדמנויות נוספות.

- אך מכיוון, המשיך הרבי, שיש לנו עסק עם מי שאין לו שום שייכות למה שאינו רואה בעיניו (”ניטא קיין שפה משותפת”), והוא טוען ש”הרבי איננו” בעולם הזה הגשמי, ח”ו, לכן יש לדבר עמו ב”שפה שלו” ולכן הטענה שלנו היא שהספריה של הרבי שייכת ל”ליובאוויטש”, “צו יעדער ליובאוויטשער חסיד וואס גייט ארום”, שאותו יכול הוא לראות בעיניו. אבל לאמיתו של דבר, הדגיש הרבי שוב ושוב, טענתנו האמיתית היא ש”הוא בחיים” ולא שייך כאן שום עניין של ירושה ח”ו וח”ו! שום רב ושום עורך-דין לא יצליח בשום אופן לקבוע שמדובר כאן על ירושה ח”ו כאשר “הוא בחיים”! והראיה הטובה ביותר ש”הוא בחיים” היא - ש”זרעו בחיים”, שזה לא ייתכן כלל וכלל אילולא היה “הוא בחיים”! עד כאן דברי הרב.

וכאן הבן שואל: מה זאת אומרת? מה פירושם של דברים? - האם הטענה שהספרים שייכים לליובאוויטש שבגלל זה נקבע רשמית כי אכן הספרים צריכים לחזור ל-‏770 - אינה אמת? האם זו טענה אך ורק כדי לשכנע את בית המשפט ובאופן שגם הצד השני יבין בשפה שלו, אבל לאמיתו של דבר אין זה נכון ח”ו? הספרים הינם אכן של הרבי אישית, אלא ש”הוא בחיים” כי הוא ממשיך לחיות גם אחר הסתלקותו ביו”ד שבט תש”י?! (והרי הרבי עצמו כתב בקשר למשפט, כפי שהתפרסם כמה פעמים, כי כה חמור לומר על “נשיא” ו”רבי” שעשה פעולה רק “לפנים” בשביל טובה מסויימת ובאמת אין הדבר כך, עד שמי שאומר כך ראוי להטיל עליו “רמ”ח” ח”ו!).

ברור שלא זהו פירושם של דברים. ברור שהטענה הרשמית והחיצונית ש”הספרים שייכים לליובאוויטש” היא אמת לאמיתה, אלא שמאחורי אמת זו עומדת אמת אמיתית ופנימית יותר - שהספרים שייכים לרבי משום ש”הוא בחיים” - משום שאי אפשר לחלק בין ליובאוויטש ובין הרבי! אין “ליובאוויטש” בלי רבי, ואין רבי בלי ליובאוויטש! שכן הרבי אינו מישהו פרטי שיש לו עניינים פרטיים שלו, וכפי שאמרה הרבנית, כנ”ל, ש”הן האבא והן הספרים שייכים לחסידים”!

כאשר טען הצד שכנגד שגם בדורות קודמים, אצל בניו של כ”ק אדמו”ר הצמח-צדק, אצל כ”ק אדמו”ר מהר”ש וכ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע, הייתה חלוקת ירושה, ואפילו הייתה מחלוקת בין בני הצמח-צדק מי יירש את הכתבים ואיזה כתבים יקבל כל אחד - מגיב הרבי (בשיחה הנ”ל): “מדוע ‘סוחבים’ לכאן את הרבי הרש”ב והרבי מהר”ש - זה לא נוגע לענייננו: בנוגע לבניו של הצמח צדק - הויכוח ביניהם היה מי יקבל את הכתבים כדי ללמוד בהם, אבל לא עלה על דעתו של אף אחד ללכת ולמכור את הספרים!

ובנדון-דידן, הרי נשיא דורנו, אמר במפורש שרצונו הוא שהספריה תהיה שייכת ל’אגודת חסידי חב”ד’”. ולכאורה נשאלת השאלה: מכיוון שהאמת לאמיתה היא ש”הרבי הוא ליובאוויטש וליובאוויטש היא הרבי” - כיצד ייתכן שבדורות קודמים של רבותינו נשיאינו מצאנו כמה וכמה התייחסויות של “רכוש פרטי” של רבותינו נשיאנו שחולק בירושה בין בניהם (ולו גם בשביל ללמוד בהם בלבד), ורק כאן, בדור השביעי, אין ולא תיתכן מציאות כזו (ובביטויים החריפים ביותר)?

התשובה לכאורה מתבקשת מאליה: מן הרגע הראשון לא הייתה תכליתה של תורת החסידות להישאר ח”ו באותו מקום ובאותו דרגא; התכלית הייתה מלכתחילה ש’יפוצו מעיינותיך חוצה’ - שמעיינות החסידות עצמם יגיעו למטה מטה, ויתקבלו ויתאחדו לגמרי גם עם החלק והפרט התחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו, דבר שהגיע לשיאו ולשלמותו דווקא בדורנו אנו הדור השביעי, כידוע ומפורסם וכמבואר במקומות רבים. במשך כל הדורות הקודמים, למרות מעלתם הנשגבה מאוד, ועד שכל מעלתו של הדור השביעי בנויה “על גביהם” (כפי שהמשיל הרבי כמה פעמים את דורנו ל”ננס העומד על גבי ענק”) - הרי סוף סוף אז עדיין לא הגיעה השכינה “למטה בארץ” באופן סופי ומוחלט, אז עדיין היה איזשהו “פירוד והתחלקות”, כביכול, בין האלקות לבין העולם. עדיין לא חדרה לגמרי בתוך העולם הגשמי והתחתון העובדה שכל מציאותו היא אלקות. ולכן הייתה עדיין קיימת גם אצל רבותינו נשיאינו כאילו מציאות “פרטית” כלשהי, שהיא מרוממת ונבדלת בפני עצמה, ועדיין לא חדרה לגמרי אל תוך תוכו של העולם.

דווקא בדורנו זה, הדור השביעי, בו הגיעה לשיאה המשכת השכינה למטה בארץ, כאשר מתגלה בתוך (ומתוך) מציאות העולם עצמו כי כל מציאותו הוא אלקות, ואי אפשר כלל להפריד בין האלקות ובין הגשמיות - מתחיל הדבר מן הנשיא והראש, הרבי מלך המשיח שליט”א, שאין לו שום עניין פרטי ואישי לעצמו, אלא כל עניינו לגמרי הוא “ליובאוויטש”, וכל עניינה של “ליובאוויטש” אינו אלא הרבי! (אמנם ההתחלה בזה הייתה בדור השישי, אצל כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ נ”ע, שכן אז התחילה במידה מסויימת ההמשכה מלמעלה “למטה בארץ”. אלא שאז לא היה זה מצד התחתון עצמו, כעניינה של “ספירת היסוד” שלפני “ספירת המלכות”, כמבואר בכמה מקומות ואין כאן המקום להאריך). ומאותה סיבה עצמה מבואר בשיחה המפורסמת מש”פ בא תשנ”ב, כי בדורות הקודמים - גם אצל רבותינו נשיאינו, וגם “בדור השמיני מהבעש”ט” (אצל כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע) - הייתה יכולה להיות “הסתלקות” הנשמה מן הגוף, ושהגוף לא היה בתכלית הבריאות והשלימות, מכיוון ש”עדיין לא נשלם הבירור” ועדיין היה שייך איזשהו חילוק והבדל בין האלקות לבין העולם, בין הנשמה לבין הגוף, רק בדורנו זה - “הדור התשיעי מהבעש”ט”, בו באה העבודה לידי סיומה ו”נגמר הבירור” - אזי אין שום חילוק והבדל בין האלוקות והרוחניות והנשמה הנצחית לבין הגוף הגשמי, שלכן גם הגוף (ואדרבה דווקא הגוף) יש בו את עניין הנצחיות והתמידיות “ללא הפסק כלל”.

ולכן דווקא בדורנו זה “עוברים מיד ללא הפסק כלל - לחיים נצחיים דלעתיד לבוא” (וזהו שמדגיש גם בסוף שיחת ש”פ שמות תשנ”ב שישנה על כך “הבטחה גמורה בתורה”). בנוגע אלינו, כשמגיע היום הבהיר י”ט טבת, שענינו “התגלות העצם” (כנ”ל) עד כדי חדירה לכל מקום ולכל פינה, ועד שגם התחתון והנידח ביותר זועק שכל מציאותו הוא אלקות, ובו מודגש במיוחד שגם ענייניו ה”אישיים” וה”פרטיים” של הרבי הינם עניין שלנו, כי “חסידים מקושרים לרבי נשיא, מקושרים הם גם לענייניו הפרטיים”, כי “הרבי הוא ליובאוויטש וליובאוויטש היא הרבי”. וכאשר שמענו וראינו שוב ושוב את דברי הקודש כי כל זה כבר נמצא בגילוי, שכן סרו כבר כל המניעות ועיכובים, וכבר נמצאת בגילוי עצם מציאותו של המלך המשיח (שלפני ה”התפשטות”, התגלותו לעיני כל על ידי פעולותיו - שעצם המציאות זהו העיקר, וזו הסיבה לכל מה שבא לאחר מכן), והוא כבר פועל את פעולותיו ב”יכוף כל ישראל” ונלחם מלחמות ה’ “ובכמה עניינים כבר מנצח”, וכבר רואים את הפעולות בעולם ב”וכתתו חרבותם לאתים” וכו’ - נוסיף אומץ עוד יותר בהתקשרות ובביטול למלכנו משיחנו שליט”א; נמשיך בכל תוקף ועוז בהפצת בשורת הגאולה ב”עבודה היחידה שנותרה - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”; ובפרט באותה קריאה והכרזת הקודש שתוכנה הוא (שיחת ש”פ תולדות תשנ”ב) התגלות עצם מציאותו של המלך המשיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו בגאולה האמיתית והשלימה - יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

donate

תגובות

הוספת תגובה חדשה

בתהליך...